הדפסה

ע"פ 4467/96 שמחה דיניץ נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 4336/96
ע"פ 4467/96

בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט ת' אור
כבוד השופטת ד' דורנר

המערערת בע"פ 4336/96
והמשיבה בע"פ 4467/96: מדינת ישראל

נ ג ד
המשיב בע"פ 4336/96
והמערער בע"פ 4467/96: שמחה בן יוסף דיניץ

ערעור וערעור שכנגד על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.4.96 בת"פ 27/94 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברנר

בשם המערערת: עו"ד שמעון דולן
בשם המשיב: עו"ד ד"ר אמנון גולדנברג ועו"ד ערן ברקת

פסק דין

השופט ת' אור:

1. החל מחודש דצמבר שנת 1987, כיהן שמחה דיניץ, המערער בע"פ 4467/96 והמשיב בע"פ 4336/96 (להלן: דיניץ), בתפקיד יושב ראש הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית (להלן: הסוכנות). בחודש דצמבר שנת 1994, פרש דיניץ מתפקידו, עקב הגשת כתב האישום, שבעקבותיו ניתן פסק הדין נשוא הערעורים שבפנינו.

כתב האישום אשר הוגש בבית המשפט המחוזי בירושלים כלל שני אישומים. בכל אחד מהם יוחסו לדיניץ שתי עבירות - עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: החוק), ועבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק.

2. האישום הראשון התמקד בשימוש אשר עשה דיניץ בכרטיס אשראי מסוג אמריקן אקספרס (להלן: כרטיס אמריקן אקספרס), על שם הסוכנות, אשר נמסר לו לצורך תשלום הוצאותיו בחוץ לארץ. על פי האמור בכתב האישום, השתמש דיניץ בין השנים 1992-1988 בכרטיס האמריקן אקספרס לתשלום הוצאות פרטיות בסכום כולל של כ15,400- דולר, מבלי שדיווח על כך כנדרש. על פי הנטען, בעשותו כן, יצר דיניץ מצג כוזב בהתנהגותו, וגרם ביודעין לכך שהסוכנות תשא בהוצאותיו הפרטיות, מתוך הנחה שגויה - המבוססת על המצג שבהתנהגות דיניץ - כי מדובר בהוצאות בתפקיד.

בעיקרו של דבר, הטענה שניצבה בבסיס האישום הראשון היא כי בהמנעו מלדווח לגורמים המוסמכים בסוכנות ומלהסב את תשומת ליבם לכך שהסוכנות נושאת בהוצאותיו הפרטיות, הביא דיניץ לכך שהסוכנות תממן רכישות פרטיות שביצע, לא תדרוש ממנו את החזר הכספים, ולא תקבל ממנו את הכספים ששולמו על ידה.

3. עניינו של האישום השני בכרטיס אשראי של רשת חנויות לבגדי גברים בשם Syms (להלן: כרטיס סימס). דיניץ החזיק באופן פרטי בכרטיס סימס עובר לכהונתו כיושב ראש הסוכנות, ועשה בו שימוש לרכישת בגדים בחנויות הרשת (להלן: החנות). על פי האמור בכתב האישום, סמוך לאחר מינויו כיושב ראש הסוכנות הודיע דיניץ לסימס על שינוי המען למשלוח חשבונות בגין רכישותיו בחנות, לכתובתה של הסוכנות בניו-יורק. זאת, ללא שקיבל את הסכמת הסוכנות לעשות כן, ומתוך כוונה לגרום לכך שהסוכנות תשא במימון רכישותיו הפרטיות.

דיניץ הואשם בכך, שבמשך התקופה שבין השנים 1992-1988 יצר מצג כוזב בהתנהגותו ונמנע מלדווח לגורמים בסוכנות כי מדובר ברכישות פרטיות, ביודעו כי בהעדר דיווח תניח הסוכנות כי מדובר ברכישות בתפקיד, אשר עליה לשאת בתשלום תמורתן. כל זאת, מתוך כוונה שלא להחזיר לסוכנות את הכספים המשולמים. בסך הכל, פרעה הסוכנות שוברי תשלום של כרטיס סימס, המתייחסים ל- 17 רכישות שונות, בסכום כולל של כ6,700- דולר.

על פי האמור בכתב האישום, אף לאחר שהחלה בדיקת מבקרת הסוכנות בענין כרטיס האמריקן אקספרס, בעקבות פרסומים בעיתונות, נמנע דיניץ מלדווח על השימוש שעשה בכרטיס סימס, וגרם לכך שבדיקת המבקרת תתמקד אך ורק בשימוש שנעשה בכרטיס האמריקן אקספרס. במהלך ביקורת זו התגלה באקראי השימוש בכרטיס סימס. רק בעקבות הביקורת ולאחריה החזיר דיניץ את הסכומים האמורים, אשר שולמו על ידי הסוכנות עבור רכישותיו הפרטיות בחנויות סימס.

4. השופט המלומד בבית המשפט המחוזי זיכה את דיניץ מהאישום הראשון, אך הרשיע אותו באישום השני. נפסק כי במסכת הארועים שאפפה את השימוש בכרטיס סימס, נעברו על ידי דיניץ עבירות של קבלת דבר במרמה, ומרמה והפרת אמונים. עם זאת, קבע בית המשפט כי קבלת הדבר במרמה נעשתה שלא בנסיבות מחמירות. בהתחשב בכלל נסיבות המקרה, גזר השופט קמא על דיניץ קנס בסך 40,000 ש"ח, או ארבעה חודשי מאסר תמורתו.

כפי שאפרט בהמשך הדברים, מתייחסים הערעורים שבפנינו לחלקיה השונים של הכרעת הדין בבית המשפט קמא, וכן לגזר הדין. ערעור המדינה, ע"פ 4336/96, מופנה כנגד זיכויו של דיניץ מהאישום הראשון, כנגד הקביעה כי העבירות הכלולות באישום השני לא נעשו בנסיבות מחמירות, וכנגד קולת העונש שגזר בית משפט קמא על דיניץ. ערעורו של דיניץ, ע"פ 4467/96, מופנה כנגד הרשעתו באישום השני.

תחילה מן הראוי לסקור את קביעותיו וממצאיו של בית משפט קמא שהיוו בסיס להכרעתו בשני האישומים, ככל שהם נדרשים להכרעה בשלב הערעור, וכן את טענות הצדדים בשני הערעורים שבפנינו.

האישום הראשון

א. פסק דינו של בית משפט קמא

5. סמוך לאחר תחילת כהונתו כיושב ראש הסוכנות, קיבל דיניץ את כרטיס אמריקן אקספרס אשר הוצא על שם הסוכנות היהודית. הכרטיס נמסר לדיניץ, כמו גם למספר מצומצם של עובדים בכירים אחרים בסוכנות, לצורך תשלום הוצאותיו בתפקיד בחוץ לארץ. אין מחלוקת, כי חלק מאותם עובדים נהגו, על דעת הסוכנות, להשתמש בכרטיס גם לצורך הוצאות פרטיות בחוץ לארץ, אף שענין זה לא עוגן בנהלים כתובים כלשהם.

לטענת דיניץ, מנכ"ל המחלקה לכספים של הסוכנות, צבי ברק (להלן: ברק), הוא שהביא לידיעתו, סמוך לאחר כניסתו לתפקידו, כי יש המשתמשים בכרטיס האשראי גם לצרכים פרטיים. ברק אמר לו, כי תעשה הפרדה בין הוצאות מוסדיות לבין הוצאות פרטיות שהוצאו בכרטיס האשראי, אך לא אמר לדיניץ כי עליו לבצע את ההפרדה בעצמו. לטענתו של דיניץ, היה משוכנע בכך, שגזברות אגף השליחים (להלן: הגזברות) תבצע את ההפרדה על סמך החומר שתקבל מאמריקן אקספרס, ותערוך בהתאם לכך את ההתחשבנות עימו. עוד האמין, כי במקרה הצורך יפנו עובדי הגזברות ללשכתו לשם קבלת הבהרות או מידע נוסף בקשר לשימוש שנעשה בכרטיס האשראי.

ברק אישר את קיומה של השיחה, אך גירסתו לגבי תוכנה היתה שונה. לטענתו, הדגיש בפני דיניץ כי אין הוא יכול לעשות שימוש בכרטיס להוצאות פרטיות ללא דיווח מתאים, והבהיר לו כי חובת הדיווח מוטלת על מוציא ההוצאה.

לאחר ששקל את כל הראיות שהובאו בסוגיה זו, החליט השופט המלומד לדחות את גירסתו של ברק, אשר ההתרשמות מעדותו, לדברי השופט, היתה שלילית ביותר, ולהעדיף את גרסתו של דיניץ אודות תוכן השיחה. כמו- כן, קיבל השופט את טענת דיניץ, כי באותה עת סבר שברק הנחה את אנשי מערכת החשבונות לפעול ברוח הסיכום שהושג ביניהם, כלומר להפריד את הוצאותיו הפרטיות מהוצאותיו המוסדיות.

6. עוד קבע השופט המלומד כעובדה, כי במועד אשר אותו לא ניתן לקבוע במדויק, פנה דיניץ ליהודה בן דוד, מנהל אגף השליחים של הסוכנות באותה תקופה (להלן: בן דוד), הסב את תשומת ליבו לכך שהוא מוציא הוצאות פרטיות בכרטיס האשראי, ואף הציע את עזרתה של מזכירתו לעריכת חשבונותיו. הוכח כי מזכירתו של דיניץ הושיטה לגזברות את העזרה שנתבקשה באבחנה ובמיון שוברי הרכישות בכרטיס האשראי, בין הוצאות פרטיות לכאלה שאינן פרטיות. על פי קביעתו של השופט קמא, רשאי דיניץ להנות מן ההנחה, כי זמן מה לאחר שהחל בשימוש בכרטיס האשראי, נתן דעתו לנושא ההוצאות הפרטיות שהוציא באמצעותו, והטיל על מזכירתו לטפל בכך מול בן דוד.

7. במהלך המשפט, התגלעה בין הצדדים מחלוקת חריפה, בשאלה על מי היה הנטל להפריד את הוצאותיו הפרטיות של דיניץ מסך ההוצאות שהוצאו בכרטיס האשראי. דיניץ טען כי היה זה תפקידה של הגזברות, בעוד שהתביעה טענה כי דיניץ חייב היה להפריד את הוצאותיו בעצמו, וכי ידע כי ללא דיווח הולם יתייחסו אנשי הגזברות אל ההוצאות כאל הוצאות בתפקיד, ולא ינכו אותן מהסכומים המגיעים לו מהסוכנות.

על אף שעדותו של דיניץ בסוגיה זו לא הותירה רושם חיובי, קבע השופט קמא כי לא ניתן להגיע למסקנה, במידת הוודאות הנחוצה לשם הרשעה בפלילים, כי דיניץ ידע שבהעדר דיווח הולם יניחו הפקידים שכל ההוצאות שהוצאו בכרטיס האשראי הן הוצאות בתפקיד. מכלל הראיות בנושא, התרשם השופט המלומד כי דיניץ לא נתן דעתו לשאלה כיצד יפרידו פקידי הגזברות בירושלים בין רכישותיו הפרטיות להוצאותיו המוסדיות בכרטיס האשראי. בתודעתו של דיניץ היה הנושא אמור להיות מטופל, והוא הסתפק בכך.

8. מחלוקת נוספת בין הצדדים התעוררה בשאלה האם לאורך כל התקופה יכול היה דיניץ שלא להבחין בכך שחשבונו אינו מחוייב בסכום הוצאותיו הפרטיות. בסיכומו של דבר האמין השופט קמא לדברי דיניץ לפיהם לא הטריד עצמו בשאלה באיזה אופן נוכו מחשבונו הכספים המגיעים לסוכנות, בגין ההוצאות הפרטיות שנעשו בכרטיס אמריקן אקספרס. על פי קביעתו של השופט, סבר דיניץ כי אם הגזברות מפרידה את הוצאותיו, חזקה עליה כי תחייב את חשבונו, אך לא העסיק את עצמו באופן המדויק שבו בוצע החיוב.

בית המשפט קמא האמין לדיניץ, שהעיד כי לא התעניין בתלושי המשכורת שקיבל ולא הבחין בכך שממשכורתו לא נוכו סכומים כלשהם, וקבע כממצא כי נוהגו של דיניץ בתלושי השכר שקיבל "איננו בלתי אפשרי או בלתי מציאותי, בשים לב לאישיותו כפי שנתגלתה במשפט, מה גם שנוהג זה הוכח בראיות אחרות" (עמוד 48 להכרעת הדין). כמו כן קבע בית המשפט כי לא נסתרה האפשרות, אשר נדונה במהלך המשפט, שאת סכומי הרכישות הפרטיות של דיניץ ניתן היה לנכות מסכומי האש"ל אשר שולמו לו, וכי היה בסיס להנחתו של דיניץ בדבר קיומו של כרטיס חו"ז (חובה זכות) על שמו בגזברות בארץ, שבמסגרתו ניתן היה לערוך את ההתחשבנות האמורה.

9. התביעה יחסה חשיבות רבה למזכר ת14/ אשר נשלח לדיניץ על ידי ברק בינואר 1989, ונמצא מתוייק בתיקו האישי של דיניץ. במזכר, הביא ברק לידיעתו של דיניץ את העובדה כי השימוש בכרטיס האמריקן אקספרס שברשותו לא דווח לאגף השליחים כמקובל, וביקש ממנו לצרף עותק מקבלות כרטיס האשראי, על מנת שניתן יהיה לערוך את ההתחשבנות כראוי. התביעה טענה כי דיניץ קרא את המזכר והתעלם ממנו במפגיע. ברם, מכלל הראיות בסוגיה, הסיק השופט קמא כי לא ניתן לקבוע כי דיניץ אכן קרא את המזכר או ידע את תוכנו. לא נמצאה כל ראיה ישירה לכך, ואף הראיות הנסיבתיות לא היו חד משמעיות בנקודה זו.

10. בתחילת שנת 1991 גילה נדב שוקרון, מנהל חשבונות בגזברות אגף השליחים אשר התקבל לעבודה זמן קצר קודם לכן (להלן: שוקרון), כי על פי החומר שהתקבל מהגזברות בניו-יורק, לא ניתן במקרים מסויימים לקבוע האם הוצאות שהוציא דיניץ בכרטיס האשראי הן הוצאות פרטיות או מוסדיות. בסביבות חודשים מאי - יוני 1991 ערך שוקרון רשימה של אותן הוצאות, במסמך ת19/, והעביר אותה למרלן מוסק, מזכירתו של דיניץ באותה תקופה (להלן: מוסק), בלווית השאלה האם מדובר בהוצאות פרטיות. בעקבות מסמך זה, נערכו בדיקות ביוזמתו של דיניץ, אשר הסתייע במוסק ובעמירה דותן, ראש משלחת הסוכנות בניו-יורק (להלן: דותן). בסופו של דבר, כתבה מוסק לדיניץ את הפתק ת21/, בו סוכמו כביכול הוצאותיו הפרטיות. בית המשפט קמא קבע אמנם כי ת21/ הינו "פבריקציה מוחלטת, הווה אומר, מסמך מאולץ ומלאכותי לחלוטין" (עמוד 58 להכרעת הדין), אך לא האמין ולא קבע כי דיניץ נתן ידו לחיבור המסמך ולניסוחו.

11. התביעה מצאה חיזוק נוסף לעמדתה בדבר התעלמותו של דיניץ מחובתו לדווח על השימוש הפרטי בכרטיס האשראי, במסמך ת78/. מדובר בטבלה המתייחסת להוצאותיו של דיניץ, אשר הוכנה על ידי שוקרון לבקשת ברק, כחלק מדו"ח אודות הוצאות ונסיעות של חברי הנהלת הסוכנות בשנת 1991. בהערות השוליים לטבלה צויין כי בחיובי האמריקן אקספרס שפורטו לא נעשתה אבחנה בין הוצאות פרטיות לבין הוצאות בתפקיד, הואיל והמידע הנוגע לכך לא הועבר לאגף השליחים. הוכח כי דיניץ ראה את הטבלה, ולאור זאת טענה התביעה כי היה עליו להבין כי חסרים דיווחים, וכי לא ניתן להפריד את הוצאותיו - בין הוצאות בתפקיד להוצאות פרטיות. השופט קמא סבר, כי אין בעניין זה כדי לבסס את כוונתו הפלילית של דיניץ. הטבלה כללה נתונים שגויים, נפלו בה טעויות גסות, והיא הציגה את דיניץ כמי שמבזבז את כספי הסוכנות ללא מעצורים. דברים אלו משכו את תשומת ליבו של דיניץ, והעלו בצדק את חמתו. על פי קביעת השופט קמא, אפילו ראה דיניץ את הערות השוליים, לא נתן דעתו ברצינות על תוכנן. לפי תודעתו, עמדו לרשות הגזברות הכלים הדרושים לשם הפרדת ההוצאות הפרטיות מאלה המוסדיות.

12. באשר ל"הקצבת ביגוד חד פעמית" בסך 2,500 דולר, שאושרה לדיניץ על ידי ברק, לאחר שהתגלו חובותיו של דיניץ לסוכנות בגין רכישותיו הפרטיות, ואשר קוזזה מחובות אלו, קבע בית המשפט כי ברק הוא שיזם את מתן האישור, והוא האחראי לכל המהלכים שנכרכו בו. בית המשפט סבר כי התנהגותו של דיניץ בפרשה זו "איננה יכולה לעורר יותר מאשר חשדות אשר - כבדים ככל שיהיו - אין בהם כדי לתמוך או לבסס את העבירות המיוחסות לו באישום זה" (הכרעת הדין בעמוד 69).

13. פרשיה נוספת אשר עליה ביקשה התביעה להתבסס להוכחת מחשבתו הפלילית של דיניץ היא פרשיית הראיון שניתן לכתבת ידיעות אחרונות. על פי הראיון, אמר דיניץ לכתבת כי נהג לסמן בעצמו את ההוצאות הפרטיות שנעשו בכרטיס האשראי. דיניץ הכחיש שאמר את הדברים, אולם עדותה של הכתבת, אשר לוותה בהצגת תרשומת שערכה במהלך הראיון, התקבלה כמהימנה, והפריכה את גירסתו. חרף זאת, לא היה השופט מוכן להסיק מעניין זה מסקנות חד-משמעיות המצביעות במידת הוודאות הנדרשת בפלילים על כוונת המרמה שיוחסה לדיניץ. לסברת השופט, ביקש דיניץ ליפות את דמותו בעיני הציבור, ובשל כך אמר את אשר אמר.

14. בנוסף לאמור עד כאן, התייחס השופט קמא לשורת ראיות נוספות אשר עוררו ספק בליבו בדבר כוונת המרמה שיוחסה לדיניץ. העובדה כי במהלך ביקור בארצות הברית בחודש יוני 1991, הסב את תשומת לב הגזברות בניו-יורק לשתי רכישות פרטיות שביצע, נזקפה לזכותו של דיניץ. עוד נקבע, כי העובדה שבין הפריטים שנרכשו בכרטיס האשראי מצויים כאלה המעידים על עצמם באופן ברור וחד-משמעי כי הם מיועדים לשימוש אישי ופרטי, אינה מתיישבת עם כוונה לרמות, ואינה עולה בקנה אחד עם יצירת מצג בדבר רכישות בתפקיד. כמו כן, זקף השופט לזכות דיניץ ארוע בו קיבל דיניץ המחאה מחברת ביטוח שנשלחה לכתובתו הפרטית, בגין החזר הוצאות רפואיות אשר שולמו בכרטיס האשראי. דיניץ הורה להעביר את ההמחאה לגזברות, ואף פעולה זו אינה מתיישבת עם כוונה לקבל במרמה את הכספים שהוצאו בכרטיס האשראי. לבסוף, התייחס השופט קמא ליוזמתו של דיניץ להחזיר לסוכנות את הוצאות הנסיעה של אישתו, באחת הנסיעות בהן התלוותה אליו, ולכך שויתר על קבלת סכומים מסויימים שהגיעו לו.

