הדפסה

ע"א 7201/13 תביג-ישראל גרובר בע"מ נ. טויטופלסט בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 7201/13

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 7201/13

לפני:
כבוד השופט נ' הנדל

כבוד השופט נ' סולברג

כבוד השופטת ע' ברון

המערערים:
1. תביג-ישראל גרובר בע"מ

2. ישראל גרובר

3. חיה גרובר

4. בידוד פלוס בע"מ

נ ג ד

המשיבה:
טויטופלסט בע"מ

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 22.7.2013 בת"א 2260/08 ובת"א 1133-09-10

תאריך הישיבה:
ט"ו באייר התשע"ה
(4.5.2015)

בשם המערערים:
עו"ד דוד גילת; עו"ד מתן קובץ'

בשם המשיבה:
עו"ד נחמן כהן-צדק; עו"ד יוסי מרקוביץ; עו"ד נתניאל אגו

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 2260/08 ות"א 1133-09-10, כב' השופט י' פרגו), במסגרתו התקבלו תביעות המשיבה שאוחדו ונקבע כי המערערים 1 ו-2 הפרו, בשני מוצרים שונים מתחום מיזוג האוויר, פטנטים שרשמה המשיבה כדין.

רקע והליכים

2. בליבת ההליך שבפנינו ניצבים שני מוצרים שפיתחה המשיבה, טויטופלסט בע"מ, בתחום מיזוג האוויר. האחד, "מחלק זרימת אוויר" (להלן: מרכזייה), מורכב משני חלקי פלסטיק תואמים, המיוצרים בטכניקת הזרקה. חלקים אלה, אותם ניתן לחבר בקלות באתר ההתקנה, יוצרים תא אטום בעל כניסה אחת – חיבור למזגן – ופתחי יציאה מודולאריים, שאת מספרם ניתן להתאים למספר האתרים אליהם יש להזרים אוויר ממוזג. פיתוח זה נרשם על ידי המשיבה כפטנט שמספרו 131198. המוצר השני, "מפיץ זרם אוויר מודולרי" (להלן: מפצל), הוא אביזר שבסיסו מתחבר לתעלת אספקת אוויר ראשית וענפיו לתעלות משניות. ענפים אלה בנויים משרוולים מדורגים, אותם ניתן לחתוך בקלות בנקודות שונות, על מנת להתאימם לקוטר התעלה המיועדת לחיבור. המפצל נרשם אף הוא לזכות המשיבה כפטנט שמספרו 137728.

לאחר שמצאה כי המערערת 1, תביג-ישראל גרובר בע"מ (להלן: תביג), מייצרת ומשווקת מוצרים דומים, הגישה המשיבה לבית המשפט קמא את התביעות מושא ערעור זה – ת"א 2260/08 העוסקת במרכזייה, ות"א 1133-09-10 המתמקדת במפצל. המשיבה טענה כי תביג "העתיקה" את המוצרים שפיתחה, וכי פעילות זו מפרה את הפטנטים שנרשמו לזכות המשיבה ואף מהווה גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט. לטענתה, ראוי להטיל על המערער 2, בעל מניות ומנכ"ל תביג, ועל המערערת 3, בעלת מניות בחברה, אחריות אישית לעוולות אלה. המערערת 4, חברת בידוד פלוס בע"מ, נתבעה בשל חלקה בהפצת מוצרי תביג. בתגובה, טענו המערערים כי פרשנות הולמת של הפטנטים שרשמה המשיבה מלמדת כי מוצרי תביג כלל אינם מפרים פטנטים אלה. יתר על כן, להשקפתם הפטנטים שרשמה המשיבה נטולי תוקף, הואיל ופרסומים קודמים מלמדים כי הן המרכזייה והן המפצל אינם עומדים בדרישת החידוש, ולמצער נעדרים "התקדמות המצאתית".

ביום 11.1.2009 ניתן, במסגרת ת"א 2260/08, צו מניעה זמני המורה למערערים להימנע מייצור, שיווק ומכירת המרכזייה, ומאוחר יותר מינה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, מומחה מטעמו לשם מתן חוות דעת בשאלות המתעוררות.

