הדפסה

ע"פ 9078/09 פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 9078/09 בבית המשפט העליון

ע"פ 9078/09

בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט ח' מלצר

כבוד השופט י' עמית

המערער:
פלוני

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 222/08 שניתנה ביום 26.10.2009 על ידי כבוד השופט נעם סולברג

תאריך הישיבה:
כ' באייר התשע"א
(24.5.2011

בשם המערער:
עו"ד שמואל סמי אלבראנס

בשם המשיבה:
עו"ד ענת חולתא

פסק דין

השופט י' עמית:

על פי חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה בעניינו של נאשם, הוא נמצא לא כשיר לעמוד לדין וכן נמצא כי בעת ביצוע המעשה הפלילי לא היה אחראי למעשיו. בית המשפט הפסיק את ההליך כנגד הנאשם. האם ניתן לקבוע כי הנאשם לאו-בר-עונשין לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)? על כך נסב הערעור שבפנינו.

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נ' סולברג), בגדרה החליט בית המשפט להפסיק את ההליכים כנגד המערער ולהותיר על כנה את הרשעתו בעבירת הצתה לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין.

כתב האישום, רקע והליכים

1. בכתב אישום שהוגש כנגד המערער, נטען כי בחודשים שקדמו להגשת כתב האישום התגלע סכסוך בין המערער לבין אחד בשם חגי (להלן: המתלונן), ששימש כגבאי בישיבת "שובו בנים" בירושלים. זאת, בעקבות סירובו של המתלונן לאפשר למערער ללון בחדרי הישיבה בשעות הלילה. המערער נהג להתקשר לביתו של המתלונן ולנתק כאשר השיחה נענתה, וכן איים על המתלונן במכתב, בשיחות טלפון ובמפגש פנים אל פנים. בלילה שבין 3.8.2008–4.8.2008 הגיע המערער לבית המתלונן, שפך נוזל בעירה על קטנוע שבבעלות המתלונן והצית אותו. בכתב האישום הואשם המערער בעבירות הצתה לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין; איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין והטרדה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המערער עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. במסגרת הדיון בבקשה זו, ועל פי הוראת בית המשפט (כב' השופט מ' סובל) נתקבלה חוות דעת פסיכיאטרית של ד"ר ל' אומנסקי, סגן הפסיכיאטר המחוזי (להלן: ד"ר אומנסקי). בחוות הדעת נקבע כי במועד הבדיקה היה המערער אחראי למעשיו, כי סביר להניח שבעת ביצוע המעשים המיוחסים לו פעל מתוך רצונו החופשי והיה מסוגל להבחין בין טוב לרע והוא מסוגל לעמוד לדין (להלן: חוות הדעת הראשונה). המערער נשלח למעצר בית מלא והחל הליך שמיעת הראיות בפני בית משפט קמא. במהלך שמיעת הראיות, הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו הנאשם יודה ויורשע בעבירת ההצתה, והפרקליטות תשקול עמדתה בנוגע לעבירות האיומים וההטרדה.

3. בעקבות זאת, ניתנה ביום 25.1.2009 הכרעת דין על פיה הרשיע בית משפט קמא את המערער בהצתה, וקבע "בשלב זה ללא הרשעה" כי המערער אכן ביצע את עבירות האיומים וההטרדה שיוחסו לו. במעמד זה הורה בית משפט לשירות המבחן להגיש תסקיר אודות המערער ובו התייחסות גם למצבו הנפשי, הפסיכיאטרי והטיפולי. לבקשת שירות המבחן נערכה בדיקה פסיכיאטרית נוספת של המערער על ידי ד"ר אומנסקי. בחוות דעתו מיום 28.7.2009 (להלן: חוות הדעת השנייה) כתב ד"ר אומנסקי כי למרות שבבדיקתו של המערער לפני שנה לא התרשם כי מצבו פסיכוטי, הרי שבדיקה החוזרת עולה חשש שבזמן ביצוע המעשים המיוחסים לו המערער סבל ממצב פסיכוטי וייתכן שלא היה אחראי למעשיו בעת האירוע. לכן, ועל מנת לקבוע בוודאות את אחריותו הפלילית של המערער, ביקש ד"ר אומנסקי להורות על צו הסתכלות במסגרת אשפוז פסיכיאטרי.

