הדפסה

ע"פ 2083/96 תמר כתב נ. מדינת ישראל

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 2083/96

בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופטת ד' דורנר

המערערת: תמר כתב

נ ג ד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי
בבאר-שבע מיום 25.10.95 בע"פ 257/95
שניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא א' לרון
והשופטים י' בנאי וי' פלפל

תאריך הישיבה: יא באדר א' תשנ"ז (18.2.97)

בשם המערערת: עו"ד רבלסקי

בשם המשיבה: עו"ד נאוה בן-אור

בשם שירות המבחן: אביבה פלאי

פסק-דין

השופטת ד' דורנר

העובדות, ההליכים והשאלות המשפטיות

1. בעקבות מידע מודיעיני שהגיע אליה, הפעילה המשטרה בינואר 1993 סוכן, שהציג את עצמו בפני פקידי מס-הכנסה בחבל עזה כמייצג נישומים. הסוכן בא בדברים עם המערערת, ששימשה באותה עת כמפקחת מס-הכנסה, והוסכם בין השניים כי הסוכן ילווה למערערת 5,000 ש"ח על-מנת שתקל בענייניהם של הנישומים המיוצגים על ידיו.

2. במרץ 1995 הואשמה המערערת בבית-משפט השלום בבאר-שבע בעבירה של שוחד. משפטה התברר כעבור שנתיים. כל אותו זמן המשיכה המערערת בעבודתה כמפקחת מס-הכנסה והממונים עליה אף שלחו אותה לקורס מפקחים בכירים, אותו סיימה בהצלחה. ביום 7.3.1995 הודתה המערערת בעובדות כתב-האישום על-יסוד עסקת טיעון, בגידרה סוכם כי המערערת תטען שהסוכן הוא שהציע לה לקבל את ההלוואה, וכי שירות המבחן יתבקש להגיש תסקיר בו יתייחס לאפשרות שהמערערת לא תורשע בדין.

3. בית-משפט השלום קיבל את עמדת שירות המבחן, שהמליץ לא להרשיע את המערערת כדי לאפשר לה להמשיך בעבודתה כמפקחת מס. לאחר שקבע כי הסוכן הוא שהציע למערערת את ההלוואה, הטיל עליה בית-המשפט שירות לתועלת הציבור (להלן: שירות לציבור) ללא הרשעה, וזאת מכוח סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: החוק). וכך, בין השאר, נכתב בפסק-הדין:

"אם הממונים על הנאשמת פעלו, כפי שעולה מן המכתבים שתמשיך בעבודתה לאחר גילוי הפרשה ולאחר הגשת כתב האישום ואף איפשרו לה לצאת לקורס למפקחי מס הכנסה ולסיימו בהצלחה, חייב בית-המשפט להסיק את המסקנה שהממונים עליה והממונים עליהם בנציבות מס הכנסה לא רואים את האירוע עין בעין כפי שרואה אותו התביעה, וגם לדעתם, כפי שאני יכול להסיק, אין מקום להחמיר עם הנאשמת... אין כל ספק שאם תורשע הנאשמת בדין יסתם הגולל על אפשרות חזרתה לעבוד במערכת. נראה לי שכאשר שוקל אני את המעשה המיוחס לה, תוך התחשבות בנסיבות של אותו אירוע ובמי שיזם אותו, בצירוף המלצות הממונים עליה ומנגד חומרת העבירה שבה הואשמה הנאשמת, נראה לי שנכנס אני לגדר היוצא מן הכלל... אשר על כן, הגעתי למסקנה שאין מקום להרשיע את הנאשמת בדין".

4. ערעור המדינה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע התקבל בתאריך 23.10.95, ברוב דעות, והמערערת הורשעה בדין. או אז הושעתה המערערת מעבודתה בשירות המדינה.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתנה רשות ערעור בשתי שאלות: ראשית, מה הם הקריטריונים להפעלת הסמכות להטלת שירות לציבור ללא הרשעה לפי סעיף 71א(ב) לחוק; ושנית, האם בעבירת שוחד יכולות להתקיים נסיבות, ומהן אותן נסיבות, המצדיקות הפעלת הסמכות הנ"ל.

אדון בשאלות אלה על-פי סידרן.

הקריטריונים להטלת שירות לציבור ללא הרשעה על-פי סעיף 71א(ב) לחוק

5. סעיף 71א לחוק חוקק על-סמך הצעה שהוכנה על-ידי הוועדה לדרכי ענישה ולטיפול בעבריין, ברשות השופט חיים כהן. בעקבות נסיון שנרכש באנגליה המליצה הוועדה להוסיף לדרכי הענישה הקבועות בחוק את השירות לציבור, וזאת כאמצעי טיפולי העשוי לחנך את העבריין, להקנות לו ערכי עבודה ומוסר ובכך להביא לשיקומו. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי הסמכות המוצעת נועדה לגוון את דרכי הענישה לגבי עבירות שאינן חמורות כאשר בית-המשפט סבור שהעונש הראוי אינו עונש מאסר. ראו ה"ח תשל"ח, 284. ואולם, בחוק עצמו לא הוגדרו העבירות לגביהן מוסמך בית-המשפט להטיל שירות לציבור עם או בלי הרשעה. בכך הלך המחוקק הישראלי אחר המחוקק האנגלי בהותירו לבית-המשפט שיקול דעת רחב, ואף הרחיק מן הדגם האנגלי בכך שאפשר להטיל אמצעי זה ללא הרשעה. כך, בעוד שבאנגליה Criminal Justice Act, 1972, s.15(1) מתנה הטלת שירות לציבור בהרשעת הנאשם, מאפשר סעיף 71א(ב) לחוק להטיל אמצעי זה ללא הרשעה.

