הדפסה

עבד אלחק נ' ת. אלימלך בע"מ

17 מרץ 2014
לפני:
כב' הרשמת כרמית פלד

התובע:
תמין עבד אלחק
ע"י ב"כ עו"ד עקל ואיל

-
הנתבעים:

  1. תמר אלימלך
  2. דוד אלימלך

החלטה

בפני בקשת הנתבעים (להלן: "המבקשים") לחייב את התובע (להלן: "המשיב") להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהם, כתנאי לבירור תביעתו (להלן: " הבקשה").

לאחר עיון בכתבי הטענות וכן בבקשה ובתגובת המשיב לבקשה, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל. להלן אפרט את הנימוקים להחלטתי.

טענות הצדדים

המבקשים טוענים כי קיימת סבירות גבוהה ביותר שתביעת המשיב נגדם תידחה. לטענתם הגשת התביעה, בנסיבות הענין, מהווה ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות. עוד נטען ע"י המבקשים כי בנסיבות של דחיית התביעה נגדם ייגרמו להם הוצאות כבדות ובנוסף לא יעלה בידם לגבות את הוצאותיהם מהמשיב, שהינו תושב הכפר קוצרה שבנפת שכם, אשר בשטחי הרשות הפלשתינאית ("הרשות").
לטענת המבקשים הם אינם מכירים את התובע, שכן הוא מעולם לא הועסק על ידם.
המבקשים מוסיפים וטוענים כי בחודש ינואר 2011 הסתבר להם באקראי כי רישיונות ואישורי עבודה של עובדים תושבי הרשות, החתומים לכאורה ע"י קמ"ט התעסוקה ועבודה הושגו במרמה, באמצעות טפסי בקשה מזוייפים ורישיונות עבודה אחרים הנושאים את שמם הושגו אף ללא טופסי הזמנת תושב אוטונומינה לעבודה באיו"ש. בעקבות מידע זה הגישו המבקשים עוד בחודש 2/11, כשנתיים לפני הגשת התביעה דנן, תלונה במשטרה, אשר העתקה צורף לתיק בית הדין.
המבקשים הפנו את בית הדין לשלושה פסקי דין של בית דין זה, אשר בהם נדונו טענות דומות לטענות שמועלות במסגרת התביעה דנן ואשר בהם נדחו שלוש תביעות שונות של תובעים תושבי הרשות שהוגשו כנגד המבקשים, תוך קביעה כי רישיונות העבודה של אותם תובעים הושגו ע"י זיוף מסמכים ו/או רישיונות מזוייפים ו/או סחר ברישיונות ע"י התובעים או מי מטעמם (ס"ע 40977-04-10; דמ"ש 10991-08-11; דמ"ש 8981-08-11).
עוד מוסיפים המבקשים וטוענים כי שלושת פסקי הדין אשר דחו את התביעות האמורות נגדם וחייבו את התובעים באותם הליכים בתשלום הוצאות המבקשים, אינם ניתנים לאכיפה.

מנגד, המשיב בתגובתו (אשר אינה נתמכת בתצהיר) מתנגד לחיובו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים וטוען כי הטלת ערובה מהווה ניצול מצוקתו הכלכלית וכי משזכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד מוגנת אין לחסום את זכותו זו בשל היותו תושב הרשות. עוד טוען המשיב כי מדובר בתביעה בעלת סיכויי הצלחה גבוהים ובנוסף, עסקינן בתביעה לזכויות מכוח חוקי המגן במשפט העבודה. בנסיבות אלה, טוען המשיב כי אין מקום לחייב בהפקת ערובה להוצאות, ובכך לקשות עליו למצות את זכויותיו.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969, תוך שנפסק כי בתי הדין לעבודה ינהגו במתינות בעת הפעלת סמכותם האמורה ויביאו בחשבון את הייחוד של משפט העבודה בהפעלתם את התקנה האמורה (דב"ע (ארצי) נה/218 - 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996).
בבוחנו בקשה כאמור על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המשיב לערכאות, זכות אשר הוכרה כזכות יסוד מן המעלה הראשונה (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577) לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (16.7.03, פורסם בנבו), שם נקבע, בין השאר, ביחס לעובד שהוא תושב הרשות הפלסטינית, שכלל אין להטיל על תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו. בחינה זו תיעשה בהתחשב בשני פנים: הפן האחד - תידרש מהעובד הוכחה ראשונית לכאורה, ולו ראשית ראיה, שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו של התובע לזכות בה. הפן השני - במידה ונמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי "טובים סיכויי התביעה" ולו לכאורה וכי אין מדובר, על פניו, בהליך סרק – יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מהעובד בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו. ככל שעמד המעסיק בנטל זה והוכיח כי ייבצר ממנו להיפרע מהעובד, יבחן בית הדין האם קיימות חלופות אפשרויות לחיוב בהפקדת ערובה להוצאות, כגון יכולת מימוש שנכסים של העובד, קודם לחיובו בהפקדת ערובה להוצאות.

