הדפסה

ע"פ 5148/98 שלמה בוזגלו נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 5148/98

בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט מ' אילן

המערער: שלמה בוזגלו

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בנצרת מיום 10.8.98 בת.פ. 576/97
שניתן על ידי כבוד הנשיא י' אברמוביץ;
וכבוד השופטים: ג' גינת; נ' ממן

תאריך הישיבה: כ"ד באלול התשנ"ח (15.9.1998)

בשם המערער: עו"ד מקרין דרור, עו"ד אריה ליכט

בשם המשיב: עו"ד אלון אינפלד

בשם שירות המבחן: גב' חנה אטקס

פסק-דין
השופט י' קדמי:

1. ערעור כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ת.פ 576/97) לפיו הורשע המערער באינוס ונדון לחמש שנים מאסר ממשי ושמונה עשר חדשים מאסר על תנאי.

הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד חומרת העונש.

2 להלן בתמצית עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור, כפי שאלו נקבעו בהכרעת הדין:

א. בליל הארוע - יום שישי - 12.9.97 - התארחה המתלוננת, שהיתה אז כבת שש עשרה ומחצה, בחדרה של חברתה, הילה, בקיבוץ שבו התגוררה. המתלוננת הגיעה לחדר סמוך לחצות; לאחר שחברתה, הילה, יצאה לבילוי לילי והיתה אמורה לחזור לקראת בוקר.

ב. המערער - שהיה בעת המקרה כבן עשרים ושירת ביחידה מובחרת בצה"ל בדרגת סמל - הכיר, חברתית, הן את הילה והן את המתלוננת; וידע כי המתלוננת תהיה בליל המקרה לבדה בחדרה של הילה.

ג. סמוך לשעה 02.00, כאשר המתלוננת שכבה, בבגדיה, על מיטה - בחדרה של הילה - וצפתה בטלויזיה, נכנס המערער לחדר, שדלתו לא היתה נעולה, התיישב ליד המתלוננת וניסה לפתח מגע רומנטי ביניהם, אך המתלוננת סירבה. ברם, המערער לא ויתר, הוא כיבה את האור וחזר וניסה להקים קשר רומנטי עם המתלוננת; ומשזו חזרה ודחתה אותו, הפשיט אותה, התפשט בעצמו ובעל אותה דשלא בהסכמתה כשהוא מתגבר על התנגדותה הפסיבית.

ד. לאחר שעלה בידי המערער לחדור אל גופה של המתלוננת, הפסיקה האחרונה להתנגד והפצירה בו שיפלוט את זרעו מחוץ לגופה; והוא אכן עשה כך. משבא המערער על סיפוקו והניח לה, הלכה המתלוננת להתקלח, תוך שהיא מסרבת לבקשתו להתקלח עמה; וכאשר יצאה מן המקלחת לא מצאה בחדר את המערער, שעזב בינתיים את המקום עם מספר צעירות שהזמינו אותו להצטרף אליהן.

ה. המתלוננת שכבה לישון והתעוררה לקול צלצול הטלפון. המתקשרת היתה חברתה הטובה רות; ולדבריה - אותם אישרה בעדותה בבית המשפט - המתלוננת נשמעה כ"לאחר בכי" ולאחר הפצרות אמרה לה שהמערער אנס אותה. רות פגשה את המתלוננת למחרת היום - יום שבת - ולשאלתה חזרה המתלוננת ואישרה כי המערער אנס אותה.

ו. הילה - בעלת החדר - חזרה לחדרה לקראת בוקר, לאחר שיחת הטלפון עם רות; והמתלוננת שנראתה לה "מרוגשת מבוהלת, מאד נסערת... כמי שעבר עליה משהו" סיפרה לה על אינוסה על ידי המערער, כמפורט לעיל.

ברם, בחקירתה הנגדית, מסרה הילה כי, ככל שזכור לה, היא הבינה מהמתלוננת: כי"התחלת האירוע היתה רק לאחר שהיתה הסכמה ורק לאחר מכן היתה התנגדות"; וכי גם "אם היתה הסכמה... לבסוף חדר לתוכה ללא הסכמתה". ובהמשך, הוסיפה ש"הסיפור" של המתלוננת היה: "שהסכימה בהתחלה ולא הסכימה לסוף ולא הסכימה שהוא המשיך לחדור לתוכה בכח".

