הדפסה

ע"פ 3610-01-11 אלקובי נ' מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

ע"פ 3610-01-11 אלקובי נ' מדינת ישראל

בפני:
כב' השופטת – רות אבידע – אב"ד
כב' השופט יורם צלקובניק
כב' השופט יעקב שפסר

המערער

יוסף אלקובי
ע"י ב"כ עו"ד ששי גז
נגד
המשיבה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד דפנה דניאלי

פסק דין

כב' השופט יורם צלקובניק:

המערער הורשע בבית משפט קמא (כב' ס.הנשיא, השופט נ. אבו טהה) בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, וזוכה מעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין, ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
על המערער נגזרו 7 חודשי מאסר לריצוי בפועל, עונשי מאסר מותנים, קנס בסך של 3000 ₪, ופיצוי למתלונן בסך של 15,000 ₪.

הערעור מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין מבקש המערער להימנע מהרשעתו, ומשיג על חומרת העונש.

הכרעת הדין

על פי העובדות שהתבררו, קיים היה סכסוך בן מספר שנים, על רקע כספי, בין המתלונן לבין המערער, שהינם גיסים - אחותו של המערער, אילנה, נשואה למתלונן – ואף התנהלו ביניהם הליכי תביעה.
בליל שבת, 26.8.2006, התארחו בני המשפחות המורחבות של המערער ואילנה, ויתר האחים והאחיות, בבית ההארחה "עין גדי", לרגל חגיגת בר מצווה של בנו של אחד האחים. בני המשפחה הסבו בשעות הערב באולם במלון; המתלונן הגיע למקום רק לאחר השעה 23:00 לערך, בעקבות הפצרות של בני משפחה, לאחר שתחילה ביקש להימנע ממפגש לא רצוי עם המערער, נוכח היחסים העכורים ביניהם. המערער מסר בעדותו כי הסתייג, ואף חשש, מכך שהמתלונן הגיע למקום, ועזב את אולם האירועים לחדרו. לאחר מכן, קרוב לשעת חצות, חזר לרחבה הסמוכה לאולם עם אח אחר, בני שמו, וישב שם על אחד הספסלים, ליד מסדרון המוביל לחדרי המגורים. אותה עת כבר נכחו באיזור הרחבה המתלונן, אילנה ושלושת ילדיהם, וכן קרובי משפחה נוספים. לאחר זמן קצר החלו המתלונן, אילנה ושניים מילדיהם, בני תשע וארבע שנים, לעשות דרכם במסדרון לעבר החדרים. המערער העיד כי התכוון באותו זמן להגיע חזרה לאולם.
בעת המפגש במסדרון, פרץ עימות אלים, קצר במשכו, בין המערער למתלונן. אין חולק כי בעקבות כך, המתלונן איבד את הכרתו ונגרמו לו שברים בארובת העין, בשיניים ובעצמות הפנים, מימין ומשמאל. המתלונן פונה באמבולנס לקבלת טיפול רפואי, ונזקק ל"רדוקציה של השבר (מימין- י.צ) וקיבועו בעזרת פלטה", בהרדמה מלאה (צילום פניו של המתלונן, ת/1, תעודה רפואית מבית החולים סורוקה, מחלקת פה ולסת, ת/2). המערער נפגע קלות בידו ( באמרתו של המערער בחקירה מיום 26.8.2009, צויינו על ידי החוקר "סימנים כחולים ושריטה קלה", צילום היד, נ/2).

אילנה מסרה בעדותה, כי התקרית האלימה החלה עת תקף המערער את המתלונן, במכת אגרוף בפניו, ללא כל התגרות מצד המתלונן. בעקבות התקיפה נפל המתלונן על הרצפה והמערער המשיך להכות ולבעוט בו, גם לאחר ששכב על הרצפה. האח בני, פנה למערער ואמר לו "מספיק, מספיק", והמערער אף אמר לאחר מכן לאביו שנזעק למקום, "נראה אותו עוד שיבוא לשבתות" (ע' 3). העדה תארה בעדותה כי ניסתה "להרים את הנאשם" שהיה מעל המתלונן, ונחבלה אגב כך ברגלה השמאלית, כשהמתלונן "זז או דרך" עליה (ע' 4 לפ'). עם זאת ציינה בעדותה כי אינה מתרשמת כי המערער פגע ברגלה במתכוון. המערער אישר בעניין זה בהודעתו כי "אילנה קפצה עלי והתחילה להרביץ לי, אני לא דיברתי איתה מילה, ואני בעצמי נבהלתי מזה ש(המתלונן) שכוב על הרצפה...". העדה מסרה כי לאחר שהמתלונן שכב על הרצפה, החלה בתה לצעוק "אבא מת, אבא מת". אילנה המבועתת, הטילה מימיה ללא שליטה, ורצה לכיוון החדרים להזעיק עזרה.

