הדפסה

ע"פ 269/12 פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 269/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 269/12

לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המערער:
פלוני

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 24.06.2010 בתפ"ח 1133/08 שניתן על ידי כבוד השופטים ר' יפה כ"ץ; ו' מרוז; א' ואגו

תאריך הישיבה:
כ"ג באלול תשע"ב
(10.9.12)

בשם המערער:
עו"ד גדעון מרואן

בשם המשיבה:
עו"ד נילי פינקלשטיין

בשם שירות המבחן:
גב' ברכה וייס

פסק-דין

השופט י' דנציגר:

לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 12.4.2010 ועל גזר דין מיום 24.6.2010 שניתנו בתפ"ח 1133/08 על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ, והשופטים ו' מרוז ו-א' ואגו). בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, לאחר ניהול הוכחות, במספר עבירות של אינוס ותקיפה הגורמת חבלה של ממש וכן בעבירה של מעשה סדום והדחה בחקירה. בגין עבירות אלה השית בית המשפט המחוזי על המערער מאסר בפועל למשך 65 חודשים, בניכוי תקופת מעצרו; מאסר על תנאי של 12 חודשים, כאשר התנאי הוא שלא יעבור ויורשע בביצועה של עבירה מסוג פשע במשך שלוש שנים מיום שחרורו וכן פיצוי למתלוננת בסך 20,000 ש"ח.

תמצית העובדות לפי כתב האישום

1. המתלוננת והמערער היו בני זוג משנת 1993 ולהם שני ילדים משותפים. המערער עזב את הבית בשנת 2006, אך היה מבקר את המתלוננת ואת ילדיו בדירתם לעיתים קרובות. בהתאם לכתב האישום, בין השנים 2004 ל-2008 המערער בעל בכוח את המתלוננת מספר רב של פעמים שלא בהסכמתה וחרף התנגדותה. בנוסף, בתקופה זו תקף המערער את המתלוננת פעמים רבות, על ידי כך שהכה אותה בכל חלקי גופה. המערער ניסה להניא את המתלוננת מהגשת תלונה במשטרה כנגדו על ידי איומים על חייה. כתב האישום מפרט אודות שני אירועים ספציפיים של בעילה בכוח וכן אודות אירוע תקיפה נוסף בעקבותיו הגישה המתלוננת את תלונתה. האירוע הראשון התרחש בחודש מאי 2008, ובו הגיע המערער לביתה של המתלוננת לאחר שחזר מביקור בחו"ל, ובעל אותה בכוח וללא הסכמתה, על ידי כך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, כאשר הוא תופס את ידיה בחוזקה וגורם לה לשטפי דם. האירוע השני התרחש ביום 5.6.2008, בשעה 17:30-17:00 לערך. במועד זה הגיע המערער לביתה של המתלוננת כאשר ילדיהם לא היו בבית, תפס אותה בשערותיה ומשך אותה לחדר השינה. המערער הפיל את המתלוננת על המיטה, חרף התנגדותה של המתלוננת, הסיר בכוח את בגדיה והתפשט. לאחר מכן, תפס המערער את ראשה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לפיה, ואז לאיבר מינה, עד שהגיע לסיפוק מיני. המערער ניסה גם להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת. המתלוננת התנגדה לכל מעשי המערער בכך שדחפה אותו, אמרה לו מספר פעמים כי אינה רוצה לקיים עימו יחסי מין וסגרה את פיה. האירוע השלישי התרחש ביום 13.6.2008 (להלן: יום התלונה), בסמוך לשעה 15:30. המערער הגיע לביתה של המתלוננת ולאחר שנתגלע בין השניים ויכוח, איים על המתלוננת כי יהרוג אותה ותקף אותה, על ידי כך שסטר בפניה ובעט ברגליה ובבטנה. כאשר רצתה המתלוננת להתקשר למשטרה לבקש עזרה, ניתק המערער את הטלפון.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

2. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בביצוען של העבירות המיוחסות לו, כמפורט לעיל, וזאת לאחר שבחן את הראיות בתיק, אשר תפורטנה להלן:

3. אמרת המתלוננת מיום 13.6.2008: באמרת המתלוננת במשטרה ביום התלונה, היא מתארת כיצד המערער "קיבל קריזה" לאחר ששתה בירה, החל לקלל אותה, ואז הכה אותה ברגלה, בבטנה ובגבה וסטר על פניה. לדבריה, המערער איים עליה כי יהרוג אותה וכשרצתה להתקשר למשטרה ניתק את הטלפון. לשאלת החוקר האם המערער תקף את המתלוננת פעמים נוספות בעבר, השיבה כי היו מקרים נוספים וציינה שני אירועים ספציפיים: האירוע הראשון התרחש שלושה שבועות קודם לכן אז המערער בעט בבטנה, האירוע השני התרחש שלושה חודשים קודם לכן אז תקף אותה בבעיטות ובסטירות. עוד אמרה המתלוננת כי המערער מאיים להרוג אותה. לקראת סיום, כשנשאלה המתלוננת האם ברצונה להוסיף דבר מה, ציינה לראשונה כי המערער "גם בא לבית שלי ולוקח אותי למיטה ועושה זיון בכוח, ואני לא רוצה ולא רציתי גם". לשאלת החוקר, הבהירה המתלוננת כי האירוע התרחש שבוע לפני כן ביום חמישי כשהילדים לא היו בבית, ותיארה כיצד משך אותה בראשה למיטה שם קיים עמה יחסי מין בכוח ונגד רצונה. לשאלת החוקר האם תוכל לפרט, ביקשה המתלוננת לדבר עם חוקרת דוברת רוסית.

4. אמרות המערער במשטרה: בחקירה מיום 14.6.2008 הכחיש המערער שקילל, תקף את המתלוננת או איים עליה וטען כי אין לו שום יחסים עימה. המערער הכחיש כי קיים עם המתלוננת יחסי מין בניגוד לרצונה וסיפר כי יומיים לפני כן, ביום שישי, שכב עם המתלוננת בהסכמתה. לטענתו, מקרה האלימות היחיד בינו למתלוננת התרחש לפי כ-8-7 שנים והוא ישב בגינו בבית סוהר, ואם העידו ילדיהם אחרת הן זה משום שהמתלוננת לימדה אותם לעשות כן. המערער טען כי המתלוננת העלילה עליו משום שנסע לחו"ל, לארץ מוצאה של המתלוננת, בלי לקחת אותה עימו. בחקירה נוספת, מיום 15.6.2008, חזר המערער והכחיש כי קיים עם המתלוננת יחסי מין בכוח וללא הסכמתה או כי תקף אותה.

