הדפסה

ע"א 817/13 מיכאל סמואל נ. נתיבי איילון בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 817/13

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 817/13

לפני:
כבוד הנשיאה מ' נאור

כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופט ח' מלצר

המערערים:
1. מיכאל סמואל

2. ורדינה סימון (סמואל)

נ ג ד

המשיבות:
1. נתיבי איילון בע"מ

2. הוועדה המקומית תכנון ובניה הרצליה

3. מעצ- החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 11.12.2012 בת.א. 46701-02-10 שניתן על ידי כבוד השופט ש' מנהיים

תאריך הישיבה:
ד' בכסלו התשע"ה
(26.11.2014)

בשם המערערים:

בשם המשיבות 1 ו-3:

בשם המשיבה 2:
עו"ד אלון סמואל; עו"ד תומר אזרחי

עו"ד אסף הדני

עו"ד אילנה בראף-שניר

פסק-דין

הנשיאה מ' נאור:

הערעור שלפנינו – אשר הוגש על "פסק דין חלקי והחלטה" שניתנו על-ידי בית-המשפט המחוזי מרכז (השופט ש' מנהיים) בת"א (מח' מר') 46701-02-10 סמואל נ' נתיבי איילון בע"מ (11.2.2012) – מעורר מספר שאלות בעניין הפקעות שבוצעו במקרקעיהם של המערערים ובעיקר באשר לפיצוי שישולם להם בגינן.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים

1. המערערים הם בעליה של חלקה 18 בגוש 6523 בהרצליה (להלן: החלקה). במקור היו שטחהּ 18,336 מ"ר וייעודהּ חקלאות. במסגרת תכנית הר/1645ב (להלן: התכנית הראשונה) שפורסמה ביום 11.11.1998 שונה לדרך ייעודו של חלק מהחלקה, בשטח של 4,077 מ"ר. במהלך שנת 2000 הפקיעה המשיבה 1, חברת נתיבי איילון בע"מ, חלק זה מכוח סעיפים 5 ו-7 בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות) ומכוח חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965; ובהמשך סללה עליו חלק מכביש 20 (להלן: ההפקעה הראשונה).

ביום 13.2.2003 פורסמה תכנית הר/1941 (להלן: התכנית השנייה) ובמסגרתהּ שונה ל"שצ"פ – פארק ציבורי" ייעודו של יתר החלקה. במהלך שנת 2007 הפקיעה המשיבה 3, נתיבי ישראל – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (לשעבר מע"צ), 1,462 מ"ר מתוך החלקה מכוח צו שהוצא לפי פקודת הדרכים ומסילות ברזל (הגנה ופתוח), 1943 (להלן: פקודת הדרכים). השטח הופקע לצורך סלילתם של חלקו המערבי של כביש 531 ושל מסילת השרון ולשם חיבורם למחלפים ולדרכים קיימות ובהן לכביש 20 (להלן: ההפקעה השנייה).

לאחר שתי ההפקעות נותרו בידי המערערים 11,745 מ"ר מתוך החלקה.

2. המערערים הגישו בשנת 2001 תובענה מכוח סעיף 197 בחוק התכנון והבניה, לפיצויים בשל ירידת ערך שנגרמה להם לטענתם על-ידי התכנית הראשונה. התובענה נדחתה. ערר שהוגש, התקבל. בערר נפסקו למערערים פיצויים בגין ירידת ערך לפי שווי של 45$ למ"ר. פיצויים אלה שולמו להם בפועל בדצמבר 2008. בגין ההפקעה הראשונה לא שולמו למערערים פיצויי הפקעה, בנימוק שחוק התכנון והבניה מאפשר הפקעה של עד 40% משטח החלקה ללא פיצוי. המערערים לא ערערו באותה עת על החלטה זו.

בהמשך הגישו המערערים תובענה נוספת לפי סעיף 197 בחוק התכנון והבניה, בגין ירידת הערך שנגרמה להם לטענתם על-ידי התכנית השנייה. התובענה נדחתה וכך גם נדחה ערר שהוגש. ערעור על דחיית הערר נדחה אף הוא (עמ"נ 56297-12-13 דלי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה (1.11.2016) והוגשה עליו בקשת רשות לערער התלויה ועומדת בפני בית-משפט זה (בר"מ 10212/16). במקביל הגישו המערערים התנגדות להפקעה השנייה ובעקבותיה שולמו בגינהּ ביום 9.3.2009 פיצויי הפקעהּ בסך של 135,323.37 ש"ח (לאחר ניכוי מס) לכל אחד מהמערערים. הפיצוי – ששולם כפיצוי שאינו שנוי במחלוקת – חושב בהתבסס על ערך הקרקע לפני ההפקעה כשיעודהּ הוא שצ"פ.