4. לאור חוות הדעת השנייה, המערער אושפז ביום 15.9.2009 בבית החולים "הרצוג" בירושלים (להלן: בית החולים הפסיכיאטרי). על פי חוות דעתן של ד"ר אגנס ואש וד"ר בתיה פרידמן מיום 19.10.2009 (להלן: חוות הדעת השלישית), נצפו אצל המערער דפוסי התנהגות פרנואידיים במהלך אשפוזו, והוא טופל בתרופות שונות. המסקנה על פי חוות הדעת היא כי נמצאו אצל המערער תסמינים פסיכוטיים פעילים, כי גם במועד ביצוע המעשים היה המערער במצב פסיכוטי, בוחן המציאות שלו היה פגום והוא פעל בהשפעת מחלתו, תחת מחשבות שווא והזיות "ואי לכך לא היה מסוגל להבין את הפסול שבמעשיו, ולכן לא היה אחראי למעשיו". נקבע כי המערער סובל מסכיזופרניה פרנואידית ובעת הבדיקה הוא עדיין נמצא במצב פסיכוטי וחסר תובנה למחלתו, וכי "אינו מבין את הסיטואציה המשפטית שנמצא בה ואת תהליכי המשפט ואינו מסוגל לשתף פעולה עם קו ההגנה. אי לכך הנבדק אינו מסוגל לעמוד לדין".

5. בעקבות חוות הדעת השלישית, ביקש ב"כ המערער בדיון ביום 26.10.2009, כי בית המשפט יבטל את הרשעתו של המערער בעבירת ההצתה, בשל היותו חולה הן בשעת המעשה והן בעת בירור אשמתו, ויורה על הפעלת סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש), כך שייקבע כי המערער צריך לקבל טיפול ולהשתחרר בתום מחלתו הפעילה. המשיבה עתרה להותיר את ההרשעה על כנה ולהורות על צו אשפוז לפי סעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש. בהחלטתו שניתנה על אתר, קבע בית משפט קמא כי יש להותיר את הרשעתו של המערער בהצתה על כנה, מבלי להרשיעו בעבירות הנוספות שבביצוען הודה, וכן הורה על אשפוזו של המערער לפי סעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש, כאשר צו האישפוז יעמוד בתוקפו עד אשר הוועדה הפסיכיאטרית לפי חוק טיפול בחולי נפש תחליט על שחרורו.

המחלוקת בערעור שבפנינו

6. המערער עתר לבטל את הרשעתו בעבירת ההצתה והמשיבה הסכימה לכך, אלא שבכך לא הסתיימה הפרשה. המערער עתר לקבוע שלא היה בר-עונשין בעת ביצוע המעשים, אך המשיבה התנגדה לכך. בעקבות דיון שנערך בפנינו, הצהירה המשיבה כי גם כאשר המערער יימצא בעתיד כשיר לעמוד לדין היא לא תבקש להמשיך את ההליך כנגדו. ניתן היה לסבור כי בכך יבוא המערער על סיפוקו, אלא שהמערער הוסיף ועמד על כך שייקבע כי בעת ביצוע המעשה לא היה בר-עונשין לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, נוכח חוות הדעת הפסיכיאטרית שניתנה בענייננו, ואילו המשיבה טענה כי משנקבע שהמערער איננו כשיר לעמוד לדין יש להפסיק את ההליכים כנגדו לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ). הנה כי כן, בכך מתמצית המחלוקת בין הצדדים – הפסקת הליך לפי סעיף 170 לחסד"פ כשיטתה של המשיבה, או לשיטתו של המערער, קביעה שהוא לאו-בר-עונשין לפי סעיף 34ח לחוק העונשין.

7. נוכח הצהרת המשיבה לפיה לא תבקש להמשיך את ההליך כנגד המערער גם כאשר ישתפר מצבו והוא יהיה כשיר לעמוד לדין, סברנו כי אין נפקות מעשית לערעור שבפנינו. זאת, למעט לעניין אופן הרישום על פי אחת החלופות בסעיף 2(3) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, לפיה תירשם במרשם הפלילי "קביעת בית משפט באישום בעבירה כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין או אינו בר-עונשין מחמת היותו חולה נפש או לקוי בכשרו השכלי", כאשר בשני המקרים התיישנות הרישום היא 7 שנים על פי סעיף 14(א)(4) לאותו חוק. המערער לא השכיל להצביע בפנינו על נפקות מעשית לערעורו, אך משעמד על ערעורו, ומשנזדמן לנו להעמיד הלכה על מכונה, מצאנו להידרש לערעור ולהכריע במחלוקת בין הצדדים.

