הדפסה

ע"פ 310/14 לחאם ודיע נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 310/14

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 310/14

לפני:
כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט נ' סולברג

כבוד השופטת ע' ברון

המערער:
לחאם ודיע

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה מיום 05.12.2013 ב-תפ"ח 5976-01-10 שניתן על ידי כבוד הנשיא י' אלרון, כבוד השופט מ' גלעד וכבוד השופט א' אליקים

תאריך הישיבה:
ג' בניסן התשע"ה
(23.03.2015)

בשם המערער:
עו"ד דוד יפתח; עו"ד דן ענבר

בשם המשיבה:
עו"ד דפנה שמול

פסק-דין

השופטת ע' ברון:

1. המערער נעצר והואשם בעבירות של רצח, קשירת קשר ונשיאת נשק שלא כדין ושהה במעצר במשך 575 ימים. לאחר שזוכה מאישומים אלו מחמת הספק, הגיש המערער בקשה לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). בית המשפט המחוזי בחיפה (תפ"ח 5976-01-10, כבוד הנשיא י' אלרון, כבוד השופט מ' גלעד וכבוד השופט א' אליקים) דחה את הבקשה לפסיקת פיצויים ביום 5.12.2013, ומכאן הערעור.
רקע

2. נגד המערער ואחיו מוחמד (להלן: מוחמד) הוגשו כתבי אישום נפרדים המייחסים להם עבירות של רצח וקשירת קשר לביצועו, על רקע כבוד המשפחה. על פי הנטען בכתב האישום נגד המערער, לצורך מימוש הקשר הצטיידו השניים בנשק וביום 28.11.2009 הגיעו ברכב (להלן: הרכב) עד סמוך למקום הרצח; מוחמד יצא מהרכב כשהוא מצויד בנשק וצעד עד למקום הרצח, בעוד המערער המתין ברכב כדי למלט את מוחמד. כעבור כשעה, ולאחר שביצע את הרצח, חזר מוחמד לרכב והשניים נמלטו מהמקום.

כשבועיים לאחר הרצח נעצר מוחמד, שבתחילה הכחיש את מעורבותו ובין השאר סיפר לחוקריו ששהה עם המערער ביום הרצח. רק כעבור כשבוע ימים התוודה מוחמד כי ביצע את הרצח וטען שעשה זאת לבדו, אך בידי החוקרים עלה חשד למעורבות המערער ברצח, והלה נעצר ביום 16.12.2009. ביום 5.1.2010 הוגש כתב האישום כנגד המערער וביום 4.3.2010 ניתנה החלטה על מעצרו עד לתום ההליכים. בית המשפט סמך את החלטתו על ראיות שונות, בהן עדותו של מדובב שהוחדר לתא המעצר של מוחמד (להלן: המדובב), וכן הקלטה של שיחה בין המדובב למוחמד, לפיהן לכאורה התוודה מוחמד בפני המדובב כי אחיו המתין לו ברכב בקרבת מקום הרצח; דברים שאמר מוחמד לחוקר שחיזקו את אמירתו למדובב כי המערער המתין ברכב בקרבת מקום הרצח; עדות שלפיה הרכב חנה בסמוך לזירת הרצח וישב בו אדם שלבש בגדים דומים לאלו שהמערער מסר שלבש באותו היום, וכן תיאור אופי נהיגה ברכב התואם נהיגה של אדם ללא רישיון ונתון במצב לחץ; איכוני טלפונים של המערער ושל מוחמד באזור זירת הרצח בזמן ביצוע הרצח; קיומו של מניע משותף לרצח – על רקע כבוד המשפחה; סתירות בחלקים מגרסת המערער ביחס לראיות אובייקטיביות שקשרו אותו לרצח ולמקום האירוע; וכן העובדה שלמחרת האירוע מכר המערער את הרכב לקרוב משפחה במחיר נמוך במיוחד, וזאת לאחר שבעבר סירב מוחמד למכרו. בית המשפט שדן בבקשה למעצרו של המערער עד תום ההליכים נגדו, קבע בהחלטתו כי חומרת העבירה שבה הואשם המערער מקימה מעצם טבעה חזקת מסוכנות ועילת מעצר, כמו גם חשש להימלטות מאימת הדין, וכי בנסיבות אלה לא ניתן לשחרר את המערער לחלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו ותימנע ממנו להשפיע על עדים או על טיב הראיות. עם זאת, לנוכח נסיבותיו האישיות של המערער ועברו הנקי, ובהינתן נסיבות ביצוע העבירה על רקע נקמה במי שפגע בכבוד המשפחה, סבר בית המשפט שלא קיימת מסוכנות גבוהה שהמערער ישוב לבצע עבירות דומות. לפיכך, הגם שבית המשפט הורה כאמור על מעצרו של המערער עד לתום ההליכים, הוסיף וקבע עיון חוזר בסוגיית המעצר כעבור חודשיים, ביום 3.5.2010, לאחר שמיעת שבעה עדים מרכזיים שנמנו בהחלטה (להלן: העדים המרכזיים) – אז ניתן יהיה לבחון אם היה בעדותם כדי לכרסם בראיות הקושרות את המערער לביצוע העבירות המיוחסות לו. במקביל קבע בית המשפט מועדים לשלוש ישיבות להוכחות והורה על הגשת תסקיר מעצר מאת שירות המבחן.

