הדפסה

ע"א 8184/12 מרכז תורני לאומי נ. הרב מרדכי דב קפלן

החלטה בתיק ע"א 8184/12

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 8184/12

לפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין

כבוד השופט י' עמית

כבוד השופט נ' סולברג

המערערת:
מרכז תורני לאומי – ע"ר

נ ג ד

המשיבים:
1. הרב מרדכי דב קפלן

2. עירית צפת

3. הוועדה המקומית לתכנון ובניה צפת

4. מינהל מקרקעי ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת מיום 02.09.2012 בתיק א 47090-05-10

תאריך הישיבה: ד' באב התשע"ה (20.07.15)

בשם המערערת:
עו"ד ניסן שריפי

בשם המשיב 1:
עו"ד יהודה קפלן

בשם המשיבות 2 ו-3:
עו"ד יגאל טרבולסי

בשם המשיב 4:
עו"ד ערן בן ארי

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט – כתארו אז – ארבל) בת"א 47090-05-10 מיום 2.9.12, שבמסגרתו ניתן צו האוסר על המערערת ואחרות לבצע בנכס נשוא התביעה, הקשור לבית הכנסת האר"י בעיר העתיקה בצפת, כל פעולת בניה אשר יהא בה כדי להפריע לקיום הוראותיו של הסכם פשרה אשר נחתם בין הצדדים במסגרת ע"א 11045/04 בבית משפט זה ביום 9.4.06.

רקע
ב. הנכס נשוא הסכסוך הוא – כאמור – חלק ממבנה הצמוד לבית הכנסת האר"י, ומצוי בחלקה 79 אשר בגוש 13055. המבנה שימש בתקופות קודמות כמקוה טהרה ובית מרחץ. בשנת 1992 נרשמה החלקה בבעלות מדינת ישראל, וביום 19.9.96 החכיר מינהל מקרקעי ישראל את הנכס לעיריית צפת לצורך הקמת ספריה תורנית. ביום 31.3.98 נתנה העירייה הרשאה למערערת – עמותת מרכז תורני לאומי, להקים במקום ספרייה וכיתות לימוד. המשיב, אשר משמש כנטען כרב בית מדרש האר"י הצמוד לנכס, והוא בנו של רבה המנוח של צפת הרב שמחה קפלן ע"ה, פנה לבית המשפט המחוזי בנצרת בהמרצת פתיחה (ה"פ 125/00), במסגרתה ביקש כי בית המשפט יכריז על המקרקעין כהקדש בהתאם לסעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979. לטענתו, מדובר במקוה טהרה עתיק אשר היה מפורסם ברבים כהקדש, דבר אשר גם היה ידוע לעיריית צפת ולמערערת. תביעתו נדחתה על ידי סגן הנשיא ממן ביום 19.10.04. נקבע כי לא הוכח שמדובר בהקדש; כי גם אילו היה המקום הקדש, חדל מכבר לשמש כזה, ובנסיבות הללו אין מקום שבית המשפט יתערב ויכריז על הקדש או ימנה לו נאמן; כי אין למבקש שם (המשיב בענייננו) זכות עמידה בנוגע להקדש; וכי מאחר שבמסגרת הליכי ההסדרה לא נתבע הנכס על ידי המשיב, והוא נרשם על שם המדינה, נסתם הגולל על האפשרות לקבוע כי הנכס הוא הקדש.
ג. ביום 5.12.04, עירער המשיב על פסק הדין לבית משפט זה בע"א 11045/04. במסגרת ההליך ולאחר שיג ושיח, נחתם הסכם פשרה בין הצדדים שניקוב בשמם: הרב מרדכי דב קפלן, המערער שם והמשיב כאן; רשם ההקדשות; מינהל מקרקעי ישראל; מרכז תורני לאומי, ע"ר (המערערת כאן); ועיריית צפת. ביום 9.4.06 ניתן פסק דין הקובע כי נוכח ההסדר אליו הגיעו בעלי הדין, נמחק הערעור. לפסק הדין צורפו ההסדר, דו"ח ביקור בית המשפט במקום מיום 27.12.02, עמודים 46-45 מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ותשריט המתחם נשוא המחלוקת.
ד. וזו לשון הסדר הפשרה:
"פסק דין בהסכמה

  1. הערעור נמחק ללא צו להוצאות וצו המניעה הזמני בטל בזאת.
  2. החלל הימני כהגדרתו בפרטיכל, דו"ח ביקור במקום של ביהמ"ש קמא, מוצג 12 למוצגי המשיבה 3 (עמ' 45 לפרטיכל) פיסקה רביעית, וכסימונו בתשריט שצורף אליו בצבע כחול (להלן- החלל), והתשריט מצ"ב ומסומנים נספח א1-א4.
  3. מאחר והגדרת החלל איננה על בסיס מפת מודד מוסמך, הרי שהגדרתו המדויקת תיערך על ידי הצדדים בהסכמה הדדית.
  4. החלל ייסגר כחלק נפרד מיתרת קומת המרתף, בתיאום המשיבה 4, ובהתאם להוראותיה.
  5. החלל יימסר בהרשאת המשיבה 4 לבית הכנסת האר"י האשכנזי לצורך שחזור המקוה לצרכי הנצחה, שיבוצע וימומן ע"י המערער.
  6. למען הסר ספק מודגש בזה כי המקוה לא יהיה מקוה פעיל וכי ההרשאה היא רק לשחזור לצורך הנצחה.