עוד הוסיפה הילה ומסרה כי "למעשה שניהם [גם המתלוננת וגם המערער - י.ק.] סיפרו אותו דבר... [המערער - י.ק.] טען כי ברגע שבקשה ממנו להפסיק, הוא הפסיק"; והדגישה כי המתלוננת "לא אמרה לי באיזה שלב הסכימה".

הילה לא ציינה בהודעה שמסרה במשטרה, שהמתלוננת סיפרה לה שבהתחלה הסכימה ומאוחר יותר התחרטה אך המערער המשיך בשלו; ומשנשאלה לפשר הדבר השיבה: "אני לא זוכרת מדוע לא אמרתי במשטרה שבהתחלה היתה הסכמה...". עם זאת: הילה הציגה בהודעתה את גירסת ה"הסכמה תחילה", כגירסה שהוצגה בפניה גם על ידי המערער, שלדבריה שם טען בפניה: "הם התחרמנו ושכבו ופתאום באמצע [המתלוננת - י.ק.] החליטה שהיא לא רוצה להמשיך לשכב איתו ושלומי טען שהוא עזב אותה ולא המשיך לשכב איתה". המערער עצמו לא הציג גירסה זו בהודעתו או בעדותו.

ז. למחרת היום סיפרה המתלוננת לאימה - בלחץ חברתה מאיה - על דבר האינוס. האם דיווחה על כך לעובדת הסוציאלית בפנימיה שבה מתחנכת המתלוננת; וזו לקחה אותה לבדיקות בבית החולים, שם הונחתה לפנות למשטרה.

3. ההרשעה בבית המשפט המחוזי

א. בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בגירסתה של המתלוננת, על פי התרשמותו מהאופן בו מסרה את עדותה בפניו.

תמיכה במהימנותה של המתלוננת, מצא בית המשפט: ראשית - בתלונתה - "המיידית" למעשה - בשיחה הטלפונית שקיימה עם חברתה רות ובהתרשמותה של רות בדבר הלך הנפש בו היתה שרויה המתלוננת שעה שדיווחה על האירוע; ושנית - בהתרשמותה הזהה של הילה - בעלת החדר - מהלך הנפש שליווה את סיפורה של המתלוננת בדבר האינוס באוזניה שלה, מאוחר יותר באותו לילה.

ב. בית המשפט המחוזי היה ער לכך, שהמתלוננת שיקרה בהודעה שמסרה במשטרה בשורה של נושאים. ברם, המתלוננת הודתה בכך בעדותה והסבירה כי חששה שאם תאמר את האמת באותם נושאים - ובמיוחד אם תגלה כי התנשקה עם המערער בעבר ואף ישנה בביתו - לא יאמינו לגירסת האינוס שבפיה. בית המשפט קיבל את הסברה כ"סביר והגיוני"; ולא מצא בשקרים אלו בסיס לכירסום במהימנות גירסתה.

מאידך גיסא דחה בית המשפט את גירסת המערער בדבר יוזמתה של המתלוננת לקיום יחסי המין בליל המקרה; ולא קיבל את טענתו, כאילו החליטה לטפול עליו אשמת שוא, משום שנעתר להזמנתן של מספר בנות שהגיעו לחדר והזמינוהו להצטרף אליהן, כאשר היא היתה במקלחת.

ג. לנוכח מימצאים וקביעות אלה, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירת האינוס שיוחסה לו בכתב האישום.

4. הערעור כנגד ההרשעה

א. טענתו של ב"כ המערער היא, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שסבר כי ניתן לבסס הרשעה על פי עדותה היחידה של המתלוננת, וזאת: ראשית - בהתחשב בפגמי המהימנות - ובהם השקרים שמסרה בהודעתה במשטרה - המעמידים בספק את אמינות גירסתה; ושנית - והוא עיקר - לנוכח עדותה של הילה, לפיה אמרה לה האחרונה - כאשר לגירסה זו היה שותף גם המערער - שתחילת בעילתה היתה בהסכמה, ורק במהלכה בקשה מן המערער להפסיק אך הוא לא שעה לבקשתה.