המתלונן העיד כי לפני שאיבד הכרתו לא פנה כלל למערער, אף לא "במלל", וממילא לא נקט נגדו כל שימוש בכוח. המתלונן אישר עם זאת, כי בעקבות אובדן ההכרה אינו זוכר את פרטי התקרית האלימה, אולם ציין כי הוא מניח שאיבד הכרתו בשל "החבטות של הנאשם בראש שלי".

המערער הכחיש את טענותיה של אילנה. גירסתו הייתה כי פעל מתוך הגנה עצמית. לדבריו, המתלונן הוא שארב לו ותקפו ראשון במכת אגרוף בבטנו, והוא הגיב בתקיפה מצידו באמצעות מכת מרפק שכוונה לפניו של המתלונן, שלאחריה נפל המתלונן לרצפה. עוד טען כי הבחין ב"בליטה" מבצבצת באיזור חגורת מכנסיו של המתלונן, וחשש כי המתלונן נושא אקדח ועלול לעשות בו שימוש נגדו, על רקע הנסיבות הלא שגרתיות של הגעתו הפתאומית של המתלונן לבית ההארחה, בשעת לילה מאוחרת, והסכסוך עימו. המערער הסביר כי העימות עם המתלונן היה קצר. בהודעתו ציין כי "אני כשתוקפים אותי אני יודע לתקוף חזרה...ונכון שיכול להיות שהיו מכות חזקות..." ובעדותו אישר כי הוא חזק יותר מהמתלונן. לדברי המערער נגרמו הפגיעות בפניו של המתלונן עקב מכת המרפק, וכתוצאה מנפילתו לרצפה. המערער הכחיש את טענת אילנה כי היכה את המתלונן לאחר שנפל.

אחיות המערער ואילנה - יעל אלקובי וסיגלית אלקובי – העידו (מטעם ההגנה), כי שהו בחדרן, ולא היו עדות ראיה לאירוע האלים. עם הישמע צעקותיה של אילנה הקוראת לעזרה, יצאו מהחדר, והבחינו באילנה העומדת ליד המתלונן ששכב על הרצפה, וצועקת "זה בעלי, זה בעלי, הוא התאבד" (עדותה של סיגלית), או "בעלי, הצילו, ירייה, הוא ניסה להתאבד" (עדותה של יעל).
המערער מסר באמרתו בהקשר זה, כי לאחר שאילנה "קפצה" עליו, והחלה להכותו, עזב את המקום, בעוד המתלונן שוכב על הרצפה, וכי "לאחר מכן סיפרה לי סיגי אחותי שהיא שמעה צעקות של אילנה שאבי התאבד". בעדותו טען כי - "אילנה לא כל כך שמתי לב מאיפה היא באה, אבל היא התחילה לצעוק אבי התאבד ביריה, ולא הבנתי על מה היא מדברת" (ע' 15). בחקירתו הנגדית נשאל מדוע מסר דברים שונים באמרתו, וטען כי דבריו לא נרשמו כהלכה על ידי החוקר.

בית המשפט קמא נתן אמון מלא בגירסות אילנה, שהייתה "אמינה, קוהרנטית ומאופקת", ושל המתלונן, "המחזקות זו את זו", והעדיפן על פני עדותו של המערער, שהותיר "רושם שלילי ובלתי אמין, בלשון המעטה". גירסתו נמצאה "בלתי מהימנה, ונוגדת את ההיגיון". בהקשר זה צויין כי נמצאו סתירות בין עדותו של המערער לבין הודעתו המשטרתית במספר עניינים; בעדותו טען כי המתלונן נתן לו מכת אגרוף, בעוד בחקירה אמר רק כי המתלונן "ניסה" לתקפו, ובהמשך, כי המתלונן "תפס אותי בידיים שלו...". עוד טען המערער בחקירה כי נתן מכת אגרוף למתלונן, בעוד בעדותו טען כי מדובר במכת מרפק; לעניין הפלת המערער לרצפה, טען המערער בחקירה כי "הוריד" את המתלונן לרצפה, "כשהוא מתנגד", בעוד בעדותו טען כי המתלונן "פתאום הוא נפל על הרצפה", בעקבות "חיכוך ידיים" ביניהם (ע' 15). עוד צויין כי מאמרתו של המערער עלה כי גילה יחס לא איכפתי לנעשה עם המתלונן, ועזב את המקום בלא שוידא מה אירע לו: "ואני חשבתי לעצמי שיטפלו בו..." בעוד בעדותו טען כי חשש לשלומו של המערער, "חשבתי שהוא מת...דאגתי לו..." (ע' 17).

בנוסף נקבע, כי אין בעדויותיהן של האחיות סיגלית ויעל, שלא היו עדות ראיה לאירוע, כדי לחזק את עדות המערער, והעדויות לעניין צעקותיה של אילנה בדבר "התאבדותו" כביכול, של המתלונן, אינן נוגעות לדרך התרחשותו של האירוע האלים.