15. בסיכומו של דבר, קבע השופט שאף כי הראיות שהוצגו במשפטו של דיניץ מטות את כפות המאזניים, פעם לצד הזכות ופעם לצד החובה, מסקנתו היא כי הראיות אינן יציבות ובטוחות די צרכן, וכי על בסיסן, לא ניתן להרשיע את דיניץ בעבירות אשר יוחסו לו באישום הראשון. לפיכך, החליט השופט המלומד לזכות את דיניץ מהאישום הראשון.

ב. הטענות בערעור

16. חלקו הראשון של ערעור המדינה, ע"פ 4336/96, מתייחס לזיכויו של דיניץ מהאישום הראשון, בענין כרטיס האמריקן אקספרס. טענות המדינה בסוגיה זו הן, כי לא היה מקום לספק אשר הטיל השופט קמא בכוונתו הפלילית של דיניץ, ובקיומו של היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו.

בקליפת אגוז, טענת המדינה היא כי ניתן ללמוד על כוונתו הפלילית של דיניץ מריבוי הגרסאות הסותרות שהציג ביחס לשאלות השנויות במחלוקת. לדברי בא כוח המדינה, לפי גירסתו הראשונה של דיניץ, אשר הובאה בכתבה העיתונאית שאוזכרה לעיל, הודה דיניץ בחובתו ובאחריותו לדווח על הוצאותיו הפרטיות, וטען כי סימן אותן במו ידיו. אמיתות גרסה זו נשללה בבית משפט קמא. אחר כך, ניסה דיניץ ללא הצלחה, לגלגל את האחריות על עובדי לשכתו, אשר לטענתו קיבלו הנחיות ברורות לדאוג ולטפל בהחזרת חובותיו. גירסה נוספת אשר נשללה, הטילה את האחריות על עובדי הגזברות בניו-יורק שלא דאגו לסמן את ההוצאות הפרטיות. בהמשך, העלה דיניץ גירסה פרי מחשבה מאוחרת, לפיה סבר כי הפרדת סוגי ההוצאות נעשית בגזברות בירושלים, והואיל ולא פנו אליו, הניח כי לא התעוררו בעיות כלשהן בהפרדה. עוד טען דיניץ, כי היה על הגזברות להניח כי כל הוצאה שלא דווחה מפורשות כמוסדית היא הוצאה פרטית, שיש לחייבה לחשבונו האישי.

17. לשיטתו של בא כוח המדינה, שגה בית משפט קמא כאשר השתמש בריבוי גרסאותיו של דיניץ כמנוף לזיכויו. לטענתו, טעה בית המשפט כאשר קבע כי ריבוי הגרסאות מוביל למסקנה כי דיניץ לא נתן דעתו לשאלה כיצד יופרדו הוצאותיו. בא כוח המדינה ביקש כי נסיק מתשובותיו הבלתי משכנעות של דיניץ על קיומה של עצימת עיניים, שהיא יסוד נפשי מספיק להרשעתו בעבירות שבהן הואשם.

18. עוד מערערת המדינה על קביעת בית משפט קמא לפיה היה דיניץ אדיש לענייניו הכספיים. לשיטתה, גילה דיניץ ערנות רבה לענייניו הכספיים, ואף הקפיד לדרוש השבת הוצאות שהוציא, גם כשמדובר היה בסכומים פעוטים. לאור זאת, ביקש בא כוח המדינה כי נקבע, שבית משפט קמא טעה עת קבע כי נוהגו של דיניץ בתלושי השכר שקיבל, איננו בלתי אפשרי בשים לב לאישיותו כפי שנתגלתה במהלך המשפט. לטענתו, אי בדיקת סכומי הניכויים בתלושי השכר שקיבל, עולה כדי עצימת עיניים מכוונת.

19. בנוסף, מערערת המדינה על האופן שבו העריך בית המשפט קמא את המזכר ת14/ שנשלח לדיניץ על ידי ברק ונמצא מתוייק בתיקו האישי. לטענת בא כוחה, אף אם לא הוכח מעל לכל ספק כי דיניץ ראה את המזכר, הרי שאימרתו של דיניץ כי לא היה משנה ממנהגו אפילו היה רואה את המזכר, מלמדת על הלך נפש של התעלמות מכוונת מפניות שנעשו אליו, בהן נתבקש לדווח על הוצאותיו. באופן דומה, התעלם דיניץ מפניות של יעקב ניצן, עוזרו של דיניץ (להלן: ניצן) ושל דותן, אשר בפיהם היו בקשות דומות.

20. עוד ביקש בא כוח המדינה להסתמך על רשימת ההוצאות ת19/ שהכין שוקרון, ועל הטבלה ת78/ הנ"ל. לטענתו, טעה בית המשפט כאשר לא הסיק את המסקנה המתחייבת ממסמכים אלה, כי דיניץ ידע כבר בשנת 1991 כי הגזברות אינה יודעת להפריד את הוצאותיו ללא עזרתו. למרות זאת, לא פעל דיניץ לשם ברור הענין, והמשיך להשתמש בכרטיס האשראי לתשלום הוצאות פרטיות. התנהגות זו של דיניץ עולה, לטענת בא כוח המדינה, כדי כוונת מרמה ברורה, או למצער, עצימת עיניים מכוונת.

21. לטענת בא כוח המדינה, העובדה כי דיניץ נמנע מלדווח על הוצאותיו הפרטיות, גם כאשר דובר בהוצאות שאובייקטיבית אינן ניתנות להפרדה, כגון הוצאות ביגוד, שירות חדרים ומסעדות, שוללת לחלוטין את טענתו, לפיה לא דיווח על הוצאותיו הפרטיות מתוך מחשבה שהוצאות אלה יופרדו על ידי פקידי הגזברות. את המסקנה המרשיעה בדבר כוונת המרמה של דיניץ, יש להסיק, לדבריו, מתוך מכלול התנהגותו. לטענתו, ייחס בית המשפט קמא חשיבות מופרזת למספר ראיות, אשר עוררו בליבו ספק בדבר כוונת דיניץ לרמות. כך, העובדה כי דיניץ הפנה את תשומת לב אחת מעובדות הגזברות בניו-יורק לשתי רכישות פרטיות שערך, מהווה מעשה הסחה ותו לא, וכך גם יוזמתו לשלם בעבור אחת מנסיעותיה של אשתו. לשיטתו, התשלומים עליהם ויתר כביכול דיניץ כלל לא הגיעו לו, למעשה.

22. בסיכומו של דבר, טען בא כוח המדינה כי בית המשפט קמא ביסס את קביעותיו על תפישה נורמטיבית שגויה. חשיבות תפקידו של דיניץ ומידת האחריות בה נשא אינם פוטרים אותו מהחובה לדווח על הוצאותיו. ההפך הוא הנכון: מעמדו המיוחד של דיניץ, וממצאיו של בית משפט קמא, כי לא היו נהלים כתובים, וכי דיניץ פעל במידה רבה מכוח שיפוטו העצמי, הצדיקו הטלת אחריות מוגברת בעניינו. זאת, במיוחד כשמדובר במילוי חובה אלמנטרית ובסיסית - חובתו לדווח על הוצאותיו.

23. כנגד טענות אלה, חזר בא כוחו של דיניץ ונתלה בממצאיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא, אשר לטענתו אין להתערב בהם. בית המשפט קמא האמין לכך שדיניץ סבר כי המערכת מפרידה את הוצאותיו הפרטיות, וכי חובותיו האישיים מוחזרים. לטענת בא כוחו, זיכויו של דיניץ התבסס על קביעות עובדתיות מבוססות היטב, ועל ממצאי מהימנות, אשר ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בהם. לשיטתו, כאשר בסופו של דבר ניסתה המערכת להפריד את ההוצאות הפרטיות של דיניץ מסך הוצאותיו, הצליחה בכך ללא קשיים ניכרים. דיניץ לא טיפל במרבית ענייניו הכספיים, ואף הפעולות השוטפות בחשבונו הפרטי נעשו עבורו על ידי מזכירתו. לדבריו, דיניץ לא יצר מצג שווא כלשהו, ולא התעלם מפניות הגזברות. לאור כל זאת, ביקש בא כוחו של דיניץ שנדחה את הערעור על זיכויו של דיניץ מהאישום הראשון.
האישום השני

א. פסק דינו של בית משפט קמא

24. עוד לפני תחילת עבודתו בסוכנות, החזיק דיניץ ברשותו כרטיס אשראי של רשת חנויות סימס, ונהג מדי פעם לרכוש בגדים ברשת זו. באותה תקופה ניהל דיניץ חשבון בנק בארצות הברית, על פי היתר שניתן לו על ידי אגף הפיקוח על מטבע חוץ של בנק ישראל. תוקפו של ההיתר היה עד ליום 31.3.88, ולאחר יום זה, לא היה דיניץ רשאי להחזיק חשבון בנק בארצות הברית, וממילא לא יכול היה לסלק את חשבונותיו בסימס, אותם היה עליו לשלם בדולרים, באמצעות חשבון בנק זה. השופט קמא מוכן היה לקבל את טענתו של דיניץ, כי בראשית שנת 1988, היתה לו בעיה אמיתית כיצד יפרע את חובותיו לרשת סימס, אם ברצונו להמשיך ולהשתמש בכרטיס סימס המצוי ברשותו.

25. לגירסתו של דיניץ, במהלך ביקורו הראשון בניו-יורק במסגרת תפקידו, בחודש ינואר 1988, שוחח עם משה נתיב, יושב ראש המשלחת ונציג הגזברות בניו-יורק (להלן: נתיב), והסביר לו על הבעיה שנוצרה בתשלום החשבונות לסימס. לטענת דיניץ, הגיעו השניים להסדר לפיו יועברו חשבונות סימס לכתובת המשרד בניו-יורק, שם יפרעו, וישלחו לירושלים לחיוב חשבונו הפרטי של דיניץ. בהתאם לכך, הורה דיניץ לרשת סימס לשלוח את חשבונותיו לכתובת הסוכנות בניו-יורק.

26. ביום 15 בינואר 1988, בסמוך לאחר מינויו כיושב ראש הסוכנות, רכש דיניץ בסימס טוקסידו וחליפה בסכום כולל של כ430- דולר. החשבון המתייחס לרכישה זו, ת36/א, נשלח על ידי סימס בחודש פברואר 1988, כשמועד פרעונו 7 במרץ. היה זה חשבון סימס הראשון, אשר נשלח למשרדי הסוכנות בניו-יורק, על פי הוראתו של דיניץ, אך החשבון לא נפרע. בעקבות זאת, שלחה סימס חשבון תזכורת ת36/ב למשרדים בניו-יורק. חשבון זה הועבר, מבלי שנפרע, ללשכת דיניץ בירושלים. לאחר שהגיע חשבון זה לידיו של דיניץ בחודש אפריל 1988, כתב לנתיב את המסמך ת36/ג, כדלקמן:

"1. אולי זכור לך, בזמנו, בעת ביקורי הראשון בניו-יורק, אמרתי לך, שבכוונתי לקנות טוקסידו (חליפת ערב) ב- SYMS.
עשיתי זאת וקניתי עוד חליפה וביקשתי לשלוח החשבון מכרטיס האשראי שלי למשרד בניו-יורק. הם אכן העבירו את החשבון לניו-יורק ומישהו החזיר זאת למשרדי לאחר שנתגלגל במשרד והגיע לידי. אבקשך מאד בדחיפות לשלם להם את החשבון על שתי החליפות בתוספת דמי פיגור ס"ה 439.25 $. לחייב את המשרד על הטוקסידו (217.92) ולחייב את חשבוני הפרטי על החליפה השניה. אנא טיפולך" (ההדגשות במקור).

נתיב מילא אחר הבקשה, אך בעדותו הדגיש כי סבר שמדובר בענין חד-פעמי. נתיב לא זכר כי סוכם הסדר כלשהו בשיחתו עם דיניץ. עדותו של נתיב הותירה רושם חיובי ביותר על בית המשפט. נתיב חזר והדגיש, כי לא אישר הסדר של קבע, וכי אילו היה מתבקש על ידי דיניץ לאשר הסדר מעין זה, היה פונה לקבלת אישור מירושלים. על יסוד דבריו של נתיב, ומאחר שהאמור במכתב ת36/ג אינו מעיד על קיומו של הסדר, דחה השופט המלומד את טענת ההסדר, ואת גרסתו של דיניץ, לפיה אמר לנתיב שבדעתו לבקש מרשת סימס את העברת כלל חשבונותיו לכתובת הסוכנות בניו-יורק, בכדי שיפרעו וישלחו לחיוב חשבונו בירושלים.

27. מן הראוי לציין כי תשלום חשבון ת36/א לא נכלל בכתב האישום. הקניות הראשונות המהוות חלק מכתב האישום, נערכו כתשעה חודשים לאחר הקניות נשוא ת36/א, בחודש אוקטובר 1988. חשבון סימס בגין רכישות אלה, ת39/, לא נפרע בניו-יורק, אלא הועבר ללשכת דיניץ בירושלים. עובדי לשכתו של דיניץ העבירו את החשבון לתיוק בארכיון הלשכה, מאחר וסברו, משום מה, כי טופל בניו-יורק. מאוחר יותר, נשלח על ידי סימס למשרדי הסוכנות בניו-יורק חשבון תזכורת בגין אותה קניה, ת39/א. גם חשבון התזכורת לא נפרע בניו-יורק, והועבר אף הוא ללשכתו של דיניץ בירושלים. איש מעובדי הלשכה לא דאג לפרוע את החשבון. הוא חזר והתגלגל למשרד הסוכנות בניו-יורק, והגיע לידיה של סוזן קרופ, חשבת ה- American Section של הסוכנות בניו-יורק (להלן: קרופ).
לאחר שבררה עם סימס במה מדובר, המציאה קרופ לסימס המחאה לכיסוי החוב, אשר עליה היו חתומים היא עצמה ויעקב רף, גזבר ההסתדרות הציונית בניו-יורק (להלן: רף). קרופ העידה כי פרעון חשבון ת39/א נעשה ללא שום קשר למכתב שכתב דיניץ לנתיב, שכן על קיומו של מכתב זה לא ידעה כלל באותה תקופה. החשבונות הבאים, אשר התייחסו לרכישות עד יום 3 בנובמבר 1992, נפרעו בניו-יורק כמעט על דרך השגרה. רק פעם אחת במהלך התקופה ארעה תקלה, ורשת סימס סרבה לכבד את כרטיסו של דיניץ. ברם התקלה תוקנה, ורכישותיו של דיניץ בסימס המשיכו כסדרן.

28. כשנשאלה קרופ מדוע שילמה את חשבון ת39/א ואת החשבונות הבאים, אף שמדובר היה בכרטיס פרטי, השיבה כי נתיב, דותן או רף הורו לה לעשות כן. ברם, נתיב ורף הכחישו כי הורו לה לשלם את החשבונות, ואילו דותן טרם נכנסה לתפקידה כאשר החלו התשלומים. השופט קמא קבע כי אמינות עדותה של קרופ מפוקפקת בעיניו, אך השאלה מדוע שילמה את החשבונות נותרה בעינה, ללא מענה ברור.

דיניץ טען כי לא ראה את חשבונות ת39/ ות/39-א אשר התגלגלו בלשכתו, וכי לא התעניין ולא ניסה לברר כיצד סולקו חשבונות אלה, והחשבונות אשר באו בעקבותיהם. דיניץ אף לא ניסה לברר במהלך כל אותה תקופה, אם חשבונו האישי מחוייב בסכומים אשר שילמה הסוכנות לכיסוי הוצאותיו.

29. השופט קמא ציין, כי נתיב השיב בעדותו בחיוב על השאלה האם ההוראה לשלם את החשבונית נשוא ת36/ג יכולה היתה להתקבל אצל עובדי המשרד בניו-יורק כהוראה להמשיך ולשלם את חשבונות סימס. עם זאת, הדגיש נתיב כי מדובר בהערכה בלבד. כמו-כן, ציין השופט בפסק דינו כי בהתייחסו לתשלום חשבון ת39/, אמר נתיב בחקירתו הנגדית:

"אני חוזר ואומר שהערכה שלי, אחרי ששולמו וגם המסמכים ששילמתי התגלגלו בלשכת היושב ראש, יכול להיות שמישהו חשב, הנה זה מקרה דומה, צריך לשלם אותו. וזה די מקרה דומה" (עמוד 4550 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא).

ברם, בית משפט קמא סבר, כי אין בהערכות אלה בכדי לסייע לדיניץ. השופט המלומד קבע כי אפילו היה מקבל את הערכת נתיב לפיה בעקבות תשלום החשבונות הראשונים, הניחו העובדים שטיפלו בחשבונות שלאחר כך כי קיים הסדר כלשהו, לא היה די בכך כדי לסייע לזיכויו של דיניץ. על פי קביעת השופט, הוכח כי דיניץ ידע כי לא היה כל הסדר מוסדי מוסכם לפרעון חשבונותיו הפרטיים בסימס על ידי הגזברות בניו-יורק, וכי הבין שהוא אינו מחוייב אישית בהוצאות בשל טעות שארעה שם.

30. עם זאת, קיבל השופט קמא את טענותיו של דיניץ כי רכישותיו בסימס נעשו בגלוי. עוזריו של דיניץ התלוו אליו לעיתים בעריכת הקניות, ואף נתבקשו לקבל עבורו ביגוד אשר רכש, אך טרם הספיק לאספו.

כמו כן, קבע השופט כממצא כי מלוא הפרטים והמסמכים המשקפים את התשלומים שביצע משרד הסוכנות היהודית בניו-יורק לרשת סימס הועברו להנהלת החשבונות הראשית של הסוכנות בירושלים. רף העיד כי מדי חודש נשלח דו"ח מפורט של כל התשלומים שבוצעו, וכן נשלחו הודעות חיוב, והעתקים של כל המסמכים הנלווים לתשלום, כגון צילומי ההמחאות והחשבוניות. מהנהלת החשבונות הראשית הועברו כל המסמכים לגזברות אגף השליחים בירושלים. ברם, הגזברות לא חייבה את דיניץ אישית בסכומי התשלומים, כי אם חייבה בהם את תקציב לשכת היושב-ראש, כהוצאה מוסדית. באופן זה, נזקפו הוצאות רכישותיו של דיניץ לחובתה של הסוכנות, והוא לא נשא בתשלום כלשהו בגינן.

31. השופט קמא יחס חשיבות למכתב ת32/ אשר שלח דיניץ למבקרת הסוכנות, בחודש דצמבר 1992. במכתב, אשר נשלח בעקבות פרסומים בעיתונות אודות השימוש בכרטיס האמריקן אקספרס, התבקשה המבקרת לבדוק את חשבונותיו של דיניץ שהוגשו לסוכנות בגין כרטיס האמריקן אקספרס שהיה בשימושו. דיניץ לא ציין דבר במכתב אודות כרטיס סימס שהיה ברשותו. הוא העיד אמנם כי לא הזכיר את כרטיס סימס במכתבו למבקרת הואיל וסבר כי ההסדר בנוגע לחיובים אלה פועל לאשורו, ולא מתוך כוונה להסתיר את קיומו של הכרטיס, ברם הסברו זה נדחה על ידי השופט קמא. השופט סבר כי לא יתכן שבמשך כל התקופה לא התעורר חשד בליבו של דיניץ, שמא הוא אינו מחזיר לסוכנות את הכספים שהוצאו לכיסוי הוצאותיו בסימס, מה גם שידע כי לא נעשה כל הסדר עם נתיב בדבר חיובו האישי בהוצאות אלה. רק לאחר שמבקרת הסוכנות גילתה בבדיקתה העצמאית כי התשלומים עבור חשבונות סימס לא חוייבו לחשבונו האישי, החליט דיניץ להפסיק את השימוש בכרטיס סימס שברשותו.

