הדפסה

ע"א 7346/00 יוסף מנשה נ. עזרא אהרוני

פסק-דין בתיק ע"א 7346/00

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 7346/00

ע"א 9296/03

בפני:
כבוד הנשיא א' ברק

כבוד המשנה לנשיא א' מצא

כבוד השופט א' ריבלין

המערערים בע"א 7346/00 והמשיבים בע"א 9296/03:

1. יוסף מנשה

2. חב' מוסך אלפיים ואחד (בפירוק)

נ ג ד

המשיב בע"א 7346/00 והמערער בע"א 9296/03:

עזרא אהרוני

ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 27.7.00 בת.א. 487/90 שניתן על-ידי כבוד השופט ג' קלינג

תאריך הישיבה:
ט' בחשון התשס"ה
(24.10.04)

בשם המערערים בע"א 7346/00 והמשיבים בע"א 9296/03:

עו"ד אהרון פאפו

בשם המשיב בע"א 7346/00 והמערער בע"א 9296/03:

עו"ד יעקב שפיגלמן; עו"ד בני קמפנר

פסק-דין

השופט א' ריבלין:

1. במוקד הערעורים המונחים לפנינו סכסוך משפטי שנמשך למעלה מעשור בין יוסף מנשה (להלן: מנשה או המערער 1) ועזרא אהרוני (להלן: אהרוני או המשיב). מנשה ואהרוני היו בעלי המניות והדירקטורים היחידים בחברת מוסך אלפיים ואחת בע"מ (להלן: המערערת 2), וכן בעלים במשותף במקרקעין, שעליהם היה ממוקם המוסך. ביום 12.6.88 שלח בא כוחו של מנשה מכתב לאהרוני, ובו הודיע לו על "סיום שותפות" (להלן: ההודעה). במשך ארבעה-עשר החודשים שחלפו מיום שיגור ההודעה ועד לקבלת צו פירוק זמני של המערערת 2, המשיך אהרוני לנהל את המוסך כשהוא נושא את שם החברה. ביום 4.8.89 ניתן צו פירוק זמני לחברה, ובית המשפט הורה על סגירת המוסך.

עניינו של הערעור שלפנינו בתוצאות הכספיות של העסק באותם ארבעה-עשר החודשים, שבין שיגור ההודעה ועד למתן צו הפירוק מטעם בית המשפט (להלן: התקופה נשוא המחלוקת). במהלך תקופה זו, ביכר, כאמור, אהרוני שלא לסגור את המוסך, וניסה, מכוח היותו שותף במקרקעין, לעשות שימוש במקרקעין. בתחילה, ניסה אהרוני להקים חברה חדשה, אולם לא קיבל רישיון לכך ממשרד התחבורה. משכך, המשיך אהרוני להשתמש בשם החברה, אבל ניהלה כ- "עסק משלו" - כלשונו - על אותם המקרקעין המצויים בבעלותו ובבעלות מנשה.

2. בגין שימוש זה, של אהרוני, במוסך ובשם החברה, הגישו מנשה והמערערת 2 תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט קמא (כבוד השופט ג' קלינג) קבע בפסק דינו מיום 27.7.00 (להלן: פסק הדין הראשון), כי ניהול המוסך בתקופה נשוא המחלוקת "נעשה בניגוד לדעתו [של מנשה] ולמורת רוחו המופגנת", וכי מעולם לא ויתר מנשה על זכויותיו. בית המשפט פסק, כי אהרוני נדרש, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ודינים נוספים, להשיב למנשה כל טובת הנאה שהפיק בגין השימוש במקרקעין המשותפים, ובגין הפעלת המוסך. עם זאת, כך פסק, במסגרת חישוב התשלום שאהרוני חייב בו, יש להביא בחשבון את העובדה שטרח והפעיל את המוסך בתקופה נשוא המחלוקת. על-כן, נפסק כי "יש לנכות כהוצאה, תגמול ראוי לנתבע תמורת טרחתו". למעשה, דן בית המשפט קמא בשני ראשים לפיצוי: האחד, בגין הרווחים שהפיק אהרוני מניהול המוסך, במהלך התקופה נשוא המחלוקת, תוך ניצול נכסי החברה והמוניטין שצברה. בהקשר זה, פסק בית המשפט, כי בעדותו של מנשה, כמו-גם בחוות דעת עליה ביקש להסתמך, אין כדי להוות בסיס די להוכחת הכנסות המוסך בתקופה נשוא המחלוקת.

