הדפסה

ע"א 672/96 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע...

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 672/96

בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' ביניש

המערערת: "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ

נגד

המשיבים: 1. ברוך רכטמן
2. קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 7.12.95 בה"פ 123/95
שניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא א' גורן

תאריך הישיבה: כ"ג בשבט תשנ"ח (19.2.98)

בשם המערערת: עו"ד א' קידר

בשם המשיב 1: עו"ד א' שוטלנד

בשם המשיבה 2: עו"ד ע' שחר

פ ס ק - ד י ן

השופט א' מצא:

לבקשת המשיב 1 (להלן: המשיב) קבע בית המשפט המחוזי, בפסק-דין הצהרתי, כי תקנות-משנה (4), (5), (6), (7) ו-(8) לתקנה 14(א) לתקנון האגודה השיתופית המערערת (להלן: אגד) הן בטלות בשל היותן נוגדות את תקנת הציבור. מכאן הערעור שלפנינו.

רקע עובדתי ודיוני
2. בשנת 1965, והוא אז כבן 22, התחיל המשיב לעבוד באגד. כשלוש שנים הועסק כ"שכיר ארעי"; בינואר 1968 נתקבל לעבודה במעמד של "שכיר קבוע", ובינואר 1971 הצטרף לאגד כחבר מן המניין. בנובמבר 1994, בהתקרבו לגיל 52 וכשמאחוריו ותק מצטבר (כחבר וכ"שכיר קבוע") של כ27- שנות-עבודה, ביקש המשיב מאגד לאשר לו פרישה מוקדמת לגימלאות, בהתאם לזכאותו לפי תקנה 29(ה) לתקנון קרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ (המשיבה 2; להלן: קרן הגימלאות). כתנאי לטיפולה בפנייתו דרשה אגד מן המשיב לחתום על שני מסמכים, בגדרם יתחייב כי במשך שלוש שנים מיום פרישתו לא יעסוק בעיסוק מתחרה לעסקי אגד, כמצוות תקנה 14(א)(4) לתקנון אגד, וכן ייטול על עצמו התחייבויות והצהרות נוספות, כמצוות תקנות-משנה (5) עד (8) לתקנה 14(א). המשיב סירב לחתום על המסמכים. המשיב הסביר, כי עם פרישתו מאגד בכוונתו להשתלב בשותפות עסקית להפעלת אוטובוס פרטי. בכך, טען, הינו בעל זכות לעסוק ללא כל הגבלה, ועל זכות זו אין הוא מוכן למחול. המשיב הציע לאגד להסתפק בנוסח של בקשה לפרישה לגימלאות, אותה ניסח בעצמו, אשר לא כללה אותן התחייבויות והצהרות. משהוברר לו, כי אגד ממאנת לטפל בבקשתו, כל עוד לא יחתום על המסמכים שהגישה לחתימתו, הגיש המשיב את תובענתו, בה עתר למתן פסק-דין המצהיר על בטלות התקנות, שמכוחן דרשה ממנו אגד לחתום על המסמכים; ולמתן צו המורה לאגד ולקרן הגימלאות להיענות לבקשתו לפרישה מוקדמת לגימלאות. בית המשפט המחוזי נענה לעתירתו הראשונה. עם זאת, לא ראה בית המשפט אפשרות לחייב את אגד לאשר את בקשת המשיב לפרישה מוקדמת לגימלאות, וביחס לבקשתו האמורה של המשיב הסתפק בקביעה, כי "על אגד לשקול בקשה זו ללא משוא פנים".

3. במעמד הדיון לפנינו הוברר, כי משלא השיגה צו לעיכוב ביצועו של פסק הדין עשתה אגד את כל הנדרש מבחינתה, כלפי קרן הגימלאות, כדי לאפשר למשיב לפרוש לגימלאות. המשיב אכן פרש. אודות מעשיו מאז פרישתו הודיע בא-כוחו, כי המשיב רכש אוטובוס (בשותפות עם אדם אחר) וביחד עם שותפו הוא עוסק בהסעות, הן של עובדים למפעלים והן של תיירים.