32. בביסוס כוונתו הפלילית של דיניץ, יחס השופט חשיבות רבה לפעולות שנקט דיניץ לאחר שהתברר כי רכישותיו בסימס לא חוייבו בחשבונו. המכתב אשר שלח דיניץ למבקרת הסוכנות, בו מסר לה על הפסקת השימוש בכרטיס סימס (ת31/) לא כלל התייחסות כלשהי להסדר הנטען עם נתיב. באותו זמן, שקד ניצן על השגת אישורים אשר יתמכו בטענה שנציגות הסוכנות בניו-יורק היא האחראית לכך שחשבונו של דיניץ לא חוייב. בעקבות בקשותיו והפצרותיו של ניצן, נכתבו מכתבים על ידי ראשי הסוכנות בניו-יורק, מהם עולה גירסה בלתי נכונה לפיה העובדה שדיניץ לא חוייב בהוצאות רכישותיו מקורה בטעות של אנשי הגזברות בניו-יורק, אשר לא הדגישו בפני הגזברות בירושלים כי מדובר בהוצאות פרטיות. השופט קמא דחה את גירסת דיניץ לפיה לא ביקש מניצן שישיג את המכתבים האמורים, והביע את תמיהתו על כך שלא נעשתה פניה אל נתיב על מנת לאשש את טענת ההסדר.

מאוחר יותר, בחודש פברואר 1993, שלח דיניץ למבקרת מכתב נוסף (ת33/), אשר בחלקו כלל גירסה שהתבררה כבלתי נכונה. השופט קמא דחה את הסבריו של דיניץ כי מדובר בטעות. בהמשך, הסתמך דיניץ על האישורים הכוזבים הנ"ל שניתנו לו (ת38/, ת4/), ובכך אישרר אותם בדיעבד, אף אם לא פעל להשגתם מלכתחילה.

עוד ייחס השופט קמא חשיבות לכך שגירסתו של דיניץ אודות הסדר שסוכם כביכול עם נתיב נולדה לראשונה רק בחודש אוגוסט 1993. טענה שהעלה דיניץ בדבר הסדר דומה שהיה לו עם אגודת ידידי האוניברסיטה העברית בניו-יורק התבררה כעורבא פרח, ובסופו של דבר, מסר בא כוחו של דיניץ כי דבריו בנושא זה מקורם בטעות.

33. בסיכומו של דבר, קבע השופט קמא כי הגזברות בניו-יורק סילקה את חשבונות סימס, באופן שוטף, מתוך הנחה מוטעית שמדובר ברכישות בתפקיד. דיניץ ידע על כך, ולא נקף אצבע בכדי לברר כיצד מוחזרות הוצאות אלה לקופת הסוכנות. השופט שוכנע כי החל מהחשבון הראשון קינן אצל דיניץ החשד כי הסכומים שהוציאה הסוכנות לסילוק חשבונותיו אינם נזקפים כלל לחובתו. עצימת העיניים לנוכח חשד זה, קבע בית המשפט, עולה כדי עבירה פלילית.

קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה היו:

"הנאשם, בהשתמשו בכרטיס סימס ובהפנותו את חשבונות סימס לכתובת הסוכנות בניו-יורק תוך ידיעת העובדה שהסובבים אותו בסוכנות - ובהם גם כל אלה שטיפלו בסילוקם של אותם חשבונות - סבורים, כי מדובר בהוצאות בתפקיד, יצר מצג שווא, אשר גרם לתשלום לסימס על ידי הסוכנות ללא חיובו. ומכאן, שאין כל ספק גם בקיומו של קשר סיבתי בין המצג שיצר הנאשם לבין סילוק כל חשבונות סימס נשוא כתב האישום" (בעמוד 124 להכרעת הדין).

עוד קבע בית המשפט:

"גם העובדה שקניות הנאשם בסימס נעשו בגלוי אינן מועילות בנדון דנן (אם כי יש להן נפקות לשאלת הנסיבות החמורות, כפי שיובהר בהמשך הדברים). שכן, הנאשם היה מודע, ולו רק מעצם העובדה שלא פנו אליו מעולם בדרישה לכסות מכיסו את חשבונות סימס שלו - לפחות ב'עצימת עיניים' - לכך שקניותיו נתפסות כרכישות בתפקיד" (בעמוד 125).

לנוכח קביעותיו של השופט קמא, הורשע דיניץ בעבירות שיוחסו לו באישום השני - קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, ומרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק. בית המשפט קבע כי כל יסודותיהן של שתי העבירות התקיימו, ולפיכך יש להרשיע את דיניץ בשתיהן. עם זאת, קבע בית משפט קמא כי העבירה של קבלת דבר במרמה לא נעשתה בנסיבות מחמירות. זאת, מאחר שדיניץ לא תכנן מראש את מעשיו, עשה אותם בגלוי, ולא הפגין עורמה מיוחדת אשר הקשתה על גילוים. כמו-כן, לא בוצעו על ידו עבירות נוספות לשם ביצוע עבירת המרמה או לשם הקלת ביצועה.

בגין העבירות שבהן הורשע נגזר על דיניץ קנס בסך 40,000 ש"ח, או ארבעה חודשי מאסר תמורתו. בגזירת דינו של דיניץ התחשב בית המשפט בגילו של דיניץ, בתרומתו הגדולה וארוכת השנים לבטחון המדינה ולעידוד העליה, ובעינוי הדין הקשה שנגרם לו, בין השאר, עקב מעמדו הציבורי והבינלאומי.

ב. הטענות בערעור על ההרשעה

34. עיקר ערעורו של דיניץ, ע"פ 4467/96, מתייחס להרשעתו בעבירות הכלולות באישום השני.

לטענת בא כוחו של דיניץ, חומר הראיות בתיק אינו מתישב עם מסקנת בית המשפט לפיה סברו אנשי הגזברות בניו-יורק כי ההוצאות שהוציא דיניץ בכרטיס סימס הן הוצאות בתפקיד. לטענתו, שילמו אנשי הגזברות בניו-יורק חשבונות אלו על יסוד ההנחה כי בהוצאות פרטיות עסקינן, וכן בהנחה כי הגזברות בארץ עורכת התחשבנות עם דיניץ.

אין חולק כי נתיב, אשר טיפל בחשבון ת36/, ידע כי מדובר בחשבון עבור הוצאה שהיא פרטית בחלקה. דותן, אשר חתמה על המחאות הנוגעות לעשר רכישות הכלולות בכתב האישום, ידעה כי מדובר בכרטיס פרטי, וסברה כי נעשית התחשבנות עם דיניץ בגזברות בירושלים. לדידה, פרעון החיובים של כרטיס סימס היה נוהל אשר החל לפני תקופתה, והמשיך לאחריה. עוזי נרקיס, ראש המשלחת של הסוכנות בצפון אמריקה ונציג הגזברות של הסוכנות החל מחודש ינואר 1992 (להלן: נרקיס) חתם על ההמחאות "כענין מובן מאליו", מבלי לתת דעתו מדוע יש לשלם סכומים אלה. רף חתם על שלוש המחאות, ביודעו כי מדובר בכרטיס פרטי. אף הוא הניח כי ההתחשבנות נעשית בירושלים. קרופ, אשר היתה חתומה על כל ההמחאות בחתימה שניה, ציינה כי ידעה שמדובר בכרטיס פרטי, וכי סברה כי דיניץ מחוייב בירושלים בסכומי ההוצאות הפרטיות. כמו-כן העידה כי היו לה "הוראות קבע" בנושא. נתיב בעדותו, לא שלל את האפשרות כי הוראתו לשלם את החשבון ת36/ הובנה כהוראה של קבע. לאור זאת, ביקש בא כוחו של דיניץ כי נקבע שעובדי הגזברות בניו-יורק ידעו כי הוצאותיו של דיניץ בסימס הן בגין רכישות פרטיות, וחרף זאת בחרו לשלמן, מתוך הנחה כי מתבצעת התחשבנות בגזברות בירושלים. ומכל מקום, לא היה מצידו של דיניץ כל מצג כאילו מדובר בהוצאות בתפקיד.

35. עוד הלין בא כוחו של דיניץ על דחית "טענת ההסדר" בבית משפט קמא. הצורך בהסדר התעורר בעקבות בעיה אוביקטיבית בתשלום חשבונות סימס, בה הכיר גם בית משפט קמא. לדברי בא כוחו של דיניץ, נתיב לא זכר למעשה את תוכן השיחה אשר התנהלה בינו לבין דיניץ בחודש ינואר 1988, ועדותו התבססה על הנחות אשר הניח בדיעבד. דיניץ, לעומתו, זכר היטב כי הסביר לנתיב על הבעיה שנוצרה עקב פקיעת ההיתר שהיה ברשותו לניהול חשבון בנק בארצות הברית, וכי הודיע לו על כוונתו להעביר את חשבונות הכרטיס לפרעון באמצעות הסוכנות, כך שבסופו של דבר יחוייב חשבונו הפרטי. למרות שדיניץ לא זכר את המילים המדוייקות בהן עשה שימוש בשיחה, הוא זכר את רוח הדברים. בעקבות השיחה והמכתב ת36/ג, אישר נתיב את תשלום החשבון ת36/ מתוך הנחה כי תערך התחשבנות עם דיניץ. הגיונו של אישור חד פעמי זה, יפה היה גם לאישור פעולות דומות שננקטו אחר כך ביחס לחשבונות ת39/א ואילך. המכתב ת36/ג נשלח לנתיב על רקע הסיכום הקודם ובהמשך לו. אלמלא סוכמו הדברים עם נתיב לא היה מקום לשליחת המכתב.

לטענתו של דיניץ, העובדה כי בסמוך לאחר השיחה עם נתיב, הורה להעביר את חשבונותיו לכתובת הסוכנות בניו-יורק, מתיישבת עם המסקנה כי סבר "בזמן אמת" שמדובר בהסדר של קבע. גירסתו מתיישבת עם מסקנת בית המשפט קמא לפיה בעת שנתן דיניץ את ההוראה להעביר את חשבונות סימס למשרד בניו-יורק לא היתה לו כוונת מרמה. לשיטתו, גרסתו של דיניץ היתה אחידה, ולא השתנתה לכל אורך הדרך.

36. באשר למכתבים אשר נתקבלו מנציגי הסוכנות בניו-יורק, בהם נטלו על עצמם את האחריות לתקלה שארעה בחיוב ההוצאות לחשבון הפרטי, טען בא כוחו של דיניץ כי הם נכתבו בעקבות פניתו של ניצן, וללא כל מעורבות של דיניץ, אשר למד על קיומם רק בדיעבד.

37. לטענת בא כוחו, סבר דיניץ כי ההסדר מתבצע על שני חלקיו - החשבונות נפרעים בניו-יורק, ומועברים לגזברות בירושלים לשם חיוב חשבונו. על פי תודעתו של דיניץ, החיוב לגבי כרטיס האמריקן אקספרס, ולגבי כרטיס סימס היה דומה, אלא שלגבי כרטיס סימס אף לא נדרשה הפרדה כלשהי בין הוצאות מוסדיות להוצאות פרטיות, שהרי כל ההוצאות באמצעות כרטיס זה היו פרטיות. לשיטתו של הסניגור המלומד, מסקנת בית משפט קמא לפיה ידע דיניץ או חשד בכך שחשבונו אינו מחוייב, אינה מתיישבת עם חומר הראיות, ועם ממצאיו האחרים בפרשה. כשם שלא נתן דעתו לשאלה כיצד מחוייב חשבונו בסכומי ההוצאות הפרטיות שהוציא בכרטיס האמריקן אקספרס, כך לא הטריד את עצמו בשאלה מהי הדרך המדוייקת שבה הוא מחוייב בגין הוצאותיו בסימס.

38. לטענת הסניגור, העובדה כי דיניץ לא הסתיר את רכישותיו בסימס מעידה אף היא על כך, שעל פי תודעתו לא עשה דבר שאינו כשורה. על תום ליבו של דיניץ, ניתן לדעתו ללמוד גם מהארוע שהתרחש בחודש יוני 92', במהלכו התברר לדיניץ, במהלך קניה בסימס, כי כרטיס סימס שברשותו אינו מכובד. דיניץ התקשר מיידית למשרדי הסוכנות, וביקש ממזכירת ראש המשלחת לבדוק את סיבת התקלה. בסופו של דבר, התברר כי התקלה נבעה משינוי כתובתם של משרדי הסוכנות, אולם העיקר הוא בכך שעצם הפניה למשרדי הסוכנות מעידה על העדר מחשבה פלילית מצידו של דיניץ.

39. לדברי בא כוחו, כאשר התבררה התקלה בחיוב ההוצאות הפרטיות בכרטיס האמריקן אקספרס, לא ביקש דיניץ ממבקרת הסוכנות לבדוק את החיובים בכרטיס סימס הואיל וסבר כי לגבי כרטיס זה לא התעוררה כל בעיה. זאת, כיוון שחשבונות סימס כללו הוצאות פרטיות בלבד, ולפיכך לא נדרשה כל הפרדה בין הוצאות פרטיות למוסדיות. מאותה סיבה, לא הפסיק דיניץ את השימוש בכרטיס סימס עד חודש דצמבר 1992. לדידו, התקלות שהתגלו נגרמו בעיקר עקב כשלון מערכתי של הגזברות בניו-יורק, אשר לא מילאה את תפקידה כיאות. העובדה כי חשבונו של דיניץ לא חוייב קשורה בקשר סיבתי למחדליה של הגזברות, ולא למצגים כלשהם, אשר יצר דיניץ כביכול.

40. בסיכומו של דבר, ביקש הסניגור המלומד לשכנענו בכך שכל פעולותיו של דיניץ נעשו ללא כוונת מרמה, וכי לכל היותר, טעה בהבנת מצב הדברים. לפיכך לא היה מקום להרשיעו בעבירות הכלולות באישום השני. לבסוף, טען הסניגור כי נפגעה זכותו של דיניץ להליך הוגן, וכי הפגמים שנפלו בעבודת המשטרה, מצדיקים כשלעצמם את זיכויו של דיניץ מהעבירות שבהן הורשע.

41. כנגד טענות אלה, טען בא כוח המדינה כי יש לדחות את הערעור על הרשעת דיניץ בשתי העבירות שבאישום השני, וכי מן הראוי להותיר על כנה את ההרשעה בשתיהן. בא כוח המדינה חזר בפנינו על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, וטען כי לא נפל בהן כל פגם. לשיטתו, אין כל הצדקה להתערב בהערכת מהימנות עדים, שנעשתה בערכאה דלמטה. לדברי בא כוח המדינה, המכתב ת36/ג אינו מעיד על הסדר של קבע, כי אם על סידור חד פעמי. נתיב הכחיש כי סוכם עימו הסדר קבוע, ובית המשפט האמין לגרסתו. משכך, בדין נדחתה טענת ההסדר. חיזוק לעמדתו זו מצא בא כוח המדינה בהתנהגותו של דיניץ ובמעשיו לאחר חשיפת הפרשה.

ג. הטענות בערעור המדינה

42. ערעורה של המדינה מתייחס גם לכך, שבאישום השני בו הורשע דיניץ, קבע בית משפט קמא כי העבירה של קבלת דבר במרמה נעשתה שלא בנסיבות מחמירות, וכן לכך שבית המשפט הסתפק בהטלת עונש של קנס בלבד, ולא מצא לנכון להטיל על דיניץ עונש של מאסר.

לטענת המדינה, הנסיבות המחמירות בביצוע העבירה לפי סעיף 415 לחוק, עלו מהעובדות אשר הוכחו במהלך המשפט: מעמדו הרם של דיניץ והאמון הבלתי מסוייג שממנו נהנה; ההשלכה החמורה של הרשעתו על תדמית הסוכנות בעולם, בהתחשב בעובדה כי מדובר במוסד הממומן ברובו מתרומות; העובדה כי מדובר ב17- רכישות שונות המשתרעות על פני ארבע שנים והעובדה כי לא היה שרוי במצוקה כלכלית.

כמו כן, טען בא כוח המדינה כי חומרת המעשים בהם הורשע דיניץ, ומעמדו כעובד ציבור בכיר, מחייבים הטלת עונש חמור ומרתיע. לדידו, מן הראוי להטיל על דיניץ עונש מאסר.

בא כוחו של דיניץ ביקש להותיר את קביעותיו של בית משפט קמא על כנן, בהעדר יסוד המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. על פי שיטתו, בדין קבע בית משפט קמא כי העבירה נעברה בנסיבות שאינן נסיבות מחמירות, והעונש אשר הוטל על דיניץ הולם את חומרת העבירות בהן הורשע, בהתחשב בעינוי הדין אשר נגרם לו.

עתה, משהובהרו ממצאיו של בית המשפט קמא, וטענותיהם של הצדדים, אפנה לדון בערעורים לגופם.

דיון ומסקנות

44. השלד העובדתי של סיפור המעשה במקרה דנן, אינו שנוי במחלוקת. אין חולק כי במשך תקופה של מספר שנים, נשאה הסוכנות בהוצאות פרטיות אשר הוציא דיניץ בכרטיס האמריקן אקספרס ובכרטיס סימס, וכי דיניץ לא חוייב אישית בגין הוצאות אלה. מוסכם איפוא על הצדדים כי דיניץ "קיבל דבר" כמשמעות ביטוי זה, בסעיף 415 לחוק העונשין. משכך, הועתק מוקד הדיון, בבית משפט קמא ובפנינו, לשאלה האם קבלת הדבר נעשתה ב"מרמה".

45. "מרמה" מוגדרת בסעיף 414 לחוק, כ"טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת." הדרישה ליסוד נפשי העולה מהגדרה זו, היא דרישה לידיעה כי הטענה אינה אמת, או לאי מתן אמון באמיתותה, בליווי כוונה להניע את המרומה ליתן דבר על פי הטענה (י' קדמי, על הדין בפלילים (תשנ"ד) 417-416).

בענייננו, קיומה של כוונת המרמה רלבנטי גם לעניין החלופה הראשונה שבעבירת מרמה והפרת אמונים. אך אם יתברר כי אין המדובר ב"מעשה מרמה", כמשמעותו בסעיף 284 לחוק, תתכן הרשעה על פי אותו סעיף בהתקיים החלופה של "הפרת אמונים".

46. במקרה דנן, אין בידינו ראיות ישירות המעידות על טיב היסוד הנפשי אשר ליווה את מעשיו של דיניץ. כבמקרים רבים, כך גם במקרה שלפנינו, שומה על בית המשפט להסיק מראיות נסיבתיות, העולות מתוך מארג העובדות והארועים שהוכחו בפניו, על כוונתו של דיניץ בנסיבות המקרה. עמד על כך לאחרונה, השופט גולדברג, בענין בג"צ 2534/97, 2535/97, 2541/97 יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח' (טרם פורסם), בפיסקה 12 לפסק דינו, בציינו:

"הוכחת היסוד הנפשי היא משימה מורכבת, ולא בנקל ניתן לחדור לנבכי נשמתו של האדם ולעמוד על צפונות ליבו. אי לכך, כאשר הרכיב ההתנהגותי מוגדר בעבירה, יש ובית המשפט, הנדרש לקבוע קיומה של מחשבה פלילית, מסתפק בחזקות עובדתיות, ויש שהוא נסמך על ראיות נסיבתיות".