המסגרת הנורמטיבית

8. ענייננו בשתי הוראות חוק שכל אחת מהן מתמקדת בנקודה אחרת על ציר הזמן – הראשונה בעת ביצוע המעשה הפלילי ועניינה בכושר המהותי לשאת באחריות פלילית, והמאוחרת בעת ההליך הפלילי ועניינה בכושר הדיוני לעמוד בדין.

הוראת הדין המהותית הקבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין צופה פני עבר והיא מסייגת את אחריותו הפלילית של מבצע העבירה, לאור מצבו בעת ביצוע העבירה:

34ח. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש –
(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה.
[הדגשה הוספה – י.ע.]

סעיף 170 לחסד"פ מתייחס למצבו של הנאשם בעת שמתנהל כנגדו ההליך הפלילי, והוא מורה על הפסקת ההליך הפלילי מקום בו הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין:
170. (א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם – שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין – יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה.
(ג) ...
[הדגשות הוספו – י.ע.].

9. בבדיקת מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין, על בית המשפט לבחון אם הנאשם "מסוגל לתפקד כראוי כדי להתגונן נגד האשמה ולקחת חלק פעיל בהליך המשפטי – אם ירצה בכך, עניין המחייב להבין את פשרם של ההליכים המתנהלים נגדו, ולהיות מסוגל לייפות את כוחו של עורך-דין שיפעל בשמו ולתקשר עמו" (ע"פ 3230/05 גולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.1.07) והאסמכתאות שם; ע"פ 3193/07 טבאג'ה נ' מדינת ישראל, בפסקה 13 לפסק דינה של השופטת ארבל (לא פורסם, 2.4.2009) (להלן: עניין טבאג'ה)). בפסיקה נקבע כי על הנאשם המבקש לבוא בגדר סעיף 170 להצביע כי נתקיימו בו שני תנאים מצטברים: כי אינו מסוגל לעמוד לדין וכי חוסר מסוגלותו נובע מהיותו חולה נפש (או מפגר) (ע"פ 7492/07 חג'ג נ' מדינת ישראל, בפסקה 19 לפסק דיני והאסמכתאות שם (לא פורסם, 28.10.2009); עניין טבאג'ה, בפסקה 12 לפסק דינה של השופטת ארבל); ע"פ 7747/08 ג'ילין נ' מדינת ישראל בפסקאות 105-109 לפסק דינו של השופט דנציגר (לא פורסם, 5.8.2010) (להלן: עניין ג'ילין)).

כאשר בית המשפט מוצא שהנאשם לא מסוגל לעמוד לדין, יחול סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש הקובע כלהלן:

הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה – יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי.

יכול ונאשם לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע המעשה בשל היעדר יכולת הבנה או שליטה עקב מצבו הנפשי או השכלי, אך בעת העמדתו לדין מצבו השתפר והוא מסוגל לעמוד לדין. ולהיפך, יכול ונאשם לא יהיה מסוגל לעמוד לדין אך בעת המעשה היה אחראי למעשיו (מה שעשוי להתברר אם וכאשר יחודש ההליך כנגדו כפי שיובהר בהמשך).

כאשר נאשם מסוגל לעמוד לדין ונקבע כי הוא חוסה תחת סייג אי השפיות בסעיף 34ח הוא לא יזוכה ולא יורשע אלא יוכרז כלאו-בר-עונשין (ע"פ 2947/00 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 636 (2002) (להלן: עניין מאיר)). לביקורת על גישה זו, ראו יעקב בזק "'אשם – אבל אינו אשם...' (בעקבות ע"פ 2947/00 מאיר נ' מ"י)" הפרקליט מז(א) 212 (תשס"ד-תשס"ה)). לאחר הכרזתו של נאשם כלאו-בר-עונשין, יחול סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש הקובע כלהלן:

הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי.

