הדפסה

ע"פ 5376/15 נסים ביטון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5376/15

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 5376/15

לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט נ' סולברג

כבוד השופט מ' מזוז

המערער:
נסים ביטון

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 29.7.2015 בת"פ 5555-12 שניתן על ידי כבוד השופט א' אינפלד

תאריך הישיבה:
י' בשבט התשע"ו
(20.1.2016)

בשם המערער:
עו"ד יעקב גסר

בשם המשיבה:
עו"ד ענת כהן-גרוסמן

בשם שירות המבחן:
גב' ברכה וייס

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' אינפלד) בת"פ 5555-12 מיום 29.7.2015, במסגרתו הושת על המערער עונש של 28 חודשי מאסר בפועל; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירות הצתה או כל עבירת אלימות פיזית, כלפי גוף האדם או כלפי רכוש, או כל עבירה שיש בה יסוד של גניבה או מרמה; וקנס בסך 5,000 ש"ח.

כתב האישום

2. ביום 21.1.2015, המערער הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום, בעבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הצתה, לפי סעיף 448 רישא לחוק העונשין; וניסיון לקבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין. המערער הודה, כאמור, בעובדות כתב האישום אך טען כי מתקיימת בעניינו נסיבה עובדתית מקלה והוסכם כי תינתן הכרעת דין משלימה אשר תבחן רק את קיומה של נסיבה זו, כפי שיפורט להלן. על פי עובדות כתב האישום, בין המערער לבין מרדכי פחימה (להלן: פחימה) קיימת היכרות על רקע עסקי, והמערער אף הלווה לפחימה סכומי כסף שונים בין השנים 2012-2009. בבעלותו של פחימה היה עסק מסוג קיוסק (להלן: הקיוסק) אותו מכר למערער כשנה לפני האירוע המתואר בכתב האישום. בחודש ינואר 2012, תכולת הקיוסק והמבנה בוטחו על ידי המערער בפוליסת ביטוח הכוללת בין היתר פיצוי בסכום של 620,000 ש"ח במקרה של שריפה.

3. כשבוע עובר ליום 15.8.2012, קשרו המערער ופחימה (להלן: השניים) קשר לבצע פשע בדמות הצתת הקיוסק וקבלת כספי הביטוח בגינו במרמה. במסגרת הקשר ולשם קידומו, הצטייד המערער מראש בארבעה גלונים מלאים בדלק והכין בקבוק תבערה, באמצעות בקבוק זכוכית לתוכו שפך דלק והכניס סמרטוט לפייתו. ביום 15.8.2012 בשעה 22:50 בערך, שהו השניים בקיוסק ובשלב מסוים החלו לשפוך את הדלק במספר מוקדים בתוך הקיוסק. על פי המתואר בכתב האישום, לאחר ששפך חלק מהדלק יצא פחימה מהכניסה הראשית של הקיוסק, והמתין שהמערער יסיים לשפוך אף הוא דלק וייצא מהדלת האחורית. לאחר שהמערער פנה לעבר היציאה האחורית הצית פחימה את הקיוסק ואש החלה לאחוז במקום. כתוצאה ממעשיהם של השניים נשרפה כליל הסחורה שהייתה בקיוסק ונגרם נזק למבנה.

4. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 25.6.2015 ניתנה הכרעת הדין המשלימה בעניינו של המערער, אשר עסקה בטענתו לפיה פחימה ניסה להרוג אותו במהלך שריפת הקיוסק, ויש להתחשב בכך כנסיבה עובדתית מקילה. לאחר ניהול הוכחות שעסק בסוגיה זו בלבד, בית המשפט המחוזי קבע, כי לא עלה בידי המערער להוכיח מעבר למאזן ההסתברויות קיומה של נסיבה זו.