נוכח הקביעה כי המערער יזם את תקיפתו הקשה של המתלונן, ולנוכח דחיית גירסת המערער כי המתלונן תקפו ראשון, נדחתה ממילא, טענת המערער כי פעל מתוך רצון להגן על עצמו מפני תקיפת המתלונן, זאת אפילו אם הייתה מתקבלת טענת המערער כי אכן סבר באמת ובתמים, כי ברשות המתלונן מצוי אקדח. בנסיבות אלה הורשע המערער בעבירה של חבלה חמורה.

המערער זוכה, כאמור, ממעשה התקיפה הנוסף שיוחס לו, שנגע על פי הנטען בכתב האישום, לתקיפתה ופציעתה ברגל של אילנה, בעת שזו ניסתה למנוע את המשך האלימות נגד בעלה. בית המשפט קבע כי יש לזכות את המערער מחמת הספק, שכן אילנה אישרה בעדותה כי אינה סבורה כי המערער התכוון לתקוף אותה או לגרום לחבלה ברגלה, וכי ייתכן שהפגיעה ברגל נגרמה באקראי, בלהט האירוע.
באשר לעבירת האיומים שיוחסה למערער, הרי שזו מתייחסת, על פי עדותה של אילנה, לשיחה שקיימה עם המערער שנתיים קודם לכן, כדי לנסות ולהגיע לפתרון הסכסוך עם המתלונן. על פי ניסוחו של כתב האישום איים המערער על אילנה, בפגיעה שלא כדין בגופה", בכך שאמר לה, "שעליה להיזהר מלערב את אביה בסכסוך ביניהם, וזאת אמר בכוונה להפחידה". אילנה הבהירה בעדותה כי פרשה את דברי המערער, כאיום לפגוע בה: - "זה בדיוק כמו להגיד אני אהרוג אותך" -, ואולם נקבע בהכרעת הדין, כי קיים ספק אם זו אכן הייתה כוונת דבריו של המערער, והמערער העיד בעניין זה כי אמר לאילנה כי - "זה לא בסדר שהיא מערבת את אבא ואת המשפחה..." וכי אין לפרש זאת כדברי איום דווקא.

טיעוני הצדדים

לטענת ההגנה לא היה מקום ליתן אמון בלתי מסוייג בעדויותיהם של אילנה, שהינה עדה יחידה לאירוע, ושל המתלונן. בית המשפט לא נתן דעתו לסתירות וההגזמות בעדותה של אילנה, שהביאו אף לזיכויו של המערער מעבירות התקיפה והאיומים הקשורות בעדה; נטען בעניין זה, כי דחיית חלק מעדותה של אילנה שהביאה לזיכויו של המערער מעבירות אלה, משליכה על אמינות מכלול גירסתה גם לגבי נסיבות העימות עם המתלונן, ויש לדחותה.
מעדויות האחיות, סיגלית ויעל, לפיהן אילנה צעקה כי המתלונן "התאבד", וכן השמעת הצעקה: "ירייה", ניתן להסיק, או לפחות ליצור ספק ממשי, כי אילנה לא ראתה כלל את נסיבות התקיפה, ולא היה כל הגיון בהשמעת אמירות אלה, אם אכן ראתה אילנה את המערער תוקף ומפיל את המתלונן, כפי שהעידה. עוד נטען כי אילנה מסרה בעדותה כי למתלונן נגרמו חבלות בגופו, מעבר לחבלות בפנים, עקב הכאתו על ידי המערער לאחר הפלתו לרצפה, וכי קיימות ברשותה אף תמונות המתעדות את החבלות הנוספות, אולם אלה לא הוצגו כלל בפני בית המשפט, ומדובר בגירסה כבושה שלא הושמעה קודם לכן.
באשר לעדות המתלונן צויין, כי טען מחד גיסא, כי אינו זוכר את פרטי האירוע, ומאידך גיסא, טען, כי זכור לו שלא תקף את המערער ולא פנה אליו בדברים, ולא ניתן לראות בעדות המתלונן משום חיזוק ראייתי כלשהו לעדותה של אילנה.
מנגד, טוענת ההגנה, המערער הוא שמסר גירסה עיקבית ואמינה, והיה מקום לאמץ טענתו כי פעל מתוך הגנה עצמית, נוכח כך שהמתלונן הוא שתקף ראשון את המערער במכת אגרוף, והמערער פעל כדי להדוף התקיפה נגדו. צויין עוד כי בהנמקות הכרעת הדין נאמר כי המערער טען כי הוכה על ידי המתלונן במכת אגרוף בפנים- ולא בבטן, כפי שהעיד המערער למעשה –וכי לא נמצאו סימני פגיעה על פניו של המערער, חרף טענתו זו. קיים, איפוא, חשש כי בית המשפט קבע ממצאי מהימנות ביחס למערער, גם על בסיס קביעה מוטעית זו.
עוד נטען כי לא היה מקום לקביעה הכללית בהכרעת הדין, כי החבלות שנמצאו על פניו של המתלונן, לא היו יכולות להיגרם עקב מכת המרפק והנפילה בלבד.
למערער עומדת עוד, למצער, טענה של טעות במצב הדברים, והוא פעל להגנתו במצב של "הגנת עצמית מדומה", שכן המתלונן שלח ידיו לעבר המערער, וזה סבר כי המתלונן נושא אקדח ומבקש להרע לו, ולפיכך תקיפתו הנגדית של המערער, הייתה מיידית ונחוצה, גם אם המתלונן לא נשא אקדח על גופו, וטעותו של המערער בעניין זה, הייתה כנה ואמיתית בנסיבות.
ההגנה טוענת בנוסף, כי המשטרה לא גבתה עדויות מכל הנוכחים, שהיו יכולים לאשש את טיעונו של המערער. ילדיו של המתלונן שנכחו במקום, לא נחקרו, על אף שהיה בכוחם להעיד אם המתלונן הוכה בעודו שוכב על הרצפה כפי שמסרה אילנה בעדותה. בנוסף נכח במקום לטענתה של אילנה גם אח נוסף שניתן היה להעידו. המערער אף ביקש בחקירה להתעמת עם המעורבים השונים, אולם הדבר לא התאפשר לו על ידי החוקרים. כמו כן צויין כי לא נערך חיפוש מיידי אחר אקדחו של המתלונן, אלא רק לאחר כמה ימים.
במחדלי חקירה נטענים אלה, המגיעים כדי "רשלנות רבתי", היה כדי לפגוע בהגנת המערער, באופן המצדיק זיכויו.