3. אחר הליכים אלה הגישו המערערים את התובענה מושא הערעור שלפנינו לבית-המשפט המחוזי מרכז. הם תבעו במסגרתהּ תשלום של פיצויי הפקעה בגין שתי ההפקעות. טענתם המרכזית הייתה כי הם זכאים לפיצויי הפקעה בגין מלוא החלקה, בשים לב לכך שיתרת החלקה שטרם הופקעה – המיועדת להרחבת פארק הרצליה – הפכה לבלתי-שמישה ולבלתי-נגישה. ביום 11.10.2011 החליט השופט ב' ארנון לפצל את הדיון, כך שתחילה תידונה הטענות המשפטיות בעניין הזכאות לפיצויי הפקעה וככל שאלה תתקבלנה, יתברר בשלב השני נושא השווי. ביום 11.12.2012 קבע השופט ש' מנהיים בהחלטה מושא הערעור שלפנינו כי דינהּ של התובענה שהוגשה בגין ההפקעה הראשונה כנגד המשיבה 1 להידחות הן מחמת התיישנות (בהסתמך על ע"א 5964/03 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד ס(4) 437 (2006)), הן מאחר שהיא הייתה פטורה מתשלום פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות; וכי דינהּ של התובענה נגד המשיבה 3 להתקבל, במובן זה שהמערערים זכאים לפיצוי הפקעה בגין ההפקעה השנייה על ה"שטח הכלול בהפקעה השניה אשר בהצטברו לשטח ההפקעה הראשונה עולה על 25% משטח החלקה כולה." פיצוי זה יחושב, כך נקבע, לפי יעוד של שצ"פ. התביעה בגין יתרת החלקה שטרם הופקעה נדחתה אף היא, תוך שמירת זכויותיהם של המערערים לפנות בנושא לוועדת הערר.

המערערים, שלא השלימו עם קביעותיו אלה של בית-המשפט המחוזי, הגישו ערעור לבית-משפט זה ובו חזרו על עיקר טענותיהם.

טענות הצדדים

4. המערערים מבקשים שייפסקו להם "פיצויים הולמים, על מלוא החלקה ועל פי ערכה ערב ההפקעה הראשונה." בטענה זו מגולמות למעשה ארבע טענות-משנה. האחת, כי יש להשקיף על שתי ההפקעות כעל "מִקְשָה" אחת, בהיותן לדבריהם "עוקבות, צמודות ונושקות" ומאחר שהן נעשו "לצורך אותה מטרה – סלילת אותו כביש נתיב איילון צפון." בעניין זה ציינו עוד המערערים כי לנוכח הכרעתו של בית-משפט זה בדיון הנוסף בעניין ארידור (דנ"א 1595/06 עזבון ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (21.3.2013) (להלן: עניין ארידור)), יש לקבוע כי תביעתם בגין ההפקעה הראשונה לא התיישנה; השנייה, כי מאחר שההפקעה השנייה לא הביאה להשבחה של יתרת הקרקע שלא הופקעה, אין להחיל בעניינם את הפטור המעוגן בסעיף 7 בפקודת הדרכים – שלפיו לא ישולמו פיצויי הפקעה בגין 25% מן הקרקע – ויש לפסוק להם פיצויים "מן המטר הראשון." השלישית, כי יתרת הקרקע "הפכה בלתי שמישה ו[בלתי] נגישה" וממילא עתידה להיות מופקעת בידי המשיבה 2, הוועדה המקומית לתכנון ובניה בהרצליה, לצורך הקמתו של פארק הרצליה. לפיכך – וחרף העובדה שטרם הופקעה – טענו המערערים יש לפסוק לטובתם פיצוי גם בגין יתרת הקרקע; הרביעית, כי הם זכאים לפיצויים בהתאם לערכהּ של הקרקע עובר לשינוי הייעוד – קרי, בייעוד חקלאי – ולא בהתאם לייעודהּ החדש כשצ"פ.

יוער כי שתי הטענות הראשונות מופנות נגד המשיבות 1 ו-3 בלבד; בעוד שהטענה השלישית מופנית נגד המשיבה 2 בלבד. הטענה הרביעית מופנית כנגד המשיבות כולן.

5. המשיבות 1 ו-3 סבורות כי יש לדחות את הערעור. אין לשיטתן לקבל את ה"תזה" של המערערים, שלפיה יש לראות בשתי ההפקעות כאחת. כמו כן, נטען כי כלל לא הוכח כי יתרת המקרקעין אינה שמישה. המשיבות מכירות בכך שלנוכח הדיון הנוסף בעניין ארידור, הרי שתובענתם של המערערים בעניין ההפקעה הראשונה לא התיישנה. עם זאת, העלאתן של טענות אלה עתה נגועה לשיטתן בשיהוי ניכר, שלא ניתן לו כל הסבר. לבסוף, נטען עוד כי אין מקום ליתן פיצויים מן "המטר הראשון", לנוכח המועד שבו בוצעה ההפקעה הראשונה ובשים לב לכך שהתובענה לא הוגשה לפיצויי סבל מכוח סעיף 7 בפקודת הדרכים.