47. מתוך שלל הראיות, העדויות והמסמכים, אשר הוצגו במקרה שלפנינו, נדרש השופט להגיע למסקנה, ברמת וודאות של למעלה מספק סביר, כי דיניץ היה מודע למצג כוזב אשר נוצר בהתנהגותו או בדבריו, וכי התכוון לגרום לכך שהסוכנות תישא בתשלום הוצאותיו הפרטיות, מבלי לחייבו בגינן. ודוק: כשבראיות נסיבתיות עסקינן, על מכלול הראיות להצביע בברור על המסקנה המרשיעה, מבלי להותיר קצוות פרומים המבססים כשלעצמם, היפותיזה סבירה אחרת. ברוח זו, ציין השופט מצא בענין ע"פ 4086/91, 4138 מימון ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 868, (בפיסקה 7 לפסק דינו) כי:

"הכלל הוא, כידוע, שבבחינת השאלה אם יש בראיות נסיבתיות שהובאו בפניו כדי לבסס הרשעה, מוטל על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות, ואת הסברי הנאשם, במבחני ההיגיון וניסיון החיים, ורק אם המסקנה המרשיעה, אשר מוסקת מן הבחינה הזאת, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה חלופית ואינה נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר, שאשמת הנאשם הוכחה מעל לספק סביר".

48. השופט המלומד בבית המשפט המחוזי, דן והכריע בכל אחד משני האישומים בנפרד. בעוד שבאישום הראשון לא היה מוכן להסיק, בסיכומו של דבר, "מסקנות חד משמעיות המצביעות - במידה הנדרשת בפלילים - על כוונת המרמה המיוחסת לו (לדיניץ - ת"א)" (עמוד 72 להכרעת הדין), קבע השופט, כי לגבי האישום השני "הוכח מקרה מובהק של 'עצימת עיניים' המשתווה למחשבה הפלילית הנחוצה להוכחת היסוד הנפשי, המודעות והחזות מראש שבעבירות המיוחסות לנאשם בפרט אישום זה..." (עמוד 119 להכרעת הדין).

49. מסקנותיו של בית משפט קמא מבוססות על ניתוח מפורט של הראיות, בשני האישומים. עם זאת, נראה כי הנסיון ליצור הפרדה חדה וברורה, בין מצבו הנפשי של דיניץ באישום הראשון לבין מצבו הנפשי באישום השני, הינו בעייתי, וקשה לקבלו. האישומים מתייחסים אמנם לכרטיסי אשראי נפרדים, ולחשבונות אשר התגלגלו לפתחה של הסוכנות בדרכים שונות, אולם בסיכומו של דבר מדובר במסכת ארועים אחת, אשר התנהלה באותה תקופה, בהשתתפות אותן דמויות. את ההוצאות הפרטיות באמצעות שני כרטיסי האשראי שילמה הגזברות, וביחס לשני כרטיסי האשראי, סבר דיניץ, לטענתו, שמחייבים את חשבונו בסכומי ההוצאות הפרטיות, והוא לא היה מודע לכך שבפועל ההסדר לא מקויים. תתכן אמנם אפשרות שהלך רוחו של דיניץ לא היה עקבי, ובעוד שמחשבה פלילית התגבשה בענין אחד, לא התגבשה אצלו מחשבה זהה בענין האחר. אך המדובר בהסדר דומה באופיו, באותו פרק זמן, ביחס לשני כרטיסי האשראי, וסביר להניח שביחס לכל התשלומים של הוצאות פרטיות באמצעות כרטיסים אלה התקיים אצל דיניץ הלך נפש דומה.

נראה כי זו אף דעתם של הפרקליטים המלומדים משני צידי המתרס. הם הסכימו, כי ניתן להסיק מממצאיו של בית משפט קמא בדבר הלך רוחו של דיניץ ומחשבתו הפלילית באישום האחד, על קיומו או העדרו של היסוד הנפשי באישום האחר. בא כוח המדינה ציין כי "מדובר בהתנהגות מקבילה של המשיב (דיניץ - ת"א) תוך שימוש בשני כרטיסי האשראי במהלך אותה תקופה" (עמוד 17 לעיקרי הטיעון מטעם המדינה), ואילו בא כוחו של דיניץ הסכים כי "קשה שלא לראות את קווי הדימיון" בין שני האישומים (סעיף 116 לעיקרי הטיעון מטעם דיניץ), וציין כי "ממצאיו העקרוניים של בית המשפט הנכבד קמא, בענין הלך רוחו של מר דיניץ ביחס לאופן שבו יכולה היתה הגזברות לחייבו בסכומי ההוצאות הפרטיות, ובדבר המנעותו מבדוק את משכורותיו, יפים גם לענין האישום השני ..." (עמוד 52 לעיקרי הטיעון מטעמו של דיניץ).

ברם, הפרקליטים המלומדים שבו ונחלקו במסקנות אשר ביקשו להסיק מההקבלה שיש לעשות בין הלך רוחו של דיניץ ביחס לאישום האחד, להלך רוחו ביחס למשנהו. בעוד שבא כוחו של דיניץ ביקש ללמוד מכך על הצורך לזכות את מרשו גם מהאישום השני, סבר בא כוח המדינה כי ההפך הוא הנכון, ו"משמצא בית המשפט לנכון להרשיע את המשיב בעבירות של קבלת דבר במרמה, מרמה והפרת אמונים בשימוש בכרטיס סימס (נשוא האישום השני), היה עליו להרשיעו בעבירות אלה לענין התנהגותו באשר לכרטיס האמריקן אקספרס" (עמוד 17 לעיקרי הטיעון מטעם המדינה, הסוגריים במקור).

50. השופט המלומד בבית משפט קמא בחן את הראיות הרבות אשר הובאו בפניו, בחינה שיטתית ומפורטת. קביעותיו מבוססות, בין היתר, על התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מן העדים. בנסיבות אלה, תמנע ערכאת הערעור, בדרך כלל, מלהתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הראשונה, והדברים ידועים. עם זאת, פתוחה בפנינו הדרך להעריך ולבחון את המסקנות אותן הסיק בית המשפט מתוך הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו. בכגון דא, אין כל יתרון לבית משפט קמא על פני ערכאת הערעור, ומכאן שאין כל מניעה לכך שערכאת הערעור תדחה את מסקנותיו, ותסיק מסקנות אחרות על יסוד אותם ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידו. בדומה, אם יימצא שהמסקנות אינן מעוגנות בעובדות המקרה, גם אז יתערערו המסקנות אליהן הגיע בית המשפט.

51. ועתה לעיצומם של האישומים. לגבי האישום הראשון, קיבל השופט המלומד בבית המשפט קמא, את גרסתו של דיניץ לגבי תוכן השיחה אשר קיים עם ברק. על פי גרסה זו, ברק הוא שהנחה את דיניץ לעשות שימוש כפול, פרטי ומוסדי, בכרטיס האשראי שניתן לו, והוא שאמר לו כי תעשה הפרדה בין ההוצאות הפרטיות להוצאות המוסדיות. עוד קבע השופט קמא כממצא, כי במועד לא ידוע, פנה דיניץ לבן דוד, הסב את תשומת ליבו לקיומן של הוצאות פרטיות, ואף שלח את מזכירתו לסייע במיון ההוצאות. בנוסף, קבע השופט כי טענתו של דיניץ לפיה לא התעניין בתלושי השכר שלו, ולפיכך לא יכול היה לדעת כי סכומי ההוצאות אינם מנוכים מחשבונו, אינה בלתי אפשרית או בלתי מציאותית לאור אישיותו של דיניץ, כפי שנתגלתה במהלך המשפט.

מסקנת השופט, על פי ממצאים אלה, ולאור מספר ממצאים עובדתיים נוספים אשר אינם מתיישבים עם כוונה לרמות, היתה כי כוונתו הפלילית של דיניץ לקבל כספים מהסוכנות במרמה, לא הוכחה מעל לספק הסביר, כנדרש לשם הכרעתו בפלילים. לגישתו של השופט קמא, לא נתן דיניץ את דעתו לשאלת הפרדת ההוצאות, וסבר כי הנושא מטופל, וכי חשבונו מחוייב בהתאם.

52. ניכר כי השופט קמא גיבש את מסקנתו לאחר שקלא וטריא מקפת, ולא בלי לבטים. אף הראיות אשר עמדו בניגוד למסקנתו נבחנו ונותחו לעומקן. בסופו של דבר, לאחר התלבטויות להן נתן ביטוי, קבע בית המשפט:

"כל הארועים הללו, ועוד רבים אחרים, מטים את לשון מאזני האישום הזה ללא הרף, פעם למעלה ופעם למטה, האחד מעלה את כף הזכות וחברו מוריד את כף החובה. ברם לדידי, התוצאה והמסקנה העקבית היחידה הנובעת מכל זה היא, שאין מספיק ראיות יציבות ובטוחות די הצורך שעל פיהן ניתן להרשיע את הנאשם באיזו מן העבירות המיוחסות לו באישום זה" (עמוד 79 להכרעת הדין).

עולה מהכרעת הדין כי השופט קמא לא היה משוכנע בחפותו של דיניץ, וכי זיכויו של דיניץ מהעבירות הכלולות באישום הראשון נעשה מחמת הספק. הספק אשר קינן בליבו של השופט המלומד בבית המשפט המחוזי, נותר, לדעתי, בעינו גם לאחר טענות באי כוח הצדדים בפנינו. אכן, ההנחה שדיניץ התכוון שחשבונו לא יחוייב בהוצאות פרטיות שהוציא באמצעות כרטיס אמריקן אקספרס, או שהיה אדיש לשאלה אם נעשה חיוב כזה, מסופקת היא בעינינו. המדובר בהוצאות שלא הועלמו מעיני נושאי תפקידים בסוכנות ובגזברות, והיתה עליהם דוקומנטציה בכתב. ההנחה שדיניץ התכוון, או סבר, שכל ה"חוליות" בשרשרת אשר אמורות היו לטפל בחשבונות אמריקן אקספרס נמנעות, או יימנעו, מעשיית הנדרש מהן לצורך חיוב חשבונו, קשה בעינינו, ואם בית המשפט המחוזי לא היה מוכן להשתית את פסק דינו על הנחה זו, אין עילה שנתערב בכך, על אף כל טענותיו המפורטות של בא כוח המדינה. משכך, צדק בית המשפט במסקנתו בדבר זיכויו של דיניץ מחמת הספק. יפים לעניננו, דבריו של השופט בייסקי בענין ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי, פ"ד מד(3) 465:

"ספק שנותר בלבו של שופט בדבר אשמתו של נאשם פועל תמיד לטובתו. הספק הינו פונקציה של הערכת מכלול הראיות ובחינה אם הוכיחה התביעה האשמה מעבר לספק סביר. כדברי השופט אשר בע"פ 528/76 (פ"ד ל"א (3) 701, 707):

'יש ובית המשפט אינו מוכן להסיק מסקנה חד משמעית, לכאן או לכאן, מהנסיבות שהוכחו בפניו ואז עליו לזכות את הנאשם מחמת הספק; ויש והנסיבות יוצרות לדעתו, תמונה שלמה כל כך עד שבהעדר הסבר משכנע מצד הנאשם, מן הנמנע להגיע למסקנה אחרת זולת זו שאשמת הנאשם הוכחה.'

לענין זה אין כללים מדריכים מוגדרים ואין 'מדריך בטוח להערכת הראיות במקרים כגון אלה מאשר השימוש בשכל הישר' (ע"פ 426/67 פ"ד כב(1) 477). ואם המדובר הוא בהוכחת האשמה על יסוד ראיות נסיבתיות, השאלה היא אם הפסיפס יוצר תמונה מלאה ושלמה ואם נסגרות כל החוליות למעגל אחד, או כדברי השופט זילברג בע"פ 38/49 (פ"ד ב' 813) 'האם הגירסה של התביעה הכללית היא הפירוש ההגיוני היחיד לעובדות שהוכחו - אף אם איננו בגדר ודאות ממש'".

דעתי היא, כי לאור ממצאיו של בית המשפט המחוזי, גירסת התביעה המבקשת את הרשעתו של דיניץ בפרט האישום הראשון אינה הפירוש ההגיוני היחיד לעובדות כפי שהוכחו. די בכך כדי להביא לדחיית ערעור המדינה על זיכויו של דיניץ מפרט האישום הראשון.

53. כפי שציינתי לעיל, יש לראות את האישום הראשון ואת האישום השני כחלקים בלתי נפרדים של מסכת התרחשויות אחת. מן הראוי איפוא לשוב ולבחון את מסקנותיו של בית משפט קמא לגבי האישום השני, לאורם של הממצאים המתייחסים לאישום הראשון.

בית המשפט המחוזי מוכן היה לקבל כי בראשית שנת 1988 היה לדיניץ קושי אמיתי לפרוע את חשבונותיו לרשת סימס. בית המשפט אישר את קיומה של שיחה בין דיניץ לנתיב בנושא סימס, בחודש ינואר 1988, ועובדה זו אף עולה בברור מהמכתב ת36/ג. אין מחלוקת כי בסמוך לאחר שיחתו עם נתיב, הודיע דיניץ לסימס על שינוי הכתובת למשלוח חשבונותיו לכתובתה של הסוכנות. על כך מעיד גם חשבון ת36/א המתייחס לרכישות אשר נעשו במהלך חודש פברואר 1988. השופט קמא אף הניח כי "בעת שמסר הנאשם לראשונה את כתובת הסוכנות בניו-יורק לסימס, עדיין לא התגבשה בלבו כוונת המרמה" (עמוד 122 להכרעת הדין).

54. בית המשפט דחה את הטענה בדבר "הסדר" אשר גובש בשיחתו של דיניץ עם נתיב. ביסוד דחית טענת ההסדר עמד האמון הבלתי מסוייג שרחש בית המשפט לעדותו של נתיב. בית משפט קמא קבע כי עדותו של נתיב, לפיה לא זכור לו שסוכם ההסדר הנטען, היא אמת. בממצא זה, אין כל עילה להתערבותנו. ברם, בסופו של דבר, הבעיה הניצבת בפנינו היא התחקות אחר הלך מחשבתו של דיניץ, ועדותו של נתיב מסייעת בידנו, רק עד כמה שהיא מלמדת על מחשבותיו וכוונתו של דיניץ. מעדותו של נתיב עולה בברור כי דיניץ לא הסביר לו במילים מפורשות את בקשתו, בדבר מיסוד הסדר רב פעמי לתשלום חשבונות סימס. אולם אין בדברים אלו כשלעצמם כדי לשלול את טענתו של דיניץ כי אף אם לא הבהיר את כוונתו כראוי, סבר כי עשה כן, ובתודעתו שלו, היה ההסדר מסוכם.

בית משפט קמא הסיק מעדותו של נתיב כי דיניץ "ידע והבין אל נכון, שאין כל הסדר מוסדי מוסכם לפרעון חשבונותיו הפרטיים בסימס על ידי גזברות ניו-יורק..." (עמוד 97 להכרעת הדין). הנני סבור, שבמסקנתו זו הרחיק בית המשפט לכת.

כאמור, הניח בית משפט קמא כי במועד שבו הודיע לסימס על שינוי הכתובת, טרם התגבשה המחשבה הפלילית בליבו של דיניץ. עובדה זו עולה בברור גם מהמכתב ת36/ג, אשר נשלח לאחר שינוי הכתובת, בו ביקש דיניץ לחייב את קניית החליפה לחשבונו הפרטי, ואף טרח להדגיש בקו את המילים "חשבוני הפרטי". אם כך, העובדה שדיניץ הודיע לסימס על שינוי בכתובת למשלוח חשבונותיו בסמוך לאחר שיחתו עם נתיב מעלה את האפשרות הסבירה, שבתודעתו הסובייקטיבית של דיניץ נוצר הרושם כי סוכם הסדר כלשהו בשיחה. ההודעה על שינוי קבוע בכתובת מתיישבת עם טענתו של דיניץ לפיה סבר שמדובר בהסדר של קבע, ולא בענין חד פעמי.

באשר למכתב ת36/ג, צודק בא כוח המדינה בכך שמכתב זה אינו מעיד באופן חד משמעי על קיומו של הסדר. ברם, יש במכתב כדי להעיד כי עניין סימס עלה בשיחתו של דיניץ עם נתיב, וכי לדיניץ היה יסוד להניח, כי בעקבות שיחתו עם נתיב תשלם הסוכנות את החשבון ת36/ב. לו סבר אחרת, לא היה מלכתחילה טעם בשליחת המכתב.

יתרה מזאת. הובאו לעיל דבריו של נתיב, בהם העריך כי הוראתו לשלם את חשבון ת36/ב עשויה היתה להתפרש כהוראה של קבע, על ידי אנשי הגזברות. ספק בעיני, אם דיניץ, אשר על פי דבריו שוחח עם נתיב בנושא סימס מתוך כוונה לגבש עימו הסדר, ואשר ידע כי בעקבות מכתבו לנתיב שולם החשבון ת36/, חייב היה לדעת ולהבין כי לא סוכם הסדר כלשהו. אף אם כענין אוביקטיבי, לא יכול היה נתיב להבין את פניותיו של דיניץ כבקשה מצידו למסד הסדר רב פעמי ומתמשך לתשלום הוצאותיו בסימס, עדותו של נתיב כשלעצמה אינה שוללת את האפשרות כי דיניץ סבר, מבחינת הלך רוחו הסובייקטיבי, כי הנושא סוכם, וכי החשבונות העתידים לבוא יטופלו באופן שבו טופל חשבון ת36/ב. התנהגותו בסמוך לאחר אותה שיחה, כשהודיע לסימס על שינוי הכתובת - כשהוא עושה כן, על פי קביעת בית המשפט, ללא כל כוונה פלילית מצידו - מתיישבת עם מסקנה זו.

בע"פ 3974/92 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565, ציינה חברתי, השופטת דורנר (בפיסקה 13 לפסק דינה), כדלקמן:

"על בית-המשפט לשקול את מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטים סבירים אחרים. אם ממכלול הראיות האפשרות להסיק קיום עובדה שאין בה אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה שיש בה אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי".

אינני סבור כי טענתו של דיניץ, לפיה סבר, כענין סוביקטיבי, כי הבהיר לנתיב את בקשתו, ואת הבעיה שנוצרה לו בתשלום חשבונות סימס, וכי על פי הבנתו הסכים נתיב לפעול על פי בקשתו, היא בנסיבות המקרה "אפשרות דמיונית".

55. כזכור, קבע בית המשפט המחוזי שדיניץ הציג מצג בפני עובדי גזברות הסוכנות בניו-יורק, שהוצאותיו בכרטיס סימס הן הוצאות בתפקיד, וכאילו על סמך מצגו זה אכן סברו עובדי הגזברות כי מדובר בהוצאות בתפקיד. הקביעה בדבר קיומו של מצג כזה היא שעמדה ביסוד הקביעה שהיתה התנהגות שבמרמה מצידו של דיניץ.

בית משפט קמא ביקש להסיק מעדויותיהם של עובדי הגזברות בניו-יורק, כי שלמו את חשבונות סימס מתוך הנחה שמדובר בהוצאות בתפקיד. בא-כוחו של דיניץ יצא חוצץ כנגד מסקנה זו, וביקש לשכנענו, בהסתמך על חומר הראיות, כי עובדי הגזברות שילמו את החשבונות לא על סמך מצג או הנחה כאמור, אלא מתוך הנחה שמדובר בהוצאות פרטיות ובהנחה כי נעשית התחשבנות עם דיניץ בירושלים. לדעתי, יש ממש בטענותיו של סנגורו של דיניץ בעניין זה.

ראשית, במהלך המשפט לא הובאה כל ראיה לכך שדיניץ שוחח עם עובדי הגזברות בניו-יורק בנוגע לתשלום הוצאותיו בכרטיס סימס, או כי ציין בפניהם שמדובר בהוצאות בתפקיד. שנית, עיון במכלול עדויותיהם של האחראים בגזברות למתן הוראות תשלום החיובים שהגיעו מסימס אינו מוביל למסקנה אליה הגיע בית המשפט. מדברים של חלק מאלה, עולה לכאורה תמונה שונה: הם ידעו על כך שכרטיס סימס הינו כרטיס פרטי, ולכאורה, מיועד לכסות הוצאות פרטיות, והם גם ידעו שלאחר כיסוי החיובים של סימס על ידי גזברות ניו-יורק תבוא התחשבנות עם דיניץ, בה תנוכינה הוצאותיו הפרטיות מחשבונו בסוכנות המתנהל בירושלים.

