הדפסה

ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"א 8163/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 8163/05

בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופטת ד' ברלינר

המערערת:
הדר חברה לביטוח בע"מ

נ ג ד

המשיבים:
1. פלונית

2. פלוני

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 22.6.05 בת"פ 177/03 שניתן על ידי כבוד השופטת
ה' גרסטל

תאריך הישיבה:
י"ח בסיון תשס"ו
(14.6.06)

בשם המערערת:
עו"ד ח' קרויטורו, עו"ד ג' הלפרין

בשם המשיבים:
עו"ד ד' מזור

פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ה' גרסטל) בה"פ 177/03 מיום 22.6.05, במסגרתו התקבלה תביעתה של המשיבה 1 לסעד הצהרתי, ונקבע כי ההסכם עליו חתמה אינו בר תחולה לגביה. השאלה שבמוקד הערעור היא מה תוקף חתימתה של המשיבה 1 על ההסכם נוכח מצבה הנפשי, ומה דינו של ההסכם.

רקע עובדתי

2. בתאריך 27.6.99 חתמו המשיבה 1 (להלן: המשיבה) ומי שהיום הוא בעלה בנפרד - המשיב 2, שהינו משיב פורמאלי (להלן: המשיב) - עם המערערת על הסכם (להלן: ההסכם), לפיו תעניק המערערת למשיבים הלוואה על סך 400,000 ₪ ל- 10 שנים בתנאים שנקבעו (להלן: ההלוואה). עוד הוסכם, כי בתמורה להלוואה ימשכנו המשיבים את הנכס הידוע כחלקה 637/26 בגוש 6426 ברחוב גורדון 9 בכפר סבא (להלן: הדירה). הדירה רשומה על שם המשיב בלבד, ומשכך משמעות חתימת המשיבה על ההסכם היא וויתורה על ההגנות - הגנת הדייר או דיור חלוף - המוענקות לה מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972 וחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967. על פי קביעת בית המשפט המחוזי, עובר לחתימת המשיבה על ההסכם, איים עליה המשיב - בעלה - שיתגרש ממנה אם תסרב לעשות כן. יצויין, כי המשיבה לא הייתה מיוצגת עת חתמה על ההסכם, ולא נתאפשר לה להתייעץ עם גורם חיצוני או לקחת את ההסכם לעיון בביתה בטרם חתמה. בתאריך 28.3.01, בעקבות אי עמידה של המשיבים בהחזרי התשלומים שנקבעו בהסכם, הועמדה ההלוואה לפירעון מיידי. ביום 27.5.01 פתחה המערערת תיק הוצאה לפועל נגד המשיבים למימוש המשכנתא הרשומה על הדירה.

3. המשיבה חולה במחלת נפש סכיזופרניה פרנואידית מסוג רדיפתי וסכיזו-אפקטיבי. חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו בנושא לבית המשפט המחוזי (להלן: חוות הדעת) הגדירו את המחלה כך:

"סכיזופרניה פרנואידית היא מחלה שבה גלים של שלבים חמורים וביניהם הפוגות (רמיסיה). בזמן החריף של המחלה האדם נמצא במצב פסיכוטי והינו חסר כל שיפוט. בין המצבים החריפים השיפוט עלול להיפגם בגלל הליקוי מהמחלה."

באשר למשיבה תיארו חוות הדעת את השתלשלות המחלה, וציינו כי סמוך לאחר נישואי המשיבה, עת היתה בת 22-23, היא החלה לסבול מהפרעה בחשיבה בעלת גוון רדיפתי, שהתמקד בבעלה. במאי 1981, בהיותה בת 27, החמיר מצבה עד כדי שנזקקה לטיפול בבית החולים "שלוותה", שם היא מטופלת עד היום הזה. לאחר אשפוזה הראשון היא אובחנה כסובלת מסכיזופרניה מסוג רדיפתי אשר גרמה לה לליקוי אישיותי, רגשי וקוגניטיבי. החל משנת 1987 לא אושפזה המשיבה, אך המשיכה לסבול ממשברים פסיכוטיים-אפקטיביים. עוד נכתב בחוות הדעת, כי המשיבה פיתחה תלות ניכרת בבעלה, אשר ממנה היא חורגת רק במצבים פסיכוטיים-מאניים. בנוגע למצבה הנפשי של המשיבה בתקופת החתימה על ההסכם, אין חולק כי היא הייתה בשלב של רמיסיה (הפוגה) במחלתה.

החלטת בית המשפט קמא

4. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ה' גרסטל) קבע כי המשיבה היא אישה חולה מאוד, הסובלת מזה עשרות בשנים ממחלת הסכיזופרניה ומטופלת בתרופות פסיכיאטריות. בהסתמך על חוות הדעת קבע בית המשפט כי כתוצאה מהמחלה, ואף אם אין מדובר בסימפטום ישיר, פיתחה המשיבה תלות סימביוטית בבעלה - תלות כלכלית ונפשית.

5. נוכח מצבה הנפשי נקבע כי אף אם נכונה גרסת המערערת, לפיה קיבלה המשיבה את כל ההסברים הנדרשים עובר לחתימתה על ההסכם, הרי שהמשיבה לא ידעה ולא הבינה את משמעות חתימתה ואת התוצאות שעלולות לנבוע ממנה. לא זו אף זו, בית המשפט קמא קבע כי גם לו הייתה המשיבה מבינה כל זאת, לא היה באפשרותה להימנע מחתימה על ההסכם, הואיל והיא נתבקשה לעשות זאת על יד המשיב, בו, כאמור, פיתחה תלות סימביוטית.

6. בית המשפט קמא דן בעילת הכפיה כמשמעותה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים), המאפשרת לצד שנכפה לבטל את ההסכם, אולם קבע כי אין היא מתקיימת בענייננו. זאת מאחר שעילת הכפיה מתקיימת רק מקום שהכפיה התבצעה על ידי הצד השני לחוזה, ואילו בענייננו התבצעה הכפיה על ידי המשיב, כאשר הוא והמשיבה יחדיו היוו צד אחד לחוזה אל מול הצד האחר, המערערת.

יחד עם זאת, מצא בית המשפט את ההסכם כחסר תוקף משפטי וכבטל מעיקרו ככל שהוא נוגע למשיבה ולזכויותיה. זאת מאחר שנקבע כי נוכח נסיבות המקרה הקשות והתלות החמורה שפיתחה המשיבה בבעלה, עמדה המשיבה בנטל הכבד להוכיח כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הכפיה, על אף שלא לוותה באלימות פיזית, הייתה כה חמורה עד ששללה לחלוטין את רצון המשיבה, ומשכך התקיימה טענת "לא נעשה דבר" המובילה לבטלות ההסכם. עוד נקבע, כי תנאי הכרחי לקיומה של התקשרות חוזית מחייבת הוא שיהא הצד החותם בעל רצון חופשי. על כן, כאשר מדובר באדם חולה, כדוגמת המשיבה, אין תחולה להלכות הרגילות עליהן התבססה המערערת בדבר החזקה שמקימה חתימתו של צד לחוזה.

לעניין התלות השוללת רצון חופשי השווה בית המשפט קמא את הסוגיה נשוא פסק דינו לדוקטרינת "ההשפעה הבלתי הוגנת" בדיני הירושה, לפיה במקרים בהם הוכחה היווצרות תלות מוחלטת של אדם פלוני, בשל גילו המבוגר וחוליו, באדם אחר, שנהיה הזכאי העיקרי או היחידי בשל כך בצוואה של אותו פלוני, ייקבע כי רצונו של פלוני נשלל כליל בשל התלות, ועל כן תוכרז הצוואה כפסולה.