ראש הפיצוי האחר, שבו דן בית המשפט המחוזי עניינו דמי השימוש הראויים המגיעים למנשה עקב השימוש של אהרוני במקרקעין המשותפים. דא עקא, כך נקבע, חוות הדעת השמאית מטעם מנשה – אין לסמוך עליה בשל פגמים שנפלו בה, ואין בידי בית המשפט להשלים, על דרך אומדנה, את שהחסיר המערער 1. בית המשפט הוסיף כאן, כי "בסופו של דבר אין התובע יוצא נפסד מכך שלא ייפסקו לו דמי שימוש ראויים בגין המקרקעין. לו נקבעו דמי שימוש, היה מקום לנכותם כהוצאה מתקבולי המוסך. משאין נקבעים דמי שימוש, לא יהיה מקום לנכות הוצאה זו, ויגדל הסכום שיזכה בו התובע כחלקו בהכנסות המוסך."

בית המשפט המחוזי הדגיש עוד, כי כיוון שהמערער 1 הוא שדרש את סגירת המוסך, אין הוא זכאי לפיצוי בגין פגיעה במוניטין או בגין אובדן הכנסות עתידיות. בית המשפט גם פסק כי המערער 1 אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגין הפסקת תשלום שכר והפסקת תשלום פרמיה לביטוח מנהלים. נדחתה גם טענתו לפיצוי על "גירעון בהון". כיון שהבסיס להתחשבנות הוגדר על-ידי בית המשפט קמא כרווחי המוסך, בתקופה נשוא המחלוקת, נקבע כי "אין מקום לתביעה כי הנתבע ישיב שכר שמשך ללא אישור". שיעורו של השכר המגיע לאהרוני, כך נפסק, יידון במסגרת מתן החשבונות. סוף דבר, בית המשפט קבע בזו הלשון:

לפיכך הנני מורה על הנתבע ליתן לתובע חשבונות בגין ניהול המוסך בתקופה שמיום 12.6.88 ועד ליום 4.8.89, וזאת עד ליום 31.10.2000.

3. דא עקא, שגם דרך זו - מתן חשבונות - לא צלחה. בפסק הדין המשלים של בית המשפט קמא מיום 18.8.03 (להלן: פסק הדין המשלים), קבע השופט קלינג, כי אין בנמצא הנהלת חשבונות מסודרת של החברה ועל כן אין כיום אפשרות לשחזר את אשר ארע לפני חמש עשרה שנה. משכך, פסק בית המשפט, כי אין מקום לכוף, במקרה זה, את מתן החשבונות בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט. כן, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערער 1 למנות חוקר לבירור החשבונות מכוח תקנה 123 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). לבסוף, הסתפק בית המשפט קמא בחיוב המשיב לשלם למערער 1 את הוצאות ההליך ואת שכר טרחת עורכי הדין בסך של 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ. בסיכומו של פסק הדין נכתב:
"התוצאה, שאין דעתי נוחה ממנה, היא שבנסיבות העניין אין התובע יכול להפיק תועלת מזכייתו בצו למתן חשבונות. הדרך היחידה ליתן ביטוי למורת רוחי בעניין זה היא בחיוב הנתבע בהוצאות ההליך, למרות שאני פוסק לטובתו לגופם של דברים."

סיכום הדברים עד כאן: אף כי בית המשפט קבע את זכאותו של מנשה הן לסעד של דמי שימוש ראויים והן לרווחי השימוש, יצא מנשה, בעיקרו של דבר, בידיים ריקות.

4. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שני הערעורים שבפנינו. הסעדים המתבקשים במסגרת הערעור מטעמו של מנשה, ע"א 7346/00 (להלן: הערעור הראשון), כוללים בקשה לביטול פסק הדין של בית המשפט קמא, ולחיוב המשיב בכל אותם סכומים המפורטים בכתב התביעה, מכוח העילות המנויות שם. כמו-כן, עותרים המערערים לביטול צו מתן החשבונות, המהווה - לטענתם - כלי להתחמקות המשיב מתשלום. המערערים מבקשים לחייב את המשיב בכל הוצאות המשפט בשתי הערכאות ולאשר באופן סופי את העיקולים הזמניים שהוטלו על רכוש המשיב עם הגשת התביעה. המשיב, מצידו, הגיש אף הוא ערעור, ע"א 9296/03 (להלן: הערעור השני), במסגרתו ביקש לבטל את החיוב בהוצאות שהושתו עליו בפסק הדין של בית המשפט קמא, וכן ביקש לחייב את המערערים בערעור הראשון בהוצאות בגין הדיון בשתי הערכאות.

