הדפסה

ע"פ 8002/13 מוחמד בדארנה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8002/13

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 8002/13

לפני:
כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופט נ' הנדל

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המערער:
מוחמד בדארנה

נ ג ד

המשיב:
מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.10.2013 בת"פ 6144/07 שניתן על ידי כבוד השופטת ב' בר-זיו

בשם המערער:
עו"ד מאדי דאהר

בשם המשיבה:
עו"ד סיון רוסו

פסק דין

השופט נ' הנדל:

מרוץ מכוניות בלתי חוקי הסתיים במותו של אחד המשתתפים. המערער, אשר נסע בעקבות המשתתפים וצפה במרוץ – הורשע בבית המשפט המחוזי חיפה, ת"פ 6144-07 (כב' השופטת ב' בר-זיו) בהריגה, לאחר שנקבע כי פגע במנוח וגרם למותו. בנוסף לכך הורשע בהפקרת המנוח. הערעור שלפנינו הוגש על הכרעת דין זו ועל גזר הדין, במסגרתו נגזרו על המערער ועל שני המשתתפים האחרים במרוץ שלוש שנות מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי ופסילה מנהיגה למשך 20 שנים מיום השחרור מן המאסר.

רקע

1. בלילה אחד, בשלהי שנת 2005, נערך מרוץ מכוניות בו השתתפו שני כלי רכב (להלן: המרוץ). שני כלי רכב נוספים נסעו בעקבות המכוניות המתחרות כדי לצפות במרוץ, מבלי להשתתף בו. המערער, יליד שנת 1986, נסע באחד משני כלי הרכב העוקבים. במהלך המרוץ התהפכה מכוניתו של אחד ממשתתפי המרוץ והוטלה אל צד הדרך. המנוח, שישב במכונית זו, עף אל מרכז הכביש. על פי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, כשראה המערער את המכונית ההפוכה בצד הדרך, כיבה את אורות רכבו והחל לנסוע במהירות מופרזת כדי להימלט מן המקום. זאת, למרות שראה אנשים המנופפים לו לעצור. בשלב זה דרס את המנוח למוות. לאחר נסיעה של מספר קילומטרים – ובעקבות הפצרותיהם של יתר יושבי הרכב ואיומו של אחד מהם – פנה לאחור וחזר למקום התאונה. הוא הוריד את יושבי הרכב, הסתובב שוב ונמלט מן המקום. עוד צוין בכתב האישום כי המערער קיים, מוקדם יותר באותו היום, מרוץ מכוניות שהסתיים ללא נפגעים.

בגין מסכת זו הורשעו שני הנהגים שהשתתפו המרוץ – פאדי וראמי – והמערער בעבירות של הריגה, לפי סעיף 298 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין התשל"ז-1977; סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; ועבירה של נהיגה במהירות מופרזת, לפי סעיפים 52 ו-51(4) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות), וסעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). המערער הורשע גם בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודה. פאדי הורשע גם בעבירה של סטייה מנתיב נסיעה, לפי סעיף 40 לתקנות. ראמי הורשע גם בעבירות של נהיגה ללא רשיון רכב לפי סעיף 2 לפקודה (בטעות צוין בפסק הדין כי מדובר בעבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה); עבירה של נהיגה ללא תעודת ביטוח בתוקף, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970; הטרדת עד לפי סעיף 249 לחוק העונשין; ובהדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין. על שלושתם נגזרו העונשים האמורים לעיל.

לשם השלמת התמונה, נתייחס לעניינם של פאדי וראמי. פאדי התחרה במרוץ ונהג ברכב שהתהפך. בעקבות התהפכות זו עף המנוח אל הכביש ונדרס למוות. פאדי לא הגיש ערעור על פסק הדין. המתחרה השני במרוץ, ראמי, הורשע בעבירת ההריגה על אף שלא היה כל מגע בין רכבו לרכב שבו נהג פאדי. נהיגתו אף לא השפיעה באופן ישיר על נהיגתו של פאדי. ראמי הגיש ערעור על הרשעתו בהריגה. ערעורו נשמע במאוחד עם הערעור דנן. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס, בין השאר, על פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 9647/10 פלוני נ' מדינת ישראל (3.1.2013). בפסק הדין נקבע כי גם אם אין מגע או השפעה ישירה של נהג במרוץ מכוניות על אופן נהיגתו של נהג אחר המשתתף במרוץ, קיים קשר סיבתי משפטי בין השתתפותו במרוץ של נהג כזה לבין התוצאה – מותו של המנוח. בהתאם, ניתן להרשיעו בהריגה. בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב בסוגיה זו התקבלה. עקב כך הדיון בערעור המאוחד של המערער ושל ראמי נדחה בהסכמתם. ביום 15.4.2015 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף וההלכה בסוגיה זו נהפכה (ראו דנ"פ 404/13 פלוני נ' מדינת ישראל (15.4.2015) (להלן: דנ"פ פלוני)). לנוכח שינוי ההלכה, קבענו את עניינם של המערער ושל ראמי לדיון משלים, בו יתייחסו הצדדים להשפעת פסק הדיון בדנ"פ פלוני על עניינם. בעקבות הסכמת המדינה לזיכויו של ראמי מעבירת ההריגה, להפחתת תקופת מאסרו משלוש שנים לשנתיים ולהפחתת תקופת הפסילה שהושתה עליו מעשרים שנים לתריסר שנים – ניתן פסק הדין בערעורו (ראו ע"פ 2842/14 ראמי גנאיים נ' מדינת ישראל (4.5.2015)). הדיון שנקבע התקיים, אם כן, רק בעניינו של המערער, וערעור זה מתייחס אליו בלבד.