גזר הדין של בית המשפט המחוזי

5. ביום 29.7.2015 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בגזר דינו, בית המשפט עמד על הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ומדיניות הענישה הנהוגה. באשר לפגיעה בערכים החברתיים, עמד בית המשפט המחוזי על הסיכון רחב ההיקף שנשקף מעבירת ההצתה לרכוש, לגוף ולנפש. בית המשפט מצא כי נסיבות ביצוע העבירה הן חמורות, בין היתר נוכח רמת הסיכון הבינונית שנשקפה לחיי אדם כתוצאה מההצתה, הפוטנציאל הגבוה לפגיעה ברכוש והנזק הבלתי מבוטל שנגרם לקיוסק בפועל. בית המשפט שקל לחומרה את העובדה שהמערער ביצע את מעשה ההצתה בצוותא חדא, תוך תכנון מקדים ומפורט של מהלך ההצתה. כמו כן, בית המשפט קבע, כי המערער נטל חלק פעיל מאוד בתכנון ההצתה ובביצועה, אך שקל לקולה את העובדה כי פחימה, ולא המערער, הוא זה שיזם את המעשה. עוד נקבע כי מעשה המרמה, אשר כלל ניסיון להונות את חברת הביטוח, הוא מעשה חמור הפוגע בעקיפין בציבור הרחב של המבוטחים. לצד זאת, ציין בית המשפט כי יש לתת משקל לא גבוה לקולה, לכך שהמערער ביצע את המעשים על רקע של מצוקה כלכלית. לאחר מכן, עמד בית המשפט המחוזי על מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מהסוג שביצע המערער, וקבע, כי מתחם העונש ההולם נע בין 25 ל-55 חודשי מאסר בפועל, עבור שלוש העבירות בהן הורשע.

6. על מנת לקבוע את העונש המתאים למערער, בית המשפט המחוזי לקח בחשבון מספר נסיבות לקולה, וביניהן גילו של המערער, אשר אינו צעיר; אורח חייו הנורמטיבי והעדר עברו הפלילי; עדויות האופי החיוביות בעניינו של המערער; תרומתו לחברה; התרשמותו החיובית של שירות המבחן, והמלצתו שלא להשית על המערער מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח; חרטתו של המערער; והודייתו במיוחס לו. לצד זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי המערער כפר תחילה באשמה וניהל משפט זוטא. בנוסף, בית המשפט מצא כי יש להסתפק בקנס נמוך ביותר בעניינו של המערער, וזאת לנוכח נסיבותיו האישיות וחובותיו הכבדים, המאסר הממושך המוטל עליו והמאמץ המשמעותי שהוא עושה להשבת הכסף לנושיו. לנוכח כל האמור, בית המשפט המחוזי גזר את עונשו של המערער כאמור בפסקה 1 לעיל. מכאן הערעור שלפנינו.

הערעור

7. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי לא הוכח שפחימה ניסה להרוג אותו במהלך אירוע הצתת הקיוסק. לשיטתו, לא הובאה כל ראיה הסותרת את עדותו לפיה פחימה השליך את בקבוק התבערה לתוך הקיוסק – בשעה שהמערער טרם יצא ממנו – במטרה לגרום למותו. בנוסף, המערער סבור כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר שקל לחומרה את התכנון שקדם לביצוע העבירה. לעמדתו, עובדות המקרה אינן מתיישבות עם קביעה זו ומלמדות דווקא על העדר תכנון מצדו. כמו כן, המערער גורס כי יש להעניק משקל רב יותר לקולה להשפעה הניכרת שהייתה לפחימה עליו, ולכך שפחימה הוא זה שיזם את מעשה ההצתה. זאת ועוד, המערער טוען כי לאחר הצתת הקיוסק הוא נשאר בזירת האירוע והמתין לכוחות ההצלה. לשיטתו, התנהגות זו מצביעה על חרטתו הכנה וצריכה להוות נסיבה מקלה בעת גזירת עונשו. יתרה מכך, המערער סבור כי מדיניות הענישה הנוהגת ונסיבותיו האישיות, מצדיקות אף הן הפחתה בעונש המאסר שהשית עליו בית המשפט המחוזי. לבסוף, המערער גורס כי שיקולי שיקום מצדיקים חריגה לקולה ממתחם הענישה שנקבע לו, וזאת בין היתר לנוכח האמור בתסקיר שירות המבחן ולהמלצתו שלא להטיל על המערער עונש מאסר בפועל.

8. מנגד, המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור. המשיבה סבורה כי המערער נטל חלק פעיל בתכנון ההצתה ובביצועה וכי מעשיו היו עלולים לגרום לנזקים משמעותיים לרכוש ולנפש. לעמדת המשיבה, המערער לא נשאר לאחר ההצתה בזירת האירוע בשל חרטתו הכנה, אלא מחמת ההלם בו היה שרוי באותה העת. כמו כן, המשיבה מדגישה כי המערער ביצע את עבירת ההצתה מתוך מטרה להונות את חברת הביטוח, וגורסת כי יש לראות בכך נסיבה משמעותית לחומרה בעת קביעת מתחם העונש ההולם. לשיטתה של המשיבה, העונש שנגזר על המערער עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנהוגה ומתחשב באופן הולם בנסיבותיו האישיות.

