הדפסה

ע"פ 3577/12 אדהם פריח נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3577/12

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 3577/12

לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט ח' מלצר

כבוד השופט י' דנציגר

המערער:
אדהם פריח

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא יפה-כ"ץ, השופט ואגו והשופט צלקובניק) בתפ"ח 1062-08 מיום 22.3.12

תאריך הישיבה: י"ד בסיון התשע"ד 12.6.14
בשם המערער: עו"ד מוטי יוסף
בשם המשיבה: עו"ד חיים שוויצר

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא יפה-כ"ץ, השופט ואגו והשופט צלקובניק) בתפ"ח 1062-08 מיום 22.3.12. במוקד הערעור הרשעתו של המערער במספר אישומים הכוללים עבירות ביטחון במסגרת פעילותו כחבר בחוליה צבאית בארגון גדודי אלאקצא, שהוכרז כהתאחדות בלתי מותרת; על אלה נדון לארבע עשרה שנות מאסר ולשמונה עשר חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים.

רקע

ב. המערער, יליד 1984, תושב ג'באליה בעזה, הואשם בשישה אישומים, והנה תמציתם. כנטען באישום הראשון, במהלך שנת 2002 גויס המערער לחוליה צבאית בגדודי אלאקצא על ידי אחיו, סלאמה פריח (להלן סלאמה). פעילות החוליה הוכוונה על ידי חאתם אבו חסין (להלן אבו חסין), האחראי על ייצור הטילים בארגון. כנטען, החל משנת 2002 השתתף המערער בהלויות של "שהידים" ובתהלוכות של הגדודים בעודו חמוש, וכן יוחסו לו שמירות כנגד כוחות צה"ל מזרחית לג'באליה. למערער יוחסו עבירות של מגע עם סוכן חוץ, חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת ועבירות נשק.

ג. באישום השני נטען, כי במועד לא ידוע למשיבה בין השנים 2005-2004 ובמסגרת פעילותו בארגון קשר המערער קשר עם סלאמה, עם אבו חסין ועם חברי החוליה להניח ולהפעיל מטען חבלה במטרה לפגוע בכוחות צה"ל. המערער ושלושה מחברי חולייתו הטמינו מתחת לאספלט בכביש ראשי בלון גז במשקל 40 ק"ג ולו מנגנון הפעלה מרחוק, אשר נמסר להם על ידי אבו חסין. המערער וחברי חולייתו המתינו במהלך הלילה לבוא כוחות צה"ל למקום, אך משאלה בוששו לבוא, לא הופעל המטען. כעבור יומיים הועבר המטען ממקומו בהוראת סלאמה, והוטמן על ידי המערער ושניים מחברי החוליה – מחמד תאבת ומחמד אבו שריתח – מתחת לכביש אספלט אחר, במטרה לפוצץ את המטען בעת מעברם של חיילי צה"ל במקום. כן קיימו המערער וחבריו במשך חודש בין השעות 03:00-22:00 תצפיות על הכביש, בעודם אוחזים במנגנון ההפעלה של המטען, מתוך מטרה להפעילו ולגרום למותם של חיילי צה"ל. לאחר חודש ימים, ומשלא עברו חיילים במקום, הועבר המטען לידי איש החוליה, איברהים עסליה, ולאחר מכן לידי אבו חסין, וזה פעל להגדלת נפח המטען ולשכלולו. לאחר פניית אבו חסין למערער ולסלאמה לצורך איתור מיקומם המדויק של כוחות צה"ל שפלשו באותם ימים לאזור, פנה המערער לפעיל הארגון חסן עספור (להלן עספור), וזה מסר לו כי סמוך לביתו בעזה מצויים שני טנקים של צה"ל, והציע לו להטמין את המטען ליד משתלת ורדים סמוכה. המערער דיוח על כך לסלאמה, שדיוח מטעמו לאבו חסין. אבו חסין הורה לפעיל ארגון אחר להטמין את המטען במקום, ולאחר יומיים דיוח עספור לסלאמה כי המטען התפוצץ ופגע בטנק של צה"ל. למערער יוחסו עבירות של קשירת קשר לעבירת פשע, ניסיון לרצח, מסירת ידיעה לאויב בכוונה לפגוע בבטחון המדינה, קשירת קשר למסירת ידיעה לאויב שעלולה להיות לו לתועלת ובכדי לפגוע בבטחון המדינה, עבירות נשק ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת.

ד. כנטען באישום השלישי, בתחילת שנת 2005 קשר המערער עם אחרים לשיגור טיל לעבר תחומי ישראל. אבו חסין ייצר טיל באורך של 90 ס"מ, והעבירו לסלאמה, שהעבירו לידי המערער ולשני חברי חוליה נוספים – חאתם אלעטאונה ומוסא אלזוארעה. הללו העבירו את הטיל לפרדס המרוחק כשני ק"מ מישראל, ומשם שיגרוהו. הטיל פגע בדיר כבשים ובקר בתוך עזה. למערער יוחסו עבירות של קשירת קשר לפשע, ניסיון לרצח, עבירות נשק ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת.

ה. כנטען באישום הרביעי, במועד לא ידוע בשנת 2005, בעת שהיה חבר בחוליה, רכש המערער מאבו חסן קטוע שני רובי קלצ'ניקוב, ולאחר מכן מכר אחד מכלי הנשק למחמוד אלפיומי, ואת האחר לפעיל הארגון וחבר החוליה, מוסא אלזוארעה, תמורת 1,300 דינר כל אחד. המערער הואשם בעבירות נשק.

