הדפסה

ע"א 7728/14 אליהו אבידור נ. חברת נתיבי ישראל החבר...

פסק-דין בתיק ע"א 7728/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 7728/14

לפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין

כבוד השופט י' עמית

כבוד השופט א' שהם

המערערים:
1. אליהו אבידור

2. חוה אבידור

3. זאב אלניר

4. יעל אלה גורדון

5. נעה קדם

נ ג ד

המשיבה:
חברת נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 17473-07-09 שניתן ביום 10.9.14 על ידי כבוד השופט צ' דותן)

תאריך הישיבה:
ו' באדר ב התשע"ו
(16.3.2016)

בשם המערערים:
עו"ד שחר הררי

בשם המשיבה:
עו"ד אסף הדני

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט צ' דותן) בת"א (מרכז) 17473-07-09 במסגרתו התקבלה בחלקה תביעת המערערים לפיצויי הפקעה. עניינו של ערעור זה – גובה הפיצויים.

רקע

ב. המערערים הם יורשיו של אליהו בלומנפלד ע"ה, שבינו לקרן הקיימת לישראל (קק"ל) נחתם חוזה חכירה לדורות מיום 24.3.33. בחלקה ששטחה כ-12 דונם (וליתר דיוק – 11.861 דונם) בין מושב גבעת ח"ן לבין רחוב פרדס משותף ברעננה (להלן החלקה). על פי החוזה ניתנו למר בלומנפלד זכות חכירה חקלאית לתקופה של 49 שנים – קרי, עד שנת 1982 – וזכות קדימה לחידוש החכירה לתקופה נוספת של 49 שנים, ונאמר בו כי החוכר מחויב לשבת בנחלה ולעבד אותה בקביעות. משנת 1982 עד שנת 2006 המשיכו המערערים – כך לטענתם – לעבד את הקרקע, מבלי שחודש חוזה החכירה. בשנת 2006 פנו המערערים למינהל מקרקעי ישראל (להלן המינהל הקרוי כיום רשות מקרקעי ישראל) בדרישה לחידוש חוזה החכירה המקורי. המינהל דחה את דרישתם והציע להם חוזה חכירה חדש למטרת עיבוד חקלאי בלבד, שהזכויות המוקנות בו פחותות מאלה שבחוזה המקורי. השינויים המרכזיים בין שני החוזים הם שבחוזה החדש נוסף סעיף הנהוג בחוזים כיום, לפיו אם תשנה הקרקע את ייעודה תחזור הקרקע למינהל; ובוטלה הזכות – ואף החובה כאמור – שהייתה קיימת לבנות בית מגורים או כל בניין אחר. כמו כן, על פי סעיף כ"ו לחוזה המקורי יכלו החוכרים בעת שינוי ייעוד בקרקע לבחור בין פיצוי כספי לבין זכות חכירה עירונית, ואילו על פי החוזה החדש יקבלו החוכרים פיצויים בעבור זכות חכירה לעיבוד חקלאי בלבד. כן ישנם בחוזה המקורי זכויות נוספות שאינן קיימות בחוזה החדש – הזכות לקבל פיצוי בעבור בניינים, מטעים ושאר השבחות שנעשו בקרקע; והיכולת להעביר את זכות החכירה בהסכמת קק"ל ללא תשלום דמי הסכמה.

ג. ביום 16.4.07 פורסמה הוראת הפקעה בחלקה בשטח 5,382 מ"ר, וזאת על פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן פקודת הדרכים ומסילות הברזל), וביום 6.5.07 נרשמה הערה לעניין ההפקעה בלשכת רישום המקרקעין. ביום 27.3.09 הגישו המערערים את תביעת הפיצויים נשוא ענייננו. בכתב ההגנה טענה המשיבה, בין השאר, כי המערערים אינם חוכרים בקרקע, כיון שלא חתמו על חוזה חכירה עם המינהל, ולכן אין הם זכאים לפיצויים. לאחר שביקשו המערערים מן המינהל בשנית לחתום על חוזה החכירה המקורי וסורבו, עתרו המערערים ביום 21.4.10 לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד למתן סעד הצהרתי על פיו נתונה להם הזכות לחתום על חוזה חכירה לדורות ל-49 שנים נוספות – קרי, עד שנת 2031 – בתנאי החוזה המקורי. בית המשפט (הנשיאה ה' גרסטל) דחה את התביעה ביום 28.11.10, וקבע כי המערערים אמנם זכאים לחידוש חוזה חכירה אולם רק למטרת עיבוד חקלאי כפי שהציע להם המינהל. על פסק דין זה הגישו המערערים ערעור לבית משפט זה (ע"א 1370/11), אשר במסגרתו הושגה הסכמה שקיבלה ביום 5.5.13 תוקף של פסק דין (להלן הסכם הפשרה או ההסכם), לפיה יוארך חוזה החכירה המקורי עד שנת 2031, ויצורף אליו נספח שיהוה חלק בלתי נפרד הימנו, לפיו:

"(1) ידוע לחוכר כי על אף שהנכס נשוא התביעה מוגדר כ"נחלה" בחוזה החכירה המקורי, והוראות החוזה כוללות מגורים, מטרת החכירה הינה לעיבוד חקלאי בלבד. המוחכר לא שימש בעבר למגורים, והחוכר לא יהיה זכאי לעשות בו שימוש כאמור גם בעתיד. החלטות מועצת מקרקעי ישראל בנוגע ל"נחלות" כהגדרתן בהחלטות המועצה, לא יחולו בעניינו של החוכר.
(2) בהתאם לאמור בסעיף 1 הנ"ל, הפיצוי לו יהיה זכאי החוכר בעת שינוי ייעוד, אם יהיה, ייקבע בהתחשב בזכות החוכר לעיבוד חקלאי בלבד, ופרשנות סעיף כ"ו לחוזה החכירה המקורי יהיה באופן ההולם האמור.
(3) תקופת החכירה תחודש ממועד סיום התקופה המקורית להשלמת 49 שנים".

ד. עוד בטרם הגיעו המערערים והמינהל להסכם הפשרה, וכיון שמצב זכויות המערערים בקרקע היה נתון במחלוקת, מינה בית המשפט המחוזי – בהסכמת הצדדים – ביום 19.4.12, במסגרת ההליך נשוא הערעור, שמאי מומחה מטעמו ליתן חוות דעת באשר לשווי הקרקע לפי האפשרויות השונות להבנת הזכויות. החלופות שהציב השמאי בחוות דעתו (מיום 28.10.12) היו אלה: לפי הסכם החכירה המקורי – 81 ₪ למ"ר; לפי הסכם החכירה החקלאי החדש – 35 ₪ למ"ר; לפי שווי הזכויות במכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון – 35 ₪ למ"ר; ולפי שווי אובדן הזכויות לרווחי עיבוד חקלאי – 25 ₪ למ"ר. לאחר שניתן פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה הורה בית המשפט המחוזי (ביום 10.2.14) למומחה (שלא בהסכמת המערערים) ליתן השלמה לחוות דעתו באופן שישום את פיצויי ההפקעה בהתאם לזכויות התובעים כפי שנקבעו בביהמ"ש העליון. בחוות דעתו המשלימה (מיום 26.3.14) שם המומחה את הזכויות לפי חלופה זו ב-60 ₪ למ"ר.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

ה. בהסתמך על חוות דעת השמאי קבע בית המשפט כי שווי הזכויות בקרקע הוא 60 ₪ למ"ר. בית המשפט קיבל את חוות דעת המומחה, לפיה הוגדרו זכויות המערערים בקרקע על פי הסכם הפשרה כ"חוזה החכירה הישן מינוס, זכויות עיבוד חקלאי פלוס". נקבע, כי זכויותיהם של המערערים בקרקע פחותות מן הזכויות לפי החוזה המקורי, כיוון שכיום אין בידי המערערים להקים בית מגורים בנחלה, ובמקרה בו ישתנה יעוד הקרקע מקרקע חקלאית לקרקע עירונית יוכלו לקבל פיצויים כספיים בהתחשב באבדן זכותם לעיבוד חקלאי בלבד, ולא תעמוד לרשותם הבחירה לקבלת זכות חכירה עירונית כפי שעמדה להם בחוזה המקורי. עם זאת נקבע בחוות הדעת, כי זכויותיהם עדיפות על פני חוזה חכירה חקלאי "טהור", שכן – כאמור בחוזה המקורי המצוי עדיין בתוקפו לפי ההסכם ובכפוף לו – ישנן מספר זכויות שאינן קיימות בחוזי חכירה חקלאית ולא בוטלו בהסכם הפשרה; על אלה נמנות הזכות לבניית מבנים שאינם בית מגורים וקשורים לחקלאות כגון מבני תעשייה חקלאיים (שכן ההסכם ביטל את הזכות לבנות בית מגורים בלבד); בעת החזרת הקרקע ישולמו פיצויים בעבור בניינים, מטעים ושאר השבחות וטיובים שהם תוצאת עבודתם של החוכרים; לא נכלל סעיף כי בעת שינוי ייעוד תחזור הקרקע לקק"ל; ובידי המערערים להעביר את החכירה ללא התניית דמי הסכמה.