תסקיר שירות מבחן משלים
9. ביום 17.1.2016 הגיש שירות המבחן תסקיר משלים בעניינו של המערער. תסקיר שירות המבחן מעלה כי המערער לוקח אחריות על מעשיו ומפגין מוטיבציה לשינוי דרכיו ועמדותיו לגבי המקום אותו ממלא הכסף בחייו. יחד עם זאת, תסקיר שירות המבחן המשלים ציין, כי המערער נוטה להשליך חלק מהאחריות לביצוע העבירות על שותפו לעבירות, פחימה. עוד עולה מתסקיר שירות המבחן המשלים, כי המערער החל בריצוי עונש מאסרו והשתלב בעבודת השונות בבית הסוהר לשביעות רצונם של הממונים עליו. כמו כן, לא דווח על התנהגות חריגה או על עבירות משמעת מצדו.

דיון והכרעה

10. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ראו: ע"פ 5626/14 לנקין נ' מדינת ישראל (2.8.2015); ע"פ 3931/13 באום נ' מדינת ישראל (10.6.2014); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009)). לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור ולאחר שמיעת הצדדים לפנינו, אנו סבורים כי המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם מקרים המצדיקים התערבות, כפי שיובהר להלן.

11. בית משפט זה עמד לא אחת על חומרתה של עבירת ההצתה ועל הצורך להיאבק בה באמצעות ענישה משמעותית ומרתיעה:

"רבות נכתב ונאמר אודות חומרתה היתרה של עבירת ההצתה, שתחילתה ידועה 'ואחריתה מי ישורנה', שכן מנהגה של האש להתפשט מבלי יכולת שליטה תוך גרימת נזקים ואף סיכון חיי אדם[...]. הצתה נתפסת כעבירה חמורה, לא רק בשל הסכנה האינהרנטית הטבועה בה, אלא גם בשל המסר העברייני האלים העולה ממנה, מסר שיש בו כדי להטיל אימה ופחד ולפגוע בתחושת הביטחון האישי של הציבור[...]. לא בכדי קבע המחוקק את העונש המרבי על עבירה זו ל-15 שנות מאסר, אף במקרים בהם לא היתה כל כוונה לפגוע בנכס ציבורי או בבני אדם" (ע"פ 4311/12 סורי נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (8.11.2012)).

בענייננו, המערער ביצע את מעשה ההצתה לאחר תכנון מקדים וקפדני אשר כלל הצטיידות בכמות ניכרת של חומר דליק והכנה של בקבוק תבערה. אין מדובר בהתנהגות ספונטנית אלא במעשים מחושבים היטב, שנעשו במסגרת קשירת קשר לביצוע ההצתה בין המערער לבין פחימה. במהלך ביצוע העבירה, המערער שפך בעצמו דלק במוקדים שונים בתוך הקיוסק באופן שמלמד על הנזק הפוטנציאלי הרב שעלול היה להיגרם ממעשיו, ועל חלקו הפעיל והמשמעותי בביצוע העבירה. כמו כן, הצתת הקיוסק נעשתה בשטח מסחר ציבורי בשעת לילה, ויצרה רמת סיכון גבוהה לפגיעה ברכוש ורמת סיכון בינונית לפגיעה בחיי אדם. לא זו אף זו, חומרתו של מעשה ההצתה בעניינו מקבלת משנה תוקף לנוכח מטרתו של המעשה – קבלת כספי פוליסת הביטוח של הקיוסק באמצעות מרמה והונאה של חברת הביטוח.