מרבית הרכישות, אחת עשרה במספר, שולמו בשיקים בחתימת עמירה דותן, אשר היתה מסוף שנת 1988 ועד תחילת שנת 1992 ראש המשלחת של הסוכנות בצפון אמריקה ונציגת הגזברות של הסוכנות. על פי עדותה, ידעה שכרטיס סימס הוא כרטיס פרטי, והיא גם ליוותה את דיניץ בביקוריו בחנות סימס ויעצה לו ברכישת פרטים שונים. מכאן יש להניח, שהיא ידעה שאין המדובר בהוצאות בתפקיד. בתחילה סברה, אמנם, שמדובר ב"הטבה" הניתנת על ידי הסוכנות לדיניץ. אך במהלך 1990 הוסבר לה על ידי ברק, כי החיובים בכרטיס סימס הם פרטיים, וכי הם מועברים לירושלים ושם נעשית עם דיניץ התחשבנות, באותה צורה שנעשית התחשבנות ביחס לכרטיס אמריקן אקספרס.

גם יעקב רף, אשר ביקש להרחיק מעצמו כל אחריות, העיד, בין היתר, שידע שכרטיס סימס של דיניץ הוא כרטיס פרטי וכן שכל התשלומים על ידי גזברות ניו-יורק מועברים לגזברות בירושלים ושם מתבצעת התחשבנות.

מכל מקום, לא רק שאין עדות על פיה אמר דיניץ למי מאנשי הגזברות שהוצאות שהוצאו בכרטיס סימס הן הוצאות בתפקיד, אלא שנסיבות המקרה הצביעו, לכאורה, בכיוון ההפוך.

שימושו של דיניץ בכרטיס סימס היה ידוע לכל, ונעשה בפרהסיה. בית משפט קמא קבע כי עוזריו של דיניץ התלוו אליו לעיתים קרובות בעריכת הקניות, וכי התבקשו לאסוף עבורו בגדים שקנה. כאשר התעוררה בעיה, וכרטיסו של דיניץ לא כובד עקב איחור שחל בפרעון חשבונותיו, מיהר דיניץ ופנה למשרדי הסוכנות בניו-יורק בכדי שיבררו את פשר התקלה. אופן התנהגות זה מתיישב עם פעולה בתום לב, הנעשית מתוך הנחה כי מדובר בפרקטיקות לגיטימיות, שאין בהן כל רבב. נראה איפוא כי מסקנת בית משפט קמא לפיה "הנאשם ידע כי גזברות ניו-יורק מסלקת, באופן שוטף, את חשבונות סימס שפורטו בנספח ב' (לכתב האישום - ת"א) בהנחה מוטעית כי אלה הן רכישות בתפקיד" אינה מתחייבת מחומר הראיות שהוכח בפניו. ומכל מקום, זו בודאי לא המסקנה הסבירה היחידה העולה מעובדות המקרה.

56. נדבך נוסף בהרשעתו של דיניץ, הוא במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה,

"לא יתכן כי אצל הנאשם - היודע שאין ולא נעשה כל הסדר עם נתיב בדבר סילוק חשבונות סימס וחיובו האישי בהוצאות אלה - לא התעורר במשך כל השנים הללו כל חשד שהוא איננו מחזיר לסוכנות את הכסף שמוציאה גזברות ניו-יורק לסילוק החשבונות הללו" (עמוד 99 להכרעת הדין).

ברור כי מסקנה זו, מבוססת על קודמתה, היינו, על המסקנה כי דיניץ ידע והבין כי לא סוכם הסדר כלשהו בינו לבין נתיב. משמתערערת המסקנה הראשונה, מתערערת גם האחרונה, המונחת על גבה. אם אכן סבר דיניץ כי סוכם הסדר בענין סימס, וכי הסדר זה פעל כשורה, אין לתמוה עוד על כך שלא הבחין בעובדה שחשבונו הפרטי אינו מחוייב בגין הוצאותיו בסימס. כזכור, תמיהה דומה הועלתה בקשר לאישום הראשון, אך זו נדחתה בידי השופט קמא, אשר קיבל את טענתו של דיניץ כי לא נהג לבדוק את תלושי המשכורת שלו, ולא טיפל באופן אישי במרבית ענייניו הכספיים. הגיונה של קביעה זו לעניין האישום הראשון, יפה גם, כפי שציין בצדק בא כוחו של דיניץ, לעניין האישום השני.

57. אם נקבל את טענתו של דיניץ, בדבר אמונתו הסוביקטיבית בקיומו של ההסדר, יקהה קושי נוסף, אשר אליו התייחס השופט קמא בהכרעת דינו. כאמור לעיל, במכתב ת32/ אשר שלח דיניץ למבקרת הסוכנות, בעקבות הגילויים אודות ההוצאות הפרטיות שהוציא בכרטיס האמריקן אקספרס, ביקש דיניץ מהמבקרת לבדוק את כל הוצאותיו בכרטיס האמריקן אקספרס, אך נמנע מלהזכיר את כרטיס סימס, שהיה מצוי אותה העת בשימושו. השופט המלומד זקף עובדה זו לחובתו של דיניץ, ורמז כי דיניץ התכוון להסתיר את השימוש הפרטי שעשה בכרטיס סימס. הסברו של דיניץ, לפיו הניח כי ההסדר הנוגע לתשלום חשבונות סימס מתבצע כהלכה, וכי אלמלא כן, היתה הגזברות מסבה את תשומת ליבו לכך, נדחה על ידי השופט המלומד, על בסיס מסקנתו כי דיניץ ידע שלא סוכם הסדר כלשהו. ברם, אם ניתן לקבוע, ולו מחמת הספק, כי דיניץ סבר שהושג הסדר, הרי שהסברו של דיניץ יואר באור שונה. שכן, אם במועד שבו נשלח המכתב, דיניץ לא ידע עדיין כי ההסדר אותו סבר שהשיג אינו מתבצע, הרי שלא היתה כל סיבה שיבקש מהמבקרת לבדוק את הנושא. במקרה זה, יימצא טעם אף בהסברו של דיניץ, לפיו סבר כי בעיית ההפרדה אשר התעוררה ביחס לכרטיס האמריקן אקספרס, אינה רלבנטית ביחס לכרטיס סימס, הואיל וההוצאות אשר הוצאו בו, היו כולן פרטיות.

58. השופט קמא תאר באריכות כיצד השתלשלו העניינים, לאחר שמבקרת הסוכנות חשפה את השימוש הפרטי שנעשה בכרטיס סימס, וגילתה כי דיניץ לא חוייב אישית בגין הוצאות אלה. השופט המלומד פירט את מסכת ההתרחשויות שהובילה להשגת האישורים הכוזבים מאנשי הסוכנות בניו-יורק, אשר על פי האמור בהם, אישרו כביכול כי התקלה בחיוב חשבונו של דיניץ נגרמה באשמת הגזברות בניו-יורק. אכן, חלק ממעשיו ומחדליו של דיניץ ראויים לביקורת ומטילים צל כבד על גירסתו. אך ניתן להסביר מהלכים רבים של התנהגותו בלהיטותו להחלץ מן המיצר, ולהביא לדעיכת השערוריה הציבורית המתעוררת מוקדם ככל הניתן, ולצורך זה נקט דיניץ, בסיוע עוזריו, פעולות שאינן ראויות.

נזכור, כי על אף שבית משפט קמא לא חסך מילים וביטויים קשים, בתיאור פעולותיו של דיניץ, ובתיאור עדותו בפרשת האישום הראשון, פסק בית המשפט, בסיכומו של דבר, כי לא הוכחה מעל לספק סביר אשמתו של דיניץ באישום זה. לאור זאת, מתעוררת השאלה, אם לא נתבקשה מסקנה דומה גם ביחס לאישום השני. כאמור, הסוגיה הניצבת בלב האישום השני היא, האם ניתן לקבוע מתוך כלל הראיות הנסיבתיות שהוכחו, ברמת הוודאות הנדרשת, כי התקיים אצל דיניץ הלך הנפש הדרוש לשם הרשעתו בפלילים. קיומו של ספק סביר שולל את קיום הוודאות הנדרשת.

59. לדעתי, גם באישום השני זכאי דיניץ להנות מהספק. גירסתו של דיניץ בדבר הלך מחשבתו מתיישבת עם חלק ניכר מחומר הראיות. השתלשלות הארועים לאחר גילוי הפרשה, מעיבה, אמנם, על גירסתו במידה רבה. אך דומני, כי אין היא שוללת אותה. בנסיבות אלה, כאשר נדרשים אנו להסיק על כוונתו הפלילית של דיניץ מכלל הראיות הנסיבתיות שבפנינו, קם לדעתי ספק סביר בדבר קיומו של היסוד הנפשי, הדרוש לשם הרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה.

לדידי, המסקנה כי דיניץ האמין בקיומו של הסדר לתשלום חשבונותיו בסימס הינה אפשרות סבירה שאין לשללה. דעתי היא גם, שלא הוכח שהוצג מצג כוזב על ידי דיניץ. לאור זאת, סבורני כי באישום השני, בנושא השימוש שנעשה בכרטיס סימס, יש לזכות את דיניץ מהעבירה של קבלת דבר במרמה בה הורשע בבית המשפט המחוזי. משכך, מתייתר הצורך לדון ולהכריע בערעור המדינה בענין הנסיבות המחמירות בהן נעברה כביכול העבירה.

60. נותרה בפנינו השאלה, האם ראוי להותיר על כנה את הרשעתו של דיניץ בעבירה על פי סעיף 284 לחוק. כידוע, עניינה של עבירה זו ב"מעשה מרמה או הפרת אמונים". משמע, אף אם מעשה מסויים אינו "מרמה" כמשמעו בסעיף זה, עשוי הוא להחשב "הפרת אמונים", העולה כדי עבירה פלילית (ע"פ 293/89 סוקולובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 92, 140). השופט המלומד בבית משפט קמא, מצא לנכון להתייחס לחלופה זו בנפרד מחלופת המרמה, בציינו כי:

"ברי איפוא, כי גם לפי פירוש מצמצם ככל שיהיה, אין ספק כי מעשיו ומחדליו של הנאשם - כפי שבוארו לעיל - אינם עולים בקנה אחד עם טוהר המידות ואינם יאים לעובד ציבור במובן הפלילי - ולא רק המשמעתי - של מונחים אלו" (עמוד 135 להכרעת הדין).

הפרת האמונים בה הורשע דיניץ, מקורה בכך שהניח לסוכנות לשלם את חשבונותיו מתוך טעות, ומבלי שיחוייב בגינם, ובכך שלא דאג להשבת הכספים, עד לחשיפתה של הפרשה. המעשים והמחדלים אשר ליוו את פעולותיו בענין זה, גיבשו, על פי קביעת בית המשפט, את היסוד העובדתי של מעשה הפרת האמונים, שבעטיו הורשע.

61. היסוד הנפשי בעבירה על פי סעיף 284 לחוק הינו "מודעות בפועל לטיב הפיזי של ההתנהגות, כלומר מודעות בפועל, כי נעשה מעשה מרמה או הפרת אמונים; מודעות בפועל לקיום הנסיבות הרלבנטיות, דהיינו, מודעות בפועל לכך, כי הוא עובד ציבור העושה במילוי תפקידו; ומודעות בפועל לאפשרות של גרימת התוצאה, דהיינו, מודעות בפועל כי המעשה פוגע בציבור" (ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' הוכמן (טרם פורסם); וכן ע"פ 7318/95, ע"פ 7332/95 ציוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בפיסקה 13 לפסק דינו של השופט גולדברג).

החלטתו של השופט קמא להרשיע את דיניץ בעבירה של מרמה והפרת אמונים, התבססה על מסקנתו כי דיניץ ידע, או למצער עצם את עיניו, לנוכח העובדה, שהסוכנות שילמה את חשבונותיו בטעות, ומבלי לחייבו בהם. עמדתי לעיל על כך, שלא ניתן להגיע למסקנה זו ברמת הוודאות הנדרשת, של למעלה מספק סביר. כמצויין לעיל, התיזה לפיה האמין דיניץ כי סוכם הסדר בנושא התשלומים לסימס, וכי הסדר זה מתבצע כהלכה, הקימה, בנסיבות הענין, ספק סביר אשר לא הותר, בדבר קיומו של היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה. קביעה זו, יפה גם לענין העבירה של מרמה והפרת אמונים. אם נקבע, ולו מחמת הספק, שדיניץ סבר בתום לב שהוא רשאי להשתמש בכרטיס סימס, והוצאותיו באמצעות כרטיס זה מנוכות מחשבונו - אין לייחס לו עבירה של הפרת אמונים. על סמך כל האמור לעיל, לא ניתן לקבוע שדיניץ היה "בעל מודעות בפועל" לכך שמתבצע מעשה של הפרת אמונים. מכאן, שיש לזכות את דיניץ גם מהעבירה של מרמה והפרת אמונים, בה הורשע בבית המשפט המחוזי.

62. קודם סיום מתבקשות שתי הערות.

א. התמונה העולה מהראיות שהוגשו בתיק זה, בכל הנוגע לטיפול בענייני כספים בסוכנות, בתקופה הרלבנטית, עגומה היא מאוד. מתברר שבמשך תקופה ארוכה לא נעשו בגזברות שבירושלים כל הפעולות הדרושות לצורך עדכון חשבונות של עובדי הסוכנות, וכך נמנע ניכוי מחשבונות של עובדים בכירים בסוכנות של סכומים אשר הוצאו על ידם, והיה מקום לנכותם מחשבונם. מסמכים רבים נערמו מבלי שטופלו.

עוד הוברר, שעניינים רבים הנוגעים לזכויותיהם של בכירים בהנהלת הסוכנות לא הוסדרו בדרך של הוראות ברורות בכתב. העדר הוראות ונוהלים ברורים גרמו לאי הבנות, וגם לעדויות סותרות באשר למותר ואסור.

יש לקוות, שנלמד הלקח מניסיון העבר, והליקויים האמורים תוקנו.

ב. אף כי הוחלט על זיכויו של דיניץ כמבואר לעיל, אין לבוא בטרוניה עם רשויות התביעה, על שראו להגיש את כתב האישום נגד דיניץ. התמונה העובדתית אשר עלתה מחומר הראיות בכתובים אשר עמד לנגד עיני התביעה, הצביעה לכאורה על קיום עבירות מצידו של דיניץ. רק לאחר שמיעת הראיות, ניתן היה לקבוע שלא הוכחו העבירות המיוחסות מעבר לספק סביר.

התוצאה

63. לאור כל האמור לעיל, נדחה ערעור המדינה בע"פ 4336/96 ומתקבל ערעורו של דיניץ בע"פ 4467/96. התוצאה היא שדיניץ מזוכה, מחמת הספק, משני האישומים אשר יוחסו לו בכתב האישום.

ש ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים. המשנה לנשיא

השופטת ד' דורנר:

לדעתי, מכלול הראיות שהובאו בתיק זה מוכיח מעל לכל ספק סביר את העבירות שיוחסו לשמחה דיניץ בשני האישומים שהועלו נגדו גם יחד.

להלן נימוקיי.

העובדות, ההליך והטענות

1. שמחה דיניץ כיהן כיושב-ראש הסוכנות היהודית (להלן: הסוכנות) החל מדצמבר 1987 ועד לדצמבר 1994, אז פרש מכהונתו בעטיה של הגשת כתב-האישום נגדו.

בתקופה הרלוואנטית, בין השנים 1992-1988, משכורתו (נטו) בסוכנות הייתה בסכום השווה לכ2,500- דולר. במהלך תקופה זו הרבה דיניץ לנסוע לחוץ-לארץ לצורכי תפקידו, ובעיקר לארצות-הברית. במהלך נסיעותיו אלה רכש לעצמו מוצרים שונים בסכום כולל של כ22,000- דולר. מוצרים אלה נרכשו בשני כרטיסי אשראי - כרטיס אשראי של אמריקן אקספרס על-שם הסוכנות (להלן: כרטיס אמריקן אקספרס), וכרטיס אשראי של רשת חנויות אמריקאית לבגדי גברים בשם סימס, על-שמו של דיניץ (להלן: כרטיס סימס). הסוכנות נשאה בתשלומים בגין רכישות אלה מבלי לדעת כי מדובר ברכישות פרטיות.

2. השימוש בכספי הסוכנות על-ידי חברי הנהלת הסוכנות, לרבות היושב-ראש שלה, בנסיעותיהם בחוץ-לארץ מוסדר בנהלים בכתב.

על-פי נהלים אלה, חברי הנהלת הסוכנות זכאים לקבל מקדמת אש"ל לנסיעותיהם לחוץ-לארץ על-יסוד קצובת אש"ל יומית. הם גם זכאים לקבל החזר הוצאות בתפקיד שהוציאו בנסיעותיהם, וזאת על-יסוד הצגת חשבון או קבלה. בנוסף לכך החזיקו בתקופה הרלוואנטית בכרטיסי אמריקן אקספרס חמישה עובדים בכירים, ובהם דיניץ. הכרטיסים ניתנו להם לשם מימון הוצאותיהם בתפקיד, אך הם היו רשאים בעת הצורך להשתמש בהם גם לרכישות פרטיות.

3. אמריקן אקספרס העבירה דו"חות חודשיים של חשבונות הכרטיסים למשלחת הסוכנות בניו-יורק (להלן: המשלחת). בחשבונות אלה לא צוינו הפריטים שנרכשו, ונרשם בהם אך שם בית-העסק וסכום הרכישה. החשבונות נפרעו על-ידי המשלחת והועברו בצירוף שוברי התשלום לסוכנות בירושלים.

החשבונות טופלו על-ידי שני גופים - ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. לכל אחד מגופים אלה מחלקת כספים משלה, ובראש שתי המחלקות עומד גיזבר אחד. במחלקת הכספים של ההסתדרות הציונית קיים אגף שליחים, המעניק לסוכנות שירותי חשבונאות ושירותים כספיים שונים בכל הקשור לפעילותם של שליחי הסוכנות בחוץ-לארץ. בתקופה הרלוואנטית עמד בראש מחלקת הכספים של הסוכנות צבי ברק ובראש מחלקת הכספים של ההסתדרות הציונית דב ברגמן. בראש אגף השליחים עמד יהודה בן-דוד, ומאוקטובר 90, אורי אילש.

חשבונות אמריקן אקספרס ששולמו על-ידי המשלחת הועברו למחלקת הכספים של הסוכנות, והיא חייבה בסכום הגלובלי את אגף השליחים בהסתדרות הציונית.

אגף השליחים מנהל כרטיס התחשבנות לכל שליח, לרבות חברי ההנהלה ויושב-ראש הסוכנות. בכרטיס זה רושמים לחובת השליח את המקדמות שקיבל, ולזכותו את הסכום המגיע לו בגין ימי האש"ל והחזרי הוצאות. החשבון מחויב או מזוכה בהתאמה, ומחלקת הכספים משלמת לשליח בשיק את היתרה שלזכותו, ומנכה ממשכורתו את היתרה שלחובתו.

על-פי נוהל התשלום לנסיעות חברי ההנהלה, נדרשים חברי ההנהלה להגיש דו"ח אש"ל והוצאות לאגף השליחים לא יאוחר מ15- ימים מיום שובם לישראל, ועל-יסוד דו"ח זה נערכת ההתחשבנות. בחלק הדו"ח המתייחס לאש"ל על המדווח לציין את מספר הימים ששהה בחוץ-לארץ, ובחלק הנוגע להוצאות עליו לדווח על ההוצאות שלא כוסו על-ידי כספי האש"ל, ולצרף לדו"ח את האסמכתות להוצאותיו (חשבונות, קבלות, שוברי תשלום של כרטיסי אשראי).