3. בפסק דינו קיבל בית המשפט קמא את עמדת המשיבה, וקבע כי המערערים הפרו את הפטנטים שנרשמו לזכותה כדין. באשר למרכזייה, הסתמך בית המשפט על חוות דעת המומחה מטעמו, ומצא כי ישנו חידוש בייצור המרכזייה משני חלקי פלסטיק, באופן שבו החלקים ניתנים להרכבה בצורה גמישה ומודולרית, תוך התאמת פתחי היציאה לצרכים המתגלים בזמן אמת. טכניקה זו מסייעת בקיצור זמני ההתקנה, מקלה על הובלת המוצר ואף מאפשרת להסתפק בייצור והחזקת מלאי קטן יותר של מרכזיות. בהעדר מוצרים קודמים המביאים לידי ביטוי מתכונת דומה של מודולריות, נמצא כי לא נפל פגם ברישום הפטנט על ידי המשיבה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי על אף שמרכזיית תביג משווקת כשהיא מורכבת, די בייצורה משני חלקי פלסטיק נפרדים – דבר המקנה לה את אלמנט הגמישות בהתקנה – כדי להוות הפרה של פטנט המרכזייה.

למסקנות דומות הגיע בית המשפט קמא באשר למפצל. תוך דחיית חוות דעת המומחה מטעמו, קבע בית המשפט כי אלמנט "החיתוך הקל" – קרי, יצירת נקודות חיתוך המאפשרות להסיר את האוגנים המיותרים בקלות, במהירות ובצורה מדויקת, וזאת באתר ההתקנה עצמו – מספק את ההתקדמות ההמצאתית הנחוצה לשם הכרה בפטנט. משכך, ולאחר שמצא כי מפצל תביג מכיל אף הוא אלמנט המאפשר הסרה מהירה וקלה של האוגנים המיותרים באמצעות סכין, הכריע בית המשפט קמא כי שילוב רכיב זה במפצל תביג כרוך בהפרת פטנט המשיבה.

בית המשפט המחוזי העניק, אפוא, צו מניעה שאסר על המערערים את המשך הייצור והשיווק של המוצרים שבהם שולבו הרכיבים המפרים. אשר לסוגיית הפיצויים, נקבע כי לא הוכחה עוולת גניבת העין, וכי בהעדר אפשרות לאמוד את הרווחים שצמחו לתביג בעקבות שילוב הרכיבים המפרים, אין להורות על השבה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. אף בפסיקת פיצויים על פי סעיף 183 לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967, מצא בית המשפט קמא קושי לא מבוטל, הואיל ולא הוכחו בפניו קיום מוניטין למוצרי המשיבה, או היקף המכירות של מוצרים אלה לפני ואחרי ההפרה. זאת ועוד, לדידו, גם את רווחי תביג לא ניתן לאמוד הואיל ולא ברורה תרומת הרכיב המפר לסך המכירות שלה. בנסיבות אלה, הקריטריונים הקבועים בסעיף 183(ב) לפסיקת הפיצוי אינם ישימים. משכך, פנה בית המשפט קמא לדרך אחרת וקבע כי אף שסעד זה אינו מופיע במפורש בחוק, בסמכותו לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בגין הפרת פטנטים. בית המשפט נעזר בהסדרים סטטוטוריים מענפים אחרים של דיני הקניין הרוחני – חוק זכויות יוצרים, וחוק עוולות מסחריות – והעמיד את שיעור הפיצוי בגין כל מוצר מפר על 100,000 ₪.

דיון

4. המערערים תוקפים את שלוש קביעותיו העיקריות של בית המשפט המחוזי: האחת, כי הפטנטים שרשמה המשיבה על המרכזייה והמפצל תקפים ועומדים בדרישת החידוש וההתקדמות ההמצאתית. לדעת המערערים, הפטנטים אינם בני תוקף מאחר ולא עמדו בדרישה האמורה. השנייה, כי מוצרי תביג מכילים רכיבים המפרים את אותם פטנטים. המערערים טוענים כי גם בהנחה שהפטנטים שנרשמו לזכות המשיבה תקפים, מוצריהם לא כללו רכיבים מפרים. קו מקביל לתקיפת שתי הקביעות האמורות מופנה כנגד חוות דעת המומחה. על פי קו זה, לא היה מקום לקבל את חוות דעת המומחה ביחס למרכזייה, ומן הצד האחר לא היה מקום לסטות ממנה ביחס למפצל ולקבוע כי מדובר בפטנט בר תוקף. השלישית – שיעור הפיצוי שעל תביג לשלם בגין ההפרות. המערערים סבורים כי לא היה בסיס להעמיד את שיעור הפיצוי על 100,000 ₪, וכי בקביעה זו יש אף מעין חריגה מסמכות.