על החתום באו עו"ד יהודה קפלן (ב"כ המשיב דנא); עו"ד משה גולן (ב"כ רשם ההקדשות והמינהל); עו"ד צבי בן חיים (ב"כ העיריה); ועו"ד אריה שרמן (ב"כ המערערת).
א. בהמשך, ביום 30.5.10, ומשנוכח המשיב לדעת כי במתחם החלו עבודות שיפוץ והוצא היתר בניה ביחס לנכס, הגיש תובענה למתן צו אשר יורה להימנע מביצוע כל עבודה בנכס עד הגשמתו של פסק הדין של בית המשפט העליון (קרי, הסדר הפשרה שנחתם). המשיב טען כי ביצוע העבודות במקום סותר את הסדר הפשרה אשר נחתם במסגרת ההליך בבית משפט זה וקיבל תוקף של פסק דין, ופוגע באפשרות לממשו, זאת – הואיל ו"החלל הימני" כהגדרתו בהסדר טרם נסגר וטרם הועבר לידי בית הכנסת לצורך שחזור והנצחה. התובענה (ת"א 47090-05-10) הוגשה לבית משפט השלום בצפת, וזה נתן ביום 30.5.10 צו מניעה זמני במעמד צד אחד. בין הצדדים נערכו נסיונות פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, אולם לא צלחו. ביני לביני, ועקב נזקי מזג האויר ומצבו הרעוע של הנכס, ניתן ביום 30.12.10 צו המאפשר פעולות שיפוץ נקודתיות אשר תכליתן מניעת סכנה מיידית.
ב. ביום 19.10.10 ניתנה החלטה בבית משפט השלום, אשר קבעה כי בית משפט השלום אינו מוסמך להכריע במחלוקת בין הצדדים ביחס למהות הסדר הפשרה שנכרת בבית המשפט העליון, ועל כן יועבר הטיפול בתיק לידי בית המשפט המחוזי בנצרת. בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 2.9.12 ציין כי לדעתו לא היה מקום להעברת התיק אליו, ומכל מקום לא היה מנוס ממתן פסק דינו.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי
ג. בקשת המשיב לצו מניעה התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי. במסגרת פסק הדין, ניתן צו האוסר על הועדה המקומית לתכנון ובניה ועמותת מרכז תורני לאומי לבצע כל פעולת בניה בנכס נשוא התביעה שיהא בה כדי להפריע לביצוע הפרדתו של החלל הימני של הנכס (כפי שהוגדר בפסק הדין ובהתאם להסדר הפשרה) או כדי להפריע לביצוע הסדר הפשרה. בית המשפט קבע כי לצורך ביצוע הצו לא תוכן ולא תבוצע כל תכנית שיפוץ ליתר חלקי הנכס (אשר יוותרו ברשות מרכז תורני לאומי) אלא תוך הכנת תכנית שתביא להפרדת החלל, כפי שהוסכם בהסדר.
ד. יצוין, כי קודם לפסק דין זה נמסר חדר אחד לבית הכנסת. עוד ייאמר, כי בית המשפט תיאר גם את הנכס על פי ביקורו של סגן הנשיא ממן במקום ותיעוד הביקור, ואף הוא תיארו בעצמו. בית המשפט התמקד בשני חללים במבנה, והגיע למסקנה שהחלל הימני שבהסכם הפשרה (התשריט לא נמצא) הוא המסומן ככזה בציור שבפסקה 21 לפסק הדין.
ה. כלפי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגש ביום 12.11.12 הערעור דנא. בבסיסו של ערעור זה סוגיית פרשנותו של הסכם הפשרה; שאלת הגשמתם של סעיפיו השונים; וכפועל יוצא מכך, אפשרותה של המערערת לבצע עבודות שיפוץ נוספות במקום. ביום 14.4.13 התקיים קדם משפט בפני השופט עמית, במהלכו הודיעו הצדדים כי הדיון מתייתר הואיל ופגישה עם ראש העיר עומדת להתקיים במועד סמוך. במשך כשנתיים ניסו הצדדים להגיע להסכמות מחוץ לכתלי בית המשפט. ביום 20.7.15 נערך דיון בפנינו. בסיכומו, ונוכח דברי הצדדים באשר להידברות נוספת ביניהם, הוחלט כי יודיעו על תוצאות המגעים עד ליום 6.9.15, וככל שלא יגיעו לכדי הסכמה יינתן פסק דין על יסוד החומר שבתיק. ביום 6.9.15 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי לא הצליחו לגשר על הפערים, וביקשו כי יינתן פסק דין. אין אפוא מנוס מכך, הגם שעסקינן בנושא שאין כמוהו ראוי לפשרה, והגם שהצדדים בקיאים בו, מהיותם בשטח ואין כל סיבה שלא יגיעו לפשרה. צר מאוד שעלינו להכריע, גם נוכח הממד הציבורי של התיק, אך זו חובתנו ונמלאנה.