3. בעקבות הסדר טיעון שהסתמן בין הצדדים נדחו שתיים מישיבות ההוכחות, ובהמשך נדחתה ישיבה נוספת עקב מחלת בא כוח המערער. כתוצאה מכך, עד ליום הדיון שנקבע לעיון החוזר לא נשמעו כל העדים המרכזיים וטרם הוגש תסקיר, והמועד לעיון חוזר נדחה ליום 25.5.2010. בהמשך, משום המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, נדחו שוב ושוב המועדים לקיום ישיבות ההוכחות וכן לעיון החוזר בהחלטה על המעצר עד לתום ההליכים – בהסכמת המערער. רק ביום 4.8.2010 התקיים דיון בהליך העיון החוזר, ואולם גם עד למועד זה לא נשמעו העדים המרכזיים; ולכן, בסופו של דיון קבע בית המשפט כי ההליך שלפניו טרם הבשיל וכי ניתן יהיה לחדש את הדיון לאחר שעדים אלה יעידו, כאמור בהחלטה מיום 4.3.2010.

משלא הסתיים משפטו של המערער בתוך תשעה חודשים, עתרה המבקשת להארכת מעצרו, ובהסכמתו אמנם הוארך המעצר פעמיים, בתשעים ימים בכל פעם. המערער הסכים להארכות המעצר בשל הסדר הטיעון שנראה היה שהולך ונרקם בינו לבין המשיבה, שבמסגרתו יורשע המערער בעבירה קלה יותר של סיוע לאחר מעשה במכירת הרכב לאחר הרצח וירצה 30 חודשי מאסר בלבד. ואולם, ביום 31.3.2011 הודיעה המשיבה כי ההסדר לא ייצא לפועל וכי בדעתה להמשיך בניהול המשפט, בשל התנגדות משפחת הקורבן להסדר הטיעון. לפיכך שבה המשיבה ועתרה לבית משפט זה להארכת מעצרו של המערער בפעם השלישית. בית המשפט, מפי השופטת א' חיות, סבר כי במכלול השיקולים הצריכים לעניין ובהינתן שמשפטו של המערער רחוק מאד מסיומו, יש מקום לבחינת מחודשת של שאלת המעצר והאפשרות לשחרור המערער לחלופה. על כן הורה בית המשפט על עריכת תסקיר מעצר נוסף בעניינו של המערער ועל עיון חוזר של בית המשפט המחוזי בסוגיית מעצרו. בהמשך הורה בית המשפט המחוזי ביום 13.7.2011 על שחרורו של המערער לחלופת מעצר, ולמחרת שוחרר המערער למעצר בית בתנאים מגבילים.

4. ביום 20.7.2011, כשבוע לאחר שחרורו של המערער בתנאי מעצר בית, הורשע מוחמד בעבירות הרצח ונשיאת נשק שלא כדין אך זוכה מעבירת קשירת קשר בהיעדר ראיות מספקות למעורבותו של המערער ברצח. בהמשך נדון מוחמד למאסר עולם (תפ"ח 6027-01-10). משפטו של המערער נמשך עוד כשנה וחצי, ובמהלכו שהה המערער תחת פיקוח בחלופת מעצר כאמור ותנועתו הוגבלה אלא לצורך ניהול משפטו. כך עד להכרעת הדין בעניינו ולזיכויו מחמת הספק ביום 30.12.2012 (להלן: "הכרעת הדין").