ב"כ המשיבה טענה כי הכרעתו של בית המשפט התבססה על התרשמות מהעדים וניתוח הראיות, ואין מקום, נוכח הנמקות הכרעת הדין, להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו. עוד צויין כי יש לאמץ עמדת בית המשפט כי טענת ההגנה עצמית אינה יכולה להתקבל, לאחר שנקבע כי המתלונן לא תקף כלל את המערער, וזה המשיך להכותו גם כשהיה שרוע על הקרקע.

עבירת החבלה החמורה

כידוע אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה המתבססים על התרשמות ישירה של הערכאה המבררת מדברי העדים בפניה, אלא מקום שניתן להגיע למסקנה כי לא ניתנה הדעת לסתירות שורשיות בעדויות, או לפרכות ממשיות שבהגיון בניתוח הראיות (ראו בעניין זה: ע"פ 4977/92, חליל ג'ברין נ. מ"י, פד"י מז (2), ע' 690).

בחינת הנמקותיו של בית המשפט קמא, על יסוד ההתרשמות הבלתי אמצעית מהעדויות שבפניו, אינה מגלה, כנטען על ידי ההגנה, כי בית המשפט שגה במסקנתו המרשיעה.

המערער לא חלק בהודעתו על כך שאילנה נמצאה במקום בו אירע העימות האלים, וכי אף "קפצה" עליו "והרביצה" לו, בעודו עומד מעל המתלונן. דבריו אלה משתלבים כאמור, עם עדותה של אילנה בעניין זה. טענת ההגנה כי אילנה לא ידעה כלל מה אירע לבעלה, ואף סברה, באמת ובתמים, כי בעלה "התאבד" או שבוצעה "יריה", אינה מתיישבת עם מעורבותה הפעילה בניסיון לחלץ את המתלונן מידי המערער, ולכך שהיא עצמה נפגעה ברגלה באותו שלב. תגובתה המיידית של אילנה, לאירוע "הקצר" במשכו, אליבא דעדותו של המערער, לא מעידה אלא על נוכחותה סמוך למערער ולמתלונן ועל כך שחזתה בנעשה, כפי שמסרה. תיאורה של העדה את נסיבות התקיפה, אינו עומד גם בסתירה לעדות המערער עצמו באשר לחלק ממהלכי האירוע, ומהערער אישר כי היכה בצורה קשה את המתלונן, ואף הפילו- הורידו לרצפה, כפי שהעידה אילנה.
עוד יש לציין כי על פי עדויות אילנה והמתלונן, הלכו שניהם, עם ילדיהם הקטנים, לעבר החדרים, ושוחחו בענייני דיומא, דקות ספורות קודם לכן, והטענה כי אילנה סברה כי לפתע, במהלך הליכה שקטה ונינוחה עם ילדיהם, שלח המתלונן יד בנפשו, ללא סיבה נראית לעין, תלושה ומנותקת לחלוטין מהנסיבות שעמדו בפני בית המשפט. בנסיבות אלה, ציין בצדק בית המשפט, כי אין כל נפקות לטענת סיגלית ויעל שנמצאו בחדרן, לעניין אמירות "ההתאבדות", וכאמור, מגירסתו של המערער עצמו בחקירה, עלה, כי בעת שאילנה התעמתה עם המערער ליד המתלונן, השוכב על הרצפה, לא השמיעה כל אמירה מעין זו, והוא שמע על כך רק לאחר מכן מסיגלית. טענת המערער כי דבריו בחקירה סולפו על ידי החוקר – כך אף לגבי דברים נוספים שהשמיע באמרה - הינה טענה שקשה לקבלה, נוכח ההסכמה לקבלת האמרה, ומשהחוקר, גובה האמרה, לא התבקש כלל לחקירה על ידי ההגנה.
עוד יש לציין כי גם אכן השמיעה אילנה צעקות לעניין "התאבדות" – בית המשפט לא קבע ממצא בעניין זה - הרי שעלה כי אלה הושמעו בעת שאילנה מיהרה להזעיק עזרה, במצב היסטרי לכאורה, עד כדי אובדן שליטה, נוכח אי הוודאות והחשש לגורלו של המתלונן השרוע על הקרקע באובדן הכרה ולילדיה הקטינים.
זיכויו של המערער מעבירת התקיפה הקשורה באילנה, אינו עומד בסתירה לקביעות המהימנות ביחס לעדה, שכן מסקנתו של בית המשפט קמא, באה בעקבות דברי העדה בבית המשפט, ולא בניגוד להם. כך גם באשר לזיכויו של המערער מעבירת האיומים, המתבסס על דברי העדה, תוך דחיית פרשנותה של העדה לאמירתו של המערער, ללא קביעה כי העדה סילפה בעדותה את אמירתו של המערער. בהקשר זה יצויין, כי הימנעותה של אילנה לייחס למערער תקיפה מכוונת נגדה, על אף שנפגעה ברגלה, מתיישבת עם מסקנתו של בית המשפט בעניין "האיפוק" שגילתה העדה בדרך מסירת העדות, ועל כך שלא ביקשה לכאורה, לטפול למערער מעשה תקיפה נוסף, כאשר העדה לא הייתה משוכנעת כי המערער אכן התכוון לבצעו.

