הדפסה

ע"פ 4538/12 פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4538/12

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 4538/12

לפני:
כבוד הנשיאה מ' נאור

כבוד השופט ח' מלצר

כבוד השופט מ' מזוז

המערער:
פלוני

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו מיום 29.4.2012 ב-תפ"ח 1064/04 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' שהם, י' שבח ו-ג' נויטל

תאריך הישיבה:
ב' בכסלו התשע"ה
(24.11.2014)

בשם המערער:
עו"ד חיים יצחקי

בשם המשיבה:

עו"ד הילה גורני

בשם נפגעי העבירה:
עו"ד משה קייקוב

פסק-דין

הנשיאה מ' נאור:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים א' שהם, י' שבח ו-ג' נויטל). מערכת העובדות בענייננו סבוכה ורבת פרטים, אולם הערעור עסק במספר שאלות עקרוניות בלבד, ובהן אתמקד להלן.

עובדות המקרה בקליפת אגוז

1. עניין לנו במסכת הבטחות כוזבות שהבטיח המערער לריפוי מלא ומוחלט מכל מחלה באמצעות שיטה מיוחדת שפותחה על ידו, אשר אינה אלא עיסוי בשמן. המערער פרסם את שירותיו באמצעות מודעות בעיתון וכנסים. כן הקים המערער מכללה בה טען כי ניתן ללמוד את שיטת הריפוי המיוחדת. אל המכללה הגיעו עשרות פונים אשר ביקשו לקבל טיפול מהמערער או להירשם ללימודים ושילמו עבור מבוקשם עשרות אלפי ש"ח מראש. בנוסף, במהלך הטיפול במספר מטופלות ביצע בהן המערער עבירות מין.

2. בית המשפט קמא הרשיע את המערער בשורה ארוכה של עבירות שיוחסו לו בעשרים ושניים אישומים שונים: שתי עבירות של אונס (סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977); עבירה של מעשה סדום (סעיף 347(ב) לחוק העונשין); עבירה של ניסיון למעשה סדום (סעיפים 347(ב) ו-25 לחוק העונשין); שתי עבירות של מעשה מגונה (סעיף 348(א) לחוק העונשין); עבירה של ניסיון למעשה מגונה (סעיפים 348(ג) ו-25 לחוק העונשין); שש עבירות של קבלת דבר במרמה (סעיף 415 לחוק העונשין); אחת עשרה עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (סעיף 415 סיפא לחוק העונשין); עבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (סעיפים 415 סיפא ו-25 לחוק העונשין); אחת עשרה עבירות של עושק (סעיף 431 לחוק העונשין); חמש עבירות של מעשי פזיזות ורשלנות (סעיף 338(א)(7) לחוק העונשין); עבירה של הטרדת עד (סעיף 249 לחוק העונשין); ועבירה של איומים (סעיף 192 לחוק העונשין). בגין עבירות אלה נגזרו על המערער 16 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה ופיצוי למתלוננים, וכן חולטו כספים המצויים בחשבונות הבנק שלו.

הערעור שלפנינו נסב בעיקרו על הרשעתו של המערער בעבירות המרמה ועל הרשעתו בשניים מתוך חמשת האישומים שעניינם עבירות מין.

3. לעניין עבירות המרמה, מעלה הערעור שאלה עקרונית באשר לאמונתו הסובייקטיבית של המערער בדבר יכולת הריפוי של שיטתו. משכך, לא מצאתי להאריך בתיאור כל אישום ואישום. אשר לשיטת הריפוי, קביעתו העקרונית של בית המשפט המחוזי הייתה כי "אין ולא הייתה בידי הנאשם [המערער לפנינו – מ. נ.] כל שיטת ריפוי, ובודאי שלא שיטה כזו המביאה לריפוי מלא ומוחלט של כל מחלה, לרבות מחלות חשוכות מרפא" (עמוד 150 להכרעת הדין). עוד נקבע כי המערער ידע שאין באמתחתו שיטה כזו. על כן, נקבע, דברי המערער בעל פה ופרסומיו השונים באשר ליכולות הריפוי שלו מהווים מצג שווא.

בית המשפט הוסיף וקבע כי התנהלותו של המערער נועדה להוליך שולל את הפונים אליו לטיפול ולטעת בלבם תקוות שווא, וזאת במטרה להתעשר על חשבונם תוך ניצול מצוקתם. מטופליו של המערער שילמו סכומי כסף ניכרים עבור הטיפול – שהסתכם בעיסוי ולרוב לא ניתן על ידי המערער, כי אם על ידי תלמידים שנרשמו ללימודים במכללה ואשר נעדרו כל הכשרה, ידע וניסיון. יתר על כן, כך נקבע, במקרים לא מעטים המערער הורה למטופליו לחדול מנטילת תרופות ומדרכי טיפול קונבנציונליות ובכך פגע, במקרים מסוימים, בבריאותם עד כדי סיכון חייהם. בד בבד, הוציא המערער במרמה כספים מהתלמידים במכללה שפתח, אשר שילמו שכר לימוד שנתי בסך 75,000 ש"ח על מנת ללמוד את שיטת הריפוי. בית המשפט המחוזי קבע כי במסגרת הלימודים במכללה לא נלמדו נושאים בעלי חשיבות, ובפרט לא נלמדה שיטת הריפוי שבאמצעותה הבטיח מזור לכל מחלה.

בגין מעשים אלה הורשע כאמור המערער בעבירות של קבלת דבר במרמה, עושק ומעשי פזיזות ורשלנות.

4. נוסף לעבירות המרמה הורשע המערער בשורה של עבירות מין. כזכור, הערעור נסב רק על הרשעתו של המערער באישומים השני והשלישי. כיוון שהרשעתו של המערער באישומים האחרים אינה שנויה עוד במחלוקת לא ראיתי מקום להרחיב בתיאורם. עניינו של האישום השני ב-ת.ב., תלמידה במכללה, אשר במהלך עיסוי דרש ממנה המערער לפשוט את בגדיה ועיסה את איבריה המוצנעים. בשלב מסוים במהלך העיסוי, החדיר המערער את אצבעותיו לאיבר מינה של ת.ב. מספר פעמים תוך שהוא צועק לעברה "תגמרי". המערער המשיך להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה במשך כשעתיים. בגין המעשה המתואר הורשע המערער באונס.