ב. בבסיס הטענה בדבר קיומם של פגמי מהימנות - היורדים לשרשה של העדות - עומדים שניים אלה: ראשית - השקרים העניינים שבהם נכשלה המתלוננת במסגרת חקירתה במשטרה, שם הכחישה: כי המערער עזב את החדר לאחר בעילתה עם הבנות שהזמינוהו לבלות עימן, כי בעבר כבר קיימה יחסי מין עם אחרים, כי ישנה בהזדמנות אחת בבית המערער וכי היה ביניהם קשר אינטימי - נשיקות - בעבר; ושנית - הימנעותה של המתלוננת מלהגיש תלונה, כאשר זו הוגשה, בסופו של דבר, בלחצן של חברתה ואימה.

ג. אשר לשקרים, המתלוננת הודתה בהם בעדותה בבית המשפט וכאמור לעיל הסבירה: כי נכשלה בהם משום שחששה שאמירת האמת באותם נושאים, תיפגע במהימנות דבריה בקשר לאינוסה על ידי המערער; וכי שינתה דעתה לאחר שב"כ התביעה העמידה אותה על חובתה לומר את האמת. בית המשפט קיבל את הסברה של המתלוננת על רקע התרשמותו הישירה מן הדרך שבה מסרה את עדותה בפניו; ואנו לא מצאנו עילה להתערב בהחלטה זו.

המדובר בנערה צעירה וחסרת ניסיון חיים; ואין לומר כי החלטתו של בית המשפט לקבל את דבריה, הינה בלתי סבירה באורח קיצוני באופן ובמידה המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור. ולא למיותר יהיה להדגיש בהקשר זה, כי השקרים שבהם מדובר אינם מתיחסים ישירות לגירסת האינוס; אלא - לטיבם של היחסים ששררו בין השניים קודם למקרה ולרקע הכללי להתרחשותו.

גם השהיית הגשתה של התלונה, אינה מערערת, כשלעצמה, את אמינות גירסתה של המתלוננת; ולנוכח קורותיה של המתלוננת בזמן הקצר שחלף עד להגשת התלונה, רשאי היה בית המשפט להתעלם מן ההשהייה כגורם המעמיד בספק את מהימנותה.
ד. כן לא מצאתי בדבריה של הילה - לפיהם הבינה מהמתלוננת ומהמערער כי היתה הסכמה לתחילת הבעילה - בסיס להעמדת ספק באשר למהימנות הגירסה שמסרה המתלוננת בעדותה בבית המשפט, וזאת בשל שלושת הטעמים המפורטים להלן: האחד - הילה לא אמרה בהודעתה במשטרה, שהמתלוננת סיפרה לה על "הסכמה תחילה"; וגירסה זו אינה מתישבת עם הגירסה שמסרה בהודעתה המתלוננת. השני - הדברים שמסרה הילה בענין זה מפי המתלוננת, אינם ברורים וחד משמעיים, אלא, אדרבא, מעומעמים ודו משמעיים; ובעדותה הדגישה הילה כי כאשר מסרה את הודעתה הדברים היו טריים יותר בזכרונה. והשלישי - לדברי הילה גם המערער מסר לה בשעתו גירסה זהה לזו שהיא מייחסת למתלוננת; ואילו בהודעתו במשטרה - ובעדותו בבית המשפט - טוען המערער להסכמה מלאה לאורך כל הדרך וגירסתו היא שהמתלוננת "דחפה" אותו לשכב עמה.

העדר הסבר-של-ממש כיצד זה כבשה הילה את גירסתה בעניין כה מרכזי עד לשלב מסירת העדות בבית המשפט, הותרת ההתבטאות המיוחסת למתלוננת בעניין זה מעורפלת ומעומעמת-במקום שבו מתחייבת חדות, בהירות וחד משמעיות-ואי התאמת הדברים המיוחסים למערער לגירסה שהוא עצמו הציג בעקביות בהודעתו ובעדותו, משמיטים את הבסיס מתחת לדבריה של הילה בנושא זה; ובית המשפט היה רשאי להתעלם מהם, כפי שנהג למעשה.