דברי העדה עליהם סמך בית המשפט ידו, השתלבו כפי שקבע בית המשפט עם דברי המתלונן כי זכור לו כי לא פנה כלל אל המערער, קודם לאירוע האלים - אותו אינו זוכר כשלעצמו, בשל אובדן הכרתו - באותו שלב בו עדיין לא נשתכחו ממנו הפרטים. עוד יצויין כי לא הובאה כל ראיה – ובכללן עדות ההגנה שהעידו מטעם המערער - המאששת את דברי המערער בעניין נשיאת האקדח על ידי המתלונן, ולדברי המתלונן בעדותו לא היה ברשותו כל אקדח, הגם שאישר כי הוא בעל רישיון נשק.

עוצמת הפגיעה והשברים השונים שנגרמו למתלונן בפניו, משתלבים עם טענת העדה בדבר היוזמה ההתקפית של המערער, עדיפותו הכוחנית של המערער, והגירסה באמרתו כי היה מדובר ב"מכות חזקות", ולא במכת מרפק בודדת כפי שטען בעדותו. בית המשפט אף ציין את גירסתו המעורפלת של המערער לעניין נסיבות הגעתו של המתלונן לרצפה, וכאמור, אחת מגירסות המערער הייתה כי לא מדובר ב"נפילת פתע" אלא בהורדה "מבוקרת" לרצפה, שהמערער כיוונה ויזמה לכאורה. המערער עצמו נותר ללא פגיעה ממשית, למעט פגיעה מינורית בזרועו, שאינה מתיישבת עם מכת אגרוף מצידו של המתלונן, והמערער השמיע גירסה סותרת לעניין הדרך בה תקפו המתלונן.
לאחר מעשה עזב המערער את המתלונן השוכב על הרצפה, תוך גילוי אי איכפתיות למצבו, חרף אי הבהירות באשר למצבו הרפואי שהצריך אישפוזו, ואילנה העידה גם על התייחסותו הצינית של המערער למצבו של המתלונן לאחר פנייתו של האב, בלא שעדותה נסתרה בעניין זה. גם בנסיבות אלה, המלמדות לכאורה, על יחס עויין ומתנכר של המערער למתלונן, היה כדי לתמוך בעדותה של אילנה לגבי נסיבות התקיפה היזומה על ידי המערער.

מתעוררים אומנם, סימני שאלה עקב אי המצאת צילומי פגיעה נוספים שנגרמו למתלונן כטענתה של אילנה, ואולם עדותה של העדה, שלא נסתרה, כי ניסתה להזיז בכוח את המערער מעל המתלונן, לאחר שהמתלונן כבר שכב על הקרקע, מצביעה על כך שהעדה אכן ניסתה למנוע המשך תקיפתו של המתלונן גם במצבו זה, באופן המחזק הטענה כי המערער המשיך להכות את המתלונן גם בשלב זה, זאת גם אם לא הומצא תיעוד לגבי סימני חבלה נוספים על גופו. אילנה אף העידה כי בשלב זה ניסה האח גדי למנוע את המשך אלימותו של המערער, ובולטת העובדה כי אותו אח לא הובא על ידי המערער לצורך הזמת הטענה. עוד יצויין כי המתלונן עצמו שהעיד לאחר מתן עדותה של אילנה, לא נחקר כלל ישירות, בעניין זה.
באשר להתייחסות המוטעית בהכרעת הדין בדבר חלק הגוף אליו כוון אגרופו של המתלונן, הרי שאין בה כדי לשמוט את הבסיס מתחת לתמונת הראיות הכוללת שעמדה בפני בית המשפט קמא, ויוער כי המערער לא הצביע על סימני פגיעה כלשהם שנגרמו לו עקב אגרופו של המתלונן, כנטען על ידו.