האישום השלישי נוגע ל-א.כ. אשר נרשמה ללימודים במכללה. באירוע הראשון, בסמוך לתחילת לימודיה, ביקש ממנה המערער להיכנס לחדר הטיפולים כדי שילמדה לימודים מעשיים. המערער הורה לה לפשוט את כל בגדיה והחל לעסותה. כבר מראשית העיסוי חשה א.כ. את זקפתו של המערער אשר ניסה להתחכך בה. בהמשך הורה לה המערער לגעת באיבר מינו, והיא עשתה כן בהיותה קפואה ומפוחדת. בגין אירוע זה הורשע המערער במעשה מגונה. לאחר האירוע הראשון סיפרה א.כ. למערער כי היא סובלת מעצירות קשה, והוא הבטיח לטפל בבעיה. המערער הורה לה לפשוט את בגדיה והחדיר את אצבעו לפי הטבעת שלה תוך שהוא מנסה להתחכך בה. הדבר גרם לה לכאבים והיא פרצה בבכי. בגין מעשה זה הורשע המערער במעשה סדום. באירוע השלישי יצא המערער מחדר הטיפולים במהלך העיסוי וחזר אליו ביחד עם תלמיד-מטפל נוסף במכללה. באותה עת שכבה א.כ. על בטנה על גבי מיטת הטיפולים כשהיא ערומה. המערער חיכך את איבר מינו בשוקה, ואילו המטפל הנוסף נעמד ליד ראשה, אחז בידה והניחה על איבר מינו. לאחר מכן עלה המערער על מטיפת הטיפולים וניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה אך לא הצליח בשל הכאבים מהם סבלה א.כ. ובכיה. בגין אירוע זה הורשע המערער בניסיון למעשה סדום.

5. הסוגיות העיקריות שהניח המערער לפתחנו הן אלה: הרשעתו של המערער בעבירות המרמה חרף אמונתו (לפי הטענה) ביכולת הריפוי של השיטה שפיתח כביכול; הרשעתו של המערער בשתיים מעבירות המין על אף הסתירות הקיימות, לגישתו, בגרסת המתלוננות; וכשירותו של המערער לעמוד לדין. בנוסף הלין המערער על גזר הדין שהושת עליו. אפנה לדון בסוגיות כסדרן.

עבירות המרמה

6. בא-כוח המערער לא חלק על כך שהשיטה אותה פיתח כביכול המערער אינה מאפשרת ריפוי מוחלט או חלקי של מחלות, ובפרט של מחלות חשוכות מרפא. תחת זאת הוא טען כי המערער עצמו האמין באמת ובתמים כי ביכולתה לעשות כן. לדידו, מדדי הרפואה הקונבנציונלית ו"מבחן התוצאה" – לפיהם אין ביכולת השיטה להביא לריפוי – אינם מלמדים על כך שהמערער ידע כי טענתו היא כוזבת. המערער האמין באמונה שלמה בסגולותיה של שיטתו, כך נטען, ולא היה מודע כי המצג שהציג בפני מטופליו ותלמידיו הוא מצג שווא.

7. לאחר עיון בעדויות ובראיות, לא ראיתי עילה לסטות מממצאיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, ובמיוחד מקום שאלה הושתתו על התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים (ראו, למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 646-644 (2000); ע"פ 9331/08 עבסיון נ' מדינת ישראל פסקה 7 לפסק דיני (2.10.2014); ע"פ 5073/11 חנוכה נ' מדינת ישראל פסקה 37 לפסק דיני (12.11.2014)). במקרה שלפנינו קבע בית המשפט המחוזי כי המערער ידע שאין בידו שיטת ריפוי:

"הנני משוכנע כי הנאשם עצמו, לא זו בלבד שלא האמין כי יש ברשותו שיטת ריפוי ייחודית אשר עשויה לחולל ניסים, אלא שהוא ידע, באורח פוזיטיבי, כי אין מדובר בשיטת ריפוי כלל, ובודאי שאין ברשותו שיטה כזו, היכולה להביא לריפוי מלא ומוחלט של כל חולי, מכל מין וסוג" (עמוד 150 להכרעת הדין).

קביעה זו לא הושתתה אך על מדדי הרפואה הקונבנציונלית ועל "מבחן התוצאה". היא הושתתה במידה רבה על התרשמותו הבלתי אמצעית מהמערער בעדותו:

"התרשמותי הבלתי אמצעית מעדותו של הנאשם, הן בשלבי החקירה הראשית והן במהלך החקירה הנגדית, הראשונה והנוספת, הייתה עגומה ביותר, ונקל היה להתרשם כי הנאשם מתחמק ממתן תשובות ברורות לשאלות שהופנו אליו, כאשר הוא עוטף את דבריו במלל כללי ובהפרחת סיסמאות, מבלי להתייחס, באורח קונקרטי, לטענות הקשות שהוטחו בו. הוא הרבה לסתור את עצמו בנושאים מהותיים, ועדותו נגועה בשקרים, לכל אורכה ורוחבה של העדות" (שם, עמודים 150–151).

טעמיו של בית המשפט המחוזי משכנעים בעיני. אף לא מצאתי כי נפלו טעויות מהותיות בהערכת עדות המערער.

8. זאת ועוד: אף אם נניח לטובת המערער כי האמין בסגולותיה של שיטתו, הרי שלא די בכך כדי להביא לזיכויו מעבירות המרמה. מעשי המרמה של המערער לא התמצו במצגיו למטופליו כי ירפאם ריפוי מוחלט ובמצגיו לתלמידיו כי ילמדם את שיטת הריפוי – למצגים אלה נוספו מצגי שווא באשר למומחיותם של ה"מטפלים" שטיפלו בלקוחותיו של המערער (ושהיו ברוב המקרים תלמידים במכללה שלא היו בקיאים, אף לשיטת המערער, ברזי שיטת הריפוי) ומצגי שווא בפרסומיו של המערער, אשר אין בידי המערער לטעון כי האמין באמיתותם.

9. אין מקום, אפוא, לשנות מהרשעתו של המערער בעבירות המרמה.

עבירות המין

10. המערער עשה כל מאמץ לשכנענו כי נפלה טעות בממצאים שקבע בית המשפט קמא בעניין האישומים השני והשלישי, תוך שהוא מונה אחת לאחת סתירות לכאוריות ו"חוסר הגיון" בגרסאות שמסרו המתלוננות. לטענתו, לא היו דברים מעולם והמתלונות, ת.ב. ו-א.כ., בדו הדברים מליבן. טענות המערער כולן מלינות כנגד ממצאי המהימנות שקבע בית המשפט קמא, ובליבן – ניסיון לקעקע את מהימנותן של המתלוננות. גם בסוגיה זו, לאחר שעיינתי בעדויות לא מצאתי עילה לסטות מממצאיו של בית המשפט המחוזי, המתבססים על התרשמותו הישירה מהעדויות לפניו. ואדגיש: שתי המתלוננות, ת.ב. ו-א.כ. – כמו גם שני עדים נוספים והמערער עצמו – העידו בפני בית המשפט המחוזי באריכות פעמיים חרף הקשיים הכרוכים בכך (ראו: עמוד 1377 לפרוטוקול הדיון מיום 3.4.2011 (עדותה השנייה של א.כ.); עמוד 1421 לפרוטוקול הדיון מיום 5.6.2011 (עדותה השנייה של ת.ב.)). זאת לבקשת הסנגור, וכדי שגם השופט ג' נויטל (שהצטרף להרכב לאחר פטירתו בטרם עת של חבר ההרכב, השופט ש' ברוך ז"ל) יתרשם מעדויותיהן באופן בלתי אמצעי (על התרשמותו, ראו עמוד 198 להכרעת הדין).

