הדפסה

ע"א 8374/13 איי.פי.סי טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"...

החלטה בתיק ע"א 8374/13 בבית המשפט העליון

ע"א 8374/13

לפני:
כבוד השופט י' דנציגר

המערערים:
1. איי.פי.סי טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ

2. גיל הפנר

נ ג ד

המשיבים:
1. Geo Vision Inc. (חברה זרה)

2. אונו ביטחון (1996) בע"מ

3. הפנר רן

4. מ.ה.ד.ר אלקטרוניקה בע"מ

5. נביה עאקלה

6. מוניר מנסור

7. בלצר אלקטרוניקה בע"מ

8. בלצר עופר

9. בלצר אהוד

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' זרנקין) מיום 27.10.2013 בת"א 8182-03-09

בשם המבקשים: עו"ד א' הדר
בשם המשיבות 2-1: עו"ד א' מונטקיו

החלטה

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' זרנקין) בת"א 8182-03-09 שניתן ביום 27.10.2013, במסגרתו קיבל בית המשפט את תביעת המשיבות וקבע כי המבקשים הפרו את זכויות היוצרים ואת סימן המסחר של המבקשות. כפועל יוצא חייב בית המשפט המחוזי את המבקשים לשלם למשיבות פיצויים בסך של 210,000 ש"ח, בתוספת 25,000 ש"ח הוצאות משפט.

תמצית הרקע העובדתי

1. המשיבה 1, Geo Vision Inc (להלן: המשיבה 1 או Geo) הינה חברה מטיוואן העוסקת בפיתוח, שיווק ומכירה של כרטיסי הקלטה דיגיטליים למחשב, וכן בפיתוח של תוכנות להפעלת מערכות טלוויזיה במעגל סגור. המשיבה 1 מייצרת ומשווקת, בין היתר, כרטיסי חומרה המאפשרים הקלטה דיגיטלית של וידאו באמצעות מחשב (להלן: כרטיסי DVR). בנוסף פיתחה המשיבה 1 גם תוכנות הפעלה למערכות ה-DVR וחיברה חוברות הדרכה להפעלה ולהתקנה של המערכת שלה על גבי המחשב של המשתמש. בנוסף, המשיבה 1 הינה בעלת הזכויות בסימן מסחר הרשום בישראל לגבי השם GeoVision בכל הנוגע לתוכנות מחשב וכרטיסי חומרה למחשבים. המשיבה 2, אונו ביטחון (1996) בע"מ (להלן: המשיבה 2 או אונו) הינה חברה העוסקת בשיווק והפצה של מוצרי אבטחה שונים, ובין היתר הינה היבואנית והמפיצה הבלעדית של מוצרי Geo בישראל, ובנוסף הינה בעלת רישיון ייחודי מטעם Geo בכלל הזכויות במוצריה. בנוסף פיתחה אונו תוכנת הפעלה למערכת ה-DVR של Geo בשפה העברית. לקוחותיהן של המשיבות הינם בעלי חנויות למכירת מוצרי אבטחה, חברות אבטחה ושמירה וצרכנים פרטיים. המשיבות משווקות בישראל את כרטיסי ה-DVR ואת תוכנות ההפעלה המקוריות שלהן, כאשר על הדגמים מופיע השם GeoVision וכן מופיע מספר הדגם של המוצר והאותיות GV.

2. המבקשת 1, איי.פי.סי טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ (להלן: המבקשת), הינה חברה אשר מחזיקה בחנות לממכר מוצרי אלקטרוניקה ואבטחה ועוסקת בייבוא מצלמות אבטחה ומערכות הקלטה ושידור מרחוק. המבקש 2, גיל הפנר (להלן: המבקש 2) היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה בעל מניות במבקשת ואף שימש כמנהל בה.