וכך נקבע בסעיף 71א(ב):

"מצא בית-המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לענין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט1969-, כדין צו מבחן".

6. הנה כי כן מפנה סעיף 71א(ב) לחוק אל פקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט1969- (להלן: פקודת המבחן), אשר בסעיף 1 שבה מוסמך בית-המשפט ליתן צו מבחן ללא הרשעה. פקודת המבחן, שהיא ביסודה תחיקה מנדטורית, אימצה את הוראות החוק האנגלי Probation of Offenders Act, 1907. סעיף 1(1) לחוק הנ"ל הסמיך את בית-המשפט, שמצא כי נאשם ביצע עבירה, להעמידו במבחן מבלי להרשיעו. הסמכות להטלת מבחן ללא הרשעה בוטלה אמנם באנגליה בתחיקה מאוחרת, אך בפסיקה שהתייחסה לסעיף הנ"ל לפני ביטולו נקבע כי המנעות מהרשעה אפשרית רק בעבירות קלות. ראו למשל Hall v. Jordan [1947] 1 All E.r. 826.

בפסיקתנו נקבע כי המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ראו ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 85(3), 737.

7. תכליתו של סעיף 71א לחוק, כפי שהיא משתקפת גם מן ההסטוריה החקיקתית שלו, דומה איפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה.

אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על-יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.

הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל.

התאמת שירות לציבור ללא הרשעה כאמצעי ענישה בעבירות שוחד

8. עבירת השוחד נמנית עם העבירות בהן הקורבן אינו הפרט אלא הציבור, ואחת ממטרות הענישה בעבירה זו הינה הטבעת אות קלון על מבצע העבירה והבעת סלידתה של החברה ממעשי השוחד בצורה שתרתיע את הרבים. ראו והשוו לדברי השופט חיים כהן בע"א 96/64 חברת בונה-יוצר ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 537, 539. מכאן ההלכה כי, ככלל, העונש ההולם מבצע עבירת שוחד הוא מאסר בפועל. זאת, גם במקרים קלים באופן יחסי, בהם הנאשם משודל לשוחד וטובת ההנאה הנובעת לו מן המעשה היא קטנה. ראו, למשל, דברי השופט לנדוי בע"פ 427,412,407,405,389/72 זוקאים ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 487, 497. גם כאשר קיימות נסיבות כבדות משקל לטובת הנאשם אין לוותר על הרשעתו אלא, לכל היותר, יש לתת ביטוי לכך באמצעות הקלה בעונש. כך אף בע"פ 126/76 מדינת ישראל נ' שפר, פ"ד ל(3) 466, 473, שבו נקבע באופן עקרוני כי הנוהג של משלוח שי לחגים לעובדי ציבור על-ידי אנשים העומדים בקשרי עבודה עימם הוא בלתי חוקי ומהווה עבירה של שוחד. בית-משפט זה, אשר קיבל את ערעורה של המדינה כנגד זיכויו של הנאשם, לא נמנע מלהרשיעו אלא הקל בעונשו בכך שגזר עליו מאסר על-תנאי וקנס.

יוצאים מכלל זה אותם מקרים חריגים בהם הצטברות הנסיבות הקשורות בנאשם ובעבירה שעבר מצדיקה שלא להטביע בנאשם אות קלון של פליליות. עמד על כך השופט גולדברג בע"פ 651,643,419/92 מדינת ישראל נ' כהן ואח', פ"ד מז(3) 821, 835:

"על-פי מדיניותו של בית-משפט זה משכבר הימים, העונש ההולם עברייני שוחד הוא מאסר בפועל, כעונש מרתיע... אולם גם אם נסיבות מיוחדות יצדיקו סטייה מהכלל, עדיין חובה על בית-המשפט להטביע על עבירת שוחד חותם פליליות, בדרך של הרשעת הנאשם בעבירה. שאם לא כן, מעביר בית-המשפט לציבור מסר הפוך מן המתחייב, כאומר כי יש שעבירת שוחד 'נסלחת'. מכאן שאין על בית-המשפט לפטור את מי שגרם להשחתת מידות במינהל הציבורי בלי להרשיעו, אלא במקרים יוצאי דופן, שבהם מחייבות הנסיבות שלא להדביק לנאשם אות קלון של הרשעה בפלילים".