אין גם מקום לטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה. ילדיהם הקטינים של המתלונן ואילנה לא נחקרו, ובית המשפט קמא עמד על כך כי התועלת בהעדתם אינה רבה, נוכח גילם הצעיר וההתרגשות הגדולה בה היו נתונים בעת האירוע, כמתואר על ידי אילנה, והעובדה שלא הייתה מחלוקת בדבר עצם השימוש בכוח מצידו המערער. לכך יש להוסיף את הנזק הנפשי הצפוי מהעדת הילדים, והמתווסף על הטראומה שכבר נגרמה נוכח נסיבות פציעתו הקשה של האב, לנגד עיני הילדים. עוד מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט קמא, כי ניתן היה בידי המערער לזמן עדים מטעמו, כולם בני משפחתו הקרובה, בניסיון לאשש גירסתו, או לפחות להזים את עדותה של המתלוננת בדבר פנייתו של האח בני למערער לחדול מאלימותו, או בדבר פנייתו של המערער לאביו, לאחר מעשה, במילים שיש בהם לחזק, לכאורה, את הטענה בדבר תקיפה נקמנית של המתלונן בידי המערער.

נוכח המתואר, הרי שדחיית טענתו של המערער כי פעל מתוך הגנה עצמית כדי להדוף את תוקפנותו של המתלונן, התחייבה מהממצאים שנקבעו, וכך גם לגבי דחיית הטענה בדבר חשש ערטילאי, נטול בסיס ראייתי כלשהו, בדבר אפשרות כביכול, של שימוש באקדח המוחזק בהצנע ברשות המתלונן. נוכח דחיית גירסת המערער לגבי נסיבות התקיפה, הרי שטענת ההגנה כי המערער טעה טעות "כנה" לגבי הימצאות האקדח ברשות המערער, דינה להידחות על יסוד ממצאי המהימנות שנקבעו.
בנסיבות אלה אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא לעניין הרשעתו של המערער בעבירה של חבלה חמורה.

הערעור לעניין הימנעות מהרשעה ומידת העונש

בפני בית המשפט עמד תסקירו של שירות המבחן ממנו עלה כי המערער שהינו בעל משפחה, נטול עבר פלילי ודפוסי התנהגות אלימים, מתפקד כל חייו בדרך נורמטיבית; המערער הינו רואה חשבון; שירת שירות צבאי כקצין שיריון, ובעת בשירות מילואים עסק בתפקיד מסווג במשרד הביטחון. לדבריו נפגע כלכלית, עקב ההליכים בתיק, בשל ניתוק קשר עסקי עם לקוחות מסויימים, עקב הסרת סווגו הביטחוני הגבוה, שאף גרם להפסקת שירות המילואים שלו בתפקידו הקודם. עקב כך נאלץ להפסיק עבודתו כרואה חשבון עצמאי, ומזה מספר שנים הוא עובד כשכיר.
שירות המבחן ציין בתסקירו, כי המערער "הדגיש את החלקים החיוביים והמתפקדים שלו, והתקשה להתבונן במניעים הרגשיים והעמוקים יותר שנמצאים בבסיס התנהגותו האלימה המתוארת בכתב האישום...". הוא אף חש כקורבן של הנסיבות, עקב מכלול קשריו עם המתלונן. בפני שירות המבחן הוצגו מכתבי המלצה כי מדובר באדם מקצועי, הפועל ביושר, בדרך ארץ ומתחשב בזולת. בבית המשפט העידו שני עדי אופי (ניצב בדימוס, וח"כ לשעבר), ששבחו את אופיו הנוח, מקצועיותו, אמינותו ותרומתו לזולת.
שירות המבחן הביע התלבטות בתסקירו נוכח חומרת העבירה והקושי לקבל אחריות מלאה למעשים, ככל הנראה על רקע קו ההגנה שננקט על ידי המערער. עם זאת, סבר שירות המבחן כי ניתן בכל זאת, להימנע מהרשעה בהתחשב במכלול תפקודו החיובי של המערער, היעדר עבירות קודמות, והפגיעה הכלכלית הצפוייה נוכח הרשעה. הומלץ בנוסף על הטלת של"צ למשך 140 שעות,

