הדפסה

ע"פ 8220/02 יריב ברוכים נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8220/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 8220/02

בפני:
כבוד המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור

כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופטת א' חיות

המערער:
יריב ברוכים

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בתפ"ח 1140/00 שניתן ביום 15.8.02 על ידי כבוד השופטים נ' עמית, ר' משל (שהם) וש' ברוש

בשם המערער:
עו"ד נמרוד ליפסקר ועו"ד תומר זיידן

בשם המשיבה:
עו"ד אורי כרמל ועו"ד נינה בסן

פסק-דין

המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור:

א. עיקרי העובדות והמחלוקת
1. המערער הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בגין ארבעה פרטי אישום. המעשים המיוחסים לו באישומים אלה קשורים בהצתות של מכוני עיסוי שונים בתל אביב. מעשים אלה בוצעו על ידו במסגרת החלטתו למגר את תופעת הזנות בתל אביב. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בכל האישומים אשר יוחסו לו, אשר כוללים את העבירות הבאות: באישום הראשון - בארבע עבירות של הצתה, עבירה לפי סעיף 448 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977; באישום השני - בקשירת קשר עם אחר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, בארבע עבירות של הצתה, עבירה לפי סעיף 448 לחוק העונשין, ובעבירת רצח אגב ביצוע עבירה, עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין; באישום השלישי - היזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין; באישום הרביעי - קשירת קשר לביצוע פשע (הצתה), עבירה לפי סעיף 499(א)(1) ועבירה של ניסיון הצתה, לפי סעיף 448 סיפא.

2. בערעור בפנינו טען המערער שלוש טענות עיקריות. ראשית, כי יש לפטור אותו מאחריות פלילית, הואיל ובצע את מעשיו נשוא האישומים תחת האמונה שהוא המלך המשיח ולאחר שרוח הקודש, אותה הוא מכנה "המגיד" (להלן: המגיד) הורתה לו לפעול. זאת, בלא שהיתה לו היכולת להימנע מעשיית המעשה. לפיכך, לגישת סניגורו של המערער, חל הסייג של פטור מאחריות פלילית בשל אי שפיות הדעת בעת ביצוע המעשה, כמובנו בסעיף 34ח' לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: סעיף 34ח'); שנית, כי לא התקיימו יסודות עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. המערער טוען בהקשר זה, כי לפני ביצוע ההצתות עשה כל שביכולתו כדי לוודא שהמקומות המיועדים להצתה אינם מאוישים, וכי לא היתה לו כל כוונה לפגוע בבני אדם, והוא גם לא היה אדיש לתוצאה כזו; טענתו השלישית של המערער היא, שגם אם היה מקום להרשיע אותו בעבירת רצח - ועל כך הוא חולק - הרי שבנסיבות המקרה היתה הצדקה להטיל עליו עונש מופחת, בהסתמך על הוראות סעיף 300א(א) לחוק העונשין. על פי טענה חילופית זו, בעת ביצוע עבירות הרצח בהן הורשע, היה המערער ב"מצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה ... הוגבלה יכולתו ... במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח -... (2) להימנע מעשיית המעשה".

הטענה הראשונה בדבר אי שפיות דעתו של המערער עמדה במוקד הדיון בבית המשפט המחוזי. זו גם הטענה בה התמקד המערער בערעור זה ובה נתמקד גם אנו. לה הוקדשו רוב רובן של טענות הערעור, וכפי שיובהר בסמוך, טענה זו היא שתכריע את הדין ותייתר את הדיון בשתי הטענות האחרות.

3. בהליכים שהתנהלו בפני בית משפט המחוזי בתל אביב, הודה המערער במרבית העובדות אשר נטענו בכתב האישום. הוגשו גם ראיות נוספות בכתובים להוכחת עובדות כתב האישום. העובדות, כפי שהודה בהן המערער, המוצאות חיזוק בראיות שהוגשו לבית המשפט, הן כדלקמן:

מספר שבועות לפני האירועים שיפורטו בהמשך, החליט המערער למגר את תופעת הזנות בתל אביב על ידי הצתת מכוני עיסוי, חנויות העוסקות במכירת אביזרי מין ומקומות בהם ניתן לצפות במופעי מין. לאחר שאסף שמות של מקומות המיועדים להצתה, בחן המערער את דרכי המילוט מאותם מקומות וחיפש אחר פתחים דרכם ניתן להחדיר אליהם בקבוקי תבערה. בהמשך, המערער אסף בקבוקי פלסטיק בני ליטר וחצי-שניים ומילא אותם בשני-שליש בנזין ושליש סולר (להלן: בקבוקי התבערה), אסף בדי פלנלית, אשר נועדו לשמש כ"פתיל הבערה" והצטייד בבגדים שחורים ובכלי פריצה (גרזן, מספריים לחיתוך פח, פנס, סכין לחיתוך זכוכית, מצית וגז מדמיע). המערער הטמין בקבוקי תבערה בסמוך לחלק מן המקומות המיועדים להצתה והסתיר ציוד נוסף במקלט ביתו.

בתאריך 10.8.2000 הצית המערער ארבעה בתי-עסק (להלן: גל ההצתות הראשון). הצתת שלושה מבתי העסק הייתה מתוכננת מראש (מכון בוגרשוב, ווידאו אמסטרדם וחנות בשם "ארוס"), ובשניים מהם, המערער אף הטמין בקבוקי תבערה מראש. ההצתה הרביעית ("קלאב 500") הייתה ספונטאנית. הצתות אלה גרמו נזק רב לרכוש בבתי העסק האמורים ולדירות ובתי עסק סמוכים. על אירועי ההצתה האמורים סיפר המערער לחברו, אמנון בן רחמן שושתרי (להלן: שושתרי), אשר עודדו להמשיך במעשי ההצתה. שושתרי הורשע בנפרד בגין הסיוע והעידוד אשר העניק למערער, במסגרת עיסקת טיעון שהושגה בינו לבין התביעה.

בעידודו של שושתרי, הצית המערער, בלילה שבין 14-15.8.2000 ארבעה מכוני עיסוי נוספים (להלן: גל ההצתות השני). גם בסמוך למכונים אלה (הממוקמים ברחוב גולומב, ברחוב אבן גבירול, ברחוב לה-גרדייה וברחוב לוינסקי), הטמין המערער בקבוקי תבערה מראש ואף איתר פתחים דרכם יוכל להשליך את בקבוקי התבערה ו/או לשפוך חומר בערה. מלבד הנזק הרכושי הרב שגרמו הדליקות האמורות, בדליקה במכון גולומב נהרגו ארבע נשים, כתוצאה מן האש שהתפשטה ומשאיפת העשן. לאחר גל ההצתות השני, החליט המערער בו במקום לנסוע למכון ליווי נוסף ("קלאב 105", הנמצא ברחוב החשמונאים בתל-אביב). כאשר הגיע המערער למכון זה, הוא השליך במזיד שני ראשי בלוק ממתכת לעבר דלת המקום העשויה זכוכית וגרם לשבירתן של שתי דלתות. לאחר שהבחין המערער בשומר המכון, נמלט מן המקום.

ביום 15.8.00, לאחר שפורסם דבר מותן של הנשים במכון גולומב, החליט המערער, לאחר התייעצות עם שושתרי, להמשיך בתכניתו. המערער התכוון להצית ארבעה מכוני עיסוי שונים בתל אביב, אשר גם בהם הטמין מראש בקבוקי תבערה (ברחוב בן אביגדור, ברחוב בן יהודה, ברחוב אסתר המלכה וברחוב יצחק שדה). הוא יצא לבצע את ההצתה ביום 26.8.00, אך בטרם הספיק לממש את תוכניתו, נתפס המערער על ידי מארב משטרתי שהוצב בסמוך למכון ברחוב בן אביגדור, לאחר שנמצאו בקבוקי התבערה שהונחו שם על ידו. המערער ישן ברכבו בסמוך למקום ועורר את חשדם של השוטרים. חשד זה הוביל אותם לערוך חיפוש ברכבו, אשר במהלכו נמצאו כלי הפריצה ושובלים של בד. המערער טען, כי הוא ישן ברכבו לאחר שהסתכסך עם אשתו, וכי הכלים האמורים משמשים לניקוי כלי נחושת. בחיפוש שנערך בתא המטען של רכב המערער נמצאו בקבוקים מלאים בחומר דליק. לאור ממצא זה הודה בקשר שלו למעשי ההצתה, והסביר כי הוא "עושה מה שהחוק לא עושה בשטח זה". המערער נעצר בחשד להצתות בגל ההצתות הראשון והשני. כבר בנסיעתו לתחנת המשטרה, כמו גם בחקירות במשטרה, הודה המערער כי הוא הצית את בתי העסק השונים, כולל מכון גולומב, בו מצאו ארבע הנשים את מותן.

על בסיס העובדות המתוארות, ולאחר שדחה את טענת אי שפיות הדעת של המערער, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. פסק הדין העיקרי נכתב על ידי אב בית הדין, השופט עמית. השופטת משל (שהם) הצטרפה להכרעת דינו והוסיפה דברים משלה, והשופטת ברוש הסכימה והצטרפה לחוות דעתו של אב בית הדין, וכן לדבריה, הערותיה והארותיה של השופטת משל (שהם).

4. דעתי היא, כי דין הערעור להתקבל, וכי יש לקבוע כי עומדת למערער הגנת אי שפיות הקבועה בסעיף 34ח' לחוק העונשין. להלן אפרט את נימוקי לכך. הילוכם של הדברים יהיה כזה, שתחילה אדון בתשתית הנורמטיבית הנוגעת להגנה האמורה. לאחר מכן אביא, בתמצית, את המסקנות בחוות הדעת הפסיכיאטריות השונות שהוגשו לבית המשפט המחוזי, אשר התייחסו לטענת אי השפיות של המערער בעת ביצוע העבירות. בהמשך אתייחס למספר קביעות, אמירות ומסקנות של בית המשפט המחוזי בפסק דינו, אשר ראויות לביקורת. לדברי בנושא זה תהיה השלכה, הן לעניין קביעת עובדות המקרה ולמשקלן של חוות הדעת, והן לעניין תחולת ההגנה לפי סעיף 34ח'. מטעם זה ארחיב מעט בפרק זה של פסק הדין. בשלב הבא, אדון - על רקע העובדות, חוות הדעת המומחים הפסיכיאטריים ועדויותיהם - בשאלה אם הוכח שהמערער הינו חולה נפש, וכן מהם טיב מחלתו ומאפייניה. לבסוף, אכריע בשאלה אם הוכח הקשר הסיבתי הנדרש בין מחלת המערער לבין מעשיו הפליליים, לעניין תחולת ההגנה הקבועה בסעיף 34ח'.

ב. התשתית הנורמטיבית

5. סעיף 34 ח', אשר כותרתו היא "אי שפיות הדעת" קובע:

"34ח. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש -
(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה".

הסעיף קובע, בין היתר, סייג לאחריות הפלילית בשל מחלת נפש. הסייג חל כשמתקיימים שני תנאים מצטברים. הראשון, על הנאשם להיות חולה במחלה שפגעה ברוחו (להלן: מחלת נפש); השני, על הנאשם להיות, מחמת מחלת הנפש, "חסר יכולת של ממש" להבין את מעשיו או את הפסול שבהם, או להימנע מעשייתם (ע"פ 3795/92 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 97, 153). סייג זה הגיוני, והצדקתו בצידו. כשאדם נמצא במצב שבו הוא חסר יכולת של ממש להבין את מה שהוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או שהוא חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה, וזאת בשל מחלת נפש, האיסורים שבדין הפלילי לא ירתיעוהו מלבצע את המעשה. במצב דברים זה, גם אין הצדקה להטיל עליו סנקציה פלילית. במקרה כזה:

"העילה לפטור מאחריות פלילית איננה איפוא היותו של מבצע המעשה חולה במחלת נפש, אלא אי יכולתו של החולה לגבש בעטייה של מחלה מחשבה פלילית, ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה" (ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, 250).

כדי להכריע בשאלה אם חלה הגנת סעיף 34ח', יהיה עלינו לבחון את דבר קיומה של מחלת נפש, כמובנה בסעיף, אצל המערער, וכן האם הוכח קשר סיבתי במובן הסעיף בין מחלה זו לבין מעשיו של המערער (להלן, כשיוזכר "הקשר הסיבתי", תהייה הכוונה לקשר הסיבתי במובן זה). קשר זה יוכח אם בשל מחלת הנפש היה הנאשם "חסר יכולת של ממש" להבין או להימנע מהמעשה כאמור בסעיפים הקטנים (1) ו-(2) של סעיף 34ח'. חוסר יכולת של ממש, אין פירושו בהקשר זה שלילה מוחלטת של היכולת כאמור, אלא גריעה ממשית ממנה (ע"פ 2788/96 אבלים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183, 189; ע"פ 9258/00 נטרלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 673, 680; וכן ראו ניתוח משמעות "חוסר יכולת של ממש" בת"פ מח' (חי') 126/03 מדינת ישראל נ' סקורצ'רי, פסק דין של השופט י' עמית (טרם פורסם)).

בענייננו תהיה נפקדות להוראת סעיף קטן (2) של סעיף 34ח', העוסק במקרים בהם בשל מחלת נפש הנאשם היה חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה. סעיף זה הוא גלגולה של ההגנה בגין "דחף לאו בר כיבוש", אשר ראשיתה בפסק דינו (בדעת מיעוט) של השופט אגרנט בפרשת מנדלברוט (ע"פ 118/83 זלמן מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י(1) 281).

6. לעניין נטל ההוכחה בדבר קיום התנאים, קובע סעיף 34ה':

"מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות".

מסעיף זה למדים אנו על קיומה של חזקה בדבר אי תחולת סעיף 34ח'. בעבר היה הדין כזה, שמי שבקש להוכיח את קיום הסייג לאחריות פלילית בגין בדבר מחלת נפש, עליו היה הנטל להוכיח זאת ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, דהיינו לפי משקל ההסתברויות (ראו ע"פ 870/00 לדאני נ' מדינת ישראל, פ"ד טו(1) 29, 37; וכן ע"פ 118/53 מנדלברוט נ' היועץ המשפטי, פ"ד י' 281, 289). מקטעים בפסק דינו של השופט עמית בענייננו, ניתן להתרשם שדעתו היא שזה הדין גם היום (בפיסקה 121 בעמוד 127, וכן בפיסקה 124 לפסק דינו). אלא שהדין שונה, כפי שהדבר מוצא את ביטויו בסעיף 34כב' לחוק העונשין, הדן בנפקותו של ספק. סעיף קטן ב' של הסעיף קובע:

"התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג".