דיון והכרעה

2. הטענה המרכזית העולה מן הערעור המונח לפנינו היא כי שגתה ערכאה קמא בקביעותיה העובדתיות, המבססות את הרשעת המערער בעבירות ההריגה וההפקרה. לשיטתו, לא הוכחו במידה הדרושה היסוד העובדתי והיסוד הנפשי ביחס לכל אחת מן העבירות. טענה נוספת שהעלה בדיון המשלים, ובעקבות פסק הדין בדנ"פ פלוני, היא כי אף אם הקביעות העובדתיות נכונות – השתתפותו של המנוח מרצונו החופשי במרוץ המכוניות, תוך נטילת הסיכונים הכרוכים בכך, מנתקת את הקשר הסיבתי המשפטי בין פעולות המערער למות המנוח. לבסוף, מלין הוא על גזר דינו. מנגד, סומכת המדינה את ידיה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי ועל העונש שגזר על המערערים. לשיטתה, גם לאחר פסק הדין בדנ"פ פלוני אין בסיס להתערבות בהרשעתו בהריגה או בעונשו.

נקודת המוצא של הדיון היא קביעות המהימנות וממצאי העובדה שנקבעו בבית המשפט המחוזי. כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות שבעובדה – ובפרט כאשר אלה נובעים ממצאי מהימנות – אשר נקבעו בידי הערכאה המבררת. יתרונה של זו האחרונה הוא בהתרשמותה הישירה והבלתי אמצעית מן העדים ומן המסכת הראייתית בשלמותה (ראו למשל ע"פ 7141/07 מדינת ישראל נ' טראבין (3.11.2008); ע"פ 6073/11 סגל נ' מדינת ישראל (11.6.2012)). יחד עם זאת, ישנם ארבעה חריגים מרכזיים לכלל זה, שקיומם פותח פתח לבחינת הממצאים העובדתיים מחדש בערכאת הערעור (ראו ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (06.06.2012)). הראשון, כאשר הממצאים מתבססים על מסמכים בכתב ולא על עדות בעל פה. במקרה כזה יתרונה של הערכאה המבררת על ערכאת הערעור מצומצם יותר (ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (19.1.1994)); השני, מקרים בהם ממצאי הערכאה המבררת מתבססים על שיקולים טהורים שבהגיון, להבדיל משיקולים המבוססים לגמרי או בחלקם על התרשמותה הישירה מן הראיות (ראו: ע"פ 6147/07 שמעון אביסידריס נ' מדינת ישראל (2.7.2009)); השלישי, מקום בו נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה המבררת, כגון התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות (ראו ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690 (1993)); הרביעי, הכרעה המבוססת על מסקנות שהוסקו מן העובדות, ובמיוחד כאשר אלה עומדות בלב בדיקת מרכיבי העבירה (ראו למשל: ע"א 9784/05 עיריית תל אביב-יפו נ' עו"ד ידידיה גורן (12.8.2009)).

המערער טוען כי עניינו נופל לגדר החריג השלישי שצוין לעיל. הקביעה המרכזית שעליה הוא חולק היא כי רכבו פגע במנוח. לטענתו, על ערכאת הערעור להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, שכן חלק מן העדויות שנשמעו בפניו לא הוזכרו בהודעות שמסרו העדים במשטרה. לדוגמא, נטען כי אחד העדים לא טען במשטרה שהרגיש שרכבו של מערער 1 "עלה" על חפץ המונח על הכביש, או שראה כי מנופפים למערער 1 לעצור. טענה נוספת היא שיתכן כי רכבה של נהגת אחרת, שעברה במקום, פגע במנוח. בהקשר זה נטען כי נפלו מחדלי חקירה שונים, ובכללם הימנעות מחקירת חלק מהאנשים שהיו במקום, ושחלקם בפרשה אינו ברור.