ו. באשר ליתרת השטח שלא הופקע קבע בית המשפט, בהסתמך על חוות דעת השמאי המוסכם, כי נגרם למערערים נזק בשיעור של 40% משווי הקרקע. בית המשפט דחה את תביעת המערערים להגנה לפי סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, לפיה במקרה בו פוחת שווי יתרת הקרקע על המדינה להפקיע גם את השטח הנותר או למשוך ידה מן ההפקעה, משני טעמים – ראשית, מפני שהסעיף אינו חל על ההפקעה אשר נעשתה מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל ולא מכוח חוק התכנון והבניה; ושנית, שכן על פי הפסיקה אין ההגנה חלה כשניתן לעשות שימוש סביר בשטח הנותר, ולפי קביעת בית המשפט ניתן לעשות בשטח שימוש כזה בדמות גידול ירקות.

ז. בשל כך נקבע כי על המשיבה לשלם למערערים פיצויים בסך של 60 ₪ למ"ר בגין שטח של 5,382 מ"ר שהופקע, ופיצויים בגין הפחתה של 40% בשווי הקרקע לגבי שטח 6,479 מ"ר שלא הופקע (ששוויו הוערך כשווי השטח שהופקע – 60 ₪ למ"ר), ובסך הכל 481,666 ₪. עוד נקבע כי בכדי לקבל את הפיצויים בעבור ההפחתה בשוויים של 25% הראשונים מהשטח שלא הופקע, על המערערים לפנות לשר התחבורה שהסמכות לנתינתם מצויה בידיו, ועל פי ההלכה השיפוטית עליו להיעתר לבקשתם.

הערעור

ח. לטענת המערערים שגה בית המשפט בפרשנותו להסכם הפשרה ביניהם לבין המינהל. לטענתם התוספת לחוזה שנקבעה בהסכם אינה מונעת מהם לבחור בין פיצוי כספי לבין פיצוי בדרך של קבלת נחלה עירונית; ולשיטתם אם יבחרו לקבל פיצוי כספי, יחושב הפיצוי לפי אבדן זכויות חקלאיות בלבד, אך אין בכך כדי לשלול את זכותם לבחור בנחלה עירונית.

ט. עוד טוענים המערערים, כי על פי הפסיקה (ע"א 8729/07 אירומנטל בע"מ נ' קק"ל (2009)) הזכות העומדת להם כחוכרים לדורות קרובה במהותה ובשוויה לזכות בעלות במקרקעין. לטענתם, על פי עדותו של שמאי בית המשפט שוויה של זכות חכירה לדורות למשך 49 שנים דומה לשווי של 91% מבעלות פרטית. על בסיס חוות דעת שנתן מומחה בית המשפט במקרה אחר, לגבי קרקע בבעלות פרטית בייעוד חקלאי בגוש סמוך בין גבעת ח"ן לרעננה, בה קבע כי שווי הקרקע 168$ למ"ר, טענו המערערים, כי על שווי הקרקע להיות 91% ממחיר זה – קרי, 153$ למ"ר. עוד נטען, כי בה"פ 56020-02-13 נתיבי ישראל נ' שפירא (להלן עניין שפירא) אישר בית המשפט המחוזי במותב אחר, שווי של 160 ₪ למ"ר במקרקעין סמוכים ביעוד חקלאי במושב גבעת ח"ן שהם חלקה ב' של נחלה, אשר ערכה, כך גם על פי השמאי המוסכם, פחות מזה של הקרקע בנידון דידן. שומה זו מוכיחה לטענת המערערים, כי שומת המומחה במקרה דנא שגויה. עוד טוענים המערערים, כי קביעת מחיר נמוך יותר בקרקע סמוכה ובזכויות עדיפות חוטאת לעקרון השויון. לטענתם, הפער שבין שווי הקרקע לפי חוות דעת המומחה ובין חוות הדעת השונות בנוגע לקרקעות סמוכות מחייב לכל הפחות בדיקה על ידי השמאי, ובמקרה זה, בו לטענתם בדיקה כזו לא נעשתה, מתחייבת התערבותו של בית המשפט. לבסוף טוענים המערערים, כי שגה בית המשפט כשקבע כי ייתרת השטח ניתנת לעיבוד, וכן שגה שלא החיל את הגנת יתרת המגרש ולא קבע כי יש להפקיע גם את השטח שלא הופקע.