3. חברת אונו הגישה בחודש מרץ 2009 תביעה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה טענה כי בחודש אוגוסט 2008 רכש נציג אונו בחנות של המבקשים שני כרטיסים מזויפים הכוללים שני תקליטורי תוכנות הפעלה מפרים אשר הוצגו בפניו כמוצרי GeoVision. נטען כי נציג אונו שילם עבור שני הכרטיסים המזויפים סך של 1,596 ש"ח, כאשר מחירם של המוצרים המקוריים עומד על סך של 8,860 ש"ח. נטען כי על גבי כל אחד מהכרטיסים הוטבע הסימן המסחרי הרשום GeoVision, וזאת באופן מפר היוצר מצג מטעה בפני הלקוחות כי מדובר במוצר המקורי. עוד נטען כי על גבי אחד הכרטיסים הופיע סימון מסוים המזוהה עם מוצרי המקור. בנוסף נטען כי מבדיקת תקליטורי תוכנת ההפעלה שנרכשו עולה שהתוכנה המקורית של המשיבות, אשר נכתבה על ידי חברת אונו באופן בלעדי בשפה העברית, הועתקה על ידי המבקשים מבלי לקבל מהמשיבות היתר או הרשאה לכך. בנוסף נטען כי המבקשים העתיקו את חוברות ההדרכה והוראות ההפעלה שיצרה Geo. בהתאם לאמור לעיל, עתרו המשיבות לקבל את הסעדים הבאים: צו מניעה קבוע אשר יאסור על המבקשים לעשות כל שימוש מסחרי או אחר בכרטיסים הנחזים להיראות כמוצרים מקוריים של Geo וכן להימנע מהעתקת התוכנות של Geo והמוצרים הנלווים אליהן. בנוסף התבקש סעד של תשלום פיצויים סטטוטוריים למשיבות, בגין הפרת סימן המסחר GeoVision, בגין עוולת גניבת עין, ובגין הפרת זכויות היוצרים בתוכנת ההפעלה. בנקודה זו יש לציין כי התביעה הוגשה תחילה על ידי חברת אונו לבדה, אך בית המשפט המחוזי הורה בהחלטה מחודש אפריל 2010 על צירופה של Geo לתביעה, ובהתאם לכך תוקנה התביעה ו-Geo צורפה כתובעת.

4. המבקשים טענו להגנתם כי הכרטיסים נשוא התביעה (אשר נמכרו על ידן לנציג של חברת אונו) נרכשו על ידן בסין, וכי לא מדובר במוצרים מזויפים אלא במוצרים מתוצרת Geo אשר מיוצרים בסין תחת רישיון מאת Geo. נטען כי מדובר במוצרים מיושנים מדור קודם, ומשכך הם נמכרים במחיר נמוך משמעותית מהמחיר בו נמכרים מוצרים חדשים של Geo. המבקשים טענו בנוסף כי מדובר למעשה במוצרים הקרויים OEM (Original Equipment Manufacturer), אשר הינם מוצרים הנמכרים על ידי יצרניהם על מנת שהרוכש יוכל למתג אותם כרצונו או לא למתגם כלל, והם נמכרים על ידי היצרנים במקביל למוצרי הדגל של היצרן המכונים מוצרי "פרימיום", אשר הינם המוצרים החדשים והמשוכללים יותר, ואשר ממותגים במיתוג הרשמי של היצרן.

תמצית פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיבות ודחה את טענות ההגנה של המבקשים. נקבע כי טענת המבקשים לפיה מדובר במוצרי OEM לא הוכחה על ידם. בית המשפט הסתמך בנקודה זו על עדותו של נציג Geo שהעיד כי החברה אינה מוכרת מוצרי OEM. בית המשפט קבע כי לא מדובר במוצרי OEM אלא בכרטיסים לא מקוריים המתיימרים להיות מבית היוצר של Geo שעליהם מופיע סימן המסחר שלה GeoVision ללא ציון הברקוד שלה. נקבע כי המוצרים נמכרים באריזת קרטון פשוטה ובלתי ממותגת, וכי הם נרכשו מחברה סינית שאינה נמנית על המפיצים הרשמיים של Geo, אשר על פי עדותו של נציג Geo הינה חברה "פיראטית" המייצרת מוצרים מזויפים. בית המשפט ציין כי המבקשים לא המציאו כל אישור מהחברה הסינית שממנה רכשו את הכרטיסים כאילו היא רוכשת מ-Geo מוצרי OEM מקוריים, ומשכך נותרה טענה זו ללא ביסוס של ממש.