7. לאור האמור לעיל, קיבל בית המשפט קמא את התובענה שהגישה המשיבה לסעד הצהרתי, באופן שההסכם לא יחול ככל שהוא נוגע למבקשת. נקבע, כי אין בכך כדי למנוע את מימוש המשכון, ובלבד שתשמרנה למשיבה זכויותיה על פי כל דין, והוויתור על אותן זכויות עליו חתמה, לא ייחשב כוויתור מצידה.

טענות הצדדים

טענות המערערת

8. לטענת המערערת, במקרה דנן לא קמה כל עילה משפטית לביטולו של ההסכם. באשר למצבה הנפשי של המשיבה טוענת המערערת כי המשיבה לא הוכרזה מעולם כפסולת דין, ומשכך לא נסתרה החזקה המשפטית בדבר כשרותה לבצע פעולות משפטיות לפי סעיף 2 לחוק הכשרות והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962 (להלן: חוק הכשרות). על כן, טוענת המערערת, סעיפים 4-7 לחוק הכשרות לא חלים על המשיבה, וחתימתה על ההסכם היא בת תוקף, וכך גם ההסכם כולו.

המערערת מוצאת חיזוק לטענותיה בסעיפים 84-89 להצעת תזכיר הקודכס האזרחי החדש (קובץ דיני ממונות), שם נקבע הסדר חדש ביחס לפעולה משפטית של מי שלא הוכרז כפסול דין, לפיו במקום ההכרזה השיפוטית על הגבלת הכשרות תבוא הידיעה בפועל או חובת הידיעה של הצד שכנגד ביחס למצבו של הלקוי בדעתו. לטענת המערערת היא לא ידעה דבר אודות מצבה הנפשי של המשיבה שעה שחתמה על ההסכם, ועל כן, לו ההסדר המוצע היה בר תוקף בענייננו, התוצאה המתבקשת, לטענתה, הייתה כי הפעולה המשפטית של חתימת ההסכם, אותה ביצעה המשיבה, שרירה וקיימת, ואין בסיס לביטולה.

9. עוד טוענת המערערת, כי המשיבה חתמה על ההסכם מתוך הבנת תוכנו והשלכותיו. הגרסה העובדתית אותה מציגה המערערת, שלטענתה אף התקבלה בבית המשפט קמא, היא כי בטרם חתמה המשיבה על ההסכם, הסביר לה בא כוח המערערת כל פרט הקשור בחוזה "דבר דבור על אופניו". לטענתה, עצם העובדה כי המשיב חש צורך לאיים על המשיבה בגירושין במידה ולא תחתום על ההסכם, מלמדת כי היא הבינה את משמעות חתימתה. המערערת תומכת טענותיה בחוות הדעת השונות שהוגשו בעניין זה, המאשרות, לדידה, כי אין כל ממש בטענה כי מצבה הנפשי של המשיבה בעת החתימה על החוזה מנע ממנה להבין על מה היא חותמת. בחוות הדעת של ד"ר פלד, שהוגשה לבית המשפט המחוזי מטעם המערערת, נקבע כי בנתונים הקיימים לא ניתן בדיעבד לקבוע שהמשיבה לא הייתה כשירה בעת החתימה על ההסכם. ד"ר פלד הוסיף וקבע: "בכל מקרה בודאי שמי שחתמה בפניו לא היה יכול לפי התנהגותה במועד החתימה לדעת כי מדובר באישה הסובלת ממחלה נפשית מבלי שיקבל על כך דווח ברור".

מבחינה משפטית טוענת המערערת, כי שעה שחתמה המשיבה על ההסכם, חזקה כי קראה והבינה את תוכנו, וכי חתמה עליו לאור הסכמתה. יתרה מכך, לטענת המערערת גמירות דעתו של צד לחוזה נבחנת על פי מימד אובייקטיבי. על כן, לטענתה, בנידון דדן דרישה זו התקיימה במלואה, שכן, היא לא ידעה "דבר וחצי דבר" אודות מצבה הנפשי של המשיבה.

10. נגד טענת העושק אותה העלתה המשיבה, טוענת המערערת כי היא חסרת כל בסיס עובדתי או משפטי, שכן בנסיבות החתימה לא התקיימו כל היסודות הנדרשים לפי עילת העושק. ראשית, המערערת - המהווה את הצד השני לחוזה - לא ניצלה ולא ניסתה לנצל את מצוקת המשיבה, הואיל ולא ידעה כלל על מצוקתה. המשיבה עצמה מודה כי חתמה על ההסכם בעקבות איומי בעלה, ולא בשל מעשה או מחדל של המערערת. שנית, לטענת המערערת, תנאי ההסכם הינם תנאים סבירים של חוזה הלוואה. שלישית, המשיבה הודיעה למערערת על העושק הנטען רק כעבור 4 שנים בעקבות פתיחת הליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא.

11. בנוגע לעילת הכפייה טוענת המערערת כי לא היה מקום שבית המשפט קמא ידון בה, הואיל והיא לא נטענה על ידי המשיבה, שהעלתה בבקשתה שתי עילות בלבד: עילת העושק, מכוח סעיף 18 לחוק החוזים, וטענת חוזה פסול, מכוח סעיף 30 לחוק החוזים. לגופו של עניין, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט בישום עילת הכפיה במקרה הנידון. כך למשל בהשוואה בין מקרה של כפיה למקרה של זיוף חתימה, בהתעלמות מאי ידיעתה של המערערת אודות מצבה הנפשי של המשיבה, בהתעלמות מהודאת המשיבה כי הבינה על מה חתמה ועוד.

12. לטענת המערערת, אין לקבל את טענת "לא נעשה דבר" בענייננו כיוון שלא מדובר במצב בו צד לחוזה חתם על החוזה בהאמינו שהוא מתקשר בעסקה שונה לחלוטין מזו שהתקשר בה, כפי שנדרש בעילה זו. מעבר לכך, לטענתה, לא עמדה המשיבה בנטל ההוכחה הכבד המוטל על הטוען טענת "לא נעשה דבר". לדברי המערערת, שגה בית המשפט ביישמו על הסוגיה של ביטול חוזה את ההלכה בדבר "השפעה בלתי הוגנת" מעולם דיני הירושה, שכן, לדידה, מדובר בעולמות שונים, ואין ללמוד מהאחד על משנהו.

13. מוסיפה וטוענת המערערת, כי המשיבה התנהלה באופן חסר תום לב שכן היא עשתה שימוש ציני במחלתה, באופן שיהלום את התוצאות אליהן שאפה. בבואה לחתום על ההסכם, העלימה המשיבה את דבר קיומה של המחלה מהמערערת במטרה לקבל את ההלוואה, אולם שעה שהגיע הזמן להשיב את הכסף, "שלפה" את עניין המחלה במטרה להביא לביטולו של ההסכם. יתר על כן, לטענת המערערת, בנסיבות האמורות, נכון היה לראות את המשיבה ובעלה - המשיב - כחטיבה אחת שפעלה מול המערערת, ולא להפריד בין האינטרסים של שניהם, שכן בחינת מערכת היחסים ביניהם אינה רלוונטית בכל הנוגע ליחסיהם עם המערערת.

14. המערערת טוענת כי לפסק הדין של בית המשפט קמא השלכות רוחב הרסניות. פסק הדין עלול להוביל ל"מדרון חלקלק", שכן הוא יהווה אסמכתא לכל מי שחפץ להשתחרר מכבליו של חוזה לעשות זאת בעזרת חוות דעת פסיכיאטרית שתקבע כי הוא חתם בהשפעת מאן דהוא, שאינו הצד השני לחוזה, ועל אף שכלפי חוץ לא היה ניתן להבחין בזאת, הוא חתם רק בשל העובדה שחש מאויים ושרצונו החופשי נשלל ממנו. הלכה כזו חותרת תחת יסודות דיני החוזים, והיא מייתרת את הצורך בפרק ב' לחוק החוזים, שעניינו ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו. לא זו אף זו, לדברי המערערת, אם הכרעת בית המשפט קמא תאושר בערעור ייסתם הגולל על מוסד ההלוואות, בשל חשש המלווים מהפרת חוזה ההלוואה על ידי הלווים.