על פי פרשנותו של סעיף זה, משעורר הנאשם את שאלת תחולתו של הסייג, וטוען לו, שוב לא תחול החזקה שבסעיף 34ה' בדבר העדר קיומו של סייג לאחריות. במקרה כזה הועלתה אל שולחן הדיונים שאלת תחולתו של הכלל, ומשכך, על התביעה להוכיח שהסייג אינו חל, כשם שעליה להוכיח את קיומם של האלמנטים של העבירה, וזאת מעבר לספק סביר. מסקנת הדברים היא, שאם בסופו של הדיון נותר ספק סביר בדבר תחולתו של הסייג, דהיינו לא הוכח מעבר לכל ספק סביר שהסייג אינו חל, ספק כזה פועל לטובת הנאשם והתוצאה היא שבית המשפט יצא מתוך הנחה שהסייג חל (ע"פ 4075/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 337, פסק דינו של השופט חשין, בעמודים 370 ב', 371 ה').

ג. עיקרי חוות הדעת הפסיכיאטריות

7. בבואו ליישם את הדין ולהכריע אם מתקיים הסייג לאחריות בגין אי שפיות הדעת, על בית המשפט להכריע בשאלה על פי הראיות המובאות בפניו. שאלות כמו, האם הנאשם הינו חולה נפש אם לאו, ומהי מידת השפעתה של מחלת הנפש על התנהגותו בנסיבות המקרה, הנן שאלות שהתשובה להן מבוססת בדרך כלל על עובדות ועל חוות דעת של מומחים בתחום הפסיכיאטריה. חוות הדעת מסייעות לבית המשפט לנווט את דרכו בניסיון לקבוע עמדה בשאלות שנזכרו לעיל. תנאי לכך שניתן יהיה להתבסס על חוות הדעת, הוא שהתשתית העובדתית עליה הן מבוססות תהיה מהימנה. נכונותה של תשתית זו עומדת, כמובן, לבחינתו של בית המשפט. חוות הדעת הן, על כן, כלי רב עזר לבית המשפט, ובענייני רפואה סבוכים חשיבותן רבה ביותר בכך שהן מסייעות לבית המשפט להגיע לתוצאה הנכונה. בית המשפט אינו כבול, כמובן, בחוות דעת זו או אחרת. האחריות להגיע לחקר האמת היא על בית המשפט, ועליו לברור מתוך חוות הדעת, על רקע העובדות עליהן יוכל לסמוך, את התוצאה הראויה בשאלות הרפואיות-משפטיות המועלות בפניו.

8. לבית המשפט המחוזי הוגשו מספר חוות דעת רפואיות. חלק מעורכי חוות הדעת גם נחקרו על חוות דעתם. אזכיר להלן את המומחים בתחום הפסיכיאטריה ואת עיקרי חוות הדעת אשר הוגשו כראיה מטעמם. ככל שיידרש לצורך הכרעת הדין, אתייחס לחוות הדעת ולעדויות המומחים גם בהמשך.

חוות הדעת הראשונה (ת/99) הוגשה עוד בשלב מעצר המערער לצרכי החקירה, לאחר שהוא נבדק בחטיבה לפסיכיאטריה משפטית של המרכז לבריאות הנפש בבית החולים "באר יעקב", המסונפת לכלא איילון (להלן: מב"ן באר יעקב). חוות הדעת נכתבה על סמך התרשמות מהתנהגות המערער בלבד, בלא שנבדק עברו ומבלי שנחקרה התנהגותו טרם המעצר. מדובר במסמך קצר, בן עמוד אחד, עליו חתומים ד"ר ח' גרינשפן, מנהל המחלקה, וד"ר ח' שליאפניקוב, פסיכיאטרית מומחית. חוות הדעת אינה מתייחסת באופן מפורש למצבו של המערער בעת האירועים נושא הדיון, אך קובעת כי אצל המערער לא אובחנו הפרעות דלוזיונאליות וכי "אינו סובל מפסיכוזה או הפרעה אפקטיבית, לא זקוק לאשפוז פסיכיאטרי". ד"ר ח' שליאפניקוב בדקה את המערער פעם נוספת לאחר מספר חודשים, וכתבה בגיליון הבדיקה כי הוא סובל מסכיזופרניה. ככל הנראה, כך לפי המומחים אשר העידו בבית המשפט, אין המדובר באבחנה כי אם בהשערה.

9. חוות הדעת השנייה (נ/4) הוגשה מטעמו של המערער. היא נכתבה על ידי ד"ר גיל זלצמן, סגן מנהל במחלקה פסיכיאטרית סגורה ד' בבית חולים גהה. ד"ר זלצמן בדק את המערער בשני מועדים שונים, ראיין אנשים מבני משפחתו של המערער, צפה בקלטות מחקירתו של המערער, האזין לקלטות שמסרה אשתו, עיין במסמכים רפואיים שונים של המערער ושוחח טלפונית עם מכרים של המערער (ביניהם פסיכיאטר שטיפל בו בעבר). לאחר סקירת עברו של המערער, כותב ד"ר זלצמן ביחס למערער כך:

"עדות ברורה למחשבות שווא (דלוזיות) פראנואידיות של מגלומניה (הוא המלך המשיח). המלאך המגיד אינו לדעתי הלוצינצית קול כי אם מחשבת שווא שניידרינית של השפעה ושתילת מחשבות ... מחשבות שווא אלו הן מחשבות שווא ביזריות פר הגדרה ... דלוזיה ביזרית אחת דיה להגדיר אדם כחולה במחלת הסכיזופרניה שהיא מחלת נפש פסיכוטית" (בעמוד 8 לחוות הדעת).

ובהמשך:

"הוא נשלט ע"י מחשבות שווא כי הוא המלך המשיח ומקבל הוראות ישירות לביצוע מ"מלאך מגיד" השולט בו. המעשים המיוחסים לו בכתב האישום נעשו מתוך הדלוזיה ועל פי חוקיה הפנימיים והוא היה חולה נפש בעת ביצוען ... הנאשם הוא חולה במחלת נפש ובשל מחלה זו היה חסר יכולת של ממש להמנע מעשיית המעשים האמורים לעיל ועקב כך אינו נושא באחריות פלילית למיטב הבנתי וניסיוני".

ד"ר זלצמן, סבר, אם כן, שהמערער הנו חולה נפש וכי מחלתו מנעה ממנו את היכולת להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע. על עמדתו זו חזר בחקירתו בבית המשפט ונשאר איתן בדעתו. ד"ר זלצמן אף הסביר, כי תכנון ורהיטות מחשבה אינם גורמים אשר יש בהם לשלול בנסיבות העניין את הפסיכוטיות של המערער (עמ' 708 לפרוטוקול ואילך).

10. בעקבות הגשת חוות הדעת מטעם המערער, נתבקש מב"ן באר יעקב על ידי המשיבה להכין חוות דעת נוספת. רופאי מב"ן - ד"ר משה בירגר, מנהל החטיבה לפסיכיאטריה משפטית, וד"ר יעקב אליש, פסיכיאטר בכיר - בדקו את המערער בעת אשפוזו במחלקה הפתוחה במב"ן באר יעקב, וסיכמו את ממצאיהם בחוות דעת כתובה (ת/100). השניים קבעו, כי המערער סובל, ככל הנראה, מ-Delusional Disorder. הם היו ערים לסימפטומים דלוזיונאליים הכוללים מחשבות שווא של המערער בדבר היותו "מלך המשיח" ועל קשריו האורליים עם ישות אחרת ("המגיד"), והעריכו כי דבר זה מצביע על הפרעה פסיכיאטרית מז'ורית השייכת לתחום הפסיכוזות. עם זאת, הם התרשמו כי אין קשר בין מחלתו של המערער לבין העבירות שביצע. בחוות הדעת נכתב כך:

"בין אם האבחנה היא של הפרעה דלוזיונאלית או של סכיזופרניה פרנואידית, הרי שלדעתנו המנומקת בסעיפים דלעיל, לא נבעו מעשיו כתוצאה ישירה ממחלתו ובעת ביצועם הוא ידע להבדיל בין טוב לרע, ידע שהמעשה שהוא עושה הוא אסור, הבין את הפסול שבמעשיו ולא פעל תחת דחף שאינו בר כיבוש".

דעתם של שני המומחים בחוות דעתם היתה, שתאור אופן ביצוע העבירות המיוחסות למערער ושיטת ביצוען, מצביעים על הפעלת שיקול דעת ותכנון קר, ועל כן לא התקיים בנסיבות המקרה דחף שאינו בר כיבוש. המערער יכול היה, לדעתם, להימנע ממעשהו, ולכן אין לשלול את אחריותו הפלילית.

שני המומחים, ד"ר בירגר וד"ר אליש, העידו בבית המשפט. ד"ר אליש נשאר איתן בדעתו. בעדותו עמד על כך שהמערער אמנם פסיכוטי (אם כי לא סכיזופרן), אך אינו פסיכוטי "במצב פעיל". בחקירה הנגדית היתה עמדתו, שגם בעת ביצוע העבירה לא היה המערער במצב פסיכוטי פעיל, שכן התכנון הקפדני והטענות האידיאולוגיות שלו למעשיו הם סדירים ועקביים ואינם מתיישבים עם תיאורו של המערער כמי שפועל עקב מחלת נפש. עוד הוסיף, כי הזהירות והתיחכום במעשהו של המערער אינם מתיישבים עם הטענה שעשה זאת מתוך אשליה שהוא המלך המשיח.

בעמדתו של ד"ר בירגר, הבכיר מבין השניים, חל שינוי, אליו עוד אתייחס (ראו להלן, בפיסקה 23). אציין כאן רק, שבעקבות דברים שאמר ד"ר בירגר וספקות שהעלה בעדותו, החליט בית המשפט, כהצעת ד"ר בירגר, כי יש למנות פאנל פסיכיאטרי אשר ימציא חוות דעת פסיכיאטרית נוספת ביחס למערער. את זהות חברי הפאנל קבע הפסיכיאטר המחוזי, על פי צו של בית המשפט.

11. הפאנל כלל את ד"ר ד' אלטמרק, מנהל היחידה לפסיכיאטריה משפטית, ד"ר ג' בזורה, מנהלת מחלקה סגורה, וד"ר י' אור, מנהלת בפועל של מחלקה סגורה. שלושתם עובדי המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון (להלן: הפאנל). חברי הפאנל הגישו חוות דעת משותפת (מוצג בימ"ש 2). לפני כתיבת חוות הדעת, נבדק המערער במסגרת הסתכלות בתנאי אשפוז ונערכו לו מספר בדיקות קליניות. הפאנל עיין במסמכי החקירה, בכתב האישום, במסמכים רפואיים קודמים של המערער ובחוות-הדעת הרפואיות המוזכרות לעיל, ואף ערך שיחות עם משפחתו של המערער ועם גרושתו. הפאנל התרשם כי המערער הוא צלול, קונסיסטנטי, קוהרנטי ורהוט. אך בצד ממצאים אלה, הבהיר הפאנל כי "בוחן המציאות, הוערך כפגום בנושאים הנוגעים לתוכן חשיבת השווא המגלומאנית, אך שמור בהקשרים האחרים של הערכת המציאות" (בעמ' 11 לחוות הדעת). לאחר סקירת עברו של המערער, הגיע הפאנל למסקנה כי המערער "סובל מזה כ-9-8 שנים מתסמונת פסיכוטית דלוזיונאלית, המאופיינת במחשבות שווא של גדלות, לא ביזאריות, מאורגנות וממוקדות" (בעמ' 12 לחוות הדעת). הפאנל לא שלל לחלוטין את האפשרות של תהליך סכיזופרני. בשונה מן האמור בחוות דעתם בכתב של ד"ר בירגר וד"ר אליש, סבר הפאנל שהמערער נמצא במצב פסיכוטי ממושך ופעיל וכי הוא פעל בהתאם למחשבות השווא שלו. וזו מסקנת הפאנל:

"בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו, אנו סבורים שהנ"ל פעל תחת דחף שאינו בר כיבוש, הנובע ממחלתו הנפשית, ז"א פעל תחת אישור או הוראות פקודתיות, פסיכוטיות ודלוזיונאליות ועל כן, ביצע את המעשים בעקבותן ולא יכול היה לדעתנו להימנע מלבצען" (בעמ' 14 לחוות הדעת).

הפאנל סבר, כי המערער לא יכול היה להימנע מן המעשים וכי משקל המניעים הפסיכוטיים בהתנהגותו של המערער עולה על משקלם של המניעים האידיאולוגיים (אשר גם אותם הגדיר כפסאודו-אידיאולוגיים). לבסוף, ציינו חברי הפאנל כי ללא הבסיס הפסיכוטי, המערער לא היה מבצע, ככל הנראה, את מעשיו (בעמוד 15).

12. בית המשפט המחוזי לא קיבל את עמדת הפאנל ודחה את טענת אי שפיות הדעת. קביעתו היתה, שהוא מעדיף את חוות הדעת של ד"ר בירגר וד"ר אליש על פני חוות הדעת של הפאנל ושל ד"ר זלצמן. בעשותו כן, יצא בית המשפט מהנחה שד"ר בירגר נשאר בדעתו כפי שזו מצאה את ביטוייה בחוות הדעת המשותפת שלו עם ד"ר אליש (ת/100). קביעתו זו של בית המשפט המחוזי אינה מקובלת עלי, מנימוקים שאפרט עוד בהמשך. אעבור עתה לדיון במספר קביעות, מסקנות ואמירות של בית המשפט המחוזי. ההתיחסות לאלה תבהיר את דעתי, כי התשתית עליה סמך בית המשפט בכמה עניינים את מסקנותיו לא היתה מבוססת דיה.

ד. פסק הדין של בית המשפט המחוזי - מספר הערות

הראיות לגבי הרקע הפסיכיאטרי - קבילות ומשקל

13. העניין הראשון בו אתמקד בפרק זה נוגע לחומר הראיות עליו הסתמכו המומחים הרפואיים השונים, ולפסילתו של חלק מן החומר על ידי בית המשפט. עיקר העובדות הצריכות לעניין זה מוצאות את ביטויין גם בעיקרי הטיעון בכתב שהוגשו מטעם התביעה.

בין ניירות העבודה של המומחים השונים נכללו מסמכים שנאספו בשעתו על ידי הסניגור ועל ידי המומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעם הנאשם, ד"ר זלצמן. מסמכים אלה כללו, בין היתר, ראיונות עם בני משפחת המערער, קלטות של שיחות מן העבר, ראיונות עם פסיכיאטר ועם אחרים שעמדו בעבר בקשר עם המערער וכן מסמכים נוספים. מראיות אלה עולה, כי כבר בעבר טען המערער שהוא "המשיח", ואותן מחשבות שווא, שלטענת סניגורו ליווהו בעת מעשי העבירה, היו נחלתו כבר אז.