6. בית המשפט המחוזי דחה את חוות הדעת של המומחה מטעם המבקשים (מר דוד מצא), שחיווה דעתו כי "סביר להניח" שהכרטיסים שנמכרו על ידם הינם כרטיסי OEM מקוריים של Geo. בית המשפט קבע כי חוות הדעת לא שכנעה אותו כלל וכלל, וציין כי המומחה העיד על עצמו שאינו מתמחה במוצרי DVR וכי לא ביצע בדיקות יסודיות שהיה בהן כדי לבסס את מסקנתו. בית המשפט ציין כי נציג Geo שהגיש תצהיר מטעמה נדרש בתצהירו להבדלים שבין התקליטורים המקוריים שלה לבין אלו שנמכרו על ידי המבקשים. באשר לכרטיסים האלקטרוניים צוין כי נציג Geo סקר בתצהירו שורה של סממנים המעידים על כך שמדובר בזיוף, וכי הטענות הללו לא נסתרו על ידי המבקשים. משכך, קבע בית המשפט כי אין למעשה מחלוקת שהמבקשים הפרו את סימן המסחר של המשיבות (GeoVision) ואת זכויות היוצרים שלהן בתוכנות ההפעלה ובחוברות ההדרכה.

7. בית המשפט דחה גם את טענתם החלופית של המבקשים, לפיה אף אם המוצרים אינם מוצרי OEM מקוריים הרי שהמבקשים סברו בתום לב שכך הוא הדבר. נקבע כי המעט שיכלו המבקשים לעשות הוא לברר באופן יסודי עם החברה הסינית האם היא ספקית מורשית של Geo והאם המוצרים שהיא רוכשת ממנה הם מוצרים מקוריים. נקבע כי ככל שהמבקשים נמנעו מלעשות כן, אין להם להלין אלא על עצמם, וכי בהחלט ייתכן שידעו אל נכון שהם רוכשים מהחברה הסינית מוצרים מזויפים. בית המשפט דחה גם את טענת המבקשים כי פעלו בתום לב בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלו מעורך דין, אשר חיווה דעתו שהם מהווים "יבואן מקביל" ומשכך אין פסול בפעולותיהם. בית המשפט דחה טענות נוספות של המבקשים, לפיהן השימוש שהן עשו במוצרים הינו "שימוש הוגן" ולחלופין כי עומדת להם הגנת "מפר תמים". מנגד, בית המשפט דחה את טענת המשיבות כי מעשי המבקשים עולים כדי עוולת גניבת עין על פי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות). בנוסף נדחו טענות נוספות של המשיבות, בדבר עשיית עושר ולא במשפט ובדבר תיאור כוזב והתערבות לא הוגנת כמשמעותם בחוק עוולות מסחריות.

8. באשר לאחריותו האישית של המבקש 2 ושל נתבע נוסף (רן הפנר, ששימש בתקופה הרלוונטית כמנהל השירות של המבקשת), קבע בית המשפט המחוזי כי יש להטיל אחריות אישית על המבקש 2, אך לא על הנתבע הנוסף. נקבע כי המבקש 2 היה "המוציא והמביא" במבקשת וככזה ראוי להטיל עליו אחריות אישית, ואילו לגבי הנתבע הנוסף, לא הוכח שהיה מעורב בניהול המבקשת ולא נטל חלק פעיל באירועים הרלוונטיים לכתב התביעה.