4. חברי ההנהלה, לרבות ארבעה ממחזיקי כרטיס אמריקן אקספרס, הגישו דו"חות כנדרש בנוהל. דיניץ בלבד לא הגיש דו"חות. דיניץ וברק השתמשו בכרטיסים גם לצרכים פרטיים. ברק דיווח על רכישותיו הפרטיות בכרטיס אמריקן אקספרס, וסכום הרכישה חויב בחשבונו. יצוין כי אחד מחברי ההנהלה עומד היום לדין לאחר שהתגלה כי לא ציין בדו"חות שהגיש כי חלק מרכישותיו בכרטיס אמריקן אקספרס היה לצרכיו הפרטיים. עוד התגלה בחקירתו הנגדית הנמרצת של סניגורו של דיניץ בבית-המשפט המחוזי, עורך-הדין וגמן, כי חבר ההנהלה משה נתיב לא דיווח לגבי ארבעה חשבונות מלון שהגיעו לסוכנות, כי הם כוללים גם חיובים בגין צפייה בסרט כאשר שהה במלון במהלך נסיעותיו בתפקיד (תמורת צפייה בסרט שולם סכום של דולרים בודדים).

בינואר 1989 שלח ברק לדיניץ מכתב אישי ובו ביקש אותו להגיש דו"חות אש"ל ובגידרם לדווח על ההוצאות שהוציא באמצעות כרטיס אמריקן אקספרס, וכן לצרף לדו"ח את שוברי הכרטיס (להלן: מכתב ברק).

5. דיניץ לא הגיב למכתב ברק. הוא המשיך לפטור עצמו מהגשת דו"חות אש"ל, ואף לא סימן את שוברי הרכישות הפרטיות בכרטיס אמריקן אקספרס כדי שניתן יהיה להבחין בינן לבין הרכישות המוסדיות. אשר-על-כן, חייבה הגזברות את לשכתו בחשבונות אמריקן אקספרס במלואם בהתייחסה לחשבונות אלה כרכישות מוסדיות. הגזברות גם שילמה לדיניץ את דמי האש"ל המירביים שהיה זכאי להם על-פי כללים טכניים, שהיו מבוססים על אורך השהייה בחוץ-לארץ. בשנת 1990, כאשר נסע דיניץ באופן בלתי-מתוכנן לארצות-הברית, ומימן הוצאות שהיו לו בכרטיס אמריקן אקספרס, דיווחה מזכירתו, מרלן מוסק, לאגף השליחים על הנסיעה, וביקשה לזכות את חשבונו של דיניץ ב700- דולר, מאחר שלא הספיק לקבל את מקדמת האש"ל לפני הנסיעה.

6. בראשית שנת 1991 הועבר למדור השליחויות הקצרות באגף השליחים מנהל-החשבונות נדב שוקרון. הוטל עליו לערוך ביקורת על חשבונות כרטיסי אמריקן אקספרס המתייחסים לדו"חות אמריקן אקספרס מינואר 1990. דו"חות אלה משקפים רכישות באמצעות כרטיס אמריקן אקספרס במשך 15 חודשים, החל מנובמבר 1989. כן הוטל על שוקרון לטפל בדו"חות אש"ל של השליחים.

שוקרון גילה כי דיניץ כלל אינו מדווח על נסיעותיו. הוא הכין על-פי הכללים הטכניים דו"ח אש"ל הנוגע לנסיעות דיניץ בשנים 1990-1988. בדו"ח זה מופיע סכום של 4,743 דולר, שהינו סיכום של יתרות חובה המשקפות את סכומי האש"ל ששולמו לדיניץ בנסיעותיו לחוץ-לארץ מעבר לסכומים שהיה זכאי להם על-פי הכללים הטכניים.

במהלך הביקורת על חשבונות אמריקן אקספרס התברר לשוקרון כי דיניץ לא דיווח על רכישות פרטיות. שוקרון שאל את הממונה עליו, נסים אלימלך, כיצד להתייחס לרכישותיו של דיניץ. אלימלך השיב לו, כי באין דיווח על שימוש פרטי יש להתייחס לכל הוצאותיו של דיניץ כהוצאות מוסדיות ולחייב את לשכתו. דרך זו לא הייתה מקובלת על שוקרון. הוא הציע לאלימלך כי ינסה לברר אם דיניץ רכש רכישות פרטיות בכרטיס אמריקן אקספרס (אותה עת לא היה ידוע באגף השליחים על השימוש בכרטיס סימס). אלימלך התיר לו לעשות כן, ושוקרון ניסה לדלות מתוך חשבונות אמריקן אקספרס על-פי שם העסק את הרכישות הפרטיות.

7. שוקרון הכין רשימה של 38 פריטים שהתשלום עבורם מסתכם ב2,569- דולר, ושהתייחסו, כאמור, לרכישות שביצע דיניץ החל מנובמבר 1989 (להלן: רשימת שוקרון). מתוך רשימה זו הוא זיהה, אם כי לא בוודאות, 13 פריטים בלבד כרכישות פרטיות ובעקבות חוסר הבהירות באשר לטיבן של הרכישות העביר שוקרון את הרשימה ללשכתו של דיניץ בצירוף בקשה בזו הלשון:

אודה לכם על בירור עם מר דיניץ אם אלה הוצאות פרטיות.

יצוין כי ההשוואה בין הסכום הכולל של הרכישות על-פי רשימת שוקרון, שהסתכם כאמור ב- 2,569 דולר, לבין הסכום הכולל ביחס לאותה תקופה של רכישותיו של דיניץ על-פי כתב האישום, המסתכם ב3,860- דולר, מלמדת כי שוקרון לא הצליח לאתר רבות מן הרכישות הפרטיות, שכן הסכום ברשימת שוקרון נמוך בכשליש מן הסכום בכתב האישום, וזאת על-פי כרטיס אמריקן אקספרס בלבד.

8. דיניץ לא השיב לבקשתו זו של שוקרון, אך ביקש ממזכירתו מוסק ומעמירה דותן, שאותה עת עמדה בראש המשלחת, לערוך בירורים באמריקן אקספרס בניו-יורק. דותן שלחה לדיניץ את ריכוזי חשבונותיו באמריקן אקספרס בצירוף השוברים החל מאפריל 1990 ועד לאוגוסט 1991 - תקופה שחפפה בעשרה חודשים את התקופה שאליה התייחסה רשימת שוקרון. דיניץ עבר על ריכוזי החשבונות, והעתיק מתוכם את מחירי הפריטים שאותם רכש לצרכיו, והמסתכמים לסכום של 6,145 דולר (להלן: רשימת דיניץ). סכום זה כמעט זהה לסכום רכישותיו הפרטיות באותה תקופה, המפורטות בכתב-האישום (סכום של 6,739 דולר), שבהן הודה.

9. דיניץ לא העביר את רשימתו לשוקרון, וחובותיו לסוכנות נקבעו על-יסוד מכתב שכתבה מזכירתו מוסק (להלן: חשבון מוסק). בחשבון מוסק, שהופנה אל דיניץ, נכתב כי מן הבדיקות שנערכו עולה כי סכום רכישותיו הפרטיות של דיניץ בכרטיס אמריקן אקספרס החל מינואר 1988 ועד לדצמבר 1990 מסתכם ב2,569- דולר, ורכישותיו בשנת 1991 בחודשים מאי עד אוקטובר מסתכמות ב4,743- דולר. בשולי חשבון מוסק נכתב:

יש אישור חד פעמי על 2,500 דולר עד סוף אוקטובר 1991.

(כמסתבר, הסכום של 2,500 דולר אושר על-ידי ברק כמענק ביגוד מיוחד לדיניץ).

במכתב שנכתב זמן-מה אחרי עריכת חשבון זה, כתבה מוסק לדיניץ כי דיברה עם ברק, אשר אישר כי מענק הביגוד מקזז את חובו עבור רכישות פרטיות במשך שלוש שנים, וכי החוב הנותר הוא 4,743 דולר, ולפי השער היציג של הדולר 10,799 ש"ח. עוד נכתב כי ברק אישר שדיניץ יוכל להחזיר סכום זה במספר שיקים שקליים על-פי נוחותו. בתאריך 8.1.1992 אישר דיניץ במכתב שהופנה לברק את סכום החוב הנ"ל, והחזיר אותו בחמישה תשלומים חודשיים באמצעות שיקים דחויים החל מתאריך 1.2.1992.

10. כמסתבר, חשבון מוסק לא נכתב על-יסוד בדיקה. מוסק הודתה כי הסכום של 2,569 דולר נלקח מרשימת שוקרון, שכאמור התייחסה לתקופה של 15 חודשים בלבד, ושיקפה למעשה רק שני שלישים מן הרכישות בתקופה זו בכרטיס אמריקן אקספרס (3,860 דולר), ואילו על-פי חשבון מוסק שיקף הסכום של 2,569 דולר את חובו של דיניץ במשך שלוש שנים. הסכום של 4,743 דולר הועתק ככל הנראה מתוך דו"ח האש"ל שערך שוקרון, שכמוסבר לעיל אינו קשור כלל לרכישות פרטיות. על-כל-פנים, שני הסכומים בחשבון מוסק גם יחד הגיעו אך לכשליש מחובו של דיניץ לסוכנות בגין רכישותיו בשני כרטיסי האשראי: חובו לסימס בסוף אוקטובר 1991 הסתכם ב 4,835 דולר ואילו חובותיו בגין רכישותיו הפרטיות בכרטיס אמריקן אקספרס הגיעו לסך 15,201 דולר - ובסך הכול 20,036 דולר. מתוך סכום הרכישות הפרטיות בכרטיס אמריקן אקספרס הוצאו בחודש אוקטובר 1991 בלבד 3,367 דולר. מרבית הסכום - 2,498 דולר - שולמה עבור שתי ספות עור שנרכשו בחנות הכול-בו בלומינגדיילס בניו-יורק. ספות אלה הגיעו לישראל כחודש או חודשיים לאחר הרכישה. דיניץ נטל אחת מהן לעצמו ואת השנייה מסר לבנו. אף כי דיניץ טען כי מלכתחילה רכש ספה אחת בלבד ומשלוח שתי ספות נעשה בטעות, הרי שהוא לא חלק על כך שהנחתו הייתה כי כרטיס האמריקן אקספרס חוייב בגין רכישת שתי ספות. יוצא, איפוא, כי בינואר 1992, כאשר אישר דיניץ את חובו לסוכנות, ידע כי בחשבון זה נכלל גם התשלום עבור שתי הספות.

11. בתאריך 8 בינואר 1992 הכין שוקרון, בעקבות בקשת ברק, טבלה המשקפת את נסיעותיהם והוצאותיהם של חברי הנהלת הסוכנות בשנת 1991 (להלן: טבלה, או טבלת שוקרון).

בשולי הטבלה, בהתייחסו להוצאותיו של דיניץ, רשם שוקרון:

חישוב האש"ל נערך על-פי אומדן של 50% מגובה האש"ל במדינות + כיבודים, היות ולא הוגשו דוחו"ת מלשכת היו"ר.
חיובי אמריקן אקספרס כפי שנתקבלו מגזברות ניו-יורק - אין אבחנה בין הוצאות פרטיות לבין הוצאות בתפקיד היות ולא הוגשו לאגף השליחים.
[ההדגשה הוספה.]

בעקבות ההערות בטבלה וביקורת שנערכה, כתבה מבקרת הסוכנות, רננה גוטמן, למנכ"ל המחלקה לכספים של ההסתדרות הציונית, דב ברגמן, עם העתק לדיניץ, כי הואיל ולא כל חברי ההנהלה מקפידים על הגשת דו"חות (כאשר הכוונה הייתה אך לדיניץ, שהוא לבדו לא הגיש דו"חות), היא ממליצה להפסיק את השימוש בכרטיסי אמריקן אקספרס לתשלום רכישות פרטיות. דיניץ קיבל את ההמלצה, ובתאריך 24 במאי 1992 הודיע למבקרת כי הורה על הפסקת השימוש בכרטיס לתשלום הוצאות פרטיות. מאז חדל דיניץ להשתמש בכרטיס אמריקן אקספרס לרכישות פרטיות, אך המשיך להשתמש בכרטיס סימס.

12. על אף הפסקת השימוש בכרטיס אמריקן אקספרס, ככל הנראה בעקבות הדלפת מידע על טבלת שוקרון, התפרסמה בתאריך 7 בדצמבר 1992 כתבה בעיתון גלובס בה נכתב כי דיניץ אינו מפריד בין הוצאותיו האישיות להוצאות בתפקיד בכרטיס אשראי וכי הסוכנות נושאת בהוצאותיו הפרטיות. או אז ביקשה כתבת ידיעות אחרונות, ענת טל-שחר, לראיין את דיניץ והוא נענה לה. לפי הכתבה שפורסמה בתאריך 8 בדצמבר 1992 בידיעות אחרונות אמר, בין השאר, דיניץ לטל-שחר:

אז כשהגיע החשבון דאגתי להחזיר את ההוצאה לקופה.... כל הוצאה שלי אני מסמן. אני אומר להם "זה הוצאות אישיות". עם יד על הלב, אף אגורה מכספי המדינה לא שולמה עבור צרכי האישיים.

בינואר 1993 הודלפה טבלת שוקרון במלואה לעתונות. היא פורסמה בעיתון גלובס ועוררה סערה גדולה.

בדצמבר 1992, בעקבות הפרסומים בעיתונות, ולאחר הסדר חובותיו על-יסוד חשבון מוסק בגין רכישות פרטיות בכרטיס אמריקן אקספרס, כתב דיניץ למבקרת כי מבקש הוא ממנה לבדוק בניו-יורק את חשבונות כרטיס אמריקן אקספרס כדי להזים את הטענות שהסוכנות משלמת את הוצאותיו הפרטיות. במכתבו זה לא הזכיר דיניץ את כרטיס סימס. ואולם, במהלך הביקורת שנערכה במחצית הראשונה של חודש דצמבר 1992, גילתה המבקרת את חשבונות כרטיס סימס.

13. נהלי הסוכנות לא איפשרו לפרוע חשבונות פרטיים, אף לא כתשלום ביניים. פריבילגיה זו לא הוענקה גם ליושב-ראש הסוכנות ואף לא ניתנה סמכות לאורגן כלשהו של שני הגופים - הסוכנות וההסתדרות הציונית - להעניק לו פריבילגיה זו.

14. כרטיס סימס היה כרטיסו הפרטי של דיניץ. הוא החזיק בו לפני מינויו ליושב-ראש הסוכנות, ופרע את החשבונות על-פיו באמצעות חשבון שפתח בבנק בניו-יורק. החשבון נסגר בשל ביטול ההיתר שניתן על-ידי אגף הפיקוח על מטבע זר. מיד לאחר מינויו ליושב-ראש הסוכנות שינה דיניץ את הכתובת למשלוח חשבונות כרטיס סימס, ומסר את כתובתה של המשלחת. בראש המשלחת עמד באותה עת משה נתיב. בהעדר נהלים המאפשרים פרעון חשבון פרטי, נשלח חשבון סימס הראשון שהתקבל במשלחת ללשכתו של דיניץ בירושלים. או אז, באפריל 1988 כתב דיניץ, בכתב-יד מכתב אישי לנתיב בזו הלשון:

אולי זכור לך, בזמנו, בעת ביקורי הראשון בניו-יורק, אמרתי לך, שבכוונתי לקנות טוקסידו (חליפת ערב) ב-SYMS.
עשיתי זאת וקניתי עוד חליפה ובקשתי לשלוח החשבון מכרטיס האשראי שלי למשרד בניו יורק. הם אכן העבירו החשבון לניו יורק ומישהו החזיר זאת למשרדי לאחר שנתגלגל במשרד והגיע לידי. אבקשך מאד בדחיפות לשלם להם את החשבון על שתי החליפות בתוספת דמי פיגור ס"ה 439.25$. לחייב את המשרד על הטוקסידו (217.92) ולחייב את חשבוני הפרטי על החליפה השניה. אנא טפולך. [ההדגשות במקור.]

נתיב, אשר היה ער לכך כי אינו מוסמך לפרוע חשבון פרטי כלשהו, החליט לנוכח הפירוט שבמכתב להענות לממונה עליו, וקיבל עליו את האחריות לתשלום כמעשה חד-פעמי. וכך הסביר:

מר דיניץ היווה סמכות עליונה לגבי כל דבר... פניה של היו"ר צריך לכבד... מר דיניץ אחראי ישירות עלי... הוא פנה במכתב עם הסבר מלא, עם פרוט מלא שהוא שילם הכל והוא מבקש שאנחנו נשלם לחייב את התקציב כי חלק הוא הוציא בתפקיד וחלק הוא ביקש לחייב את עצמו. לא ראיתי שום סיבה שבמקרה חד-פעמי לא נעשה את זה אחרי פנייה כזו, ולקחתי על עצמי את האחריות לעשות את זה.

15. החשבון נפרע איפוא, ונשלח לאגף השליחים בצירוף טופס שבו נרשם, על-יסוד מכתבו של דיניץ לנתיב, כי יש לחייב את חשבונו של דיניץ במחיר החליפה הרגילה ואת חשבון הסוכנות (לשכת דיניץ) במחיר חליפת-הערב. ראש אגף השליחים אישר על גבי הטופס את תשלום הסוכנות עבור חליפת-הערב, בהסתמך על תקנון הממשלה שעל-פיו שר רשאי לקבל פעם אחת בתקופת כהונתו חליפת-ערב. כן הורה לחייב את דיניץ במחיר החליפה האחרת. מנהל החשבונות רשם את מחירה של חליפה זאת לחובת דיניץ, אך כיוון שההתחשבנות נערכת, כאמור, לאחר קבלת דו"ח אש"ל, נותר הרישום מבלי שדיניץ ישלם עבור החליפה. בפרשה זו דיניץ לא הואשם.

באוקטובר 1988 רכש דיניץ פעם נוספת בגדים בחנות סימס והחשבון נשלח למשלחת. גם הפעם לא פרעה המשלחת את החשבון והעבירה אותו ללשכתו של דיניץ בירושלים. אנשי לשכתו שלחו את החשבון לתיוק בהנחה כי כבר נפרע. בדצמבר 1988 הגיע למשרד המשלחת חשבון-תזכורת, ואף הוא הועבר ללשכתו של דיניץ בירושלים. הפעם החזירו אנשי לשכת דיניץ את החשבון למשלחת, והחשבון הגיע לידיה של החשבת סוזן קרופ. אותה עת כבר עמדה בראש המשלחת עמירה דותן, שהחליפה את נתיב. קרופ שילמה את החשבון, ומכאן ואילך נפרעו חשבונות סימס על-ידי המשלחת, והועברו בצירוף שוברי הקבלה למחלקת הכספים בירושלים כאסמכתה להוצאה בתפקיד של דיניץ. קרופ הסבירה כי לא היה זה מתפקידה להפריד בין הוצאות פרטיות להוצאות בתפקיד וכי איש לא הנחה אותה לעשות כן. הסבריה הנוספים, כי קיבלה הוראה מפורשת מבעלי תפקיד במשלחת נדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי.