11. בית המשפט המחוזי תיאר את התרשמותו מעדותה של ת.ב. כך:

"בחנתי בזהירות רבה את עדותה של ת.ב, לנוכח הודאתה כי היא מבקשת לנקום בנאשם בשל המעשים שעשה בה, ונשבעה כי 'תגמור לו את החיים כמו שהוא גמר לי את החיים' [...]. לאחר ששמתי לנגד עיניי גם את המוטיבציה לעיל, הגעתי למסקנה כי יש ליתן אמון בעדותה של ת.ב. בנוגע למעשים המיניים אשר בוצעו בה. לדעתי, אין לקבל את טענתו של הנאשם, לפיה מדובר בעלילת שווא מצידה של ת.ב, אשר נרקמה נגדו בשל העובדה כי לא טיפל באביה. המדובר באישה רווקה, אשר העידה על עצמה כי הייתה בתולה באותו מועד, ואין זה מתקבל על דעתי כי היא תייחס לנאשם עבירות מין חמורות, על כל המשתמע מכך, רק משום שהנאשם לא התמיד בטיפול באביה [...].
ת.ב. העידה בבית-המשפט בשתי הזדמנויות, וניתן היה, לדעתי, להתרשם מאמינותה וממהימנות גרסתה, וראוי להזכיר כי היא לא ייחסה לנאשם עבירות אינוס בכל שלוש ההזדמנויות, אלא רק במפגש השני. ת.ב. גם לא ניסתה להסתיר את העובדה כי הסכימה לטיפול שלישי, למרות האירוע הטראומתי שהיה מנת חלקה זמן קצר לפני כן, ולגישתי, ניתן לקבל את הסברה, לפיו היא הסכימה לטיפול זה משנוכחה לדעת כי נמצאים אנשים נוספים במכללה" (עמודים 162-161 להכרעת הדין).

בית המשפט נימק בהרחבה מדוע נתן אמון בעדויותיה של ת.ב., ואני מסכימה לנימוקיו. קריאת עדויותיה אינה מצביעה על כל פגם בשיקוליו של בית המשפט.

12. לא מצאתי ממש בטענת המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לעובדה ש-ת.ב. לא התלוננה על האונס מיד, אלא רק בחקירתה השלישית במשטרה, על אף רצונה האמור לנקום במערער. בעדותה תלתה זאת בחשש שלא יאמינו לה:

"לא כל כך האמנתי שיקבלו את התלונה שלי [...] אני מכירה את הכוח שלו, אני מכירה את הכוח שלו לגבי אנשים. אני לא יודעת אם המשטרה כל כך תאמין לי, חיכיתי, חיכיתי [...]. אני פשוט מבית שמרני, מאוד קשה לי להיפתח, גם מאוד, מאוד היה לי קשה בכלל לפנות למשטרה כי אף פעם לא הייתי במשטרה [...], אני לא יודעת, משהו בתוכי צעק לשמיים לדבר אבל לא יכולתי לדבר" (עמודים 1426-1425 לפרוטוקול הדיון מיום 5.6.2011).

כאשר הבינה מהדיווחים על הפרשה בתקשורת כי מתלוננות נוספות פנו למשטרה, אזרה אומץ לספר על שאירע לה. בנוסף, ציינה ת.ב. כי התביישה לגולל את סיפורה בפני גבר, ורק בחקירתה השלישית נודע לה כי באפשרותה לבקש חוקרת (ראו: עמודים 359, 372 לפרוטוקול הדיון מיום 17.10.2007; עמוד 1429 לפרוטוקול הדיון מיום 5.6.2011).

13. אף אין בידי לקבל את טענת המערער כי כעסה של ת.ב. נבע מהעובדה שלא התמיד בטיפול באביה, וכי ניתן ללמוד מעדותה שטרונייתה העיקרית כלפי המערער היא לגבי כך ולא לגבי האונס – טענה המסתמכת בעיקר על כך ש-ת.ב כינתה את המערער בכעסה "הנוכל והרמאי והשקרן והנצלן והאנס" (ולא בסדר הפוך (פסקה 63 לעיקרי הטיעון מטעם המערער)). כאמור, בית המשפט המחוזי התרשם כי אין זה מתקבל על הדעת כי ת.ב. תייחס עבירות כה חמורות למערער מסיבה זו בלבד. לא ראיתי נימוק לסטות ממסקנתו זו. אכן, ת.ב. הייתה קשורה לאביה ומצבו הרפואי היה בראש מעייניה – וכי אפשר אחרת? ואולם ת.ב. עצמה ציינה כי הייתה מוכנה "למכור את הנשמה שלי בשביל אבא שלי אבל להיהפך זונה אני מצטערת, את זה אני לא אעשה" (עמוד 1447 לפרוטוקול הדיון מיום 5.6.2011). כן קשה שלא להתרשם מהכאב הרב שבו תיארה ת.ב. בעדותה את מקרה האונס (ראו: עמוד 348 לפרוטוקול הדיון מיום 17.10.2007; עמוד 1452 לפרוטוקול הדיון מיום 5.6.2011) ואת השפעתו הקשה עליה: "פשוט איבדתי את החיים שלי, איבדתי את צלם האנוש שלי, איבדתי את הכל" (עמוד 349 לפרוטוקול הדיון מיום 17.10.2007; ראו גם עמוד 1437 לפרוטוקול הדיון מיום 5.6.2011).

ת.ב. אף הסבירה בעדותה כי הסיבה לכך שהמשיכה להגיע למכללה לאחר האונס הייתה ששמה לעצמה למטרה למנוע ממטופלים נוספים ליפול בפח שטמן להם המערער (עמודים 353-352 לפרוטוקול הדיון מיום 17.10.2007; עמודים 1457-1455 לפרוטוקול הדיון מיום 5.6.2011). על כך העידו גם מטופלים נוספים (ראו עמוד 325 לפרוטוקול הדיון מיום 17.10.2007 (עדותה של ו.י.); עמוד 115 לפרוטוקול הדיון מיום 24.6.2007 (עדותו של ל.ו.)). גם בכך יש כדי לחזק את מסקנתו האמורה של בית המשפט המחוזי.

14. מכל מקום, מותר היה לבית המשפט המחוזי ליתן אמון בעדותה של ת.ב. ונימוקיו משכנעים בעיני.

15. את התרשמותו מעדותה של א.כ. סיכם בית המשפט קמא במילים הבאות:

"לאחר בחינת העדויות שהוצגו בפנינו, הגעתי למסקנה ברורה בדבר מהימנותה של א.כ, אשר תיארה את ההתרחשויות בכאב רב ושלא מתוך ניסיון להעצים או להפריז בחומרת הדברים. אין ספק בליבי, כי הנאשם דרש ממנה, כפי שעשה במקרים רבים אחרים, לפשוט את מלוא בגדיה, כולל חזייתה ותחתוניה, כאשר לטענתו, הטיפול בעירום מלא נדרש להסיר חסימות מגופה [...]. התרשמתי, כאמור, כי א.כ. מסרה את עדותה בכנות, ובכאב רב, תוך שהיא מתארת את הדברים כהווייתם, ועל-כן ניתן להשתית את הממצאים העובדתיים, על עדותה" (עמודים 166-165 להכרעת הדין).