הערעור
ו. המערערת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בפסיקתו ממספר טעמים. ראשית, נטען כי על בית המשפט היה לסלק את התובענה על הסף עקב עילות שונות, ביניהן שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב של המשיב. לטענת המערערת, המשיב פעל בחוסר נקיון כפיים כאשר לא צירף את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתיק ה"פ 125/00, הקובע כי הנכס אינו הקדש וכי אין לו זכות עמידה בנוגע להקדש. כן הציגה המערערת אינדיקציות נוספות אשר לטענתה מעידות על חוסר נקיון הכפיים של המשיב. יתר על כן, לטענת המערערת יש לדחות את התובענה על הסף, הואיל ופסק הדין של בית המשפט המחוזי הקובע כי אין למשיב זכות עמידה הוא בתוקף. בנוסף, נטען כי המשיב הסתיר מבית המשפט את העובדה שהסדר הפשרה אכן קוים, וכי החלל אשר הובטח הועבר זה מכבר לידי בית הכנסת. מכל האמור, לטענת המערערת, היה על בית המשפט לדחות את תובענתו של המשיב על הסף, כך גם מאחר ושהמשיב "ישן על זכויותיו" והגיש תביעתו מחצית שנה לאחר שניתן היתר בניה, ולאחר שהמערערת כבר שכרה אנשי מקצוע והקצתה משאבים רבים למען שיפוץ המקום.
ז. שנית, ולגופם של דברים, נטען כי ההסדר קוים בפועל ועל כן יש לבטל את הצו אשר ניתן על ידי בית המשפט המחוזי. לטענת המערערת, החלק שהיה על העיריה להעביר לבית הכנסת, עבר זה מכבר לבית הכנסת ומהוה חלק בלתי נפרד ממנו ועל כן היה על בית המשפט לדחות את התובענה. לטענת המערערת, "החלל הימני" כמשמעותו בהסכם, הוא החלק אשר מוצג בשרטוט אשר צורף להסכם הפשרה כ"מקוה", ושהועבר לידי בית הכנסת בהתאם להסדר. בהקשר זה, נטען כי היה על בית המשפט לבקר במקום ולגלות כי אכן בוצע ההסדר ככתבו וכלשונו. כן טוענת המערערת כי היה על בית המשפט לדחות את תביעתו של המשיב מחוסר ראיות.
ח. שלישית, נטען כי טעה בית המשפט כאשר הוסיף לתיק נופך של תביעה לאכיפת חוזה, ופסק על פי קביעה זו. לטענת המערערת, ככל שטען המשיב לקיומו של פסק דין, היה עליו לפנות בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, ומשלא עשה כן, דין תביעתו להידחות. עוד נטען כי משקבע בית המשפט שלא ניתן פסק דין על ידי בית המשפט העליון, היה עליו לדחות את התובענה ולא לדון בה כתובענה לאכיפת חוזה. בהקשר דברים זה נטען, כי ככל שמדובר בתביעה לאכיפת חוזה, כלל לא ברור שמדובר בחוזה תקף, וזאת עקב היותו של ההסדר עמום וחסר מסוימות, וככל שיש טענה כלפי נוסח החוזה וכלפי מידת קיומו, אין למשיב להלין אלא על עצמו, שכן הוא האחראי לנוסח ההסכם, ויש להחיל את הכלל בדבר "פרשנות נגד המנסח". כך או כך, טוענת המערערת כי החוזה כובד והוראות סעיפיו הוגשמו זה מכבר.

