הדפסה

ע"א 8537/10 עמותת איגוד האמרגנים ומפיקי אמנויות +...

החלטה בתיק ע"א 8537/10

בבית המשפט העליון בירושלים

ע"א 8537/10 - א'

וערעור שכנגד

בפני:
כבוד הרשם גיא שני

המערערים:
עמותת איגוד האמרגנים ומפיקי אמנויות + 5 מערעים נוספים

נ ג ד

המשיבים:
1. היכל התרבות בע"מ

2. היכלי הספורט תל אביב יפו בע"מ

3. החברה למוסדות חינוך, תרבות ושיקום שכונות בתל אביב

4. עמותת האופרה הישראלית תל אביב יפו

5. רשות הטבע והגנים

6. מרכז הקונגרסים הבינלאומי אי.סי.סי ירושלים – בנייני

בקשה לסילוק על הסף של הערעור שכנגד

החלטה

לפניי בקשה מטעם המערערות להורות על סילוק על-הסף של הערעור שכנגד שהגישה המשיבה 2.

1. הרקע בתמצית: המערערות הגישו תובענה לבית המשפט המחוזי מרכז, שבה עתרו למתן סעד הצהרתי השולל הסדר חוזי שלפיו מפיקי מופעים נדרשים להקצות למפעילי האולמות (המשיבים) כרטיסי הזמנה או מקומות ישיבה שמורים, שאותם רשאים מפעילי האולמות לחלק לפי שיקול דעתם. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט פרופ' ע' גרוסקופף) קיבל את התביעה באופן חלקי, לאמור: הוצהר כי המשיבות אינן רשאיות לפעול בהקשר הנדון כפי שפעלו עד כה, אך הן תהיינה רשאיות לדרוש כרטיסי הזמנה ומקומות שמורים לאחר שייקבע נוהל חוקי אשר יבטיח כי חלוקת הכרטיסים תהא בהתאם לכללי מנהל תקין. בית המשפט ציין כי מן הראוי שהיועץ המשפטי לממשלה ייתן דעתו לסוגיה ויגדיר את התנאים בנוגע לנוהל האמור.

2. בהודעת הערעור הועלו מספר השגות לגבי פסק-הדין. המערערות מלינות על כך שניתנה אפשרות למשיבות לגבש מתווה שיכשיר חלוקת כרטיסים כאמור. לשיטתן, קיים פגם מהותי-ערכי בעצם האילוץ להקצות כרטיסים למשיבות, ולא ניתן לרפא פגם זה באמצעות המנגנון שקבע בית המשפט המחוזי. המערערות גורסות כי הקצאת הכרטיסים למשיבות מהווה מיסוי בלתי-חוקי, יש בה משום פגיעה בזכות הקניין וכן פגמים נוספים לפי דיני החוזים ודיני עשיית עושר ולא במשפט.

המשיבה 2 מצדה הגישה ערעור שכנגד. לשיטתה, לא היה מקום להכיר באינטרס לגיטימי של המערערות בנוגע לאופן הקצאת המושבים על-ידי המשיבה 2. עוד נטען, כי לא היה מקום להחיל במקרה זה את הדוקטרינה של "תקנת הציבור" על יסוד טענות שלא הועלו בתובענה ולא הוכחו כנדרש. המשיבה 2 סבורה כי אין להחיל עליה נורמות "מנהליות" מבלי להעמיד לזכותה, בד-בבד, את החזקות המוקנות לגוף מנהלי. טענה נוספת בפי המשיבה 2, והיא כי לבית המשפט המחוזי לא הייתה סמכות עניינית לבחון את אופן הקצאת המושבים, שכן סמכות זו מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

3. בבקשה שלפניי נטען כי אין כל זיקה בין הטענות שהועלו בערעור לבין הטענות המופיעות בערעור שכגד. בהיעדר זיקה כזו – כך נטען – יש לסלק על-הסף את הערעור שכנגד. המשיבה 2 גורסת כי קיימת-גם-קיימת הזיקה הנדרשת לפי הכללים הנהוגים בכגון דא, וכי לפיכך דין הבקשה להידחות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפניי ראיתי לנכון לדחות את הבקשה לסילוק על-הסף.