י. מנגד, לשיטת המשיבה טענת המערערים שזכויותיהם בקרקע קרובות לבעלות היא הרחבת חזית אסורה. טענה זו, לדברי המשיבה, הובאה לראשונה בסיכומי המערערים ולא הוזכרה בכתבי הטענות או בדיונים. בנוסף סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדן בטענות המערערים בנושא זה ודחה אותן. מעבר לכך נטען, כי לגישת המשיבה שגה בית המשפט המחוזי ונתן למערערים פיצוי מעבר למגיע להם, כיון שלשיטתה זכויות המערערים בקרקע לאחר הסכם הפשרה בבית המשפט העליון דומות לזכויות שהיו נתונות להם אילו חתמו על הסכם חכירה חדש כיתר החוכרים החקלאיים בישראל. לכן, לטענת המשיבה, זכאים המערערים לפיצויים על אבדן זכויות חכירה חקלאית בלבד שאותן, כאמור, העמיד השמאי המוסכם בחוות דעתו הראשונה על 25 ₪ למ"ר; ולמרות טענתה בדבר טעותו של בית המשפט המחוזי, בחרה המשיבה שלא להגיש ערעור על פסק דינו. בדיון ביום 16.3.16 הצענו לצדדים פשרה מסוימת, אולם בהודעה מיום 17.4.16 הודיענו בא כוח המשיבה כי היא אינה נענית להצעת הפשרה.

דיון והכרעה

יא. לאחר עיון ושמיעת הצדדים, לא מצאנו משפטית מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובידינו לאמצו ביסודו מטעמיו. ננמק בקצרה.

יב. ערעור זה נוגע בעיקר בשלושה עניינים שונים אליהם יש להידרש – הראשון, מהות הזכויות בקרקע לפי הסכם הפשרה; השני, גובה הפיצוי הראוי לזכויות אלה; והשלישי, תחולת הגנת יתרת המגרש על השטח הנותר. נידרש לראשון ראשון.

יג. כאמור, לטענת המערערים שגה המומחה, ובעקבותיו בית המשפט המחוזי, בהבנת הזכויות הקנויות להם בקרקע לפי הסכם הפשרה, כיון שלדבריהם עומדת להם הזכות לבחור בין פיצוי כספי לבין זכות לחכירה עירונית בעת שינוי ייעוד. לדעת המשיבה, לעומת זאת, הסכם הפשרה הופך את זכויות המערערים בקרקע לשוות לאלה הקנויות לחוכרים בחוזה חכירה חקלאי רגיל. כשלעצמי סבורני כבית המשפט המחוזי. כי את הסכם הפשרה, לו ניתן תוקף של פסק דין, יש לפרש, ככל הסכם, על פי לשונו, נסיבות עריכתו ותכליתו (ע"א 1351/06 ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ פסקה י"ד לחוות דעתי (2007); עע"מ 9530/05 ריבוע כחול - ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה פסקה ל"ג לחוות דעתי (2008)). על אופיה של הפשרה עמד השופט אור בע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש (1997) בו כתב כי: "ניתן להגדיר פשרה כ'הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי ודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם'" (פסקה 11). את הסכם הפשרה יש לבחון איפוא על פי תכליתו הסובייקטיבית – קרי, אומד דעת הצדדים העולה מן הלשון והנסיבות – תוך מתן הדעת לתכליתו האובייקטיבית להביא ליישוב הסכסוך בצורה הוגנת מתוך ויתור הדדי. בנידון דידן, מהותו ותכליתו של הסכם הפשרה בין הצדדים היא קבלתו של החוזה המקורי, תוך הבהרה כי אינו כולל את הזכות ליישב את הקרקע. מכאן נראה כי התנאי הקבוע בסעיף 2 להסכם, לפיו בעת שינוי ייעוד ייקבע הפיצוי הניתן "בהתחשב בזכות החוכר לעיבוד חקלאי בלבד", בא לשלול הן פיצוי על זכויות בניה והן קבלת זכות של חכירה עירונית בקרקע. לכן אין להלום את טענת המערערים באשר לטיב זכויותיהם על פי ההסכם. מנגד, אין להלום את טענת המשיבה באשר לפרשנות ההסכם כיון שעל פיה אין מדובר כלל בהסכם פשרה, שכאמור כולל ויתור הדדי, אלא בקבלת טענות המינהל על קרבן וכרעיהן.