טענות המשיב
ט. המשיב סומך את ידו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוען כי הערעור אינו מקים כל עילה להתערבות, בפרט שעה שרובו מכוון כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. לטענתו, בניגוד לאמור בערעור, המערערת והמשיבה 2 לא פעלו להגשמת ההסדר עד כה. לשיטתו, הסדר הפשרה הוא הסכם מחייב, ונסיון המערערת להטיל דופי בתקפו חסר כל בסיס עובדתי או משפטי.
י. עיקר טענתו של המשיב היא, כי מוקד הסכסוך בין הצדדים נסב על פרשנות הסדר הפשרה, ובפרט פרשנות המונח "החלל הימני" – אותו חלל אשר היה על העיריה לתחום ולמסור לידי בית הכנסת האר"י. המשיב מדגיש כי אמנם חלק מן המבנה אכן נמסר לידי בית הכנסת, אולם חלק זה הועבר לבית הכנסת עוד בטרם הסדר הפשרה ובלא כל קשר אליו. לעומת זאת, החלק המוגדר בהסדר כ"חלל הימני", ואשר היה על העיריה להעביר לידי בית הכנסת לצורך שחזור והנצחה – לא הועבר. בהתאם, מבקש המשיב להוכיח כי על פי לשונו של ההסדר, תוכנו, הרקע לכריתתו ותכליתו, פירושו הנכון של המונח "החלל הימני", אינו תואם את הפירוש לו טוענת המערערת בבקשה להוכיח כי נמסר זה מכבר לבית הכנסת. לטענת המשיב, צדק בית המשפט המחוזי בפרשנות ההסכם, ובהגדרתו של "החלל הימני" המוזכר בו.
יא. עוד טוען המשיב, כי לא זו בלבד שהמשיבה 2 והמערערת הפרו את הסכם הפשרה, אלא שגם לשיטתם – קרי, גם אם מסרו את השטח התואם את פירושו הנכון של הסדר הפשרה – למעשה עדיין לא מומש ההסדר, שכן השטח היה צריך להינתן בהרשאה על ידי עיריית צפת לבית הכנסת האר"י, דבר שלא קוים מעולם. כן מדגיש המשיב, כי אף המשיבה 2, עיריית צפת, מעולם לא טענה שקיימה את ההסכם, ומזכיר כי בפסק הדין מיום 2.9.12 נקבע שהצעת הפשרה שהציעה העיריה חורגת מן ההסכם בין הצדדים.
יב. בנוגע לטענת המערערת כי השקיעה כספים ובנתה במקום על פי היתר בניה, מציין המשיב כי היתר הבניה בוטל על ידי ועדת הערר, וכן כי טענה זו באה להכשיר בדיעבד את הפרתו של צו מניעה זמני אשר עמד בתוקף עת הבניה.
יג. לסיכום, לשיטת המשיב טענותיה של המערערת כנגד צו המניעה נטענו למעשה בפני שתי ערכאות – הן בפני בית משפט השלום והן בפני בית המשפט המחוזי – ועל כן מדובר במעין גלגול שלישי של ההליך, שאין לאשרו.
תגובת המשיבות 3-2
יד. בתגובתן, מציעות המשיבות 3-2 כי המבנה ימשיך לשמש את המערערת כבית מדרש וכמקום לימוד לישיבת ההסדר, וכן שימשיך לשמש כמטה בשעת חירום. עוד מוצע, כי תישמר מתכונתו הנוכחית של המקוה הקיים בדרומו של בית המדרש. נטען כי המקום נחשף במלואו ושוקם, ובכך יש משום שימור נאות של המקום. המשיבות מציעות כי בסמוך למקוה יוצב שלט הנצחה לעילוי נשמת הרב שמחה קפלן זצ"ל בנוסח אשר יהיה מקובל על בני משפחת המשיב.
טו. חוששני כי אין בתגובתן של המשיבות 3-2 התייחסות לא לעניין הותרת צו המניעה על כנו, לא לטענות בדבר קיומו או אי קיומו של הסדר הפשרה אשר נחתם בין הצדדים, ולא ליתר טענות המערערת והמשיב 1. כן, ניכר כי המשיבות 3-2 נמנעות מהעלאת טענות אשר יוכלו לשפוך אור על המצב הקיים בנכס ומימוש הסדר הפשרה. המשיבות מציגות בתגובתן הסדר פשרה שונה ההולם לגישתן את המחלוקת, אולם היחס בין ההסדר המוצע לבין הסדר הפשרה אשר נחתם בין הצדדים במסגרת הדיון בבית משפט זה, נותר עמום.

דיון והכרעה
טז. מעיון בכתבי הטענות וסיכומי הצדדים, נראה כי אין הערעור מקים עילה להתערבות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. ממכלול הדברים, לא השתכנענו שהסכם הפשרה אשר נחתם בין הצדדים אכן קוים ומומש. אשר על כן, איננו רואים הצדקה לעת הזאת למתן אפשרות לערוך שינויים בנכס, ומכאן שיש להותיר את צו המניעה בתוקף.
יז. באשר לטענות הסף שהעלתה המערערת – טענות בדבר חוסר תום ליבו של המשיב ובדבר שימוש לרעה בהליכי משפט, לא מצאתי כי יש להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בהכריעו שלא לדחות את התובענה על הסף. אכן, לבית המשפט סמכות לסלק תובענה על הסף מקום בו עשה בעל דין שימוש לרעה בהליכי משפט, אולם השימוש בסמכות זו ייעשה במשנה זהירות ובמקרים חריגים בלבד (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מה' 7 בעריכת ש' לוין) 400 (1995); ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (1999); בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' משה שנפ (2007); רע"א 993/96 מדינת ישראל נ' מוסטפה דיב מרעי דיראני (2011)). הפסיקה הכירה בזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד, אף אם עדיין אינה כתובה עלי חוק יסוד, והכלל הוא כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני תובע המבקש סעד, אלא מטעמים כבדי משקל (ע"א 3833/93 ד"ר יוסי לוין נ' אילנה לוין (1994); ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (1997); ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, תשס"ח-2008) 27 ואילך; חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 207 (2012)). בענייננו, אין בטענות המערערת, בכל הכבוד, טעמים אשר יצדיקו את סגירת שערי בית המשפט בפני המשיב.