12. כאמור, המערער טוען, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי במהלך ביצוע ההצתה ניסה שותפו לעבירה, פחימה, לגרום למותו באמצעות השלכת בקבוק תבערה לתוך הקיוסק, בטרם יצא המערער עצמו מטווח הסכנה. המערער סבור, כאמור, כי יש לראות בכך נסיבה מקילה משמעותית המצדיקה הפחתה בעונשו. דינה של טענה זו להידחות. ראשית, מדובר בהשגה ערעורית על ממצא עובדתי שקבע בית המשפט המחוזי על סמך הראיות שהובאו בפניו. לעניין זה ידועה ההלכה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שומעת את העדים ובוחנת את התשתית הראייתית כולה, והיא תעשה כן רק במקרים חריגים (ראו: ע"פ 9308/12 עיסא נ' מדינת ישראל, פסקה 63 (30.7.2015); ע"פ 4519/11 שיחרזייב נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (4.5.2015)). אנו סבורים כי המקרה שלפנינו אינו מהווה חריג לכלל זה. שנית, טענותיו של המערער בנוגע "לכוונותיו הנסתרות" של פחימה ורצונו, לכאורה, להמית את המערער במהלך ההצתה – נדחו בבית המשפט המחוזי במסגרת הכרעת דין משלימה. לעומת זאת, ערעורו של המערער, לבית משפט זה, כפי שעולה בפירוש מהודעת הערעור שהגיש, מופנה אך ורק נגד גזר דינו, ואינו מכוון נגד הכרעת הדין המשלימה אשר ניתנה בעניינו. על כן, אף טעמים פרוצדוראליים אינם תומכים בקבלת טענה זו של המערער. שלישית, אפילו אם נלך לקראת המערער ונניח באופן תיאורטי כי פחימה אכן ניסה להביא למותו במהלך ההצתה, איננו סבורים כי הדבר מעלה או מוריד לעניין העונש ההולם בעניינו. כך, המערער פעל מתוך רצון עצמאי להצית את הקיוסק כדי לזכות בכספי הביטוח. מניעיו הנסתרים של פחימה, ואיננו סבורים כי היו כאלו, אינם מפחיתים מאשמתו של המערער או מחלקו המשמעותי בביצוע העבירות.
13. למערער טענות נוספות הנוגעות לנסיבות ביצוע העבירה, ובפרט להעדרו של תכנון מקדים ולחלקו היחסי הקטן, לשיטתו, בביצוע העבירות. דינן של טענות אלה להידחות אף הן. כפי שצוין לעיל, הצתת הקיוסק לא נעשתה כמעשה ספונטני אלא הייתה פרי של תוכנית עבריינית בעלת תכלית ברורה – השגת כספי הביטוח בדרך של מרמה, על-ידי הצצת הקיוסק. זאת ועוד, המערער הצטייד מראש בארבעה גלונים מלאים בדלק ואף הכין בקבוק תבערה להצתת הדליקה. מעשים אלו מצביעים באופן ברור על תכנון מקדים מצדו של המערער, ובדין זקף בית המשפט המחוזי נסיבה זו, המנויה בסעיף 40ט(א)(1) לחוק העונשין, לחובתו. גם חלקו היחסי הניכר של המערער בביצוע העבירה נלמד מתוך הכנת בקבוק התבערה וההצטיידות בגלונים מלאים בדלק. לעובדות אלה מתווספת גם התנהגותו של המערער במהלך ביצוע ההצתה, אז שפך בעצמו דלק במוקדים שונים בתוך הקיוסק, והוסיף בכך עוד נדבך לחלקו היחסי המשמעותי ממילא בביצוע העבירות.
14. איננו מקבלים גם את טענותיו של המערער בנוגע להשפעתו "המאגית" של פחימה עליו. אמנם, פחימה אכן יזם את התכנית העבריינית אולם עובדה זו כבר זכתה לביטוי הולם במסגרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי. טענת המערער לפיה פחימה הפעיל אותו כמו "בובה על חוט" איננה יכולה לעמוד שכן המערער הינו אדם מבוגר ומנוסה, אשר כלכל את צעדיו באופן מחושב, והחליט באופן עצמאי ומבלי שנכפה עליו לחבור למזימה העבריינית שהגה פחימה, וזאת כדי להעשיר את כיסו ולזכות בכספי הביטוח.
15. איננו מוצאים ממש גם בטענותיו של המערער ביחס לחרטתו המיידית והכנה, שהתבטאה, לכאורה, בהישארותו בזירת האירוע לאחר מעשה ההצתה. דומה כי די בכך שהמערער הודה בעדותו כי מסר למשטרה תחילה גרסה שקרית, כדי לשלול את טענתו לפיה חרטתו הייתה מיידית, ברורה וחד-משמעית (פרוטוקול הדיון מיום 12.1.2015, עמ' 95 ש' 16). זאת ועוד, המערער אף ציין בעדותו כי בתום האירוע הוא התיישב בסמוך לזירה ותיאר כי היה שרוי במצב של "[...] הלם, המום, לא מעכל מה קרה, לא מבין" (שם, עמ' 94 ש' 10). המערער לא ציין כלל בעדותו כי נשאר בזירת האירוע מתוך חרטתו, ומדבריו עולה כי הוא עשה זאת בשל ההלם והבהלה שאחזו בו לאחר מעשה ההצתה.
16. איננו מקבלים אף את הטענה כי מתחם הענישה שנקבע למערער אינו תואם פסיקות קודמות רלבנטיות. בית המשפט המחוזי ציין מספר מקרים בעלי מאפיינים משותפים בהם נקבע מתחם דומה לזה שנקבע בעניינו של המערער. נסיבות המקרה הן חמורות, ואנו סבורים כי בעטיין – מתחם העונש שנקבע בעניין המערער הוא הולם. עיון בפסיקתו של בית משפט זה מלמד אף הוא כי בית המשפט המחוזי לא חרג ממדיניות הענישה המקובלת. כך למשל, בע"פ 8699/08 יעקב נ' מדינת ישראל (21.7.2009), אשר דומה בנסיבותיו לענייננו, המערער שרף את החנות שבבעלותו לצורך הונאת ביטוח, גרם נזק לרכוש בלבד והורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, הצתה וקבלת דבר במרמה. בגין מעשים אלו נגזרו על המערער שם 30 חודשי מאסר, תוך שנקבע כי לולא חלוף הזמן והתמשכות ההליכים בעניינו היה ראוי אף להחמיר בעונשו (שם, פסקה 6). מעבר לצורך יצוין ויוזכר, כי העונש הקבוע בצד עבירת ההצתה הוא חמש עשרה שנות מאסר. כל שכן, מתחם ענישה אשר הרף התחתון שלו הוא 25 חודשי מאסר, הוא סביר ומידתי בנסיבות העניין ואיננו רואים מקום להתערב בו.
17. גם דין טענת המערער לפיה לא ניתן משקל מספק לנסיבות המקרה ולנסיבותיו האישיות – להידחות. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מפורט היטב, לאורכו הוא מונה את כלל הנסיבות הקשורות ושאינן קשורות בביצוע העבירה באופן מסודר ומנומק, תוך מתן דגש רב לנסיבותיו האישיות של המערער, וביניהן גילו המבוגר; עברו הפלילי הנקי; הודייתו וחרטתו; אורח חייו הנורמטיבי ותרומתו לחברה; ותסקיר שירות המבחן החיובי בעניינו. בית המשפט המחוזי שקל היטב נסיבות אלה וקבע כי בעקבותיהן דינו של המערער ייגזר בסמוך לרף התחתון של מתחם הענישה ההולם. על כן, איננו רואים מקום להקלה נוספת גם בגין טעם זה.