ו. כנטען באישום החמישי, בסוף שנת 2005 פנה אל המערער פעיל הארגון מחמד תאבת וביקשו שיאתר בעבורו אדם ששמו איברהים אלזוארעה, העוסק בגניבת כלי רכב מישראל ובסחר בהם, ויתאם פגישה בינו לבין אחיו סאלם תאבת. המערער תיאם פגישה בין השניים בחנותו של איברהים אלזוארעה בעזה, והגיע לחנות עם סאלם תאבת ועם מחמד תאבת. בהמשך הפגישה יצאו איברהים אלזוארעה וסאלם תאבת אל מחוץ לחנות ושוחחו ביניהם. במהלך הפגישה הובהר שמטרת המפגש היא ניצול קשריו של איברהים אלזוארעה עם סוחרי אמל"ח לטובת הברחת אמל"ח מסוגים שונים – ובהם רובי -M16, רובי גלילון ואקדחים – מישראל לרצועה בעבור סאלם תאבת, לשם פגיעה בבטחון מדינת ישראל. למערער יוחסה עבירה של קשירת קשר לפשע.

ז. כנטען באישום השישי, בשנת 2000, בעקבות פנייתו של נביל אבו אלפחאם (להלן נביל), פעיל החזית העממית הדמוקרטית, נסע המערער עם שלושה פעילים נוספים לפרדס באזור ג'באליה, סמוך לגבול עם ישראל. נביל צילם בסיס צבאי הסמוך לגבול באמצעות מצלמה שהוציא מתא המטען של רכבו, והבהיר למערער, כי הצילומים נועדו לצורך פיגוע בעתיד, בין אם על ידי ירי טילים ובין אם על ידי החדרת מתאבד לבסיס. נביל הסביר למערער כי כיון שהוא מתגורר באזור ומכיר את השומרים, אם יתעורר חשד בשל נוכחותם במקום, יוכל להפריכו. המערער הואשם במגע עם סוכן חוץ.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ח. הרשעתו של המערער התבססה בעיקרה על הודאותיו. בית המשפט דחה את טענות המערער כי במסגרת חקירת השב"כ לא הוזהר וכי מסר הודאותיו לאחר שהופעל עליו לחץ והושמעו כלפיו איומים. נומק, כי המערער הועמד על זכות השתיקה, שכן עובר לתחילת חקירת השב"כ קיבל דף מידע שבו הובהר לו כי אינו חייב לומר דבר בחקירה העלול להפלילו, והוטעמה זכותו להיועצות. עוד נקבע, כי המערער הועמד על זכותו זו ארבע פעמים נוספות, בפתחה של כל חקירה במשטרה, ונדחתה בהקשר זה הטענה כי הוא מתקשה בקריאה ובכתיבה. הוסף, כי העובדה שהמערער הכחיש חלקים מפעילותו, מלמדת כי "לא נעלמה מהנאשם אפשרותו לשתוק בחקירה" (פסקה 37). בית המשפט מצא ליתן אמון בחוקרים שהעידו בפניו, והשתכנע כי לא הופעל על המערער לחץ שנועד לשבור את רוחו. בית המשפט התרשם, כי הרישום במזכרי חקירתו של המערער משקף את השתלשלות החקירה, וכי "עולה מדפי החקירה תמונה סדורה וקוהרנטית באשר למהלכי החקירה שנערכו, ודרך קידומה של החקירה, בהתאם לגירסתו המתפתחת של הנאשם בפני החוקרים". נקבע, כי החקירה היתה עניינית וממוקדת, ונדחתה הטענה כי משך החקירה ותכיפותם החלקית של ימי החקירה באו מתוך מטרה לשבירת כוח רצונו של המערער. כן נדחתה הטענה כי נעשה שימוש באיומים, ונקבע כי גירסת המערער לוקה בסתירה פנימית באשר למהות האיומים. לבסוף נדחתה הטענה כי החוקרים ביקשו לסבכו במעשיו של אחיו סלאמה, משלא הצליחו לעצרו.

ט. כן נדחתה הטענה, כי חוקרי המשטרה "העתיקו" את דבריו של המערער בחקירת השב"כ מבלי לנהל חקירה. הוסבר, כי המערער לא העלה כל טענה כאמור במהלך הדיון, וההגנה ויתרה על חקירת חוקרי המשטרה גובי ההודעות; כי המערער אישר בחתימתו שקרא את הודעותיו והבינן; כי קיימים הבדלים של ממש בין תוכן זכרונות הדברים (הזכ"דים) מחקירות השב"כ להודעות המשטרתיות; וכי עיון בהודעות המערער מלמד שמדובר היה בחקירה "חיה".

י. נקבע, כי הודאות המערער "משופעות בפרטי פרטים בנושאי החקירה השונים; הן מעידות על מודעות מכלי ראשון, לעובדות המתוארות על ידי הנאשם בדרך אותנטית וחיה, וסימני אמת ניכרים בהן; 'התפתחות' מסירת ההודיות על ידי הנאשם, בהוספת נדבך אחר נדבך לתיאור מעורבותו במעשים המיוחסים לו, הינה בעלת היגיון פנימי, המשתלב עם המידע שהוצג בפני הנאשם על ידי החוקרים, בשלבים שונים של החקירה" (פסקה 48). הוסף, כי בעדותו אישר המערער פרטים מהותיים מהודאותיו אשר יש בהם "להסיר חשש כי מדובר בדברים חסרי שחר, שנועדו לריצוי החוקרים או להביא לסיומה של החקירה" (פסקה 49). ביניהם נמנים דבר קיום המפגש בין סאלם תאבת לאיברהים אלזוארעה ועובדת צילום המוצב על ידי נביל, אישור דבר הירי (אם כי לדברי המערער היה זה ירי מרגמה), כמו גם פרטים נוספים לעניין זהותם של אנשי הארגון ופעילותם.