5. תעודה רפואית: בבדיקה רפואית שנערכה למתלוננת ביום 15.6.2008 המתלוננת מסרה שעברה אירוע תקיפה ונמצאו שטפי דם גדולים באיזור מרפק שמאל והירך השמאלית. כן, נרשמו תלונות על כאבים באזור הגב וברגל שמאל, תלונה על חולשה כללית וסחרחורות וכאב בבטן התחתונה.

6. עימות בין המתלוננת למערער: בעימות מיום 16.6.2008 טענה המתלוננת כי המערער מכה אותה כל שבוע שבועיים וכן מקיים עימה יחסי מין בכוח. המתלוננת חזרה על תיאור האירוע בו משך אותה בכוח בשערותיה לחדר השינה, זרק אותה על המיטה ו"השיג את הזיון שלו". המערער מוסר כי האירוע התרחש ביום רביעי ועומד על כך שדובר ביחסי מין בהסכמה מלאה ואף בדרישת המתלוננת. המערער סיפר כי למחרת, היינו ביום התלונה, התעורר בינו לבין המתלוננת ויכוח על רקע כספי, אך הכחיש כי תקף את המתלוננת או כי איים עליה. המערער גרס כי התלונה היא נקמה על כך שנסע לחו"ל ללא המתלוננת. לאורך העימות המערער והמתלוננת מטיחים זו בזה עלבונות וקללות.

7. עדות המתלוננת: המתלוננת סיפרה בעדותה כי עלתה לארץ עם ילדיה מבן זוגה הקודם, ומזה כ-15 שנים היתה בקשר זוגי עם המערער, אותו הכירה עוד בארץ מוצאה. לדבריה היא ניסתה לעזור למערער שהיה נרקומן. כשנתיים לפני הגשת התלונה הסתיימו המגורים המשותפים, אך גם לאחר מכן המשיך המערער להגיע לדירתה מתי שחפץ והגם שלא רצתה בנוכחותו.

המתלוננת תיארה דפוס של מכות מצד המערער וקיום יחסי מין ללא הסכמתה. בית המשפט המחוזי ציין כי המתלוננת התקשתה לפרט את המעשים, אך ממקבץ תשובותיה ניתן לגזור את גרסתה כי "הוא עושה נגד רצוני, זה כאילו אונס, הוא עושה מקיים יחסי מין נגד רצוני בכוח, אפילו מין אוראלי, מה שבא לו, בכוח וזהו הולך... זה כל הזמן ככה... כבר 6 שנים, ככה 5 שנים.." (עמ' 7 לפסק הדין). לשאלה מתי בפעם האחרונה ארע הדבר, תיארה המתלוננת אירוע שהתרחש לאחר שהמערער חזר מחו"ל, בו המערער גרר אותה בשערותיה ו"הלך לישון" עמה והסבירה כי כוונתה ש"לישון כמו הולך בכוח זיון שלו". בית המשפט המחוזי ציין כי קשה להבין מה תדירות האירועים שכן המתלוננת מציינת מועדים שונים, אך עולה כי מדובר בדפוס התנהגות שחוזר על עצמו מדי תקופה. המתלוננת סיפרה כי חברה שלה ראתה את סימני החבלות על גופה ויכולה לאשר שהמתלוננת סיפרה לה שהמערער הכה אותה. אולם, המאמצים שנעשו להביא חברה זו לעדות בבית המשפט לא צלחו וחדלו בהסכמת המערער, לכן הדבר לא נזקף לחובתה.

המתלוננת תיארה בעדותה את האירוע מיום התלונה, ה-13.6.2008. לדבריה, המערער הגיע לדירתה עם כביסה, היא בישלה וכיבסה עבורו והלכה לנוח. המערער נעשה עצבני וביקש מהמתלוננת להביא לו את בגדיו שהיו תלויים בחוץ. המתלוננת בקשה מבתה שקית עבור הבגדים והחלה לערום את בגדיו בשקית. אז החל המערער לקלל ולהכות אותה בסמוך לחלון הפתוח ובנוכחות הילדים. המערער אף הלך למטבח, לטענתה כדי לחפש סכינים. המערער ניתק את הטלפון כשרצתה להתקשר למשטרה, וכשלבסוף הצליחה להזמין משטרה, המערער יצא מהבית. המתלוננת הכחישה כי קיללה אף היא את המערער באותו אירוע.

לטענת המתלוננת, היא נמנעה מלהגיש תלונה נגד המערער למשטרה עד לאותו אירוע משום שהיא "צריכה לגדל קודם ילדים ולחשוב על ילדים שלי" וציינה כי המערער הינו אדם מאוד מסוכן וכי הוא איים עליה. לטענתה, החליטה לבסוף להגיש תלונה משום ש"נמאס לי... אין לה חיים". כן, ציינה כי בעבר הזמינה מספר פעמים את המשטרה כדי שתסייע לה להוציאו מן הבית. בחקירה נגדית, המתלוננת אישרה שהציגה את המערער כבן דודה לביטוח לאומי כדי שזכויותיה לא יפגעו. כן סיפרה כי אמרה למערער שיום אחד תכניס אותו לבית הכלא משום ש"זה נחשב כאונס". המתלוננת אישרה גם כי נסיעת המערער לחו"ל לא היתה לרוחה מכיוון שהזניח את הילדים ומשום שחשדה שנסע כדי לייבא סמים, אך הכחישה כי חשדה שהוא מבלה עם נשים אחרות או שעיתוי התלונה קשור לכך והגדירה תיזה זו כ"שטויות". המתלוננת הדגישה כי "לא הבאתי אותו על אונס", היינו כי התלונה למשטרה נעשתה על רקע אלימות מצד המערער ורק אגב התלונה הזכירה את מעשי האונס.