ייאמר מיד כי דין הערעור באשר לשני הרכיבים הראשונים – תוקף הפטנטים שרשמה המשיבה, וסוגיית ההפרה של אותם פטנטים – להידחות. טענות המערערים בהקשרים אלה קשורות בטבורן לקביעות עובדתיות אותן אימץ בית המשפט קמא בהתבסס על חומר הראיות שעמד בפניו, כמו גם על חוות דעת המומחה מטעמו – ביחס למרכזייה, ולקיומו של רכיב מפר במפצל. כלל נקוט בידינו כי בהעדר פגם היורד לשורש הדברים, דוגמת התעלמות מראיות מהותיות, תימנע ערכאת הערעור מהתערבות בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. זאת, בייחוד כאשר קביעות עובדתיות אלה מבוססות על חוות דעת מומחים מקצועיים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במומחה אובייקטיבי שמונה על ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים – כמו במקרה שלפנינו (ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו, עמ' 12-13 (28.11.2007); ע"א 10311/08 כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה, פסקה 32 (1.8.2011); ע"א 5154/10 הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ' כלפון נווה ארזים בע"מ, פסקה 15 (22.8.2012)). פסק הדין של בית המשפט קמא ערוך ומפורט, ובוחן לעומקן את טענות הצדדים, על רקע קביעות המומחה מטעמו ומכלול חומר הראיות. לא שוכנעתי כי נפל פגם בממצא בדבר האפשרות השמורה למרכיב לפרק את המרכזיות המורכבות ולהתאימן לצרכים בשטח – תוך שימור אלמנט הגמישות העומד בבסיס פטנט המרכזייה.

אכן, הכרעתו של בית המשפט קמא בדבר תוקף פטנט המפצל מנוגדת לחוות דעת המומחה מטעמו. אולם, כלל מושרש ויסודי בדיני הראיות הוא כי עמדת המומחה מטעם בית המשפט אינה מחייבת אותו. מומחה כזה, אף שמונה על ידי בית המשפט, אינו משול לבורר שלו סמכויות עצמאיות כאילו הועבר לידיו תפקיד המכריע. נכון, למומחה מטעם בית המשפט משקל רב, ועל בית המשפט להסביר מדוע סטה ממסקנותיו. בענייננו, החריגה מעמדת המומחה נומקה כהלכה על ידי בית המשפט, אשר עמד על כך שחוות דעתו אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות, ואף סותרת את עדותו שלו בפני בית המשפט. הנמקה זו, אף מהווה סוג של פלגינן דיבורא. בית המשפט הסביר מדוע יש לאמץ את עמדת המומחה לפיה מפצל תביג מכיל רכיב של "חיתוך קל". לצד זאת, סבר כי מנגנון החיתוך הקל משקף התקדמות המצאתית משמעותית, כך שיש להכיר בתוקף הפטנט שנרשם בגינו לזכות המשיבה. הטעם בדבר, כי המנגנון אינו מהווה עניין שולי או דבר של מה בכך, כעמדת המומחה, אלא שינוי מהותי המקל על השימוש במוצר. העיקר הוא כי בית המשפט הסביר היטב את מסקנותיו, תוך התייחסות לטענות המערערים (לרבות אזכור פרסומי Barboza ו- Polyaire; ראו עמ' 24 לפסק הדין).

5. לעומת זאת, הערעור בסוגיית הסעד מעלה שאלות מורכבות, הנוגעות לאופן חישוב הפיצויים שהשית בית המשפט קמא על המערערים. הפיצויים נפסקו ללא הערכת נזק, והועמדו על שיעור של 100,000 ₪ בגין כל אחד מן המוצרים המפרים. זאת, בהסתמך על התקרה הקבועה בהסדרים סטטוטוריים חיצוניים – חוק זכויות יוצרים, וחוק עוולות מסחריות – וללא התייחסות לנסיבות הקונקרטיות של ההפרות שלפנינו.

יובהר תחילה כי לא נפל פגם בקביעתו העקרונית של בית המשפט קמא באשר לאפשרות לפסוק לזכות המשיבה פיצויים בהתאם לשיקולים שאינם מנויים בסעיף 183(ב) לחוק הפטנטים. אכן, בשל הקושי האינהרנטי הכרוך בכימות הנזק שנגרם כתוצאה מפגיעה בזכויות הקשורות בקניין רוחני, לרבות הפרת פטנטים, נפסק כי –

"פסיקת פיצויים על דרך של אומדן – או 'אומדן גלובאלי' – בתביעה בגין הפרת פטנט, במקרים הראויים לכך, עולה בקנה אחד עם לשון החוק וגם עם תכליתו [...] משנמצא כי הנתבע אחראי להפרת הפטנט, והוכח כי נגרם נזק – ואף באותם מקרים שבהם לא הוכח שיעור הנזק או לא ניתן להגיע למימצאים ברורים וחד משמעיים – יפסוק בית המשפט פיצוי הולם, ואם אין בידיו להגיע לחישוב אריתמטי, ייזקק לדרך של אומדן" (ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 505 (2005), מפי השופט י' טירקל).