תקנה 14(א)
4. תקנה 14(א) לתקנון אגד כלולה בפרק המסדיר את "חובות החברים". עניינן של תקנות-משנה (4)-(8) לתקנה 14(א) בחובות חבר הפורש לגימלאות לפני הגיעו לגיל 65. תקנה 14(א)(4), המגדירה את חובתו העיקרית של חבר כזה, קובעת לאמור:

"14(א). כל חבר מתחייב: -

(4) בתקופה של 3 שנים מיום פרישתו לגימלאות (למעט במקרה של פרישת חובה בגיל 65 שנה) לא יתעסק החבר בתחומי ישראל, בין במישרין בין בעקיפין, בעסק של הובלת נוסעים בתחבורה ציבורית ובתיירות, בהיות עיסוק זה מתחרה לעסקי האגודה. אם עסק חבר באיזה זמן, העולה על שישה חודשים, מתוך שלוש שנות חברותו האחרונה באגודה, בתפקיד ניהולי ו/או מקצועי כלשהו, כי אז הוא לא יעסוק בתחומי ישראל בתקופה של 3 שנים מיום פרישתו לגמלאות, כאמור לעיל, בעיסוק מתחרה לתחום עיסוקו הנ"ל באגודה (להלן-עיסוק מתחרה)".

הוראותיהן של תקנות-משנה (5) עד (7) קשורות ישירות בהוראתה של תקנת-משנה (4): בתקנת-משנה (5) נקבע, כי אם יפר החבר את התחייבותו לפי תקנת-משנה (4), תהיה אגד רשאית לבקש מבית המשפט לאכוף נגדו בצו את קיום ההתחייבות. תקנת-משנה (6) מטילה על החבר חיוב לשלם לאגד, בגין הפרת התחייבותו להימנע מעיסוק מתחרה, פיצויים מוסכמים בגובה שלוש משכורות ברוטו; ולהבטחת חיוב זה אף מורה לו להפקיד בידי אגד (במועד פרישתו) שטר ביטחון כפי שיידרש על-ידי הנהלת אגד. ואילו תקנת-משנה (7) מורה, כי אם יפר החבר את התחייבותו לעסוק בעיסוק מתחרה, הוא ובני משפחתו לא יהיו זכאים להחזיק ב"תעודת נסיעה חופשית" בקווי התחבורה של אגד.

תקנת-משנה (8) שונה מקודמותיה. כיון שלשוני זה נודעת בפרשתנו משמעות מכרעת, אביא את תקנת-משנה (8) כלשונה:

"(8) מבלי לגרוע מהאמור בסעיפים קטנים (5) ו-(6) לעיל, זכות החבר לקבל גימלאות מאת קרן הגימלאות תיפסק במקרה של עיסוק מתחרה כאמור בסעיף קטן (4) לעיל, עד שהחבר ישלם לאגודה אותו סכום ששילמה האגודה לקרן הגימלאות כסכום השתתפות חד-פעמי לפי תקנות הקרן, על מנת שיזכה לקבל גימלאות.

"האמור בסעיף קטן זה יחול גם לגבי חבר העוסק בעיסוק מתחרה כאמור בס"ק (4) לעיל, לאחר תום 3 שנים מיום פרישתו לגימלאות. לאגודה תעמוד הזכות לגבות מהחבר סכום זה בערכים ריאליים".

אקדים ואעיר, כי בעוד שההכרעה בשאלת תקפותן של תקנות-משנה (5) עד (7) עשויה, לכאורה, להיגזר מן ההכרעה בשאלת תקפותה של תקנה 14(א)(4), הרי ששאלת תקפותה של תקנת-משנה (8) טעונה בירור נפרד.