על יסוד הסכמת בעלי הדין, החליט בית המשפט כבר בתחילת הדיונים כי יש לאפשר לתביעה לבצע בדיקה חוזרת של המערער, לרבות בדיקה של כל המסמכים הקשורים בשאלת אי שפיותו, הנמצאים בידי סניגורו. כן הוחלט כי סניגורו של המערער יעביר לתביעה את כל החומר אשר בידיו, שיש בכוונתו להסתמך עליו בטענתו לאי שפיות דעתו של המערער. לבסוף, כל המסמכים אשר נאספו על ידי ההגנה, הן על ידי הסניגור והן על ידי ד"ר זלצמן, הוצגו בהסכמה כראיה בתיק. הקלסר של המסמכים כולו הוגש בפועל כראיה מטעם התביעה וסומן ת/102, בצד תיק העבודה של מב"ן באר יעקב, אשר התקבל כראיה וסומן ת/101. היה זה ביום 4.7.01, במועד עדותו של ד"ר בירגר. והנה, לאחר זמן מה, כאשר עלה ד"ר זלצמן להעיד ביום 26.2.02 במסגרת פרשת ההגנה, העלתה התביעה טענה נגד קבילותן ומשקלן של ראיות אלה שהובאו בפני העד. הטענה היתה, כי ראיות אלה הן בגדר עדויות שמיעה, וכי הן לא עמדו במבחן החקירה הנגדית בבית המשפט (עמ' 691-689 לפרוטוקול).

טענה זו הפתיעה, כמובן, את הסנגוריה. עד לאותו שלב, כל חומר הרקע אשר היה בפני כל המומחים הוצג כראיה מוסכמת מבלי שנתבקשה חקירה של מוסרי האינפורמציה השונים. המומחים השונים שהעידו עד אותו שלב, הסתמכו על חומר זה, ואף נחקרו על חשיבותם של חלקים שבו והשלכתם. והנה, לקראת סוף הדיונים, התביעה ערערה על קבילות החומר ומשקלו, וחזרה בה מן ההסכמה אליה הגיעו בעלי הדין. היתה זו הסכמה אליה היו רשאים הצדדים להגיע ולא היו נסיבות חדשות אשר הצדיקו חזרה ממנה (לעניין הסכמה בין בעלי הדין בהליך פלילי על הראיות, ראו סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי). דבר היותן של חלק מהראיות בגדר עדות שמיעה, בודאי לא נתגלתה לבאת כוח התביעה רק באותו שלב.

נוכח עמדתה החדשה והמפתיעה של התביעה, ביקש הסניגור שלא לאפשר למדינה לחזור בה מהסכמה. כשבקשתו נדחתה, ביקש לאפשר לו להביא כעדים את כל אלה אשר, לטענת התביעה, הדברים שהובאו מפיהם מהווים עדות שמיעה. בית המשפט לא נעתר לו. החלטתו היתה, כי הרשומות הרפואיות שנאספו בעבר תתקבלנה כראיה. ביחס ליתרת חומר הראיות, הכוללת דברי עדים שהם בגדר עדויות שמיעה, הבהיר בית המשפט כי אין הוא מתכוון לפתוח את העניין מחדש באותו שלב, ואינו מוכן לשמוע את עדות אותם עדים. כן החליט, כי יתן לדברי העדים אשר עדותם לא נשמעה בפניו את המשקל הראוי במסגרת הכרעת הדין. הסניגור חזר וביקש בכתב להעיד את העדים, התביעה התנגדה לכך, ובית המשפט לא חזר בו מהחלטתו.

בסופו של דבר, החליט בית המשפט בהכרעת הדין לקבל את הרשומות הרפואיות מן העבר, כפי שאלה הובאו על ידי ההגנה, אך בכל הנוגע לשאר חומר הראיות, החליט שלא לייחס לו משקל ראייתי של ממש. בית המשפט קבע, כי מדובר בעדויות שמיעה שבאו "להוכיח לכאורה שהנאשם סבל בעבר מבעיות נפשיות כלשהן, וכבר בעבר טען שהוא מלך המשיח ולמעשה כל הרופאים יצאו מתוך הנחה מוסכמת שכך הדבר, דבר שלא מקובל עלינו" (עמוד 18 שורות 18-17 להכרעת הדין - ההדגשה שלי, ת"א). בית המשפט סירב אפוא לתת משקל לחוות הדעת הרפואיות ככל שהן מתייחסות להתנהגות המערער בעבר. זאת, נוכח המשקל המועט שהיה בית המשפט מוכן לתת לחומר הראייתי ששימש בסיס לקביעת התנהגות זאת.

בית המשפט הגיע, אם כן, למסקנה, שאין ליתן משקל לאותם דברים שהושמעו, וחלקם הוקלט מפי אחרים, אשר לא העידו במהלך המשפט. בית המשפט גם קבע, שלא מקובלת עליו המסקנה שעולה מאותן עדויות, לפיה כבר בעבר טען המערער שהוא מלך המשיח, על אף שמסקנה זו היתה מקובלת על כל הפסיכיאטרים אשר חוות דעתם הוגשה לבית המשפט.

14. העובדות המתוארות לעיל מעוררות כמה תמיהות, ומתבקשות כמה הערות. ראשית, התנהלותה של התביעה בבית המשפט המחוזי היא שיצרה את הקושי בפניו הועמד בית המשפט. לאורך כל המשפט, עד שלב הישיבה מיום 26.2.02, לא רק שמסמכים הכוללים עדויות שמיעה הוגשו כראיה מוסכמת, אלא שכל המומחים ראו בהם מסמכים עליהם ניתן לסמוך וחוות הדעת שלהם ועדויותיהם מתבססות על הנחה זו. זו גם היתה התשתית לכל הדיון במישור הרפואי-פסיכיאטרי. לכאורה, לא השתנה דבר במהלך הדיון אשר הצדיק חזרה מההסכמה אליה הגיעו הצדדים. במצב דברים זה, המערער בודאי היה זכאי לכך שתינתן לו אפשרות לתקן את התקלה שנגרמה בשל השינוי שבעמדת התביעה, ושיתאפשר לו להעיד את כל העדים אשר דבריהם היוו עדות שמיעה. דחיית בקשת הסניגור להעיד עדים אלה, היתה שגויה. שנית, ענייננו כאן בשאלה מה ניתן ללמוד מהעבר הרפואי של המערער לעניין מחלת הנפש לה הוא טוען. לעבר הפסיכיאטרי יש חשיבות לעניין זה, ועל כך אין חולק. שלילת הזכות להוכיח עבר זה, לרבות העובדה שמחלת הנפש של המערער מקננת בו, ואף מצאה ביטויים חיצוניים לקיומה, בתקופה של כשבע-שמונה שנים לפני ביצוע העבירות בהן הורשע, מהווה פגיעה קשה בעניינו של המערער. שלישית, כדי ללמוד על עברו הפסיכיאטרי של פלוני, על הרופא הבודק להשתדל להגיע למקורות מידע שונים. גם אם בדיקה ושיחה עם פלוני עצמו היא, לרוב, החשובה ביותר, לעיתים לא די בה ונדרשים מקורות מידע מגוונים יותר. בספרם פרקים נבחרים בפסיכיאטריה של המחברים הפרופסורים א' אליצור, ש' טיאנו, ח' מוניץ ומ' נוימן, (מהדורה חדשה בעריכת ח' מוניץ, 1998 - להלן: פרקים נבחרים בפסיכיאטריה), בפרק ה', אשר נושאו הוא "הבדיקה הפסיכיאטרית של החולה ומשפחתו", מודגשת חשיבות המידע ממקורות מידע שונים, וכפי שנאמר שם:

"מקורות המידע להערכת מצבו של החולה חייבים להיות מגוונים ביותר ... מסיבה זו יש לראיין בנוסף לחולה בעיקר את בני המשפחה הגרעינית ואת בני המשפחה המורחבת. כמו כן, יש לרכז מידע גם מגורמים קהילתיים שונים" (בעמוד 98).

יוצא, שאם ניתן לדלות אינפורמציה מבני משפחה או אנשים קרובים היכולים לסייע ליתן תמונה מלאה לגבי החולה, על הרופא להשתדל להגיע למקורות אינפורמציה אלה. כך נהג ד"ר זלצמן.

15. בית המשפט המחוזי התייחס בחוסר אמון לאותן ראיות אשר נאספו על ידי הסניגור וד"ר זלצמן. בין היתר, נאמר בפסק דינו של השופט עמית כך:

"למעשה, מה שקרה בנקודה זו הוא, שהסניגור, בחריצותו הרבה ובדבקותו במטרה להוכיח שהנאשם הוא בלתי-שפוי, אסף את החומר הזה ברובו, הן בעצמו והן על ידי בני משפחת הנאשם, והעביר את החומר לפסיכיאטר שהוא פנה אליו לקבלת חוות דעת, הוא ד"ר גיל זלצמן, שנתן את חוות הדעת הראשונה שקבעה שהנאשם הוא בלתי שפוי, היא נ/4. ד"ר זלצמן הוסיף על כך חומר נוסף, מתוך ראיונות שהוא עצמו ערך, או בירורים בכתב, וכך "השתחל" החומר לחוות הדעת שלו ולחוות הדעת שבאו בעקבותיה (עמ' 83 להכרעת הדין, שורות 23-18).

וכן:

"גם מבלי לחשוד בכשרים, מטבע הדברים, סניגור ישקיף על הדברים במסגרת ההגנה שהוא טוען לנאשם, וכך יעשה גם פסיכיאטר שנשכר על ידי הסניגור לתת את שירותיו לנאשם. יתר על כן, לא יכול להיות כל ספק שאיסוף החומר על ידם הוא מגמתי, והם לא יעשו שימוש בחומר שאינו משרת את האינטרסים של הנאשם, ואותם עדים שהם יראיינו, בפרט בני משפחה, שיודעים ומבינים מה מצפים מהם על מנת לעזור לנאשם - ימסרו דברים באופן מגמתי ומסולף" (עמוד 84 להכרעת הדין).

ניכרת בקטעים המצוטטים גישה כללית בדבר אי אמינותם של מי שנוגעים בדבר: הסנגור, המומחה הרפואי מטעם הנאשם ובני משפחת הנאשם. יש בהם גם ביקורת הן על עצם איסוף החומר על ידם והן על דרך איסופו והמגמתיות שאיפיינה אותה. השופט עמית אף מרחיק לכת בפסק דינו, בקבעו:

"אני מצטער לציין, שבכל החומר האנמנסטי שנאסף על ידי הסניגור והפסיכיאטר מטעם הנאשם ניתן להבחין, מבחינת מהות החומר ומשמעותו, קו ברור וחד, בין החומר האותנטי הנוגע לנאשם מהתקופה שעד למשפט, לבין החומר שלמעשה 'נוצר' לאחר המשפט. המגמה הזו מאוד בולטת, ומדובר בחומר שלא עמד במבחן העדות והחקירה בבית המשפט, ולכן אני מאוד מאוד מסתייג ממנו" (בעמוד 112 לפסק הדין - ההדגשה שלי, ת"א).

ניכר מפסק הדין, ששיקולים אלה ליוו אותו לאורך פסק הדין, ובסופו של דבר עיצבו את מסקנתו. גם העדרה של חקירה של העדים אשר מסרו אינפורמציה לד"ר זלצמן ולסניגור - חקירה אשר נמנעה על ידי בית המשפט - שיחקה תפקיד. תוצאתם של כל אלה היתה, שבית המשפט, מפי אב בית הדין השופט עמית, לא היה מוכן לקבל ולקבוע כעובדה אף לא שהמערער סבל מבעיות נפשיות וכבר בעבר טען שהוא מלך המשיח.

נראה לי, שבית המשפט נקט בעניין זה גישה מחמירה לא מוצדקת כלפי ההגנה וכלפי המומחה מטעמה. נכון הדבר שלבית המשפט מסור שיקול הדעת לבחון את מהימנות אותן עובדות בכלים העומדים לרשותו. אך החשדה של מומחה וחוסר אמון בו, רק בשל היותו מומחה של אחד הצדדים, אינה מוצדקת. בנסיבות המקרה, חשוב לחזור ולהזכיר שגם מומחי התביעה, ד"ר בירגר וד"ר אליש, וגם חברי הפאנל שמונה על ידי בית המשפט, קיבלו את הנתונים העולים מהחומר שנאסף על ידי ד"ר זלצמן כחומר אמין, והסתמכו עליו. כפי שיובהר עוד בסמוך, לחומר זה מפי גורמים חיצוניים נמצא גם חיזוק רב ערך ברשומות רפואיות ובמסמכים נוספים. אין פלא, על כן, שבטענותיו בפנינו הסכים בא כוח המדינה, בהגינותו, כי נפלה תקלה מתחת ידיו של בית המשפט המחוזי. הוא אף הצהיר מפורשות, שמוסכם על המדינה שלאחר הסתייגות באת כוח המדינה ממשקלן של הראיות אשר נטען לגביהן שהן עדויות שמיעה, לא היה מקום למנוע מן הסנגור להעמידן במבחן על ידי העדת העדים מוסרי העדות. על רקע זה אף הודיע את עמדת המדינה החד-משמעית, שהיא אינה מסתייגת מאותן ראיות וממהימנותן (ראו בפיסקאות 138-137 לעיקרי הטיעון של המדינה).

נזכיר כבר בהקשר זה ונפרט על כך בהמשך, כי אין עוד מחלוקת בפנינו שהמערער סבל בעת הרלוונטית מהפרעה נפשית חמורה, המהווה מחלת נפש במובן סעיף 34ח'.

16. מכל שנאמר לעיל, אני מבקש להדגיש את אלה: ראשית, לא היתה לכאורה הצדקה לחוסר האמון בו התייחס בית המשפט לראיות הנוגעות לעברו הפסיכיאטרי של המערער. ולהיפך. על דעת המדינה אין עוד כל הסתייגות, לא מהקבילות ולא מהמשקל של אותן ראיות שנאספו על ידי ההגנה, המתייחסות לרקע הנפשי של המערער במשך שנים קודם לאירועי כתב האישום. הנחת עבודה זו, אשר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, היא שתלוונו בהמשך. שנית, חוסר האמון הנזכר והנחתו של בית המשפט המחוזי בדבר העדר ראיות מהימנות לגבי העבר הפסיכיאטרי של המערער, היוו חלק מהתשתית עליה הסתמך בית המשפט המחוזי בבואו לחרוץ את הדין. אין ספק שהיה בכך להשפיע גם על עמדתו של בית המשפט כשדחה את טענת ההגנה בדבר אי שפיות הדעת. כך, לדוגמה, עמדתו של השופט עמית היתה שהוא לא שוכנע, מעיקרו של דבר, שהמערער חולה נפש. הנוקט בעמדה זו, הסותרת את עמדת כל המומחים הפסיכיאטריים, יתקשה להכיר בקשר סיבתי בין מחלת נפש של המערער לבין התנהגות עבריינית שלו.