ברם, גם על פי עמדתו של חברי, השופט סולברג, הסבור שיש להעניק לכלי האומדנה מקום נרחב יותר בהקשר של דיני הקניין הרוחני (ראו חוות דעתו בע"א 1203/13 טומשובר נ' ארט אופטיק בע"מ (6.5.2015)), ברי כי על בית המשפט לבסס את האומדנה על מכלול הנתונים המצביעים על היקף הפגיעה, לרבות –

"היקף ההפרה (מצומצם או רחב); תקופת ההפרה (משך התקופה, מתי החלה ואם נמשכה גם אחרי שנקבע כי הייתה הפרה); סוג המוצר המוגן (אם נמכר כיחידה נפרדת ועצמאית או עם מוצרים נלווים); מידת ההצלחה המסחרית שזכו לה המוצרים המפרים; מידת ההצלחה שבה היו זוכים המוצרים המוגנים אלמלא ההפרה; מידת החיקוי של המוצרים המפרים; מידת ההשפעה של המוצרים המפרים על השוק ועל מחירם של המוצרים המוגנים [...] עוגמת הנפש והצער שנגרמו לבעל הזכויות בפטנט" (עניין רובינשטיין, בעמ' 505-506).

הנה כי כן, האפשרות לפסוק פיצויים על פי אומדנה מרחיבה מאד את שיקול הדעת של בית המשפט, ומקלה על פסיקת פיצויים במצבים של אי בהירות ראייתית מסוימת. בה בעת, אין בה כדי לטשטש את תכליתו הנזיקית של הסדר הפיצויים הקבוע בחוק הפטנטים – העמדת הנפגע במקום בו היה אלמלא התרחשה ההפרה, ותו לא. אכן, רק לעיתים רחוקות ניתן יהיה להתחשב בשיקולי ענישה בקביעת שיעור הפיצויים (שם, בעמ' 502; ע"א 2634/09 רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ, פסקאות 24 ו-47 (6.1.2011)).

על רקע קביעות אלה, נמצא כי שגה בית המשפט קמא באופן שבו ערך את האומדנה. ראשית, קריאת פסק הדין מלמדת כי בית המשפט בהנמקתו לא התייחס ישירות לנסיבות הקונקרטיות של ההפרות שלפנינו, ונמנע מיישום הקריטריונים שהותוו בפרשת רובינשטיין, אף שיש בהם כדי לסייע בגיבוש אומדנה עניינית. כפי שציינתי בעניין טומשובר –

"מוטב כי בית המשפט יפרט את אמות המידה העיקריות שהנחו אותו בעריכת האומדנא. אמות מידה אלו צריכות להיות מבוססות על היגיון מעשי, ולהתיישב עם נסיבותיו הפרטניות של התיק. יש להימנע ממצב בו אומדנא תביא לתוצאה "קלוטה מהאוויר", מעין פשרה ללא הסכמה שאיננה מעוגנת היטב בנסיבות התיק ובגדרי המחלוקת בין הצדדים" (עמ' 5).

אכן, בית המשפט קמא הצביע על הקשיים בכימות רווחי המערערים או נזקי המשיבה, ואולם אין בקשיים אלה כדי להתיר קביעה שרירותית של פיצויים. אדרבה, בהעדר נתונים מדויקים, על בית המשפט להיעזר באינדיקטורים המספקים אמות מידה חלופיות, גם אם חלקיות, להערכת נזקי הנפגע. כך, למשל, הימנעותו של בית המשפט קמא מבירור היקף המכירות של מוצרי המערערים מעוררת תהיות. אמנם, אין במידע זה כדי לספק נתונים מדויקים באשר לנזקי המשיבה, הואיל ולא ברורה תרומת הרכיב המפר לסך המכירות הכללי, אך הוא בוודאי עשוי לשמש כאינדיקציה לתקרת הנזק – וממילא, להשפיע על שיעור הפיצוי (השוו לעניין טומשובר, שם נקבע כי לא נפל פגם בביסוס אומדנה על היקף המכירות של מסגרות משקפיים מזויפות, אף שיש להניח כי, בדומה לענייננו, לפחות מקצת המסגרות היו נמכרות גם בהעדר אלמנט החיקוי). דברים אלה יפים גם באשר ליתר השיקולים המנויים בעניין רובינשטיין.