המערערים בערעור הראשון, משיגים על האופן בו נוהל המשפט בבית המשפט קמא. לטענתם, דקדקנותו של בית המשפט קמא בדיני הראיות הביאה לתוצאה אבסורדית, לפיה הגזלן יוצא נשכר כיוון שאיש אינו יכול להוכיח כמה גזל. מכל מקום, לצורך החישוב, מציעים המערערים להשתמש בתחשיב מוסכים ממלכתי, שנערך על-ידי כלכלנים מומחים. המערערים מלינים גם כנגד דחיית חוות הדעת המקצועית של השמאי מטעמם, המבססת, לטענתם, את דמי השימוש הראויים. בטיעוניהם לעניין פסק הדין המשלים, סוברים המערערים, כי לבית המשפט המחוזי לא הייתה סמכות לפטור את המשיב ממתן-חשבונות, לאחר שכבר חויב בכך. המערערים סבורים כי בית המשפט גילה יחס סלחני כלפי המשיב, עת ביכר שלא להמשיך בהליכים לכפיית ה"חשבון הפיקטיבי" - כלשון המערערים - שהוגש על-ידי המשיב. המערערים טוענים גם כי היה מקום, במקרה זה, לעשות שימוש בפקודת בזיון בית משפט, ולחילופין - לשום את החשבונות על בסיס חוות הדעת שהיו בפני בית-המשפט.

5. המשיב, מצידו, בתשובה לערעור הראשון, מניח את האחריות לקיומם של חסרים בהנהלת החשבונות, לפתחו של המערער 1. הוא טוען, כי דרישתו של המערער 1 לדמי שימוש ראויים סותרת את דרישתו לרווח, ואף מוטעית נוכח גישתו החופשית לנכס במהלך התקופה נשוא המחלוקת. טענות המשיב לעניין פסק הדין הראשון, נסבות, בתמצית, כנגד עצם מתן הצו למתן חשבונות. לטענת המשיב, בתקופה נשוא המחלוקת, ניהל את המוסך, כעסקו הפרטי, מתוך המצוקה שיצר המערער 1 עת נטש את החברה. לאור נסיבות אלו - כך טוען המשיב - אין המערער זכאי לרווחים ולפירוט החשבונות בגין אותה תקופה. בנוסף גורס המשיב, כי קיומם של חסרים משמעותיים בהנהלת החשבונות של החברה מלמדים על כך שלא היה מקום ליתן צו למתן חשבונות. חרף כך, טוען המשיב, כי במסגרת הדו"ח שהגיש, עשה כל שביכולתו על מנת להציג ולשקף תמונה מלאה של היקף הרווחים באותה התקופה. לבסוף, טוען המשיב כי משנמנע בית המשפט קמא מלייחס את האחריות לחסרים בהנהלת החשבונות למשיב, נשמטה ההצדקה להשית עליו הוצאות. בערעור שהוגש מטעמו ממקד המשיב את טענותיו כנגד קביעת בית המשפט קמא לעניין ההוצאות.