כאמור לעיל, אין עוד מחלוקת לגבי מהימנותן של הראיות לגבי עברו הפסיכיאטרי של המערער. לעבר זה ולראיות שהוצגו בקשר אליו, אשר בית המשפט לא היה מוכן לייחס להם משקל של ממש, יש ערך רב להבנת התנהגות המערער ולהסקת מסקנות ממנה. נזכיר להלן את עיקרן.

17. המערער יליד 1966. בשנת 1992 נסע לארה"ב במסגרת עבודתו, שם החל לחוש מיחושים בגופו. לאחר שבבדיקות רפואיות לא אותר דבר, הוא החל לחשוש שהוא נגוע במחלת האיידס ושב ארצה בבהילות. בארץ, אושפז המערער פעמיים בבית חולים תל השומר: ראשית, למשך מספר ימים. בבדיקות הרפואיות שנערכו לו במסגרת אשפוזו הראשון לא נמצא דבר. לפיכך, נבדק המערער על ידי פסיכיאטר, אשר לא התרשם מקיום פסיכופתולוגיה מז'ורית והעלה אפשרות כי מדובר בתסמונת של סומטיזציה (תסמונת גופנית פיזית, שהיא למעשה השלכה של עניין נפשי) והמליץ על מעקב פסיכיאטרי; אשפוזו השני של המערער היה עקב תלונות סומטיות, הכוללות נפיחות באבר המין, והוא נמשך יממה אחת. בעקבות האשפוז הומלץ כי המערער יטופל בטיפול פסיכוטרפיוטי, אך המערער לא שיתף פעולה עם המלצה זו וניתק כל מגע. בתקופה זו החל המערער תהליך של חזרה בתשובה. הוא החל להסתגר בחדרו, ללמוד תורה שעות רבות ביום ובלילה והחל לכתוב דברים על קירות חדרו ועל פתקים מנייר. תוכן הדברים לא היה ברור לבני משפחתו.

18. כשנתיים לאחר מכן החל המערער להאמין כי קיבל מסר מאלוהים, באמצעות המגיד, לפיו המערער הוא למעשה מלך המשיח מזרע דויד המלך. תפקיד זה, על פי אמונת המערער, יבוא לידי ביטוי בעתיד ועדיין אין לגלותו קבל עם ועדה. אמו של המערער פנתה בעניינו, ללא ידיעתו, לפסיכיאטר פלוני להיוועץ בו. מאחר שהמערער סרב לקבל טיפול תרופתי, החלה אימו לטפטף הלידול - תרופה אנטי-פסיכוטית - למשקאותיו של המערער ללא ידיעתו. במקביל, המערער עבר ללמוד לתקופה מסוימת בחברון ולאחר מכן בירושלים. בירושלים הכיר את אשתו הראשונה, חגית, לה היה נשוי משך שבעה חודשים (להלן: חגית). חגית סיפרה כי באותה תקופה טען המערער שהנו המלך המשיח ושהשכינה מדברת אליו. בית המשפט לא איפשר להעלותה על דוכן העדים בשלב ההוכחות, אך בשלב הטיעונים לעונש נשמעו דבריה. העדה סיפרה על תקופת נישואיהם הקצרה, וסיפרה שהמערער נתן לה כל מיני ראיות מהתורה למה בעצם הוא המשיח, וכן כל מיני סימנים חיצוניים שיש לו לכך. כך, למשל, השם השני של המשיח הוא יצחק, והגימטריה של שמות הרחובות שהוא גר בהם היא זהה (עמוד 896 לפרוטוקול). בהמשך היא מספרת, כי לאחר "אסון המסוקים" הסביר לה המערער כי כל החיילים נהרגו באסון זה, בגלל שהוא לא למד מספיק תורה. בגלל שלא היה אחראי מספיק על עם ישראל (שם).

דברים אלה ואחרים הובילו את חגית לפנות לרבנים, על מנת שינסו להניא את המערער מרעיונות אלה. בהמשך, חגית והוריו של המערער רצו "לקבל אישור שהוא בסדר" והחלו להפעיל עליו לחץ להיבדק על ידי פסיכיאטר. המערער נבדק על ידי ד"ר ד' מנדל, אשר נפגש עמו בשלושה תאריכים - 3.12.96, 13.1.97 ו-20.1.97 - והתרשם שהמערער עבר "אפיזודה פסיכוטית אקוטית ברמסייה" (ת/102, מסמך 5). בשיחה שערך עם ד"ר זלצמן, סיפר לו ד"ר מנדל כי "התרשם שהמחשבות המשיחיות היו הרבה מעבר למקובל בקרב חוזרים בתשובה המשתייכים לזרמים 'משיחיים' ואבחן, לדבריו, מעבר לכל ספק, כי "יריב סבל ממחשבות שווא פאראנואידיות של גדלות ומשיחיות" (ראו בחוות דעתו של ד"ר זלצמן, נ/4, בעמ' 4). מאחר שחגית לא היתה מוכנה לקבל את מעמדו של המערער כמשיח, כפי שהציג את עצמו, הגיעו הדברים לכך שכעבור שבעה חודשים הם התגרשו.

לאחר גירושיו חזר המערער לבית הוריו, וניסה להסביר את התנהגויותיו המוזרות בכך שהחל לטעון כי הוא עובד עבור השב"כ ו/או האינטרפול. המערער הסביר כי המציא את הסיפורים כדי שיוכל להתחמק מהוריו וללכת ללמוד. בשנת 1998 בוצע ניסיון טיפולי קצר במערער על ידי ד"ר ריפל, רופאת קופת חולים מכבי. ד"ר ריפל המליצה על שילוב של תרופה אנטי דפרסנטית (אלטורל) ותרופה אנטי פסיכוטית במינון מזערי (מלריל או רדזין). ניסיון זה היה קצר וכושל. בקשר לטיפול בקופת חולים מכבי, נמצא רישום מחודש פברואר 1998 בו נכתב "לא ישן איתה, לא מוריד נעליים ... לפני החתונה כשבועיים גילה לבחורה ולאימו שהוא משיח..." (עמוד 7 ב-ת/102). בשנת 1999 הכירה לו אימו את אשתו הנוכחית, רוחמה, והזהירה אותו פן ידבר עימה על מעמדו כמלך המשיח. לפני הנישואין, פנתה רוחמה לרב, אשר טיפל בגירושיו הראשונים של המערער. שיחתה עם הרב הוקלטה (נ/6) ובמהלכה סיפר לה הרב על הסיבות לגירושיו הראשונים של המערער, עקב מחלת נפש. המערער נישא לרוחמה, פתח עסק עצמאי בתחום המחשבים ונולדה להם בת. הוא החל להעמיק בלימודיו בנושא ה"טומאה" בקרב עם ישראל והחליט כי עליו לעשות מעשה.

19. לאחר שהמערער נעצר על ידי המשטרה, הוא נלקח לחקירה. ביום מעצרו, 26.8.00, הסביר המערער לחוקרים את מעשיו כמעשים שמטרתם למגר את נגע הזנות ולעורר את דעת הקהל לגבי חוסר המעש של הרשויות בנושא. כך גם במהלך השחזור שנערך באותו היום. בתמליל של החקירה בבוקר יום מעצרו של המערער (ת/2 א'), ניתן לשמוע כי בשלב מסוים ממלמל המערער לעצמו "אתה המלך המשיח...". מלמול זה, משום מה, אינו זוכה להתייחסות החוקרים. בבוקר יום 27.8.2000, למחרת המעצר, נחקר המערער פעם נוספת. בחקירתו זו (ת/7 א') אמר המערער לחוקר, בין היתר, כי:

"ברוך השם, הקדוש ברוך הוא לא יבגוד במלכות, במשיחים של הקדוש ברוך הוא. אני מלך המשיח, לא יודע אם אמרו לך אני מלך המשיח, זכית להכיר אותו פנים מול פנים" (גליון 1).

בהמשך החקירה, סיפר המערער כי בעבר התגרש בשל היותו המשיח (גליון 2) והסביר כי דבר היותו משיח נודע לו שבע וחצי שנים לפני האירועים נשוא דיון זה (גליון 6, גליון 25). המערער אף הביע את דעתו שהוא לא ישב בכלא כי הוא מלך ישראל (גליון 50-49). לשאלת החוקר, המערער הסביר כי החליט לבצע את ההצתות במועד זה, מאחר שקיבל לכך חיזוק משמים (גליון 22) ואישור משמים (גליון 23). כאשר החוקר ביקש מן המערער הוכחות לטענותיו כי מעשהו נעשה בהוראת המגיד, סיפר המערער כי יש בביתו "פתקים של רוח הקודש, שיוצא מהפה שלי ואני כותב כל מה שיוצא מהפה שלי" (גליון 25 - להלן: הפתקים). גירסת מלך המשיח לא עלתה ביום החקירה הראשון, אלא רק לאחר פגישתו עם עורך-דינו והמערער הסביר כי רצה שהדיווח התקשורתי יתמקד בנגע הזנות ולא בעובדת היותו המשיח, ולכן החליט להעלות את עובדת היותו המשיח רק לאחר סיום ההמולה התקשורתית הראשונית (גליון 24, גליון 50). בחקירותיו הבאות העלה המערער גם את טענותיו, לפיהן הרשויות אינן ממגרות את הזנות, וגם את הטענה כי פעל כמלך המשיח באישורו של המגיד.

20. בחיפוש שנערך בביתו של המערער נמצאו הפתקים (ת/7ג'). בפתקים מופיעים עניינים של יום-יום ולצידם מופיע דו שיח בין שני דוברים בשני כתבי יד שונים. הפתקים נשלחו למעבדת מז"פ ובבדיקה שנערכה נמצא כי הם נכתבו על ידי אותו אדם שכתב ידו משתנה כאשר מתחלף הדובר (חוות הדעת של איה שוחט, ת/53). המדובר הוא בכתב ידו של המערער.

בחקירתו, התייחס המערער לפתקים והסביר כי מדובר בשיחות שערך עם המגיד. הפתקים כוללים, ביו היתר, "שיחות" בעניין ההצתות. בגלל חשיבות תכנם של הפתקים, ראוי לצטט מהם. בפתק אחד נכתב:

"- אתה נחשב מאוד בשמיים תדע לך.
- שאלתי: מה הנפקא מינא.
- תשובה: שכל מה שאתה מבקש מתבצע".

בפתק אחר מופיע הדו-שיח הבא:

"- במה להתמקד?
מלחמה בטומאה ודאי
לשרוף את כמה שאתה
יכול יותר.
האם אני אתפש?-אתה לעולם לעולם לעולם
לא תיתפש.
- למה ראו אותי
- זה שטויות לא קרה כלום!"

בקטע אחר, נכתב כך:

"אין מה לדבר הם מאוד
משכילים.
יש עוד מקום שצריך לשרוף.
תאטרון הקמרי - קלי קלות".

וכן:
"... זה זעזע אותם אוהוו.
אתה בלבלת אותם לגמרי
הכל ביחד
נשרף הוהו ועוד איך נשרף
הכל הכל הכל נשרף...".

"אין מה לדבר הם מאוד משכילים
יש עוד מקום שצריך לשרוף
תיאטרון הקמארי - קלי קלות".

בחקירתו במשטרה, יום לאחר מעצרו, נתבקש המערער להסביר, לאור האמור בקטע האחרון שצוטט לעיל, האם רצה להצית את תיאטרון הקאמרי ומדוע. וכך מתנהלת עמו השיחה (ב' הוא המערער):

"ש'
הבנתי, במסגרת פעולתך לרוח הקודש, רצית לשרוף את הקאמרי

ב'
לא יודע זה מה שכתוב כאן

ז'
אתה כתבת את זה

ב'
אני כתבתי את זה. זה דבר שרוח הקודש אמרה לי

ש'
למה לא הבימה

ב'
לא יודע

ש'
למה לא קולנוע עם סרטים כחולים

ב'
לא יודע זה מה שנאמר לי

ש'
לא אני מנסה להבין איפה זה נגמר

ב'
אז אני מסביר לך קודם כל זה מה שאמרה לי זה לא היה דעה שלי, אין פה דעה שלי"

(בתמליל ת/7א', גיליון 71).

21. באותו תמליל שיחה מתוארים קטעי שיחה בהם מסביר המערער שהוא מלך המשיח, וכן שאת המעשים שעשה, עשה על פי הוראה ואישור משמים. בקטעים מחקירה זו, אשר נערכה למחרת מעצרו, יש ללמד על מצבו הרפואי הפסיכיאטרי. כדי להמחיש את הדבר, נביא כמה קטעי שיחה מתמליל זה (ז' הוא החוקר וב' הוא המערער):

"ז'
אבל מה הוביל אותך למסקנה שאתה הוא זה שצריך לעשות את זה.

ב'
תראה, לי יש את רוח הקודש ואני כבר, הודיעו לי כבר לפני 7.5 שאני מלך המשיח. שאני משיח, מלך המשיח, מלך אני מלכו של ישראל מאדר.

ז'
מאדר, השנה?

ב'
כן" (בגליונות 7-6 של התמליל).

"ז'
אז לא עלה לך הרעיון הזה נכון? הרי 7 שנים עברו.

ב'
תשמע, היום אני מלך, היום גם יש לי את הרשות לעשות את זה, תראה לא כל אחד ...

ז'
איך קיבלת את זה.

ב'
רוח הקודש.

ז'
מה זה רוח הקודש?

ב'
רוח הקודש זו רוח או שאתה מקבל את זה במחשבה או בדיבור מהפה.

ז'
ואיך אתה קיבלת אותה?

ב'
בדיבור מהפה וגם במחשבה.

ז'
ממי?

ב'
מהמלאך שיש לי.

ז'
איזה מלאך?

ב'
שורה עלי שכינה" (בגיליון 10).

"ז'
אתה רוצה להגיד לי שאתה יום אחד קמת ביום אחד בהיר.

ב'
ביום אחד בהיר קמתי ועשיתי מעשה.

ז'
בלי שום הכנה.

ב'
מה זה הכנה זה בער בי ודאי
תשמע, לכל מעשה מקדים מחשבה סוף מעשה במחשבה תחילה.