8. עדות המערער: המערער סיפר על נסיבות היכרותו עם המתלוננת. לדבריו, השתמש בסמים במשך תקופה של למעלה מ-25 שנה ונגמל מהתמכרותו לסמים כשנתיים קודם למתן העדות. הוא עזב את דירת המתלוננת ונפרד ממנה כחלק מתהליך הגמילה, אך המשיך להגיע לבקר, בעיקר בסופי שבוע. לטענתו, יומיים לפני הגשת התלונה קיים עם המתלוננת יחסי מין, אך טען כי "אני עד היום לא יודע מה זה המילה אונס.. לא יודע איך הגיע לראש שלה דברים כאלה. ... בכוח? איך בן אדם יכול לעשות בכוח, אם זה לא בא באהבה אני לא יודע להסביר את זה" (עמ' 20 לפסק הדין). המערער הכחיש שכפה על המתלוננת מין אוראלי וטען שהיה זה רצונה שלה, מעין "תחביב". כן הכחיש המערער שהיה מושך בשיערה כדי לאלצה לקיים עימו יחסי מין וטען כי היחסים נעשו ביוזמתה. לטענת המערער הוא הגיע למחרת לבית המתלוננת לאחר שבנו התקשר אליו ומדבריו הבין המערער כי המתלוננת הסיתה את ילדיהם לחשוב שיש לו "מישהי אחרת". המערער ערך קניות עם המתלוננת והילדים והשאיר כביסה בפתח ביתה.

ביום שלאחר מכן, יום שישי, שב המערער לביתה של המתלוננת במגמה להישאר בו במהלך סוף השבוע. כשחזר, המתלוננת כיבסה את בגדיו, אלא שאז חל אצלה שינוי, להשערת המערער משום שהמתלוננת קיבלה טלפון ובו נמסר לה שיש לו חברה, והיא החלה לצעוק ולקלל אותו והזמינה משטרה. המערער הכחיש שהכה את המתלוננת, אך לאחר ששמע אודות עדות הבת הסכים שאולי דחף אותה ולאחר מכן טען כי המתלוננת שכנעה את הבת לתמוך בגרסתה. כן הכחיש המערער שניתק את חוט הטלפון כשניסתה המתלוננת להתקשר למשטרה. המערער חזר על טענתו כי המתלוננת כעסה עליו על כך שלא לקח אותה לחו"ל. כן המערער מצא הסבר לתלונה בכך שחברותיה, כמו גם אחיה של המתלוננת המרצה מאסר על עבירות מין, הסבירו לה שאם תגיד שהמערער אנס אותה תביא למאסרו. המערער גם הטיל דופי בהתנהלותה ואורחות חייה של המתלוננת והלין היא בוגדת בו, מטרידה אותו בטלפונים ואינה מגדלת את הילדים כראוי. בחקירתו הנגדית התקשה המערער להסביר מדוע רוצה המתלוננת לשכב עמו אם יש לה לטענתו גברים רבים ומדוע הוא נעתר לה בכל פעם. לשאלה מדוע לא סיפר בחקירותיו כי המתלוננת חשדה שיש לו חברה, ענה כי לא הרחיב בנושא.

9. עדות הבת: בתם המשותפת של המתלוננת והמערער, כבת 15, סיפרה בעדותה על האירוע ביום התלונה. הבת סיפרה כי לבקשת המערער, החלה אמה להוריד את בגדיו שהיו תלויים בחוץ לאחר הכביסה וכי ביקשה ממנה להביא שקיות. בשלב זה, המערער החל לקלל את אמה, להכות בפניה ולבעוט בה, כנראה בבטן, תחילה כשהיו ליד החלון ואז בסלון. הבת בכתה, ביקשה שיפסיק וניסתה להפריד ביניהם אך הוא לא חדל. כשניסתה המתלוננת להזעיק משטרה, ניתק המערער את הטלפון. לאחר מכן הלכה המתלוננת למטבח, והמערער אחריה, שם המערער שב לקלל אותה ולהכותה. הבת התחננה שילך ודחפה אותו לכיוון הדלת עד שיצא לבסוף. לדברי הבת, אין זו הפעם הראשונה בה ראתה את המערער מכה את אמה אך האירוע הזה "שבר שיא". בחקירתה הנגדית, אישרה הבת כי הקללות שהוחלפו בין המערער למתלוננת היו הדדיות.

10. עדת ההגנה א.מ.: אחותו של המערער, שהיא גם קרובת משפחה של המתלוננת ומגדירה עצמה כחברתה הטובה, מסרה שהמערער לא היה מעוניין בקשר עם המתלוננת, אלא היא זו שחפצה שהמערער יחזור לבית ואף ביקשה למסד את הקשר בצורת נישואין. לטענתה, המתלוננת דרשה מהמערער כסף לה ולילדים והיתה מתקשרת אליו ומטרידה אותו.

11. עדת ההגנה א. ד.: הגדירה עצמה כחברה טובה של המערער ובעבר גם של המתלוננת. לדבריה, המתלוננת התרועעה עם אחרים, זרקה את המערער מהבית פעמים רבות וכשהיה רוצה לעזוב אותה היתה מאיימת עליו שתכניס אותו לבית הסוהר. בית המשפט קבע כי מדובר ברכילות, סברות ושמועות שאין להן משקל ראייתי. העדה טענה גם שהמתלוננת לוותה כסף מבן זוגה ואיימה שאם לא יוותר על החוב, תגרום להכנסתו לבית הסוהר. בהמשך, הגישה תלונה נגדו על ניסיון לאונס. בחקירה נגדית מתברר כי דברים אלו נודעו לה מפיו של בן זוגה בלבד וכן כי משנת 2003 אינה בקשר עם המתלוננת ותיאור התנהגותה רלוונטי רק עד לשנה זו.

12. חומרים מתיק חקירה מ-2002: התיק נפתח נגד בן זוגה של העדה א.ד. לאחר שהמתלוננת טענה למעשה מגונה ותקיפה ונסגר מחוסר ראיות.

13. עדות החוקרת צפרית שלמה: חוקרת המשטרה, צפרית שלמה, העידה על מזכר המצוי בתיק לפיו ראתה אצל המתלוננת סימנים כחולים על רגלה השמאלית בסיום עדותה מיום 14.6.2008. לדבריה, לא צילמה את הסימנים משום שהמצלמה היתה מקולקלת ומשום שדובר בסימנים לא בולטים שסברה שלא ייראו בצילום. כן, העידה כי טיפלה בהוצאת פלט שיחות טלפון למספרים, אשר להבנתה שייכים למתלוננת ולא רק לגבי המערער.