י"א. נקבע, שגם מעדויותיהם של עדי התביעה, כלואים בטחוניים אחרים, עולים פרטים הדומים לאלה המופיעים בהודאותיו של המערער ביחס למעמדם של הפעילים בארגון, וגם באלה יש כדי לתמוך בנאמר בהודאותיו. כך, בין היתר מהודעתו של עד התביעה אחמד סמארה (להלן סמארה) עלה, כי הוא קיבל נשק מן המערער לאחר תיאום עם סלאמה, וכי מקורו בסוחר הנשק אבו חסן קטוע. משחזר סמארה מהודעתו במשטרה, העדיף אותה בית המשפט על פני עדותו בפניו, ונימק כי בהודעתו נקב סמארה בשם המערער ובשם אחיו וציין את מקום מגוריהם. כן צוין, כי נוכח העובדה שאמרת החוץ כוללת פרטים רבים אחרים, שבהם לא כפר סמארה, הנה אף שההודעה נרשמה לא בשפת הנחקר (נרשמה בעברית אף שנמסרה בערבית), ניתן בה אמון. הודגש, כי אין מחלוקת שהמערער קנה נשק מאבו חסן קטוע, והשימוש הראייתי באמרת החוץ נועד אך להצביע שהמערער מסר בחקירתו פרטים אותנטיים. כן נדחו טענות המערער, שעניינן דיוקם של הפרטים שמסרו חלק מן העדים, והאפשרות לקבוע שמדובר באותם אנשי ארגון טרור אשר המערער התייחס אליהם. צוין, כי הואיל והמערער עצמו אישר את ידיעתו בדבר מעורבותם של אותם גורמים בארגוני טרור, לטענה זו אין משקל של ממש.

י"ב. כן נדחתה הטענה, כי בהיעדר מידע פוזיטיבי על עצם התרחשות אירועי פיצוץ הטנק וירי הטיל, לא התגבשה התוספת הראייתית הנחוצה. הוסבר, כי המערער אישר את עצם התרחשותו של אירוע הירי בעדותו, וכי "נסיונו של המערער ל'המרת' הטיל במרגמה, בדרך של השמעת גירסה כבושה אשר לא הוזכרה קודם לכן, ואשר מנותקת ממכלול התיאורים שמסר באמרותיו, נושא אופי שקרי בעליל" (פסקה 54). הוסף, כי לאלה מצטרפות אמרות המערער שלבני משפחתו קשרים הדוקים עם אבו חסין, אשר היה יצרן הטילים של החוליה, וכי המערער אף מסר פרטים למכביר בהיבט זה, לרבות על צינורות הברזל ששימשו לייצור הטילים, על מקום הכנתם ועוד. עוד נקבע, שנוכח תיעוד חסר של האירועים קיים אמנם ספק אם אכן נפגע טנק ונפצעו אנשי צוות, אך העובדה שהמערער מסר בעדותו כי האזין לרדיו המקומי ושמע את הדיווח על פגיעת הטנק, מלמדת כי אוזניו היו כרויות לנאמר באופן המחזק את שמסר בהודאותיו. לבסוף נקבע, כי הכחשתו החלקית של המערער לגבי הנאמר בהודאותיו אינה ראויה לאמון, וכי עדותו "נשאה אופי מניפולטיבי ושקרי גם באשר להיקף מעורבותו במעשים המיוחסים לו".

י"ג. המערער הורשע איפוא באישום הראשון. נקבע, שנוכח הספק שהביעה המשיבה האם השמירות כנגד כוחות צה"ל אינן קשורות בשמירות הנוגעות למטען החבלה המיוחסות למערער במסגרת האישום השני, לא הוכחה פעילות זו ביחס לאישום הראשון; עם זאת, נקבע כי נוכח יתר פעילותו שתוארה במסגרת אישום זה, יש להרשיעו במכלול העבירות. כן הורשע המערער בעבירות הכלולות בפרט האישום השני, למעט בעבירה של קשירת קשר למסירת ידיעה לאויב. נומק, כי השיחות בין הפעילים שתכליתן היתה לאתר מקום להטמנת המטען, "אינן אלא מעשה מוגמר של 'מסירת ידיעה', ש'מעמדה' אינו נופל מהמידע 'המסכם' שהוביל בסופו של דבר, להטמנת המטען באזור המשתלה, מעשה הנכלל במסגרת העבירה בה הורשע". עוד צוין, כי היה מקום לשקול אם ראוי לייחס למערער עבירה של מסירת ידיעה לאויב במטרה לפגוע בבטחון המדינה, שהעונש בצידה מאסר עולם, שעה שהתביעה מייחסת למערער גם עבירות שונות הקשורות באותו מעשה עצמו, אולם משהמערער לא טען בעניין, ומשהוכחו יסודות העבירה, הורשע גם בזו. עוד הורשע המערער באישום השלישי והרביעי (המשיבה ביקשה למקד את האישום הרביעי רק ביחס למכירת נשק למוסא אלזוארעה). המערער אף הורשע באישום השישי, תוך שנקבע כי עבר את העבירה בהיותו קטין. צוין, כי נוכח ידיעתו של המערער שהוא מצטרף לנסיעה לאזור הגבול לבקשת נביל, פעיל בארגון החזית העממית הדמוקרטית, ושעה שברכב נמצאו פעילי ארגון נוספים, התמלאו יסודות העבירה. הוטעם, שלא נמצא הסבר משכנע "שיצביע על תכלית 'תמימה' של אותה נסיעה משותפת" (פסקה 65). המערער זוכה מהאישום החמישי הואיל ובית המשפט קמא בא למסקנה, שלא הובאה ראיה לכך שהמערער היה שותף לקשר ליבוא הנשק, ונותר ספק אם ידע על מטרת הפגישה בשעת קיומה.