הכרעת הדין והבקשה לתשלום פיצויים

5. בהכרעת הדין קבע בית משפט קמא כי הן המערער והן מוחמד שיקרו פעמים רבות במהלך חקירותיהם, תחילה במשטרה ובהמשך גם בבית המשפט, ושינו גרסאותיהם, לעיתים לאחר תיאום ביניהם. בית המשפט ציין כי המערער אף הודה בכך בחקירתו הנגדית. כך, למשל, שינו השניים מספר פעמים את גרסאותיהם בנוגע למעשיהם ביום הרצח – לפני, בשעת ואף לאחר הרצח; בנוגע לנהיגתו של המערער ברכב, אף שאין לו רישיון נהיגה; בעניין המועד והדרך שבה הגיע מוחמד לעבודתו בפיצרייה באותו יום; בנוגע למיקום מכשירי הטלפון הניידים של השניים במהלך היום, ובידי מי היו – כאשר המערער דבק בגרסתו כי המכשיר של מוחמד היה ברשותו ביום הרצח גם לאחר שהוצגו בפניו ראיות המטילות ספק בדבריו, כגון עדויות של אחרים שהעידו כי דיברו עם מוחמד בצהרי אותו יום; ועוד. בדיעבד טען המערער כי משנודע לו שמוחמד הודה ברצח בפני המדובב, החליט לשנות מגרסתו ולשקר על מנת לסייע למוחמד.

חרף שקריו של המערער במהלך משפטו, שלגביהם ציין בית המשפט כי מן הראוי היה לראות בהם משום התנהגות מפלילה המהווה חיזוק או סיוע שכן מדובר בשקרים מהותיים, נקבע כי שקרים אלו כשלעצמם אינם מצביעים על מעורבותו של המערער ברצח, בהיעדר ראיות מהותיות אחרות למעורבותו. בית המשפט סקר בהכרעת הדין את מכלול הראיות שהוצגו בתיק ובסיכומו של דבר קבע כי הראיות נגד המערער הן ראיות תומכות בלבד, וכי לא נמצא בהן די כדי להרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בין השאר קבע בית המשפט כי קיימים הבדלים בין תמלול המשטרה לשיחה בין מוחמד למדובב לבין תמלול שבוצע על ידי חברה חיצונית וכי אין בדברי מוחמד בתמלול החברה החיצונית כדי להפליל את המערער; כי יש להטיל ספק בעדותו של המדובב; וכי לא קיים תיעוד למה ששמע השוטר שהאזין ב"זמן אמת" לשיחה, בעיקר מכיוון שאותו שוטר אינו בקי בשפה הערבית. בעניין זה אף ציין בית המשפט כי לנוכח המחלוקת בנוגע לדברי מוחמד למדובב, יש לראות בהצבת מאזין שאינו דובר ערבית משום "מחדל חקירתי מהמעלה הראשונה" של המשטרה. בית המשפט פירט גם בנוגע לעדות המומחה מטעם המאשימה לעניין איכוני טלפונים וקבע כי מרווח הטעות בבדיקות שבוצעו עולה כדי מאות מטרים וכי לא ניתן למקם את המערער בזירת הרצח ברמת הוודאות הנדרשת על סמך בדיקות אלה.

6. בעקבות זיכויו הגיש המערער בקשה לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין בגין תקופת מעצרו, מיום 16.12.2009 ועד ליום 14.7.2011, שלאחריה שהה במעצר בית בתנאים מגבילים ממועד זה ועד ליום 30.12.2012. לטענת המערער, מתקיימות בעניינו שתי העילות הקבועות בסעיף זה והמזכות אותו בפיצוי כספי – "לא היה יסוד להאשמה"; ו-"נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בנוגע לעילה הראשונה טען המערער כי מצופה היה מן המשיבה שתבדוק היטב את הראיות ששימשו להצדקת מעצרו, וכי לו עשתה כן היתה מגלה שלא היה בהן די לצורך הגשת כתב אישום, על אחת כמה וכמה בעבירות שיוחסו לו, ולפיכך לא היה בסיס למעצרו מלכתחילה. אשר לעילה השנייה נטען כי התנהלות המשיבה, ובפרט המגעים להסדר טיעון, הם שגרמו להסכמת המערער להארכת המעצר שוב ושוב, אך בסופו של דבר התברר שהמשיבה הוליכה אותו שולל ושמעצרו הוארך לשווא. המערער הדגיש בטיעוניו את חולשת הראיות נגדו מנקודת מבטו וטען שמחדלי המשטרה, כשלעצמם, די בהם כדי להקים עילה לפיצוי. כמו כן טען המערער כי בפסיקת הפיצויים יש להתחשב גם בפגיעה בו כתוצאה משהייתו הארוכה במעצר בית לאחר שחרורו ממעצר, ולכן יש לפסוק לו את סכום הפיצוי המירבי שמאפשרים החוק והתקנות מכוחו.