6. המשיבה 2 סמכה את ידהּ בהקשר לטענה השלישית – קרי דרישת המערערים שתופקע מהם יתרת החלקה וישולמו להם בגינהּ פיצויי הפקעה – על הכרעתו של בית-המשפט המחוזי, והיא סבורה כי אין מקום להתערב בה. לטענתהּ, המערערים לא הוכיחו במישור העובדתי כי יתרת החלקה אכן הפכה לבלתי שמישה.

התפתחויות נוספות לאחר הגשתו של הערעור

7. ביום 26.11.2014 נערך דיון על-פה בערעור. בסופו של הדיון הצענו לצדדים לנסות לסיים את המחלוקות בינם מחוץ לבית-המשפט. ביום 25.12.2014 הודיעה המשיבה 2 כי המגעים שנוהלו בינה לבין המערערים לא צלחו. עם זאת ציינה המשיבה 2 כי ל"נוכח הערות בית המשפט הנכבד במהלך הדיון בפניו, מתכבדת הועדה המקומית להודיע כי היא תפקיע לאלתר את יתרת זכויות המערערים במקרקעין שבבעלותם – ותשלם בהתאם את פיצויי ההפקעה המגיעים על פי דין" (ההדגשות במקור – מ.נ.). בעקבות הודעה זו, הוריתי ביום 29.12.2014 למערערים להודיע מה הן הטענות שנותרו שנויות במחלוקת. בהודעה שהגישו ביום 5.1.2015 פירטו למעשה המערערים מחדש את כל הטענות ששטחו במסגרת הערעור. ביום 8.1.2015 הגישה המשיבה 2, בהסכמת המשיבות 1 ו-3, בקשה "להתעלם מהרחבת החזית שעשו המערערים בהודעת ההבהרה." לטענתהּ של המשיבה 2, הטענה בדבר "הגנת היתרה" שהעלו המערערים במסגרת ההודעה המפרטת מהווה הרחבת חזית אסורה. בתגובה שהגישו לבקשה ביום 20.1.2015, פירטו המערערים מדוע אין מדובר, לשיטתם, בהרחבת חזית.

8. ביום 22.11.2015 הגישו המערערים הודעה על ביצועהּ של הפקעה שלישית (חלקית) של החלקה. להודעה צירפו המערערים את מכתבהּ מיום 21.10.2015 של עו"ד לאה סדובניק, מנהלת מח' נכסים וביטוח בעיריית הרצליה (להלן: עו"ד סדובניק). במכתב נאמר כי המשיבה 2 החליטה ביום 11.8.2015 להפקיע שטח נוסף בן 1,050 מ"ר מתוך החלקה "לצורך הקמת גשר להולכי רגל מעל נתיבי איילון המוביל לתחום הפארק העירוני בהרצליה" (שם, סעיף 1). עוד צוין במכתב כי "בכוונת [המשיבה 2] להפקיע שטח זה וכן שטח נוסף מתוך החלקה לטובת הרחבת הפארק העירוני, לפי סעיף 5 ו-7 לפקודת הקרקעות... ולפי חוק התכנון והבניה..., ומתן פיצוי בדבר הפקעת השטחים יידון בעתיד במעמד ההפקעה בהתאם לסעיף 5 ו-7 לחוק." המערערים טענו כי הודעה זו "מלמדת כי הרשויות ממשיכות בהפקעות לשיעורין בחלקה... וב'שיטת הסלאמי', במקום להפקיע מיד את כל החלקה."

9. בתגובתהּ מיום 6.12.2015 הודיעה המשיבה 2 כי המכתב שנשלח למערערים ביום 21.10.2015 בטעות יסודו וכי נשלחה להם הודעת ביטול. לתגובה צורף מכתבהּ של עו"ד סדובניק מיום 1.12.2015, אשר מוען לבא-כוח המערערים ושצוין בו כך:

"1. [...] ההודעה שנשלחה... מיום 21/10/2015 בדבר תפיסת חזקה מיידית בחלק מהחלקה, בהתאם להוראות סעיף 190(ב) לחוק התכנון והבניה, מקורה בטעות...
2. להסרת כל ספק אבהיר כי אין בכוונת העירייה לתפוס חזקה במקרקעין מתוקף ההודעה שנשלחה למרשיך.
3. עם זאת, הריני להודיעך, כי [המשיבה 2], בישיבתה מיום 11.11.2015, אישרה ביצוע הפקעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות..., בחלק מ[החלקה], המיועד לשטח ציבורי פתוח לפי תכנית הר/1941.
4. המשמעות הינה כי [המשיבה 2] מפקיעה את כל יתרת [החלקה], בשטח של 11,745 מ"ר, הוא השטח שנותר בבעלות מרשיך בחלקה... לאחר ההפקעות שבוצעו על ידי [המשיבות 1 ו-3].
5. מאחר שבכוונת העירייה לתפוס חזקה בשטח במהירות האפשרית, על מנת – בין השאר – להקים על חלק ממנו גשר להולכי רגל, ניצור עימך קשר לתשלום פיצויי הפקעה שאינם שנויים במחלוקת למרשיך, בגין ההפקעה" (ההדגשה במקור – מ.נ.).