טענות המשיבה

15. המשיבה סוברת כי השאלה סביבה נסב ערעור זה היא: "האם התקשרות עם אדם שברור כי הוא לוקה בנפשו באופן חריף, היא התקשרות שיש בה לחייב את החולה גם במצב בו הוא מצוי, וזאת רק מהטעם שלא הוכרז כפסול דין?" לדידה, קביעותיו של בית המשפט קמא נכונות ומוצדקות.

16. במוקד טיעוניה של המשיבה עומדת הטענה בדבר מצבה הנפשי. לדבריה, מאז פרוץ המחלה היא שבר כלי, חסרת יכולת תפקוד, ותלויה תלות מוחלטת בבעלה בכל דבר ועניין. לטענתה, תיאור זה מתאר נכונה את מצבה גם ביום החתימה, טענה הנתמכת בנסיבות שאפפו יום זה. המשיבה טוענת כי היא אינה זוכרת את זהות הנוכחים במשרד בו התבצעה החתימה, לא הוסבר לה דבר בטרם חתמה, והחתימה התבצעה רק בעקבות איומי בעלה, שכללו אף איום להתגרש אם תסרב לחתום על ההסכם. לטענת המשיבה, היא לא הבינה את מהות ההסכם עליו נתבקשה לחתום ואת השלכותיו, וקל וחומר שלא הייתה יכולה להיות לה, בנסיבות האמורות, אפשרות בחירה ורצון חופשי שיובילו לגמירות דעתה בעניין. על כן, היא טוענת, מתקיימת עילת "לא נעשה דבר" המובילה לבטלות החוזה.

לדידה, המצב המשפטי של "לא נעשה דבר" ייתכן גם שעה שמדובר במצב בו שלילת חירותו של החותם היא כל כך מקיפה ויסודית, שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי עד כדי כך שלא נוצר כלל חוזה בנסיבות אלו.

17. עוד טוענת המשיבה, כי הליקוי הקשה במצבה הבריאותי והמנטאלי, נוכח מחלת הנפש ממנה היא סובלת ותלותה המוחלטת בבעלה, הוא פגם היורד לשורש היסודות הנדרשים להסכמה חופשית ורצון חופשי, ועל כן יש להצהיר על בטלות ההסכם בהיותו נגוע בכפיה כמשמעותה בחוק החוזים. בחוות הדעת של ד"ר לריה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי מטעם המשיבה, נקבע כי המשיבה לא התעניינה בפרטים או במשמעות החתימה לגביה, וברי כי היא לא עיינה ב"אותיות הקטנות". ד"ר לריה מסכם את הדברים באומרו:

"מתוך התיעוד, המצוטט כאן, לגבי מצבה הנפשי סביב היום בו חתמה על החוזה עולה חשש ממשי כי יתכן ותקופה קצרה לפני יום החתימה הופר האיזון התרופתי שלה מסיבה כלשהי וביום החתימה, כתגובה לאיום הגירושין של בעלה, פיתחה מצב היפומאני – הגנתי קצר טווח שערער במשהו את כושרה לשקול מעשיה, או, למצער, מנע ממנה לעשות בחירה מרצון חופשי" (עמוד 9 לחוות הדעת של ד"ר לריה שהוגשה מטעם המשיבה).

לטענת המשיבה, תיאור מצבה הנפשי והשלכותיו מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בחתימה על הסכם שמוביל להוצאתה מביתה.

18. לטענת המשיבה, אין זה ראוי שבית משפט זה יתערב בהכרעת הערכאה הראשונה הן מכיוון שאין הצדקה במקרה זה להתערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים, לרבות ממצאי מהימנות העדים ואמיתות עדותם, שנקבעו בערכאה הראשונה, הן כיוון שהלכה היא כי אין זו דרכו של בית המשפט של הערעור להתערב בפסק דין הצהרתי שניתן על ידי הערכאה הקודמת.

דיון

ההיבט העובדתי

19. לית מאן דפליג כי המשיבה חולה במחלת נפש סכיזופרנית, אשר משפיעה על התנהגותה ברמה זו או אחרת. מוקד המחלוקת העובדתית בין הצדדים הוא בשאלת נסיבות חתימתה של המשיבה על ההסכם, תוך התייחסות לחומרת מחלתה בנקודת זמן זו, והשפעתה על כושרה של המשיבה. בהכריעו במחלוקת זו קבע בית המשפט קמא כי אף לו סופקו כל ההסברים הנדרשים למשיבה עובר לחתימתה על ההסכם, לא היה ביכולתה להבין את תוכנם. עוד נקבע, כי אף לו הבינה המשיבה את תוכנם, לא היה באפשרותה להימנע מחתימה על ההסכם נוכח מחלת הנפש בה לקתה, התלות הסימביוטית שפיתחה בבעלה, והאיומים אליהם נחשפה מצידו.

20. לא מצאתי טעם לחלוק על קביעותיו של בית המשפט קמא בכל הנוגע לממצאים העובדתיים. כלל הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים העובדתיים, שקבעה הערכאה הדיונית, לרבות ממצאי מהימנות העדים, אלא במקום בו קיימת טעות בולטת בשיקוליה של הערכאה הדיונית, או שקיים פגם היורד לשורש העניין (ראו: ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' תחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד מ(4) 536, 544-545 (1997); ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3) 441, 451 (1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 619 (מהדורה שמינית, עו"ד טובה אולשטיין עורכת, 2005)). אכן, קביעת ממצאים עובדתיים נכון שתהא מסורה לשופט ששמע וראה את העדים על דוכן העדים והתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותם (ראו: ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 769 (1981)). בענייננו, עולה בברור מפסק דינו של בית המשפט קמא כי הממצאים העובדתיים אותם קבע הוסקו כתוצאה מהתרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים ומחקירותיהם. כך למשל הקביעה כי: "האומללות האמיתית שעלתה ממנה (מהמשיבה - ע.א) שכנעה אותי באופן ברור שלמבקשת (למשיבה – ע.א) לא היה כל רצון חופשי וכל שיקול דעת". על כן, כאמור, איני רואה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא.

אציין, כי כשלעצמי נראית לי יותר המסקנה כי הגם שלא היתה המשיבה יכולה להימנע מלחתום על ההסכם, הרי שהיא הבינה את משמעות חתימתה. מסקנה זו נתמכת בחוות הדעת שהוגשו ובעדויות השונות שנשמעו בעניין זה. יחד עם זאת, אין מקום להרחיב את הדיון בשאלה זו משני טעמים. ראשית, אף אם ניתן לחלוק על קביעתו של בית המשפט קמא בנקודה זו, לא נראה כי מדובר ב"טעות בולטת" או ב"פגם היורד לשורש העניין", המצדיקים את התערבותי. שנית, אין נפקות להכרעה בשאלה זו בענייננו. מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט קמא בדבר שלילת יכולת הבחירה של המשיבה. מה לי העדר הבנתה של המשיבה, מה לי שלילת יכולת הבחירה שלה, בין כך ובין כך לא יכול להיות ספק כי רצונה החופשי נשלל ממנה לחלוטין.

ההיבט המשפטי

כשרות משפטית וגמירות דעת

21. תנאי סף לתוקפה של כל פעילות משפטית הוא שמי שעשאה היה בעל כשרות משפטית לעשותה. סעיף 2 לחוק הכשרות קובע חזקה משפטית המורה כי:

2. כשרות לפעולות משפטיות

כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט.