המשיבה, מנגד, טענה כי יש לדחות את הבקשה וכי בעניינו של המערער לא מתקיימים התנאים המצדיקים פיצוי על פי סעיף 80 לחוק. לעמדתה, הראיות שנמצאו נגד המערער היוו בסיס מספק שהצדיק את הגשת כתב האישום נגדו וכן את מעצרו. לשיטת המשיבה, בעניינו של המערער אף לא מתקיימות "נסיבות מיוחדות" אחרות המצדיקות פיצוי, וזאת בעיקר משום שקריו של המערער במהלך ההליך וריבוי הראיות כנגדו. אמנם לא היה באלה די כדי להרשיעו, אך בגינן זוכה המערער רק מחמת הספק. עוד ציינה המשיבה כי המערער הסכים לכל הארכות המעצר, וזאת בשל האינטרס הברור שהיה לו בהסדר הטיעון ובקיצור עונשו בהתאם, הגם שזה לא יצא אל הפועל בסופו של דבר. לבסוף הפנתה המשיבה להלכה בדבר אי פסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק בגין תקופת מעצר בית, וטענה כי אף אם ייתכן שמעצר בית עשוי להניב פיצוי, בנסיבות המקרה ולנוכח התנהלות המערער אין לכך מקום.

7. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבה ודחה את הבקשה לתשלום פיצויים. בעשותו כן דן בית המשפט בהרחבה בשתי העילות הקבועות בסעיף 80 לחוק העונשין ואף עמד על השיקולים הבאים בחשבון בבחינת כל אחת מהן – וקבע כי אף אחת מהשתיים אינה מתקיימת בעניינו של המערער. ראשית קבע בית המשפט כי אמנם המערער זוכה בתום שמיעת הראיות, אך אין להסיק מזיכויו כי לא היה יסוד להעמדתו לדין. כך שעה שהמסכת הראייתית הלכאורית שעמדה בפני המשיבה עובר להגשת כתב האישום – שכנגדה עמדה הכחשת המערער, ששינה את גרסאותיו באופן שהיה בהן כדי לחזק את הראיות כנגדו – הצדיקה את הגשתו. בית המשפט הוסיף בעניין זה כי די בכך שגם בהכרעת הדין לא נקבע באופן פוזיטיבי כי המערער לא ביצע את העבירות שיוחסו לו, כדי ללמד על ההצדקה שהייתה להעמדתו לדין.

אשר להתקיימותן של "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי הדגיש בית המשפט כי המערער זוכה בשל היעדר ראיות מספיקות וכי בנסיבות זיכוי כאלה רק במקרים חריגים תימצא הצדקה למתן פיצוי – ועניינו של המערער אינו נמנה עם אלה. בית המשפט קבע כי בקשות המשיבה להארכות המעצר היו סבירות בהתחשב באופי ההאשמות; כי המגעים להסדר טיעון היו סבירים בהינתן אופיין של העבירות שיוחסו למערער ותשתית הראיות שהונחה; וכי התמשכות ההליך והבקשות לדחיית דיונים כתוצאה ממגעים אלה תואמו ונעשו בהסכמת המערער – שהסדר הטיעון לא נכפה עליו וברי שהיה לו עניין בו. מנגד דחה בית המשפט את טענות המערער שלפיהן מחדלי החקירה – ובהם הפער בין התמלול המשטרתי לשיחה בין מוחמד למדובב לבין תמלול החברה החיצונית, היעדרו של שוטר המצוי בשפה הערבית בעמדת ההאזנה, ועדותו של המומחה בעניין איכוני הטלפון – מזכים אותו בפיצוי. בית המשפט הטעים כי אמנם קבע שהצבת שוטר להאזין לשיחה בשפה שבה אינו בקי עולה כדי מחדל, אך זאת בהקשר של החקירה וכהצדקה לקביעה כי הדברים שנטען שאמר מוחמד לא נאמרו – ואולם אין בכך משום מחדל משטרתי המצדיק פיצוי למערער, שכן העמדת שוטר כזה או אחר לא היה בה כדי להכריע את גורל התיק. לעומת זאת, ביחס להתנהלות המערער, שקריו וגרסאותיו המשתנות, שבחלקן קשר עצמו לרכב ולזירת הרצח, קבע בית המשפט כי אלו תרמו להתמשכות ההליכים נגדו. משכך, אל לו להלין על פגיעה כתוצאה מעיכובים אלה, שבכל מקרה לא חרגה מעבר לנדרש וממידת הסביר, ולכן אין הוא זכאי לפיצוי.