14. פלטי שיחות טלפון: הוגשו על ידי המערער פלטי שיחות המעידים על ביצוע שיחות ממכשירים שכנטען הינם בבעלות המתלוננת למספרים שבבעלות המערער. בהתבסס על אלה ביקש המערער לקבוע כי גרסת המתלוננת כי לא התקשרה כלל ביוזמתה למערער אינה אמת.

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

15. בית המשפט המחוזי בחן את עדותה של המתלוננת על רקע יתר הראיות בתיק וקבע כי מדובר בעדות ראויה לאמון שניתן להשית עליה ממצאים ומסקנות שיכריעו את גורל האישומים מושא המשפט. בית המשפט המחוזי מצא חיזוק לגרסת המתלוננת בעדותה של הבת ובתיעוד הרפואי של הסימנים על גופה של המתלוננת. מנגד, קבע בית המשפט כי בגרסת המערער נפלו סתירות וכי אין כל מניע הגיוני לטענת העלילה שהעלה. בהמשך, קבע בית המשפט המחוזי כי העובדות המתוארות בעדותה של המתלוננת, ואשר נמצא לגביהם כי הוכחו כדבעי, מבססות את העבירות המופיעות בכתב האישום. לפיכך, הרשיע את המערער בעבירות של אינוס (מספר רב של עבירות), לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין ובנסיבות של סעיף 345(א)(1) לחוק; תקיפה הגורמת חבלה של ממש (מספר רב של עבירות), לפי סעיף 380 לחוק וסעיף 382(ג) לחוק העונשין, וכן הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

גזר הדין של בית המשפט המחוזי

16. בית המשפט המחוזי גזר את עונשו של המערער לאחר שבחן את הרשעותיו הקודמות, עדי האופי מטעם ההגנה וטיעוני הצדדים לעונש. ביחס לעברו הפלילי, ציין בית המשפט כי למערער יש הרשעות קודמות בגין עבירות רכוש שונות, סמים ותקיפה, ואף הרשעה בעבירת שוד מזויין שעליה נדון לחמש שנות מאסר. במסגרת הבאת הראיות לעונש העידו שני עדי אופי מטעם ההגנה. העד הראשון, מורו של המערער בכולל, העיד כי התרשם שהמערער הוא בחור חרוץ ואדם טוב אשר עוזר לזולת ותורם רבות לנזקקים. העד השני, גיסו של המערער, סיפר כיצד המערער נגמל מסמים ו"לקח עצמו בידיים", ומאז עובד ועוזר לזולת.

17. בטיעונים לעונש גרסה המאשימה כי מעשי המערער חמורים באשר ראה בבת זוגו מכשיר לביצוע רצונותיו והדגישה את הצורך בהרתעה. נטען כי דווקא התנהגותו החיובית של המערער כלפי חוץ מעידה על חוסר יכולתו להפנים נורמות ראויות ביחסי המשפחה ונתבקש בין היתר מאסר בפועל לצורך הגנה על המתלוננת. מנגד, סיפר המערער על עלייתו ארצה, על שירותו בצה"ל, על האובדן הקשה שחווה כששני הוריו ואחותו נפטרו בסמיכות זמנים ושבעקבותיו התדרדר לסמים ולמעשים פליליים. לדבריו הצליח המערער לעלות על מסלול חיים תקין ולעבוד לפרנסתו. כן הודגש כי זו הרשעתו הראשון בעבירת מין. המערער ביקש להתחשב בתנאי מעצרו הקשים משך שנתיים ואת רצונה של המתלוננת שלא לראותו מרצה מאסר ממושך.

18. בית המשפט המחוזי שקל מחד את האינטרס הציבורי בהרתעה מפני עבירות מין בקרב התא המשפחתי ואת היעדר החרטה מצד המערער, ומאידך את נסיבות חייו הקשות, הצהרתו כי מערכת היחסים עם המתלוננת הסתיימה, ואת העובדה כי המתלוננת לא נפגעה באורח משמעותי כתוצאה מן האלימות. לאור האמור הושתו על המערער העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 65 חודשים, בניכוי תקופת מעצרו; מאסר על תנאי של 12 חודשים, כאשר התנאי הוא שלא יעבור ויורשע בביצועה של עבירה מסוג פשע במשך שלוש שנים מיום שחרורו וכן פיצוי למתלוננת בסך 20,000 ש"ח.

הערכת מסוכנת עדכנית

19. מדוח המרכז להערכת מסוכנות עולה כי המערער, יליד 1961, עלה ארצה בשנת 1979 ומאז מעורב בפלילים, לרבות בעבירות של גניבה, התפרצות, סחר בסמים, שוד מזויין, ועבירות תקיפה שונות. רצף פעילותו העבריינית כאמור צוין כגורם מעלה מסוכנות. המערער נהג לצרוך אלכוהול וסמים, אך לדבריו נגמל. להתרשמות המרכז להערכת מסוכנות, המערער אינו נוטל אחריות על העבירות ואינו מודע לגורמים שהובילו אותו לביצוען או לגורמי סיכון עתידיים. המערער תואר כאדם לא אמין, מניפולטיבי, המסתיר את עולמו הפנימי והמיני ובעל קווי אישיות נרציסטיים ואנטי סוציאליים. כן תואר כאדם אימפולסיבי, בעל סף תסכול נמוך שמתקשה לגלות אמפתיה ולהבין את השלילי במעשיו. צוין כי מעגל התמיכה של המערער אינו מגלה תובנה למשמעות מעשיו והשלכותיהם והמעגל המשפחתי הרחב אינו יכול למתן את מסוכנתו המינית. להתרשמות המרכז להערכת מסוכנות, המערער לא עבר טיפול ולא מגלה נכונות לכך, אינו חושש מפני החוק ולא מפיק תועלת מענישה. לפיכך, להתרשמותו רמת המסוכנות המינית או האחרת של המערער הינה בינונית-גבוהה לטווח הארוך.