גזר הדין

י"ד. מתסקיר שירות המבחן למבוגרים שהוגש לבית המשפט המחוזי עולה, כי המערער מתקשה לקבל אחריות למעשיו. הוצע, כי קושי זה כרוך בתפיסתו הערכית של המערער ובמצבו הכלכלי, אשר יתכן שגם הוא היוה מניע למעשיו. שירות המבחן התרשם, כי קיים סיכון גבוה להישנות העבירות, בפרט נוכח קשייו של המערער לאמץ תפיסה שונה מן החינוך שזכה לו עד הלום, אשר הציג את מדינת ישראל ותושביה באור שלילי באופן הנותן לגיטימציה לפגיעה בהם. בית המשפט עמד על החומרה הטמונה בעבירות שבהן הורשע המערער, ועל הצורך בענישה מחמירה ומרתיעה. הודגש, כי המערער פעל ללא לאות ומתוך דבקות במטרה לפגוע בחיילים. הוסף, כי "הגם שהנאשם החל פעילותו בהיותו נער, הרי שהפעילות נמשכה והקצינה במשך מספר שנים, ולא ניתן לטעון כי הנאשם לא עמד על דעתו בעת ביצוע המעשים החמורים יותר". הושתו העונשים כאמור.

טענות המערער

ט"ו. לטענת המערער, הודאותיו בשב"כ נגבו שלא כדין שכן לא הוזהר, והזכ"דים אשר נרשמו במהלך חקירותיו, אינם משקפים את מהלך החקירה ואת הפרטים המהותיים בה. נטען, כי לראיות שהוצגו, כגון היכרות עדי התביעה עם חברים בארגון טרוריסטי, אין דבר וחצי דבר עם טענות המשיבה שהמערער היה שותף לפעילות חבלנית כנגד מדינת ישראל. בפרט – כך נטען – לא הובאה כל ראיה לירי טילים לעבר מדינת ישראל או להנחת מטען כנגד טנק ישראלי. הוטעם, כי בהיעדר ראיה פוזיטיבית באשר להנחתו של מטען, קיים קושי להוכיח שאכן נפגעו חיילים כתוצאה מהפעלתו. בהיעדר ראיה על קיומם של אירועים אלה לא קמה, כך נטען, התוספת הראייתית של "דבר-מה נוסף". כן נטען כנגד חסר בתיעוד חקירתם של מספר עדי תביעה, כמו גם לחוסר תאימות בין השמות שאליהם התייחס המערער בהודאותיו לבין אלה שאליהם התייחסו העדים השונים. אשר לגזר הדין נטען, כי בית המשפט הטיל עונש חמור, תוך התעלמות מזיכויו של המערער ממספר עבירות, ומבלי להתחשב בגילו הצעיר ובהיותו נעדר עבר פלילי.

טענות המשיבה

ט"ז. לטענת המשיבה, גירסתו של המערער שלפיה לא נחקר כלל על ידי חוקרי המשטרה, וכל חקירתם הסתכמה בהעתקת חומרי החקירה שקיבלו מן השב"כ, אינה ראויה לאמון. לטענתה, עיון בהודעות המערער במשטרה מלמד כי מדובר בחקירה "חיה", שכן חלק מרישום דברי המערער נעשה לאחר חילופי שאלות ותשובות, וניכר כי אין זהות מלאה בין תוכן ההודאות שנמסרו בחקירת השב"כ לאלה שנמסרו במשטרה. באשר לחקירת השב"כ נטען, כי עיון בזכ"דים מלמד, שהודאתו של המערער ניתנה משהבין כי בידי חוקריו חומרים הקושרים אותו לפעילות טרור. לצד זאת נותר המערער איתן בהכחשתו ביחס לפעילויות שבהן לא היה מעורב. הוסף, כי להודאות המערער מצטרפת שורת עדי תביעה שהעידו בבית המשפט על היכרותם עם הדמויות הנזכרות בהודאותיו, ועדויות אלו מלמדות על קשריו של המערער עם פעיל טרור בולט בעזה. לבסוף נטען, כי העונש שהוטל משקף את החומרה של מעשי המערער, ואת ההכרח לנקוט במדיניות ענישה מחמירה. הוסבר, כי אין מדובר במעורבות חד פעמית בפעילות טרור, מצד המערער, אלא בפעילות מתמשכת שהלכה והקצינה לאורך השנים.

הדיון

י"ז. בדיון בפנינו התמקד בא כוח המערער באישום השני והשלישי. נטען, כי לא הוכח קיומו של "דבר-מה נוסף" הנחוץ במישור הראייתי. בהקשר זה הפנה בא כוח המערער לעדותו של ראש צוות החקירה, שייקה, אשר הסביר כי נוכח ריבוי האירועים באותה תקופה, התיעוד חסר, וקיימת שאלה באשר להתרחשות האירועים מושא אישומים אלה. אשר לחומרת העונש צוין, כי לא ניתן משקל לעברו הנקי של המערער ולעובדה שחלקו באירועים היה משני. הודגש, כי המערער ביצע את המעשה מושא האישום השישי בהיותו קטין, ו"הוכח שאין לו דם על הידיים". בא כוח המשיבה הדגיש, כי נוכח ההודאות המפורטות התוספת הראייתית הנחוצה איננה רבה, ונטען לחיזוק בעדויות עדי תביעה שונים. אשר לגזר הדין נאמר, כי מעורבותו של המערער ממושכת, והיא הקצינה לאורך השנים.

הכרעה

י"ח. הכרעת בית המשפט קמא מבוססת רובה ככולה על ממצאים שבעובדה ועל ממצאי מהימנות. הלכה מושרשת היא, כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים מעין אלו למעט במקרים חריגים, נוכח יתרונה הניכר של הערכאה הדיונית, אשר בידה להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדויות (ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל (2009); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (2008); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918 (2001)). לא מצאנו כי מקרה זה בא בקהלם של המקרים המחייבים התערבותנו. נעמוד אך בקצרה על מספר עניינים.