ודוק: יכול להיות מצב בו נאשם היה חולה בשעת מעשה, אך היה מסוגל לעמוד לדין ובעת מתן פסק הדין כבר איננו חולה, ובמצב דברים זה, הנאשם "ילך הביתה" מבלי שיוטל עליו עונש ומבלי שיאושפז או יקבל טיפול מרפאתי (ראו, לדוגמה, התוצאה הסופית במקרה שנדון בת.פ. (חיפה) 126/03 מדינת ישראל נ' סקורצ'רו (לא פורסם, 21.3.2004)).

[במאמר מוסגר: כאשר מדובר באדם הלוקה בשכלו, המסלול של הפסקת הליך והמסלול של פטור מאחריות פלילית "מתאחדים" על פי הוראת סעיף 19ב לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, הקובע כלהלן:

19ב. הועמד אדם לדין פלילי ובית המשפט מצא, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו שלו, אחת מאלה:
(1) שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת ליקוי בכשרו השכלי;
(2) שהנאשם עשה את מעשה העבירה שהואשם בו, אך מחמת ליקוי בכשרו השכלי בשעת מעשה אין הוא בר עונשין, יצווה בית המשפט שהנאשם יובא לפני ועדת האבחון כדי שתחליט על דרכי הטיפול בו, ויחולו הוראות חוק זה בשינויים המחוייבים].

הדרך לסעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש עוברת אפוא בסעיף 34ח לחוק העונשין והדרך לסעיף 15(א) עוברת בסעיף 170 לחסד"פ (בש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 289, 304-305 (2000) (להלן: עניין פלוני)). בשני המסלולים, כאשר בית המשפט מורה על אשפוזו של הנאשם, מועבר עניינו לוועדה הפסיכיאטרית הדנה בעניינו אחת לששה חודשים. אלא שכאשר הצו ניתן במסלול של סעיף 15(א) והועדה הפסיכיאטרית מורה על שחרורו של הנאשם מכוח סמכותה לפי סעיף 28(ד) לחוק לטיפול בחולי נפש, אזי יחול סעיף 21 לאותו חוק הקובע כי :

אושפז נאשם על פי צו של בית משפט לפי סעיף 15(א) והוא שוחרר לאחר מכן לפי סעיף 28(ד), רשאי היועץ המשפטי לממשלה להורות כי הנאשם יועמד לדין על העבירה שבה הואשם.

כאמור, במקרה שבפנינו, הצהירה המשיבה כי אם וכאשר המערער ישוחרר מבית החולים הפסיכיאטרי, אין בדעתה לחדש את ההליכים כנגדו.

10. בעניין מאיר עמד בית המשפט על כך שיש סייגים לאחריות פלילית שיביאו לזיכוי הנאשם, כמו סייג ההגנה העצמית הקבוע בסעיף 34י לחוק העונשין או סייג הצורך הקבוע בסעיף 34יא לחוק העונשין, בעוד סעיף 34ח מקנה פטור בלבד מאחריות פלילית, אך לא זיכוי בדין. זאת, לאור ההבחנה בין סייגים המהווים "הֶצְדֵּק" (justification), לסייגים המהווים "פטור" (excuse) (עוד להבחנה בין פטור לבין הצדק ראו ע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל, פסק דינו של השופט לוי (לא פורסם, 4.1.2010); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין ב', 510-503 (1987)).

במקרה דנן, המערער אינו עותר לזיכוי אלא להכרזה עליו כלאו-בר-עונשין, ומכאן השאלה שבפנינו: האם במצב בו נאשם אינו כשיר לעמוד לדין, הוא יכול להימצא פטור מאחריות פלילית לפי סעיף 34ח לחוק העונשין?

