הדפסה

ע"פ 3877/11 אייל רחמים נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3877/11

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 3877/11

לפני:
כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופט י' דנציגר

המערער:
אייל רחמים

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על גזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 6.4.2011 בת"פ 8154/08 על-ידי כב' השופטת ח' סלוטקי

תאריך הישיבה:
ט"ז בשבט התשע"ב
(9.2.12)

בשם המערער:
עו"ד עופר אשכנזי

בשם המשיבה:
עו"ד יאיר חמודות

מטעם שירות המבחן: גב' ברכה וייס

פסק-דין

השופטת א' חיות:

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ח' סלוטקי) מיום 6.4.2011, בו נגזרו על המערער שלושה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות וכן ששה חודשי מאסר על תנאי.

תמצית העובדות הצריכות לעניין וגזר דינו של בית משפט קמא

1. המערער, יליד 1969, הורשע על-פי הודאתו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וכן בעבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין. עובדות כתב האישום (המתוקן בשלישית) בהן הודו המערער ושותפו (להלן: הנאשם 2) ועל פיהן הורשעו הן אלה: ביום 5.7.2008 בסמוך לשעה 09:00, הגיע מדחת רדואן אבו כרש (להלן: המתלונן) ביחד עם בני משפחתו לשטח אדמה שאינו בבעלותם, המצוי כ-400 מטר ממצפה עשהאל שבדרום הר חברון (להלן: המאחז). לאחר הגעת המתלונן ובני משפחתו למקום השליך המתלונן על הקרקע סיגריה דולקת, וכתוצאה מכך החלה להתפשט שריפה בשדה הקוצים שבאזור. בתגובה, החלו הנאשמים לרדוף אחרי המתלונן ובני משפחתו. בשל נכות ברגלו לא עלה בידי המתלונן להימלט והמערער השיגו. המערער דרש מן המתלונן לעזוב את המכוש שנשא בידו ולשבת על הקרקע. לאחר שהמתלונן עשה כדברו הסירו הנאשמים את נעליו, קשרו את ידיו ואת רגליו בשרוכי הנעליים וגררוהו כשהם אוחזים בידיו בעוד גופו ורגליו היחפות נגררים על הקרקע. עם הגיעם לעמוד חשמל הממוקם בסמוך לבתים במאחז, כפתו הנאשמים את המתלונן לעמוד ברגליו ובצווארו באמצעות חבל. בסמוך לשעה 09:30 הגיעו כוחות צה"ל לאזור בעקבות קבלת דיווח על השריפה, ומשהבחין בהם המתלונן זעק לעברם לעזרה. חייל צה"ל, ריזק אלאטרש (להלן: החייל), שמע את צעקות המתלונן והגיע לסייע לו אולם המערער דחף אותו ושאל "מי אתה?". החייל השיב "יש משטרה וצבא ויש חוק", ובתגובה ענה לו המערער "לך תשב בג'יפ שלך". מיד לאחר מכן תקף הנאשם 2 את המתלונן בכך שבעט בו בברכו באזור החזה, וכן דחף חייל נוסף שהיה במקום. בהמשך, ומששמע המערער כי המשטרה מגיעה למקום, אמר לאחת הנשים המתגוררות במאחז להביא מים, ומשעשתה כן שפכו המערער והאישה את המים על המתלונן על-מנת להעלים את סימני החבלות מגופו. עם הגעתם של כוחות צה"ל והמשטרה למקום האירוע, שחררו חיילי צה"ל את המתלונן מן הכפיתה. לאחר שקיבל טיפול רפואי ראשוני במקום נלקח המתלונן לבית החולים עאליה שבחברון, ממנו שוחרר בשעות הלילה. כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים נגרמו למתלונן חבלות ובכללן דימום מפצע בראשו וכן פצעים ברגליו, בידיו ובשכמות.

המערער והנאשם 2 כפרו תחילה באישומים שיוחסו להם אך חזרו בהם מכפירתם לאחר שנשמעו חלק מראיות התביעה. על-פי הסדר הטיעון שהושג באותו שלב הודו הנאשמים והורשעו בעבירות שיוחסו להם כאמור בכתב האישום המתוקן בשלישית. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש אך הוסכם כי יוגשו תסקירים של שירות המבחן בעניינם של הנאשמים וכי הנאשמים יהיו רשאים לטעון שמקור הדליקה הוא בהצתה, והמשיבה לא תביא ראיות לסתור טענה זו.