י"ט. בדיון בפנינו דומה היה כי טענותיו של המערער לעניין קבילות הודאותיו נזנחו. בא כוח המשיבה ציין בטיעונו כי הנחתו היא שהמערער מחל על טענות אלה, ובא כוחו לא התנגד לאמור. משכך נתמקד גם אנו בטענות המערער שעניינן קיומו של "דבר-מה נוסף" בהצטרף להודאות שנמסרו. נאמר אך זאת, אף אנו התרשמנו כי חקירת השב"כ היתה עניינית, וביקשה להבהיר את היקף מעורבותם של המערער ואחרים בפעילות כנגד בטחון המדינה; לא נראה שהמערער מסר הודאותיו מתוך אילוץ וכורח. כדי לסבר את האוזן נטעים, שלאחר פרק זמן של שבועיים, שבו לא נערכה למערער חקירה אינטנסיבית, מסר מידע חדש, אשר עניינו הנסיעה עם נביל ופרטים נוספים באשר למטען החבלה (ת/17ו). גם עיון בחקירתו במשטרה מלמד, כי זו התנהלה כדרכן של חקירות.

כ. משנקבע כי הודאותיו של המערער קבילות, נדרשים אנו לבחון את משקלן. משקלה של הודאה נבחן בשני מבחנים: פנימי וחיצוני - "המבחן הפנימי ('משקל עצמי') בודק את ההודאה על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בזה סימנים של שכל ישר" (ע"פ 774/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 233 (1979) (השופט-כתארו אז-ברק)); ו"על-פי מבחן המשקל החיצוני, נדרשת תוספת ראייתית מסוג 'דבר-מה נוסף', החיצונית להודאתו של הנאשם, על מנת להרשיעו" (ע"פ 10477/09 מובארק נ' מדינת ישראל (2013), פסקה 124 (המשנה לנשיא נאור)). ראיית "דבר-מה נוסף" אינה כזו המסבכת את הנאשם בביצוע העבירה שבה הודה, אלא ראיה מאמתת בלבד, המשמשת אמת-מידה לבחינת אמיתותה של ההודאה, אשר די שתאשר במידת מה את תוכנה (י' קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה (תש"ע), עמ' 143-142 (להלן קדמי)). יוסף, כי כאשר מדובר במספר עבירות הקשורות האחת ברעותה, די ב"דבר-מה נוסף" לאחת מהן (קדמי, עמ' 170):

"הרציונאל העומד ביסוד הדרישה לתוספת ראייתית מסוג 'דבר-מה נוסף' מקום שבו הודה נאשם בביצוע עבירה, עיקרו בצורך להפיג באמצעות מבחן חיצוני את החשש כי הנאשם ייחס לעצמו בהודאתו מעשה שלא ביצע (ראו גם ע"פ 1094/07 דדון נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ו (2008). לעניין זה די ככלל בראיה 'המאשרת במידת-מה את תוכן ההודאה, אך לאו דווקא במה שנוגע לזהות הנאשם כמבצע העבירה' (ע"פ 290/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד 1489, 1499 (1960); ראו גם ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 557-556 (2002)), אם כי קיימים יחסי גומלין בין משקלה ומידת מהימנותה של ההודאה ובין משקלו ואופיו של 'הדבר-מה' הנדרש כתוספת ראייתית לה במובן זה ש'ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא גדול יותר, כן קטן הצורך להיזקק למבחן החיצוני של ה'דבר-מה'. לעומת זאת, ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא קטן יותר, כן גדול הצורך להיזקק לאמת מידה חיצונית לבחינת האמת שבהודאה' (ע"פ 774/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 234 (1979)) (ע"פ 6977/03 סארה נ' מדינת ישראל (2009), פסקה 19 (השופטת חיות)".

כ"א. מקום שהנאשם מעיד בבית המשפט ומאשר בעדותו מקצת הדברים שבהודאתו, יכולה עדות זו לשמש 'דבר-מה נוסף'" (ע"פ 312/73 מצרווה נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (2) 805, 809 (1974); ע"פ 6414/11 חמיד נ' מדינת ישראל (2013), פסקה 16 (להלן עניין חמיד)). יתר על כן, אימות שמותיהן ותפקידיהן של דמויות הנזכרות בהודאתו של נאשם על ידי עדים אחרים מגבש אותו "דבר-מה נוסף" הנדרש לחיזוק הודאתו (עניין חמיד, שם), וכך גם שקריו של נאשם (קדמי, עמ' 163). כללם של דברים, "דבר-מה נוסף" מטרתו להפיג חשש של הודיית-שווא, על-ידי ראיה חיצונית שאת קיומה יש לבחון.