11. המשיבה הפנתה לע"פ 460/89 ועקנין נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4), 788, 791-792 (1989) שם נאמר:

"הוא הדבר בעניננו. גם אם היתה זו עובדה, שבעת מעשה לא היה המערער אחראי למעשיו בשל היותו חולה נפש, אין דינו להיות מזוכה במובן סעיף 170(ב) הנ"ל, ועל כן, דין בקשת הסניגור להידחות. לפיכך, צדק בית המשפט כשהורה על אישפוזו על פי סעיף 6(א) לחוק, ולא ראה להמשיך ההליכים נגדו, או לזכותו לפי סעיף 170(ב) לחוק.
ראוי להוסיף ולציין, שאין בא-כח המדינה מסכים לעובדה, שבעת מעשה לא היה המערער אחראי למעשיו מחמת היותו חולה נפש. אכן, ליום הדיון הוזמן הפסיכיאטר דר' זוהר לחקירה, כשכוונת בא-כח המדינה היתה לחקרו על חוות דעתו הקובעת כך. אלא שבסופו של דבר, ויתר בא-כח המדינה על חקירת הפסיכיאטר. כך נהג, נוכח העובדה שהמערער אינו מסוגל לעמוד לדין, ועל כן ראוי לאשפזו מכוח הוראות סעיף 6(א), ושאלת היותו אחראי למעשיו בעת מעשה תידון, לכשיהיה המערער, אם יהיה, מסוגל לעמוד לדין, ויחודשו ההליכים נגדו" (הדגשה הוספה – י.ע.).

פסק הדין בעניין ועקנין אכן תומך לכאורה בעמדת המדינה, אך בעניין מאיר המאוחר לעניין ועקנין, אומרת השופטת שטרסברג-כהן את הדברים הבאים, אשר סותרים לכאורה את האמור בעניין ועקנין:

"על-פי נוסחו של הסעיף, רק מי שאינו אשם – שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין – יזוכה. מכלל ההן אתה שומע לאו, דהיינו מי שנמצא לא אשם מחמת היותו חולה נפש – מי שעומדת לו הגנה מכוח סעיף 34ח לחוק העונשין – לא יזוכה. תחת זאת ייקבע, כי הוא לאו-בר-עונשין ויופסקו ההליכים נגדו" (שם, בעמ' 644).

...קריאת סעיף 170(ב) לחסד"פ בצוותא עם סעיף 15(ב) לחוק הטיפול בחולי נפש מעלה כי לנאשם חולה הנפש סטטוס מיוחד המוצא ביטויו – בין השאר – בהכרעת-הדין בעניינו, שאינה זיכוי או הרשעה, כי אם קביעה שהנאשם אינו בר-עונשין (שם, בעמ' 645).

...לפיכך, אדם שנמצא כי בעת ביצוע המעשה נשוא העבירה המיוחסת לו היה חולה במחלת נפש אשר פגעה ביכולתו להבין את הפסול שבמעשהו ומשפטו מופסק לפי סעיף 170(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, אין דינו זיכוי, אלא ייקבע לגביו שאינו בר-עונשין או שהוא לאו-בר-עונשין" (שם, עמ' 654) (הדגשות הוספו – י.ע.).

דברים אלה, תומכים לכאורה בטענתו של המערער המבקש להכריז עליו כלאו-בר-עונשין ולהחיל עליו את הוראת סעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש.

לאור הסתירה הלכאורית בין הלכת ועקנין לאמור בעניין מאיר, אני סבור כי יש להבהיר את הדברים ולהעמיד ההלכה על מכונה. אקדים ואומר כי לטעמי יש לקבל את עמדת המשיבה, המעוגנת הן בלשון החוק והן בהגיונם של דברים.

12. בעניין מאיר, הנאשם נמצא כשיר לעמוד לדין ונקבע על ידי בית המשפט כי לא היה אחראי למעשיו. לכן, דברי השופטת שטרסברג-כהן שצוטטו לעיל הם בגדר אמרת אגב שלא הייתה מעוגנת בעובדות המקרה. הדברים אף אינם נובעים מהדיון הנרחב שהתקיים בפסק הדין בשאלה שנדונה שם והיא מה דינו של מי שחל עליו הסייג בסעיף 34ח לחוק העונשין – זיכוי או הכרזה כלאו-בר-עונשין. אך לא זו השאלה שבפנינו, ואין להסיק מעניין מאיר לענייננו.