אכן, עיון בעדויותיה של א.כ. מעלה את הרושם כי דבריה הם דברי אמת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. טענות המערער בעניינה של א.כ. מתמצות בכך שלא היה מקום ליתן אמון בגרסתה בהיותה "מעוררת תמיהה", אלא שבית המשפט נימק היטב את החלטתו, ולא מצאתי סיבה להתערב בממצאיו. בפרט לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו באשר ללוח החמסה שהעניקה כביכול א.כ. למערער:

"במהלך המשפט, התעוררה השאלה, האם א.כ. מסרה לנאשם לוח חמסה [...], הכולל דברי שבח לנאשם [...]. אין בידי לשלול את האפשרות כי א.כ. העניקה לנאשם את החמסה, כאשר הדבר נשמט מזיכרונה, אך, לדעתי, בכך אין כדי לקעקע את מהימנותה של א.כ. לאורך כל עדותה של א.כ., היא הבהירה כי נתנה אמון מלא בנאשם וראתה בו כתחליף לדמות האב, והיא לא העלתה על דעתה כי הנאשם מתכוון לפגוע בה. בנסיבות אלה, אפשר שהיא העניקה לו את התשורה, אך אין מקום, לדעתי, לקבל את טענת הסנגור בנוגע למהימנותה של א.כ, ככל שהדבר נוגע לביצוע עבירות המין" (שם).

16. בית המשפט המחוזי מצא כאמינה את גרסתה של א.כ., לפיה נתנה אמון מלא במערער (ראו, למשל: עמוד 54 לפרוטוקול הדיון מיום 24.6.2007; עמוד 1379 לפרוטוקול הדיון מיום 3.4.2011), וכי אף לאחר שהבינה את טיב המעשים שביצע בה המערער נמנעה מלפנות למשטרה בשל חשש ובושה (ראו, למשל: עמודים 32, 48-47 לפרוטוקול הדיון מיום 24.6.2007). באמון זה אין מקום להתערב. ביחס לטענותיו של המערער לגבי עברה המיני של א.כ., אבהיר כי לדעתי מוטב היה לולא עלו על הכתב.

אף לא מצאתי פגם בכך שהתביעה רעננה את זכרונה של א.כ. על ידי הצגת הודעתה במשטרה, כמקובל (ראו: עמוד 45 לפרוטוקול הדיון מיום 24.6.2007). כידוע, אין בכך כדי למנוע את קבלת גרסתה של א.כ:

"אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק" (ראו: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002); ראו גם: ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 930 (2001); ע"פ 107/08 ע'ית נ' מדינת ישראל פסקה 13 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (3.2.2010)).

17. גם השיקולים שלא ליתן אמון בגרסת המערער נכונים הם בעיני. בית המשפט המחוזי נימק בהרחבה מדוע התרשם לשלילה מעדויותיו של המערער ומדוע לא קיבל את טענתו כי לא היו דברים מעולם (ראו: עמודים 162, 165 להכרעת הדין). על כך אוסיף רק בקצרה: המסקנה כי יש להעדיף את גרסתן של ת.ב. ושל א.כ. על פני גרסתו של המערער מקבלת משנה תוקף לנוכח הרשעתו של המערער בשלושה אישומים נוספים שעניינם עבירות מין – אשר עליה אין עוד חולק. באותם אישומים תיארו המתלוננות מקרים בעלי קווי דמיון רבים למקרים שלפנינו, עד כדי זהות של ממש. בנסיבות אלה, עדויותיהן של ת.ב. ושל א.כ. – עדויות אמינות כשלעצמן – משתלבות היטב בעדויותיהן של שלוש המתלוננות הנוספות ומתחזקות בשל כך באופן משמעותי.

18. סיכומו של דבר: לא מצאתי כל עילה לסטות מהכרעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לעבירות המין.

כשירותו של המערער לעמוד לדין

19. טענה מרכזית של המערער עניינה כזכור כי לא היה כשיר לעמוד לדין. למעשה, הלין המערער על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.6.2007 שלא לאפשר לו לחקור בחקירה נגדית את עורכי חוות הדעת האחרונה בעניינו, שהוגשה ביום 17.12.2006. החלטה זו, כך נטען, קיפחה את זכותו לחקור את עדי התביעה בחקירה נגדית וגרמה לו עיוות דין. בקשתו היא אפוא כי נורה על "ביטולה של הכרעת הדין ועל החזרתו של התיק לבית המשפט קמא לצורך שמיעת עדותם של המומחים" (פסקה 32 לעיקרי הטיעון מטעם המערער). אתאר תחילה בקצרה את התנהלות ההליך בעניין הטענה בדבר העדר כשירותו של המערער לעמוד לדין.

20. כתב האישום כנגד המערער הוגש ביום 31.3.2004. ביום 20.5.2004 כפר המערער במעשים שיוחסו לו, והתיק נקבע לשמיעת ראיות בפני הרכב בראשות השופטת ס' רוטלוי. אולם ביום 30.6.2004 ביקש בא-כוח המערער דאז, עו"ד בן-דורי, להפסיק את ההליכים נגדו מחמת אי כשירות לעמוד לדין. בקשתו זו נתמכה בשתי חווֹת דעת: חוות דעתו של ד"ר קרפוב (מומחה בנוירולוגיה וכאב) וחוות דעתו של ד"ר סגל (מומחה לפסיכיאטריה). ד"ר קרפוב מצא שמדובר במקרה של "מחלה פונקציונלית נוירולוגית ופסיכיאטרית (היסטריה)", ד"ר סגל אבחן את המערער כסובל מ"מצב נפשי תגובתי רגרסיבי". לפיכך, נטען בשתי חוות הדעת כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין.

בהמשך, לבקשת בא-כוח המערער דאז (ובהסכמת המשיבה) אושפז המערער במשך כחודש במחלקה פסיכיאטרית סגורה לשם עריכת חוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי באשר לכשירותו של המערער לעמוד לדין. במסגרת אשפוזו, נוסף לבדיקות הקליניות, נערכו למערער בדיקות עזר (EEG, CT מוח, בדיקת נוירולוגית והערכה פסיכודיאגנוסטית). את חוות הדעת הראשונה מטעם הפסיכיאטר המחוזי ערכו ד"ר שליאפניקוב (פסיכולוגית מומחית) וגב' אסולין (קרימינולוגית קלינית), וזו הוגשה ביום 19.9.2004. בחוות הדעת נקבע כי המערער "לא סובל ממחלת נפש במובן המשפטי של המילה", אלא מהפרעה קונברסיבית-דיסוציאטיבית עם מרכיב דכאוני. עוד צוין כי "בהשפעת הטיפול שקיבל בעת אשפוזו, מצבו הנפשי השתפר בהרבה וכעת בולטים בתמונה הקלינית מרכיבי הגזמה מכוונת".