ז'
למה דווקא עכשיו.

ב'
למה עכשיו, כי קיבלתי חיזוק משמיים שאני יכול לעשות.

...

ז'
אז למה דווקא עכשיו.

ב'
כי עכשיו, כי עכשיו קיבלתי את האישור משמיים לעשות את זה" (בגיליון 22).

"ב'
זאב, אני יש לי עבר של משיח.

ז'
עבר של משיח.

ב'
לא המצאתי את זה היום אני כבר 7.5 שנים משיח.

ז'
הוכחות.

ב'
אתה רוצה הוכחות, אתה רוצה פתקים של רוח הקודש שיוצא מהפה שלי ואני כותב כל מה שיוצא מהפה שלי.

ז'
כן.

ב'
או.קי. גש אלי הביתה, יש לי תיק אדום, בסדר, שבתיק שלי הייתי נוסע איתו ... אתה יודע מה הייתי מעדיף שתיקח אותי איתך..." (בגיליון 25).

"ב'
יש שמה גם דף או שניים של דברים שרוח הקודש אמרה לי, אתם סתם עשיתם חיפוש אצלי בבית או שלא חיפשתם מספיק יסודי.

ז'
שרוח הקודש אמרה לי.

ב'
אמרה לי.

ז'
מה הכוונה.

ב'
אמרה לי רוח הקודש, אמרה לי תשרוף כמה שיותר לבער את הטומאה.

ז'
אתה מגדיר את עצמך כבנאדם שפוי.

ב'
מאוד.

ז'
מאוד שפוי.

ב'
מאוד שפוי.

ז'
מאה אחוז.

ב'
מאה אחוז.

ז'
אז אתה אומר שבעצם שמעת איזשהו קול מרוח הקודש שאמרה לך תשרוף.

ב'
נכון.

ז'
וכששמעת את הקול הזה מה עשית.

ב'
התחלתי להתארגן.

ז'
להתארגן.

ב'
ודאי להכין את עצמי" (בגיליון 26).

"ז'
אבל אם אתה אומר שאתה קיבלת מרוח הקודש את ההוראה הזו ללכת לעשות את זה, אז למה לא עוד אנשים קיבלו את ההוראה הזאת.

ב'
כי אולי זה לא התפקיד שלהם כנראה רוח הקודש רוצה שאני אעשה את זה, כי אני מלך וזאת הרשות שלי לעשות את זה ולהם יש תפקידים אחרים לעשות דברים אחרים ...

ז'
ולמה דווקא בחר בך.

ב'
כי אני המלך.

ז'
אתה המלך.

ב'
כן.

ז'
אבל אתה יודע שזה לא רציני.

ב'
אם היית לומד תורה ומשקיע את עצמך בתוך התורה והמצוות והיית מתקדש, אז לא היית אומר לי, הייתי אומר לך תשמע, קשה לי להאמין, אבל אני יודע שהשנה צריך להגיע משיח" (בגיליון 29).

"ז'
יש לך איזשהו קשר למדבקות שנפוצות בעיר.

ב'
לא, ראיתי אותן לא ...

ז'
ולמה מי ששם אותם לא עשה מעשה כמו שאתה עשית.

ב'
כי לי יש את הרשות לעשות מתוקף תפקידי.

ז'
נפגשת עם עוד אנשים שחושבים כמוך.

ב'
לא.

ז'
למה.

ב'
כי מתוקף תפקידי רק אני יכול לעשות את זה, לי יש את הרשות המלאה.

ז'
מי נתן לך את כתב המינוי לתפקיד.

ב'
הקדוש ברוך הוא..." (בגיליון 61).

22. הבאתי לעיל חלק מן הראיות המצביע על עברו הרפואי-פסיכיאטרי של המערער משך השנים שקדמו לביצוע העבירות בהן הורשע, וכן התיחסות של המערער בחקירתו לראיות אלה. התעלמות מחלק מראיות חשובות אלה, כפי שסבר בית המשפט המחוזי שראוי לעשות, גרעה מיכולתו של בית המשפט להגיע לתמונה אמיתית ומלאה, ככל האפשר, של מצבו הרפואי-פסיכיאטרי של המערער. בהקשר זה חשוב להדגיש, שכל המומחים הגיעו למסקנה שהמערער איננו מתחזה וכי הוא מאמין בכנות בשליחותו המשיחית. על בסיס אמונתו זו, היתה עמדתו של המערער במהלך הדיונים כי הוא אינו חולה נפש, וכי הוא פועל, באמת, בשליחות אלוהים. על רקע זה גם אמר דברים לא מעטים במהלך חקירתו ועדותו, אשר, בלשון המעטה, היקשו על סנגורו את מלאכת ההגנה עליו.

חוות דעתו של ד"ר בירגר

23. עניין אחר בו אני מבקש לחלוק על הנחה ומסקנה עליהן השתית בית המשפט המחוזי את פסק דינו, נוגעת לעמדתו הרפואית של ד"ר בירגר, כפי שזו התגבשה במהלך עדותו בפני בית המשפט. בית המשפט המחוזי החליט שהוא מעדיף את חוות דעתם של ד"ר בירגר וד"ר אליש (ת/100), וכן את עדותם בפניו, על פני חוות הדעת ועדויותיהם של המומחים האחרים. השופט עמית קובע זאת מפורשות (בפיסקה 134 לפסק הדין), וזאת גם עמדת השופטת משל (שהם). מעמדה זו ניתן להסיק, שד"ר בירגר כאילו נשאר, בסופו של דבר, בעמדתו כפי שזו מצאה ביטוי בחוות הדעת. אך לא זה מצב הדברים לאשורו. עיינתי חזור ועיין בעדותו של ד"ר בירגר בבית המשפט, והנני סבור שעולה ממנה בבירור, שבמהלך עדותו שוב לא היה ד"ר בירגר בטוח ואיתן, ובודאי לא משוכנע מעבר לספק סביר, במסקנתו אשר מצאה ביטוי בחוות הדעת (ת/100). בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בשינויים שחלו בדעתו של ד"ר בירגר במהלך העדות, אך קביעתו היתה שעל אף ספקות שגילה ד"ר בירגר במסקנותיו שבחוות הדעת, הרי בחלקים אחרים של עדותו, חזר לעמדתו המקורית. בית המשפט התייחס אל האמירות של ד"ר בירגר, מהן ניתן להסיק כי חלה התערערות בעמדתו, כאל - כלשונו - "הפגנת אוביקטיביות יתרה". אין טוב בעניין זה, מלצטט קטעים מעדותו של ד"ר בירגר כדי להיווכח שלא אלה פני הדברים. קטעים אלה לא נעלמו מעיניו של בית המשפט המחוזי, אך בית המשפט לא הסיק מהם, לדעתי, את המסקנות המתבקשות.

24. קודם שאביא את הציטטות לעניין זה, יש להדגיש שניים אלה: ראשית, בעת עריכת חוות הדעת ת/100 שתי ראיות חשובות לא היו בידיעת ד"ר בירגר: תוכן חקירתו של המערער למחרת מעצרו (ת/7א') וכן הפתקים (ת/7ג'). על תוכנן ועל חשיבותן של שתי ראיות אלה עמדנו לעיל. חשיבותן היא, בכך שהן מלמדות על ההיסטוריה הפסיכיאטרית של המערער. אלה גם ראיות אשר בודאי לא הושפעו על ידי המומחה מטעם ההגנה ד"ר זלצמן, אשר פגש במערער רק במועד מאוחר למועד כתיבת הפתקים ולחקירה המשתקפת ב-ת/7א'. שנית, הצעתו של ד"ר בירגר למינוי פאנל רפואי הועלתה על ידו מספר פעמים משך עדותו. הצעה זו מלמדת, בנסיבות אמירתה, שד"ר בירגר לא היה בטוח במסקנתו שבחוות הדעת ת/100. כך גם ראה זאת בית המשפט. עובדה היא, שתוצאתה של ההצעה היתה הפסקת עדותו של ד"ר בירגר (אשר לא המשיך אחר כך בעדותו) ומינוי הפאנל בראשותו של ד"ר אלטמרק.

החשיבות של ההערה הראשונה קשורה בגישתו של ד"ר בירגר, אשר הביע בחלק הראשון של עדותו תמיהה, וכנראה חוסר אמון, בגירסת המערער על פיה היה קול של מגיד שאמר לו לבצע את מעשיו (בעמוד 121). הוא גם מסביר את חשדנותו בעניין זה, בכך שהגירסה האמורה הופיעה רק לאחר שנכנסו לתמונה פסיכיאטר ועורך דין - הכוונה לד"ר זלצמן ולסנגורו של המערער. דברים אלה לא היו נאמרים על ידי ד"ר בירגר, לו ידע על הפתקים ת/7ג' ועל פרוטוקול החקירה ת/7א'. הראשונים נכתבו על ידי המערער לפני שנעצר ובטרם היה לו מגע עם ד"ר זלצמן או סנגורו, ות/7א' משקף חקירה מתאריך שלמחרת מעצרו לפני שהופנה לבדיקת ד"ר זלצמן. סביר להניח, שהצגת המוצגים הנ"ל ותכנם הם שגרמו לכך שד"ר בירגר שוב לא היה משוכנע במסקנה אשר בחוות הדעת ת/100.

25. ספקותיו של ד"ר בירגר עולים בכמה מקומות בעדותו. כך, כשהוא אינו מוכן לאשר את קיומו של קשר בין מחלת המערער לבין ההצתות, מתבטא ד"ר בירגר שיש לו ספק בעניין זה (בעמודים 142 ו-144). בקטע אחר של עדותו הוא ממליץ על מתן חוות דעת נוספת ומביע דעתו שהדבר ראוי ואז, כלשונו, "אני ארגיש אולי יותר שקט" (בעמוד 167). ובקטע אחר בו הוא נשאל מתי היה המערער פסיכוטי, הוא משיב:

"אני יכול רק לשער. אני משער שבעת שהוא ביצע את המעשה הוא כן הרגיש שהוא משיח, הוא כן הרגיש שיש לו קשר מיוחד עם אלוהים. איפה שיש לי ספק זה האם היה לו קשר בין התחושה של שליחות, אלוהות, משיחיות, לבין התפקיד המאוד ספציפי שהורה לו ושלט עליו לתכנן ולבצע בפרטי פרטים את הצתת בתי הבושת בתל אביב. כאן יש לי איזה ספק" (בעמוד 199 - ההדגשה שלי, ת"א).

במקום אחר, כשמציג לו הסניגור שהוא מבין כי ד"ר בירגר מעריך שהמערער היה פסיכוטי בזמן ביצוע ההצתות, עונה על כך ד"ר בירגר שכך הוא מעריך (בעמוד 202). כן הוא אומר, לגבי הקשר בין מחלת המערער לבין ההצתות:

"או.קיי. אני רוצה לפתח את הדברים הלאה. הוא הגיע לנושא המימוש. אני כן חושב שלמחלה או לדלוזיה המשיחית שהיתה לו באותה תקופה היה תפקיד אבל לא תפקיד בלעדי ומז'ורי. אני חושב שאם לא היתה לו את המחשבה הזאת אולי הוא היה רק חושב ולא עושה. המחשבה היא לא זו שבאופן טוטאלי לקחה וכיוונה אותו לעשות את הדברים האלה" (בעמודים 215-214 - ההדגשות שלי, ת"א).

דבריו האמורים של ד"ר בירגר מלמדים על כך שהיו לו ספקות ביחס להשפעה ולקשר שבין מחלת הנפש של המערער לבין מעשי ההצתה. הוא גם התלבט לגבי טיב מחלת הנפש ממנה סבל המערער. מכל מקום, בגלל ספקותיו והצעתו למינוי צוות נוסף, ונוכח חומר ראיות בעל חשיבות שקיומו הוברר לו רק במהלך עדותו, ניתן להסיק שהוא לא היה מוכן לשלול את הגנת אי השפיות מעבר לכל ספק סביר.

חיזוק לספקותיו של ד"ר בירגר ניתן אולי למצוא בנסיבות נוספות. חוות הדעת ת/100 הינה מיום 7.2.01. ד"ר בירגר נחקר על חוות דעתו ביום 6.7.01, ובמהלכה הביע את ספקותיו. ביום 30.8.01 ניתנה חוות הדעת של הפאנל, ובה הובעה דעה חולקת, על פיה פעל המערער בעת ביצוע העבירות כתוצאה מדחף לאו בר כיבוש. על רקע זה, פנתה התביעה לד"ר אליש בבקשה שיתן חוות דעת נוספת אשר תתייחס לחוות דעת הפאנל. חוות דעת זו של ד"ר אליש (ת/114) היא מיום 6.1.02. ד"ר בירגר, הרופא הבכיר מבין השניים, אינו שותף לה ואינו חתום עליה.

ברוח דברי דלעיל הבינה גם התביעה את עדותו של ד"ר בירגר, בציינה שהוא איבד במהלך חקירתו הנגדית את בטחונו במסקנותיו, וזאת על רקע מורכבות המקרה, ומטעם זה הציע מינוי של פאנל רופאים על ידי בית המשפט כדי שיחווה דעתו (פיסקה 24 לעיקרי הטיעון של המדינה, וכן בפיסקה 178). כפי שצויין עוד בעיקרי הטיעון, ד"ר אליש היה היחיד שהיה עקבי ונחרץ בדעתו כי המערער אחראי למעשיו (בפיסקה 78).

26. על סמך האמור לעיל, אין לקבל את עמדת בית המשפט המחוזי, על פיה ניתן לבסס את שלילת הגנת אי השפיות על עדות בירגר. התוצאה היא, שעדותו שלו (מחמת הספק), ובודאי חוות הדעת של ד"ר זלצמן ושל חברי הצוות הפאנל הרפואי שמונה על ידי בית המשפט, תומכים בזיכוי המערער בשל קיום ההגנה האמורה. כאמור, היחיד שנשאר בדעתו שיש לדחות את ההגנה, הוא ד"ר אליש אשר נחקר גם הוא בבית המשפט. לבית המשפט שיקול הדעת על פי התרשמותו, וכלל הנסיבות להעדיף עדות של מומחה אף אם חמישה אחרים חולקים עליו. הכמות לא בהכרח עושה את האיכות. עם זאת, מן ההכרח שיתקיימו נימוקים משכנעים אשר יצדיקו העדפה כזו. כך, למשל, מדוע לא התקבלה חוות דעת הפאנל אשר מונה על פי החלטת בית המשפט? וכן עולה השאלה, באשר לחוות דעתו של ד"ר אליש, אם אכן די בה כדי לבסס קביעה בדבר העדרו של קשר סיבתי, במובן סעיף 34ח', בין מחלת המערער למעשיו הפליליים. בשתי שאלות אלה אדון עתה.