9. באשר לגובה הפיצוי שיש לפסוק למשיבות, קבע בית המשפט כי אין מקום לפסוק את הסכום המירבי הקבוע בחוק בסך של 100,000 ש"ח, וכי ניתן להסתפק במקרה דנן בפסיקת סך של 30,000 ש"ח בגין כל הפרה של סימן המסחר ובגין הפרת זכויות היוצרים. משכך, נפסקו 90,000 ש"ח לזכות המשיבה 1 ו-120,000 ש"ח לזכות המשיבה 2. בנוסף חויבו המבקשים לשלם למשיבות סך של 25,000 ש"ח בגין הוצאות משפט.

10. המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועימו הוגשה בקשת עיכוב הביצוע שלפני.

תמצית טענות הצדדים בשאלת עיכוב הביצוע

11. המבקשים טוענים כי בנסיבות העניין קיימת הצדקה לעכב את ביצועו של פסק הדין, הן מטעמים שנוגעים לסיכויי הערעור והן מטעמים שנוגעים למאזן הנוחות. באשר לסיכויי הערעור, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו במספר סוגיות. בין היתר נטען כי קביעת בית המשפט שהכרטיסים אינם כרטיסי OEM הינה שגויה ומנוגדת לשורה של אינדיקציות שהציגו המבקשים להוכחת האותנטיות של הכרטיסים. בנוסף נטען כי המשיבות לא הוכיחו שמדובר בכרטיסים מזויפים, וכי הנטל בנקודה זו רבץ לפתחן. עוד נטען כי לא הובאו ראיות להוכחת טענת הפרת זכויות היוצרים בתוכנת ההפעלה, וכי לא הוכח שהתוכנה מקיימת את יסודות היצירתיות וההשקעה ומשכך לא הוכח כי היא ראויה להגנת זכויות יוצרים. בנוסף נטען כי שגה בית המשפט בדחותו את טענות המבקשים לשימוש בתום לב ולקיומן של הגנות שונות הקבועות בדין (לרבות הגנת "שימוש הוגן" ו"מפר תמים"). באשר לחיובו האישי של המבקש 2, נטען כי לא היה מקום בנסיבות דנן לייחס לו אחריות אישית. באשר לגובה הפיצוי שנפסק, נטען כי הפיצוי שנפסק אינו עומד בדרישת המידתיות שבין ההפרה הנטענת (אירוע אחד המתייחס לשני כרטיסים בלבד) לבין גובה הפיצוי שנפסק.

באשר למאזן הנוחות, נטען כי המשיבה 1 הינה חברה זרה שמקום מושבה בטייוואן ושאין לה משרדים או נכסים בישראל, וכי בנסיבות אלה אין למבקשים כל ערובה או ביטחון לכך שהכספים שישולמו למשיבה 1 בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי יושבו אליהם היה ויתקבל ערעורם בבית משפט זה. המבקשים טוענים כי בנסיבות אלה הם יידרשו לנקוט בהליך מורכב של אכיפת פסק דין במדינה זרה, וכי הם צפויים להיתקל בקושי ממשי לגבות את הכספים בחזרה היה ויתקבל הערעור. ביחס למשיבה 2 נטען כי מבירור שערכו המבקשים עולה כי היא אינה מייצגת עוד את המשיבה 1 בישראל, וכי היא אינה פעילה עוד מבחינה עסקית. בנקודה זו טוענים המבקשים כי מבירור שערכו עולה כי כל פעילותה של המשיבה 2 נרכשה על ידי חברה אחרת בשם פולר מערכות אלקטרוניות בע"מ (להלן: פולר), אשר משרדיה אף ממוקמים בכתובתה הרשומה של המשיבה 2. בנוסף נטען כי הנזק שייגרם למבקשים כתוצאה מביצוע פסק הדין ללא עיכוב גבוה מזה שייגרם למשיבות כתוצאה מעיכוב פסק הדין, וזאת מכיוון שנקיטת הליכי הוצאה לפועל כנגד המבקשים תגרום לחיסול פעילותה של המבקשת ולגדיעת מקור פרנסתו של המבקש 2. כפיתרון ביניים הציעו המבקשים כי המבקש 2 יפקיד סכום חודשי בסך של 1,500 ש"ח בכל חודש בידיו הנאמנות של בא-כוח המשיבות עד להכרעה בערעור (כאשר נטען כי סכום זה גבוה מהתשלום החודשי שבו צפוי המבקש 2 להיות מחויב במסגרת הליכי הוצאה לפועל). לחלופין, הוצע כי המבקש 2 ישעבד לטובת המשיבות את כל הכספים שמופקדים לזכותו בקופות גמל לגיל פרישה.