נימוקי הערעור

20. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי ולחלופין כנגד גזר הדין. המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד מרואן ג'דעון – טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר ביסס את כל הרשעתו, למעט האירוע מיום התלונה, על עדותה של המתלוננת. המערער מטעים כי מדובר בעדות כבושה, דלה בפרטים, כוללנית ורוויה בסתירות אשר לא נמצא לה כל חיזוק. נטען כי המתלוננת נמנעה מלציין אירועים ספציפיים בהם כנטען בעל אותה המערער שלא בהסכמתה וכי אף האירועים שצוינו על ידה תוארו בלקוניות. המערער טוען כי שגה בית המשפט כאשר נתן אמון בעדותה של המתלוננת, נוכח העובדה כי היא הגישה בעברה תלונה נגד פלוני בעבירות מין שנסגרה מחוסר ראיות ומשום שיחסה למערער אינו עולה בקנה אחד עם המצופה ממי שעברה התעללות פיזית או מינית. טעמים נוספים לפגם במהימנות המתלוננת מוצא המערער בכך ששיקרה בעבר למשטרה ולמוסד לביטוח לאומי בדבר קשריה עימו. כן טוען המערער כי גרסתו באשר למניע של המתלוננת אינה בלתי סבירה. המערער מוסיף וטוען לשני מחדלים משטרתיים בחקירת האירוע - אי הוצאת פלטי שיחות שיכלו לשפוך אור על יחסיו עם המתלוננת ומחדלה של השוטרת מלצלם את הסימנים על גופה של המתלוננת.

לעניין גזר הדין טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא העניק את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות הקשות וכן לכך שמדובר בהרשעתו הראשונה בעבירות מין והרשעתו הראשונה בכלל מאז שנת 2001. כן נטען כי בית המשפט לא שקל לקולא את הצדדים החיוביים באופיו של המערער כעולה מן העדויות לעונש ואת תנאי מעצרו הקשים. כמו כן נטען כי לא ניתן משקל ההולם לרצונה של המתלוננת שלא לראות את המערער מרצה מאסר ממושך ולרף הענישה הנהוג במקרים דומים ואף חמורים יותר.

תשובת המשיבה

21. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד נילי פינקלשטיין – עותרת לדחות את הערעור על שני ראשיו. ביחס להכרעת הדין, המשיבה מדגישה כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעית מן העדויות בתיק ובפרט מעדותה של המתלוננת, וכי אין יסוד להתערבות בקביעות אלה. כן גורסת המשיבה כי גרסת המתלוננת ביחס לעבירות האלימות נתמכה על ידי עדותה של הבת והראיות בדבר סימנים על גופה של המתלוננת. ראיות אלה מחזקות את מהימנותה של המתלוננת, ומאידך פוגמות באמינותו של המערער אשר הכחיש את כלל העבירות המיוחסות לו. המשיבה מודה כי התשתית הראייתית המרכזית בתיק, בפרט ביחס לעבירות המין, איננה רחבה ומתבססת בעיקרה על גרסת המתלוננת, אך מסבירה זאת בטבען של העבירות מושא הערעור המתרחשות בין כתלי הבית. המשיבה מוסיפה כי בית המשפט המחוזי דן ארוכות בעניין כבישת התלונה ובסתירות לכאורה בעדות המתלוננת ומצא כי אין בהם כדי לפגום בגרעין האמת שבגרסתה. בית המשפט המחוזי קבע כי קשיים אלו מובנים על רקע המצב בו היתה שרויה המתלוננת כשהגישה לבסוף את תלונתה ועל רקע מערכת היחסים המורכבת שניהלה עם המערער. מנגד קבע בית המשפט המחוזי כי גרסתו של המערער אינה מהימנה וכי מדובר בגרסה מתפתחת, נטולת היגיון פנימי שאינה מעוגנת בחומר הראיות.

באשר לערעור על גזר הדין, המשיבה טוענת כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין השיקולים הצריכים לעניין, ותוך התייחסות לנסיבות החיוביות בחיי המערער ובאופיו. אולם מנגד עמדו חומרתן של העבירות, שכללו פגיעה ממושכת במתלוננת תוך שימוש בכוח ובהשפלה מינית, כמו גם עברו הפלילי העשיר של המערער והיעדר נטילת אחריות על האירוע מצידו, אשר הצדיקו את העונש שהושת על המערער.

דיון והכרעה

22. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות וכך אמליץ לחבריי לעשות.

23. בערעור שלפנינו, מפנה המערער את טענותיו בעניין הכרעת הדין, רובן ככולן, כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, המבוססות בעיקרן על ממצאי מהימנות ביחס לעדות המתלוננת.

כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, בפרט כשאלה מבוססות על התרשמותה הישירה מן העדים. טעמו של כלל זה נעוץ בעיקרו ביתרון הקיים לערכאה הדיונית אשר שומעת את העדים ואשר לה בלבד היכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהתנהגותם, שפת גופם, אופן דיבורם וכן להשוות את אלו לתוכן דבריהם [ראו, למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 645-642 (2000) (פסק דינו של השופט י' זמיר) (להלן: עניין יומטוביאן); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001). כן ראו: סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות)]. אכן, התרשמות הערכאה הדיונית מהתנהגות העדים אינה חזות הכל ויש שהיא עלולה להטעות. אולם, בסופו של יום, יש לזכור כי קביעת מהימנות אינה מדע מדויק כי אם שאלה של אמון בינאישי. בשאלות כגון דא העיון בפרוטוקולי הדיון שהתנהל לפני הערכאה הדיונית אינו יכול להוות תחליף של ממש ליכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם באופן בלתי אמצעי מהתנהגות העדים, ומכאן עדיפותה.

טעם זה הוא העומד גם ביסודם של החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים. כך כאשר קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית מבוססות על התרשמות ממסמך או עדות מצולמת, ולא על התנהגותם של העדים, אין עוד משמעות רבה ליתרונה של הערכאה הדיונית. אלה הם פני הדברים גם כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מבוססים על מסקנות או על שיקולים שבהיגיון, כגון הגיונה הפנימי של העדות או סבירותה ביחס למכלול הראיות. מעבר לכך, נדרש טעם אשר יבטל את עדיפותה של הערכאה הדיונית בקביעת מהימנות, כגון קיומה של טעות מהותית ובולטת בהערכת מהימנות העדויות או כאשר מוצגות לפני ערכאת הערעור עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שקבעה [ראו: עניין יומטוביאן, בעמ' 645-644; ע"פ 2480/09 פדלון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.9.2011) (פיסקה 8 לפסק דינה של השופטת א' חיות); ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל פיסקאות 71-66 (23.11.2009) (להלן: ע"פ 420/09); ע"פ 2887/07 ברק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.9.2008) (פיסקה 4 לפסק דינו של השופט א' לוי)].