2. ביום 6.4.2011 גזר כאמור בית המשפט המחוזי על המערער (וגם על הנאשם 2) שלושה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות וכן ששה חודשי מאסר על-תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירה של אלימות מסוג פשע. בית המשפט ציין בגזר הדין כי מן התסקיר הנוגע למערער עולה כי הוא נשוי ואב לשלושה ילדים בגילאים 9-7, כי הוא שירת ביחידה מובחרת בצה"ל וכי הוא מתגורר במצפה עשהאל ועוסק בחקלאות. כמו כן ציין בית המשפט כי שירות המבחן התרשם שלאורך השנים בנה המערער דימוי עצמי של איש ביטחון וניכר שהוא פעל מתוך תחושת איום ורצון להגן על עצמו ועל משפחתו. עוד צוין בתסקיר כי לטענתו לא היה במעשיו משום ביטוי לתחושות של כעס או שנאה כלפי המתלונן. יחד עם זאת שירות המבחן התרשם כי יש למערער נטייה לנתק את עצמו מבחינה רגשית ממעשיו וכי יש לו קושי לברר דפוסי התנהגות בעייתיים לעומקם, בהדגישו כי מאפיינים אלה יש בהם כדי להעלות את הסיכון להישנות התנהגות תוקפנית מצידו בעתיד. בית המשפט הוסיף וציין בגזר הדין את העובדה שהמערער יצא בכעס מחדרה של קצינת המבחן טרם סיום הפגישה בסברו כי היא לא התייחסה לכתב האישום המתוקן, עוד ציין בית המשפט כי קצינת המבחן לא באה בכל המלצה לגבי המערער.

בית המשפט שקל לזכות המערער את עדותו של סגן האלוף שחר חביב, אשר שירת ביחד עם המערער בצה"ל ביחידת המבצעים המיוחדים 767 תחת פיקודו של האלוף טל רוסו (להלן: האלוף רוסו), וסיפר על מסירות הנפש והאחריות שאפיינו את שירותו הצבאי. עוד ציין בית המשפט לזכות המערער את מכתבו של האלוף רוסו, המשמש כיום בתפקיד ראש אגף מבצעים בצה"ל, אשר שיבח את המערער על תפקודו במהלך השירות ועמד על אישיותו החיובית. בית משפט קמא נתן דעתו גם למכתבו של הרב זלינגר, ראש האולפנה שבה לומדת ביתו של המערער, לעניין הנזקים שנגרמו לה עקב היעדרותו מן הבית במהלך תקופת מעצרו. עוד מנה בית משפט קמא בצד הזכות את העובדה כי נסיבות ביצוע העבירות היו "חריגות ומיוחדות"; את הטענה שלא נסתרה ולפיה המתלונן הצית את שדותיהם של הנאשמים בכוונת מכוון; ואת העובדה שהמתלונן מזוהה כמי שתומך בפעילות החמאס באזור (כפי שנמסר על-ידי המדינה במסגרת עתירה לגילוי ראיה שהגישו הנאשמים בבש"פ 6359/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.8.2009)). לבסוף ציין בית המשפט את עברם הפלילי הנקי של הנאשמים והוסיף:

"על רקע אישיותם החיובית עד מאוד ונסיבותיהם האישיות המתוארות לעיל ועברם הנקי וכן על רקע נסיבות ביצוע העבירה החריגות, אין ספק כי מדובר במעידה חד פעמית ויש לקוות כי לא יהיה באירוע הנדון ובתוצאותיו כדי לפגוע בעתידם ובתפקודם. הנאשמים נתנו ונותנים את הדין על מעשיהם, בין היתר, במעצר קשה וארוך של כחודש וחצי ולאחר מכן בהרחקה של כשנה מביתם, ברובה במעצר בית ותחת איזוק אלקטרוני".

לצד האמור, קבע בית המשפט כי אין מקום להיעתר לבקשת הנאשמים לביטול הרשעתם, בציינו כי נסיבות ביצוע העבירה והיעדר המלצה מטעם שירות המבחן מובילים למסקנה לפיה המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים שבהם ראוי לעשות כן.

להשלמת התמונה יצוין כי בהסכמת הצדדים ובהתאם להחלטתו של בית משפט קמא מעוכב ביצוען של עבודות השירות שנגזרו על המערער עד להכרעה בערעור. עוד יצוין כי תחילה הגיש גם הנאשם 2 ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, אך ערעורו נמחק לבקשתו בהחלטתו של בית משפט זה (כב' הרשם ג' שני) מיום 20.6.2011.