4. כלל הוא כי ערעור שכנגד צריך לתחום את עצמו לעניינים שעלו בגדרי הערעור העיקרי (ע"א 3034/94 זילברמן נ' שנפלד, פ"ד מט(2) 1 (1995)). על כן, לא ניתן להעלות בערעור שכנגד כל השגה לגבי פסק-הדין של הערכאה הקודמת; ניתן להעלות רק השגות שיש להן זיקה למסגרת העניינית שהותוותה בערעור העיקרי. עמד על כך בית המשפט העליון באחת הפרשות:

בעצם האפשרות להגיש ערעור שכנגד מוענקת פריבילגיה למי שיכול היה לערער בערעור ראשי ולא עשה כן, לחרוג מפרקי הזמן הקצובים לו להגיש ערעור רגיל, ופריבילגיה זו מהווה גם כעין שוט כלפי הצד שכנגד החפץ בהגשת ערעור ראשי מצידו. דין הוא שזכות זו לא תהא כלפי כל ענין שליבו של המערער שכנגד חפץ בו, אלא, בהיות הערעור שכנגד סמוך על שולחנו של הערעור העיקרי, ולשם הגשמת מטרותיו - שומה עליו שיהא באותו ענין בו עוסק הערעור העיקרי (בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256, 263 (1990)).

הנה כי כן, הערעור שכנגד הוא שטר ששוברו בצדו. בגדרי הערעור שכנגד ניתן להציג טיעונים רק לגבי העילות המונחות ביסודו של הערעור העיקרי. אכן, "הערעור שכנגד הוא מקבילו של הערעור שכבר הוגש והוא יכול, על-כן, להיות מופנה רק נגד העילות המונחות ביסודו של הדיון במסגרת הערעור הראשי" (בש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' אוזן, פ"ד מה(5) 695, 700 (1991)).

5. עם זאת, דרישת ההקבלה או הזיקה העניינית אינה דרישה דווקנית ומצמצמת. "התיבה 'אותו עניין' מתפרשת, לצורך זה, על דרך ההרחבה, ועל מנת לעמוד בדרישת המבחן המקופל בה, אין צורך שהערעור שכנגד יוגבל לנושאים המועלים בהודעת הערעור" (ע"א 8644/06 רבינוביץ נ' מולכו (לא פורסם, 24.6.2007)). הערעור שכנגד עשוי לעסוק גם בנושאים שלא הועלו במסגרת הערעור העיקרי:

אין פירושו של דבר שהודעת הערעור יכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי אלא יכול והערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור לאותו עניין. מאידך גיסא, ערעור שכנגד אינו יכול להיות מופנה, למשל, נגד בעל דין שלא ערער או נגד הכרעה בעניין נוסף שצורף לדיון בבית משפט קמא (כגון במסגרת איחוד הדיון בתיקים), ואינו מועלה בערעור הראשי (עניין אוזן הנ"ל, בעמ' 700).

אכן, "הערעור שכנגד אינו בבואה של הערעור העיקרי. אפשר שהערעור שכנגד יתייחס לכל עניין העומד ביסודו של הערעור ושזור עמו" (ע"א 41/99 גריזולין יצור ושיווק שמנים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 12.6.2001)). באחת הפרשות הסבירה כבוד השופטת ד' דורנר את הגישה בכל הנוגע למבחן הקשר הענייני שבין הערעור שכנגד לבין הערעור העיקרי: "בין ערעור עיקרי ובין ערעור-שכנגד חייבת להיות זיקה כלשהי, ולו מצומצמת בהיקפה. ערעור-שכנגד, מעצם טיבו וטבעו מוגש על-ידי צד, לאחר שהוגש כנגדו ערעור, וכתגובה לו. מכאן, שעליו לנבוע מאותו ערעור עיקרי שהוגש, ולעסוק באותם עניינים שהובאו לבחינה נוספת בפני ערכאת הערעור, או למצער, בעניינים הקשורים להם" (רע"א 6947/99 קו-לו עבודות בנין ופיתוח נ' תעשיות קסריה פולימרים (לא פורסם, 7.12.1999)).