בית המשפט קמא לא ראה מקום להימנע מהרשעה, נוכח אי לקיחת אחריות למעשים על ידי המערער, המתקשה לקבל את העובדה כי חוייב בדינו. בית המשפט סבר כי בהמלצת שירות המבחן הושם דגש יתר על שיקולים אישיים, בלא לתת משקל נאות לשיקולי הענישה האחרים, ובכללם לצורך להרתיע בפני מעשי אלימות. צויין כי הנאשם הביע אומנם צער וחרטה בדברו האחרון, אולם בית המשפט התרשם כי החרטה אינה כנה, וכי המערער משמיע דבריו אלה בשל אימת הדין ומחשש ענישה. עוד צויין כי פרנסתו של המערער לא תקופח והוא יוכל להמשיך לעבוד בעיסוקו, גם אם יחול שינוי בסיווגו הביטחוני.
עוד נקבע בגזר הדין, כי אין מקום להימנע מהטלת מאסר ממשי – מתון מהמתחייב – נוכח הנקיטה באלימות שהביאה לפגיעה חמורה במתלונן, ונזק נפשי לבני המשפחה ולילדיו הקטנים.

ההגנה טוענת כי בנסיבותיו האישיות החיוביות שתוארו לעיל, היעדר דפוסי התנהגות אלימים ואי הסבירות להישנות התנהגות אלימה בעתיד, היה על בית המשפט קמא לאמץ את המלצת שירות המבחן, להימנע מהרשעת המערער ולהסתפק בהטלת של"צ; עוד צויינו חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה ועד מועד מתן גזר הדין (30.11.2010); זיכויו של המערער ממקצת העבירות שיוחסו לו; הנזק האישי והכלכלי, העתיד להיגרם למערער עצמו, ולבני משפחתו, עקב השלכות ההליך הפלילי, והנשיאה בעונש.
נטען כי עונש המאסר שהוטל הוא בעל חומרה מופלגת והנסיבות האישיות שצויינו, ובכללם העבר הנקי והעובדה כי המערער לא ריצה מאסר מעודו, לא הובאו לידי ביטוי ממשי; לבסוף צויין, כי במהלך הליכי הערעור יושב הסכסוך הכספי בין המערער למתלונן, שעמד, בין היתר, בשורש היריבות ביניהם, והוצג מסמך מטעמו של המתלונן כי הגיע "להסדר סילוק טענות הדדי" עם המערער בכל הנוגע לתביעה האזרחית. המערער טען כי בעקבות הסכם זה "הפסיד כספים רבים".

ב"כ המשיבה טוענת כנגד, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט לעניין עצם ההרשעה, נוכח חומרת העבירה, ומשהמערער לא נטל אחריות על מעשיו. עוד נטען כי העונש שהוטל אינו חמור כלל, וכי קיים צורך בענישה משמעותית שיש בה כדי לשקף "גמול הוגן" על חומרת הפגיעה במתלונן. ההסכם עם המתלונן הושג רק בשלבי הערעור, ונראה כי גם הסכם זה בא לעולם בשל חששו של המערער מהענישה הצפוייה לו, ואולם אין בכך משום הבעת מחילה של המתלונן על מעשה האלימות הקשה שביצע בו המערער.

אין אנו רואים מקום להתערב בהחלטת בית המשפט לעניין הרשעתו של המערער.

ההלכה הנוהגת היא "...כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית-המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק" (ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683).
על פי הלכת כתב, (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 341), אכן ניתן להימנע מהרשעה "....בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים".
עם זאת הובהר לא אחת, כי ככל ש"להימנעות מהרשעה זיקה הדוקה לשיקומו של נאשם" הרי, ש"עניין זה מבלי להפחית מערכו, הוא רק אחד מבין אדניה של השתת האחריות בפלילים, על הסנקציות הנלוות לה. מרכיבים אחרים, שענינם בִּפְרט בטיב המעשים שבוצעו ובמידת החומרה הטבועה בהם, עשויים להטות את הכף לחובת הנאשם ולהוביל למסקנה כי מן הדין להרשיעו. כאמור, הכלל הוא כי משהוכחה האשמה יש להשית אחריות בפלילים, ונסיבות מקלות שלזכות הנאשם יוכלו, לכל היותר, להצדיק הקלה בעונש הנלווה להרשעה." (ע"פ 9150/08 מ"י נ. ביטון (ניתן ביום 23.7.2009).