12. המשיבות מתנגדות לבקשת עיכוב הביצוע. ראשית, נטען כי מדובר בבקשה שהוגשה כנגד פסק דין המורה על חיוב כספי, אשר כידוע אין דרכה של ערכאת הערעור לעכב ביצועו אלא במקרים חריגים. שנית, נטען כי מדובר בבקשה שהוגשה בשיהוי ניכר בחלוף כ-50 יום ממתן פסק הדין, וכי די בכך כדי לדחותה. שלישית, נטען כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים וכי המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להראות קושי ממשי בהשבת הכספים מידי המשיבות היה ויתקבל הערעור. באשר למשיבה 1, נטען כי בפסיקה כבר נקבע בעבר שלא די בעובדה שמדובר בחברה זרה כדי להקים חשש שהכספים שישולמו לה לא יוחזרו היה ויתקבל הערעור. בהקשר זה מציינות המשיבות כי המבקשים לא פנו בשום שלב, במשך ארבע השנים בהן התנהל התיק בבית המשפט המחוזי, בבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם כנתבעים וזאת חרף הכלל הקבוע בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, לפיו על חברה בע"מ (ובין היתר, חברה זרה) להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים. עוד נטען כי המשיבה 1 הינה חברה ותיקה ועתירת מוניטין בתחומה וכי הינה בעלת אינטרסים מסחריים מובהקים בישראל, ולכן אין יסוד לחשש שלא תקיים פסק דין של בית המשפט העליון בישראל היה ויתקבל הערעור. באשר למשיבה 2, נטען כי זו לא חדלה מפעילותה העסקית וכי שיתוף הפעולה העסקי בינה לבין חברת פולר דווקא מלמד על כך שהיא פעילה. זאת ועוד, המשיבות טוענות כי דווקא טענות המבקשים בנוגע למצבם הכלכלי הקשה ולקושי הצפוי של המבקש 2 לעמוד בהליכי הוצאה לפועל מעידות על כך שמאזן הנוחות נוטה לרעתם. רביעית, נטען כי סיכויי הערעור קלושים, מכיוון שמדובר בערעור המופנה ברובו כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי על סמך התרשמותו מעדי הצדדים ומהראיות שלפניו.

דיון והכרעה

13. לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הערעור, בהודעת הערעור, בבקשה ובתגובה שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

14. כידוע, אין בעצם הגשת ערעור על פסק דין אזרחי כדי לעכב את ביצוע פסק הדין נשוא הערעור [ראו תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)]. מכאן נובע כי צד שזכה במשפט זכאי ליהנות מפסק הדין בסמוך למועד נתינתו, והוא אינו נדרש להמתין להכרעה בערעור שהגיש הצד שכנגד. זאת ועוד, כאשר מדובר בפסק דין המחייב צד בתשלום כספי, הנחת המוצא הינה כי אין בתשלום עצמו כדי ליצור מצב בלתי הפיך, וכי ניתן יהיה להשיב את התשלום בסופו של יום ככל שיתקבל ערעורו של הצד שכנגד. יחד עם זאת, על פי תקנה 467 לתקנות רשאי בית המשפט לחרוג מהכלל ולהורות על עיכוב ביצוע פסק הדין. על בעל דין שמבקש לעכב ביצועו של פסק דין, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בפסק דין כספי, מוטל הנטל להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. מבין שני התנאים, עיקר המשקל מושם על התנאי השני בדבר מאזן הנוחות, ונקבע לא אחת כי לא די להוכיח שלמשיב (הזוכה על פי פסק הדין) לא ייגרם נזק מעיכוב נוסף בביצוע פסק הדין, אלא על המבקש להוכיח כי ככל שפסק הדין יבוצע ללא דיחוי הרי שהוא ייתקל בקושי משמעותי בהשבת המצב לקדמותו. ודוק, לא די בהפרחת טענות כלליות בדבר מצבו הכלכלי הקשה של המשיב או בדבר חוסר פעילותו. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על מבקש עיכוב הביצוע, ועליו להציג תשתית ראייתית ועובדתית לתמיכה בטענתו כי לא ניתן יהיה לגבות בחזרה מהזוכה את הכספים שישולמו לו [ראו, למשל: ע"א 94/13 מדינת ישראל נ' המנוח אל סעדי מחמוד (3.4.2013); בש"א 1045/12 דלק נדל"ן בע"מ נ' וינמן (22.2.2012); רע"א 4308/12 בית חולים מקאסד נ' ת' ש' (5.6.2012); בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (13.11.2006); ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו(4) 178 (2002)].