16. דותן, שבתפקידה כראש המשלחת חתמה על השיקים שבאמצעותם נפרעו חשבונות סימס, הסבירה כי בשנה הראשונה לכהונתה (שנת 1989) סברה כי מדובר בתשלום עבור בגדי-יצוג. ואולם, לנוכח הסכומים הגדולים-יחסית הבינה, מאוחר יותר, כי אלה רכישות פרטיות. אף-על-פי-כן המשיכה לאשר תשלום החשבונות לאחר התייעצות עם ברק, שאמר לה כי על דיניץ לדווח על רכישותיו בכרטיס סימס. לקראת סיום תפקידה בינואר 1992, כאשר הגיעו לאוזניה שמועות כי דיניץ אינו מדווח על הוצאותיו הפרטיות בשני הכרטיסים, הפנתה את תשומת ליבו של דיניץ לשמועות, הזכירה לו את חובתו לדווח ושמעה מפיו כי העניין מטופל. אף עוזי נרקיס, שהחליף את דותן בשנת 1992, פרע את חשבונות סימס. הוא הסביר כי נהג כקודמתו כדרך השגרה, מבלי לתת דעתו לשאלה אם מדובר בהוצאות פרטיות או מוסדיות.

17. כאמור, פרעון חשבונות כרטיס סימס התגלה באקראי על-ידי המבקרת. היא כתבה במכתב אישי לדיניץ כי גילתה חשבונות כרטיס סימס על שמו בסכום של 6,694 דולר, שנפרעו על-ידי המשלחת. דיניץ השיב לה:

האמת היא שהופתעתי למצוא חיובים שלא היה לי כל מושג עליהם...

או אז, בתאריך 15.12.92, הוא הודיע למבקרת כי החליט להפסיק להשתמש בכרטיס סימס.

במקביל פנה עוזרו של דיניץ, יעקב ניצן, לדותן ולנרקיס ושיכנע אותם, כמענה לסערה בעיתונות, לאשר בכתב כי האשמה לאי הדיווח על הוצאותיו הפרטיות של דיניץ בכרטיס סימס מוטלת על המשלחת. השניים נענו, ועל-פי הנוסח שהציע להם ניצן כתבו כי הופתעו לגלות שהמשלחת שילמה את חשבונות סימס מבלי לציין כי אלה חשבונות פרטיים וכי על-כן הם לא הועברו לדיניץ לתשלום, וכן כי הם מצטערים על כך (להלן: מכתבי ההתנצלות). ניצן גם הכתיב למוסק מכתב בו כתבה לדיניץ כי רק עתה נודע לה על חשבונות סימס, וכי ברור שנערך בניו-יורק העלה כי בשל טעות המשלחת לא צויין על חשבונות אלה שהם פרטיים.

בפברואר 1993 כתב דיניץ למבקרת כי חשבונות סימס הועברו לתשלום כחשבונות מוסדיים בשל תקלה טכנית. הוא ציין במכתבו כי הוא אישית נתן הנחיה מפורשת למשרדו במשלחת בניו-יורק לחייב את חשבונו הפרטי. הוראתו לא בוצעה, ועל-כך התנצלו ראשי המשלחת. ברוח דברים אלה רשם דיניץ לעצמו במרץ 1993 נקודות לשיחה עם עורך ידיעות אחרונות, משה ורדי. וכך, בין השאר, כתב:

המבקרת מצאה כי לא כל החשבונות הועברו לתשלום על-ידי גזברות ניו-יורק, כולל הוצאות ביגוד מבית מסחר [סימס] בניו-יורק, שלגביו נתתי כתובת משרדי בניו-יורק ככתובת לקבלת דואר ולא כתובת לתשלום. ... מיד עם קבלת ממצא זה שילמתי את כל חשבונותי שנותרו במלואם, בצירוף ריבית והצמדה.
[הדגשות הוספו.]

18. ביצוע רכישות פרטיות על חשבון הסוכנות על-ידי היושב-ראש שלה, תוך מודעות שהסוכנות אינה מחייבת אותו בגין הכספים ששילמה עבור רכישותיו הפרטיות, מהווה עבירות קבלת דבר במרמה ומרמה והפרת אמונים גם יחד. דיניץ, אשר לא יכול היה לחלוק על-כך שהסוכנות פרעה את חשבונותיו הפרטיים במשך שנים מבלי לחייבו בהחזר, התגונן במשטרה ובבית-המשפט בטענה כי לא היה מודע לכך.

בבסיס הגנתו עמדה הטענה כי כיושב-ראש הסוכנות, שמעמדו כמעמד ראש הממשלה, היו מעייניו נתונים לטיפול בעם ישראל. הוא לא היה פנוי לטפל בקטנות כדוגמת דיווח על רכישותיו הפרטיות או מעקב אחר חשבונותיו, וציפה כי עוזריו ופקידי הגזברות ואגף השליחים יטפלו בעניינים אלה, ידווחו במקומו ויוודאו כי חובותיו מנוכים משכרו.

דיניץ תלה את העדר מודעותו בפרשת הרכישות הפרטיות בכרטיס אמריקן אקספרס ברשות שניתנה למחזיק כרטיס האשראי המוסדי להשתמש בו לצרכים פרטיים, מחד-גיסא, ובהסבר ששמע מפי ברק כי ההפרדה בין ההוצאות המוסדיות להוצאות הפרטיות נעשית בגזברות בירושלים, מאידך-גיסא. לדיניץ לא הייתה תשובה המניחה את הדעת לשאלה כיצד יכול פקיד לבצע את ההפרדה בין הוצאותיו הפרטיות להוצאותיו המוסדיות, והוא הסכים כי ההפרדה אינה אפשרית ללא קבלת אינפורמציה ממנו, אלא שהוסיף, כי ציפה כי הפקיד עורך החשבון יפנה אליו לקבלת האינפורמציה הדרושה. דיניץ הסביר כי לא היה מודע לכך שחובו אינו מוחזר, משום שלא התעניין ברשום בתלושי המשכורת שנשלחו אליו, והסתפק בהעפת עין על הרישום בדבר הסכום שהופקד בחשבונו בבנק. דיניץ הכחיש כי אמר לטל-שחר את הדברים שהובאו בכתבה בשמו, וטען כי לא היה לו כל קשר לחיבור חשבון מוסק ולהקטנת חובו על-ידי הענקה מיוחדת של מענק ביגוד.

19. בפרשת כרטיס סימס נתן דיניץ הסברים עובדתיים סותרים. ההסבר הראשון, אותו העלה לראשונה בפני המבקרת במכתבו מפברואר 1993, היה, כאמור, כי הורה למשרדו במשלחת לחייב את חשבונו שם בסכומים הנקובים בחשבונות סימס וכי החשבונות נפרעו בשל טעות המשלחת. הסברו השני היה, כי הורה לסימס להעביר חשבונותיו למשלחת לא לשם פרעון אלא ככתובת למשלוח מכתבים, כי כוונתו הייתה שהמשלחת לא תפרע את החשבונות אלא תשלח אותם ללשכתו בירושלים, וכי אף הורה לאנשי לשכתו להעביר לו חשבונות פרטיים המגיעים ללשכה כדי שיוכל לפרוע אותם. מכל מקום, משפרעה המשלחת את החשבונות על-אף הוראתו, היה עליה לחייב את חשבונו הפרטי. דיניץ הוסיף כי ציפה לשירות זה כיוון שקיבל שירות דומה כאשר שימש בתפקיד נשיא האוניברסיטה העברית. לאחר שנסגר חשבון הבנק שלו בניו-יורק סילקה האוניברסיטה את חשבונותיו בסימס וחייבה את משכורתו. הסברו השלישי, שהועלה בהודעה מאוחרת במשטרה, הסבר שעליו חזר בעדותו בבית-המשפט, היה כי הגיע להסדר עם נתיב, שעל-פיו תפרע המשלחת את חשבונות סימס ותעבירם לירושלים תוך ציון שמדובר ברכישות פרטיות. דיניץ תמך הסבר זה במכתבי ההתנצלות. ברם, משהחוקרת הביאה לידיעתו את גירסתו המכחישה של נתיב, חזר בו דיניץ מטענת ההסכמה המפורשת, ואמר כי על נתיב היה להבין מדבריו כי מסר את כתובת המשלחת ככתובת למשלוח חשבונות סימס, וכי לא מדובר בחשבון בודד. לחלופין, טען דיניץ כי גם אם נתיב לא הסכים להסדר, הרי סבר הוא (דיניץ) מתוך טעות בתום-לב כי נתיב נתן הסכמתו. בעניין זה הסתמך סניגורו על דברי נתיב בחקירה הנגדית, שהסכים להנחה שהציע הסניגור, כי דיניץ יכול היה להבין כי מדובר בהסדר קבוע.

20. בית-המשפט המחוזי העריך באופן נפרד את מהימנותו של דיניץ לגבי כל אחת מן הפרשות.

בית-המשפט דחה מכול וכול את גירסתו בפרשת כרטיס סימס וקבע שהיא בלתי-מהימנה. בית-המשפט מצא כי מכתבי ההתנצלות לא היו נכונים, וכי דיניץ הסתמך עליהם בתשובתו למבקרת, בחקירתו במשטרה ואף בעדותו, בידיעה כי הם אינם משקפים את האמת. בית-המשפט ציין כי הסברו של דיניץ למבקרת בדבר ההנחיות שנתן למשלחת לחייב את חשבונו הפרטי וטענתו בדבר טעותם של אנשי המשלחת לא היה נכון, וכי דיניץ הודה בכך בעדותו. בית-המשפט המחוזי הזכיר כי דיניץ טען להגנתו כי בהפנותו את חשבונות סימס למשלחת, הוא נהג על-פי הנוהג שהיה מקובל במקום עבודתו הקודם - האוניברסיטה העברית - ששילמה את חשבונותיו על-פי כרטיס סימס. טענה זו התבררה כלא נכונה, ודיניץ חזר בו ממנה לאחר שנדחתה התנגדות סניגורו להשמעת עדותו של איש האוניברסיטה, שכביכול פרע את חשבונותיו הפרטיים, אשר הוטס לישראל וניצב על דוכן העדים. בית-המשפט דחה את טענת ההסדר עם נתיב, שהועלתה בהודעה מאוחרת במשטרה והייתה אך אחת מן הגירסות הרבות שהועלו, וקבע כי דברי דיניץ בעניין זה אינם נכונים, וכי אף לא הייתה כאן טעות מצידו או חלל תודעתי. זאת משום שהתנהגותו של דיניץ המפורטת לעיל שוללת לא רק את מהימנות טענת ההסדר, שהוכחשה, כאמור, על-ידי נתיב שאיש לא חלק על מהימנותו, אלא אף את טענתו של דיניץ בדבר טעות בתום-לב, ומוכיחה היא כי דיניץ ידע היטב כי חשבונות סימס נפרעים מבלי שניתנה לכך הסכמה על-ידי גורם מוסמך, וכי מתייחסים אליהם כרכישות מוסדיות.

21. באשר לעדות דיניץ בפרשת כרטיס אמריקן אקספרס, מצא בית-המשפט המחוזי כי גירסתו בסוגיית אפשרות הפרדת חשבונותיו על-ידי הגזברות הייתה בלתי-משכנעת ועוררה רושם עגום. דיניץ, כך ציין בית-המשפט, השיב דבר והיפוכו, התקשה לזכור את גירסתו בעניין זה, ונעזר בפתק שהחזיק על דוכן העדים שבו רשם את נוסחת ההסבר. בית-המשפט קבע כי בכל מקום שעדותו של דיניץ סותרת את עדותה של דותן מעדיף הוא את עדותה של דותן המהימנת עליו. הוא דחה את עדותו של דיניץ כי לא אמר לטל-שחר את הדברים שפורסמו בשמו, והאמין לעדותה של העיתונאית. הוא קבע כי חשבון מוסק "הוא פבריקציה מוחלטת, הווה אומר, מסמך מאולץ ומלאכותי לחלוטין", וכי רשימת דיניץ מעידה שדיניץ עצמו "במידה כזו או אחרת היה מעורה בהתחשבנות זו". בית- המשפט גם מצא כי אישור המענק המיוחד, שניתן על-ידי ברק לאחר שדיניץ קיבל את מענקי הביגוד שהיה זכאי להם, נועד להקטין את חובו של דיניץ, ודחה את עדות דיניץ כי לא היה פסול במענק.

22. עם זאת, הסכים בית-המשפט המחוזי כי לנוכח מעמדו כיושב-ראש הסוכנות לא היה מחויב דיניץ לדווח על הוצאותיו הפרטיות, וקיבל מן הספק את הסברו כי האמין שרכישותיו הפרטיות בכרטיס אמריקן אקספרס מטופלות על-ידי הגזברות, כלומר כי הוצאותיו מנוכות משכרו או מדמי האש"ל שהוא זכאי להם. עוד קבע בית-המשפט כי הנוהג שהעיד עליו דיניץ, כי התעניין רק בסכום הנטו בגיליון המשכורת, "איננו בלתי אפשרי או בלתי מציאותי". בעניין זה דחה בית-המשפט המחוזי את עדות ברק כי הסביר לדיניץ שעליו לדווח על הוצאותיו הפרטיות בכרטיס אמריקן אקספרס, ואף הניח לטובתו של דיניץ כי מכתב ברק לא הגיע לידיעתו. את מצבו הנפשי של דיניץ באשר לאפשרות הגזברות להפריד בין הוצאותיו הפרטיות למוסדיות, הגדיר בית-המשפט כאדישות. באשר לחשבון מוסק, שהוגדר על ידיו כ"פבריקציה", כתב בית-המשפט המחוזי כי הוא "מתקשה להאמין ולקבוע כי [דיניץ] נתן ידו ביודעין לחיבור ולניסוח המלאכותי של המסמך", ומצא כי המזכירה מוסק נושאת באחריות לעריכתו, וכי ברק לבדו אחראי להקטנת החוב על-ידי אישור מענק מיוחד. בית-המשפט קבע כי על-אף החשדות המפלילים העולים הן מחשבון מוסק והן ממענק הביגוד, "אין הם יכולים לשמש בסיס להרשעה בפלילים", אלא כל שניתן להסיק מהם הוא כי דיניץ לא "ממהר להחזיר את כל מה שקיבל [מן הסוכנות] - ולא נוכה ממנו בזמן עקב השימוש בכרטיס האשראי". ברם, על כך הוא לא הועמד לדין ויש להפריד בין "היבטים פליליים של התנהגות [דיניץ] לבין ההיבטים המוסריים של התנהגותו". אף מדבריו של דיניץ בראיון לטל-שחר ומעדותו הלא-נכונה בעניין זה, נמנע בית-המשפט המחוזי מלהסיק "מסקנות חד-משמעיות המצביעות - במידה הנדרשת בפלילים - על כוונת המרמה המיוחסת לו", וסבר כי ייתכן שדיניץ ניסה להציג את עצמו בפני הציבור בצורה "יפה יותר".

לסיכום, מסקנתו של בית-המשפט המחוזי הייתה כי הוכחו העבירות שיוחסו לדיניץ בפרשת כרטיס סימס, למעט "נסיבות מחמירות" כמשמען בסעיף 415 לחוק העונשין, וכי הראיות שבאו בפניו לעניין פרשת כרטיס אמריקן אקספרס אינן מספיקות להרשעה.

בית-המשפט הטיל על דיניץ קנס בסך 40,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר תמורתו.

על-פסק דין זה ערערו הן דיניץ והן המדינה.

23. המדינה טענה כי בפרשת כרטיס אמריקן אקספרס קיימות ראיות מוצקות שיש בכוחן לבסס את הרשעתו של דיניץ וכי בספקות שהעלה בית-המשפט המחוזי בדבר קיומה של המחשבה הפלילית אין ממש. כן טענה המדינה כי בפרשת כרטיס סימס הוכחו נסיבות מחמירות כמשמעותן בסעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין). לבסוף נטען כי העונש שהוטל על דיניץ הוא קל במידה המצדיקה התערבות של ערכאת ערעור, וזאת בין אם קיימות בעניין "נסיבות מחמירות" כמובנן בחוק ובין אם לאו.

דיניץ, מצידו, עירער על הרשעתו בפרשת כרטיס סימס. עיקר טענתו היה כי משהאמין לו בית-המשפט המחוזי בפרשת כרטיס אמריקן אקספרס על אף הקושי בהפרדה בין הוצאותיו המוסדיות להוצאותיו הפרטיות, חייב היה לזכותו גם מן האישום הנוגע לכרטיס סימס, שהוא כרטיס אישי, ולא היה לפיכך כל קושי לזהות את כל הרכישות שנערכו באמצעותו כרכישות פרטיות.

הזיקה בין שני האישומים מבחינת מהימנותו של דיניץ

24. כחברי, השופט אור, סבורה אף אני כי אין להפריד בין מצבו הנפשי של דיניץ בשתי הפרשות.

לדעתי, המימצא בדבר אי-מהימנותו של דיניץ בפרשת כרטיס סימס, שהביא את בית-המשפט המחוזי למסקנה כי דיניץ ידע כי לא ניתנה הסכמה להסדר שנטען על-ידיו וכי על-כן הגזברות בירושלים מתייחסת לחשבונות סימס כהוצאות מוסדיות, משליך על מצבו הנפשי בפרשת כרטיס אמריקן אקספרס. ואולם, בית-המשפט המחוזי הטיל את האחריות לעשיית המסמך הלא נכון על המזכירה מוסק, ואת הקטנת החוב על ברק בלבד.

בקובעו ממצאים אלה לטובתו של דיניץ, תוך קבלת הסברו כי האמין כי הוא מחזיר את חובו לסוכנות, התעלם בית-המשפט המחוזי ממימצאי המהימנות שקבע לגביו בפרשת כרטיס האשראי סימס.

25. אכן, בית-משפט רשאי לבור מתוך עדות את החלק המהימן עליו, ובלבד שהעדות אינה מקשה אחת אלא ניתנת לחלוקה הגיונית, וקיים הסבר סביר לאי מהימנותו של חלק מן העדות, הסבר שאינו שולל את מהימנות העד מעיקרה. ראו ע"פ 4977/92,5371/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, בעמוד 696.

בענייננו, עדותו של דיניץ ניתנת לחלוקה. שכן, היא מתייחסת לשתי פרשיות נפרדות. ואולם, הממצאים החמורים שקבע בית-המשפט המחוזי בפרשת כרטיס סימס בדבר אי-מהימנותו של דיניץ, שבאו לידי ביטוי בשימוש במכתבי ההתנצלות בידיעה שאינם נכונים, ובהעלאת גירסות לא נכונות בפני מבקרת הסוכנות, במשטרה ובעדותו בבית-המשפט, אינם ממצאים טכניים. הם מלמדים כי דיניץ היה נכון לומר כל דבר ואף להשתמש במסמכים לא נכונים כדי להתגונן. ממצאים אלה רלוואנטיים גם בהערכת מהימנות עדותו בפרשת כרטיס אמריקן אקספרס, ומה גם שאף בפרשה זו מצא בית-המשפט כי חלקים מרכזיים של עדותו אינם מהימנים.

כאמור, בית-המשפט המחוזי התייחס בנפרד לכל אחד מן הפרשות ולא נתן דעתו להשלכות הנובעות מממצאיו העובדתיים בדבר המרמה שבהתנהגותו של דיניץ בפרשת כרטיס סימס - שנקבעה על-ידיו על-יסוד ראיות שבאו בפניו, לרבות התרשמותו הבלתי אמצעית מדיניץ - על המסקנות שיש להסיק מן הראיות האובייקטיביות בפרשת כרטיס אמריקן אקספרס. בכך הוא טעה. ואולם, גם עובדותיו של כל אחד מן האישומים בנפרד מבססות מעל לכל ספק סביר את המחשבה הפלילית הדרושה בעבירות שיוחסו לו.

26. כמו בית-המשפט המחוזי סבורה גם אני כי מעמדו של דיניץ כעומד בראש הגוף הציבורי שבכספיו השתמש לצרכיו הפרטיים במשך שנים מבלי להחזירם, הוא רלוואנטי להבנת התנהגותו ולהסקת מסקנות בדבר קיום היסוד הנפשי בעבירות שיוחסו לו.