המשיבה 2 ציינה עוד במסגרת התגובה כי ל"נוכח דברי ב"כ המערערים במהלך הדיון בפני בית המשפט הנכבד, [ש]לפיהם ביחסים בינו לבין המשיבה 2, מטרתו היא שיתרת החלקה תופקע על ידי העיריה, נראה כי בכך הסתיימו אופן מעשי המחלוקות בין המערערים לבין המשיבה 2, והערעור הפך לתיאורטי" (שם, סעיף 13).

10. המערערים התבקשו להגיב לעמדתהּ של המשיבה 2 ובמיוחד לאמור בסעיף 13 בתגובה אשר צוטט לעיל. בתשובתם מיום 20.12.2015 ציינו המערערים כי חרף הודעתהּ של המשיבה 2 מיום 25.12.2014 – שבה התחייבה להפקיע את יתרת החלקה לאלתר – רק לאחר כשנה היא עשתה כן. בהתייחס לאמור בסעיף 13 בתגובת המשיבה 2, טענו המערערים כי הערעור לא הפך תיאורטי וכי כל המחלוקות שניצבו מלכתחילה בין הצדדים עודן עומדות על-כנן. המערערים פירטו מחלוקות אלה אחת לאחת. לבקשתהּ של המשיבה 2, אפשרתי לה להגיב לתשובת המערערים. בתגובתהּ מיום 5.1.2016 הדגישה המשיבה 2 כי החלטתהּ לחזור בה מהמכתב מיום 11.8.2015 לא הייתה כתוצאה מפנייתם של המערערים. המשיבה 2 חזרה גם על עמדתהּ שטענת המערערים בדבר הפקעת יתרת החלקה מהווה הרחבת חזית אסורה, כמו גם על יתר טענותיה שפורטו במסגרת סיכומיה ובמסגרת הודעותיה האחרות.

11. ביום 8.2.2016 הגישה המשיבה 2 הודעה מעדכנת ובה ציינה כי ביום 3.2.2016 פורסמה ברשומות הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 בפקודת הקרקעות, בדבר כוונה לרכוש זכויות במקרקעין שבהם כלולה, בין היתר, חלקת המקרקעין שבה עסקינן. בתגובתם להודעה (שהוגשה באמצעות המשיבה 2) ציינו המערערים כי מדובר לטענתם בהפקעה רק של חלק מהחלקה מושא ההליך ועל-כן שמדובר בהפקעה חלקית בלבד. אעיר כי אין לשאלה אם מדובר בהפקעתהּ של החלקה במלואהּ או רק של חלק ממנהּ נפקות ממשית לענייננו, שכן בהתאם למכתבהּ של עו"ד סדובניק מיום 1.12.2015 שצוטט לעיל עדיין עומדת על מכונה התחייבותהּ של המשיבה 2 להפקיע את מלוא החלקה שבה עסקינן. משכך, אין מעלה ואין מורידה העובדה שבפרסום זה ברשומות הופקע רק חלק מהחלקה; כשבמאמר מוסגר יצוין כי אף אחד מן הצדדים לא פירט מה הוא גודלו של החלק מהקרקע שהפקעתו מתבקשת ומה היא יתרת החלקה שנותרה בידי המערערים.

דיון והכרעה

12. בסופו-של-יום, הערעור שלפנינו עוסק בשאלה בגין אילו חלקים מן החלקה זכאים המערערים לפיצויי הפקעה; ולפי איזה ייעוד נדרשות המשיבות לשלם את הפיצויים. המערערים הציגו טענות רבות – חלופיות ומצטברות – כדי לבסס את זכאותם לפיצויי הפקעה בגין כל השטח, בהתאם לייעוד ששוויו הגבוה ביותר מבחינתם. טענותיהם בהקשר זה תיבחנה כסדרן. אולם ייאמר כבר עתה כי ההכרעה בחלק מטענות אלה התייתרה לנוכח הודעתהּ של המשיבה 2 – שצוטטה לעיל – ושלפיה יתרת החלקה תופקע.

א. התיישנותהּ של ההפקעה הראשונה

13. ראשית יש להסיר מעל הפרק את טענתם של המשיבים בנושא התיישנותהּ של ההפקעה הראשונה. לנוכח פסק-דינו של בית-משפט זה בערעור בעניין ארידור, דחה בית-המשפט המחוזי על-הסף את טענותיהם של המערערים בגין ההפקעה הראשונה מחמת התיישנות. לאחר מתן ההחלטה מושא הערעור בענייננו, ניתן פסק-דינו של בית-משפט זה בדיון הנוסף בעניין ארידור. בדיון הנוסף נקבע כי תובענות בעניין הפקעה אשר היו תלויות ועומדות במועד פרסומו של פסק-הדין לא תהיינה כפופות להתיישנות. לאור תוצאתו של הדיון הנוסף, הצהירו המשיבות בדיון על-פה כי הן לא עומדות על טענותיהן בעניין ההתיישנות (פרוטוקול הדיון מיום 26.11.2014, בעמ' 1, ש' 7).