ה. בית המשפט היה רשאי, איפוא, ליתן אמון מלא בגירסת האינוס שמסרה המתלוננת בעדותה; ובדין מצא לגירסה זו תמיכה-של-ממש, אם לא למעלה מזה, בעדויות שמסרו חברותיה של המתלוננת רות והילה. רות, ששוחחה עם המתלוננת, שעה קלה לאחר המקרה שמעה מפיה תיאור העולה בקנה אחד עם התיאור שמסרה במשטרה ובבית המשפט והתרשמה כי הינה נתונה במצב נפשי המעיד על זעזוע שעבר עליה; והילה תמכה בדברי רות בכל הקשור למצבה הנפשי הקשה של המתלוננת סמוך לאחר מעשה, ממנו התרשמה ישירות ולא בשיחת טלפון כמו רות.

ו. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי עילה המצדיקה התערבות בהכרעת הדין.

5. הערעור כנגד גזר הדין

את ערעורם כנגד חומרת העונש מנמקים ב"כ של המערער בכך, שבית המשפט המחוזי לא נתן משקל נאות לקולה ל"גילו הצעיר, לרקע האישי והמשפחתי שלו, לשירותו הצבאי ביחידה מובחרת ולעובדה כי המדובר בכשלון חד פעמי על רקע היכרות מוקדמת עם המתלוננת".

המערער אינו בעל עבר פלילי המצביע על אלימות או על נטייה לפשיעה; ותיפקודו ביחידה הצבאית המובחרת עליה נמנה נקי מכל רבב. למעשה, צעיר מן הישוב שנקלע למצב שבו נערה המוכרת לו ואשר כבר ישנה לצידו בביתו ואף התירה לו לנשקה, מסרבת להתיר לו לבעול אותה; וזאת - כאשר, ככל שהיה ידוע לו, נעתרה לאחרים. במצב דברים זה, במקום לסגת ולכבד את רצונה של הנערה, המשיך המערער בלחץ והשיג את מבוקשו; כאשר הוא מרשה לעצמו להניח, מבלי שיש לכך אחיזה בהתנהגותה של המערערת, כי משאין היא זועקת לעזרה - ואף לא "בועטת ושורטת" - הוא רשאי להמשיך בשלו והסכמתה בוא תבוא.

המערער היה ער לכך, שהנערה אינה מסכימה להיבעל על ידו; אך בנסיבות הענין, לא ראה בהתגברות של אי ההסכמה יותר מאשר התמודדות ספורטיבית של "הורדת ידיים". זהו כשלונה של החברה שלנו בהסברת משמעותו של אינוס; ונראה כי על בתי המשפט למלא את החסר. ובכן, יאמר שוב ובקול צלול וברור: ראשית - עידן ההתנגדות הפיזית עד כלות הכח חלף עבר לו ודי ב"אי הסכמה" - גם כשהיא שקטה - כדי לחסום כל מאמץ של בעילה, כאשר הספק בעניין זה מדבר לחובתו של הבועל; ושנית - עבירת האינוס, מהווה הפרה גסה ומשפילה של זכותה של כל אישה לאוטונומיה מוחלטת על גופה ובתור שכזו ראויה לענישה מחמירה.

עם זאת, כליאתו של המערער למשך חמש שנים תמימות מאחורי סורג ובריח, נראית לנו, בנסיבות העניין, תגובה עונשית קשוחה יתר על המידה. המערער עומד בפתח חייו, התנהגותו עד כה היתה ללא רבב - "צעיר מן היישוב" - אישיותו החיובית באה לכלל ביטוי בשירות צבאי מצטיין ביחידה מובחרת וככל שניתן ללמוד מן הנסיבות, לא קלט בשעת מעשה את החומרה שבהתנהגותו.

במצב דברים זה, מצאנו למתן את העונש, ולהעמידו על שנתיים וחצי מאסר לריצוי בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי.

הנני מציע, איפוא, לחברי לדחות את הערעור כנגד ההרשעה ולקבלו חלקית לעניין מידת העונש כמפורט לעיל.
ש ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת
השופט מ' אילן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט קדמי.

ניתן היום, ג' בכסלו תשנ"ט (22.11.1998).

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט

העתק מתאים למקור
מזכיר ראשי

שמריהו כהן

98051480.H03