מן הכלל אל הפרט

לאחר ששקלתי את מכלול הטענות ועיינתי בכתב התביעה, כתב ההגנה, הבקשה והתצהיר התומך בה ותגובת המשיב לבקשה, מצאתי כי בענייננו מתקיימות נסיבות חריגות, אשר בעטיין דין הבקשה להתקבל וזאת ממספר טעמים שונים ומקל וחומר הצטברותם. להלן אפרט טעמיי.

סיכויי התביעה קלושים

אכן, בהתאם להלכה הפסוקה עובדת היותו של המשיב תושב הרשות, אין בה כשלעצמה כדי לגרום לחיובו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת. אלא שמכלול הטענות והראיות שהובאו בפני עד כה, מלמדים כי מדובר בתביעה שסיכוייה קלושים במיוחד.

המבקשים טוענים כי אינם מכירים כלל את המשיב - תובע אשר לטענתו עבד אצלם תקופה ממושכת של כעשר שנים. במקרה זה יש ליתן משקל רב במיוחד לעובדה שהמבקשים הוכיחו, בשלוש תביעות שונות שנדונו בבית דין זה (ס"ע 40977-04-10; דמ"ש 10991-08-11; דמ"ש
8981-08-11), כי הם נתבעו בהליכי סרק –הליכים אשר בסופם נפסק כי זויי פו אישורי עבודה אשר הונפקו על שם המבקשים .
עוד באותו הקשר יוזכר כי בס"ע (ת"א) 30172-02-12 ג'בלי אבו רידי נגד תמר ודוד אלימלך, דן בית הדין בבקשה דומה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים - הם המבקשים בעניינו. כבוד הרשמת (כתוארה אז) חופית גרשון-יזרעאלי פסקה בהחלטתה מיום 4/7/13 כי בנסיבות החריגות של הענין, ובין השאר, בהתחשב באותם שלושה פסקי דין בהם נקבע כי רישיונות העבודה שהוצגו ע"י התובעים אינם מהימנים, יש להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים.

המשיב - אשר לא הופיע בעצמו לדיון בבית הדין ביום 18/2/14 ולא הציג אישור רפואי המעיד על אשפוזו הנטען באותו מועד, בניגוד להחלטה שניתנה בענין זה - לא תמך את תגובתו לבקשה בתצהיר.
בשלב זה הראיה היחידה שמציג המשיב להתקיימות מערכת יחסי העבודה הנטענת הינה אישורי העבודה חלקיים ביותר אשר צורפו כנספח לכתב התביעה. אישורים אלה הינם לתקופה של כ-24 חודשים (מתוך עשר שנות עבודה נטענות) וחלקם הונפקו בגין תקופות חופפות. עיון באישורים אלה מעלה עוד כי חלקם כלל אינם חתומים ובחלקם אך הודפס שמו של קמ"ט התעסוקה.