14. עם זאת, כפי שצוין בדיון הנוסף בעניין ארידור, פתוחה הדרך בפני הרשויות המפקיעות לטעון לשיהוי. במקרה דנן אכן טענו המשיבות כי התנהלותם של המערערים נגועה בשיהוי בלתי מוסבר, שבגינו יש לדחות את טענותיהם בנוגע להפקעה הראשונה (ראו סעיף 12 בתשובת המשיבות 1 ו-3 וסעיפים 40-35 בסיכומיהן). דא עקא, משמצאתי לדחות את טענותיהם של המערערים ביחס להפקעה הראשונה לגופן, אין לי צורך לקבוע מסמרות בסוגיית השיהוי.

ב. ההפקעה הראשונה

15. כאמור, טענתם הראשונה של המערערים היא כי חרף העובדה ששתי ההפקעות בוצעו בידי גורמים שונים – האחת בידי המשיבה 1 והשנייה בידי המשיבה 3 – יש להשקיף עליהן כעל "מִקְשָה" אחת ולראות בהן כהפקעה אחת לצורך קביעתם של סכום הפיצוי ושל מועד חישובו. הנימוק המרכזי שהעלו המערערים כתמיכה לכך היה הטענה כי שתי ההפקעות נעשו לצורך מטרה אחת והיא סלילתו של כביש 20.

16. אין לי צורך להכריע בשאלה המשפטית אם אכן ניתן באופן עקרוני להשקיף על שתי הפקעות (או יותר) המבוצעות בחלקה פלונית לצורך מטרה זהה כעל הפקעה אחת. שכן, התשתית העובדתית שנפרסה במקרה דנן מצביעה, בשונה מטענתם של המערערים, לא רק על כך שההפקעות לא בוצעו לצורך אותה המטרה אלא גם על כך שמאפייניהן שונים במהותם. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, כל אחת מההפקעות בוצעה במועד אחר, בידי גורם אחר, מכוח חוק אחר ולצורך ייעוד אחר. את ההפקעה הראשונה בצעה המשיבה 1 בשנת 2000 מכוח פקודת הקרקעות, לצורך סלילתו של החלק הצפוני של כביש 20 בקטע בין מחלף שבעת הכוכבים לבין כפר-שמריהו. לעומת זאת, את ההפקעה השנייה בצעה המשיבה 3 בשנת 2007 מכוח פקודת הדרכים, לצורך סלילתם של החלק המערבי של כביש של 531 ושל מסילת השרון ולצורך חיבורם למחלפים ולדרכים קיימות. אמת, במסגרת זו תוכנן גם חיבורו של כביש 531 לכביש 20. בהתבסס על נתון זה טענו המערערים כי מדובר ב"הפקעה לשיעורין" שמקורהּ ב"טעות" שארעה בהפקעה הראשונה ואשר תוקנה במסגרתהּ של ההפקעה השנייה. המערערים טענו גם, בהקשר זה, כי "מבחינה תכנונית ניתן היה לצפות כבר עם ההפקעה הראשונה את הצורך בהפקעה השניה [...]." אין לקבל טענות אלה. אין מדובר ב"טעות" או ב"צורך" שכבר היה קיים במועד שבו בוצעה ההפקעה הראשונה. כפי שעולה מסיכומיהן של המשיבות 1 ו-3, ההפקעה השנייה בוצעה בהתבסס על תכנית תשתית לאומית מספר 15, אשר אושרה לראשונה רק בשנת 2007 – קרי, 7 שנים לאחר ההפקעה הראשונה (ראו סעיפים 15 ו-27 בסיכומים). בעת ביצועהּ של ההפקעה הראשונה כלל לא הייתה אפוא בתוקף התכנית שמכוחהּ בוצעה ההפקעה השנייה, בדבר הקמתו של כביש 531. לנוכח האמור לעיל, דינהּ של טענתם זו של המערערים להידחות.

17. ההפקעה הראשונה בוצעה כאמור בין היתר מכוח חוק התכנון והבנייה, הקובע פטור מפיצוי בגין הפקעה של עד 40% מהחלקה. בניגוד לפטור דומה שהיה בפקודת הקרקעות ואשר בוטל במסגרתו של תיקון מס' 3 לפקודת הקרקעות (חוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 (להלן: תיקון מס' 3)), הפטור מכוח חוק התכנון והבנייה נותר בתוקפו עד היום, הן לגבי הפקעות שבוצעו לפני כניסתו של התיקון לתוקף הן לגבי הפקעות שבוצעו לאחר מכן (ראו סעיף 13ב(1) בחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964 (להלן: חוק לתיקון דיני הרכישה) שהוסף כאמור במסגרתו של תיקון מס' 3).