13. הגיונם של דברים, שכאשר נאשם לא מסוגל לעמוד לדין, ההליך כנגדו מופסק וממילא לא מתאפשר לבית המשפט לקבוע כי לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה. ודוק: בית המשפט הוא הקובע אם נאשם היה אחראי למעשיו, ולכן, לא סגי בחוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי הנאשם לא היה אחראי למעשיו, כמו במקרה שבפנינו. חוות דעת פסיכיאטרית לגבי מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה היא אך ראיה אחת, מני מספר ראיות המובאות בפני בית המשפט לצורך קביעת אחריותו הפלילית של הנאשם בעת ביצוע העבירה. הן ההגנה והן התביעה רשאיות לחקור את נותן חוות הדעת ולנסות לקעקע את ממצאיה, אך חוות הדעת אינה ראיה קונקלוסיבית שאין בלתה. הפוסק האחרון בשאלות העובדתיות-משפטיות הוא בית המשפט, ועליו לקבוע אם הנאשם עומד בתנאי הפטור של סעיף 34ח לחוק העונשין, באשר הגדרת אי השפיות היא משפטית ולא רפואית, ומחלת נפש במובן הרפואי-פסיכיאטרי של המילה, אינה בהכרח מחלת נפש המקימה סייג לאחריות הפלילית. לכן, ההכרעה בשאלה אם הנאשם נושא באחריות פלילית אם לאו מסורה היא לבית המשפט ולא לאנשי בריאות-הנפש (השוו: ע"פ 870/80 לדאני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 29 (1981); ע"פ 476/81 אייזנברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 819 (1983); רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 133 (1994); עניין פלוני, בעמ' 311).

לכן, במצב הדברים הרגיל, כאשר ההליך נפסק בעקבות אי מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין, ממילא לא מתבררת השאלה אם הנאשם פטור מאחריות פלילית בשל מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה. שאלה זו יכול ותתברר אם וכאשר יחודש ההליך כנגד הנאשם, לאחר שמצבו ישתפר והוא יהיה מסוגל לעמוד לדין. זאת, באשר בהיעדר כשירות דיונית של הנאשם לעמוד לדין, לא יהא זה צודק ולא יהא זה יעיל לנהל הליך פלילי כנגד מי שאינו מסוגל להבין את מהותו של ההליך (השוו ע"פ 7924/07 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 53 לפסק דינו של השופט דנציגר (לא פורסם, 5.5.2008)).

ובקיצור, במצב הדברים הרגיל, כאשר הליך פלילי מופסק בשל חוסר מסוגלות של הנאשם לעמוד לדין, הפסקת ההליך מביאה מיניה וביה להפסקת בירור השאלה אם הנאשם היה חסר יכולת הבנה או יכולת בחירה על פי סעיף 34ח לחוק העונשין. דוגמה לכך אנו מוצאים בעניין ג'ילין, שם נחלקו הדעות אם הנאשם היה כשיר לעמוד לדין אם לאו. השופט דנציגר, בדעת מיעוט, גרס כי הנאשם לא היה כשיר לעמוד לדין, ולכן (שם, בפסקה 118):

"משהגעתי למסקנה כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין, סבורני כי יש להפסיק את ההליכים נגדו וכי אין אפשרות, בשלב זה, לברר את מידת השפעתה של מחלת הנפש בה לוקה המערער על אחריותו הפלילית בגין העבירות נשוא כתב האישום ולהכריע האם ראוי להרשיע את המערער או לפטור אותו מאחריות פלילית".

(וכן ראו בפסקה 124 סיפא לפסק דינו).

ואילו השופטים לוי ונאור בדעת רוב, הגיעו למסקנה כי הנאשם היה כשיר לעמוד לדין, ולכן המשיכו ובחנו את כושרו המהותי לשאת באחריות פלילית על פי סעיף 34ח לחוק העונשין.

מכאן, שהנחת הבסיס המובלעת בטיעוניו של המערער, כביכול הוא נמצא גם לא אחראי למעשה לפי סעיף 34ח וגם לא מסוגל לעמוד לדין, אינה יכולה לעמוד. בפני בית המשפט עמדה אמנם חוות דעת פסיכיאטרית בה נאמר שהנאשם לא היה אחראי למעשיו בעת מעשה ההצתה, אך לא נקבע על ידי בית המשפט כי הנאשם אכן לא היה אחראי למעשיו, וזאת, מאחר שההליך הופסק. בדומה, בעניין ועקנין, כמצוטט לעיל, נקבע כי השאלה אם הנאשם היה אחראי למעשיו בעת מעשה תידון כאשר הנאשם יהיה מסוגל לעמוד לדין ככל שיחודשו ההליכים נגדו.