לאחר מכן, המערער הגיש שתי חווֹת דעת נוספות מטעמו – שתיהן של הפסיכיאטר, ד"ר פלדינגר. ד"ר פלדינגר מצא כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין בשל הפרעה קונברסיבית-דיסוציאטיבית המלווה בדכאון שממנה הוא סובל. ביום 4.11.2004 התקבלה חוות הדעת השנייה מטעם הפסיכיאטר המחוזי, אף היא בעריכת ד"ר שליאפניקוב וגב' אסולין. בחוות דעת קצרה זו נקבע כי בהשפעת הטיפול התרופתי חלף למעשה המרכיב הקונברסיבי-דיסוציאטיבי-דכאוני שפיתח המערער, וכי הרושם הוא של התנהגות מגמתית ומכוונת.

21. בית המשפט המחוזי בחן את שש חווֹת הדעת האמורות, ואף שמע את עדויותיהם על-פה של ד"ר פלדינגר ושל ד"ר שליאפניקוב וגב' אסולין. ביום 19.1.2005 דחה בית המשפט המחוזי, בהחלטה ארוכה ומנומקת, את הבקשה להפסיק את ההליכים נגד המערער. בית המשפט ציין כי "אין מחלוקת בין הצדדים שהנאשם איננו 'חולה נפש', שכן אף-אחד מהמומחים שדיעותיהם הובאו בפנינו בכתב ובעל-פה, ובאי כוח הצדדים אינם סבורים כך" (עמוד 9 להחלטה מיום 19.1.2005). באשר למחלוקת לעניין כשירותו של המערער לעמוד לדין, העדיף בית המשפט את שתי חווֹת הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, אשר מחברותיהן "מסתמכות לא רק על בדיקות שערכו לנאשם ושיחות שערכו עימו, ולא רק על תצפית שערכו על התנהגותו במחלקה, אלא גם על עיון בהודעות שמסר הנאשם במהלך למעלה מחודש" (שם, עמוד 11).

22. לאחר שבית המשפט קבע כי המערער כשיר לעמוד לדין, נקבע התיק פעם נוספת לשמיעת ראיות, אולם ביום 2.3.2005 ביקש בא-כוח המערער דאז לדון פעם נוספת בסוגיה, וזאת בעקבות חוות דעת מאת הפסיכיאטר, ד"ר קריגל. חוות הדעת עצמה לא הוגשה מעולם לבית המשפט, אך נמצא בה כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין. אשר על כן, בית המשפט הנחה את הפסיכיאטר המחוזי לבחון את המערער פעם נוספת. על חוות הדעת השלישית מטעם הפסיכיאטר המחוזי חתומים ד"ר גוטמן וד"ר שילד, ובמסגרתה אובחן המערער כלוקה, בין היתר, בשכחה דיסוציאטיבית. כן נקבע כי אינו לוקה בהפרעה פסיכוטית או בהפרעה אפקטיבית מג'ורית. עוד נקבע כי המערער "מסוגל להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור. מסוגל להבין ולעקוב אחר ההליכים המשפטיים המיוחדים לו בתיק זה (אותם אינו זוכר)", אך עם זאת "אינו מסוגל לעזור ולהעזר בסנגורו עקב השכחה הרטרוגרדית ממנה אובחן כסובל" (ההדגשה הוספה – מ. נ.). לפיכך, ההערכה בחוות הדעת הייתה כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין.

חוות הדעת לא הפיגה, עם זאת, את החשד כי המערער מגזים במצבו. כך, למשל, נקבע בסיכום האבחון הפסיכודיאגנוסטי שנערך למערער: "ניתן לומר לסיכום רק משפט אחד: כי הנבדק נתן לנו הצגה מגמתית מכוונת". בסיכום חוות הדעת עצמה, לאחר אבחונו של המערער כסובל משכחה רטרוגרדית נרחבת של תקופה שלמה מחייו – ובפרט, של התקופה מושא כתב האישום – צוין כי "יחד עם זאת [המערער] מתאר אירועים מעברו ומיד מציין שלא זוכר אירועים אלו בעצמו אלא יודע עליהם מאשתו. האפקט הנלווה בעת תיאור האירועים אגו-סינטונים, לכן עדיין ישנו חשד לאגרבציה (החמרה) מכוונת של השכחה".

23. בית המשפט המחוזי בחן את חוות הדעת השלישית מטעם הפסיכיאטר המחוזי, וכן שמע באריכות את עדויותיהם של המחברים וקיבל את תיקו הרפואי של המערער (ת/4). ביום 3.11.2005 החליט בית המשפט בשנית כי המערער כשיר לעמוד לדין. בהחלטה זו – אף היא ארוכה ומנומקת – דחה בית המשפט את חוות הדעת בהסתמך, בין השאר, על כך שמחבריה לא הצליחו להפיג את החשש להתחלות או הגזמה: בית המשפט ציין כי ד"ר שילד אמרה בעדותה "שאינה יכולה לומר כמה מטענותיו [של המערער] מוגזמות וכמה אמיתיות ומה הוא באמת זוכר ומה באמת שכח" (עמוד 10 להחלטה מיום 3.11.2006); עוד הזכיר בית המשפט כי ד"ר גוטמן "הודה בפתח עדותו שמדובר במקרה נדיר ושהם השקיעו מעל ומעבר כדי להגיע למסקנה אליה הגיעו" וכי "לדבריו, הם התלבטו כל יום אם מדובר בהתחזות או בהפרעה" (שם, עמוד 12). בנוסף, נתן בית המשפט משקל לעובדה שלא נערכו למערער מבחנים אובייקטיביים על מנת לברר אם הוא אכן לוקה בהפרעה ולא מתחזה, כפי שעלה בחווֹת דעת קודמות. משכך, כאמור, דחה בית המשפט בשנית את בקשתו על המערער וקבע כי הינו כשיר לעמוד לדין.

24. לנוכח החלטה זו, נקבע התיק פעם נוספת לשמיעת ראיות, אולם גם דיונים אלה בוטלו לאחר שהסתבר כי המערער אושפז פעם נוספת. לבית המשפט הוצג חומר רפואי ממנו עלה כי המערער הציג תכני חשיבה פסיכוטיים. עוד הוגש לבית המשפט צו מינויה הזמני של אשת המערער כאפוטרופוס לגופו ולרכושו. כן הוגשו שתי חווֹת דעת נוספות של הפסיכיאטר, ד"ר גרינשטיין – לפיהן חלה החמרה במצבו של המערער. בחוות הדעת הראשונה של ד"ר גרינשטיין אובחן המערער כסובל מתסמונת פוסט טראומטית, המאופיינת ב"ניתוק כמעט מוחלט מהמתרחש סביבו". בחוות הדעת השנייה של ד"ר גרינשטיין צוין כי המערער הציג "תסמינים פסיכוטיים המצביעים על קיומה של מחלה פסיכוטית, קרוב לודאי סכיזופרניה". על כן, העריך ד"ר גרינשטיין כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין. בנוסף, בחוות הדעת השנייה של ד"ר גרינשטיין צוין לראשונה כי "יתכן מאוד שהוא היה חולה בתקופה בה ביצע מעשים בעטיים הוא עומד כיום לדין ואם כך הדבר הרי שאז לא היה מסוגל להבדיל בין טוב ורע".