5. נוסחה הנוכחי של תקנה 14(א)(4) לתקנות אגד - שכבר עמד בתוקפו במועד בו הגיש המשיב את בקשתו לפרוש לגימלאות - הוא פרי תיקון עליו החליטה אסיפת המורשים של אגד, בעקבות פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בפרשת מירון (תי"א (ת"א) 2541/87 - לא פורסם). בנוסחה הישן אסרה התקנה על חבר אגד לעסוק, במשך שלוש שנים לאחר פרישתו, "בכל עבודה, פעולה או עסק במקצועות של הובלת נוסעים, בהוראת נהיגה, בהוראת דרך, בהוראת תיירים, בסוכנות לתיירות, במסעדות, בהובלת משאות וחבילות, בתיקון מכוניות, בחלקי חילוף בדלק ומבחנים של רכב". משתבעה אגד, בפרשת מירון, לאכוף על שניים מגימלאיה לקיים התחייבות שנטלו על עצמם במועד הפרישה, להימנע מעיסוק מתחרה כמשמעו בתקנה המקורית, דחה בית המשפט המחוזי את תביעתה. אחד מטעמיו לדחיית התביעה היה, כי ההגבלה על חופש העיסוק עליו מורה התקנה, סותרת את תקנת הציבור, במשמעות האמורה בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-. ומכאן שאף התחייבות הגימלאים, שניתנה על-ידם מכוחה של התקנה, היא חסרת תוקף ואין לקיימה. יצוין כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בפרשה האמורה אושר על-ידי בית-משפט זה, שבדחותו את ערעורה של אגד סמך את ידיו גם על טעמו האמור של בית המשפט המחוזי (ע"א 157/88 אגד נ' מירון (פ"ד מד(1) 522). ואולם אסיפת המורשים של אגד לא המתינה להכרעה בערעור. בעקבות פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ובעוד הערעור עליו תלוי ועומד, החליטה לתקן את התקנון.

6. גם נוסחה המתוקן של תקנה 14(א)(4) כבר הגיע לדיון בערכאות, אך בנסיבות העניין לא נתעורר צורך להכריע בשאלת תקפותה. המדובר בפרשת משיח שהגיעה בשלב הערעור לבית-משפט זה (ע"א 239/92 אגד נ' משיח, פ"ד מח(2) 66). תחילת המעשה היתה בתביעה שהוגשה נגד אגד על-ידי כמה מגימלאיה, שבשל עיסוקם בעיסוק מתחרה לעסקיה, סירבה אגד לחדש את תעודות ה"נסיעה חופשית" בהן החזיקו. החלטת אגד לשלול מהם את הזכאות התבססה על נוסחה המתוקן של תקנה 14(א)(4). דא עקא שהנוסח המתוקן נתקבל לאחר פרישתם של התובעים. על רקע זה היו בפי התובעים שתי טענות: האחת, כי התקנה בנוסחה המתוקן סותרת את תקנת הציבור ולפיכך היא חסרת תוקף; והשנית, כי לפחות כלפיהם - כמי שפרשו לפני קבלתה - אין להוראת התקנה נפקות כלשהי. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה על יסוד טענתם השניה של התובעים, ולפיכך לא ראה צורך להידרש לטענתם הראשונה. בפסק הדין שלערעור נקבע, כי תיקון שהוכנס בתקנון, והנוגע לחופש העיסוק של גימלאי אגד, אינו יכול לחול על מי שפרשו לגימלאות טרם קבלתו; ולנוכח קביעה זו, גם בית-משפט זה לא ראה צורך להידרש להכרעה בשאלה אם תקנה 14(א)(4) עומדת במבחן תקנת הציבור (ראו האמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין, בעמ' 75, שם).