14. אחזור ואעמיד נגד עינינו את הוראת סעיף 170 לחסד"פ:

170. (א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם – שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין – יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה.
(ג) ...
[הדגשה הוספה – י.ע.].

יכול הטוען לטעון, שאם הפסקת ההליך עומדת בסתירה לאפשרות שבית המשפט יקבע כי הנאשם לאו-בר עונשין לפי סעיף 34ח, מדוע מצא לנכון להתייחס לכך בסעיף 170 לחסד"פ?

הכלל הקבוע בסעיף 170 לחסד"פ הוא שאדם שאינו כשיר לעמוד לדין יופסקו ההליכים כנגדו. החריג לכלל הוא כאשר הסניגור ביקש להמשיך ולברר את אשמתו של הנאשם, או שבית המשפט החליט על כך ביוזמתו. או-אז, לא ניתן להרשיע את הנאשם גם אם הוחלט על המשך בירור אשמתו (עניין מאיר), אך ניתן לזכותו באחד משני המקרים הבאים: כאשר מצא בית המשפט שהנאשם לא ביצע כלל את העבירה, או מצא שאינו אשם מסיבה אחרת, כגון שעומד לזכותו סייג של הגנה עצמית. המחוקק בחר להחריג במפורש מצב של היות הנאשם לאו-בר-עונשין נוכח ההבחנה בין זיכוי לבין הכרזה על אדם כלאו-בר-עונשין (עניין מאיר), באשר המשך ההליך למרות חוסר מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין, יכול להניב רק תוצאה של זיכוי. אדרבה, דווקא החרגה זו מלמדת על כך שהמחוקק הניח כי במצב בו הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, בית המשפט יפסיק את ההליך וממילא לא ימשיך לברר את השאלה אם היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה.

15. כשלעצמי, אני סבור כי ייתכנו מקרים נדירים, בהם יורה בית המשפט על הפסקת ההליך, אך גם יהא רשאי לקבוע כי הנאשם לא היה אחראי למעשיו ולכן לאו-בר-עונשין. זאת, כאשר הדיון המשפטי הגיע לקיצו וכל חומר הראיות כבר הונח בפני בית המשפט, אך "בדקה ה-90" לפני שלב הכרעת הדין, הנאשם נמצא לא מסוגל לעמוד לדין. במצב דברים זה, כאשר בית המשפט כבר הגיע למסקנה על סמך כלל הראיות שכבר הונחו בפניו, כי הנאשם לא היה אחראי למעשיו לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, רשאי בית המשפט, ואף טוב יעשה, אם יורה על הפסקת ההליך ובד בבד יקבע כי הנאשם זכאי לפטור מכוח סעיף 34ח. בכך, ייחסך הצורך לחדש את ההליך אם וכאשר יימצא הנאשם מסוגל לעמוד לדין.

בכפוף לאפשרות נדירה זו, הרי שבמצב הדברים הרגיל, כאשר ההליך מופסק מאחר שהנאשם נמצא לא מסוגל לעמוד לדין, אזי לא מתאפשר לבית המשפט לקבוע כי הנאשם זכאי לפטור מכוח סעיף 34ח, והמסלול הנכון שעל בית המשפט לנקוט בו הוא הפסקת ההליך לפי סעיף 170 לחסד"פ ומתן צו לפי סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש.

16. סיכומו של דבר, שבעקבות הפסקת ההליך, יש לבטל הרשעתו של המערער בעבירת ההצתה (ולכך הסכימה המשיבה עוד בתחילת הערעור). דין הערעור להידחות במובן זה שאין לקבוע כי הנאשם לאו-בר-עונשין בעת המעשה לפי סעיף 34ח לחוק העונשין. יש להורות על הפסקת ההליך כנגד המערער וניתן בזה צו לפי סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש.

רשמנו לפנינו את הצהרת המשיבה כי אין בדעתה לחדש את ההליכים כנגד המערער אם וכאשר יימצא כשיר לעמוד לדין.

ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ח' מלצר:
אני מסכים.
ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

ניתן היום, כ"א בשבט התשע"ב (14.2.2012).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09090780_E08.doc הג+עכב
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il