חרף הגלגולים הרבים שעבר התיק, ועל מנת להבטיח את זכותו של המערער שההליך בעניינו יתקיים שעה שהוא כשיר לעמוד לדין, הורה בית המשפט המחוזי ביום 31.10.2006 לפסיכיאטר המחוזי לבדוק את המערער פעם נוספת. המערער נבדק על ידי פאנל של שבעה רופאים, ובהם מנהל בית החולים וסגנו, פסיכיאטר המחוז, מנהל המחלקה הפסיכוגריאטרית ומנהל מחלקה אקוטית סגורה. לאחר מכן, ביום 17.12.2006, הוגשה חוות הדעת האחרונה מטעם הפסיכיאטר המחוזי (להלן: חוות דעת הפאנל או חוות הדעת האחרונה). עורכי חוות הדעת היו תמימי דעים כי המערער אינו מבטא תכנים פסיכוטיים או תכנים אפקטיבים מג'וריים. כן נמצא כי בוחן המציאות ושיפוטו של המערער תקינים, וכי הוא הפגין הבנה להליך המשפטי המתנהל נגדו ומסוגל להיעזר בעורך דינו.

25. לאחר שהתקבלה חוות דעת הפאנל, ביקש המערער לקבל חוות דעת משלימה מטעם הפסיכיאטר המחוזי בשאלת כשירותו הנפשית של המערער בזמן ביצוע העבירות. זאת, לנוכח האמור בעניין זה בחווֹת דעתו של ד"ר גרינשטיין. בית המשפט דחה את הבקשה, בציינו כי בחוות הדעת השלישית מטעם הפסיכיאטר המחוזי כבר הייתה התייחסות לכך שבעת ביצוע העבירות היה מסוגל המערער להבחין בין טוב לרע. וכך קבע בית המשפט:

"יש להדגיש שהתיק נקבע לשמיעת ראיות עוד ב-2004, ואח"כ ל-2005 ול-2006 ומועדי ההוכחות נדחו שוב ושוב עקב בקשות הסניגוריה להפסקת ההליכים כנגד הנאשם בשל אי כשרותו לעמוד לדין, בקשות שנדחו.
לאחר שניתנו כבר שתי החלטות מפורטות בעניינו של הנאשם שקבעו שהנאשם אינו חולה נפש וכשיר לעמוד לדין ולאחר שניתנה חוו"ד האחרונה מטעם פאנל של רופאים שקבעה באופן חד משמעי שהנאשם כשיר לעמוד לדין, אין מקום לטעמנו לחוות דעת נוספת, ויש מקום לקבוע את התיק לשמיעת ההוכחות" (עמוד 3 להחלטה מיום 21.1.2007).

בהמשך ההחלטה נקבע כי המשך הטיפול בתיק יועבר למותב בראשות השופט א' שהם.

26. לאחר שנדחתה בקשתו למתן חוות דעת משלימה, העלה ביום 11.2.2007 המערער בקשה לחקור את עורכי חוות דעת הפאנל. בהמשך, ביום 30.5.2007, הגיש בקשה כי בטרם שלב ההוכחות יתקיים דיון ענייני נוסף בשאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין, וכי תינתן לו האפשרות לחקור בחקירה נגדית את עורכי חוות דעת הפאנל. ביום 11.6.2007 דחה השופט א' שהם את הבקשה. יובהר, כי במועד מתן ההחלטה טרם הושלם הרכבו של בית המשפט, ולפיכך נתן השופט שהם את ההחלטה מתוקף סמכותו לפי סעיף 235 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בהחלטה הובהר כי לא חל שינוי ממשי במצבו הנפשי של המערער מאז נערכה חוות הדעת האחרונה, ומאז ניתנה ההחלטה בעניינה – לפיהן המערער כשיר לעמוד לדין. על כן, נקבע, אין מקום לשוב ולהידרש לעניין זה.

עתירה שהגיש המערער כנגד החלטה זו לבג"ץ נדחתה על הסף (בג"ץ 5272/07), משנקבע כי העניין משתלב בסמכותה הרחבה של הערכאה הדיונית לקבוע את אופן ניהול ההליך.

27. המערער טען, כזכור, כי ההחלטה מיום 11.6.2007 – ולא ההחלטות המהותיות מיום 19.1.2005 ומיום 3.11.2005 – קיפחה את זכותו לחקור את עדי התביעה בחקירה נגדית וגרמה לו עיוות דין. לא ניתנה למערער האפשרות, כך הטענה, להכניס דיוקים בתמונה החד-צדדית שצוירה בחוות דעת הפאנל. כן נטען כי ההחלטה אינה עומדת בקריטריונים שקבעה הפסיקה באשר להגבלת הזכות לחקירה נגדית. המערער הוסיף וטען כי כיוון שסכיזופרניה פרנואידית היא מחלה ששורשיה גנטיים, צריך היה בית המשפט המחוזי לברר האם בעת ביצוע העבירות היה המערער מסוגל להבין את הפסול במעשיו או שמא יש לפטור אותו מאחריות פלילית.

28. לעניין השאלה האם חוסה המערער תחת הסייג לאחריות פלילית (סעיף 34ח לחוק העונשין), אבהיר כי זו עלתה רק בשלב מאוחר יחסית ובעקיפין – בחוות דעתו השנייה של ד"ר גרינשטיין. עד לאותה חוות דעת טענת המערער הייתה כי אינו כשיר לעמוד לדין בשל הפרעה קונברסיבית-דיסוציאטיבית, ומרבית חוות הדעת נעדרות התייחסות לשאלת מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירות (בחלקן צוין כי המערער אינו מוגדר כ"חולה נפש", ובאחת מהן צוין מפורשות כי המערער מסוגל היה להבחין בין טוב לרע בעת ביצוע העבירות).

ודוק: שאלת הסייג לאחריות הפלילית היא שאלה נפרדת משאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין. לא הייתה כל מניעה כי המערער יטען לסייג לאחריות פלילית, אף לאחר שדחה בית המשפט את בקשתו לחקירה נגדית וקבע כי הוא כשיר לעמוד לדין. המערער הוא שזנח טענה זו. דרכו של המערער לא נחסמה מלהביא במהלך פרשת ההגנה את עדותו של ד"ר קריגל או את עדותו של ד"ר גרינשטיין, או עדויות של מומחים אחרים מטעמו. הוא בחר שלא לעשות כן. משכך, לא עמד המערער בנטל להוכיח כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 34ח לחוק העונשין.