אכן, כפי שנפסק לא אחת, העדיפות המוקנית לערכאה הדיונית בקביעת ממצאי מהימנות מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בעבירות מין. עבירות אלה מתאפיינות בכך שהן מתבצעות בין כתלי הבית, בחדרי חדרים, או במקום נסתר מהעין, וללא עדים לבד ממבצע העבירה והקורבן. לכן, על בית המשפט להכריע במקרים אלו בשאלת האחריות הפלילית אך בהתבסס על גרסאותיהן הסותרות של המתלוננת והנאשם. הכרעה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, והקושי מתעצם כאשר עיקר השאלה נוגע לקיומו של יסוד אי ההסכמה. נוסף על כך, לעיתים תכופות, יכולה החוויה הקשה והטראומטית שחוותה המתלוננת לבוא לידי ביטוי בשפת גופה, בגוון קולה ובהתנהגותה על דוכן העדים. במקרים אלו, להתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית חשיבות רבה בהערכת המהימנות. לכן, על ערכאת הערעור לנקוט משנה זהירות ולהימנע מהתערבות בממצאי מהימנות המבוססים על התרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מן העדים [ראו: ע"פ 420/09 בפיסקה 69 וכן האסמכתאות המובאות בע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני פיסקה 7 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (לא פורסם, 12.1.2012) (להלן: ע"פ 3250/10)].

ואולם, את הכלל בדבר אי התערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית בעבירות מין יש ליישם בזהירות ובשים לב לחריגים שנקבעו בפסיקה, וזאת בפרט בהרשעה המבוססת על סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות. סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות מאפשר לבית המשפט להרשיע נאשם אך בהתבסס על עדותו היחידה של הנפגע, ובלבד שיפרט בהנמקתו מה הביאו להסתפק בעדות זו. מדובר בהקלה ראייתית ביחס לדרישת הסיוע שהיתה קיימת בעבר בעבירות מין. כפי שהסביר בהרחבה השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"פ 3250/10, הקלה זו אמנם מוצדקת נוכח הקושי הראייתי האובייקטיבי בהוכחת עבירות מין, אך היא טומנת בחובה גם חשש ממשי ובלתי מבוטל מפני הרשעת שווא של אדם חף מפשע. לפיכך, דווקא במקרים אלו נדרשת ערכאת הערעור לבחון את מסקנות הערכאה הדיונית בקפדנות יתרה ולהתערב בהן, ככל שהדבר נדרש, במסגרת החריגים שהותוו לכך בפסיקה [ראו: ע"פ 3250/10, בפיסקאות 9-8 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס; ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.7.2012) (להלן: עניין ידען) (חוות דעתו של השופט נ' הנדל). כן ראו ע"פ 5676/10 שונים נ' מדינת ישראל פיסקאות 26-25 (לא פורסם, 23.8.2012)].

24. בעניין שלפנינו, בית המשפט המחוזי עמד על כך כי התשתית הראייתית ביחס לעבירות המין כוללת אך את גרסתם של המתלוננת והמערער, וציין כי לאור הקושי הטמון בהכרעה בין שתי גרסאות אלה יש לבחון את העדויות בזהירות ובקפידה. בית המשפט התרשם מעדותה של המתלוננת כי מדובר ב"אישה פשוטה, שהתחכום רחוק ממנה ומהליכותיה, ושתשובותיה על השאלות שנשאלה בבית המשפט היו מנוסחות באופן ספונטאני, לעיתים בצורה מעט בוטה, ובהעדר בולט של רצון לצפות את כוונת השואל ולהתאים את התשובה לרוח הדברים הרצויה לה" (עמ' 28 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי ציין עוד כי דברי המתלוננת לא התאפיינו בדרמטיות יתרה או ברצון להעצמה שיכול ויאפיינו עלילת כזב. לאור האמור, בית המשפט מצא כי עדותה של המתלוננת ראויה לאמון ומספיקה לביסוס הרשעתו של המערער. מדובר בממצאי מהימנות המבוססים במידה רבה על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי מעדותה של המתלוננת. לאחר שעיינתי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, בפרוטוקולי העדויות וביתר הראיות בתיק, לא מצאתי כי יש להתערב בממצאים אלו.

עיון בפרוטוקול עדותה של המתלוננת מחזק את הרושם בדבר מהימנותה. המתלוננת תיארה, בשפתה הפשוטה, ולפרקים הבוטה, שגרת חיים שבה מגיע המערער לביתה, לעתים מכה אותה עד כדי חבלות חמורות ולעיתים גורר אותה בכוח לחדר השינה ושם עושה בגופה כרצונו. תיאור זה ניתן באופן עקבי ומפורט באמרתה במשטרה, בעימות עם המערער ובמהלך עדותה. כך, סיפרה המתלוננת כי "כל שבועיים הוא בא מרביץ בלי כלום בלי שאלות... וכל הזמן אני הולכת עם סימנים בעבודה". אף אם תחילה התקשתה המתלוננת לפרט אודות הפגיעה המינית בעדותה וציינה אך כי המערער "הלך לישון" עימה בכוח, נראה כי הדבר נבע מקשיי שפה שכן משנעזרה במתורגמנית סיפרה כי "הוא לא שאל אותי מה אני רוצה או מה שלא רוצה הוא משך אותי בשיער והכניס דחף בכוח את איבר המין שלו לתוכי ושהוא הרגיש כאילו הוא צריך לגמור הוא הוציא מהפה והכניס לאיבר המין. "דברים אלה בוודאי מפורטים דיים על מנת לבסס את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא.