אם כן, אדם אשר לא הוכרז כפסול דין, חזקה עליו כי הפעולות המשפטיות אשר ביצע הן בנות תוקף. בענייננו לא הוכרזה המשיבה כפסולת דין, ואף לא נתקבלה בקשה מצידה או מצד קרובי משפחה לעשות כן, ולפיכך, הייתה המשיבה בעלת כשרות משפטית עת חתמה על ההסכם. קביעה זו מקימה, כאמור, חזקה כי פעולתה המשפטית היא בת תוקף.

22. יחד עם זאת, חוק הכשרות אינו מוציא את תחולתן של הוראות חוק החוזים, ועל כן ניתן, במידת הצורך, להיזקק לעילות המופיעות בחוק זה, וביניהן: גמירות דעת, טעות, הטעיה כפיה ועושק, על מנת לבטל פעולות משפטיות שעשה הלוקה בנפשו שלא הוכרז כפסול דין או שטרם הוכרז ככזה (ראו: רע"א 3323/98 זקן נ' קצין התמלוגים, פ"ד נז(5) 577, 587 (2003); ע"א 1101/99 ברקוביץ' נ' ברקוביץ', תק-על 99(2) 362 (1999)). אומרים על כך המלומדים דניאל פרידמן ונילי כהן:

"קיימים מצבים אחרים שעשויים לפגום, לעתים באופן זמני לעתים באופן קבוע, בכושרו הנפשי או השכלי של אדם. חוק הכשרות המשפטית אינו עוסק בהם. מדובר בפגמים הנגרמים עקב זקנה, מחלה גופנית או נפשית, תאונה, נטילת סמים או שתיית משקאות משכרים. מתקשרים שלוקים בחלק מן הפגמים מהסוג הנדון עשויים להיות מוכרזים פסולי דין. אך ודאי אין הצדקה להכריז על אדם פסול דין, אם מדובר בפגם חולף. במקרה כזה, כמו במקרה של עסקה שנעשתה טרם יוכרז אדם פסול דין, יחול חוק החוזים... במקרים קיצוניים של אובדן כושר הבנה ושיפוט, עשוי החוזה להיות בטל לחלוטין, ומנקודת ראותו של אותו אדם 'לא נעשה דבר' (Non est Factum). במקרים אחרים עשויים לחול העילות הכלליות של הפגמים ברצון, כשהעילה הטיפוסית היא כאמור עושק" (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 1013-1015 (1992) (להלן: פרידמן וכהן)).

כעת נדרש, אפוא, לבדיקת הוראות חוק החוזים הרלוונטיות לענייננו.

23. עקרון העל של דיני החוזים בישראל הוא חופש החוזים. עקרון זה מבטא, בין היתר, את החופש להתקשר בחוזים - חופש ההתקשרות, והחופש לעצב את תוכנם - חופש העיצוב. המלומדת גבריאלה שלו מגדירה את חופש ההתקשרות כ"חופש לבחור את סוג החוזה הרצוי לצד המתקשר והחופש להחליט אם בכלל להתקשר בחוזה ועם מי להתקשר" (ההדגשות שלי – ע.א) (ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים 25 (מהדורה שנייה, 2003) (להלן: שלו)). במילים אחרות: על מנת שחוזה יחייב מבחינה משפטית נדרש שיתקיים בו היסוד ההסכמי, קרי, הסכמה מודעת ומכוונת של הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב (ראו: שלו בעמ' 5-6. להרחבה בנושא תורת הרצון והאידיאליזציה של חופש החוזה ראו: פרידמן וכהן בעמוד 15-20). בעניין זה נאמר:

"החוזה הוא כלי לביטוי רצונם של הצדדים, ועל דיני החוזים שולט עקרון חופש החוזים. משמעות הדבר היא, כי, על-פי-רוב, חופשיים הצדדים להחליט, אם להתקשר בחוזה מסוים אם לאו, ולעצב את תוכנו של החוזה כפי רצונם"(גבריאלה שלו, תניות פטור בחוזים 34 (תשל"ה)).

חופש החוזים, שכאמור אחת מנגזרותיו היא חופש ההתקשרות, מהווה זכות יסוד חוקתית, והוא הוגדר בפסיקה ובספרות כאחד מעקרונות היסוד של תפיסת המשפט הישראלית (ראו: ד"נ 22/82 בית יולס בע"מ נ' רביב משה ושות' בע"מ, פ"ד מג(1) 441, 478, 486 (1989); רע"א 5248/90 אנטין נ' פרנקל, פ"ד מה(5) 139, 143 (1991); ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 508, 533 (1992)). כך נאמר בספרות המשפטית:

"ביסוד החוזה מונחת האוטונומיה של הרצון הפרטי. אוטונומיה זו כוללת, בין השאר, את החופש להתקשר או שלא להתקשר בחוזה... חופש זה על היבטיו השונים הוא זכות חוקתית... בישראל נגזר אופיו החוקתי של חופש החוזים מזכות היסוד בדבר כבוד האדם והקניין" (אהרון ברק פרשנות במשפט כרך ד 78 (תשנ"ד)).

ברם, במציאות היום-יומית יכולות להתעורר סיטואציות בהן נכרת חוזה חרף העדר הסכמה אמיתית בין הצדדים, כך למשל צד שחתם על חוזה בעקבות הטעיה או כפיה. דוגמא אחרת למקרה בו צד לחוזה מוצא עצמו בחוזה שלא רצה בו תתכן כאשר אותו צד חתם על המסמך שעה שהיה לוקה בשכלו או בנפשו. דיני החוזים המודרניים, וביניהם המשפט הישראלי, מצאו את הפתרון לקושי זה בתיאוריה האובייקטיבית, לפיה יבוכר הגילוי החיצוני של ההסכמה על פני הכוונות או המחשבות המלוות אותה. משמעות הדברים היא כי העדר הסכמה ממשית של צד לחוזה, לא תוביל בהכרח לביטולו (שלו בעמ' 6; פרידמן וכהן בעמ' 29-32; וכן ע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב – אחים פרץ בע"מ נ' בוחבוט, מז(1) 357 (1993) (להלן: עניין פרץ)).

24. תנאי חיוני לקיומו של חוזה הוא הסכמת הצדדים, אשר נבחנת, בין היתר, על פי קיומה האובייקטיבי של גמירות דעת הצדדים להתקשר בחוזה, והמבטאת את הדרישה למפגש רצונות, דהיינו רצון מגובש, כוונה רצינית והחלטיות (ראו: סעיפים 2 ו- 5 לחוק החוזים ושלו בעמ' 86).

25. חוק החוזים אימץ, כאמור, את המבחן החיצוני- אובייקטיבי לקיומה של גמירות הדעת, לפיו מושם הדגש על הגילוי החיצוני של ההסכמה ולא על הכוונות או המחשבות המלוות אותה (ראו: שלו בעמ' 85, פרידמן וכהן בעמ' 156. בפסיקה ראו למשל: ע"א 392/80 קדר נ' אתרים, פ"ד לו(2) 162 (1982); עניין פרץ; ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998)). משכך, יתכן מקרה בו חוזה יהיה בר תוקף, חרף העובדה כי אחד הצדדים לחוזה היה חסר גמירות דעת סובייקטיבית, וזאת כאשר ניתן היה להסיק באורח סביר מדבריו או מהתנהגותו גמירת דעת להתקשר עם הצד השני בחוזה. המבחן האובייקטיבי נושא בחובו שני יתרונות בולטים: ראשית, לרוב קיימת זהות בין הרצון הפנימי של המתקשר להצהרתו החיצונית, ומבחינה הוכחתית-ראייתית קל הרבה יותר להיאחז בסממנים חיצונים, מאשר לבחון כליות ולב. שנית, המבחן האובייקטיבי מגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני לחוזה.