עבירת האלימות שביצע המערער חמורה מאד בנסיבותיה. על פי העובדות שהתבררו, תקף המערער את המתלונן ללא התגרות כלשהי מצד המתלונן, וכל "אשמו" של המתלונן נעוץ היה בעצם הגעתו לאירוע המשפחתי, בנסיבות שהיו לצנינים בעיני המערער. המערער היכה את המתלונן ללא רחם, תוך ניצול עדיפותו הכוחנית; הוא הסב למתלונן פגיעות קשה בפניו, והמשיך והכה בו גם לאחר שהמתלונן איבד הכרתו והיה שרוע על הקרקע; המערער לא חס גם על בני משפחתו של המערער, ובכללם ילדיו הקטנים ואמם- אחותו, שנכחו במעמד הקשה, ואף עזב את המקום תוך גילוי אי איכפתיות למצבו של המתלונן.
משבאים לבחון השיקולים הקשורים בנסיבותיו האישיות של המערער, הרי שלבד מעצם הפגיעה הנלווית להרשעה, לא הצביע המערער על נסיבות מובהקות וכבדות משקל, שבגינן ניתן לקבוע כי נזקה של ההרשעה הנועדת גם להרתעת הרבים ולהעברת מסר לא סלחני בעבירות אלימות, עולה על התועלת שבהימנעות ממנה. עיסוקו המקצועי של המערער, ואף האפשרות כי בשל ההרשעה עלולה הכנסתו להיפגע, אינם מקנים לו חסינות מפני הרשעה, והיה על המערער, דווקא על רקע המחויבות המקצועית והאתית למעמדו, הן במישור האזרחי ואף במישור הצבאי, כמובהר, לנהוג איפוק וריסון יתר (השוו לעניין השיקולים בהרשעת עורך דין, ב- ע"פ 3336/10 ‏עבדאללה דכוור נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 10.3.20119). שוקלת לחובת המערער גם העובדה כי לא הפנים חומרת התנהגותו, כפי שאף עולה מהתסקיר, ואין לראות במערער גם מטעם זה, כמי שמצוי בהליך ייחודי של "שיקום" שיש להתחשב בו לצורך הימנעות מהרשעה, כפי שמורה ההלכה. (בעניין זה, ראו למשל, רעפ 2564/11 רון קנטור נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 4.4.2011).

אין לדעתי מקום להתערב גם במידת העונש המביא לידי ביטוי את חומרת ההתנהגות וצורכי ההרתעה המתחייבים, ומאידך, בהתחשב במשך המאסר שהוטל, גם את נסיבותיו האישיות של המערער, עברו התקין, הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה, וההשלכות הנוגעות לכך כי מדובר במאסר ראשון. אין מדובר בעונש קל בהתחשב ברקעו של המערער, אולם מאידך, אין בו החמרה המצדיקה התערבות נוכח התוצאות החמורות של האלימות אשר גרמה למתלונן לפגיעה פיזית משמעותית, ולפגיעה נפשית לילדיו הקטינים ולרעייתו, היא אחותו המתלונן, משהאלימות בוצעה בנוכחותם, ובמהלך אירוע משפחתי, בו התאספו כל בני המשפחה.
אין מקום לשנות מעונש זה, גם מששוקלים את המאמץ הראוי כשלעצמו, שעשה המערער להסדיר הסכסוך הכספי עם המתלונן, זאת, בשל חומרת הפגיעה במתלונן, ועמדת המתלונן שלגבי דידו, אין הוא כורך ההסדר הכספי בהליך הפלילי שננקט נגד המערער.

סופו של דבר שאציע לחבריי לדחות את הערעור, על כל חלקיו.

יורם צלקובניק, שופט

כב' השופטת – ר. אבידע:
מצטרפת אני לדעת חברי השופט צלקובניק ככל שהיא מתייחסת להכרעת הדין וההרשעה. דין הערעור להידחות באשר להרשעה, אף בהתבסס על גרסת המערער במשטרה.
 
אשר לערעור על גזר הדין, הרי שהעונש שהוטל על המערער, בשים לב לפגיעה החמורה ביותר במתלונן ומכלול נסיבות המקרה, אף הוא דינו היה להידחות. בהטלת העונש על ידי בית משפט השלום נשקלו כל השיקולים הנדרשים והראויים, והעונש שהוטל הינו מאוזן, ואף נוטה במידת מה לקולא.
לא בלי התלבטות, הנני מציעה לחבריי לקבל את הערעור אך לגבי תקופת המאסר לריצוי בפועל, באופן שתקופת המאסר תועמד על ששה חודשים, תחת העונש שהוטל. הצעתי זו היא רק  משום שהוגש לנו מסמך בדבר סילוק טענות הדדי  - כאשר נטען כי הסכסוך הכספי היה הרקע לקרע המשפחתי. העמדת עונש המאסר על תקופה של ששה חודשים, המאפשרת לשקול ריצוי המאסר בעבודות שירות, משמדובר במשפחה,  יש לקוות, תסלול את הנתיב לחרטה כנה, הודאה, וקבלת אחריות מצד המערער על הפגיעה החמורה שלו במתלונן ובמשפחתו, ובכך, אולי להוביל לניצני פיוס במשפחה.

רות אבידע, שופטת

כב' השופט י. שפסר :
אני מצטרף לדעת חברי השופט י. צלקובניק.

יעקב שפסר, שופט

לפיכך, הוחלט, כאמור, בחוות דעתו של כב' השופט יורם צלקובניק.

ניתן היום (13 ביולי 2011) יא' תמוז תשע"א, במעמד הצדדים.

רות אבידע, שופטת – אב"ד
אב"ד

יורם צ'לקובניק, שופט

יעקב שפסר, שופט

14 מתוך 15