לאחר ששקלתי את טענותיו של הסנגור, נחה דעתי כי דינן להידחות. הקביעה שהמנוח נדרס למוות על ידי רכבו של המערער התבססה על מסכת לכידה וצפופה של ראיות, הכוללת שלוש עדויות ראיה לפיהן רכבו פגע בגוף כלשהו על הכביש; חוות דעת ביולוגית לפיה כתמי הדם על גחון רכבו תואמים לדמו של המנוח. יוער כי כוחה של ראיה זו, כשלעצמה, אינו תמיד רב, והוא תלוי בטיב הבדיקה ובמשמעותה הסטטיסטית; התאמה בין כתמי הדם שעל הכביש ושעל רכבו להליך גרימת המוות, כפי שתואר בדו"ח בוחן התנועה. גם התנהגותו, לפני ולאחר הפגיעה הנטענת, תומכת בתרחיש לפיו ידע כי פגע בחפץ כלשהו על הכביש. זאת ועוד, המשטרה בדקה את רכבה של הנהגת האחרת – כמו גם רכבים נוספים של משתתפי המרוץ או צופיו – ולא נמצאו עליהם סימני דם. גם אם ניתן היה לבצע פעולות חקירה נוספות, אי-הזמנתו של אדם ששוחח לאחר התאונה עם הנהגת הנוספת אינה עולה כדי מחדל חקירה, שהיה עלול לקפח את הגנתו של המערער ולהוביל לזיכויו (השוו: ע"פ 8529/11 גוסיין אטקישייב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (24.5.2012); 5104/06 בנייורישלויל נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (21.5.2007)). טענה זו נטענה בכלליות, ומבלי להסביר כיצד הייתה חקירת אדם זה הייתה מחלצת אותו מן התשתית הראייתית הסבוכה העומדת בעוכריו. על כן אין בטענות שהועלו כדי לרדת לשורשו של עניין או לקעקע מסד ראייתי איתן זה.

3. טענה עובדתית נוספת עניינה היסוד הנפשי שהיה למערער בעת האירוע. לטענתו, אף אם יוכח כי דרס את המנוח מבחינה עובדתית, הרי שאין כל הוכחה לכך שראה את המנוח על הכביש ונסע בכל זאת. משכך, לא ניתן לייחס לו מודעות לאפשרות גרימת המוות. אלא שעיון בממצאי העובדה שנקבעו מעלה תמונה שונה. אכן, לא נקבע כי מערער 1 ידע בפועל על כך שהמנוח שוכב על הכביש. אולם יש די אינדיקציות לכך שהוא ידע, מבחינה סובייקטיבית, על כך שישנה אפשרות ממשית וקונקרטית שאדם שוכב על הכביש, וכי הוא עלול לפגוע בו. הוא ידע על כך שנערך מרוץ מכוניות, הכרוך מטבעו בסיכון מוגבר לתאונות דרכים; הוא ראה את הרכב ההפוך בשולי הכביש והסיק מכך שתאונה כזו התרחשה; הוא ראה אנשים העומדים ליד הכביש ומנופפים לו לעצור את רכבו. אולם במקום לעצור או להאט, הוא כיבה את אורות הרכב והחל לנסוע במהירות מופרזת כדי להימלט מן המקום; במקום היו חושך, אבק ועשן, אשר הקשו לראות את הכביש. ניתן להניח שמערער 1 לא התכוון לדרוס את המנוח, ואולי אף קיווה כי הכביש פנוי וכי איש מיושבי הרכב שהתהפך לא עף אל הכביש. ברם, די בכל האמור כדי להוביל למסקנה שהוכחה פזיזות ביחס לתוצאה. על פי דין, מרכיב המודעות – הרלבנטי לעבירת ההריגה – דורש כוונה או פזיזות לעניין התוצאה. פזיזות מוגדרת כ"שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות" (אדישות) או כ"נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען" (קלות דעת. ראו לעניין זה את סעיפים 90א(3) ו-20(א)(2) לחוק העונשין). כבר נפסק, בקשר לתוצאה קטלנית עקב נהיגה ברכב, כי יש להצביע על קיומה של מודעות לגבי האפשרות שהתנהגות הנהג תגרום לתוצאה הקטלנית, כאמת המידה לכך שתנאי עבירת ההריגה התמלאו (ליישום של הכלל ראו ע"פ 3158/00 אוהד מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 95 (2000)).