בענייננו לא הוכח כי הנסיבות האובייקטיביות והתנהגותה החיצונית של המשיבה בעת חתימת ההסכם העידו על אי גמירות דעת מצידה. ההפך הוא הנכון: ההסכם נחתם במשרד מסודר; ההסכם נחתם בנוכחות עורכי דין; בא כוח המערערת הקריא והסביר למשיבה את פרטי החוזה. לא זו אף זו, חתימת המשיבה על ההסכם יש בה כדי להעיד חיצונית-אובייקטיבית על גמירות דעתה (ראו: ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי, פ"ד לז(1) 589 (1983)).

26. על אף חוסנו של המבחן האובייקטיבי במשפט הישראלי בכל הנוגע לגמירות דעת הצדדים, היו שסברו כי ישנם פרצות וחריגים בהם יועדף המבחן הסובייקטיבי. דעה כזו הובאה על ידי גבריאלה שלו:

"במקרים פתולוגים וקיצוניים בהם נעדרת זהות כזו (בין הרצון הפנימי להצהרה החיצונית – ע.א) תידחה הדרישה ל"העדה" מפני הדרישה המהותית של גמירות דעת; מקום שבו אין גמירות דעת ויש כביכול העדה, החזות החיצונית ריקה מתוכן ולא נקשר חוזה" (שלו בעמ' 87, הערת שוליים 16. הדברים מופיעים גם ב: גבריאלה שלו "טעות בחתימה - האומנם לא נעשה דבר?" משפטים יא (תשמ"א) 501, 516 (להלן: טעות בחתימה)).

אציין כי יש המתנגדים לקבל את דבריה של גבריאלה שלו, באומרם כי באשר לגמירות דעת הצדדים יש לדבוק במבחן האובייקטיבי, וכי הטיפול באותם "מקרים פתולוגים" יעשה באמצעים אחרים (ראו: פרידמן וכהן בעמ' 156-157 וכן מיגל דויטש "החוזה הכפוי והחופש מהתקשרות בחוזה" עיוני משפט טז (1991) 35, 38-39). בענייננו אין נפקות להכרעה בשאלה זו, שכן השימוש בדוקטרינת "לא נעשה דבר", שתידון להלן, מספק למערכת המשפטית את הגמישות אליה כיוונה שלו בדבריה.

"לא נעשה דבר"

27. מה דינו של חוזה שנחתם בשעה שאחד הצדדים לחוזה נעדר רצון חופשי לעשות כן עקב כפיה חמורה ששללה לחלוטין את יכולת הבחירה שלו? בהתקיים התנאים הנדרשים, שיפורטו בהמשך, ואף אם הנסיבות החיצוניות העידו על גמירת דעתו של החותם, יתכן ונראה את החוזה כבטל, דהיינו, נעדיף את "תורת הרצון" - הכוונה הסובייקטיבית, על פני "תורת ההכרה" - החזות האובייקטיבית. דוגמאות לכפיה חמורה שכזו הן למשל: חתימה מתוך שינה או היפנוזה, חתימה שנעשתה תוך הולכה בכוח של יד החותם על פני הנייר, חתימה שנעשתה תחת איומי אקדח ממשיים ועוד. כפיה חמורה המגעת עד כדי שלילת רצונו של המתקשר תתכן גם במקרה של מחלת נפש חמורה (ע"א 162/74 פרידמן נ' בדריאן, פ"ד כט(2) 724 (1975) (להלן: עניין פרידמן)). אומרים על כך פרידמן וכהן:

"דוגמא נוספת להעדר רצון (להבדיל מרצון פגום) היא זו של מי שמפאת גילו הרך, או מצבו הפיסי או הנפשי, איננו יודע כלל מה הוא עושה. זאת, למרות שהדבר לא נאמר במפורש בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות" (ההדגשות שלי- ע.א) ( פרידמן וכהן בעמ' 686).

הקונסטרוקציה המשפטית הרלוונטית לעניין זה היא טענת "לא נעשה דבר", הנקראת גם "טענת האפסות" (non est factum).

28. מקורה ההיסטורי של טענת לא נעשה דבר הוא במשפט האנגלי של ימי הביניים, אז שימשה הטענה צד לחוזה שנתבע על פי חוזה תחת חותם שכלל לא נחתם על ידו. על פי ניסוחה המודרני של הטענה, כפי שנוסח במאה ה- 19, אין תוקף לחתימה על חוזה שלא לוותה בכוונה. דהיינו, צד לחוזה שחתם על החוזה מבלי שהתכוון לכך יכול במקרים חריגים וקיצוניים להשתחרר מהחוזה בטענת "לא נעשה דבר".

29. המשפט הישראלי אימץ את טענת "לא נעשה דבר" עוד בטרם נחקק חוק החוזים (ראו למשל: ע"א 467/64 שוויץ נגד סנדור, פ"ד יט(2) 113 (1965); ע"א 413/79 אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29 (1980) (להלן: עניין אדלר)). השימוש בטענה זו התאפשר ומתאפשר גם במסגרת חוק החוזים ( ראו למשל: ע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד, פ"ד מ(1) 75 (1989) (להלן: עניין חיימוב); ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מד(1) 341 (1990) (להלן: עניין טוויל)).

30. מהותה וגבולותיה של טענת "לא נעשה דבר" נבחנו בהרחבה בפסק דינו של בית הלורדים Gallie v. Lee(בבית הלורדים פורסם פסק הדין בשם: Saundres v. Anglia Building (1970) 3 All E.R 961 (להלן: עניין Gallie)). פסק הדין קבע כי תחולתה של טענת "לא נעשה דבר" מותנית בקיומם של שני יסודות (ראה גם טעות בחתימה בעמ' 508-511 ועניין אדלר). הראשון הוא קיומו של שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי עליו חתם לבין המסמך עליו חתם למעשה. בית המשפט בעניין אדלר מצטט מפסק הדין בעניין Gallie:

"יש לראות מסמך כבטל (להבדיל מראייתו כניתן לביטול), אך ורק כאשר יסוד ההסכמה למסמך נעדר לחלוטין, היינו, (אם נאמר זאת) בצורה מוחשית יותר, כאשר העסקה אותה נועד המסמך ליצור, היא שונה באופן בסיסי (essentially) מבחינת מהותה (substance) או מבחינת סוגה, מן העסקה אשר (אחד הצדדים - מ' ש') נתכוון אליה." (ע' 1026) בית-המשפט מוסיף ומעיר בהקשר זה כי לצד הביטוי essentially או במקומו ניתן היה לנקוט שמות תואר דומים כגון "radically" ,"basically" או "fundamentally". (עניין אדלר בעמ' 38).

לרוב נטענת טענת "לא נעשה דבר" במקרים של טעות ואז, כאמור, על הצד הטוען זאת להוכיח קיומו של שוני מהותי או קיצוני בין המסמך עליו חתם ובין המסמך עליו האמין שחתם. כאשר נטענת הטענה במקרים של כפיה, או אז יש להוכיח כי הכפיה הגיעה לכדי "כפיה קיצונית", קרי, לא רק פגעה ברצונו החופשי של החותם אלא שללה אותו לחלוטין:

"נראה שאם מרווח הבחירה שנותר לו הוא כה צר, עד שכמעט אין בידיו ברירה כלל, יהא החוזה בטל לחלוטין ולא רק ניתן לביטול. לפי גישה זו ההבחנה בין חוזה הניתן לביטול מחמת כפיה לחוזה בטל לחלוטין היא עניין של דרגה. חוזה שנקשר בעקבות כפייה "רגילה" או מדרגת חומרה שאיננה קיצונית עד כדי כך, יהיה ניתן לביטול בלבד. לעומת זאת במקרי כפיה קיצוניים יהיה החוזה בטל לחלוטין" (פרידמן וכהן בעמ' 982).

היסוד השני הנדרש הוא העדר רשלנות מצידו של הצד שהוטעה או שנכפה (ראו למשל: ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי, פ"ד מד(1) 304, 310 (1990)). לרוב, משמעות יסוד זה היא כי לא יוכל צד שחתם על החוזה מבלי שטרח לקוראו להינצל מחיוביו החוזיים בטענה שלא נעשה דבר:

"אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. ... לא תעמוד טענת non est factum גם כאשר החותם חתם בלי דעת וזאת כאשר האדם חותם על-פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהיתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואמון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה" (עניין אדלר בעמ' 38).