6. במוקד שני הערעורים שבפנינו מצוי, אפוא, הצו למתן חשבונות. ברגיל, מתנהלות התובענות למתן חשבונות בשני שלבים. בשלב הראשון, מתבררת שאלת קיומה של חובה להגיש חשבונות - ומשקמה חובה שכזו - מחייב בית המשפט ברגיל ליתן חשבונות. בענייננו, קבע בית המשפט קמא, בשלב ראשון, כי על המשיב ליתן למערער 1 חשבונות בגין ניהול המוסך בתקופה נשוא המחלוקת. השלב השני בדיון למתן חשבונות, הנו השלב של בירור החשבונות. בשלב זה מגיע זמנו של פסק-הדין, המחייב את הנתבע בסכום שבו הוא חייב על-פי החשבונות שהוגשו (ראו ע"א 198/73 שרגאי נגד שרגאי, פ"ד כט(1) 159, 162; ראו גם ע"א 127/83 בר לב נגד לוינזון, פ"ד מ(3) 249, 255). בענייננו, השלב השני בתביעה למתן חשבונות בא לידי ביטוי בפסק הדין המשלים, נשוא הערעור שבפנינו. אלא מאי, ברגיל מסתיים השלב הראשון בהגשת החשבונות עצמם, על פי הצו שניתן, שהרי אין די במתן הצו ויש צורך בביצועו המלא כדי שניתן יהיה לעבור, מן הבחינה הדיונית, אל השלב השני, שבו מתבררים החשבונות לגופם (ראו ע"א 642/88 מיכאל איגר נ' דר' אמנון גולדשטיין, תק-על 90(2) 520(. ואולם, בענייננו, בפסק הדין המשלים, נקבע כי בהיעדר הנהלת חשבונות מסודרת של החברה, אין דרך לכוף את צו מתן החשבונות. בפרט, קבע בית המשפט קמא, כי לא ניתן לכוף את הצו בהתאם לפקודת בזיון בית-משפט כיון שאכיפה זו חסרת טעם בהיעדר אפשרות לקיים את הצו. בית המשפט קמא סבר גם כי אין תכלית במינוי חוקר מכוח תקנה 123 לתקנות סדר הדין האזרחי, כיוון שבהיעדר הנהלת ספרים יהא על החוקר לשמוע עדויות של בעלי הדין, ואין זה ממשימותיו של חוקר אלא מדרכו של בית המשפט, ואילו כאן, סיים בית המשפט, זה מכבר, את ההליך עם מתן פסק הדין.

7. עינינו הרואות כי קיים קושי להסכין עם תוצאת פסק הדין המשלים, שבמהותה הביאה לאיון הצו למתן החשבונות. גם רוחו של בית המשפט המחוזי לא היתה נוחה מן התוצאה והוא נתן ביטוי למורת רוחו זו בפסיקת ההוצאות. הגם שהמערער 1 זכה במרבית טענותיו בהליך, ובידו צו המורה למשיב להמציא חשבונות - ובפועל, צו שתכליתו מימוש הסעדים המגיעים לו לפי קביעת בית המשפט קמא - ניצב הוא בפני שוקת שבורה באין סעד בידיו. הנמקת בית המשפט בפסק הדין המשלים לאי מתן הסעד למערער נעוצה באופן התנהלותו הבלתי תקינה של המשיב דווקא, אשר נמצא אחראי לא רק לעשיית עושר שלא במשפט, כי אם גם למצבה הלקוי של הנהלת החשבונות, השוללת - לשיטת בית המשפט - את האפשרות לכוף עליו את חבותו. תוצאה זו, שהותירה את המערער לשבט או לחסד בידי המשיב - בהיותו "הפוסק האחרון" בשאלה מהם הסכומים המגיעים למנשה - הביאה, בסופו של יום, לידי כך שלא נפסק לזכותו של המערער 1 כל סכום שהוא, לבד מהחזר הוצאות משפט. אכן, מדובר בסכסוך ארוך שנים, שראוי כי יבוא על סיומו בהקדם ככל הניתן, אך נראה כי יש קושי בדרך בה בחר בית המשפט (ראו בעניין זה ע"א 85/83 פרופ' אברהם בניאל נ' תמ"י מכון למחקר ופתוח, פ"ד מב(3) 606, 617-616).

הגם שמוצה, לכאורה, האפיק של מתן חשבונות על ידי אהרוני, אין בכך כדי לסתום את הגולל על מימוש זכותו של מנשה לסעדים המגיעים לו. כך, יש באפשרותו של בית המשפט להורות על עריכת חקירה או חשבון ולמנות אנשים לצורך כך. תקנה 123 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת לאמור:

(א) בית המשפט רשאי, בכל עת לאחר הגשת התובענה, להורות על עריכת חקירה או חשבון, אף אם נראה שמבוקש סעד מיוחד או סעד נוסף, או שיש לדון בפלוגתה מיוחדת, ולגביהם ראוי היה להמשיך בענין בדרך הרגילה; נתן בית המשפט צו כאמור, רשאי הוא להורות הוראות ולמנות אנשים לעריכת החקירה או החשבון, ככל שייראה לו.
(ב) בהוראה על עריכת חשבון, או בכל צו שיבוא אחריה, רשאי בית המשפט להורות הוראות מיוחדות בדבר אופן עריכת החשבון או ביקורתו, ובמיוחד רשאי הוא להורות שבעריכת החשבון ישמשו הפנקסים, שבהם התנהלו החשבונות הנדונים, ראיה לכאורה לאמיתות הענינים הכלולים בהם, אגב מתן אפשרות לבעלי הדין המעונינים להתנגד להם ככל אשר יראו לנכון.

משנתברר כי החשבונות שהוגשו על-ידי הנתבע אינם נאותים או אמינים, רשאי היה בית המשפט להורות על הגשת חשבונות נאותים או אמינים יותר באמצעות מינויו של איש מקצוע מכוח תקנה 123 לתקנות סדר הדין האזרחי (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמ' 568). ואכן, בית משפט זה קבע, זה מכבר, כי במקרים בהם החשבונות שהוגשו בפני בית המשפט קמא הוכחו כבלתי-תקינים, יש להשיב את הדיון לערכאה דלמטה לצורך בירור החשבונות ובחינתם היסודית (ע"א 127/83 אורי ברלב נ' פנינה רפופורט, פ"ד מ(3) 249, 256-257). ודוק: תפקידו של חוקר ובודק כזה, הממונה על-ידי בית המשפט, אינו להכריע בסכסוך, אלא להביא את ממצאי בדיקתו בפני בית המשפט, אשר בידיו שיקול הדעת הסופי (ראו לעניין זה ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים נ' עטרי גלי, פ"ד נא(5) 241, 265-266).

8. לסיכום עניין זה, סבורני כי במקרה זה היה מקום וצורך לעשות שימוש בסמכות הנתונה לבית-המשפט למנות חוקר. אלא שבכך לא תמה הדרך; בית המשפט קמא קבע, כזכור, בפסק דינו הראשון, כי המשיב חייב בתשלום דמי שימוש ראויים במקרקעין למערער וזאת מכוח הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. יחד עם זאת, לא פסק בית המשפט קמא למערער כל סעד לעניין דמי השימוש, וזאת כיון שדחה את חוות הדעת שהוגשה מטעם המערער 1 לעניין זה, ואף נמנע מלהשלים את שהחסיר המערער על דרך אומדנה. עוד העיר בית המשפט קמא, כי אין בהימנעותו מלהעריך את דמי השימוש כדי לגרום למערער 1 להפסד, הואיל ובלאו הכי היו דמי השימוש מנוכים כהוצאה מתקבולי המוסך. אי ניכוים, כך קבע אפוא, אף ייטיב עם המערער, שיזכה לחלק גדול יותר מן ההכנסות. יצוין, כי בפסק הדין המשלים לא נזכר כלל הסעד שעניינו דמי שימוש ראויים.

הנחתו האחרונה של בית המשפט קמא - לפיה ינוכו דמי השימוש מהרווחים שיימסרו למערער – נסמכה, כך נראה, על תרחיש, שנחזה בשלב הראשון, שבו יציג המשיב בפני בית המשפט את החשבונות כדבעי ומתוכם יוכל בית המשפט לפסוק את גובה ההכנסות שעליו להשיב למנשה. ואולם, בשל אי ציותו של המשיב בצו למתן החשבונות, נשמטה הקרקע תחת הנחה זו. יתירה מכך, גם לו היו מתקיימות ההוראות הראשונות, והחשבונות היו נמסרים, לא היה בכך בהכרח כדי לייתר את זכותו של המערער לדמי שימוש ראויים בנכס, כולם או מקצתם. זכותו של שותף במקרקעין לדמי שימוש מעוגנת בסעיף 33 לחוק המקרקעין: "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". ההלכה היא כי החובה לתשלום דמי שמוש ראויים מתקיימת רק כאשר אחד מהשותפים עושה שימוש בקרקע באופן בלעדי, המונע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין (ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (לא פורסם); ע"א 663/87 נתן נ' גריגר, פ"ד מה(1) 104). על גישה זו נמתחה בקורת בפסיקה (ע"א 891/95 יוסף זידאני נ' סעיד מוחמד אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, 776- 777). מכל מקום, במקרה זה נראה כי מתקיימות הנסיבות של שימוש בלעדי, המונע מהשותף השני שימוש בנכס. על כן, זכותו של המערער לדמי שימוש ראויים בעינה עומדת. אכן, בית המשפט קמא מצא דופי בחוות הדעת השמאית שהונחה בפניו בעניין זה וגם לא מצא להשלים את החסר באמצעות אומדנא. אלא שעיון בחוות הדעת מטעם המערער 1, מלמד כי היא עשויה לשמש בסיס לאומדן המתבקש, במיוחד כך משלא הועמדה מולה כל חוות-דעת מטעם המשיב. ראוי היה לפיכך לראות בה בסיס - בעבור בית המשפט המחוזי - לאמוד את הפיצוי המגיע למערער 1 בגין דמי השימוש הראויים.