הזכאות לגימלאות
7. קרן הגימלאות היא חברה, המאגדת את כל חברי אגד וגימלאיה וכן את אגד עצמה. היא פועלת כקופת-גמל מאושרת ומנהלת תכנית לתשלומי גימלה לחברי אגד הפורשים מחברותם באגד. תנאי הזכאות של חבר אגד לפרוש לגימלאות מוסדרים בתקנון קרן הגימלאות. תקנה 29, המסדירה נושא זה, קובעת מידרג המבחין בין חמש קבוצות-גיל עיקריות. את בקשתו לפרישה מוקדמת סמך המשיב, כזכור, על תקנה 29(ה). תקנה זו מסדירה את תנאי הזכאות של בני קבוצת הגיל הצעירה ביותר. עד שאגיע אליה אקדים ואזכיר, בתמצית, את תנאי הזכאות של בני ארבע הקבוצות האחרות.

על-פי תקנה 29(א) לתקנון הקרן, קמה לחבר אגד זכאות בלתי-מותנית לקבלת גימלה מלאה (בשיעור 71% ממשכורתו הקובעת) במלאת לו 65, שכן אז הוא חייב לפרוש מחברותו באגד. ואולם, על-פי תקנה 29(ב), זכאי חבר שמלאו לו 60 לפרוש, באותם תנאים ממש, אם אגד אישרה את בקשתו לפרישה מוקדמת. משמלאו לחבר 55 שנה לפחות - או אם מלאו לו 51 שנים לפחות והוותק שלו באגד, כחבר וכשכיר קבוע, הוא בן 30 שנים לפחות - יכול הוא (בהסכמת אגד) לפרוש ולקבל גימלה מלאה, כנגד תשלום חד-פעמי לקרן הגימלאות (תקנות 29(ג) ו29-(ד)). גובה התשלום, המיועד לגשר על הפער בתקופת הצבירה הנדרשת, נגזר מגילו של החבר. אם מועד פרישתו חל לאחר מלאת לו 55, החובה לשלם את הסכום החד-פעמי לקרן הגימלאות חלה במלואה על אגד; אך אם פרש לפני מלאת לו 55, תישא אגד בתשלום 80 אחוזים מן הסכום ועל החבר יוטל לשאת בתשלום 20 האחוזים הנותרים.

תקנה 29(ה) לתקנון קרן הגימלאות (עליה סמך המשיב את בקשתו) מחילה הסדר דומה, לרכישת זכות לגימלה חלקית כנגד תשלום סכום חד-פעמי, על חברים בגילאי 55-46, שצברו ותק של 25 שנים. על-פי ההסדר רשאי חבר כזה, בהסכמת אגד, לפרוש פרישה מוקדמת ולזכות בגימלה בשיעור מופחת של 57.5% מן המשכורת הקובעת. וכך (בחלקיה הדרושים לענייננו) קובעת תקנה 29(ה):

"חבר שחדל להיות חבר במפעל (אגד - א' מ') אחרי שמלאו לו 46 שנה וטרם מלאו לו 55 שנה והוא היה חבר במפעל... או היה קבוע במפעל... במשך 25 שנה, עד היום בו הוא מבקש לפרוש לגימלא לפי סעיף 29ה', יוכל ע"י תשלום חד פעמי בשיעור המתאים כמפורט להלן בפיסקה זו, אשר ישולם לחברה (קרן הגימלאות - א' מ') על ידו (20%) ועל ידי המפעל (80%) לזכות בגימלא בשעור 57.5% מהמשכורת וזאת לכל ימי חייו".

מן הטבלה המובאת בהמשך עולה, כי מימוש זכאותו לגימלאות של חבר אגד, המבקש לפרוש במלאת לו 52 שנה (כגילו של המשיב במועד הפרישה המבוקש על-ידו), מותנה בתשלום חד-פעמי לקרן הגימלאות בשיעור השווה ל355.1%- ממשכורתו השנתית הקובעת, כשלפי האמור בתקנה 29(ה), החבר עצמו אמור לשאת ב20%- מן הסכום בעוד שעל אגד לשאת ב80%- ממנו.