חוות הדעת של הפאנל

27. הפאנל חיווה את דעתו בדבר תחולת הגנת אי השפיות בנסיבות המקרה (ראו לעיל בפיסקה 10 את תמצית חוות הדעת). בית המשפט המחוזי החליט שלא להסתמך על המסקנה העולה מחוות דעתו של פאנל השלושה ולא על עדותו של ד"ר אלטמרק, ראש הצוות, אשר נחקר בחקירה נגדית ארוכה בבית המשפט. אומר כבר בתחילת הדברים כי נימוקיו של בית המשפט להחלטתו זו אינם מקובלים עלי.

אחד הנימוקים היה, שהפאנל לא קיים הסתכלות מספקת במערער בהיותו במב"ן לב השרון. השופט עמית מציין, שההסתכלות ארכה ימים ספורים בלבד, עד שהמערער קיבל הוראה מסניגורו שלא לשתף פעולה עם הרופאים. שיתוף הפעולה הופסק בשל כבילת ידיו ורגליו של המערער בעת ההסתכלות (בעמוד 116). גם השופטת משל (שהם) מציינת את העובדה כי לפאנל לא היתה הזדמנות מספקת להסתכלות במערער (בעמוד 164). בפועל ההסתכלות התקיימה במשך עשרה ימים, במהלך אישפוז המערער בבית חולים פסיכיאטרי. אך מה שחשוב יותר, מעדות ד"ר אלטמרק ברור כי לא היה צורך להאריך את תקופת ההסתכלות, מן הטעם כי הערכתו שלו ושל אנשי הצוות היתה שהם לא יצליחו לקבל מידע נוסף מהמערער (בעמוד 857 למטה), וכי הם מיצו את ההסתכלות (בעמוד 858). ד"ר אלטמרק גם העיד, שלו היה סבור שיש צורך בהסתכלות נוספת, היה אומר זאת לבית המשפט. מטעם זה גם לא נזכר בחוות הדעת שיש צורך בהסתכלות נוספת. ולהיפך. מצויין בה מפורשות כי "לאור העובדה שהבדיקה הקלינית הסתיימה, לא ראינו צורך להמשך אישפוזו לצורך הסתכלות" (בעמוד 12). הדבר היחיד שנמנע מהפאנל בגלל חוסר שיתוף הפעולה של המערער, היה שלא קוימה למערער בדיקה פסיכו-דיאגנוסטית, כפי שסברו חברי הפאנל שרצוי שתיעשה. דבר זה מצא את ביטויו המפורש בחוות הדעת. בעקבות חסר זה, החליט בית המשפט המחוזי ביום 5.9.01, לאחר קבלת חוות הדעת של הפאנל, על קיום בדיקה פסיכו-דיאגנוסטית ועל השלמת חוות הדעת לאור בדיקה זו. נזכור, שלפאנל היה היתרון שהיו בפניו חוות הדעת של כל המומחים האחרים, ודבר זה, בלי ספק, חידד את המחלוקת. בנסיבות אלה, אם לדעתו של הצוות לא היה צורך בהסתכלות נוספת, לא היה מקום לצאת מהנחה שמסקנת הפאנל לקתה בכך שמשך ההסתכלות שלו היה קצר מידי.

28. נימוק נוסף לדחיית חוות דעת הפאנל, היה אי נכונותו של בית המשפט להסתמך על עובדות הנוגעות לעברו הרפואי של המערער, ולתת להן משקל של ממש. עובדות אלה היו בין העובדות עליהן התבסס הפאנל. הזכרנו זאת לגבי פסק דינו של השופט עמית, וזו גם גישתה של השופטת משל (שהם) (בעמודים 164-163). כבר הדגשנו לעיל, שעובדות אלה היוו את התשתית לכל חוות הדעת, וכל המומחים יצאו מתוך הנחה שתאור עבר זה בחוות הדעת הינו מבוסס ואף התביעה הסכימה בפנינו שזה חומר בעל משקל אשר ניתן להסתמך עליו.

29. נימוק אחר אשר הצדיק, לדעת בית המשפט המחוזי, שלא להתמקד בעדותו של ד"ר אלטמרק, מוצא את ביטויו בפסק דינו של השופט עמית. לאחר שבית המשפט מזכיר את דעתו של ד"ר אלטמרק בחוות הדעת ובעדות, על פיה המערער היה נתון לדחף לאו בר כיבוש, אומר בית המשפט מפי השופט עמית:

"הוא הוסיף בהמשך עדותו, בתשובה לשאלות התובעת (עמוד 873), שבגלל מחשבות השוא שלו לא היתה בעצם אפשרות בחירה אם לבצע, אלא רק מתי ואיך לבצע. למעשה, בכך מתמקדת נקודת ההכרעה בשאלה הרפואית ובית המשפט הוא שצריך להכריע בה, ולכן אין טעם להרחיב את הדיון בעדותו של ד"ר אלטמרק" (בעמוד 124).

עמדה זו של בית המשפט מתמיהה. אכן, בסופו של דבר בית המשפט הוא אשר נדרש להכריע בכל השאלות אשר במחלוקת, לרבות שאלות רפואיות בהן חלוקים המומחים. אך לצורך הכרעה בשאלה בדבר קיומו של קשר בין מחלת נפש לפגיעה ביכולת הבחירה של החולה ובשאלת התקיימות דחף לאו בר כיבוש, נדרשת תשתית רפואית-פסיכיאטרית. זו מצויה בחוות דעת הרופאים. להסבר ולהנמקה לקיום קשר כאמור ולמידת השכנוע שלהם, יש חשיבות עליונה. ניתוח והתיחסות להסבר והנמקה אלה דרושים, כדי שבית המשפט יבהיר את עמדתו בשאלות הרפואיות-פסיכיאטריות ועל מה הן נשענות. מטעם זה אני גם מתקשה לקבל את עמדתו של השופט עמית בפסק הדין, על פיה במקרה שלנו חוות הדעת הרפואיות שהוגשו לבית המשפט הן בעצם מיותרות וניתן היה להגיע לתוצאה גם ללא חוות דעת של מומחים (בעמוד 143 לפסק הדין). בדבריו אלה מתכוון השופט עמית לכך שמאפיינים מסויימים של התנהגות המערער שוללים, למעשה, את הגנת אי השפיות. הם שוללים את האפשרות שמעשי העבירה בוצעו מבלי שהיתה למערער יכולת ממשית לשלוט על מעשיו בשל דחף לאו בר כיבוש. לדעת השופט עמית, ניתן לקבוע זאת ללא צורך בחוות דעת רפואיות.

עמדה זו אינה מקובלת עלי. השאלה אם התנהגות מסויימת יכולה לעלות בקנה אחד עם קיומו של דחף לאו בר כיבוש בעת ביצוע העבירות, היא עצמה קשורה בשאלות מתחום הפסיכיאטריה. מהאמור עולה, שלא מצאתי הסבר משכנע בהנמקת בית המשפט ואי נכונותו להסתמך על חוות דעת הפאנל.

ההסתמכות על חוות דעתו של ד"ר אליש

30. בית המשפט המחוזי החליט לסמוך על חוות דעתו ועל עדותו של ד"ר אליש. כשלעצמי, לא הייתי רואה לנכון להסתמך על חוות דעת זו, כבסיס מספיק לשלילת הגנת אי השפיות. על הסתייגותי מחוות דעתו ניתן יהיה לעמוד בהמשך דברי, כשאדון במסקנות המתבקשות מכלל הראיות. עם זאת, אבקש להדגיש שני עניינים. העניין האחד הוא, שגם ד"ר אליש סבור שקשה לקבוע את קו הגבול בין דילוזיה לאידיאולוגיה, וקשה לקבוע איזה תפקיד שיחק כל אחד מאלה במעשיו של המערער (בעמודים 442-441 לפרוטוקול). דברים אלה מלמדים לכאורה על אי ביטחון בשאלה מה גרם, בסופו של דבר, למעשיו הפליליים של המערער.

העניין השני מצביע, לדעתי, על כך שלא ניתן על ידי ד"ר אליש משקל מתאים, אם בכלל, לראיות בעלות חשיבות לחוות הדעת עליה חתם. כוונתי לפתקים (ת/7 ג') ולתמליל חקירת המערער למחרת מעצרו (ת/7 א'). על חשיבות מסמכים אלה עמדתי לעיל, ואף צוטט מתוכם (ראו פיסקאות 22-20). מפי ד"ר בירגר שמענו, שלעת מתן חוות הדעת ת/100 הוא כלל לא ידע על קיומם של מסמכים אלה. כך מסר בעדותו 4.7.01 בה נחקר על המסמכים האמורים, כשבמהלך החקירה הודגשה חשיבותם. לכאורה, יכולת להניח שחומר הראיות החשוב לעניין הובא לידיעת שני המומחים, ומה שלא הובא לידיעת ד"ר בירגר לא הובא גם לידיעת ד"ר אליש. המוצגים ת/7א' ו-ת/7ג' הינם בעלי חשיבות רבה כזאת, שניתן לצפות ששני מומחים החתומים על חוות הדעת יחליפו ביניהם דברים על חשיבותם ועל מידת השפעתם על המסקנה המתבקשת, אם אלה היו בידיעת מי משניהם. משלא התקיימו חילופי דברים כאלה, ועל רקע העדר התיחסות למסמכים אלה בחוות הדעת, יכולת להניח שהמסמכים הנ"ל לא היו גם בידיעת ד"ר אליש. אלא שד"ר אליש העיד ביום 24.1.02 שהוא ראה את הקלטת (בעמוד 362) וידע על תוכן הפתקים (בעמוד 365) קודם מתן חוות הדעת הראשונה (ת/100). לו מסר את חוות דעתו מבלי לדעת על תוכנם, היה בכך פגם היורד לשורש העניין. כבר ראינו שזו, כנראה, היתה הסיבה של ד"ר בירגר להביע ספק, אם חוות דעתו משכנעת דיה. אך הנחתנו היא, על סמך עדות ד"ר אליש, שהוא ידע את תוכן מסמכים אלה. ואם כך, תמוה עד מאוד העדרה של התיחסות כלשהי בחוות הדעת למסמכים אלה. המסמכים מלמדים בבירור על הדלוזיות שהיו למערער ועל הקשר בינן לבין ביצוע מעשי ההצתה, כפי שנעמוד על כך בהמשך. ד"ר אליש נחקר בשאלה זו על ידי הסניגור, והמעט שאוכל לומר הוא, שבעדותו לא היה הסבר משכנע להעדר ההתיחסות לראיות חשובות אלה.

חוות דעתו של ד"ר זלצמן

31. בית המשפט לא היה מוכן להסתמך על חוות דעתו ועל עדותו של ד"ר זלצמן. הנימוק המרכזי לכך היה, שד"ר זלצמן כאילו הדריך את המערער לומר דברים שיאששו את קיומה של מחלת נפש ואת קיום הגנת אי השפיות (בעמודים 109-108 להכרעת הדין), ובכיוון זה גם הדריך את בני משפחתו. אלא שהיום אין איש חולק עוד על היותו של המערער חולה נפש. אף לא על כך שהוא "ניהל שיחות" עם המגיד. המומחים גם מסכימים שהמערער אינו מתחזה, וטענתו היא שהוא אכן נבחר להיות משיח וכי הוא קיים את אותן שיחות, אשר חלקן מתועד בפתקים. ד"ר זלצמן אף תעד את שיחותיו עם המערער והמציא את סלילי ההקלטה לעיון הנוגעים בדבר. נסיבות אלה כולן אינן תומכות בהנחה כאילו ד"ר זלצמן לא בצע את מלאכתו כרופא מומחה כהלכה וביושר. בל נשכח, שהראיות אשר נאספו על ידו שמשו גם את כל המומחים האחרים ואין היום חולק על מהימנותן ומשקלן. לפיכך, לא הייתי רואה את חוות דעתו ועדותו באותה חשדנות כפי שבית המשפט המחוזי התייחס אליה (וראה לעניין זה גם בפיסקה 15 לעיל).

32. הראתי לעיל, שכמה הנחות, קביעות ומסקנות של בית המשפט המחוזי אינן יכולות לעמוד. ראשית, לא היתה הצדקה להימנעות מלהסתמך על הראיות בדבר עברו הפסיכיאטרי של המערער, ראיות אשר אין להגזים בחשיבותן להכרעה במחלוקת בה עסקינן. שנית, לא היה מקום לצאת מהנחה שד"ר בירגר נשאר בעמדתו אשר מצאה ביטוי בחוות הדעת ת/100. על פי חלקים בעדותו, נותר בליבו ספק סביר אם מעשי המערער אינם תוצאה של מחלתו. שלישית, הנימוקים עליהם הסתמך בית המשפט בדחותו את חוות דעת הפאנל ואת עדותו של ד"ר אלטמרק, אינם משכנעים. רביעית, הצבעתי על הקשיים להסתמך על חוות דעתו ועדותו של ד"ר אליש. חמישית, לא הייתי מתייחס לחוות הדעת ולעדותו של ד"ר זלצמן באותה חשדנות אשר אפיינה את התייחסותו של בית המשפט המחוזי אליו. יוצא, שמספר הנחיות וקביעות בעלות חשיבות עליהן הסתמך בית המשפט המחוזי בפסק דינו, אינן מבוססות דיין. על רקע זה, ובהסתמך על חוות הדעת הפסיכיאטרית, תוך שימת דגש על חוות דעת הפאנל ועדותו של ד"ר אלטמרק, אבחן אם הגנת אי שפיות הדעת עומדת למערער.

ד. תחולת ההגנה - מחלת הנפש

32. כזכור, מוסכם על כל המומחים הפסיכיאטריים שהמערער הינו חולה נפש. כזה היה בעת האירועים ובמשך תקופה של שנים קודם לכן. הפסיכוזה של המערער קשורה במחשבות שווא. בחוות הדעת ת/100 וכן בחוות הדעת של הפאנל, הערכת כל חמשת המומחים היא שהמערער סובל מ-Delusional Disorder, או, כאבחנה מבדלת, מסכיזופרניה פראנואידית המצויה בראשיתה. מכל מקום, ניתן לקבוע כי המערער חולה במחלת נפש במובנה המשפטי. הוא סובל מהפרעה פסיכיאטרית מאז'ורית (Delusional Disorder) השייכת לתחום הפסיכוזה שבה הסימפטום הדומיננטי הוא של מחשבות שוא, שבמהלכה אין פגיעה משמעותית באישיות ובתפקוד. בוחן המציאות של המערער הוערך כפגום בנושאים הנוגעים לתוכן חשיבת השווא המגלומאנית, אך שמור בהקשרים האחרים של הערכת המציאות. כושר השיפוט, קרי היכולת להעריך נכון מצב ולפעול בהתאם, הוגדר כפגום גם הוא, אך, שוב, במגבלות התחומים של מחשבות השווא.