עם זאת, מסקנותי שונות. לשיטתי, מעמדו של דיניץ עשוי להסביר את העובדה שהרשה לעצמו למסור את כתובת המשלחת ככתובתו לפרעון חשבונות סימס, ואת היענותו החד-פעמית של נתיב, ובעקבותיו של ראשי המשלחת שבאו אחריו. ואולם, מעמדו הבכיר של דיניץ אינו עשוי לספק הסבר הפוטר מאחריות בפלילים לכך שלא דיווח על רכישותיו הפרטיות. בעניין זה דיניץ הוא ככל האדם, והוא ידע היטב - כפי שגם עולה מדבריו לעיתונאית טל-שחר - כי בלא דיווח לא ניתן יהיה לגבות ממנו את תשלומיו הפרטיים שבהם נשאה הסוכנות.

על רקע זה, ובהתחשב בממצאי המהימנות שקבע בית-המשפט המחוזי ובראיות האובייקטיביות, יש לבחון את התנהגותו ששל דיניץ בכל אחת מן הפרשות.

מאחר שאין חולקים על כך שהסוכנות נשאה, בשתי הפרשות, בהוצאות פרטיות של דיניץ, שאותן הוא לא השיב לה, נוגעת המחלוקת בין הצדדים לשאלה אם דיניץ היה מודע לכך. בעניין זה חלה חזקת המודעות, שעל-פיה חזקה כי אדם מודע למעשיו (לרבות מחדליו) ולנסיבותיהם. ראו ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א', תשמ"ד) 545-544. נאשם המבקש לסתור חזקה זו נדרש, למיצער, לבסס ספק סביר בתחולתה במקרה הנדון.

פרשת כרטיס סימס

27. כאמור, בית-המשפט המחוזי קבע כי דיניץ לא קיבל את הסכמתו של איש בסוכנות לפרעון חשבונותיו הפרטיים. בית-המשפט הוסיף וקבע כי החל מהחשבון הראשון קינן בדיניץ חשד של ממש כי הכסף שהוציאה המשלחת לפרעון חובותיו נזקף בטעות לחובת תקציב לשכתו בסוכנות. בית-המשפט המחוזי לא האמין לדיניץ כי טעה בעניין זה.

ואכן, על אף תשובתו האבירית של נתיב, שהסכים לאפשרות של אי-הבנה בינו לבין דיניץ בדבר קיומו של ההסדר הכללי שאותו גרס דיניץ ולא עמד על כך שדיניץ אינו אומר אמת, הרי שלנוכח המכתב שכתב דיניץ לנתיב, שעל-יסודו הורה נתיב על פרעון החשבון, לא יכול להיות ספק כי לא דובר ביניהם על הסדר קבוע, וכי דיניץ ידע זאת.

מן המכתב עולה כי מלכתחילה, בשיחה בעל-פה, ביקש דיניץ מנתיב לפרוע רכישה מוסדית באמצעות כרטיס סימס.

כזכור, בפתח מכתבו הזכיר דיניץ לנתיב את שיחתו עימו. הוא כתב כי בשעתו סיפר לו כי בכוונתו לקנות בסימס חליפת-ערב שהיא חליפת ייצוג. הוא הוסיף כי באותה הזדמנות קנה לעצמו גם חליפה לצרכיו הפרטיים, וביקש מסימס לשלוח את החשבון למשרד המשלחת. אלא "שמישהו" במשלחת החזיר את החשבון ללשכתו בירושלים. בהמשך המכתב ביקש דיניץ מנתיב לשלם בדחיפות את החשבון ואף פרט כיצד לנהוג בו.

למקרא מכתב זה ברור כי דובר בבקשה לפרעון חשבון אחד ויחיד המשקף רכישה שברובה הייתה מוסדית. בנסיבות אלה טענת הטעות המבוססת על השיחה עם נתיב שתועדה במכתב, אינה יכולה להתקבל, ומה-גם-שבית המשפט המחוזי לא האמין לדיניץ כי טעה. זאת לנוכח הגירסות הסותרות שמסר, לרבות חזרתו מגירסתו בדבר ההסכמה המפורשת של נתיב להסדר.

28. טענתו הנוספת של דיניץ היא כי דותן ונרקיס אשר פרעו את החשבונות מושא כתב האישום ידעו כי מדובר ברכישות פרטיות, וכי מימצאו של בית-המשפט המחוזי כי סברו שמדובר בהוצאה מוסדית הוא מוטעה, ומכאן שלא הייתה מירמה.

גם טענה זו אינה יכולה להתקבל.

כאמור, דותן סברה בשנה הראשונה לכהונתה כי מדובר ברכישות מוסדיות, והמשיכה בפרעון החשבונות גם לאחר שהבינה כי מדובר ברכישות פרטיות, וזאת לנוכח אמונתה כי דיניץ מדווח על רכישות אלה. ואילו נרקיס המשיך לפרוע את חשבונות כרטיס סימס בהסתמכו על מעשיה של דותן, מבלי לתת דעתו לטעמיה. ואכן, דיניץ אף לא טען כי הגיע להסדר עם דותן או נרקיס או, למיצער, שביקש מהם לדווח כי החשבונות הם פרטיים, אלא ביסס את הגנתו על טענת ההסדר עם נתיב. לו דבריו היו מתקבלים, יכול היה להישמע בטענה כי היה על נתיב למסור על ההסדר למחליפתו דותן.

על כל האמור לעיל יש להוסיף כי ידיעת הפקידים בסוכנות, שדיניץ היה ממונה עליהם, כי פורעים הם את חשבונותיו הפרטיים, איננה רלוואנטית. הלוא דיניץ אינו מואשם במירמה כלפי עובדי הסוכנות כאנשים פרטיים אלא כלפי המוסד, שעל-פי נוהליו עובדיו לא היו מוסמכים לפרוע את חשבונותיו הפרטיים של היושב-ראש. ראו דברי הנשיא שמגר בע"פ 742/78 טל נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 449, בע' 474.

מנגד, דיניץ ידע כי הוא לא הגיע להסדר עם נתיב, כי בסוכנות לא מוכר הסדר לתשלום חשבונות פרטיים ולא קיימים נהלים כיצד לעשות זאת, וכי בנסיבות אלה יתייחס פקיד הגזברות בסוכנות בירושלים לשוברי התשלום של סימס כאל כל קבלה עבור הוצאה מוסדית. על-אף זאת, דיניץ לא דיווח על הוצאותיו הפרטיות בכרטיס סימס ואף לא בדק אם הגזברות מנכה חובותיו על-פי כרטיס זה. יש איפוא לדחות את טענתו של דיניץ, כי מאחר שכל ההוצאות בכרטיס סימס היו פרטיות, הוא לא נדרש לוודא כי ההוצאות יזוהו ככאלה על-ידי פקידי הגזברות בירושלים וינוכו משכרו.

29. סיכומם של דברים, מימצאו של בית-המשפט המחוזי כי בפרשת כרטיס סימס דיניץ אינו מהימן, מבוסס היטב. כאמור, מימצא זה נתמך גם בראיות אובייקטיביות - מכתבו של דיניץ לנתיב, הגירסות הלא-נכונות שמסר, והשימוש שעשה במכתבי ההתנצלות בידיעה כי אינם אמת - ולא מצאתי עילה להתערב בו.

פרשת כרטיס אמריקן אקספרס

30. בית-המשפט המחוזי מצא כי נותר ספק, שמא דיניץ האמין כי הוצאותיו הפרטיות בכרטיס אמריקן אקספרס מנוכות מהכספים שהסוכנות חייבת לו.

לקביעה זו אין יסוד.

כאמור, התרשמותו של בית המשפט המחוזי בדבר מהימנותה של גירסת דיניץ בסוגיית אמונתו ביכולתה של הגיזברות להבחין בין הוצאות בתפקיד להוצאות פרטיות הייתה שלילית. ואילו את הממצאים שנקבעו לזכותו קשה לקבל. אין זה מובן מדוע נדחתה עדותו של ברק כי הסביר לדיניץ שיוכל להשתמש בכרטיס אשראי לצרכיו רק אם ידווח על הוצאותיו הפרטיות, הגם שנתמכה במכתבו לדיניץ שבו הטעים את חובת הדיווח. מכתב זה, שנשלח שלוש שנים לפני גילוי הפרשה, מהווה ראיה אובייקטיבית המאמתת את עדותו של ברק. אף אין להבין מדוע ראה בית-המשפט המחוזי להטיל את האחריות ליצירת חשבון מוסק על המזכירה, הגם שדיניץ היה בעל העניין ואף הוכח בראיה אובייקטיבית כי היה מעורב בבדיקה. הוא הדין בפרשת "המענק המיוחד" שניתן לו, ובמסקנה שיש להסיק מן הגירסה הכוזבת שנתן לעיתונאית טל-שחר. לא מובן גם מדוע בקבלו את הסבריו של דיניץ התעלם בית-המשפט המחוזי מעדות דותן, שהייתה מהימנת עליו, כי הזכירה לו את חובתו לדווח על רכישותיו הפרטיות.

ואולם, גם מבלי להתערב בממצאים אלה ניתן ללמוד על מחשבתו הפלילית של דיניץ מן העובדות שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי. מחשבה פלילית זו באה לביטוי עד לעריכת רשימת שוקרון במאי-יוני 1991 ועשיית חשבון מוסק שבא בעקבותיו בעצימת-עיניים, ומאז ועד להפסקת השימוש בכרטיס אמריקן אקספרס במודעות בפועל.

31. הכלל בדבר "עצימת עיניים" כתחליף למודעות בפועל, שמקורו במשפט האנגלי המקובל, מעוגן כיום בסעיף 20 לחוק העונשין, שבו נקבע:

(א). המחשבה הפלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה...

(ג) לעניין סעיף זה -

(1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או
בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה
מודע להם, אם נמנע מלבררם;...

הנשיא אגרנט הסביר בד"נ 8/68 המטפרסט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 536, בעמוד 546:

המושג של "עצימת העיניים"... פירושו, כי הנאשם חשד בנוכחותה של העובדה הנדונה אך נמנע מלחקור בדבר, הואיל ו"לא רצה לדעת", פן תתאשר העובדה ואזי לא יוכל להכחיש, לאחר מעשה, שידע עליה. בנסיבות כאלה - והן מעידות על מצב נפשי, שיש בו גוון של חוסר תום-לב - "אפשר כמעט לומר, כי הנאשם באמת ידע"
[ההדגשה במקור.]

החשד צריך להתקיים הלכה למעשה אצל עושה המעשה עצמו. ואולם, בהעדר הסבר אחר, מסיקים את קיומו של החשד הסובייקטיבי על-יסוד בחינה אובייקטיבית של הנסיבות שהיו ידועות לעושה המעשה. כדברי השופט אשר בע"פ 621/76 באשי נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 60, בעמוד 70:

אם לא הסיק [הנאשם] את מה שהיה צריך להסיק, הרי נהג כך משום שעצם את עיניו מלראות נכוחה דברים המזדקרים לעין כל.
[ההדגשה הוספה.]

32. בענייננו, המידע שהיה בידי דיניץ עד לעריכת רשימת שוקרון וחשבון מוסק מוליך במידת הוודאות הדרושה במשפט הפלילי למסקנה כי דיניץ חשד שהסוכנות נושאת בהוצאותיו הפרטיות בכרטיס אמריקן אקספרס מבלי לנכותן מן הכספים לזכותו, והוא נמנע לבדוק את חשדו.

ראשית, דיניץ היה מודע לכך כי הוא רוכש רכישות פרטיות בכרטיס אשראי על-שם הסוכנות בסכומי כסף נכבדים יחסית למשכורתו, שהייתה כזכור 2,500 דולר לחודש (סכום כל רכישותיו הוא שווה ערך ל9- משכורות) ואף ליכולתו הכספית, שכן, כאשר התברר כי הוא לא החזיר את חובותיו לסוכנות במשך שנים, הוא ביקש לפרוע את קרן החוב שצבר עד אותה עת (הוא לא נדרש לשלם ריבית על הקרן) במספר תשלומים נוחים.

שנית, דיניץ היה מודע לכך כי הוא אינו מדווח על הוצאותיו הפרטיות.

שלישית, דיניץ ידע כי ניכוי חובו מותנה בהפרדת הוצאותיו הפרטיות מהוצאותיו המוסדיות.

רביעית, דיניץ ידע כי הפרדה כזו אינה אפשרית ללא קבלת אינפורמציה ממנו.

חמישית, דיניץ היה מודע לכך כי עד למאי-יוני 1991 הוא לא נשאל על-ידי איש מאנשי הסוכנות על רכישותיו הפרטיות.

נסיבות אלה מצביעות בעליל על אפשרות ממשית כי הרכישות הפרטיות לא נוכו משכרו או מכספי האש"ל. הימנעותו של דיניץ מלבדוק אם אומנם מנוכה חובו, שהצריכה העפת עין בלבד על המסמכים שעל-פיהם שולם לו הכסף, מלמדת מעבר לכל ספק סביר על עצימת-עיניים.

33. לאותה מסקנה ניתן להגיע על-יסוד מימצאו של בית-המשפט כי דיניץ היה אדיש לשאלה כיצד תערך ההפרדה בין הוצאות הפרטיות להוצאותיו המוסדיות.

במצב נפשי של אדישות, עושה המעשה רואה לנגד עיניו את האפשרות של גרימת התוצאה, תוך שיוויון-נפש לגרימתה. ראו ש"ז פלר, שם, שם, 619.

בענייננו אדישותו של דיניץ לשאלה כיצד תערך ההפרדה, תוך ידיעה כי ללא קבלת אינפורמציה ממנו לא ניתן לבצעה, כוללת בחובה את הידיעה בדבר האפשרות כי ההפרדה לא תבוצע כלל או, למיצער, כי היא לא תשקף את כל חובותיו. המצב הנפשי של אדישות בצירוף ההימנעות מבדיקה אם החוב מנוכה משכרו מוכיחים איפוא עצימת-עיניים.

35. המצב הנפשי של עצימת-עיניים נמשך עד למאי-יוני 1991. סמוך לאותו מועד הגיע לאגף השליחים מנהל החשבונות שוקרון, שכאותו ילד באגדת אנדרסן על "בגדי המלך החדשים" לא קיבל את עמדת הממונים עליו כי יש להתייחס לכל הוצאותיו של דיניץ כהוצאות מוסדיות, ולאחר שלא הצליח לערוך את ההפרדה בכוחות עצמו, פנה לדיניץ. הייתה זו הפנייה הראשונה לדיניץ מאז מינויו ליושב-ראש הסוכנות בדצמבר 1987 בשאלה הנוגעת להוצאותיו הפרטיות.

כאמור, חשבון מוסק, שהוכן בעקבות שאלתו של שוקרון, היה בלשון בית-המשפט המחוזי "פבריקציה". ואולם, לענייננו חשובה העובדה שנכתב בו כי הסכומים הנקובים בו משקפים את חובו של דיניץ מתחילת שימושו באמריקן אקספרס - ינואר 1988 - ועד לאוקטובר 1991. מכך עולה כי החל מתחילת כהונתו של דיניץ ועד למועד שבו נבדקו חשבונות אמריקן אקספרס לא נוכו רכישותיו האישיות בכרטיס אמריקן אקספרס. כיוון שדיניץ המשיך לא לדווח על רכישותיו הפרטיות, ואף לא סימן את שוברי הרכישות הפרטיות, הרי שמאז עריכת חשבון מוסק החשד שאין מנכים משכרו ללא דיווח או סימון הפך לידיעה במלוא המובן.

34. מודעותו בפועל של דיניץ לאחר עריכת חשבון מוסק לכך שהוצאותיו הפרטיות אינן מנוכות משכרו מוכחת גם מסגירת חובו על-ידי תשלום חלק קטן ממנו בלבד. שכן, גם אם הוא לא היה אחראי לעשיית חשבון מוסק והקטנת החוב, כקביעת בית-המשפט המחוזי, הרי ידע הוא כי חובו לסוכנות עולה על הסכום ששילם.

ראשית, דיניץ עצמו רכש את המוצרים וקשה להניח שלא היה לו מושג לגבי מחירם הכולל, ומה-גם שבחודש האחרון להתחשבנות הוציא סכום כסף גדול על רכישת הספות.

שנית, דיניץ סימן על-גבי חשבונות אמריקן אקספרס שהתייחסו לתקופה של שנה ורבע בלבד את המוצרים שרכש לצרכיו, ובעדותו אף הסביר כי עשה כן כדי לקבל מושג על היקף חובותיו. והנה, הסכום הכולל בתקופה זו התקרב לכלל חובו לפי חשבון מוסק, שהתייחס לרכישות פרטיות במשך ארבע שנים. דיניץ גם ידע שהוא קיבל מענק ביגוד מיוחד, שלא היה זכאי לו על-פי הנהלים, בצמוד לגילוי חובו בעקבות בדיקת שוקרון.

35. בית-המשפט המחוזי ראה בפרשת חשבון מוסק ראיה לכך שדיניץ אינו ממהר להחזיר את חובו לסוכנות, מעשה שבו הוא לא הואשם, ועל-כן הוא לא רלוואנטי. ברם, השאלה אינה אם האיחור בהחזר החוב מהווה עבירה, אלא אם התנהגותו של דיניץ, לאחר שבעקבות בדיקת שוקרון נקבע כי קיים חוב, משליכה על מצבו הנפשי. לשיטתי, לו דיניץ היה עורך בדיקת אמת לאחר פניית שוקרון אליו ומשלם את חובו, ניתן היה לטעון כי לא שילם את חובו עד לעריכת הבדיקה מתוך טעות בתום-לב. מנגד, המניפולציות בחשבון והקטנתו שוללות טענת תום-לב, וסוף מעשה מוכיח מחשבה תחילה.

36. בסופו של יום, הלבטים של בית-המשפט המחוזי שיצרו אצלו את הספק בקיום מודעותו של דיניץ בפרשת כרטיס אמריקן אקספרס, נבעו ממעמדו כיושב-ראש הסוכנות. מבין השיטין עולה השאלה, האם אפשרי כי אדם כמותו, העומד בראש הפירמידה, יקבל במירמה מהמוסד שהוא עומד בראשו סכום כסף שמבחינה אבסולוטית אינו גדול, ויסכן את עתידו ומעמדו בשל כך.

התשובה לשאלה זו מצויה בחומר הראיות.

דיניץ לא תיכנן להוציא מן הסוכנות במירמה 22,000 דולר. הוא ניצל את תפקידו כיושב-ראש הסוכנות לקבלת פריבילגיות שלא היה זכאי להן, שבעטיין קיבל כספים ולא החזירם, ומעמדו הרם הגן עליו מפני חשיפת מעשיו באמצעי הביקורת הרגילים. אילמלא הפרסום העיתונאי לא הייתה מתגלה הפרשה והעניין היה מסתיים בהחזר של 4,743 דולר בתשלומים נוחים, ואף זאת בשל פקיד בודד שלא קיבל את דעתו של הממונה עליו.

37. ניצולו של דיניץ את תפקידו כיושב-ראש הסוכנות לביצוע עבירות המירמה בשני האישומים כמפורט לעיל הוא כשלעצמו נסיבה מחמירה כמשמעותה בסעיף 415 סיפא לחוק העונשין.

38. אשר-על-כן הייתי דוחה את ערעורו של דיניץ כנגד הרשעתו באישום השני, מקבלת את ערעורה של המדינה כנגד זיכויו מן האישום הראשון וכנגד קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי העבירה של קבלת דבר במרמה בה הורשע דיניץ באישום השני לא נעברה בנסיבות מחמירות על-פי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, ומרשיעה את דיניץ בכל העבירות שיוחסו לו בכתב-האישום.

לנוכח מסקנתם של חבריי אין אני נדרשת להביע עמדה לעניין ערעור המדינה על קולת העונש.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.

ניתן היום, יג' בתשרי התשנ"ח (14.10.97).

המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
עכב/
96044670.E04