25. זאת ועוד, גרסתה של המתלוננת ביחס לעבירות התקיפה, ובפרט תיאור האירוע ביום התלונה, נתמכת בראיות חיצוניות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, נמצא חיזוק לגרסה זו בעדותה של הבת, אשר תיארה את ההתרחשות ביום התלונה באופן מפורט שתאם לעדותה של האם. בנוסף, לדברי הבת היו מקרים נוספים בהם תקף המערער את אמה. חיזוק נוסף נמצא בתיעוד הרפואי של סימני חבלה על גופה של המתלוננת כיומיים לאחר יום התלונה. לכך ניתן להוסיף גם את עדותה של חוקרת המשטרה שזיהתה סימנים כאמור על גופה של המתלוננת. כל אלו תומכים בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי גרסתה של המתלוננת ביחס לעבירות התקיפה מהימנה. לקביעה זו בדבר מהימנות גרסתה של המתלוננת ביחס לעבירות התקיפה משמעות נוספת. היא מחזקת את ההתרשמות החיובית ממהימנות המתלוננת גם ביחס לעבירות המין שבוצעו בה. מנגד היא גורעת ממהימנותו של המערער אשר הכחיש באופן גורף כי נקט באלימות כלפי המתלוננת.

26. אף אם קיימים קשיים בעדות המתלוננת, אלו נדונו על ידי בית המשפט המחוזי, אשר מצא, בצדק, כי אין בהם כדי לפגוע בגרעין האמת שבתלונתה. כך, הכחשתה של המתלוננת כי נהגה להתקשר מיוזמתה למערער, נוגעת לעובדה פריפריאלית שאינה קריטית למהימנותה. כמו כן, הכחשה זו מובנת בנסיבות העניין, שהרי כפי שקבע בית המשפט המחוזי "אך אנושי הוא, שגם אם המתלוננת התייחסה לקשר הממושך עם הנאשם באמביוולנטיות, קרבה והרחיקה אותו, מחייה ומליבה, לסירוגין, הרי לעת "המפץ הגדול" והגשת התלונה, תיטה למזער ולהמעיט מאותו פן ביחסים המצייר אותה באורח פחות אסרטיבי, ופחות נחוש מכפי שתיארה ומדימוי האישה העושה הכל להרחיקו מחייה ולנתק את הקשר" (עמ' 28-27 לפסק הדין). כמו כן, מקובלת עלי הקביעה כי העובדה שהמתלוננת העדיפה להגדיר את המערער לפני רשויות הביטוח הלאומי כקרוב משפחה (דבר נכון כשלעצמו) כדי שלא יפגעו זכויותיה, אינה מקעקעת את מהימנותה. כן מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי אין לייחס משמעות לתיק הפלילי שנפתח בעקבות תלונה אחרת של המתלוננת לפני מספר שנים ונסגר מחוסר ראיות, ובפרט נוכח העובדה שלא נקבע כי מדובר היה בתלונת שווא על ידי גורם מוסמך כלשהו.

27. באשר לכבישת תלונתה של המתלוננת, דעתי כדעת בית המשפט המחוזי כי אין לייחס לה משמעות נוכח ההסבר שסיפקה המתלוננת. כבר נפסק כי במקרים של עבירות המתבצעות בתוך המשפחה, הפחד והאימה מחד, והבושה והרצון לשמור על שלמות המשפחה מאידך, מקשים לא אחת על עצם הגשתה של התלונה [ע"פ 420/09, פיסקה 69. ראו גם: ע"פ 6274/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 293 (2000)]. בענייננו המתלוננת הסבירה כי נמנעה מלפנות למשטרה מפני שחששה מאיומיו של המערער על חייה ומפני שביקשה להגן על ילדיה. לדבריה, החליטה בסופו של דבר להגיש תלונתה לאחר אירועי ה-13.6.2008 משום שחשה, במילותיה, כי "נמאס לי... אין לי חיים". הסבר זה נמצא מהימן והוא נתמך בעדותה של הבת שתיארה את מעשי האלימות באותו היום כ"שבירת שיא". המערער טוען כי השיהוי בהגשת התלונה אינו מתיישב עם העובדה שהמתלוננת פנתה למשטרה מספר פעמים כדי שתסייע לה להוציא את המערער מביתה. אין לקבל טענה זו. אף אם נאלצה המתלוננת להסתייע במשטרה בעבר, עדיין ניתן להבין את הימנעותה מהגשת תלונה נגד המערער עד לאירועי ה-13.6.2008, על ההשלכות הנלוות מכך, לאור חששה מפניו ולאור דאגתה לילדיה. לאור האמור, מקובל עלי כי אין לראות בכבישת התלונה משום פגם במהימנות המתלוננת.

28. יתרה מכן, גרסת המערער אינה עושה רושם מהימן וטענת העלילה שהעלה אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון ועם נסיבות הגשת התלונה. כידוע, נאשם אינו נדרש להראות מניע לטענת העלילה, שכן די לו לעורר ספק סביר באשמתו, אך משעשה כן על הטענה להיות הגיונית, ממשית ולהתיישב עם יתר הראיות בתיק [ראו והשוו: עניין ידען בפיסקה 27; ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 239-237 (2002)]. בענייננו, המערער טוען כי המתלוננת בדתה מליבה את התלונה משום שכעסה עליו על כך שנסע בלעדיה לחו"ל. ואולם, טענה זו היגיון מועט בצידה והיא עומדת בסתירה לעובדה שהמתלוננת הגישה את תלונתה רק לאחר אירוע התקיפה ביום 13.6.2008 ובסמוך לאירוע זה. כמו כן, טענת העלילה אינה מתיישבת עם גרסת המערער לפיה המתלוננת חושקת בו ובכספו, שהרי אם כך הדבר, לא ברור מדוע תחפוץ המתלוננת להשימו במאסר. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי התרשם כאמור מכנות גרסתה של המתלוננת, אשר כשעומתה עם תזה זו בחקירתה הנגדית, הגדירה אותה כ"שטויות". לעומת זאת, הסתבך המערער בסתירות בהכחשתו הגורפת את ביצועם של מעשי האלימות ועבירות המין המיוחסות לו. כזכור, הכחשתו של המערער את מעשי האלימות נמצאה בלתי אמינה. בנוסף, נתפס המערער לסתירות במהלך חקירתו במשטרה. כך, תחילה שב וטען כי אין לו "שום יחסים" עם המתלוננת מזה כשנה, אך מייד לאחר מכן ציין כי קיים עמה יחסי מין יומיים לפני כן מרצונה.