לעניין הפסיכוזה בה היה נתון המערער, נבהיר:

"אדם במצב פסיכוטי אינו מסוגל להעריך את הדיוק של תפיסתו ומחשבותיו ומניח הנחות מטעות על אודות המציאות גם נוכח עובדות סותרות ... הדגש הוא על הפרעה קשה בשיפוט המציאות. הוכחה ישירה למציאות פסיכוזה היא בעדות לקיומן של מחשבות שווא או הזיות, כאשר החולה אינו מוכן בשום פנים להכיר בכך שהמחשבות או התפיסות שלו הן לא מציאותיות לחלוטין, והוא אף אינו מגלה כל תובנה למהותם הפתולוגית" (פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, בעמודים 139-138).

ובאשר למחשבות השווא - זוהי מחשבה לא מציאותית שאינה מקובלת על החברה או התרבות שהאדם שייך לה, עוצמתה היא גבוהה והיא מרכזית בעולמו של אותו אדם, ולא ניתן להפריכה על ידי שכנוע.

33. על מחשבות השווא של המערער ניתן ללמוד מכלל ראיות המקרה. בשפה פשוטה, ניתן לתארה כך: בשל מחלת נפשו, תפש עצמו הנאשם כמלך המשיח, וניהל תקשורת עם האלוקים דרך "המלאך המגיד", דמות שיצר לעצמו בתוך נפשו החולה. במסגרת תפישתו את עצמו כמשיח ובמהלך התקשורת (בעל פה ובכתב) שניהל עם "המלאך המגיד" (כנציגו של האל), דן עמו בהצתת מכוני הליווי במטרה לגרש את הטומאה וכן ליצור מהומה ציבורית שתביא להמלכתו כמלך על ישראל.

הדבר עולה ברורות מחוות דעתו ומעדותו של ד"ר זלצמן. ניתן להסיק זאת גם מחלק מהדברים הנזכרים בחוות הדעת של ד"ר בירגר וד"ר אליש. בין היתר, הם מציינים ש"גם אנחנו התרשמנו במהלך ההסתכלות מקיום סימפטומים דלוזיונאליים: מחשבות על היותו 'מלך המשיח' והימצאות בקשר וורבאלי מפעם לפעם עם אלוקים דרך 'המגיד'". יתר על כן, ד"ר בירגר העיד על כך שהמערער לא היה מוכן לסגת ממחשבתו שהוא נבחר על ידי אלוהים להיות המשיח. הוא דיבר על כך כדבר מציאותי בלשון קולחת, והם, הרופאים, לא הצליחו לשכנעו שהוא לא המשיח. שני הרופאים גם קיבלו כנתון שמחשבות אלה מקננות אצלו מאז 1992, מאז חזר מארצות הברית (בעמוד 137 לפרוטוקול).

מצבו הפסיכוטי של המערער עולה בבירור מחוות הדעת של הפאנל. בין היתר, מצויין בחוות הדעת, בהקשר למחשבות השווא של המערער בתקופה הרלוונטית, כדלקמן:

"באותה תקופה, ראוי לציין שוב, חש כי נמצא בקשר עם אלוקים, באמצעות ה'מגיד' ובסיטואציות שהיה יוזם או בסיטואציות שהיוזמה היתה באה ללא פניה ישירה מצידו, קיבל מסרים מאלוקים ... דבריו של אלוקים היו מתבטאים בקולו, מבלי לעבור תהליך חשיבתי לאמור, שלא היתה 'השתלת מחשבות' ועל מנת לזכור את תוכן המסרים ואף הדו-שיח, נהג לכתוב על גבי פתקים את תוכן השיחות".

עוד סיפר המערער לצוות הרופאים, בהקשר מסויים, שנבואותיו לא מתגשמות, וזאת כחלק מהייסורים שעליו לעבור על מנת לכפר על חטאיו, דבר שיאפשר את הכתרתו כמלך ישראל. ובהמשך מצויין בחוות דעת הפאנל כך:

"בהמשך נשאל, האם ללא אישור או הוראה של אלוקים, היה מבצע את העבירות בהן הוא נאשם, השיב כי היה זקוק לאישור מהסמכות העליונה והוסיף שתשובתו של אלוקים היתה גורפת: 'תשרוף את מה שאתה יכול יותר'. בהעמקה בנקודה זו הוסיף, שברגע שקיבל את מה שהוא רואה כפקודה, לא יכול להימנע אלא לבצע את המוטל עליו. בהמשך, נשאל האם היה הורג מישהו תחת פקודה זו ונתן כדוגמא את הצייר תומרקין, שלדבריו צייר חזיר עם ציציות ואם היה מקבל פקודה כזו, היה יורה בו. החתום מטה ד"א שאל אותו, אם היה מקבל פקודה להרוג אותו (את ד"א), האם היה מבצע זאת והשיב 'איזו מין שאלה, בהחלט' והוסיף 'וגם את אבא שלי ואת הבת שלי, אך הייתי מבקש נימוקים לפקודה זו'".

מדברים אלה ברור, שהוא ראה את עצמו, במסגרת מחלתו, מקבל הוראות אותן חייב הוא למלא, גם אם אלה כרוכות בהרג בני אדם, אפילו הקרובים לו ביותר.

על רקע מחלתו ומחשבות השווא שהיו למערער, צפה ועולה השאלה מה היתה השפעתה של מחלה זו על ביצוע מעשיו הפלילים הנדונים, והאם קיים קשר סיבתי כנדרש בסעיף 34ח' בין מחלתו לבין מעשיו, כך שתחול עליהם הגנת הסעיף.

ה. תחולת ההגנה - הקשר הסיבתי

34. קשה לקבל את הדעה כאילו למחלת הנפש של המערער לא היתה השפעה ממשית על מעשיו הפליליים. נסיבות המקרה מלמדות בבירור על קיומה של השפעה כזו. ראשית, מתברר שמעשיו של המערער בהצתת מכוני העיסוי תואמים את מחשבת השווא הממוקדת שלו, על פיה מוטל עליו לשרוף מקומות טמאים אלה. עצם ההתאמה בין מה שנאמר לו בשיחתו עם "המגיד" ("לשרוף") לבין מה שעשה בפועל, מלמד על קיומו של קשר כזה. ולא רק זאת. מן הפתקים אשר מלמדים על תוכן ה"שיחות" שהיו למערער עם המגיד, ניתן להסיק שמחשבות השווא ושיחותיו עם המגיד התקיימו במהלך התקופה של ההצתות. מתוך הפתקים ניתן ללמוד, שבמסגרת המלחמה בטומאה עליו "לשרוף כמה שיותר" וכי הוא לא ייתפס על מעשיו אלה. ואז שואל המערער, באותה שיחה "למה, ראו אותי"? כשמהנסיבות ניתן להבין שהשיחה מתנהלת לאחר שכבר ביצע הצתה כלשהי. וכן נאמר באחד הפתקים, ש"יש עוד מקום שצריך לשרוף", דהיינו שהשיחה על פי הפתק התקיימה בתאריך שלאחר ביצוע לפחות אחת ההצתות. בפתק אחר נאמר, ש"נשרף הוהו ועוד איך נשרף הכל הכל הכל נשרף". דהיינו, שאמירה זו היא ממועד שבין ההצתה הראשונה שבוצעה על ידי המערער ועד למועד התפסו (ראו ציטוט של "השיחות" בפתקים, בפיסקה 20 לעיל).

רואים אנו, שבתקופה קרובה לתפיסתו, ביום ההצתות השלישי, היה זה זמן לא רב לאחר שקיים את השיחות המעידות על דלוזיות שהיו לו. גל ההצתות הראשון היה ב-10.8.00 וב-26.8.00 הוא כבר נעצר על ידי המשטרה. השיחות, או לפחות חלקן, מזכירות שריפות שכבר בוצעו, אשר התקיימו בפרק הזמן של כשבועיים אלה. דהיינו, שסמוך לשני מועדי ההצתות הראשונים ולמועד בו נעצר, "שוחח" המערער עם ה"מגיד", ובשיחות אלה דובר, בצד החוויות החיוביות על הצתות קודמות, גם על הצורך להצית עוד ועוד. יש בסמיכות זמנים זו לחזק את ההנחה שהיה קשר ממשי בין מחשבות השווא של המערער לבין המעשים בגינם הובא לדין.

35. גם בחוות דעתם של ד"ר בירגר וד"ר אליש תוארה הפסיכוזה של המערער ותואר הקשר שלה למעשיו. צויין שהוא המלך המשיח, שנמצא בקשר עם "המגיד" כשליח האל וכי ביצע את מעשיו, כדבריו, לאחר קבלת אישורו. זהו תיאור של מצב פסיכוטי, וקיים לכאורה קשר בין מצב זה למעשיו גם בתיאורם שלהם. עם זאת, ניתן ללמוד מחוות הדעת על שתי הסתייגויות מהקשר בין שיחות המערער עם המגיד לבין מעשיו הפליליים. כפי שצויין בחוות דעתם, אמר הנאשם: "הגעתי למחשבה זו בעצמי ורק פעלתי כאשר קיבלתי אישור מאלוקים". לדבריהם, זהו דבר השונה במהותו מהמופיע בחוות הדעת של ד"ר זלצמן, לפיה קיבל הנאשם פקודה מאלוקים, או שהוא נשלט פיזית וחשיבתית על ידי אלוקים. זו ההסתייגות האחת. אין לקבל הסתייגות זו. ראשית, אין בחוות דעתם התייחסות לפתקים המתארים את שיחותיו של המערער עם "המגיד" ואת העובדה שקיבל לכאורה הנחיות ממנו. לאור המצויין בפתקים, ברור שמחשבת השווא המכונה "המגיד" השפיעה באופן ברור על החלטותיו. שנית, עשיית מעשה בשל מחשבת השווא אינו מחייב שתהה זו מחשבת שווא פוקדת או מחשבת שווא של שליטה, כפי שמשתמע מחוות הדעת ת/100. מספיק שתהה זו מחשבת שווא (המציינת בעצם קיומה מצב פסיכוטי ופגיעה גדולה בבוחן ובשיפוט המציאות), שבגינה יעשה אדם את מעשיו, בכדי לומר שעשאם בשל מחשבת השווא; ולענייננו - בשל מחלת נפשו. על כן, גם אם נכונה ההנחה (שכנראה אינה כך, לאור המצויין בפתקים), לפיה הנאשם הגיע להחלטה לבצע את מעשיו על דעת עצמו וביקש לאחר מכן אישור (קונקרטי) מאלוקים, ורק לאחר קבלת האישור בצע את המעשים, הרי עשה זאת מתוך תפישת עצמו כמשיח שצריך למלוך על ישראל וקודם לכן לבער את הטומאה. כלומר, מדובר בהחלטות המבוססות על חשיבה פסיכוטית ואשר נעשו בתוך עולם פסיכוטי זה (בקשה קונקרטית לאישור של "המגיד" היא ביטוי פסיכוזה) - ומכאן שהן נגזרות מחשיבה זו ומעולם זה.

36. הסתייגות שניה היא, שלפי חוות הדעת ת/100 פעולותיו של המערער נבעו משיקולים אידיאולוגיים ואישיים, ולא מן החלק הדלוזיונאלי. בעניין זה הם גם מציינים, כי קיימים זרמים אידיאולוגיים כאלו וכי נעשו, גם על ידי אחרים, מעשים דומים לאלה שעשה המערער. מכל מקום, כך הטענה, הנימוקים האידיאולוגיים הם שגברו ולא אלה הקשורים במחלה.

המדינה מצטרפת אף היא לטענה שבהסתייגות השניה, כי נימוקים אידיאולוגיים היו הגורם העיקרי למעשי המערער ומחלתו היתה גורם משני בלבד. אין היא טוענת להעדרו של כל קשר בין מחשבות השווא של המערער לבין מעשי העבירה שלו. במהלך הטיעון על פה, אמר בא כוח המדינה מפורשות שבגלל האופי של מחשבת השווא, יש לה קשר בסופו של דבר למעשים, וכי הדברים לא מנותקים. כן אמר, שישנה זיקה עניינית בין השניים, והמדינה סבורה שיש לזה השלכה על מידת יכולתו של המערער להתמודד עם הדחף. מטעם זה גם סבורה המדינה, שהמסגרת של עונש מופחת חלה בנסיבות המקרה (אם גם לגוף העניין היא סבורה שאין להפחית מן העונש של מאסר עולם). עוד הוסיף בא כוח המדינה, שאנו עוסקים בשאלה של הערכה ומידה, וישנם חולי נפש שאפשר להגיע למסקנה שהם פטורים וישנם אנשים לקויים או חולים שמחשבת השווא תפגע ביכולתם, אבל הדבר לא יפטור אותם מאחריות. עמדת המדינה היא, איפוא, כי עקב המחלה סבל המערער מהפרעה נפשית חמורה, וכי בשל כך הוגבלה יכולתו של המערער "במידה ניכרת", אם כי לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח', להימנע מעשיית המעשה. בקטע אחר של דבריו הסכים בא כוח המדינה, כי לאורך כל התקופה היה המערער פסיכוטי, וכי יש לו מחשבות שווא והוא איננו מתחזה, אבל הוסיף שאין תצפית של משהו שמשתלט עליו. עמדת התביעה היא, איפוא, שעוצמת השפעת המחלה וההפרעה שלה לתיפקוד המערער לא היתה כזו, שהדלוזיה "השתלטה" על המערער. היתה לה השפעה על מעשי העבירה ואין לנתק בין השניים, אך האידיאולוגיה היתה הגורם המכריע שהביא את המערער לבצע את המעשים. מה, אם כן, משקלה של הטענה כי הנימוקים האידיאולוגיים הם שבעיקר הביאו את המערער למעשיו, וכי על כן לא חלה הוראת סעיף 34ח'(2) בענייננו?