דרך חישוב הפיצוי במקרה שלפנינו מעוררת סימני שאלה ברובד נוסף. כוונתי היא, כי בית המשפט קמא הסתמך על חקיקה המטילה פיצוי ללא הוכחת נזק – אלא שמדובר בחקיקה שונה מזו שעומדת בבסיס חיוב הפיצוי בענייננו. דהיינו, בנמקו את שיעור הפיצויים נעזר בית המשפט המחוזי בהיקש להסדרי חוק עוולות מסחריות וחוק זכויות היוצרים, המעמידים את תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק על 100,000 ₪. דא עקא, שני קשיים בעמדה זו. ראשית, במישור הפורמאלי. חוק עוולות מסחריות וחוק זכויות היוצרים אכן קובעים פיצוי ללא הוכחת נזק, אך באותה מידה חוק הפטנטים אינו מטיל פיצוי דומה. נדמה כי כאשר עסקינן בכלי מיוחד של הטלת פיצוי ללא הוכחת נזק, שהוא בגדר יוצא מן הכלל, העדר הוראה מפורשת של המחוקק מקים משוכה גבוהה ומכובדת. שנית, מבחינה תכליתית, התכלית הנזיקית העומדת, כאמור, בבסיס הסדרי הפיצוי בדיני הפטנטים, שונה מן התכליות העומדות בבסיס ההסדרים אליהם הפנה בית המשפט קמא, אשר מעניקות משקל מרכזי להיבט ההרתעה (ראו, בהתאמה, ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, 903 (2004); ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו, פ"ד מו(2) 254, 265 (1992)). משכך, הרלוונטיות של היקש זה מוטלת בספק רב, ואינה משכנעת אף כשלעצמה. ההישענות על הסדרים חקיקתיים רחוקים מבליטה את אשר חסר בתיק זה, והוא העדר קביעת אומדנה על סמך בחינת נתוני התיק.

7. לאור האמור לעיל, הצענו לצדדים כי נפסוק בעניין על דרך של פשרה, בהתאם לסעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. למרבה הצער, הצעה זו נדחתה על ידי המשיבה.

סוף דבר

8. בנסיבות אלה, אציע לחבריי להחזיר את ההליך לערכאה הדיונית לשם חישוב מחודש של הפיצויים, כך שישקף ככל האפשר את הנזק הממשי שנגרם, אם נגרם, בנסיבות הקונקרטיות שלפנינו. בל נשכח, כי הערכאה המתאימה לקביעת האומדנה היא הערכאה הדיונית, בהינתן הצורך לבחון מלכתחילה את התשתית הפרטנית הרלוונטית להכרעה מעין זו.

כדי לקדם את יכולתו של בית המשפט לקבוע אומדנה באמצעות כלי עזר, ובהתאם לאמור לעיל, ראוי כי ישקול מחדש, לאחר שמיעת הצדדים בנקודה זו, אם יש מקום להורות על מתן חשבונות. בהליך קמא, בית משפט דחה אפשרות זו לנוכח דרך החישוב שבה בחר. עתה, נכון יהיה כי בית המשפט המחוזי ייתן את דעתו מחדש על העניין, גם לאור דבריו בפסק הדין המקורי שם ציין כי החשבונות עשויים לשפוך אור על "היקף המכירות של תביג את מוצרים אלו", אף אם לא יהיה בהם כדי להבהיר את ההיקף הכספי של ההנאה מהשימוש ברכיבים המפרים.

בנושא ההוצאות, הייתי מציע שלא לעשות צו להוצאות בערעור, ואף לא להתערב בהוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט קמא. אלא, לנוכח התוצאה שאליה יגיע בית המשפט המחוזי הוא מוסמך לשקול את העניין מחדש גם ביחס להוצאות שנפסקו בפסק הדין הראשון.

ואחרון, סבורני כי מוטב, גם מטעמים מעשיים, שהצדדים יגיעו להסדר ביניהם בסוגיית שיעור הפיצוי.

ש ו פ ט

השופט נ' סולברג:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ע' ברון:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

ניתן היום, ‏כ"ג בתשרי התשע"ו (‏6.10.2015).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13072010_Z16.doc מא
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il