כ"ב. ראו על כלל היסוד במשפט העברי ש"אין אדם משים עצמו רשע" (בבלי סנהדרין, ט', ע"ב; יבמות כ"ה, ע"ב) בע"פ 4179/09 מדינת ישראל נ' וולקוב (2010), פסקה 3 בסקירתו של השופט הנדל (להלן עניין וולקוב), וכן ניל הנדל "הפללה עצמית – דיון משווה" פרשת השבוע 400 פרשת וישב (התשע"ב); שם נאמר, כי "במשפט העברי משמעות הכלל 'אין אדם משים עצמו רשע' היא שהאדם אינו רשאי להעיד נגד עצמו, להבדיל מאינו חייב.... לא זכות השתיקה, כי אם חובת השתיקה". עוד ראו ש' אלבק, מבוא למשפט העברי בימי התלמוד (תשנ"ט-1999), 323-322; אהרון קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי ההודעה בפלילים והפללה העצמית בהלכה היהודית (תשס"ה); הכל כדי שלא יורשע אדם שהוא "מן העמלין מרי נפש הוא... המחכים למות... כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שייהרג" (רמב"ם סנהדרין י"ח, ו'); קירשנבאום שם, 166-165. במטרה להתמודד עם הקשיים השונים הטמונים בהודאות נאשם נוקט המשפט המשפט הפלילי במספר אמצעים, כך למשל בפעולת הדיבוב נוהגת המשטרה להקליט את שיחות הדיבוב (ראו ע"פ 4029/08 פלוני נ' מדינת ישראל (2012) והצעת השופט דנציגר לתמלול השיחות), והיו אף מי שהציעו כי יש להחמיר את התוספת הראייתית הנדרשת לתוספת ראייתית מסוג "סיוע" (ראו בהקשר זה ב' סנג'רו "ההודאה כבסיס להרשעה - האומנם 'מלכת הראיות' או שמא קיסרית הרשעות השווא" עלי משפט ד 245 (תשס"ה); מ' הלפרט וב' סנג'רו "מכשל החלפת ההתניות להרשעה מוטעית על סמך הודאה - סולימאן אל עביד כמקרה מבחן (הצעה להיפוך בתפיסת ההודאה: מראיה מרכזית המחפשת תוספת, לתוספת אפשרית לראיות מוצקות)" מחקרי משפט כו 733 (תשע"א); ע' קובו "נאשמים בלתי עקביים בבית המשפט: מודים באשמה וטוענים לחפותם" (תש"ע); ב' סנג'רו ומ' הלפרט "בכל זאת היפוך במעמד ההודאה - תשובה לתגובתם של מנה ואוצרי" מחקרי משפט כז 529 (תשע"ב)). השופטת ארבל היטיבה, בעניין וולקוב (אמנם בדעת מיעוט באותו תיק), לתאר את המורכבות הכרוכה בביסוס הרשעה על הודאת הנאשם ואת השיקולים השונים בהקשר זה:

"הפסיקה והספרות מתלבטות לא אחת בנוגע למעמדה של ראיית ההודאה, ובנוגע לתוספת הראייתית הנדרשת לה. היו שסברו כי יש להחמיר את התוספת הראייתית הנדרשת לדרגה של סיוע. מוצאת אני לנכון לחזור על דברים שאמרתי בעבר בעניין זה:
'לגישתי, יש לה להודאה מקום של כבוד בסולם הראיות הקיימות במשפט פלילי, והיא בבחינת כלי ראייתי חשוב ומקובל באותם מקרים בהם שוכנע בית המשפט כי מדובר בהודאת אמת. שוללת אני גם את הגישה לפיה, כנקודת המוצא, בכל הודאה קיים במובנה 'פגם מולד' (כתיאורה של השופטת שטרסברג-כהן את גישתה של השופטת דורנר בדנ"פ אל עביד, בע' 854, גישה עליה חלקה) בדבר היותה של ההודיה הודית שווא וראיה חשודה על פניה, כאשר מלכתחילה טבוע בה חותם של אי רציונליות. כפי שפירט בית משפט זה בפסיקתו, קיימים טעמים כבדי משקל למתן הודאה שאינה הודאת שווא. בין טעמים אלו אדגיש את האפשרות של לחץ בו נתון נחקר בחקירה, וכן מקרים בהם מבקש הנחקר למסור את גרסתו, כאשר לא ברור לו מהן הראיות שבידי החוקרים ומה תמונת המצב כנגדו, ועל כן הוא סבור כי הודאתו תסייע בעדו. במקרים שכיחים נוספים בוחר הנאשם לשתף פעולה עם חוקריו כדי לפרוק מעליו תחושת מועקה, או מונע על-ידי שיקולי כדאיות מול חוקריו שמא יפיק מהודאתו המיידית יתרון בבית המשפט. (והשוו: דברי השופט אור בדנ"פ אל עביד, בע' 819) (עניין סטקלר, פסקה 23)'. לצד זאת מובן כי יש להיזהר בבחינת ההודאה ומשקלה. יש להכיר בכך כי לכל נחקר מבנה אישיות אינדיבידואלי, וכי נחקרים מסוימים עלולים מסיבות שונות להתוודות על דברים שלא ביצעו. בשל כך, כאמור, הוצבו חסמים ובלמים לבחינת קבילותן ומשקלן של הודאות..." (פסקה 9).

בית המשפט נדרש איפוא לתת את הדעת ל"עצמתה" של ההודאה ולקיומה של תוספת ראייתית חיצונית, שיש בה לתמוך במסקנתו כי מדובר בהודאת אמת.