8. למען השלמות נזכיר, כי בהסכם משנת 1990, בין אגד לבין קרן הגימלאות, היתנו השתיים ביניהן, כי במקום לשלם לקרן הגימלאות 80% מן הסכום הקובע לרכישת הזכאות לגימלה (בפרישה מוקדמת של חברים שטרם מלאו להם 60 שנה) תשלם אגד לגימלאים אלה, עד הגיעם לגיל 60, גימלה תקציבית. הסכם זה אינו גורע מזכותה של קרן הגימלאות לקבל מן החבר הפורש במועד פרישתו, וכתנאי לזכאותו לקבלת גימלתו ממנה מן המועד בו ימלאו לו 60, את חלקו (20%) בתשלום הסכום החד-פעמי. נמצא שמבחינת החבר, המבקש לפרוש לגימלאות לפני מלאת לו 60, אין בהסכם האמור כדי להוסיף או לגרוע.

ההליך לפני בית המשפט המחוזי
9. טענתו העיקרית של המשיב, לפני בית המשפט המחוזי, היתה, כי גם בנוסחה המתוקן מפרה תקנה 14(א)(4), שלא כדין, את זכותו לחופש העיסוק. המשיב הסביר, כי עם פרישתו בכוונתו להשתלב בשותפות להפעלת אוטובוס פרטי. בכך, לדידו, רשאי הוא לעסוק ללא כל הגבלה, ותקנה 14(א)(4) מתיימרת למנוע ממנו מלממש את זכותו. מכאן עתירתו להכריז על תקנה 14(א)(4), וכפועל-יוצא מכך גם על תקנות-משנה (5)-(8) לתקנה 14(א), כבטלות, בשל היותן נוגדות את תקנת הציבור, במשמעות האמורה בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-. אך בפי המשיב היתה גם טענה נוספת. טענתו היתה, כי המסמכים, שעליהם דרשה ממנו אגד לחתום כתנאי לטיפולה בבקשתו לפרישה מוקדמת, מהווים חוזים אחידים הכוללים תנאים מקפחים, כמשמעם בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג1982-; ומכאן שאף מסמכים אלה בטלים. ואולם משהגיע בית המשפט למסקנה, כי הדין עם המשיב בטענתו העיקרית, שוב לא ראה צורך להידרש לטענתו הנוספת. משבטלו התקנות בטלו עימן גם המסמכים, ונתייתרה השאלה בדבר היותם חוזים אחידים שתנאיהם מקפחים.

10. בפרשת מירון (ע"א 157/88 הנ"ל) נקבע, ביחס לתקנה 14(א)(4) בנוסחה המקורי, כי ההגבלה המוטלת בה על חופש העיסוק של גימלאי אגד סותרת את תקנת הציבור. השאלה שהוצבה לפני בית המשפט בפרשתנו היתה, אם נוסחה החדש והמתוקן של התקנה אף הוא לוקה באותו פגם. בית המשפט המחוזי השיב לשאלה זו בחיוב. בפסק-דינו נקבע, כי מאחר שמקצוע הנהיגה מצריך רק מיומנות רגילה, ובעבודתו כנהג אוטובוס באגד אין החבר נחשף לסודות מקצועיים כלשהם, אין לאגד אינטרס לגיטימי במניעת תחרות היכול להצדיק הטלת הגבלה על חופש העיסוק של החבר לאחר פרישתו. בית המשפט אף העיר, כי משסירב המשיב ליטול על עצמו חובת ציות להוראות התקנון בנושא ההגבלה, ולא חתם על המסמכים שאגד דרשה ממנו לחתום עליהם, אין מתעורר בעניינו הצורך ליישב בין חופש ההתקשרות בחוזה לבין הזכות לחופש העיסוק, שעמד במרכזם של פסקי-דין קודמים (כדוגמת פרשת מירון), בהם הטענה לפגיעה בחופש העיסוק הועלתה על-ידי גימלאים של אגד, שקודם לפרישתם לגימלאות נטלו על עצמם התחייבות חוזית להגבלת עיסוקם.