15. בשים לב לנטל ההוכחה המוטל על המבקשים, ובמיוחד בשים לב לכך שמדובר בפסק דין כספי, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק עיכוב ביצוע.

(א) בכל הנוגע לסיכויי הערעור, סבורני – ואדגיש כי איני קובע מסמרות וכי קביעתי הינה רק לצורכי הדיון בבקשה שלפני – כי אלו אינם נוטים לטובת המבקשים. על אף שהמבקשים מנסים להציג את טענותיהם בערעור כטענות כנגד קביעותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי, הרי שהלכה למעשה רוב טענותיהם בערעור מופנות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, ובראשן הקביעה כי המבקשים לא הוכיחו טענתם שהכרטיסים נשוא המחלוקת הינם כרטיסי OEM וכי המבקשים לא הוכיחו טענתם בדבר רכישה בתום לב מהחברה הסינית. מקביעות עובדתיות אלה אכן נגזרות מספר מסקנות משפטיות, אך ביסודן אלה בראש ובראשונה קביעות עובדתיות אותן ביסס בית המשפט על עדויות וראיות שהובאו לפניו. כידוע, נקבע לא אחת כי ערכאת הערעור אינה מעמידה עצמה בדרך כלל בנעלי הערכאה הדיונית ואינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו בערכאה הדיונית. התערבות כזו שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם נפל פגם שיורד לשורש העניין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם. על פני הדברים לא נראה – ושוב אדגיש כי איני קובע מסמרות בשלב זה – שהמקרה דנן הינו אחד מאותם מקרים חריגים שמצדיקים התערבות כזו. עם זאת, מוכן אני להניח לצורך הדיון בבקשה שלפני כי חלק מטענות המבקשים בערעור הן טענות משפטיות שראויות לבחינת ערכאת הערעור, ושסיכוייהן להתקבל אינם זניחים.

אלא שאף אם אניח לטובת המבקשים כי סיכויי הערעור אינם נוטים לרעתם, הרי שסבורני שמאזן הנוחות אינו נוטה בנסיבות העניין לטובת המבקשים, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. אבהיר דברי.