מן הכלל אל הפרט

9. המקרה שלפנינו מדגים את הצורך בהוקעת מעשי השוחד על-ידי הרשעה. כאמור, הממונים על המערערת התייחסו בסלחנות למעשיה, לא הבינו את חומרת התנהגותה ואיפשרו לה להמשיך לעבוד באותה משרה, שתוך מילויה עברה את העבירה הנדונה, ואף קידמו אותה.

ההימנעות מההרשעה פטרה את המערערת מעמידה לדין בבית-הדין המשמעתי של עובדי המדינה בעבירת משמעת, שעניינה הרשעה בעבירה שיש עימה קלון על-פי סעיף 17(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג1963-. בכך אופשר לה להמשיך בעבודתה כמפקחת מס הכנסה כאילו לא כשלה בקבלת שוחד.

נמצא, כי מטרת ענישה מרכזית בעבירה של שוחד, שהיא כאמור הוקעת המעשה, למיצער על-ידי הרשעה בפלילים הגוררת אחריה נקיטת אמצעי משמעת, אם לא על-ידי מאסר בפועל, הושמה לאל.

מסקנתי היא איפוא כי אין להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

על-יסוד האמור לעיל אני מציעה לדחות את הערעור.

ש ו פ ט ת

השופט י' קדמי

אני מסכים.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא ש' לוין

1. השאלה אימתי ובאלו נסיבות רשאי בית המשפט לחייב נאשם בשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה אינה יכולה להיות מוכרעת לפי שיקולים הרמטיים. עם זאת רשאי בית המשפט לקבוע קווים מנחים Guide lines)), שבלי להיות ממצים, יש בהם כדי להדריך את בתי המשפט בענין זה. שיקולים אלה הם שיקולים של שיקום מחד ושיקולים של אינטרס הציבור מאידך.

הזמנו את גב' פלאי, ראש שירות המבחן לטעון לפנינו; גב' פלאי הציגה לפנינו את שיקולי השירות להמליץ על שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, שהם בעיקרם שיקולי שיקום: א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם? ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה? ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד; ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים; ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות; ו) האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית? ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה? האם הוא מתחרט עליה? ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם? ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם. שיקולים אלה, מבלי שיהיו ממצים, מקובלים עלי, כאחד הגורמים שיש להביאם בחשבון בהחלטה בדבר תוצאות ההרשעה.

מנגד, קיימים גם שיקולים שבאינטרס הציבור ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה (גורם שגם שירות המבחן אינו מתעלם ממנו) ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי: ע"פ 2513/96, 3467 תקדין עליון כרך 96(3) 404. בעבירות שוחד הופך גורם אחרון זה לגורם דומיננטי; אכן אם הימנעות מהטלת עונש מאסר על מי שהורשע בעבירה זו הוא מעשה נדיר: ע"פ 389/72, 405, 407, 412, 427 פ"ד כז(2) 487; ע"פ 126/76 פ"ד ל(3) 466, הרי ההימנעות מהרשעה במקרה זה צריך ותהיה נדירה שבעתיים.

3. במקרה שלפנינו הצביע הסניגור המלומד על כל הנסיבות המקלות: "הנחת העבודה" שהוא טען לה (ואשר יכול והוא היה רשאי לטעון לה בגדר עסקת הטיעון) היתה שהצעת ההלוואה באה מצדו של המלווה, ששימש מעין "סוכן מדיח", ושבפועל לא ייצג המלווה בתקופה הרלבנטית נשומים. עוד טען הסניגור שהרשעה תגדע את מטה לחמה של המערערת, שהיא אשה צעירה, שהשקיעה רבות כדי להגיע למעמדה כמפקחת מס הכנסה, וכי מעסיקיה של המערערת מוכנים לקבלה שוב לעבודה.

הסכמתם של מעסיקיה של המערערת להמשיך ולהעסיקה, אינה תומכת, בנסיבות הענין, בערעור ועם זאת היא אינה צריכה לעמוד גם בעוכריה של המערערת; אך היא מהווה סימפטום להתייחסות חוגים רחבים בחברה לביצוע עבירות מהסוג הנדון. מדברי ראש שירות המבחן לפנינו ומהחומר שהוגש לנו, עולה שמעסיקיה של המערערת מתייחסים לעבירה בקלות ראש, ואף איפשרו לה בתקופה שבה היו ההליכים הפליליים תלויים ועומדים לצאת לקורס של השתלמות ולסיימו בהצלחה. בסופו של דבר הודיע לנו שירות המבחן, לאחר ששקל שוב את הענין, על כל היקפו, כי הוא מתקשה להגיע לכלל המלצה מוגדרת לגבי הדרך בה יש לנקוט במקרה הנוכחי.

בנסיבות אלו, כך אני סבור, הצדיקו הנסיבות המקלות הימנעות מהטלת עונש מאסר על המערערת, אך לא הימנעות מהרשעה. לפיכך גם אני מסכים שדין הערעור להידחות.

המשנה לנשיא

הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.

ניתן היום, יח באב התשנ"ז (21.8.97).

המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן
מזכיר ראשי
96020830.L01