4. טענה נוספת הועלתה, כאמור, בדיון שנערך לפנינו לאחר שניתן פסק הדין בדנ"פ פלוני. בפסק הדין נקבע, על דעת רובו של ההרכב המורחב, כי אין להרשיע בהריגה משתתף במרוץ מכוניות בגלל מותו של משתתף אחר – זאת כאשר הקשר הסיבתי העובדתי מתמצה בעצם ההשתתפות במרוץ. כאמור, בעקבות פסק דין זה זוכה ראמי מעבירת ההריגה. לשיטת הסנגור, ניתן ללמוד מפסק הדין כי יש לפטור גם את המערער מאחריות למותו של המנוח, אשר ישב מרצונו החופשי ברכב שהשתתף במרוץ. אכן, בפסק הדין נקבע כי הסיטואציה של מרוץ מכוניות היא רחבה ומקיפה תרחישים נסיבתיים שונים ומגוונים. מקרי הגבול יכולים לעורר שאלות קשות באשר לגבולות האוטונומיה של משתתפי מרוץ מכוניות. דא עקא, שהמקרה הנוכחי הוא ברור, ולמעשה אינו קשור להלכה שנקבעה בדנ"א פלוני. אחריותו של המערער למות המנוח אינה מבוססת על עצם צפייתו במרוץ, אלא על הפגיעה הישירה במנוח. מותו נבע במישרין מנהיגתו הפרועה והמסוכנת של המערער. האחריות הפלילית היא אפוא מובהקת.

נמצאנו למדים כי התקיימו כל יסודות עבירת ההריגה. להשלמת התמונה, נעיר כי המערער הורשע גם בהריגה בצוותא. בית המשפט המחוזי קבע כי על אף שלא השתתף במרוץ בעצמו – הוא צפה בו באופן אקטיבי, ולכן נחשב כמי שנוטל תפקיד במרוץ. בעקבות פסק הדין בדנ"פ פלוני הרשעה זו בצוותא אינה יכולה לעמוד על כנה. מעבר לכך, אעיר כי במקרה הנוכחי היה המערער צופה. אמנם הוא נסע בעקבות המכוניות המשתתפות במרוץ, אך מוסכם שהוא לא התחרה במסגרתו. הוא לא נטל חלק בתכנון, לא היה לו תפקיד בעידוד המשתתפים, דרבונם, הזנקתם או בתפעולו השוטף של המרוץ. הוא נסע הרחק מאחורי המכוניות המשתתפות. העובדה שנהג כפי שנהג, לאחר שהבין כי התרחשה תאונה, אינה משפיעה על חלקו במרוץ. מדובר בחוליה עצמאית שיוצרת אחריות נפרדת. מכל מקום, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בהריגה, ובכך אין להתערב. אף צוין כי ההרשעה בביצוע בצוותא היא מעבר לנדרש. אולם הואיל והמערער הורשע בהריגה לפי סעיף 298 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין (העוסק בביצוע בצוותא), נכון יהיה לשם הדיוק המשפטי לבטל את סעיף 29 לחוק כבסיס להרשעה, שמתקיימת, כאמור, מכוח סעיף 298 לבדו.

5. הגענו לעבירת ההפקרה. במישור היסוד העובדתי טוען הסנגור כי חזר למקום התאונה כעבור כמה דקות. עוד נטען כי כוחות הצלה הוזעקו למקום על ידי אחרים ולכן ממילא לא היה יכול להגיש סיוע נוסף למנוח. טענות אלה אין בהן כדי לסייע לו. נוסחו של סעיף 64א(ב) לפקודה, בו הורשע המערער, לפני שתוקן בשנת 2011 (חוק לתיקון פקודת התעבורה (מספר 101), התשע"ב-2011)) הוא הנוסח הרלבנטי למקרה שלפנינו:

"נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו – מאסר תשע שנים".

במקרה הנוכחי הוכח במידה הדרושה היסוד הנפשי של מודעות לכך שבתאונה נפגע אדם. שניים מיושבי הרכב העידו כי הרגישו שפגעו בחפץ גדול המונח על הכביש, וכי הפצירו במערער לעצור ולחזור. עדות זו נתמכה בעדותו של אחד ממשתתפי המרוץ, שראה את הרכב "רועד" כאילו פגע בחפץ המונח על הכביש. מכאן עולה שהמערער ידע בפועל כי פגע בגוף כלשהו על הכביש, וכי בנסיבות העניין קיימת אפשרות שמדובר באחד ממשתתפי המרוץ המוטל על הכביש. ניתן ללמוד על ידיעתו בפועל של המערער על התאונה מהתנהגותו לאחר האירוע. כפי שנקבע, המערער חזר לזירת האירוע לאחר התאונה, מספר דקות לאחר התרחשותה. התנהגות זו, שנבעה מדבריהם של יתר יושבי הרכב ואיומיהם שיחזור למקום התאונה, מעידה על ידיעה שפגע באדם, בהתאם לדרישות סעיף 64א(ב) כנוסחו דאז.