ההיגיון העומד בבסיס יסוד זה הוא למנוע מהמעוול ליהנות מעוולתו.

יצויין, כי להבדיל מעילת הכפיה, כמשמעותה בסעיף 17 לחוק החוזים, בטענת "לא נעשה דבר" אין דרישה כי הכפיה תתבצע על ידי הצד השני לחוזה או מי מטעמו (ראו: פרידמן וכהן בעמ' 962).

31. באשר למישור הראייתי, ברי כי מדובר בטענת הגנה ועל כן נטל ההוכחה של יסודות הטענה מוטל על כתפי צד לחוזה המבקש להשתחרר מהקיום החוזי בטענה שלא נעשה דבר. נטל ההוכחה בעניין זה הוא כבד יותר מן נטל הרגיל במשפט האזרחי, ונדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד משמעית ופוזיטיבית והוכחות חותכות (ראו: טעות בחתימה בעמ' 511; עניין שוויץ; עניין פרידמן), כדברי השופטת דורנר:

"הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר" הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. שכן "בדרך-כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (השופט יואל זוסמן בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(113 (2 [להלן: ע"א שוויץ], בע' 117). על המעלים טענת אפסות לסתור חזקה זו, ולהוכיח את גירסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה" (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, תק-על 2000(2) 1566, 1571 (2000) (להלן: עניין לופו)).

וכך אומרת השופטת פרוקצ'יה:

"כוונת הדברים לכך כי מידת ההוכחה במובן כמות הראיות ומשקלן הנדרשת לצורך ביסוס טענת "לא נעשה דבר" כבדה יותר מזו הנדרשת במשפטים אזרחיים העוסקים בעניינים אחרים והדבר נובע מטיבו ורצינותו של הענין.
...
טענת "לא נעשה דבר" מבקשת לקעקע את יסודות קיומו של החוזה אף שהנתבע הטוען לה חתם עליו. היא באה לסתור את החזקה כי החותם על מסמך קרא, יודע ומבין את תוכן הדברים האמורים בו. ככזו, היא מרחיקת לכת ובעלת משמעות "קיומית" לחוזה. רק סביר הדבר כי בנסיבות אלה מידת ההוכחה שתידרש לביסוס הטענה תהיה מידה משמעותית, מעבר לזו הנדרשת דרך כלל לגבי טענות הגנה אחרות המועלות כנגד תביעה חוזית" (ע"א 36/99 ראובן נ' עזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל, תק-על 2001(1) 1380, 1387 (להלן: עניין ראובן)).

32. מהו הסעד הניתן מקום שמתקבלת טענת "לא נעשה דבר"? לרוב כאשר חוזה נקשר עקב כפיה, הסעד הוא שהחוזה ניתן לביטול (נפסדות), כך עולה מסעיף 17 לחוק החוזים. אף על פי כן, במקרים קיצוניים של כפיה, כאמור, לא יווצר חוזה כלל, ומה שנחזה כחוזה יהיה בטל לחלוטין. דהיינו, הסעד הניתן בגין טענת "לא נעשה דבר" הוא בטלות החוזה (void) ולא נפסדותו (voidable), שכן במקרים אלו אין מדובר בפגיעה ביכולת הבחירה של החותם, אלא בשלילתה לחלוטין (ראו: פרידמן וכהן בעמ' 982).

מספר הבדלים מרכזיים מבחינים בין סעד הבטלות (חוזה בטל) לסעד הנפסדות (חוזה הניתן לביטול), כאשר אחד מהם רלוונטי לענייננו: בחוזה בטל אין כל צורך בפעולת ביטול, בעוד שבחוזה הניתן לביטול נדרשת הודעת ביטול מכוח סעיף 20 לחוק החוזים. על כן, אם יכריז בית המשפט על חוזה כבטל מחמת טענת "לא נעשה דבר", לא נראה באי ההודעה על ביטול החוזה, מצידו של הטוען לכך, כמכשול.

33. על האמת להיאמר: בעייתיות רבה עלולה לצמוח כתוצאה מקבלת טענת "לא נעשה דבר". ראשית, קבלת הטענה בתקופה בה חל חוק החוזים מעוררת חוסר נוחות, שכן היא לא מצאה מקום בחוק זה. יטען הטוען כי המחוקק ליקט את העילות הראויות בעיניו, והעניק להן תוקף חוקי משהכניסן לחוק החוזים. על דרך הסדר שלילי ניתן לטעון, כי שעה שטענת "לא נעשה דבר" לא הוזכרה בחוק זה, הרי שאין להחילה עוד (ראו: עניין לופו בעמ' 1573 ועניין ראובן בעמ' 1387). שנית, פסיקה שתאפשר בטלות חוזה בגין טענת "לא נעשה דבר" מעלה חשש מפני "מדרון חלקלק". כפי שטוענת המערערת בסיכומיה, ראשיתה של הדרך בקבלת הטענה במקרים קיצוניים מעיין דא ואחריתה מי ישורנה. בהעדר יכולת להתגונן מפני טענות מסוג זה, לא יוכל מלווה להבטיח את השבת כספו. תופעה זו עלולה להוביל לתוצאות קשות החל בהעלאת מחירי הפרמיה, דרך דרישת הוכחת מצבו הנפשי של החותם בטרם יחתום, וכלה בפגיעה בוודאות החוזית. שלישית, מתן סעד של בטלות חוזה בעקבות טענת "לא נעשה דבר" עלול לפגוע באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. חתימה על החוזה מבטאת את הבנתו והסכמתו של החותם (ראו: ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2000(3) 396 (2000) (להלן: עניין דטיאשוילי) וכן ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365 (2002) (להלן: עניין ערד)). משכך, במקרה בו לא היו נסיבות חיצוניות המעידות אחרת, אין באפשרות הצד שכנגד לדעת על העדר רצונו החופשי של החותם. ראיית החוזה כבטל עלולה להשית את הנזק על צד תמים, מבלי שקמה לכך הצדקה ממשית.

34. ערה אני לכל האמור, ויחד עם זאת, דומה כי בסופו של יום, אין מנוס מלקבל את "טענת לא נעשה דבר" במקרים מסוימים ובכפוף לדרישות האמורות. יש ולעיתים נראה בקיום החוזה משום חוסר הוגנות כלפי אותו צד שהוטעה או שנכפה, שהרי אם נחייב אותו בחוזה יהיה בכך משום שלילת חופש החוזים שלו (על חשיבות חופש זה ראו: סעיף 23 לפסק הדין) ומשום כפירה באמת הסובייקטיבית. חוסר הוגנות זה יתפוגג רק אם נראה באותו חוזה כבטל. באשר לבעייתיות הצומחת מהעדרה של עילת "לא נעשה דבר" מחוק החוזים, נראה כי הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. הפסיקה הישראלית המשיכה לדון בטענה זו גם לאחר שחוק החוזים נכנס לתוקפו, חרף העדרה ממנו (ראו למשל: עניין חיימוב ועניין טוויל), הואיל והבטלות – הסעד הניתן בגין טענת "לא נעשה דבר" – מושתתת על הנחת המוצא של דיני החוזים, והיא שהחוזה הוא פרי יצירת הצדדים, קרי חופש החוזים. ודוק: אין משמעות הדבר כי יש ל"התיר את הרסן" ולהפעיל את עילת "לא נעשה דבר" כל אימת שצד התחייב בחוזה מבלי שהתכוון לעשות כן. החשש מפני "המדרון החלקלק" והפגיעה האפשרית בוודאות החוזית מחייבים אותנו לנקוט כלפי טענת "לא נעשה דבר" בגישה פרשנית מצמצמת, שבאה לידי ביטוי בדרישות הנוקשות שהוצגו בפסיקה ובספרות, הן במישור המהותי (מקרים "קיצונים ופתולוגים") והן במישור הראייתי ("ראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה"). ההקפדה האמורה מצאה מקום אף בדבריו של בית המשפט קמא:

"ואדגיש: אין מדובר באותם מקרים שבהם "אשה טובה עושה רצון בעלה"; מקרים שברגיל לא תישמע בהם טענה כגון דא. מדובר במקרה יוצא דופן של אישה הלוקה בנפשה מזה תקופה ארוכה, שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית מבחינתה, בה לא הייתה יכולה, הלכה למעשה, לפעול אחרת" (ה"פ (ת"א) 177/03 בר לוי נ' הדר - חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם) בעמ' 10 לפסק הדין).