יד. באשר לגובה הפיצוי בשל הפקעת זכויות אלה, טוענים המערערים כי השומות השונות בקרקעות הסמוכות חטאו לעקרון השויון וחייבו את התערבות בית המשפט בשומת המומחה, וכעת את התערבותנו. כנכתב בפסק הדין, לא בנקל יתערב בית המשפט בשומתו של שמאי מוסכם. הדבר נובע משיקולים ברורים של אמון במי שהוסכם על הצדדים ובמקצועיותו. אין פירוש הדבר כי אין בית המשפט רשאי ויכול להתערב במסקנות שמאי, אך לא יהא זה הכלל כל עיקר. נפסק כי:

"ככל שמסקנותיו של שמאי או מעריך מוסכם נוגעות במובהק לעניינים שבשיקול דעת אין לאפשר בדיעבד לנהל דיון בשאלת אופן יישום שיקול הדעת, אף אם מדובר בטעות שטעה המעריך בתום לב. הטעם לכך הינו כיבוד רצון הצדדים לסמוך על השמאי או המעריך, ללא ערעור, לנוכח הכשרתו המקצועית וזהותו של המעריך" (ע"א 4341/11 מזרה נ' דהן פסקה 17 לחוות דעתו של השופט דנציגר וההפניות שם (2012); ההדגשות הוספו – א"ר).

דברים אלה נכונים לענייננו בו טוענים המערערים כי שגה המומחה, תוך שהם מביאים את השומות בחלקות סמוכות לתמוך דבריהם. אכן, שומות שונות בחלקות דומות וסמוכות עלולות לעורר אי נחת, ועל כן גם הצענו הגדלה מסוימת. ואולם, על פי הפסיקה יתערב בית המשפט בשומה מוסכמת אך במקרים יוצאי דופן של חריגה מסמכות, חוסר הגינות וחוסר תום לב או כשהשמאי שגה שגיאה גסה העולה באופן מובהק מן הכתוב או מכוונתם הברורה של הצדדים (שם, בפסקה 17). מקרה זה אינו נופל בגדרים אלה, אין טענה כי השמאי פעל בחריגה מסמכות או בחוסר תום לב. גם אם טעה המומחה, ואיני אומר כי כך הוא, טעות זאת מצויה במתחם שיקול הדעת המקצועי, ואין מדובר בטעות גסה העולה באופן מובהק מחוות הדעת. המומחה הכיר את שומות החלקות הקרובות והתחשב בהן בעת כתיבת חוות דעתו. כפי שנקבע, הפער בין השומה בקרקע הפרטית, בה הוערך שווי הקרקע ב-168$ למ"ר, לשומת הקרקע דנא נוצר מכך שבקרקע הפרטית היו תוכניות צפויות לבניית מבני מגורים שהעלו את ערכה. גם לשומה בעניין שפירא התייחס המומחה, וחלק על מסקנת המומחה באותו מקרה. הערכות אלה נעשו, כאמור, במסגרת שיקול דעתו המקצועי של השמאי המוסכם, ולכן לא חרג בית המשפט משיקול הדעת הסביר כאשר לא התערב בהן. כאמור, הפער בין השומות השונות בקרקעות בחלקות דומות וסמוכות עלול לעורר אי נחת, אך אין בו משום פגיעה בערך השויון במידה המצדיקה התערבות, שכן כל מקרה נקבע על פי נסיבותיו ועל פי ההסדרים הדיוניים הספציפיים – במקרים אלה ההסתמכות על השמאי המוסכם – שנקבעו בו. כמובן יכול שיהיו מחלוקות מקצועיות בין מומחים שונים בעניינים דומים, אך כל עוד לא נפלה טעות גסה המחייבת את התערבות בית המשפט נמצאת השומה בתוך מסגרת שיקול דעתו המקצועי של השמאי עליו סמכו הצדדים. במקרה זה בחן בית המשפט קמא את השמאות המוסכמת אל מול השומה בעניין שפירא וקבע, כי אין היא מראה שיש בשומה דנא טעות המצדיקה את התערבותו, ואיני רואה מקום לשוב ולדוש בה. ואטעים, כי אין בדברים אלה לומר דבר באשר לשומה בעניין שפירא לגופה.