כ"ג. בנדון דידן מצא בית המשפט את הודאותיו של המערער מהימנות. הוסבר, כי הן משופעות בפרטים ומעידות על ידיעה מכלי ראשון. הודאות אלה פורסות יריעה רחבה של השתלשלות האירועים ושל חלקו של המערער בהם; הן יורדות לפרטים בתיאורים שאינם מופרזים, ואמרותיו עולות בקנה אחד זו עם זו באופן המשרטט תמונה באשר לאירועים השונים. נביא אך מקצת מן הדברים: בחקירתו מיום 12.3.08 (ת/17ה) תיאר המערער את גיוסו לארגון ואת השתתפותו בהלויות "שהידים". כן סיפר על מעורבותו בשמירה על המטען מושא האישום השני לאחר שהונח מתחת לדרך אספלט. בחקירת המשטרה מיום 13.3.08 (ת/3) חזר על עיקרי הדברים, ואף פורטו רכיבי המטען. בהודעה זו גם חזר על פעילותו בהלויות של "שהידים" ובשמירות. בחקירה מיום 13.3.08 (ת/21ד) מסר, כי ירה טיל לכיוון ישראל יחד עם פעיל נוסף. הטיל נפל בחצר משפחה מקומית, ושני כבשים נפגעו. למחרת היום פנו לבעל החצר, והציעו לפצותו. כן ציין המערער את שמו של סאלם תאבת כדמות מרכזית בארגון. על דברים אלה חזר בהודעתו במשטרה מיום 16.3.08 (ת/4). בחקירתו מיום 26.3.08 (ת/17ו) מסר המערער כי הצטרף לנביל לנסיעה לגבול עם ישראל במטרה לפגוש מאן דהוא, ובמסגרתה צילם נביל את מוצב צה"ל במקום, ואמר כי מטרת הצילום היא הכנה ירי טילים או לעריכת פיגוע חדירה. על דברים אלה חזר המערער בחקירתו במשטרה באותו יום, והוסיף כי נזף בנביל על שלא אמר לו מה כוונתו (ת/24). בחקירה זו מסר פרטים נוספים על הצטרפותו לארגון ועל קורות המטען - העברתו ו"שידרוגו" על ידי אבו חסין. כן תיאר כי דווח לו על פיצוץ המטען, וכי שמע על כך בחדשות. עוד תואר שבסוף שנת 2004 סיפר לו אחיו, כי אבו חסין "הכין מתאבד והתכנון להכניס אותו דרך הגבול על מנת שיתקל בג'יפ... אבו גראד היה מתצפת על האזור" (עמ' 4, ש' 21-19). בחקירתו מיום 5.3.08 (ת/21ב) מסר המערער כי נהג לרכוש אמל"ח מאחד ששמו אבו חסן קטוע, ומכר אותו לפעילים שונים, וכי לעתים הוא ואחיו ביצעו "מסחר משותף" (כן ראו חקירתו מיום 4.3.08, ת/17ב). בהודעתו במשטרה מאותו היום (ת/2) חזר על הדברים, וציין כי מכר בשנת 2005 רובה קלצ'ניקוב למוסא אלזוארעה, תוך שהוא מוסיף כי קיבל בתמורה סכום של 1,300 דינר.

עינינו הרואות, כי בהצטברן מהוות הודאותיו של המערער גירסה סדורה ומפורטת של האירועים. עתה נידרש למבחן החיצוני.

כ"ד. כאמור, התוספת הראייתית שעניינה "דבר-מה נוסף", אינה כזו המסבכת את הנאשם בביצוע העבירה שבה הודה, אלא ראיה מאמתת בלבד, המשמשת אמת-מידה לבחינת אמיתותה של ההודאה, ואין צורך שתקשור את הנאשם לאירועים. דומה, כי ראיות כגון דא קיימות למכביר. המערער הכחיש אמנם בעדותו רבים מן הפרטים שאותם מסר בהודאותיו בחקירה, אך די לנו באלה שאותם אישר. המערער אישר כי לו חבר בשם עספור (עמ' 179 לפרוטוקול הדיון) וששמע ברדיו את דבר פיצוץ הטנק, אם כי טען שלא היה קשור לכך (עמ' 174 לפרוטוקול). כן מסר בעדותו כי היה שותף לירי הטיל, אם כי הסביר, שהדבר נעשה במסגרת עבודתו בביטחון המסכל הפלסטיני, וכי מדובר היה בירי מרגמה (עמ' 192 לפרוטוקול). עוד סיפר המערער שהתלוה לנביל כאשר נסע לביתו של סוחר כבשים, אך נביל סטה מן המסלול וצילם מוצב צבאי (עמ' 197 לפרוטוקול). כן אישר המערער כי רכש מאבו חסן קטוע אקדח (עמ' 189 לפרוטוקול), אך טען כי עשה כן נוכח סכסוך עם משפחה אחרת, ובהמשך טען שהביא "שתי חתיכות לסלאמה, ממנו, מאבו חסן הבאתי שתי חתיכות לסלאמה" (עמ' 199 לפרוטוקול). עוד מסר כי אירגן את המפגש בין איברהים אלזוארעה לסאלם תאבת (עמ' 172 לפרוטוקול, ש' 16-15), אך אינו יודע "מה קרה ביניהם".

כ"ה. דומה איפוא, כי בעדותו של המערער לפני בית המשפט יש כדי לחזק את אמיתות הודאותיו, וזאת אף מעבר לנדרש, נוכח אימות פרטים מהודאותיו על ידי עדי התביעה. כך מסר סמארה בהודעתו במשטרה מיום 6.3.05, כי קיבל נשק מהמערער לאחר תיאום עם אחיו (ת/7, עמ' 3). יצוין בהקשר זה, כי בית המשפט העדיף את הודעתו על פני עדותו בבית המשפט, שלפיה התכוון לאדם אחר. הוסבר, כי סמארה נקב בשם המדויק של המערער ושל אחיו ונקב במקום מגוריהם, ובית המשפט השתכנע כי דברי העד לא שובשו שעה שנרשמה הודעתו. לא מצאנו להתערב בכך. בעדותו אישר סמארה פרטים רבים שצוינו גם בהודעתו, וקשה להלום את הטענה שדווקא שמות המערער ואחיו הם ששורבבו בשגגה על ידי החוקר. נדגיש בהיבט זה, כי על המשטרה חלה חובה לגבות את ההודעות ולרשמן בשפת מוסר ההודעה כדי לאפשר לנחקר לעמוד על דיוקה בזמן אמת ולהבטיח מהימנותה. עוד בשנת 1977 קבע בית משפט זה כך, מפי השופט (בתארו אז) שמגר:

"בשולי דברים אלה ברצוננו לחזור ולהדגיש את שנאמר על-ידי בית-משפט זה לא אחת, אך איננו מקויים ככל הנראה על-ידי משטרת ישראל, והוא כי הודעה הנרשמת מפיו של חשוד או נאשם שאיננו דובר עברית חייבת להירשם בשפה בה היא נמסרת" (ע"פ 875/76 בור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 785, 794 (1977)).