טענות הצדדים

3. לטענת המערער, בנסיבות המקרה דנן מתקיימים הקריטריונים אשר הותוו בהלכה הפסוקה המצדיקים הימנעות מהרשעה. המערער עומד בהקשר זה על נסיבותיו האישיות בהדגישו את אישיותו החיובית, את הצטיינותו במסגרת שירותו הצבאי וכן את עברו הפלילי הנקי. עוד מציין המערער כי בעקבות האירועים הנדונים נמנע ממנו להחזיק בנשק, דבר הפוגע בתחושת הביטחון שלו ושל בני משפחתו במקום מגוריהם. המערער מוסיף וטוען כי נוכח ניסיונו הצבאי יש בכוונתו לפתח קריירה בתחום הביטחון והאבטחה, ומשכך יש בהרשעתו כדי לפגוע בעיסוק העתידי שהוא מתכנן. כמו כן מציין המערער כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי למעצרו הממושך, אשר נבע לדבריו ממחדליה של המשיבה ומכך שנדרשה פעמיים ומיוזמתה לתיקון כתב האישום שהוגש בעניינו. עוד טוען המערער כי מעצרו ועינוי הדין גרמו לו ולבני משפחתו סבל בל יתואר וכי בנסיבות אלה לא יהיה בביטול הרשעתו כדי לפגוע במאום בשיקולי הענישה. המערער מוסיף וטוען כי נסיבות ביצוע העבירות דנן הינן חריגות ומיוחדות נוכח העובדה "שאין מדובר בתקיפתו של עובר אורח תמים, אלא במניעת כניסתו לארץ של מי שהתברר כתומך בפעילות חמאס באזור ... ואשר הצית שריפה בשדותיו של המערער". לטענת המערער, כל שביצע במתלונן היה למעשה "נוהל מעצר חשוד, על מנת לנטרל[ו] ולעצרו, עד אשר יגיעו למקום כוחות הביטחון, אותם הזעיק בעצמו". עוד מדגיש המערער בהקשר זה כי בניגוד לנאשם 2 הוא עצמו לא הכה את המתלונן לאחר כפיתתו, והדבר מתיישב עם התרשמות שירות המבחן לפיה מעשיו נבעו אך מרצונו להגן על עצמו ועל בני משפחתו. לבסוף טוען המערער כי שגה בית המשפט משמצא להעניק משקל להערכת שירות המבחן כי קיים סיכון להישנות התנהגות תוקפנית מצידו, בציינו כי מאז הסתבכותו הנוכחית לא יוחסה לו כל התנהגות אלימה.

נוכח כל האמור טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא מתקיימות בעניינו הנסיבות החריגות המצדיקות הימנעות מהרשעה. המערער טוען כי הרשעתו עלולה לפגוע באופן חמור בשיקומו והוא מציין כי סוג העבירות אותן ביצע, כמו גם המחיר הכבד ששילם בגינן, מאפשרים להימנע מהרשעתו מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 7.2.2012 לקראת הדיון בערעור, הוגש לערכאתנו תסקיר משלים מאת שירות המבחן ממנו עולה כי המערער מבקש לשמש כאחראי על בטחון המאחז ובקשתו התקבלה, לדבריו, אך מינויו טרם אושר על-ידי מפקד החטיבה המרחבית נוכח ההליכים הפליליים המתנהלים נגדו. שירות המבחן שב וציין גם בתסקיר המשלים כי על-פי התרשמותו המערער מתקשה לתת ביטוי למימד הבעייתי שבמעשיו, בציינו כי אפשר שהדבר קשור בין היתר לתחושת האיום התמידי שבה הוא נתון נוכח מגוריו במקום מבודד. על רקע זה חזר שירות המבחן על עמדתו לפיה קיים קושי להעריך את יכולתו של המערער להגיב באופן שונה בסיטואציות דומות בעתיד ולפיכך, קבע כי חרף תפקודו החיובי של המערער במשך השנים והפגיעה הפוטנציאלית בתעסוקתו, אין בידו להמליץ על הימנעות מהרשעה פלילית בעניינו. במאמר מוסגר ראוי לציין כי קצינת המבחן ראתה להבהיר בתסקיר המשלים כי התייחסה בשני התסקירים לכתב האישום המתוקן בשלישית וזאת על-מנת להפיס את דעת המערער אשר סבר כי כתב אישום זה לא עמד לנגד עיניה.

5. המשיבה מצדה טוענת כי נסיבותיו האישיות של המערער, כמו גם תחושת האיום שבה היה נתון בעת ביצוע העבירות, נלקחו בחשבון ונשקלו על-ידי בית משפט קמא אל מול חומרת המעשים שבהם הורשע. על כן, ובשים לב בין היתר להערכותיו העדכניות של שירות המבחן, סבורה המשיבה כי אין מקום להתערב בגזר הדין.

דיון

6. דין הערעור להידחות.