29. לאור האמור, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי ניתן לקבל את עדותה של המתלוננת כעדות יחידה לפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות לצורך הרשעתו בעבירות מושא כתב האישום מהנימוקים שנזכרו בפסק הדין ושפורטו לעיל. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, והמערער אינו חולק על כך לפנינו, עובדות אלה מגבשות את העבירות בהן הורשע המערער.
30. לא מצאתי כי יש בטענות המערער בדבר מחדלי חקירה כדי לשנות ממסקנה זו. הכלל בעניין זה הוא כי על בית המשפט לבחון עד כמה השפיע מחדל החקירה, ככל שהתקיים, על הוכחת העבירות המיוחסות לנאשם מעבר לכל ספק סביר [ראו, למשל: ע"פ 5956/08 אל עוקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2011) (פיסקה 17 לפסק דינו של השופט נ' הנדל); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.2006) פיסקה ז' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין]. בענייננו, אכן, היה מקום להקפיד על צילום הסימנים שעל גופה של המתלוננת וכן לוודא כי פלטי שיחות הטלפון שהוציאה המשטרה נוגעים לשיחות שהתקיימו ממכשירים בבעלות המתלוננת למכשיריו של המערער, ומשאלו לא נעשו עולה הדבר כדי מחדלי חקירה. בהקשר זה יוער, כי מוטב היתה עושה המאשימה לו היתה תומכת בראיות גם את טענות המתלוננת בדבר פניותיה הקודמות למשטרה. אולם, אף בהינתן מחדלי חקירה אלו, קיימת תשתית עובדתית מספיקה לצורך הרשעת המערער, ולא היה בידו להראות כי קיים ספק סביר באשמתו. על סימני החבלה על גופה של המתלוננת העידה חוקרת המשטרה ואלו תועדו גם בתעודת הרופא שנערכה בעניינה יומיים לאחר התלונה. כמו כן, כאמור לעיל, אף בהינתן שהמתלוננת נהגה להתקשר למערער אין בכך לפגוע בגרעין תלונתה.

31. באשר לערעור על גזר הדין, כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בגזר הדין, אלא במקרים חריגים בהם נמצאה בו טעות מהותית ובולטת או כאשר העונש חורג באופן קיצוני מרף הענישה המקובל בנסיבות העניין [ראו, למשל, ע"פ 4184/10 אלהוייזל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.5.2012) פיסקה 21; ע"פ 3396/09 אלהיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.2011) פיסקה 46; ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009) פיסקה 11].

בעניין שלפנינו, אין כל הצדקה להתערבות בגזר הדין שהושת על המערער. המערער הורשע בביצוען של מספר לא מבוטל של עבירות אלימות ומין חמורות, אותן נהג לבצע כעניין של שגרה, על פני תקופה של שנים, תוך התעלמות מרצונה של המתלוננת ותוך פגיעה בכבודה ובגופה. כעולה מתסקיר הערכת המסוכנות, המערער לא נטל אחריות על מעשיו, לא הביע חרטה ולא גילה כל תובנה ביחס למניעים שהביאוהו לביצוען של עבירות אלה. למערער עבר פלילי עשיר הכולל עבירות אלימות, רכוש וסמים ומסוכנתו הוגדרה כבינונית-גבוהה לטווח הארוך. לאור האמור, אף בהינתן השיקולים לקולא בעניינו של המערער – נסיבות החיים שעמדו ברקע התמכרותו לסמים, תהליך הגמילה המשמעותי שעבר, הפן החיובי באישיותו, תנאי ומשך מעצרו והיעדר פגיעה פיזית קשה במתלוננת – קיימים בענייננו שיקולים כבדי משקל של הרתעה אישית וציבורית לצד שיקולי גמול והגנה על שלום הציבור. העונש שהוטל על המערער מגלם את האיזון הראוי בין שיקולים אלו ואינו חורג מרף הענישה המקובל בעבירות דנן [ראו והשוו: ע"פ 9033/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.2010); ע"פ 1091/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.3.2008); ע"פ 6669/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.1.2006)]. על כן, יש לדחות את הערעור אף ביחס לגזר הדין שהושת על המערער.

32. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט
השופטת ד' ברק-ארז:

המקרה שבפנינו מעיד עד כמה רב המרחק שעברו החברה והמשפט מן הימים, הלא מספיק רחוקים, שבהם אונס על-ידי בן זוג לא נחשב לאונס; בה באותה מידה הוא מעיד כי ימים אלה עדיין אינם רחוקים דיים. במשפט הישראלי זכור כנקודת ציון חשובה פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 91/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 281 (1980) שבו הובהר – בצורה שהתחדדה בהמשך אף ביתר שאת – כי קיומם של יחסי נישואין אינו מהווה היתר לאונס. לכאורה, מיותר להרחיב על כך את הדיבור. עם זאת, מקרים שחוזרים ובאים בפני בתי המשפט מעידים כי תפיסה בסיסית זו של כבוד וצדק לא הפכה במידה מספקת לנחלת הכלל.

"אונס אמיתי", בלשונה של המלומדת Susan Estrich (Susan Estrich, Real Rape (1987)), אינו רק אונס בסמטה חשוכה. אדרבה, במקרים רבים תקיפות מיניות אינן תואמות דפוס סטריאוטיפי זה של עבירת האונס (השוו: דנה פוגץ "'ברצון שניהם ובשמחתם' – אינוס בידי בן זוג והתווית גבולות המשפט הפלילי בחברה משתנה" עיונים במשפט מגדר ופמיניזם 501 (דפנה ברק-ארז ואחרות עורכות, 2007). תפקידו של המשפט להגן מפני תקיפות מיניות גם כאשר הן מתרחשות בבית, בין קרובים, או בני זוג בהווה או בעבר. למעשה, דווקא פגיעות מסוג זה הן קשות במיוחד, כאשר מתברר כי המקום שאמור לספק את השקט והביטחון הוא המקום שבו אורבת הסכנה. אל לו למשפט להיעצר על מפתן הדלת. ברוח המימרה הידועה – "ביתו של אדם הוא מבצרו" – ביתם של כל איש ואישה צריך להיות מבצרם.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

ניתן היום, ב' בחשון תשע"ג (18.10.2012).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12002690_W06.doc חכ/
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il