הערעור

8. ביום 13.1.2014 הוגש הערעור דנן וביום 23.3.2015 התקיים הדיון, במסגרתו הבהיר בא כוח המערער כי על אף שחזר בעיקרי הטיעון שהגיש בכתב על טענותיו בפני בית המשפט המחוזי, טענותיו בערעור מופנות בעיקר לעילה השנייה שבסעיף 80 לחוק העונשין – "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי"; ובעת הדיון לפנינו נראה היה כי הוא מקבל את עמדת בית המשפט שלפיה אכן הייתה הצדקה מלכתחילה להגשת כתב האישום נגד המערער. אשר לעילה השנייה האמורה, לשיטת בא כוח המערער אמנם עלו פגמים בהתנהלות מרשו, והוא אינו מטיל ספק בכך שהיה בהם כדי לפגוע בחקירה ולהביא להתמשכות ההליכים. ברם, לשיטתו, היה זה אך גורם אחד מיני רבים שגרמו לעיכובים – ובהם מחדלי החקירה של המשטרה, מצד אחד, והתנהלות הפרקליטות במסגרת המשא ומתן להסדר טיעון לרבות עירוב יתר של משפחת הקורבן, מצד שני. לפיכך סבר בא כוח המערער כי יש לפצות את מרשו בסכום מסוים, אף אם זה יופחת בשל התנהלותו.

באת כוח המשיבה טענה בפנינו בעל פה, וזאת מבלי שהגישה עיקרי טיעון קודם לכן בשל השביתה בפרקליטות. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור והדגישה כי ההחלטה מושא הערעור בעניין פיצוי המערער ניתנה על ידי אותו המותב שישב בדין בתיק הרצח, ששמע את כל העדים, בחן את הראיות וליווה את התיק לכל אורכו, בין השאר ב-11 דיוני הוכחות. המשיבה ציינה כי בית המשפט המחוזי אף נחשף והתייחס להתנהלות המשטרה והצדדים, היה ער ומעודכן בפרטי המשא ומתן ולעיכובים שחלו בתיק, ובסופו של דבר זיכה את המערער רק מחמת הספק.

בעקבות טיעוני המשיבה בעל פה, ניתנה שהות למערער להגיש תגובה בכתב, והוא אמנם עשה כן. חרף דבריו בעל פה בדיון כאמור, שב המערער ועמד בהרחבה על טענותיו שלפיהן לא היה מקום להגשת כתב האישום נגדו, ועל כך יש לפצותו.

דיון והכרעה

9. אכן, כפי שהדגישה המשיבה, נודעת חשיבות רבה לכך שבית המשפט המחוזי שהכריע בבקשה לעניין הפיצויים הוא שליווה את ההליכים לכל אורכם, לרבות בקשות הדחייה והעיכובים הרבים במהלכו – ומשכך, החלטתו נסמכת על התרשמותו הבלתי אמצעית מהתנהלות הצדדים ומהראיות והעדויות שהובאו בפניו. מסיבה זו, ככלל ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטת הערכאה הדיונית לעניין פסיקת פיצויים לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין ושיעורם:

"ככלל, שיקול הדעת לגבי הזכות לפיצוי והיקף הפיצוי לנאשם שזוכה, מסור לערכאה הדיונית והתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטה בנושא זה תיעשה רק במקרים חריגים (ע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל בפסקה ח והאסמכתאות שם (טרם פורסם, 04.01.2010)). הטעם לדבר הוא, שהערכאה הדיונית מצויה לפני ולפנים בפרטי הראיות ובנסיבות המקרה, והיא שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדים ומהנאשם, מאופן ניהול המשפט והתנהלות הצדדים במהלך הדיון. בשל כך, ראוי ליתן משקל גם 'לתחושת הבטן' של הערכאה הדיונית בשאלה אם יש הצדקה לפסוק פיצוי לנאשם שזוכה." (ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (15.1.2013) (להלן: עניין בוגנים), בפסקה 4 לחוות דעתו של השופט י' עמית; ע"פ 1042/13 קקון נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 (25.6.2014) (להלן: עניין קקון)).

כפי שיובהר, אינני סבורה כי במקרה שלפנינו יש לחרוג מן הכלל האמור ולהתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, שאף הוסברו ונומקו היטב בהחלטתו.

10. סעיף 80(א) לחוק העונשין קובע לאמור:

"(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור." (ההדגשה שלי – ע'ב')

מכאן שפיצוי יכול שייפסק באחת משתי עילות: אם "לא היה יסוד להאשמה" או אם נמצאו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בהתקיים אחת מעילות אלה, רשאי בית המשפט (אך אינו חייב) להורות על פיצוי המבקש (רע"פ 7452/13 פלס נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (13.1.2015)).

בעניין העילה הראשונה, המבחן שנקבע לקיומו של היסוד להאשמה הוא מבחן "התובע הסביר" ו"הסיכוי הסביר להרשעה":

"המבחן הנדרש לקיומה של העילה הראשונה שמכוחה ניתן 'להפעיל' את סעיף 80 לחוק העונשין (דהיינו שמי שזוכה – לא היה יסוד לאשמתו), הוא מבחן 'התובע הסביר' ו'הסיכוי הסביר להרשעה'. בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום... הנה כי כן, על מנת להיכנס לקטגוריה של העילה הראשונה המצדיקה פיצוי והחזר הוצאות, יש צורך להוכיח כי כתב האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהו, או שהיסוד להאשמה היה רעוע ביותר (השוו: עניין דבש, בעמ' 106, עניין בן ברוך, שם). מדובר איפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית ובולטת... מטבע הדברים התממשות עילה זו צפוי להיות נדיר (לפחות יש לקוות שאכן זה הוא המצב)." (עניין בוגנים, בפסקה 18 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר; ראו גם עניין קקון, בפסקה 11).

בענייננו נפתחה החקירה על סמך מסכת ראייתית-לכאורית בלתי מבוטלת ולא בשל אחד מהחריגים האמורים של זדון, רשלנות חמורה, חוסר תום לב או אי סבירות מהותית בפעולות המשטרה. בית המשפט המחוזי אף הבהיר כי לדעתו "המאשימה נהגה באופן סביר וראוי והתשתית הראייתית הלכאורית שהייתה מונחת בפניה בסיום החקירה המשטרתית הצדיקה הגשת כתב אישום כנגד המבקש". תימוכין לכך, כפי שציין בית המשפט, ניתן למצוא גם בהנמקות שבגדר הליך המעצר שבו הוחלט על מעצרו של המערער עד תום ההליכים. המערער לא הוכיח אחרת ובא כוחו אף נסוג בו מטענותיו בהקשר זה, ומשכך יש לדחות את הערעור ככל שזה מבוסס על העילה הראשונה של היעדר יסוד להאשמה.

11. אשר לעילה השנייה שבסעיף 80 לחוק העונשין – נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי – הפסיקה הדגישה פעמים רבות כי עילה זו מנוסחת בעמימות במתכוון. זאת כדי לאפשר לבית המשפט מרחב שיקול דעת בבחינת השאלה, העובדתית והערכית, אם בנסיבות המקרה המסוים יש מקום לפצות את הנאשם שזוכה בגין כליאתו:

"ענייננו מתמקד אפוא בחלופה השניה של 'נסיבות אחרות המצדיקות זאת', שהיא כרקמה הפתוחה שבית המשפט רשאי ליצוק לה תוכן ממקרה למקרה תוך הפעלת שיקולים פרטניים של צדק וחמלה ושיקולים כלליים של מדיניות משפטית. למרות עמימותה של חלופה זו, הפסיקה נתנה בה סימנים, ובעניין דבש נקבעו שלוש קטגוריות של נסיבות להכוונת שיקול הדעת של בית המשפט: הליכי המשפט עצמם; אופי וטיב הזיכוי; נסיבות אישיות של הנאשם החיצוניות למשפט. לצד קטגוריות אלו התפתחו בפסיקה מבחני-משנה, כגון התנהגות המשטרה והתביעה (באופן זדוני או רשלני); התנהגות הנאשם בחקירתו או במהלך משפט (כגון נאשם ששיקר או שמר על זכות השתיקה); סוג העבירה והעונש לו הנאשם היה צפוי אלמלא זיכויו" (ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל (26.2.2013), בפסקה 6 לחוות דעתו של השופט י' עמית; כן ראו בפסקה 2 לחוות דעתה של המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור בעניין בוגנים).

בעניינו של המערער, עומדים שיקולים מרכזיים כנגד מתן פיצוי. ראשית, המערער שיקר ותיעתע בחוקריו ובבית המשפט, ובכך גרם להתמשכות ההליכים – וממילא גם להתמשכות מאסרו. אל מול התנהגותו זו של המערער עומדת התנהלות המשיבה בהליך, שבית משפט קמא קבע שהיתה סבירה. הוא הדין באשר להארכות המעצר שנתבקשו, מה גם שהמערער הסכים להן מעת לעת, ועשה כן משיקוליו ובשירות האינטרסים שלו. למעלה מכך, המערער זוכה אך מחמת הספק מהאשמה בעבירת רצח – מהחמורות שבספר החוקים. המערער היה צפוי לעונש חמור, ועובדה היא שאף היה מוכן להסכים לרצות 30 חודשי מאסר במסגרת הסדר הטיעון שהמדינה היא שנסוגה ממנו.

כפי שפורט לעיל, בית משפט קמא דן בטענות המערער ודחה אותן אחת לאחת – לרבות הטענה כי קמה זכותו של המערער לפיצוי משום מחדלי החקירה, ובהם אי הצבתו של שוטר הבקי בשפה הערבית בעמדת ההאזנה, והבאת מומחה לאיכון טלפונים רק במהלך המשפט. כן ציין בית המשפט את המובן מאליו, והוא הסבל שמטבע הדברים נלווה לשהייה ממושכת במעצר ובמעצר בית; ואמנם ברי שהעמדתו של אדם לדין טומנת בחובה שיבוש באורחות חייו וחושפת אותו לפגיעות כאלה ואחרות הכרוכות בניהול ההליך ובהשלכותיו. עם זאת, וכפי שקבע בית משפט קמא, נזקים בריאותיים ונפשיים שהמערער טען להם לא נתמכו באסמכתאות כלשהן; ובנסיבות העניין ובאיזון השיקולים הרלוונטיים, בראשם התנהלות המערער ואופיו של הזיכוי, לא נגרם עוול או עינוי דין חריג למערער המזכה אותו בפיצוי כתוצאה משלילת חירותו, גם לא בהיבט של פגיעה בפרנסה כנטען או בהתחשב במעצר הבית בו שהה. אינני מוצאת מקום להתערב בקביעות אלה.

סופו של דבר, דעתי היא כי אין מקום לפסוק פיצוי למערער, ועל כן אציע לחבריי לדחות את הערעור.

ש ו פ ט ת

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט נ' סולברג:

אני מסכים.

מצדי אוסיף שעוד מלכתחילה נדונה בקשתו של המערער לפיצויים לכשלון. תקנה 3 לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982, מורה כי תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על דיון בבקשה שכזו לפיצויים, בשינויים המחוייבים. לבקשתו של המערער, שהוגשה בכתב לבית המשפט המחוזי, לא צורף תצהיר, בניגוד לתקנה 4 לתקנות הנ"ל ולתקנה 241 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אין מדובר בדבר מה בכך, לבטח לא לגבי בקשה מעין זו לפיצויים. תקלה זו, שלא נעשה ניסיון לתקנה בהמשך, די בה כדי לחרוץ את גורלו של הערעור לשבט.

מכל מקום, גם לגוף העניין, כפי שהראתה חברתי, השופטת ע' ברון, דינו של הערעור להידחות.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון.

ניתן היום, ‏ל' בסיון התשע"ה (‏17.6.2015).

ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14003100_G05.doc מש
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il