29. לעניין אי הכשירות של המערער לעמוד לדין, קשה שלא להתרשם בענייננו כי נעשה ניסיון לדחות שוב ושוב את מועד שמיעת הראיות ולעכב את ההליך המשפטי (ראו והשוו: ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273, 281 (2003) (להלן: פרשת דג'אני); ע"פ 10736/04 כהן נ' מדינת ישראל פסקאות 29-28 לפסק דינו של השופט א' לוי (26.9.2006)). אין לשכוח כי עד למועד מתן ההחלטה מיום 11.6.2007, עיין בית המשפט, בהרכב בראשות השופטת ס' רוטלוי, בלא פחות מעשר חווֹת דעת בעניינו של המערער, והחליט פעמיים – בהחלטות מפורטות ומנומקות – כי המערער כשיר לעמוד לדין. על המערער, אשר ביקש לפתוח מחדש ערב שמיעת הראיות בפעם השלישית את שאלת כשירותו לעמוד לדין, היה מוטל הנטל להצביע על שינוי במצבו שיצדיק זאת. זאת ניסה המערער לעשות באמצעות חווֹת הדעת של ד"ר גרינשטיין. מדובר בחווֹת דעת שאין בהן כדי לגבור על החלטות שניתנו. מול חווֹת הדעת הללו ניצבה חוות דעת הפאנל שתיארה מצב נפשי שונה לחלוטין מזה שתואר בהן. בית המשפט לא שוכנע כי חל שינוי במצבו הרפואי של המערער שמצדיק עיון חוזר בשאלת הכשירות שהוכחה, כאמור, פעמיים. מכל מקום, איני סבורה כי יש מקום עתה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי לדון רטרואקטיבית בשאלה האם היה המערער כשיר לעמוד לדין, וזאת אפילו אם אתעלם מחוות דעת הפאנל. עמדתי על כך שקשה שלא להתרשם כי המערער עשה ככל אשר היה לאל ידו כדי שלא להגיע לשלב ההוכחות במשפט. מכל מקום, וזה עיקר, למערער לא נגרם עיוות דין במקרה שלפנינו, וזאת ניתן ללמוד מכך שבית המשפט המחוזי ראה אותו במו עיניו במשך למעלה מעשרים ישיבות, מתוכן שש ישיבות שבהן העיד המערער. התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט ממצבו של המערער הייתה זו:

"במהלך הדיונים שהתקיימו בפנינו, ניתן להתרשם כי הנאשם כשיר לעמוד לדין, שכן התקיימו בו כל הפרמטרים המעידים על כשירותו. הוא גילה הבנה ומעורבות בהליך המשפטי שהתנהל נגדו, התמודד עם העבירות שיוחסו לו, והיה מסוגל להיעזר בשירותיו של עורך-דינו [...]. הנאשם מסר עדות ארוכה ועניינית וכעולה מפרוטוקול הדיון, הוא השיב לעניין ותאר את משנתו בצורה סדורה" (עמוד 148 להכרעת הדין).

30. אכן, עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי לאורך ההליך גילה המערער הבנה של ההליך המתנהל נגדו ובקיאות באירועים מושא כתב האישום. מעורבותו של המערער בהליך הייתה אקטיבית. אדגים מבלי כוונה למצות. כך, למשל, במהלך חקירתו הנגדית של אחד העדים ביקש סנגורו של המערער דאז להגיש תצלומים אשר על גבם הופיעו הערות שכתב המערער – "[העד] עם [א.כ.], ככה זה היה כל יום". לאחר שבאת-כוח המשיבה התנגדה לכך, התנהלו חילופי הדברים הבאים:

"עו"ד בן-דורי: [תמונה] נקייה מהערות, אני ברשותכם אמציא.
כב' הש' שהם: תגיש ונחליף את זה, או שאפשר למחוק בטיפקס. אני רואה שהנאשם,
כב' הש' שבח: כבר בעניינים, בריא לחלוטין.
כב' הש' שהם: מגלה תושייה.
[...]
כב' הש' שהם: [...] הנאשם בהחלט מגלה ערנות מלאה ועוקב אחרי מהלך הדיונים.
כב' הש' שבח: בתנועות פנים, בתנועות גוף, במלל, בהבעות וכיוצ"ב" (עמודים 441-440 לפרוטוקול הדיון מיום 4.12.2007).

במקרה אחר, התפרץ המערער במהלך עדותו של אחד העדים ופתח עמו בוויכוח:

"(הנאשם מתפרץ)
כב' הש' שהם: אתה לא מדבר.
עו"ד בן-דורי: לא לדבר.
כב' הש' שהם: בוא נעשה סדר, תקשיב, קודם כל אתה (הנאשם) לא מדבר ואתה (העד) לא פונה אליו [...]" (שם, עמוד 490).

בהמשך, הוסיף המערער להעיר הערות לדבריו של העד:

"ש: ומי עוד, חוץ מ[המערער], טיפל בילד?
ת: הוא טיפל.
ש: ומי עוד?
ת: והייתה עוד אחת [...], לא זכור לי השם שלה.
הנאשם: [אומר את שם המטפלת].
עו"ד פישר-אהרוני: אין לו מיקרופון אבל הוא כל הזמן מעיר הערות (הכוונה לנאשם).
כב' הש' שהם: נכון. אני אשים לו מיקרופון וכל ההערות תרשמנה" (שם, עמודים 495-494).

31. גם במהלך עדותו הארוכה הפגין המערער הבנה של ההליך, והתייחס לא אחת לעדויות אחרות שנשמעו ולחומרי ראיות נוספים. כך, למשל, התייחס בפירוט לעדותו של י.ל.:

"העד: [...] בן אדם בא לפה לביהמ"ש וכשהוא נשאל אמרו לו אדוני באיזה שלב עזבת, הוא אמר באמצע השנה, זה מופיע בפרוטוקול. שאלו אותו אמרו לו מה אתה עושה, אח"כ העו"ד שלי, כבודו, הוא הציג לו צילום שהוא נראה בכנס של סוף המכללה, מה הוא אמר, לא, סתם באתי לשמוע, ככה הוא אומר לפרוטוקול. אח"כ אומר לו עוה"ד שלי זהו, הוא אומר כן. מציג לו העו"ד שלי שאלה והוא שואל אותו אדוני, מתי התחתנת, הוא אומר לא זוכר. שואל אותו עוד פעם עוה"ד, אדוני מתי התחתנת,
כב' הש' ברוך: [...] סליחה, אתה אמור להעיד על עובדות, אז תעיד בבקשה על עובדות, אל תתחיל לנהל ויכוח"(עמוד 767 לפרוטוקול הדיון מיום 11.1.2009)

וכך התייחס לעדויותיהן של המתלוננות בעבירות המין:

"[...] כי באה [מ.ג.] מי שמסתכל עליה אומר וואי איזה עדות כאילו מה יש לה להסתיר, כאילו, עדות אמינה, עדות רהוטה, אין להגיד עליה כלום אבל אני אומר לכם, עם יד על הלב אני אומר, אני כמו שאמרתי ביום הראשון במשטרה, אני חושב שהתיק הזה בסופו של דבר הוא יישען על משקל השקרנים והעדויות בתיק הזה [...]. אני לא, מעולם, מעולם לא נגעתי באישה ובטח לא בטיפולים [...]" (עמודים 1473-1472 לפרוטוקול הדיון מיום 5.6.2011).