זכות העמידה של המשיב ואי צירוף פסק הדין של בית המשפט המחוזי
יח. כזכור, פסק הדין בתיק ה"פ 125/00 קבע כי למשיב אין זכות עמידה בנוגע להקדש. מקביעה זו אין להסיק כי למשיב אין זכות עמידה בנוגע להסדר הפשרה אשר נחתם במסגרת ע"א 11045/04. המשיב הוא צד, פשוטו כמשמעו, להסדר הפשרה, אשר לא היה בא לעולם אילולא תביעתו, ולכן אין ממש בטענה כי אין לו זכות עמידה בנוגע לנגזרותיו. בה"פ 125/00 נדונה בקשת המשיב להכיר בנכס כהקדש. אי צירופו של פסק הדין אשר קבע כי אין מדובר בהקדש ואין למשיב זכות עמידה בנוגע להקדש, אף שהיה מן הראוי לצרפו, אינו מהוה בענייננו חוסר תום לב או ניסיון לתרמית, ומכל מקום, לא כזה, אשר יש בו כדי להוביל לנעילת שערי בית המשפט בפניו בבקשה לסעד הקשור להסדר, שהוא פרשה אחרת.
טענת השיהוי
יט. המערערת טוענת כי טעה בית המשפט המחוזי באשר לא דחה את התביעה על הסף עקב שיהוי, שכן לשיטתה "ישן המשיב על זכויותיו" עד אשר ניתן היתר בניה במקום למערערת, נשכרו בעלי מקצוע, והושקעו משאבים כספיים. אכן, הסדר הפשרה נחתם בחודש יוני 2006, ועד למועד הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי חלפו כארבע שנים. אין בידיי לקבוע, ואף אין טעם בקביעה הדנה בשאלה, האם במהלך שנים אלה נעשו נסיונות לאכוף את ההסכם או לקדם את מימושו בדרך זו או אחרת. אנו שרויים בעניין זה במידה רבה באפלה. כך או כך, כאשר גילה המשיב את היתר הבניה ואת השיפוצים אשר החלו במקום, בקש לעצרם כדי להבטיח כי הקבוע בהסדר הפשרה – שעליו חתומים הוא ויתר הצדדים בהליך – אכן יוכל להתממש הלכה למעשה. נושא השיהוי במשפט האזרחי אל מול מוסד ההתיישנות, נדון במסגרת פסק דינה המעמיק של השופטת פרוקצ'יה, בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים (2003). קבלת טענת שיהוי במסגרת תקופת ההתיישנות היא בעייתית שכן הדבר עומד בניגוד לציפיה הלגיטימית של בעל דין לפעול למימוש זכויותיו במסגרת המועדים הקצובים לו בדין; מחמיר את ההתערבות בזכות היסוד של הפרט בדבר גישה חופשית לערכאות המשפט; ועשוי לפגוע ביכולתו של בעל דין לממש את זכותו לסעד בתביעות שנועדו לתת תרופה על פגיעה בזכויות. טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית, שעה שטרם חלפה תקופת ההתיישנות, תתקבל בנסיבות נדירות בלבד, בהן הוכיח הנתבע כי בעל הדין זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הצד השני את מצבו לרעה, אם במובן הראייתי ואם במובנים אחרים (ע"א 5793/96 חיים נ' חיים (1997); ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ (2000)). דבר זה יסודו כמובן גם בשכל הישר. תנאי נוסף לעניין זה, הוא האם נגרם השיהוי עקב חוסר תום לבו של בעל הדין. מכל מקום, בבוא בית המשפט לדון בטענה זו, עליו להביא בחשבון, כי השתהות בתום לב אשר עודנה מצויה בתחום תקופת ההתיישנות איננה שוללת בהכרח את זכותו של בעל הדין, ולעתים באה מתוך ניסיון להביא את המחלוקת לכלל פתרון מחוץ לכתלי בית המשפט. סוף דבר, הנושא תלוי נסיבות במידה רבה, ועסקינן בטענה שלא בקלות תתקבל.
כ. בענייננו, אין באינדיקציות עליהן הצביעה המערערת כדי להוכיח במידה מספקת שהמשיב ויתר על זכותו לתבוע לאכיפת ההסדר, מה גם שאין לזהות יצירת מצג על ידי המשיב כי ויתר על זכותו לתבוע לצו אשר ימנע שינוי בנכס, כדי שתהא אפשרות מעשית להגשמת הסדר הפשרה עליו חתמו הצדדים. יתר על כן, לא הוכח כי שינוי מצב המערערת לרעה נבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של המשיב או מחוסר תום לב. המערערת היא צד להסכם הפשרה, ולשון סעיפיו – ביניהם הסעיף השלישי הקובע כי הגדרת החלל המדויקת תיערך על ידי הצדדים בהסכמה הדדית – מוכרת וידועה לה. ככל שלא הגיעו הצדדים להסכמה הסופית והברורה הנדרשת לתיחום החלל, ברי כי לא יכלו להביא את הסדר הפשרה לכדי מימוש, ומכאן שבטרם פנו להגשת בקשה להיתר בניה, או לביצוע פעולה אחרת אשר מהוה לטענתם "שינוי מצבם לרעה", היה עליהם לדעת כי שינוי בנכס בלא הסדר עלול לסכל את הגשמת ההסדר.
כא. גם את טענת המערערת כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר פירש את התביעה כתביעה לאכיפת חוזה מתקשה אני להלום. ראשית אעיר, כי לעניין אחד – הקביעה כי בית המשפט העליון לא נתן תוקף של פסק דין להוראות הסדר הפשרה, חוששני – בכל הכבוד – כי אין דעתי כדעת בית המשפט המחוזי. חרף העובדה שמלים דוגמת "ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה", לא נכתבו מפורשות בפסק הדין מיום 9.4.06, אין בכך כדי לשלול את העובדה שמדובר בהסדר אשר בית משפט זה ראהו כמחייב, כשקול מהותית כנגד פסק דין בהסכמה. ראשית, כותרתו מדברת בעדה "פסק דין בהסכמה", כלומר, ברי כי בעלי הדין הביאוהו לפני בית המשפט בכוונה שיהוה פסק דין. שנית, עצם צירופו של "פסק הדין בהסכמה" לפסק הדין וסימונו באות "א" דומה לפרקטיקה המקובלת בכגון דא, אף שיש לה חריגים כשאין בית המשפט רוצה לחייב עצמו באמירות המוגשות לפניו. אין איפוא במקרה דנא להשיג על ראיית ההסדר, כמסמך מחייב לכל עניין ודבר, מה גם שההסדר, על שלושת נספחיו, הוגש לבית המשפט ומצורף לפסק הדין אשר מפנה אליו כנספח. מכל מקום, גם לשיטת בית המשפט קמא עסקינן בחוזה מחייב – ולא יתכן כל עיקר לטעון אחרת, שבכך ייעשה פלסתר ההליך בבית משפט זה, השקול כנגד פסק דין.
כב. הלכה היא, כי פסק דין בהסכמה – ולכל צורך מהותי ומעשי בכך עסקינן – מושתת על שני יסודות: היסוד ההסכמי, הבא לידי ביטוי בהסדר אליו הגיעו הצדדים, והיסוד השיפוטי, הבא לידי ביטוי בפסק דין אשר מעניק תוקף להסדר (ע"א 116/82 לבנת נ' טולדו (1985); ע"א 151/87 ש.ארצי חברה להשקעות בע"מ נ' אורי רחמני ואח' (1989); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 645 (מהדורה 11, 2013)). ממהותו הכפולה של הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, נגזרת אפשרות תקיפתו, ובעיקר נגזרות מגבלותיה. לעניין זה ראו דברי המלומדת זלצמן בספרה מעשה בית דין בהליך אזרחי (1990), בעמ' 329:

"לפסק דין שניתן בהסכמה מהות כפולה: מחד גיסא, זהו הסכם שחלים עליו דיני חוזים. מאידך גיסא, זהו פסק דין, מעשה שיפוטי, לכל דבר וענין. כל אחד מן היסודות הללו – היסוד ההסכמי והיסוד השיפוטי – שומר על תכונותיו, סגולותיו ודיניו שלו. לכך חשיבות בעיקר לעניין יכולת תקיפתו של פסק הדין על ידי בעל הדין המבקש לשלול ממנו את נפקותו כמעשה-בית-דין..."

המשיב בענייננו תבע, כאמור, צו מניעה כנגד ביצוע כל עבודה בנכס עד להגשמת פסק הדין של בית המשפט העליון, וזאת משסבר כי מעשי המערערת עלולים להוביל לכך שמימושו לא יתאפשר. בד בבד עם בקשה זו, יכול היה המשיב לפתוח בהליכי בזיון בית המשפט, או בתביעה חדשה לאכיפת החוזה (ע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי (1994)); ואולם "הסתפק" בתביעה לצו מניעה, אולי מרצון להגיע בהמשך להסכמה גם בלא התערבות הערכאות השיפוטיות. כך או כך, הגשת בקשה למתן צו מניעה לא הייתה בלתי סבירה בנסיבות העניין. כדי לבסס את בקשתו, היה על המשיב להצביע על המקור המקנה לו מעמד ביחס לנכס האמור. מקור זה הוא הסדר הפשרה אשר נחתם בין הצדדים במסגרת הדיון בבית המשפט העליון. נידרש עתה לתוקף ההסדר.
תוקף הסדר הפשרה
כג. המערערת טוענת כי הסדר הפשרה נעשה לפנים משורת הדין, וכי כלל לא ברור כי מדובר בחוזה תקף, שכן הוא חסר מסוימות, איננו ברור ולוט בערפל. לטענות אלה אין מקום. המדובר בהסדר שנחתם על ידי כל הנוגעים בדבר, והסכמים יש לכבד. טענות בעניין זה, בוודאי מגוף ציבורי, אינן מדיפות ריח טוב. באשר לטענות בדבר עמימות ומסוימות ההסדר, גם הן אינן יכולות להתקבל. ראשית, טענות כאלה אינן יכולות לעלות מפי מי שחתום על ההסדר. יתר על כן, הלכה היא כי לא בנקל יבטל בית משפט הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. הסכם פשרה מסיים את הסכסוך בין הצדדים, וערך רב נודע לשמירה על סופיותו. עמד על כך השופט, כתארו אז, אור בע"א 2495/95 בן לולו נ' אטרש (1997):

"תכונה מרכזית של הסכמי פשרה... היא הסופיות שלהם. בשל כך, נקבע בהסכמי פשרה... כי יש בהם הסדר סופי ומוחלט של הסכסוך בין הצדדים. קביעה כזו משקפת את ציפיותיהם של הצדדים להסכמי פשרה... יש בכך כדי להצביע על הצורך, בקיומם של טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל."