35. הדרישות הנוקשות באשר להתקיימות יסודות טענת "לא נעשה דבר" אינן מסייעות בפתרון הבעייתיות הנוצרת כתוצאה מהפגיעה האפשרית באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. מחד גיסא, חיוב צד בחוזה, כאשר חתימתו ניתנה מתוך כפיה קיצונית ופתולוגית ששללה לחלוטין את רצונו החופשי, עלול לפגוע, באופן בלתי הוגן, באותו צד נכפה. מאידך גיסא, אם נראה את החוזה כבטל, ונפטור את אותו נכפה מחיוביו החוזיים, ייתכן ויהיה בכך משום חוסר הוגנות כלפי הצד שכנגד, מאחר שלא היה ביכולתו לדעת כי הצד שמולו חותם שלא מתוך רצון וכוונה. ה"מאבק", למעשה, הוא בין עקרון חופש החוזים ובין אינטרס ההסתמכות, וההכרעה במאבק זה היא בבחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". הפסיקה, כאמור, העלתה על נס את עקרון חופש החוזים, אך קבעה כי בחינת הדברים תהא אובייקטיבית, קרי, הגנה בסופו של יום על אינטרס ההסתמכות. טענת "לא נעשה דבר" היא בבחינת חריג לתורה האובייקטיבית, ומשכך שומה עלינו לפעול לצמצום הנזק הנגרם מחריגה זו.

טענת "לא נעשה דבר" אינה החריג היחיד לתורה האובייקטיבית, ואף בחוק החוזים עצמו ניתן למצוא הסדרים המהווים חריגים דומים, ככל שהדברים נוגעים ל"מאבק" בין חופש החוזים לאינטרס ההסתמכות. כך למשל הוא סעיף 14(ב) לחוק זה, הקובע כי במצב בו צד לחוזה חתם עליו מתוך טעות, ניתן יהיה לבטלו על אף תום ליבו של הצד שכנגד. צמצום הפגיעה הנגרמת מחריגה זו נעשה בעניין זה באמצעות שלושה "שסתומי בטחון", שנקבעו בחוק, שמטרתם להגן על הצד השני לחוזה: הצורך בפנייה לבית המשפט לשם ביטול החוזה; התניית הביטול בשיקולי צדק; האפשרות לחייב את הטועה בפיצויים (ראו: שלו בעמ' 195-196).

סעיף 179(ב) להצעת תזכיר הקודכס האזרחי החדש (קובץ דיני ממונות) מציע הסדר מקביל לזה הקבוע בסעיף 14(ב) לחוק החוזים אף ביחס לכפייה שנעשתה על ידי צד שלישי (ראו: מיגל דויטש פרשנות הקודכס האזרחי כרך א 416-418 (2005)). סעיף זה יכול היה להסדיר את הסכסוך שארע בענייננו, אולם הקודכס האמור טרם ניכנס לתוקף, ומשכך מלאכת ההכרעה בהתנגשות האינטרסים מוטלת על כתפי בית המשפט.

36. כמצוות בית משפט זה, בהתנגשות בין שני אינטרסים או בין זכות לאינטרס עלינו להפעיל מערכת איזונים (על הצורך באיזונים ראו: בג"ץ 2481/93 דיין נ' ניצב יהודה וילק, פ"ד מח(2) 456 (1994); בג"ץ 5936/97 לם נ' דל, פ"ד נג(4) 673 (1999). על סוגיית האיזונים במשפט הפרטי ראו למשל: רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ ואח' נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל, תק-על 2006(1) 2609 (2006)). כאמור, בנסיבות בהן מתקיימים יסודות טענת "לא נעשה דבר" יתכן ויהיה בקיום החוזה משום פגיעה בצד שנכפה או שהוטעה, ובאי קיום החוזה משום פגיעה בצד שכנגד. הצד שנכפה או הוטעה ומבקש את ביטול החוזה הינו תמים ואין בפעילותו "אשמה", ועל כן לכאורה אין הצדקה לחייבו בחוזה ולהשית את הנזק עליו. אולם, אם המצג האובייקטיבי לא תאם את הכוונה הסובייקטיבית של החותם, הרי שגם הצד שכנגד הינו תמים וחסר אשמה, ומשכך הרי שגם לגביו נכונה האמירה כי אין הצדקה להשית את הנזק עליו. בהנחה שקיים נזק, ויש להשיתו על מי מן הצדדים תמי הלב, נראה כי נכון ואף צודק להשיתו על הצד שנכפה או הוטעה, שכן הוא זה שאיתרע מזלו. מצב הדברים הוא כזה שמטבע הדברים הנזק מושת על הנכפה, ואם לא קמה הצדקה מיוחדת לכך, איני רואה טעם להעביר נזק זה אל הצד שכנגד. שאיפה להכרעה צודקת, נכונה ומאוזנת בעניינים בהם מועלית טענת "לא נעשה דבר", דורשת, כמובן, את קיומן של שתי הדרישות שהוצגו לעיל, קרי שוני משמעותי והעדר רשלנות (ראו סעיף 30 לפסק הדין) כתנאי הכרחי לקבלת הטענה, אך הן לבדן לא בהכרח מהוות את אותה הצדקה הנדרשת להעברת הנזק, באם הוא קיים, ועל כן נראה כי לא ניתן להסתפק בהן בלבד.

על השופט היושב בדין במקרים מעיין אלה לבחון את הדברים מזווית ראיה נרחבת יותר, תוך התחשבות במכלול השיקולים הרלוונטיים בהתאם לכל מקרה ולנסיבותיו. כך למשל יש לבחון האם יש בידי הטוען לבטלות החוזה אפשרות תביעה למתן סעד חלופי כלפי גורם אחר, שאינו הצד השני לחוזה, שנושא ב"אשמה" כלשהי לסכסוך המשפטי. אם אפשרות כזו אכן קיימת, הרי שראוי להותיר את החוזה על כנו, שכן במקרה כזה לא קיימת הצדקה לפגוע בצד השני לחוזה, שפעל בתום לב. כמו כן יש לתת את הדעת לזמן שחלף מיום כריתת החוזה ועד ליום בו התבקש ביטולו של החוזה. איני רואה מקום לקבוע מסמרות בעניין, אך נראה כי ככל שתארך התקופה האמורה, כך נחלשת ההצדקה לקבל את טענת "לא נעשה דבר". יתרה מזאת, על בית המשפט לעמוד על הגורמים שהניעו את הצד שתובע את בטלות החוזה לטעון את טענת "לא נעשה דבר" דווקא בנקודת הזמן בה נטענה. במילים אחרות: יש לבחון האם השתנו הנסיבות באופן שהפך את ביטול החוזה ל"משתלם" לצד שטען זאת, שאם כך הדבר הרי שיתכן ותמימות ליבו של התובע אינה מלאה. שיקול נוסף שיש בכוחו להשפיע על תוצאת הדיון הוא זהות הצדדים, הבאה לידי ביטוי במעמדם החברתי, בניסיונם, בכוחם הכלכלי, בחוסנם העסקי ועוד. בנוסף, יש להתחשב באופן התנהלותו של הצד השני לחוזה והשלכותיו, קרי בשאלה האם שינה הצד השני לחוזה את מצבו לרעה כתוצאה מהסתמכותו על החוזה. אף סוגיית מאזן הנוחות היא סוגיה שעשויה להיות רלוונטית. על בית המשפט להציב על כפות המאזניים את הנזק שיגרם לצד שנכפה או הוטעה אם לא יבוטל החוזה אל מול הנזק שיגרם לצד שכנגד אם יבוטל החוזה. שאלת מהותו של החוזה הנידון היא בעלת נפקות לעניין זה, שכן יש להבחין למשל בין מקרה בו קיום החוזה מוביל לסילוק של אדם מביתו, שאז ינקוט בית המשפט ביד רכה יותר כלפיי אותו אדם (ראו למשל: רע"א 7537/04 טואטי נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, תק-על 2004(3) 1943, 1944 (2004) (להלן: עניין טואטי)), לבין חוזה הגורר חיוב כספי. ודוק: אין לראות ברשימה זו רשימה סגורה או מחייבת, שכן כל מקרה ונסיבותיו, כל מקרה והשלכותיו.