מנגד, המבקשים מפנים כאמור לשלושה פסקי דין שונים אשר קבעו כי רישיונות עבודה שהוחזקו בידי תובעים תושבי הרשות ואשר הונפקו, כביכול, על שמם של המבקשים, אינם מהימנים.
המבקשים הציגו לבית הדין את אישור המשטרה המעיד על הגשת תלונה בענין זה, זמן רב טרם הגשת התביעה דנן.
עוד ציינו המבקשים כי לאחר קבלת כתב התביעה דנן פנו לקמ"ט התעסוקה במינהל האזרחי באיו"ש, בבקשה כי ימציא להם טפסי הזמנת התובע לעבודה אצלם, על מנת שיוכלו לבחון את חתימתם על גבי אותם טפסים, אלא שפנייתם זו לא נענתה.
המבקשים כאמור טוענים נחרצות כי אינם מכירים כלל את המשיב וכי זה האחרון מעולם לא עבד אצלם.

בנסיבות המתוארות אין ברישיונות העבודה החלקיים שצורפו לכתב התביעה כדי להוות ראשית ראיה לכאורה לכך שהמשיב עבד אצל המבקשים. מכלול הטענות מעלה כי עסקינן במקרה חריג ובתביעה שיש סבירות גבוה ביותר שהינה בבחינת תביעת סרק. וודאי שלא ניתן לומר בנסיבות הענין כי מדובר בתובענה בעלת "סיכויים טובים".

היעדר יכולת פירעון

המשיבים טענו כי לא ניתן יהיה להיפרע מהוצאותיהם, ככל שהתביעה תידחה, נוכח היותו של המשיב תושב הרשות ועוד הצהירו כי לא עלה בידם לגבות את סכומי ההוצאות שנפסקו לטובתם מתובעים תושבי הרשום בהליכים האחרים.

המשיב - אשר, כאמור, לא תמך טענותיו בתצהיר ואף לא הופיע לדיון בבית הדין - לא סיפק כל כתובת מדוייקת (זולת ציון שם הכפר בו הוא מתגורר), עובדה אשר כשלעצמה מעלה ספק רב ביחס ליכולת ביצוע הליכי גבייה. למעלה מכך, המשיב כלל לא הגיב לטענת המבקשים בנוגע להיעדר יכולת גביה. המשיב לא טען ובוודאי שלא הוכיח כי ניתן יהיה לגבות, במידת הצורך, את הוצאות המבקשים ואף לא העלה כל חלופה אחרת נאותה אחרת, תחת הפקדת ערובה להוצאות.

אכן, סיכויי גביה נמוכים הינם שיקול משני במסגרת השיקולים שעל בית הדין לשקול שעה שדן הוא בבקשה כגון דא, במיוחד בנסיבות שבהן טענות המשיב הינן מכוח משפט העבודה המגן (ע"ע 1064/00 דניאל קיניאנג'וי DANIEL KINYANJUI MWANGI נ' אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ פד"ע לה 625 ).
אלא שבהתחשב במכלול נסיבותיו החריגות של הענין, נראה שיש ליתן את הדעת גם לשיקול זה של היעדר יכולת גביה ולעובדה שהמבקשים מצאו עצמם נתבעים בסדרת תביעות, שהיקפה אינו ידוע - תביעות אשר עד כה לפחות שלוש מהן הסתיימו בדחייה תוך קביעה כי אישורי העסקה, אשר עליהם נשענו התביעות, ואשר דומים לאישורים בענייננו, אינם מהימנים.

סוף דבר

כאמור, נוכח חריגות נסיבות המקרה דין הבקשה להתקבל.

בקובעי את סכום הערובה, אנהג באופן מידתי המאזן מחד גיסא בין זכות המשיב לפנות לערכאות למיצוי זכויותיו ובין זכות המשיבים שלא להיות מוטרדים בתביעות מופרכות על פניהן, באופן שיסב להם הוצאות ניכרות ובלתי ניתנות לגבייה, מאידך גיסא.

לאחר ששקלתי את הדברים, אני מורה כי המשיב יפקיד בקופת בית הדין ערובה בסך 2,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבים בהליך.

ככל שלא תופקד ערובה כאמור, בתוך 30 ימים - תימחק התביעה.

חרף קבלת הבקשה, בהתחשב בנסיבות הענין, הוצאות הבקשה תילקחנה בחשבון בסיום ההליך.

התיק יובא לעיוני ביום 30/4/14.

ניתנה היום, ט"ו אדר ב תשע"ד, (17 מרץ 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.