והדוגמאות, כאמור, אינן ממצות (ראו, למשל: עמודים 723, 726, 727, 729, 731 לפרוטוקול הדיון מיום 23.3.2008 (לגבי תלונתה של א.כ.); שם, עמודים 740, 746, 749 (לגבי עדותה של ת.ב.); שם, עמוד 746 (לגבי עדותה של י.ח.); שם, עמודים 754-751 (לגבי עדותה של מ.ג.); עמוד 765 לפרוטוקול הדיון מיום 11.1.2009 (לגבי עדותו של י.ל.); שם, עמודים 816-815, 818 (לגבי עדותו של צ.א.); ראו גם: עמודים 898, 908-902, 1000 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.2009; עמודים 1473-1472, 1492, 1529 לפרוטוקול הדיון מיום 5.6.2011).

32. סיכומו של דבר: אין מקום להורות בענייננו על החזרת הדיון בשאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין לבית המשפט המחוזי. מהדיון שהתנהל לפניו עמד בית המשפט על יכולותיו של המערער, ובדיעבד ברור לאור ההליך שנוהל, כי המערער מסוגל היה לעמוד לדין. אין המדובר לא במי שסובל משכחה ולא במי שמנותק לחלוטין מסביבתו, כפי שנטען בחווֹת הדעת השונות מטעם המערער.

הערעור על גזר הדין

33. חלקו האחרון של הערעור הופנה כנגד חומרת עונש המאסר לריצוי בפועל שנגזר על המערער. כזכור, בית המשפט המחוזי השית על המערער עונש של 16 שנות מאסר לריצוי בפועל. בגזר הדין חילק בית המשפט את העבירות הרבות שבהן הורשע המערער, ואשר פורטו לעיל, לשלוש קבוצות עיקריות: עבירות המרמה כלפי מטופליו של המערער; עבירות המרמה כלפי התלמידים במכללה; ועבירות המין. בית המשפט גזר על המערער 5 שנות מאסר לריצוי בפועל בגין עבירות המרמה כלפי מטופליו, שנת מאסר לריצוי בפועל בגין עבירות המרמה כלפי התלמידים במכללה ו-10 שנות מאסר לריצוי בפועל בגין עבירות המין.

המערער צירף כתב אישום נוסף והודה בעובדותיו: המדובר באירוע תקיפה שהתרחש ביום 15.4.2008 (דהיינו במהלך ההליך המשפטי מושא הערעור). בגינו הורשע המערער בעבירות של איומים (סעיף 192 לחוק העונשין); היזק לרכוש במזיד (סעיף 452 לחוק העונשין); ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (סעיף 380 לחוק העונשין). בגין עבירות אלה נגזרו על המערער 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בנוסף הפעיל בית המשפט עונש מאסר מותנה בן 6 חודשים אשר נגזר על המערער במסגרת הליך קודם שאף עניינו עבירות מרמה (ת"פ 11167/00).

34. בית המשפט המחוזי קבע כי יש מקום להורות על כך שהמערער ירצה את המאסר בגין עבירות המין במצטבר למאסר בגין עבירות המרמה:

"סבורים אנו כי את העבירות שעניינן קבלת דבר במרמה, בין בגין הטיפול שניתן, כביכול, על-ידי הנאשם ובין כחלק משכר הלימוד ששולם לנאשם, יש לראות כמקשה אחת, ולפיכך עונשי המאסר שהוטלו יחפפו, כאמור, אלה את אלה.
לעומת זאת, אין מקום לחפיפת העונשין ככל שמדובר בעבירות המין, אשר בוצעו על-ידי הנאשם, שכן יש בכך משום ביצוע נפרד של עבירות שפגיעתן במתלוננות ובאינטרס הציבורי הינה קשה ומכבידה. כמו כן, אין מקום לחפיפת העונשין ככל שהדבר נוגע לעבירות שבוצעו במסגרת כתב האישום המצורף. באותה מידה ראוי לצבור את עונש המאסר המופעל, לנוכח הפרתו הבוטה של התנאי על-ידי הנאשם" (עמוד 20 לגזר הדין).

על קביעה זו הלין המערער. טענתו של המערער התמקדה ביחס שבין עבירות המרמה ועבירות המין. לגישתו, מדובר במסכת אירועים אחת ולא בעבירות נפרדות, ולכן לא היה מקום להפעיל את החריג של צבירת העונשים. לחילופין, טען המערער כי יש להתחשב גם בשיקול שעניינו "השארת פתח של תקווה" למערער. העונש שנגזר עליו, כך נטען, לא מותיר לו תקווה להשתקם ולזכות בחיי חופש, וזאת לנוכח גילו (53) ומצבו הבריאותי ולנוכח מצבה הבריאותי של אשתו. כן נטען כי יש לשקול לקולא את מחלת הנפש ממנה סובל, כביכול, המערער.

35. איני סבורה כי העונש שהוטל במקרה שלפנינו נופל בגדר המקרים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. מכל מקום, גם לגופם של דברים אין בידי לקבל את טענותיו של המערער. לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב בשאלה האם להטיל את עונשי המאסר במצטבר או בחופף, ובהחלטתו מנחים אותו מספר שיקולים. שיקול אחד, עליו מבסס המערער את טענתו, עניינו השאלה האם, במסגרת המסכת העובדתית, בוצעו העבירות בהן הורשע הנאשם במובחן זו מזו – כלומר האם יש להן קיום ממשי נפרד (ראו: פרשת דג'אני, עמוד 286; ע"פ 3503/01 תפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 865, 872 (2004); ע"פ 3728/04 דווירי נ' מדינת ישראל פסקה ו לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (13.7.2005)). לדעתי, ניתן בעניינו לראות את עבירות המין כבעלות קיום ממשי נפרד מעבירות המרמה – עבירות נפרדות הראויות לענישה נפרדת. אך ממילא זהו אינו השיקול היחיד. שיקולים נוספים הם חומרת הפגיעה באינטרס הציבורי ונסיבות ביצוע העבירה (ראו: שם; השוו: ע"פ 6833/06 אבו עמאש נ' מדינת ישראל (11.1.2010)). כך למשל אם ליוותה את ביצוע העבירה אכזריות מיוחדת, היא עשויה להצדיק צבירת עונשים לשם מיצוי הדין. בית המשפט המחוזי התחשב במכלול השיקולים, ונתן משקל של ממש לחומרת עבירות המין ולפגיעתן באינטרס הציבורי – ובצדק עשה כן. לדעתי, בנסיבות המקרה שלפנינו הטלת העונשים במצטבר הינה מוצדקת, וזאת בהתחשב בחומרת המעשים, בניצול הציני והאכזרי שניצל המערער את מצוקתם הקשה של הפונים אליו ובמספרן הרב של העבירות, כמו גם מספרם הרב של נפגעי העבירות. בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, לרבות הנסיבות לקולא, אפילו היינו אומרים כי יש לראות את כל המעשים כמסכת אחת – הרי העונש הכולל שהוטל בגינם הוא, למצער, הולם. אשר על כן, לא ראיתי להתערב בעונש המאסר בפועל שהושת על המערער.

36. סוף דבר: הערעור נדחה, על כל חלקיו.

ה נ ש י א ה

השופט ח' מלצר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט מ' מזוז:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה מ' נאור.

ניתן היום, ‏ט"ו באייר התשע"ה (‏4.5.2015).

ה נ ש י א ה
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12045380_C12.doc סכ + דז
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il