כד. בעניין ביטול תוקפו של הסדר פשרה ראו גם ע"א 11750/05 שמר נ' בנק הפועלים (2007); רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור (2001); ע"א 5914/03 שוחט נ' כלל (2005). לעניין זה יפים גם דברי שולחן ערוך הקובע כי:

"פשרה בלא קנין וקבל הנתבע גזירתם ועשה שטר הן בלשון הודאה הן בלשון חיוב אינו יכול לחזור בו"

(שולחן ערוך יוסף קארו, חושן משפט, יב, יג)

כה. בענייננו, למעט הסעיף השלישי בהסדר, סעיפיו ברורים וסופיים. הסעיף השלישי, קובע כי תידרש בין הצדדים הסכמה נוספת לקביעת הגדרתו המדויקת של "החלל הימני". סעיף זה הוא נקודת המחלוקת העיקרית בענייננו, וזאת מאחר שבמשך השנים אשר חלפו מחתימת ההסדר ועד עתה, לא הגיעו הצדדים להבנות הנדרשות, ועל כן לא יכלו ליישם את ההסדר באופן המתאים. מכל מקום, גם אילו קיבלנו – ואיננו מקבלים – טענה כללית בדבר עמימות ההסכם, היא אינה מאיינת את תוקפו, ואין בה כדי להוביל לכך שתביעת המשיב לצו מניעה תידחה. מן ההסדר ברור כי למשיב ניתנה זכות, וכי ככל שיסוכל ההסדר, יוכל לשוב ולתבוע את מימושה.

קיום הסדר הפשרה
כו. הסכם פשרה המקבל תוקף פסק דין, יש לפרש בהתאם לכללי הפרשנות הכלליים החלים על הסכמים וכן על פי הכלל היסודי בפרשנות הסכמים, המעוגן בהוראות סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (ראו ע"א 4365/90 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' ורדה שרייבר (1993); ע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי (1994)). וזו לשונו של סעיף 25:

25. (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

כז. בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי, בפסק דין מנומק ומפורט אשר התבסס על הממצאים והראיות אשר עמדו בפניו, מהו אותו "חלל ימני" אליו מתייחס הסדר הפשרה. לקביעתו זו צירף, למען הסר ספק, תשריט, המגדיר היטב את הקביעה ואינו מותיר מקום לספק בדבר זיהויו של אותו חלל - לפחות באופן סכמטי.
כח. הלכה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה במקרים חריגים בלבד, כגון במקום שנפל פגם היורד לשורשו של עניין בהכרעתה של הערכאה הראשונה, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1108 (2013); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי (1998); ע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יובלים אגודה שיתופית (2004); ע"א 989/03 א' חטר-ישי, משרד עורכי דין נ' יעקב חיננזון (2005). משכך, תפקידה של ערכאת הערעור אינו "שמיעה מחדש" של המשפט, אלא העברת פסק דינה של הערכאה הדיונית תחת שבט ביקורתה (ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג (1989); ע"א 1242/04 ש.גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש.ארצי חברה להשקעות בע"מ (2006). אלה מושכלות יסוד שיפה כוחן גם כאן.
כט. נראה, כי ניתוח הדברים בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, עומד בהלימה לממצאים אשר עמדו בפניו. טענת המערערת כי "החלק הימני" הועבר זה מכבר לידי בית הכנסת האר"י, נסמכת בעיקרה על דבריו של הגבאי מר יעקב בלויגרונד בדיון בבית משפט השלום בצפת ביום 14.6.10. מעדותו של מר בלויגרונד, עולה כי חלק מסוים נמסר לבית הכנסת האר"י בשנת 2006 לערך. עם זאת, מן התשריט שעליו חתום הוא ואשר הוגש לבית המשפט בצפת ביום 20.6.10, מובן כי החלל אשר נמסר לבית הכנסת האר"י הוא זה המסומן כ"מקוה" בשרטוט המצורף להסדר. חלל זה, ממוקם מימינו של אותו חלל התואם את הגדרת "החלל הימני" המצוי בהסדר. כך, אין בטענות המערערת ובמסמכים אשר הוגשו כדי לערער את קביעת בית המשפט המחוזי שעל אף מסירת חלק מסוים מן המבנה, "החלל הימני" כהגדרתו לא הועבר לידי בית הכנסת, ועל כן טרם מומש הסדר הפשרה. זאת ועוד, נראה כי סיכומי המשיב, המפרשים את ההסדר בהתאם ללשונו, לתוכנו, לנסיבות כריתתו וכיוצא באלה אכן מציגים הסבר המניח את הדעת ועומד בהלימה ליתר הממצאים, באופן המבהיר מהו אותו חלל אליו התכוונו הצדדים בעת כריתת ההסדר.
ל. כאמור, לצורך פירוש המונח "החלל הימני" מפנה הסדר הפשרה אל הפרטיכל, דו"ח הביקור במקום והתשריט המצורף לו. בדו"ח ביקור השופט ממן מיום 27.12.02 מוגדר כי "המבנה עצמו עשוי שלושה חללים גדולים מקבילים לפי התשריט המצ"ב. החלל הימני אינו מגיע לכל אורך החללים האחרים". מעיון בתשריט עולה כי אכן מצויים שלושה חללים בכניסה למבנה: החלל הימני הוא חלל פתוח, אשר מימינו מצוי חדר סגור. אורכו של חלל זה קצר מאורכם של שני החללים הנותרים. כך מופיע בדו"ח הביקור גם תיאור של חדר, אשר אינו נכלל בגדר "החלל הימני": "מיד כשנכנסים לחלל הימני (הקצר ביותר) מצד ימין ישנו חדר בגודל של 4X3 מ' שניכרים בו שרידי חדר מקוה ... והוא עמוק ונמוך ממפלס הכניסה". לשון הטקסט בצירוף העיון בתשריט, מצביעים על כך שכוונת הצדדים הייתה לחלל הימני הפתוח, ולא לחדר המצוי מימין לו ושגודלו כאמור. דבר זה אף מתחזק למול הקביעה בהסדר, כי הגדרת החלל המדויקת תיערך על ידי הצדדים בהסכמה הדדית, שכן אילו הסכימו על מסירת החדר המצוי מימין לאותו חלל, היה ניתן לציין את מידותיו ובאופן זה להגדירו בצורה ברורה יותר. גם הקבוע בסעיף 4 להסדר – "החלל יסגר כחלק נפרד מיתרת קומת המרתף" – מצביע על כך שאין מדובר בחדר תחום וסגור, אלא על חלל הדורש תחימה והפרדה ברורה מיתר הקומה, קרי משני החללים הנוספים המופיעים בשרטוט.
לא. מנגד, המערערת אינה מצליחה להוכיח במידה מספקת, כי החלל אשר נמסר זה מכבר לבית הכנסת האר"י, הוא זה שאליו התכוונו הצדדים בהסדר הפשרה. חיזוק נוסף לטענה שאותו "חלל ימני" טרם נמסר לידי בית הכנסת האר"י, מצוי בתגובת המשיבה 2, אשר כגורם האחראי על המתחם, וכבעלת המחויבות העיקרית במימוש ההסכם, היה מצופה שתנקוט בלשון ברורה וחד משמעית באשר לגורלו של החלק המדובר, ולמידת מימוש ההסכם. עם זאת, הן בהליך דנא והן בהליך בבית המשפט המחוזי, נמנעה המשיבה מכך. לדוגמא, כתב ההגנה שהגישו המשיבות 3-2 בהליך שנדון בבית המשפט המחוזי נחתם במילים: "הנתבעות מותירות ההחלטה לעניין מתן צו מניעה לשיקול דעת בימ"ש ובכפוף לכך שכל עבודה שתבוצע במקום והמחייבת היתר בניה, תבוצע עפ"י היתר בניה כדין." באופן דומה, גם בדיון מיום 14.6.10 ציין בא כוח העיריה כי: "פסק הדין לא ברור, אנחנו לא יודעים וצריך למנות מומחה מוסכם על מנת שיתחום את השטח. אני לא הצלחתי להבין מההסכם מה התיחום, ולכן אני חושב שזקוק למודד מוסמך. אין ספק שצריך לקיים את פסק הדין בהסכמת משיבה מס' 4 בבית המשפט העליון". כשלעצמי סבורני, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי היא הסבירה בנסיבות העניין, וכי אין מקום לערכאת הערעור להתערב בסוגיה. עד אשר יואילו הצדדים ויגיעו להסכמה הדדית, חוששני כי אין לבטל את צו המניעה ולהתיר בניה ושיפוצים במקום. אין פירוש הדבר כי הסכסוך צריך להמשך עד אין קץ וכי אין מקום ליצירתיות שתיתן מקום להנצחת הרב שמחה קפלן זצ"ל מזה, ולצרכי המערערת מזה. לא ננעלו דלתי הגינות ושכל ישר, והעיריה תוכל לתרום לפתרון כפי שניסתה. חבל שנושא זה ימשיך להעסיק את בתי המשפט וימנע טוב מן הציבור.
לב. נוכח האמור אציע לחבריי שלא להיעתר לערעור. בנסיבות לא ייעשה צו להוצאות.

המשנה לנשיאה

השופט י' עמית:

אני מסכים.

אעיר כי לטעמי שגה בית משפט השלום בהעבירו את התיק לבית המשפט המחוזי –שדן בו כאנוס על פי הדיבור מכוח הוראת הדין "לא יעבירנו עוד" – וכך נתגלגל תיק זה לפתחנו.

ש ו פ ט

השופט נ' סולברג:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין.

ניתן היום, ‏ט"ו בחשון התשע"ו (‏28.10.2015).

המשנה לנשיאה
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12081840_T18.doc יב
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il