(ב) בכל הנוגע למאזן הנוחות; סבורני כי זה אינו נוטה לטובת המבקשים. כאמור, במוקד טענות המבקשים בהקשר זה עומדת הטענה כי המשיבה 1 הינה חברה זרה, ומשכך כי צפוי להתעורר קושי בגביית הכספים שישולמו לה היה ויתקבל הערעור. טענה זו דינה להידחות. בפסיקת בית משפט זה נקבע במספר הזדמנויות בעבר כי עצם העובדה שהזוכה בפסק הדין הינה חברה זרה איננה כשלעצמה סיבה מספקת לעיכוב ביצועו של פסק הדין. אכן, היה ויתקבל הערעור, המערערים עשויים להיזקק להליכי גבייה מורכבים הכרוכים באכיפת פסק דין זר, אך אין במורכבות פוטנציאלית שכזו כשלעצמה כדי להוות טעם לעיכוב ביצוע פסק דין כספי [ראו למשל: המ' 369/81 שובינסקי נ' קונטרנס גלזשפט פיר קונטיינרוורקר מ.ב.ה, פ"ד לו(2) 304, 306 (1981); ע"א 1509/04 דנוש נ' Chrysler Corporation (7.11.2004); ע"א 11287/04 כרמל מרקעים בע"מ נ' Herlitz International Trading AG (30.12.2004)]. ודוק, המבקשים לא טענו טענה כלשהי ביחס למשיבה 1 מלבד הטענה הכללית בדבר "זרותה". זאת ועוד, מקובלת עלי טענת המשיבות כי לנוכח העובדה שהמבקשים לא הגישו לבית המשפט המחוזי בשום שלב במשך ארבע השנים בהן התנהל התיק לפניו בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם כנתבעים, אין מקום לקבל טענה זו כעת. משכך נראית הטענה המועלית כעת בדבר "זרותה" של המשיבה 1 כטענה אופורטוניסטית שיש לדחותה. מכל הטעמים האמורים לעיל, סבורני כי יש לדחות טענה זו.

באשר לטענה כי המשיבה 2 אינה חברה פעילה ומשכך צפויים המבקשים להיתקל בקשיים לגבות בחזרה את הכספים שישולמו לה היה ויתקבל הערעור; סבורני כי טענות המבקשים בנקודה זו נטענו בצורה כללית, ולא שוכנעתי כי די בתשתית הראייתית הדלה שהביאו המבקשים בעניין זה כדי לבסס את הטענה העובדתית בדבר מצבה הנוכחי של המשיבה 2. ודוק, הנטל להוכיח שישנו חשש בדבר חוסר יכולת לגבות בעתיד בחזרה את הכספים שישולמו על פי פסק הדין מוטל על מבקש עיכוב הביצוע, ולשם כך עליו להראות כי לזוכה על פי פסק הדין (המשיבה 2 במקרה שלפני) אין פעילות או נכסים כלשהם וכי היא אינה יותר מאשר "קליפה ריקה" שנשמרה לצורך התביעה בלבד. ככל שהמבקש מבסס טענה זו בתשתית עובדתית כלשהי, אף אם מדובר בתשתית ראייתית ראשונית, ניתן לדרוש מהמשיבה להציג תשתית עובדתית נגדית להפרכת הטענה [ראו למשל: ע"א 7361/12Lehman Brothers Alternative Investment Management LLC נ' לאוקורד השקעות אלטרנטיביות בע"מ (14.1.2013); ע"א 3198/12 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' נעם ברש בע"מ (22.8.2012); ע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ (20.10.2010)]. כאמור, סבורני כי התשתית העובדתית שהציגו המבקשים בעניין זה הינה דלה ביותר, וספק אם די בה כדי להעביר את הנטל לכתפי המשיבה 2. בבחינת למעלה מן הצורך אעיר כי אף אם אניח לצורך הדיון כי די בתשתית ראשונית זו כדי להעביר את הנטל לכתפי המשיבה 2, סבורני כי תשובת המשיבה 2 לטענה זו (לפיה אין בשיתוף הפעולה שלה עם חברת פולר כדי להוכיח חוסר פעילות כלשהי) משכנעת דיה לצורך הדיון בשאלת עיכוב הביצוע, ובסופו של יום הגעתי למסקנה כי המבקשים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם בנסיבות העניין להוכיח שהמשיבה 2 לא תוכל להשיב את הכספים שישולמו לה בסופו של יום. משכך, יש לדחות גם טענה זו.

לנוכח כל האמור לעיל, סבורני כי המבקשים לא עמדו בנסיבות העניין בנטל הנדרש מהם להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם.

16. סוף דבר; הבקשה נדחית. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 18.12.2013 מבוטל. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבות ובשכר טרחת עורך דינן בסך 10,000 ש"ח.

ניתנה היום, ‏ח' באדר ב התשע"ד (‏10.3.2014).

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13083740_W03.doc אב
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il