מן הכלל אל הפרט

37. המשיבה נדרשה להוכיח ברמה גבוהה של הוכחה את יסודותיה המהותיים של טענת לא נעשה דבר, קרי שלילת רצונה החופשי והעדר רשלנות מצידה. באשר ליסוד הראשון, לפיו נדרשת קיומה של כפיה "קיצונית", אשר שללה לחלוטין את יכולת הבחירה של החותם, בענייננו הוכח עובדתית כי המשיבה חולה במחלת נפש מסוג סכיזופרניה רדיפתית. עובדה זו בלבד אין בה כדי להוכיח ברמה גבוהה של הוכחה כי לא הבינה על מה חתמה, שכן חולה נפש אינו מפגר, ויכול חולה נפש להבין על מה הוא חותם (ראו: ת"פ (חיפה) 277/01 זידאן נ' חאג, תק-מח 2006(2) 3392, 3399 (2006)). יחד עם זאת, נסיבות המקרה, כפי שהן עולות מפסק הדין של בית המשפט קמא, מלמדות כי יסוד זה אכן מתמלא בעניינו. בנידון דידן הוכחה תלות סימביוטית מוחלטת של המשיבה בבעלה. באיום המשיב, לפיו אם לא תחתום המשיבה על ההסכם יתגרש ממנה, נהפכה המשיבה לכלי שרת בידי בעלה למילוי מטרותיו, כמו היתה המשיבה בובת מריונטה המונעת באמצעות הוראותיו של הבעל, ועל כן ניתן לראותו כשולל ממנה את יכולת הבחירה.

ישאל השואל: וכיצד מתיישבת קביעה זו עם החזקה המושרשת בפסיקה הקובעת כי אדם שחתם על המסמך לא יוכל להתכחש לחתימתו, שכן חזקה היא שחתם לאות הבנתו והסכמתו (ראו: עניין דטיאשוילי וכן עניין ערד)). על כך נשיב לו, כי מדובר בחזקה הניתנת לסתירה, ויש ביכולתו של המבקש לסתור את החזקה האמורה אם יוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה (עניין לופו בעמוד 1571). בענייננו, עמדה המשיבה בנטל הראייתי הכבד וסתרה את החזקה. בנסיבותיו הקשות של המקרה שבפנינו, נכון יהיה להשוות בין חתימת המשיבה תחת השפעת מחלת הנפש והתלות שפיתחה בבעלה, לבין חתימה שנחתמה תוך איומי אקדח או חתימה מזוייפת, שכן בכל המקרים, התבצעה החתימה שלא מתוך כוונה או רצון של החותם לעשות זאת.

38. באשר להעדר הרשלנות מצידה של המשיבה, אכן, במרבית המקרים, לא יוכל מי שחתם על המסמך לעמוד בנטל ההוכחה ולהראות שלא היתה רשלנות מצידו, אך הדבר תלוי בנסיבות, ובעניין זה יש להתחשב בנתוניו האישיים של החותם (פרידמן וכהן בעמ' 688). בענייננו, עמדה המשיבה בנטל ההוכחה הנדרש, משהראתה כי חתמה על ההסכם בשעה שלא היה ביכולתה להבין את אשר היא עושה, או ליתר דיוק את אשר היא חותמת, מפאת מחלת הנפש בה לקתה והתלות הסימביוטית שפיתחה בבעלה, ועל כן יצאה ידי חובתה. משכך אין לקבל את טענת המערערת, לפיה עשתה המשיבה שימוש ציני במחלתה, שהרי אדם שאינו מבין את אשר הוא עושה כיצד ניתן לטעון כנגדו כי הוא פועל באופן ציני? על כך, תמהתני.

אם כן, התקיימו בענייננו שני היסודות הנדרשים בטענת "לא נעשה דבר". וכעת שומה עלינו לערוך את בחינת השיקולים הרלוונטיים בענייננו.

39. בחינת המקרה ונסיבותיו מעלה תימוכין בקיום ההסכם מחד גיסא, והצדקות לביטול ההסכם מאידך גיסא, אך, בסופו של יום, נראה כי איזון ראוי בין השיקולים השונים מוביל לדחיית הערעור, קרי לביטול החוזה. בענייננו חלפו 4 שנים - תקופה שאינה קצרה - מיום כריתת ההסכם ועד לתביעת המשיבה לסעד הצהרתי המורה על בטלותו. כמו כן, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, דומה כי עומדת למשיבה הזכות לקבל סעד חלופי מבעלה – המשיב – הן מכוח חובות המדור שחב הבעל לאשתו, הן לאור התנהלותו כלפיה עובר לחתימת ההסכם ובשעת החתימה, שניצלה את התלות שפיתחה כלפיו. עניינים אלו מטים, לכאורה, את הכף לטובת המערערת, דהיינו לביטול הכרעת בית המשפט המחוזי. אולם, למולם ניצבים שיקולים כבדי משקל שהובילו אותי אל התוצאה אליה הגעתי. בענייננו קיים פער כוחות עצום בין המשיבה למערערת. המשיבה לוקה בנפשה, חסרת כל רכוש משלה ותלותית, בעוד שהמערערת היא גוף כלכלי איתן ויציב. משכך, הלא גם אם מתעוררת למי מהם אפשרות לתבוע את המשיב, סיכוייה של המערערת לעשות זאת ולהצליח גדולים מסיכויי המשיבה. יתרה מכך, קבלת הערעור והותרת ההסכם על כנו משמען סילוק המשיבה מביתה מבלי להושיט לה כל עזרה שהיא. כאמור, בעניינים מעיין דא נקטו בתי המשפט גישה מקלה. יפים לעניין דברי השופט רובינשטיין:

"אכן, בתי המשפט נוהגים בעדינות וברכות ככל הניתן בהליכים המביאים לפינוי אדם או משפחה מבית מגוריהם. הטעם לכך ברור ואינו טעון אריכות דברים. קורת גג היא "לצל יומם מחורב ולמחיה ולמסתור מזרם וממטר" (ישעיהו ד', ו'), מרכיב אישי וחברתי חשוב, ומשנמכר בית בדרך כלל אין להשיב את המצב לקדמותו" (עניין טואטי בעמ' 1944).

על כן, לו תישמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את הערעור.

ש ו פ ט ת

המשנה לנשיאה א' ריבלין

אני מסכים.

המשנה לנשיאה

השופטת ד' ברלינר

אני מסכימה.
ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ע' ארבל.

ניתן היום, כ"ב באב התשס"ז (6.8.07).

המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05081630_B05.doc עכ
מרכז מידע, טל' 02-XXXX666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il