מצער לראות כי דברים אלה היו לכאורה כנתינתם גם לאחר שחלפו כמעט ארבעה עשורים מאז. עם זאת יצוין שמן העדויות עולה, כי תיעוד החקירה שלא בשפת הנחקר נערך בהתאם לנוהל שנהג באותה עת, ושונה (ראו למשל עדות החוקר אונסי חיראלדין, עמ' 117 לפרוטוקול הדיון).

כ"ו. העד איברהים אלזוארעה גם אישר, כי המערער "אירגן" את המפגש בין סאלם תאבת לבינו (עמ' 92 לפרוטוקול). נוסיף, כי אף אם המערער זוכה מאישום זה, ואף אם השתכנענו כי המערער לא היה מודע לתוכן השיחה בין השניים, דבריו של איברהים אלזוארעה עולים בקנה אחד עם הודאת המערער בחקירתו, ויש בכך כדי לבסס את אמיתות הודאותיו. לא זו אף זו, שמות הפעילים שצוינו בהודאותיו של המערער ותפקידיהם אומתו בעדויות נוספות, כך למשל איסמעיל אבו ג'אסר (עמ' 30 לפרוטוקול) ועאדל חרב (עמ' 65 לפרוטוקול) הצביעו על סאלם תאבת כאיש מפתח בארגון. כך מסר אחמד שבאת בהודעתו במשטרה מיום 27.7.06 (ת/1א) כי אבו חסין הנחה פעילים במסגרת הארגון לביצוע פיגוע צליפה ליד בית חנון, ובלאל באכר זיהה את אבו חסן קטוע כסוחר נשק (עמ' 61 לפרוטוקול).

כ"ז. אוסיף, כי כמותי כבית המשפט המחוזי, לא מצאתי להלום את הטענה, הנסמכת על דבריו של ראש צוות החקירה שייקה, כי הואיל ולא ניתן לאמת את התרחשות האירועים שעניינם ירי הטיל והפגיעה בטנק, לא קם "דבר-מה נוסף". אכן, הוסבר, כי לא קיים תיעוד מקביל מלא במערכת הצבאית ובשב"כ וכי נוכח ריבוי האירועים באותה תקופה, התיעוד לוקה בחסר. אולם המערער חזר בעדותו על שמסר בהודאתו כי נעשה ירי, וכי נגרם נזק לצאן, אף שטען כי הירי בוצע ממרגמה. יתר על כן, כפי שגם הסביר בית המשפט המחוזי, המערער שינה גירסתו בשלב מאוחר באופן המעורר תמיהות, בפרט נוכח בקיאותו באופן הכנת הטילים ובמיקומם. אשר לפיצוץ הטנק, כפי שציין בית המשפט קמא, להודאת המערער הצטרפה עדותו כי האזין לרדיו המקומי ושמע את הדיווח. כלום מבין שלל האירועים באותה התקופה - וכזכור מדובר בתקופה רבת אירועים - זכר המערער אך באקראי כי שמע ברדיו דווקא על פיצוץ זה? אתמהה. לכך מצטרפת כאמור גם עדותו (עמ' 179 לפרוטוקול הדיון) כי לו חבר בשם עספור. יוטעם, כי "הצלחתו" או "אי הצלחתו" של פיגוע הפיצוץ המתוכנן אין בה להעלות או להוריד, שכן העבירות שבהן הורשע המערער השתכללו נוכח עצם הטמנת המטען. לבסוף נציין באשר לאישום השישי, כי המערער היה מודע (חקירתם משטרה מיום 26.3.08- ת/ 24, עמ' 1) להשתייכותו של נביל, כמו גם הפעילים שהיו עמו, לארגון החזית העממית הדמוקרטית, וכי יעד נסיעתם הוא בסמוך לגבול. נוכח זאת דומה, כי גירסתו לפי הכי יצאו לפגוש סוחר כבשים בסמוך לגבול אינה מעוררת אמון, לשון המעטה.

כ"ח. כללם של דברים: הרשעת המערער ניצבת על קרקע איתנה. הודאותיו בצירוף עדותו בבית המשפט ועדויות עדי התביעה מבססות את הרשעתו מעבר לספק סביר.

גזר דין

כ"ט. ריבוי העבירות כפי שתוארו מעלה וטיבן, אינם מצדיקים התערבות בעונש. תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער אינו מבשר טובות, ובתסקיר עדכני שהוגש לקראת הדיון בפנינו עולה, כי לחובת המערער נזקפו עד כה במאסרו חמש עבירות משמעת. נתנו דעתנו לכך שחלק מן העבירות בוצע בהיות המערער קטין, אך הוא בגר, ולאורך השנים השתכללו העבירות. בית משפט זה נקט החמרה בעבירות הקשורות בארגוני טרור, ומקרה זה אינו מצוי ברף הנמוך של תיקים מסוג זה, שכן, כפי שפורט, עסקינן בחמישה אישומים חמורים, ובעבירות שהצטברותן מלמדת על מחויבות לפגיעה במדינת ישראל ובאזרחיה (ראו עניין חמיד; ע"פ 6274/12 גראבה נ' מדינת ישראל (2013); ע"פ 2651/10 פלוני נ' מדינת ישראל (2011)). העושה את אלה נוטל עליו סיכון של ענישה מחמירה, שתכליותיה, בצד ענישתו, גם הגנה על הציבור והרתעת הרבים.

ל. אין בידינו איפוא להיעתר למבוקש. פסק דינו של בית המשפט קמא יוותר על מכונו.

ש ו פ ט

השופט ח' מלצר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, ‏כ"ה בתמוז התשע"ד (‏23.7.2014).

ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12035770_T03.doc רח+הג
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il