השטח שהופקע במסגרתהּ של ההפקעה הראשונה היה בשיעור של 22.5% מהחלקה; קרי, שטח שחל לגביו הפטור. המערערים טענו אמנם בחצי פה כי כבר במועד ביצועהּ של ההפקעה הראשונה ובעקבותיה לא הושבחה יתרת החלקה ונפגעו צורתהּ ויכולת השימוש בה, אולם בפועל טענה זו לא הוכחה והמערערים כלל לא ניסו להצביע על האופן שבו נפגעה יכולתם להשתמש בחלקה. אין חולק כי במועד ביצועהּ של ההפקעה הראשונה נותרהּ בידי המערערים מרבית החלקה, אשר הייתה בשלב זה בייעוד של חקלאות. כמו כן, יש להניח כי בעקבות ההפקעה ולאחר סלילתו של החלק הרלוונטי של כביש 20 – אשר ניצב במקביל לחלקה ולאורכהּ – השתפרה, למצער במידה מסוימת, הנגישות לחלקה. עוד יש להניח כי תקוותם המובנת של המערערים כי ישונה ייעודהּ למגורים וששווייהּ יגדל במידה משמעותית נותרה שרירה וקיימת. לנוכח האמור לעיל, מוטל היה על המערערים נטל כבד במיוחד, להוכיח כי חרף זאת נגרם ליתרת החלקה שנותרה בידם נזק כפי שטענו. המערערים לא הרימו נטל זה. ככל שניתן לגזור מערעורם טיעון סדור בנושא, דומה שמדובר בניסיון להשליך משינוי הייעוד שבוצע לאחר מכן ביתרת החלקה ומההפקעה השנייה על אופן השימוש בחלקה לאחר ההפקעה הראשונה. אין לקבל טענה זו. מטבע הדברים אין מקום להצביע בדיעבד על אירועים שאירעו בשלב מאוחר יותר ככאלה שמשנים את הפרשנות שיש ליתן לאירועים קודמים. שאלת ההשבחה של יתרת החלקה היא שאלה עובדתית שצריכה להיבחן במועד הרלוונטי, קרי לאחר ביצועהּ של ההפקעה הראשונה.

הנה-כי-כן, לא הוכח בענייננו כי יתרת החלקה אכן לא הושבחה. לפיכך, אין לי צורך לדון – וממילא איני קובעת מסמרות – בשאלת תחולתו של הפטור מפיצויי הפקעה מקום שמוכח כי יתרת החלקה לא הושבחה, שאלה שההכרעה בה תלויה ועומדת בפני הרכב מורחב (ראו ע"א 6407/14 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כרמיאל נ' מסרי, פס' 44 (29.8.2016)).

18. המערערים חזרו שוב ושוב בסיכומיהם על כך שהם זכאים לפיצוי "מן המטר הראשון". כפי שקבעתי לעיל, אין להשקיף על שתי ההפקעות כעל מִקְשָה אחת, אלא כעל שתי הפקעות נפרדות ושונות. כפועל יוצא, הדרך היחידה שבאמצעותהּ יוכלו המערערים לזכות בפיצוי בגין השטח שהופקע במסגרתהּ של ההפקעה הראשונה היא להוכיח כי חרף הפטור שחל כאמור בעניינם מכוח חוק התכנון והבנייה, הם זכאים לפיצוי. דא עקא, המערערים טענו טענה זו בעלמא ומבלי שהציגו מקור חוקי כל שהוא לזכאותם לפיצוי בגין השטח שהופקע במסגרת ההפקעה הראשונה. אדגיש בהקשר זה כבר עתה כי פיצויי סבל מכוח סעיף 7 בפקודת הדרכים – שבהם אדון בהמשך – אינם יכולים להוות מקור הולם לביסוס זכאותם של המערערים לפיצוי "מן המטר הראשון", בשים לב לכך שההפקעה הראשונה כלל לא בוצעה מכוח פקודת הדרכים. זאת ועוד: המערערים כלל לא טרחו להתייחס לסעיפים דומים באשר לפיצויי סבל הקיימים גם בפקודת הקרקעות ובחוק התכנון והבניה (ראו סעיף 20(2)(ג) בפקודת הקרקעות וסעיף 190(א)(2) בחוק התכנון הבניה); ופשיטה שאין זה מתפקידו של בית-המשפט לדון בטענות שהמערערים לא טרחו להעלות. מכל מקום, בנסיבות המקרה לא הוכיחו המערערים כלל כי נגרם להם "סבל" המצדיק פיצוי; כשטענתם היחידה בהקשר זה הייתה כי עצם קיומן של "הפקעות לשיעורין" מצדיקה פיצוי מן המטר הראשון. כפי שאפרט להלן במסגרת הדיון בהפקעה השנייה, אין בנסיבות אלה משום "סבל" המצדיק פיצויים בגין השטח שהופקע במסגרתהּ של ההפקעה הראשונה חרף קיומו של הפטור.

ג. ההפקעה השנייה

19. בית-המשפט המחוזי קיבל כאמור את תובענתם של המערערים ביחס להפקעה השנייה וקבע כי הם זכאים בגינהּ לפיצוי בהתאם לפקודת הדרכים. אולם, כידוע, גם בפקודת הדרכים קבוע פטור מפיצוי בגין הפקעה של עד 25% מהחלקה. מאחר שבמסגרתהּ של ההפקעה הראשונה הופקעו 22.5% ממנהּ, קבע בית-המשפט המחוזי כי המערערים זכאים לפיצויי הפקעה בגין החלק שמעל ל-25% מהחלקה; כלומר, על הפקעתם של 2.5% מהחלקה חל הפטור.