למעלה מן הצורך אציין, כי המערערים אמנם התנגדו לחוות הדעת המשלימה של השמאי, אך חרף זאת יש לראות בה שומה מוסכמת. מהות ההסכמה בין הצדדים (בהחלטה מיום 19.4.12) הייתה להסמיך את השמאי ליתן את חוות דעתו המקצועית על פי כל אופציה משפטית אפשרית, וכשתתברר זכותם בקרקע בבית המשפט, יתחוור על פי איזו שומה יהיה עליהם לשלם. בתוך הסכמה זו מקופלת גם הסכמה מכללא לשומה בחוות הדעת המשלימה, שכן גם בה נתן השמאי את חוות דעתו על אופציה משפטית אפשרית ביחס לזכויות המערערים בקרקע. אוסיף, כי טענות המערערים לפיהן זכות החכירה לדורות שבידם בקרקע כמוה כזכות בעלות, אינן אלא ניסיון לחזור ולפתוח לדיון מחודש את שאלת הזכויות שנקבעה כבר בהסכם הפשרה. זכות המערערים בקרקע היא בבירור כאמור בהסכם, וגובה הפיצוי על זכויות אלה הוא כנקבע בשומה המוסכמת.

טו. כעת נפנה להגנת יתרת המגרש. ההגנה לה עותרים המערערים נמצאת בסעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה, שעל פיו "לא יופקע חלק ממגרש, בתשלום או ללא תשלום, אם כתוצאה מכך יפחת שוויה של יתרת המגרש." אפתח ואומר כי סעיף זה חל על הפקעות מכוח חוק התכנון והבניה, ולכן אינו חל על ההפקעה נשוא תביעה זו שנעשתה על פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל. למעלה מן הצורך אומר שגם אילו חל הסעיף לא היה מקרה זה בא בגדרי ההגנה האמורה בו. בנוגע לסעיף זה נקבע בעע"מ 4955/07 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' קרן תורה ועבודה (2010) כי "על מנת להגשים את תכליות דיני ההפקעות, ולשמר את האיזון הראוי והמתאים בין זכות הקניין לבין האינטרס הציבורי, יש לקרוא לתוך ההגנה דרישה של סבירות. דהיינו, ההגנה תחול במקרים בהם לא ניתן לנצל באופן סביר את יתרת הקרקע ולא ניתן לפצות את בעלי הקרקע על הפגיעה בשוויה של יתרת הקרקע" (פסקה 36 לפסק דינה של השופטת ארבל). כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי, מקרה זה אינו נכנס בגדר אלה. יתרת המגרש, כך נקבע כעניין שבעובדה בהתבסס על חוות דעת המומחה המוסכם, ניתנת לשימוש סביר – גידול ירקות – ועל כן באיזון שבין הזכות הקניינית לבין האינטרס הציבורי אין לחייב את הרשות להפקיעה. פשיטא, כי ככל מעשה מינהלי על הפקעה לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל לעמוד בדרישת הסבירות (וראו בג"ץ 6108/03 סכאי נ' שר הבינוי והשיכון (2008)) ולכן אפשר שבנסיבות מסוימות העובדה שההפקעה הותירה בנחלה חלק שאין ניתן להשתמש בו תיחשב בלתי סבירה, והרשות תחוייב להפקיע חלק זה או למשוך ידה מההפקעה (ראו דפנה לוינסון-זמיר "על מותה של ההגנה מפני פגיעה חמורה עקב הפקעה חלקית" משפטים ל 377, 389-390 (תש"ס)), אך כאמור לא בכך עסקינן כאן.

טז. בשל כל האמור, אין בידינו להיעתר לערעור. אציע בנסיבות שלא לעשות צו להוצאות.

המשנה לנשיאה

השופט י' עמית:
אני מסכים.
ש ו פ ט

השופט א' שהם:
אני מסכים.
ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין.

ניתן היום, ה' בתמוז התשע"ו (‏11.7.2016).

המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14077280_T13.doc רח+עכב
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il