אכן, לצורך ההליך דנן אין חולק כי המתלונן הצית את השריפה בשדות המאחז ועובדה זו בהחלט שוקלת לקולא בגזירת דינו של המערער. יחד עם זאת אין לקבל את טענת המערער כי כל שביצע היה "נוהל מעצר חשוד, על מנת לנטרל את המתלונן ולעצרו, עד אשר יגיעו למקום כוחות הביטחון, אותם הזעיק בעצמו". טענה זו אינה מתיישבת כלל וכלל עם העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן בשלישית שבהן הודה המערער ועל פיהן הורשע בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות ובעבירה של העלבת עובד ציבור. האירוע על-פי עובדות אלה שונה בתכלית ומהן עולה כי המערער הפעיל כלפי המתלונן אלימות מיותרת וכן כי נהג בזלזול בוטה ומופגן כלפי גורמי הביטחון שהגיעו למקום. לעניין זה יפים, בשינויים המחויבים, דבריו של השופט י' עמית בע"פ 9878/09 מדינת ישראל נ' מוסא (20.9.2010):

"המערערים לא נטלו את החוק לידיהם, באשר החוק לא מאפשר הנחת מטעני חבלה בביתם של עבריינים. החוק מאפשר לעצור אדם, להעמידו לדין ולגזור עליו עונש והדברים פשוטים. בביטויים נוסח 'נטל את החוק לידיו' יש, לעיתים, משום רומנטיזציה של המעשה הפלילי" (פסקה 1 לפסק דינו של השופט עמית).

7. בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) (להלן: עניין כתב), התווה בית משפט זה את מאפייניו של המקרה החריג המצדיק הימנעות מהרשעה על-פי סעיף 71א לחוק העונשין, וסטייה מן הכלל לפיו "משהוכחה האשמה יש להשית אחריות בפלילים, ונסיבות מקלות שלזכות הנאשם יוכלו, לכל היותר, להצדיק הקלה בעונש הנלווה להרשעה" (ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון, פסקה 7 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (לא פורסם, 23.7.2009)). לאחר שעיינתי בטענותיו של המערער, נראה לי כי אין להצדיק במקרה שלפנינו הימנעות מהרשעה. ראשית, ויתור על הרשעה עלול לשדר מסר לפיו ניתן להקל ראש במעשיו של המערער ומסר כזה אין לו מקום בהינתן אופיין ונסיבותיהן של העבירות שעבר מאחר שנהג באלימות כלפי המתלונן ובהעזת-פנים כלפי הגורמים המופקדים על הביטחון. שנית, הגם שלא נעלמה מעיני טענת המערער (שלא נתמכה באסמכתא) ולפיה הרשעתו דנן עלולה לפגוע במידת מה ביכולתו לעסוק בתחום הביטחון, אין לומר כי מדובר ב"פגיעה חמורה בשיקומו" ובהקשר זה ראוי לזכור כי שירות המבחן לא מצא מקום להמליץ על הימנעות מהרשעה וציין כי המערער נוטה לנתק את עצמו מבחינה רגשית ממעשיו ומתקשה לברר את דפוסי התנהגותו הבעייתיים לעומקם. על כן התרשם שירות המבחן כי אין לשלול את הסיכון להישנות התנהלות תוקפנית מצד המערער. הימנעות מהרשעה בנתונים אלה עלולה על-כן לפגוע בהרתעת המערער מפני ביצוע מעשים דומים בעתיד (ראו גם עניין כתב, 344) ומשכך, אינני סבורה כי יש מקום להתערב בגזר הדין על דרך של ביטול ההרשעה. העונש שנגזר על המערער אף הוא מתון ומאוזן ביותר ומביא בחשבון את מלוא השיקולים לקולא הקיימים בנסיבות המקרה המיוחד דנן ובהם התנהלות המתלונן טרם תפיסתו והכאתו, עברו הנקי של המערער, שירותו הצבאי הראוי לשבח והזמן שחלף מאז האירוע.

מן הטעמים האמורים לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהותיר על כנם את ההרשעה ואת העונש שגזר בית המשפט המחוזי. כן אציע כי המערער יתייצב בפני הממונה על עבודות השירות במפקדת מחוז דרום ביום 4.3.2012, על-מנת שייקבע מועד לתחילת ריצוי עבודות השירות שהושתו עליו בהתאם לאמור בגזר דינו של בית משפט קמא.

ש ו פ ט ת
השופטת ע' ארבל :

אני מסכימה.
ש ו פ ט ת

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

ניתן היום, ‏ל' בשבט התשע"ב (‏23.2.2012).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11038770_V08.doc מו
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il