20. בערעור שלפנינו התמקדו כאמור המערערים בטענה כי הם זכאים לפיצוי "מן המטר הראשון." משלא הייתה בפיהם כל טענה ביחס לפטור מהפקעה בגין אותם 2.5% מהחלקה, איני מוצאת מקום להתייחס לכך. למעלה מן הצורך אדגיש כי קביעתו של בית-המשפט המחוזי בהקשר זה עולה בקנה אחד הן עם הוראתו של סעיף 2(א) בחוק לתיקון דיני הרכישה, הן עם פסיקתו של בית-משפט זה (ראו, למשל: עע"מ 1975/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כרמיאל נ' רובינשטיין, פ"ד נו(6) 638, 649 (2002); והשוו גם: ע"א 336/59 בידרמן נ' שר-התחבורה, פ"ד טו 1681, 1690 (1961) (להלן: עניין בידרמן)).

21. אין בפנינו גם ערעור שכנגד של המשיבה 3 ביחס לקביעה כי המערערים אכן זכאים לפיצויי הפקעה בגין ההפקעה השנייה ואין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לעניין זה.

22. המערערים טענו לראשונה במסגרתו של ערעור זה כי הם זכאים לפיצויי סבל בגין ההפקעה השנייה. יש להעיר בעניין זה מספר הערות.

א. לא זו בלבד שמדובר בטענה חדשה שלא בא לה זכר במסגרת התובענה (ראו פס' 37 בפסק-הדין מושא הערעור), אלא שלמעשה היא כלל לא הועלתה במסגרת הדיונית המתאימה. הסמכות לפסוק פיצויי סבל מוקנית לשר האוצר ולפיכך נדרש לפני הגשת התובענה להקדים ולהגיש בקשה לפיצויים אלה לשר האוצר (ע"א 2685/10 רוטמן נ' מע"ץ החברה הלאומית לדרכים בע"מ, פס' 115 (14.5.2012) (להלן: עניין רוטמן)). אם מסרב השר להשתמש בסמכותו, רשאי הנפקע להגיש תובענה שבה כלול שר האוצר כמשיב לבית-המשפט המחוזי, המוסמך להכריע בנושא פיצויי הסבל כעניין שבגררה (שם). בפני המערערים לא עמד כל קושי לפעול בהתאם למסגרת דיונית זו: הקריטריונים לפסיקתם של פיצויי סבל פורסמו עוד לפני שהגישו את תובענתם; ומהפסיקה עולה כי נפקעים אחרים – כגון, למשל, בעניין רוטמן (ראו שם, פס' 116) – אכן פעלו בהתאם למתואר. משאלה הם פני הדברים, אין לאפשר העלאתהּ של טענה בדבר זכאות לפיצויי סבל במסגרתו של ערעור זה.

ב. מבחינה מעשית וכפי שנרמז בפס' ‎18 לעיל, פיצויי הסבל – אף אם היה מתאפשר למערערים להעלות טענה בעניינם עתה, חרף מחדלם הדיוני – אינם יכולים להעניק להם את הסעד המבוקש של פיצויים "מן המטר הראשון," בשים לב לכך שההפקעה הראשונה כלל לא בוצעה מכוח פקודת הדרכים. פיצויי סבל אלה יכולים לחול אפוא לכל היותר על אותם 2.5% מהחלקה אשר הופטרו מפיצוי במסגרתהּ של ההפקעה השנייה. אולם כאמור לעיל, המערערים כלל לא העלו טענות קונקרטיות ביחס לחלק זה של החלקה.

ג. לגופם של דברים, אף אם הייתי סבורה כי יש בנסיבות המקרה לשעות לטענה זו חרף המחדל הדיוני, איני משוכנעת כלל ועיקר שבנסיבות אלה מדובר ב"סבל" המצדיק פיצוי. טענתם המרכזית של המערערים היא כי ה"סבל" בעניינם נעוץ בקיומהּ של הפקעה לשיעורין, קרי כזו המבוצעת בידי מספר רשויות במספר מועדים. נושא זה נדון בעניין בידרמן שנזכר לעיל, שם ציין השופט ח' כהן כי הפקעה לשיעורין עשויה להצדיק פסיקתם של פיצויי סבל כאשר מבקשת הרשות המפקיעה בכל אחת מן ההפקעות ליהנות מהוראת הפטור המאפשרת לה להפקיע רבע מהחלקה ללא פיצוי (שם, בעמ' 1690; ראו גם עניין רוטמן, פס' 47). קביעה זו עוגנה לימים, מספר שנים לאחר מתן פסק הדין בעניין בידרמן, בחוק לתיקון דיני הרכישה. במסגרתו של תיקון מס' 1 לחוק משנת 1969 הוסף סעיף 2, שבו נקבע כי גם במקרה של מספר הפקעות, סך הפטור לא יעלה על 25% מגודלהּ של החלקה המקורית.