9. באשר לניכויים אותם ראוי לנכות מהתשלומים בהם מחויב המשיב, הרי שמתוך הרווחים של המשיב בנכס, יש לנכות שכר ראוי בעבור פעילותו של המשיב לשם השגת אותם רווחים. אשר לשאלת ניכוי דמי השימוש בקרקע כהוצאה להפקת הרווח, שאלה זו ראוי לה שתתברר במסגרת ההתחשבנות הכוללת, שתביא בחשבון את שנגרע מהמערער 1 ואת שנחסך ממנו. בנוסף לכך, כיון שמלאכתו של המשיב באה לכלל ביטוי בניהול המוסך ובאחזקתו – הרי שיש הצדקה לניכוי "השכר הראוי" של המשיב מהרווחים שייפסקו לטובת המערער (ראו בהקשר זה ד' פרידמן בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט (תשמ"ב) הסבור שזכות זו - לשכר ראוי - ראויה לניכוי, בפרט כאשר מדובר באדם שמלאכתו בכך, וכאשר היקף הפעולה מצדיק זאת (שם, בעמ' 379)).

10. כיון שכך, לא נוכל להשלים את המלאכה במסגרת הערעור. דין הערעור הראשון להתקבל. אנו מורים על השבת הדיון לבית המשפט המחוזי, אשר יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו בתקנה 123 לתקנות סדר הדין האזרחי, וימנה איש מקצוע לעריכת החשבונות. יתר פרטי ההתחשבנות, וביניהם הוצאות המשיב בתקופה נשוא המחלוקת והשכר הראוי שהוא זכאי לו, יוערכו, אף הם, על-ידי המומחה שימנה בית המשפט. דמי השימוש ייקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי בהסתייע בחוות הדעת של השמאי כאמור. הנתונים כולם יובאו בפני בית המשפט המחוזי שיכריע בזכויות הצדדים. אכן, החלטה זו - להשיב את הדיון לבירור בבית המשפט המחוזי - קשה היא, וזאת לנוכח הזמן, שחלף מאז הוגשה התביעה, ולאור התמשכותם יוצאת הדופן של ההליכים. ברם, בהיעדר תשתית ראייתית מספקת לצורך השלמת ההכרעה בשלב זה, נראה כי אין מנוס הימנה.

ע"א 7346/00 מתקבל, אפוא, במובן האמור. לאור העובדה שבית המשפט המחוזי בחר לבטא את התוצאה הקשה אליה הגיע באמצעות פסיקת הוצאות בסכום גבוה; בהתחשב בעובדה שאנו מבקשים לשנות תוצאה זו ולאור מכלול נסיבות העניין, הייתי מציע לקבל את ע"א 9296/03 במובן זה, שסכום ההוצאות בערכאה הקודמת יופחת ויועמד על 25,000 ש"ח. המשיב יחויב בהוצאות המערער ובשכר-טרחת עורך דינו בערכאה זו בסכום של 25,000 ש"ח, כך שבסופו של דבר אין שינוי מהותי בעניין זה.

ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:

אני מסכים.

ה נ ש י א

המשנה-לנשיא א' מצא:

אני מסכים.
המשנה-לנשיא

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.

ניתן היום, ט"ו בטבת התשס"ה (27.12.04).

ה נ ש י א המשנה-לנשיא ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00073460_P12.doc
מרכז מידע, טל' 02-XXXX444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il