חזרת המערער למקום התאונה שימשה עבורו "הגנה משפטית", לשיטתו, כנגד הרשעתו בהפקרה. לדבריו, בעקבות חזרה זו אין לראותו כמי שהפקיר את המנוח. ברם, חזרתו לזירת התאונה לא הייתה כדי להגיש עזרה שיכול היה להגישה לנפגע. מטרתו הייתה להוריד את יתר הנוסעים ברכב, שאיימו עליו כדי שיחזיר אותם למקום התאונה. לאחר מכן נמלט שנית מן המקום, מבלי להמתין לבוא האמבולנס או רשויות החקירה. אף לא נקבע שווידא כי אחרים דאגו להזמינם. על כן חזרתו למקום אינה פוטרת אותו מאחריות (ראו רע"פ 9083/05 נסאסרה סאלם נ' מדינת ישראל (11.1.2006); רע"פ 10212/04 חיים ממן נ' מדינת ישראל (05.01.2005); ע"פ 66/88 מדינת ישראל נ' נאוה אפרתי, פ"ד מג(1) 847 (1989)). העובדה שאחרים הזמינו את כוחות ההצלה גם היא לא עומדת לזכותו של המערער. בע"פ 7936/13 אהרן (רוני) לוי נ' מדינת ישראל (16.12.2014) נדונה פרשנותו של סעיף 64א(ב) לפקודה. נקבע כי לאור תכליות הסעיף, יש להרשיע מפקיר גם כאשר הנפגע מת באופן מידי, על אף שלא ניתן לסייע לו במצבו זה. המבט ממוקד על התנהגותו של המפקיר, ולא על מצבו האובייקטיבי של הנפגע בעת התאונה. לפרשנות זו מספר תכליות – מניעת התחמקות מאחריות, סיוע בחקירת התאונה ודאגה לכבוד הנפגע. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים במקרה הנוכחי, בו לא נקבע כי המנוח מת במקום. אין אפוא בעובדה שהתברר למערער בדיעבד כי אמבולנס הוזעק על ידי אחרים, כדי לפטור אותו מאחריותו כלפי המנוח.

6. המערער הסתייג מחומרת העונש. אולם, עונש זה אינו סוטה ממדיניות הענישה הראויה ואינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. ניתן אף לומר שעונש המאסר בפועל מקל ביחס לעבירות שבהן הורשע ולחלקו הישיר בהן (ראו ע"פ 6461/11 אחמד יאסין נ' מדינת ישראל (22.01.2014); ע"פ 2376/12 מוחמד הינדאוי נ' מדינת ישראל (23.06.2013)). על אלה יש להוסיף כי המערער, בצורה שיטתית, התעלם מקריאותיהם של אחרים לעצור. כך לפני שדרס את המנוח וכך אף לאחר מכן, לגבי עבירת ההפקרה. השילוב של עבירות ההריגה, ההפקרה והעבירה של סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה, יוצר שרשרת של עבירות חמורות שכל אחת מהן מעצימה את חומרת היתר. בית המשפט המחוזי התייחס לכל הנסיבות לקולא ונתן להן משקל משמעותי בגזר דינו, ובכלל זה חלוף הזמן ממועד האירוע ונסיבותיו האישיות. יוזכר כי נקבע שהמערער יזם והשתתף במרוץ מכוניות נוסף ביום התאונה. עוד יצוין כי בתסקיר שירות המבחן שהוגש בהליך הנוכחי נאמר כי הוא מכחיש את מעורבותו בעבירות ומנסה למזער את חלקו בהן.

כאמור, דעתי היא שלשם הדיוק יש למחוק מהכרעת הדין את הרשעת המערער בהריגה בצוותא. אך הואיל והוא הורשע גם בהריגה שלא בצוותא, אין בשינוי המוצע להשפיע על עניין העונש.

7. הייתי מציע לחברותי להותיר את הרשעתו ועונשו של המערער על כנם. זאת, פרט לכך שבהכרעת הדין יימחק סעיף 29 מהרשעתו בעבירת ההריגה, שנותרה על כנה לפי סעיף 298 לחוק העונשין.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' ברק-ארז:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

ניתן היום, ג' סיון תשע"ה (‏21.5.2015).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13080020_Z16.doc מא
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il