דא עקא, עובדות המקרה בענייננו שונות באופן מהותי מהדברים שצוינו בעניין בידרמן: הרשויות לא בקשו ליהנות בעניינם של המערערים מספר פעמים מסעיפי הפטור, בכל אחת מן ההפקעות. למעשה הן פעלו בהתאם למתווה שבסעיף 2 בחוק לתיקון דיני הרכישה. בהתאם לכך התחשב בית-המשפט המחוזי בשטח שהופקע מהמערערים במסגרתהּ של ההפקעה הראשונה וקבע כי הם זכאים לפיצוי בגין כל השטח שהופקע במסגרתהּ של ההפקעה השנייה, למעט ה"שארית" בגובה של 2.5% אשר הפטור בגינהּ לא "נוצל." יש לדחות אפוא את הטענה שהפקעה לשיעורין גורמת כשלעצמה סבל לנפקע, אף אם היא מבוצעת בהתאם לדרישות החוק.

23. כאמור לעיל, החלק שבגינו יכולים המערערים לטעון ל"סבל" הוא לכל היותר אותם 2.5% עודפים מתוך ההפקעה השנייה, אשר בגינם חל הפטור. אף אם הייתי סבורה כי ההפק עה לשיעורין גרמה בענייננו למערערים סבל – וכאמור איני סבורה כך – אני מתקשה לקבל טענה ל"סבל" של ממש שנגרם למערערים במסגרתהּ של ההפקעה השנייה בשל שיעור כה קטן מחלקתם אשר בגינו לא שולם להם פיצוי, במיוחד בשים לב לכך שגם לאחר ההפקעה השנייה נותר בבעלותם של המערערים חלק הארי מהחלקה.

24. המערערים טענו טענות נוספות באשר ליתרת החלקה ולזכאותם לפיצויי הפקעה בגינהּ. עם זאת, לנוכח ההתפתחויות שאירעו כפי שתוארו ובראשן הודעתהּ של המשיבה 2 על הפקעתהּ של יתרת החלקה, דומה שאין עוד צורך להידרש לטענות אלה. מסקנה זו מתחדדת במיוחד על רקע דבריה של עו"ד סדובניק אשר צוטטו בפסקה ‎9 לעיל: "ניצור עימך קשר לתשלום פיצויי הפקעה שאינם שנויים במחלוקת למרשיך, בגין ההפקעה" (ההדגשה הוספה – מ.נ.). משאין מחלוקת מעשית בדבר זכאותם של המערערים לפיצויי הפקעה בגין ההפקעה השלישית, עליהם למצות את ההליכים בדבר גובה הפיצוי מול המשיבה 2. ככל שתוותרנה מחלוקות, פתוחה כמובן הדרך בפני המערערים להגיש תובענה לבית-המשפט המוסמך בגין פיצויי ההפקעה. בהקשר זה יש להניח – לנוכח העובדה שהערר והערעור שהגישו המערערים לקבלת פיצויים בשל פגיעה בגין תכנית נדחו וככל שתדחה גם בקשתם לערער במסגרתו של ההליך שהוזכר בפס' 2 לעיל – כי המשיבה 2 תתחשב בכך בקביעתהּ את גובה הפיצוי שלו יזכו המערערים.

25. הטענה האחרונה של המערערים היא ביחס לייעוד שלפיו יש לקבוע את הפיצוי על ההפקעה השנייה. לטענתם, מאחר שיש להשקיף על שתי ההפקעות כעל אחת, המועד הרלוונטי לקביעת שווייהּ של החלקה לצורכי פיצויים הוא מועד ביצועהּ של ההפקעה הראשונה. במועד זה ייעודהּ היה חקלאי ויש אפוא לקבוע את הפיצויים בהתאם לייעוד זה. משנדחתה התזה שלפיה יש להשקיף על ההפקעות כ"מִקְשָה" אחת, ממילא אין כל בסיס לטענה שיש לקבוע את גובה הפיצויים בהתאם לשווי החלקה במועד ההפקעה הראשונה.

סוף דבר

26. דינו של הערעור, אפוא, להידחות. כתוצאה מכך ובהתאם להחלטתו של השופט ב' ארנון מיום 11.10.2011, נשלם השלב הראשון ונותר לבית-המשפט המחוזי לדון בשלב השני, קרי בֵּרור שווי החלקה וגובה הפיצוי. אשר להפקעתהּ של יתרת החלקה, מיצה ההליך דנן את עצמו עם התחייבותהּ של המשיבה 2 כמתואר. על המערערים לבוא בדברים עם המשיבה 2 לקביעתם של פיצויי ההפקעה המגיעים להם. ככל שתיוותרנה טענות בלתי מלובנות, פתוחה בפניהם של המערערים הדרך ליזום הליך נוסף ולהעלותן במסגרתו.

לא ייעשה צו להוצאות.

ה נ ש י א ה

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט ח' מלצר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה מ' נאור.

ניתן היום, ‏כ"ה בטבת התשע"ז (‏23.1.2017).

ה נ ש י א ה
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13008170_C18.doc דז
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il