18. לבסוף, המערער מלין על כך שבית המשפט המחוזי לא עשה שימוש בסעיף 40ד לחוק העונשין וחרג ממתחם הענישה לקולה בשל שיקולי שיקום. גם דין טענה זו להידחות. אכן, בית המשפט רשאי להעניק בכורה לשיקולי שיקום בבואו לקבוע את העונש המתאים, ואכן ניכר כי המערער התחרט על מעשיו. אך לצד כל זאת, עומדים חומרת המעשים והפגיעה הקשה בערכים המוגנים שבעבירת ההצתה, וביניהם שלום הציבור, בטחונו וקניינו. יש לחזור ולהבהיר, כי הגם שישנה חשיבות לשיקולי השיקום, הם אינם חזות הכול, ובצדם ניצבים שיקולי הגמול וההרתעה (ראו, בהקשר זה, ע"פ 8820/14 שחר נ' מדינת ישראל (17.5.2015); ע"פ 8404/11 אסיאטוב נ' מדינת ישראל (12.6.2012); ע"פ 5576/10 פלוני נ' מדינת ישראל (14.4.2011)). לא נעלמה מעינינו התרשמותו החיובית של שירות המבחן מאישיותו ואופיו של המערער, אשר זכתה לחיזוק בעדויות האופי החיוביות שנמסרו בעניינו. עם זאת, לנוכח חומרת מעשיו ויתר שיקולי הענישה המפורטים לעיל, אין מקום להקל בעונשו. על כל האמור, אין בידינו לקבל את הערעור.

סוף דבר, הערעור נדחה.

ניתן היום, ב' באדר א' התשע"ו (11.2.2016).

ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15053760_H03.doc שצ
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il