באותה רוח הובהר כי במקום שבו קיים ספק באשר לאפשרות הגשתו של ערעור שכנגד, פועל הספק לטובת אי-מחיקתו של ההליך. בלשונו של כבוד הנשיא מ' שמגר:

ספק בנוגע לזיקה המהותית בין הערעור שכנגד לבין הערעור צריך לפעול לטובת אותו בעל דין, שביקש לשים קץ לסכסוך על ידי אי-הגשת הערעור, כדי לאפשר לו להגיש את הערעור שכנגד, על אף שבמקרה הרגיל המקום ההולם להעלאת טענותיו הוא במסגרת ערעור עצמאי (עניין אוזן הנ"ל, בעמ' 704).

על רקע נורמטיבי זה, מקובלת עליי טענת המשיבה 2 כי אין מקום לסילוק הערעור שכנגד על-הסף.

6. טענתן העיקרית של המערערות בערעורן היא כי היה על בית המשפט המחוזי ליתן להן את מלוא הסעד שנתבקש בתובענה, לאמור: ביטול הסדר הקצאת הכרטיסים המופיע בהסכמים שבינן לבין המשיבות. המערערות קובלות על "פתח המילוט" שקבע בית המשפט המחוזי, כלומר האפשרות להכשיר את הסדר ההקצאה על-ידי קביעת נוהל חוקי לחלוקת הכרטיסים על-ידי מפעילי האולמות. בית המשפט המחוזי, כך גורסות המערערות, הותיר אותן "כשחצי תאוותן בידן". המשיבה 2 מצדה משיגה, בערעור שכנגד, על "החצי השני", כלומר על עצם מתן סעד (ולוּ חלקי) למערערות. לשיטתה, היה מקום לדחות את התובענה כולה. מצב דברים זה אינו עומד בדרך-כלל בסתירה לכללי הערעור שכנגד (ראו חמי בן-נון הערעור האזרחי 475 (2004)). אמנם, מטבע הדברים, כל אחד מבעלי-הדין הניצים משיג על קביעות מסוימות בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי; אולם לענייננו, השאלה היא אם טענות הצדדים מתכנסות תחת מסגרת עניינית אחת. תשובתי לשאלה זו, במקרה שלפניי, היא בחיוב. הערעור שכנגד שהגישה המשיבה 2 מקיים בהחלט את מבחני הפסיקה, אשר כזכור, אינם מחייבים זהות בין הנושאים המועלים בערעור ובערעור שכנגד, אלא מסתפקים בזיקה עניינית (ולו מצומצמת בהיקפה).

7. בטרם חתימה אציין כי במסגרת הבקשה שלפניי נטען כי המשיבה 2 מנועה מלהעלות, לראשונה בערכאת הערעור, טענה לגבי חוסר-סמכותו של בית המשפט המחוזי. המשיבה 2 לעומת זאת טוענת כי רק בשלב מאוחר של הדיון הבינה כי בית המשפט שוקל להתייחס לשאלת אופן הקצאת המושבים על-ידי מפעיל האולם, ואז השמיעה הסתייגות בעניין זה לפני בית המשפט המחוזי. סבורני כי סוגיה זו ראוי לה שתובא לפני ההרכב, וטענות הצדדים שמורות להן.

הנה כי כן, לא ראיתי לסלק על-הסף את הערעור שכנגד. המערערות תישאנה בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבה 2 בגין הבקשה שלפניי בסכום של 2,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ה בשבט תשע"א (30.1.2011(.

גיא שני

ר ש ם

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10085370_D02.doc טו
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il