37. לדעתי, יש לדחות את הטענה. הנני סבור, שקיום תפישות אידיאולוגיות דומות או קיומם של זרמים חרדיים קיצוניים המצדדים בפעולות דומות, ואף בעובדת קיומם של מעשים דומים - אין בהם לשכנע בדבר מצבו הנפשי של המערער ובדבר הגורמים שהביאו אותו לבצע את מעשיו. במצב בו הנאשם סבור כי הוא המשיח (בשל מחשבת השווא ממנה הוא סובל), על מנת לומר שמעשיו, שמניעים משיחיים ברורים עולים מהם, הם מעשים על בסיס אידיאולוגי או אישיותי, צריך להראות כי קיימים מרכיבים אידיאולוגיים או שקיימים מרכיבים אישיותיים שאינם קשורים לעולם הפסיכוטי או שאינם קשורים למחשבות השווא שלו. במקרה שלנו לא הודגם ולא נומק העדר קשר שכזה - כלומר, לא נמצאה מערכת חשיבה "אחרת" שהיא "אידיאולוגית או אישיותית" שעל פיה פעל בלי קשר לתכני הפסיכוזה ממנה סבל.

מה שחשוב בעניין זה הוא, לא אם המערער בטא השקפות בעלות אופי אידיאולוגי, אלא אם השקפות אלה, הן עצמן, אינן מהוות פועל יוצא של מצבו הנפשי - דהיינו, תוצאה של מחלתו. אכן, קשה לומר על מעשה, ובודאי קשה להוכיח זאת, כי נעשה בשל סיבה אידיאולוגית שלא כתוצאה ממחלת הנפש, כאשר הוא קשור לתכנים הפסיכוטיים. ברוח זו העיד ד"ר אלטמרק, בהסבירו:

"במקרה הזה הפסאו-אידיאולוגיה הזאת מושתתת על בסיס פסיכוטי ולכן המשקל שאני נותן למבנה האידיאולוגי הוא בהחלט נמוך בהשוואה למשקל מאוד גבוה שאני נותן לאדם שהוא תלוש מהמציאות" (בעמוד 830 לפרוטוקול, בעמוד 7).

בנושא זה של הגורמים להתנהגות המערער, היתה מחלוקת בין המומחים. העמדה של ד"ר זלצמן ושל רופאי הפאנל היא, שלולא המחלה יש להניח שהמערער לא היה מבצע את המעשים. כמתואר לעיל, עמדתו של ד"ר בירגר בעדותו היא, שספק אם המחלה לא תרמה לכך. ד"ר אליש הוא, כזכור, היחיד אשר סבר שלא הוכח קשר כזה, ובעקבותיו הלך בית המשפט המחוזי. אך דומה שקשה לילך בעקבות גישתו של ד"ר אליש, וכבר עמדנו לעיל על משקל חוות דעתו ועדותו של ד"ר אליש (בפיסקה 30), וגם הראנו לעיל שעובדות המקרה מלמדות על קשר בין הפסיכוזה ממנה סבל המערער לבין המעשים.

38. טענה נוספת של המדינה היא, כי התנהגות המערער בסמוך למעשיו הפליליים, וכן עובדות נוספות, מצביעות על כך שהמחלה לא גרמה לאיבוד שליטה של המערער על מעשיו. בעניין זה מפרטת המדינה ומתארת, שהמערער קיים אורח חיים מחובר למציאות, התחתן, הקים משפחה והיה בעליה של חברת מחשבים. המשיבה מדגישה, כי המערער גילה בהתנהגותו תכנון מדוקדק ומוקפד של מעשיו, לאורך זמן. המערער גם פעל לאורה של משנה אידיאולוגית סדורה בעלת היגיון פנימי מוצק (גם אם מעוות). הוא עשה הכנות רבות לפני שביצע את ההצתות, אסף מידע, ביקר במקומות המיועדים להצתה ואף הכין דרכי מילוט. גם בעת שנתפס על ידי המשטרה, הייתה התנהגותו "מאורגנת" והתאפיינה בשליטה עצמית ובקשר למציאות. המשיבה מוסיפה על כך וטוענת כי גם בהליכי החקירה ובהליך המשפטי נטל המערער חלק פעיל, תוך שיתוף פעולה עם סנגורו להבנת הליכי המשפט. כל האמור, שולל, לדעת המדינה, את האפשרות שהמערער היה בעת ביצוע המעשים במצב בו המחלה מנעה ממנו את היכולת להימנע מביצועם. התנהגותו המאורגנת והשליטה העצמית, כפי שהתגלתה בעניינים אחרים, מצביעות על כך שזה היה המצב גם בעת ביצוע מעשי העבירה. המדינה טוענת, כי התנהגותו המאורגנת של המערער והניסיון האינסטינקטיבי לחפות על מעשיו עם תפיסתו, אינם מתיישבים עם התיזה המציגה את המערער כמי שפעל מכוח צווים ופקודות שמימיות, מבלי יכולת להבין או להימנע ממעשיו.

39. לטענות אלה יש התייחסות של המומחים. ד"ר זלצמן הסביר בחוות דעתו, כי הציפייה שאדם פסיכוטי לא יוכל לתפקד היא קונספט מיושן שאינו רלוונטי בימינו (עמ' 712 לפרוטוקול; עמ' 751; עמ' 801) ושהקריטריון של תכנון ורהיטות מחשבה אינו קובע אם האיש פסיכוטי או לא (עמ' 708 לפרוטוקול, שורה 5). ד"ר אלטמרק תמך גם הוא בעמדה זו בעדותו בבית המשפט והסביר כי בפסיכוטיות - ובעיקר כאשר מדובר ב-Delusional Disorder - ישנם חלקים שהם הגיוניים לגמרי (עמ' 865 לפרוטוקול). הפעילות הפסיכוטית, לדברי ד"ר אלטמרק, אינה התנהגותית כי אם חשיבתית (עמ' 847), והעובדה שהתנהגותו של המערער הנה מרוסנת והגיונית אינה מוכיחה דבר באשר לריסון הפעילות הפסיכוטית החשיבתית (עמ' 848). ד"ר בירגר הסביר כי סכיזופרן יכול לנהל מערכת יחסים עם אישה ולהקים משפחה. הוא הביע את הסברה, שהעובדה שהמערער הקים עסק מראה, אמנם, על יכולת ארגון שאינה מופיעה אצל חולה סכיזופרניה (עמ' 117 לפרוטוקול), אך הסביר כי כאשר מדובר ב- Delusional Disorder, המחלה ממנה סובל המערער, התיפקוד סביב ה"אי" הפסיכוטי יהיה שמור (שם, בעמ' 135). גם ד"ר אליש הסכים בעדותו בבית המשפט שכאשר מדובר ב-Delusional Disorder מתרכזת הפסיכוטיות בנושא אחד (בעמ' 337 לפרוטוקול - אם כי ד"ר אליש סבר שבמקרה שלפנינו הפסיכוטיות לא הייתה "פעילה", דעה שאין לקבלה, כפי שמבואר לעיל).

אם הבנתי אל נכון את עמדת מרבית המומחים שהופיעו בפני בית המשפט המחוזי, אין למדוד את השפעתם של תכני השווא על התנהגותו של המערער על ידי קביעת המשקל היחסי של הסימפטומים הפסיכוטיים לעומת החלקים הבריאים באישיות. המערער יכול להתנהג בהיגיון כאחד האדם במעשי היום יום שלו, כולל בתכנון מעשי העבירה ובמהלך ביצועם, וכן להיזהר לבל ייתפס בכפו, ועדיין בכל הנוגע לעצם מחשבות השווא הוא ימשיך להאמין בהן ולפעול על פיהן. קיום שיח והתנהגות הגיוניים בעניינים כאלה ואחרים במהלך חיי היומיום אינו סותר קיומה של פסיכוזה. גם אם המערער מדבר עם הרופא ואחרים ומתנהג כלפיהם באופן הגיוני, הוא ממשיך להאמין בהיותו המלך המשיח הנוהג להתייעץ עם המלאך המגיד, ואמונה זו אינה חדלה להיות מחשבת שווא.

40. כבר בפרשת מנדלברוט קבע השופט אגרנט (בדעת מיעוט) כך:

"לאחר ששקלנו בחומר שלפנינו נראית לנו ההשקפה שהועלתה בעדות הרופאים המומחים שלפיה יש להסתכל על 'הסך הכל' של התנהגות הנאשם ושל דבריו כדי לקבוע אם פעל בכוח הדחף הבלתי נכבש בכל שלבי מעשהו ואם לאו. אין להתעלם גם מרקע תולדותיו של הנאשם וממכלול הנסיבות האופפות את אישיותו. עדות הרופאים המומחים העלתה שבזאת שהנאשם תכנן את מעשיו אין משום סתירה לממצאם שהוא פעל תחת דחף שלא היה יכול להשתלט עליו. הם היו מאוחדים בדעה שגם פסיכוטי מסוגל לתכנן את מעשיו אפילו כשביצוע פעולה זו או אחרת מתוך תכניתו החולנית נראית על פניה כפעולה שבאה תוך שימוש ברצונו החופשי וכנובעת ממחשבה הגיונית, קיים ועומד מאחורי כל אחת מהפעולות האלה אותו הדחף הבלתי נכבש הכופה עליו את ביצוע המעשה הכולל. אין גם לתפוש את הנאשם הזה על ביטוי זה או אחר מדבריו, או על הסבר זה או אחר שנתן להתנהגותו בשלב מסוים, שכן אין להוציא מדברי הנאשם ומהתנהגותו אותן המסקנות שיש להסיק מדבריו ומהתנהגותו של אדם נורמאלי" (שם, בעמ' 371).

דבריו אלה של השופט אגרנט אומצו בשורה של פסקי דין, וכבר נקבע כי תכנון וארגון אינם שוללים את האפשרות שאדם פעל תחת שליטה של דלוזיה חולנית (ראו את האמור בע"פ 186/55 ויקטור מיזאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא(1), 769 - שם אומצה עמדתו של השופט אגרנט; וכן את ת"פ י-ם 173/69 מדינת ישראל נ' דניס מייקל רוהאן, פסקים (מחוזיים) ס"ח 344).

התנהגותו של המערער הייתה שמורה בתחומים שאינם קשורים למחלת הנפש, אך בעובדה זו אין להוציא מכלל אפשרות סבירה שבנושא הספציפי של ההצתות ושל ביעור הטומאה הייתה התנהגותו בלתי רציונאלית ומנותקת מן המציאות לאורך הפרשה כולה - גם בעת ביצוע ההצתות. העובדה שתיפקודו של המערער בתחומים שאינם קשורים במחלת הנפש שלו היה תקין, אינה מערערת את האפשרות שהמערער פעל במקרים נשוא הדיון עקב מחלת הנפש. כאמור, יכולות התכנון והארגון ביחס למעשיו הפליליים, כמו גם התנהגותו השמורה בתחומים שאינם קשורים במחלת הנפש שלו, אינם יכולים להוות בסיס לעמדת המדינה, לפיה השפעת מחלת הנפש על ביצוע ההצתות הייתה שולית. כפי שהעיד ד"ר אלטמרק, למערער לא היה חופש בחירה אם לבצע את המעשים, אלא רק מתי ואיך לבצע (בעמוד 873).

41. המדינה מדגישה נושא נוסף, והוא כי בענייננו מדובר בארגון ותכנון של שורה של מעשים בהפרשי זמן בין אירוע למשנהו. עובדה זו, לדעת המשיבה, שוללת את היותם של מעשי העבירה של המערער בלתי נשלטים. בית המשפט המחוזי נתן גם הוא משקל לעובדה האמורה. לדעתי, אין בהפרש הזמן בין אירוע לאירוע כדי להכריע.

ד"ר אלטמרק הסביר בעדותו בבית המשפט, שכפי שבהלכת מנדלברוט לא ניתן היה להפריד בין הפעולות השונות שביצע הנאשם כך גם בענייננו. במהלך עדותו בבית המשפט התנהל עמו הדיאלוג הבא:

"ת: ברגע שמדובר באדם שמקבל הוראה מאלוהים לבצע משימה, המשימה צריכה להתבצע.
כב' השופטת: אז היא יכולה להתבצע לסירוגין, פעם בחודש, תחת אותו דחף פסיכיאטרי?
ת:אם הפסיכוזה ממשיכה כפי שאני מאמין שהפסיכוזה ממשיכה, בהחלט כן" (בעמ' 877 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"ש. עוד פעם אחרונה ודי, מה שנקרא, פעם אחרונה ודי, כי אני לא מבינה את הסיסטמטיות בדחף, דחף שעולה, דחף שיורד, מתי יש לו דחף? כשהוא הולך לתחנת הדלק ורוכש את בקבוקי הבנזין? זה הדחף? או, כשהוא יוצא להציב בגל הראשון, זה הדחף? או,
ת. סליחה, מתי,
ש. שהוא יוצא,
ת. מתי למנדלברוט היה דחף? כשהוא קנה את האקדח, כשהוא הוציא את האקדח.
ש. כמה מקרים יש במנדלברוט, תגיד לי בבקשה, כמה אירועים עובדתיים, כמה אירועים עובדתיים, באמת, אנחנו לא מכירים בפסיקה, את האירועים העובדתיים, אתה מדבר על דחף שלם, פסיכוזה שלמה, כאשר,
ת. וזה טבעה של הפסיכוזה דלוזיונלית, דלושונל דיסאורדר, שהיא ממושכת" (בעמ' 878 לפרוטוקול).

לאור האמור לעיל, העובדה שמעשי המערער השתרעו על פני תאריכים שונים, אינה שוללת את הקשר הסיבתי שבין המחלה לבין המעשים הפליליים, במובן זה שלא היתה למערער, בשל מחלתו, יכולת של ממש להימנע מהם.

התוצאה

42. סיכומם של דברים הוא, שלאור הראיות אשר באו בפני בית המשפט המחוזי, ולאור כל האמור לעיל, הנני סבור שהוכח הדבר, כמידת הראיה הנדרשת במשפט אזרחי, שעומדת למערער הגנת סעיף 34ח'. מכל מקום, התביעה בודאי לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר שההגנה אינה חלה. המסקנה היא, שהמערער אינו נושא באחריות פלילית למעשי העבירה שיוחסו לו בכתב האישום. ערעור המערער מתקבל, הרשעתו מבוטלת בזה ונקבע בזה שאין הוא בר עונשין. עם זאת, הואיל והמערער עדיין חולה במחלת נפש (לגבי הסיכון שמהווה המערער, ראו במסקנות חוות דעת הפאנל וכן בעדות ד"ר אלטמרק בעמוד 838 לפרוטוקול), אנו מורים על אשפוזו של המערער בבית חולים, בהסתמך על הוראות סעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991.

המשנה לנשיא (בדימ')

השופטת מ' נאור:
אני מסכימה. ש ו פ ט ת

השופטת א' חיות:
אני מסכימה. ש ו פ ט ת

הוסכם כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא (בדימ') השופט ת' אור.

ניתן היום, כ"ח בסיון תשס"ד (17.6.2004).

המשנה לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת

_________________________
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02082200_E07.doc
מרכז מידע, טל' 02-XXXX444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il