11. בפי אגד היו שלוש טענות עיקריות: ראשית, כי ההגבלה על חופש העיסוק, המוטלת לפי נוסחה המתוקן של תקנה 14(א)(4), היא מצומצמת בהרבה מזו שהוטלה על-פי נוסחה המקורי של התקנה. במתכונתה החדשה, טענה אגד, עומדת התקנה באמות המידה שנקבעו בפסיקה לתקפותן של תניות המגבילות את חופש עיסוקו של עובד לאחר פרישתו מן העבודה. שנית, כי הפרישה המוקדמת לגימלאות אינה מהווה זכות מוקנית של חברי אגד. פרישה מוקדמת מותנית בהסכמת אגד לעצם הפרישה, וביחס למי שמבקש לפרוש לפני שמלאו לו 60, גם בהסכמת אגד לשלם לקרן הגימלאות את חלקה בסכום החד-פעמי הנדרש לרכישת הזכאות לקבלת גימלה. בהסכמתה לפרישתו המוקדמת, ובעיקר בהסכמתה לשלם לקרן הגימלאות את חלקה בסכום החד-פעמי הנדרש למימון זכאותו לקבלת גימלה, נותנת אגד לחבר הפורש תמורה מלאה להגבלת העיסוק המוטלת עליו עם פרישתו.
ושלישית, הוסיפה אגד וטענה, כי מאחר שבזמן תיקונה של התקנה היה המשיב חבר אגד, הריהו מוחזק כמי שהסכים לתיקון התקנון; ובכך יש כדי למנוע ממנו מלהשיג על תקפותה של התקנה.

12. בית המשפט המחוזי דחה את כל טענותיה של אגד. בהתייחסו לטענתה הראשונה, בדבר צמצום היקף ההגבלה בנוסחה המתוקן של התקנה, קבע בית המשפט, כי "רוב רובן של המיגבלות שהוסרו מנותקות לחלוטין ממקצוע הנהיגה ואין כל חשש בדבר היותן בגדר עיסוק מתחרה לעסקי אגד", וכי כל מה שאגד עשתה, בעקבות הערות בית המשפט בפרשת מירון, התבטא ב"מחיקת ההגבלות שאין להן כל קשר שהוא לעיסוק החברים באגודה עד לפרישתם מאגד". בדחותו את הטענה השניה קבע בית המשפט, כי "הזכאות לגימלאות מוקדמות הינה זכאות כללית, לכל חברי אגד", שהענקתה נובעת מהכרתה של אגד "בהיות עבודת נהיגה באוטובוס ציבורי עבודה שוחקת, אשר קשה להתמודד בה עד גיל מבוגר". מכאן, שהסכמת אגד לפרישה המוקדמת של חבר אגד, והסכמתה לשלם את חלקה בסכום החד-פעמי, אינן מהוות תמורה מיוחדת להגבלת חופש העיסוק ואינן מעידות על הסכמת החבר הפורש להגבלת חופש עיסוקו. בהחלטתו לדחות את טענתה השלישית של אגד סמך בית המשפט על הלכה שנפסקה בע"א 524/88 "פרי העמק" נ' "שדה יעקב", פ"ד מה(4) 524, בעמ' 548, שלפיה אגודה שיתופית אינה רשאית, במסגרת השימוש בסמכותה לשינוי תקנונה, "לכלול בו עניינים המשנים בצורה מהותית את בסיס ההסכמה עליה בנויה החברות באגודה השיתופית". תמיכה למסקנתו, כי ההגבלה על חופש העיסוק, על-פי התיקון לתקנה 14(א)(4), משנה באופן מהותי את בסיס ההסכמה עליה בנויה החברות באגד, מצא בית המשפט בפסק-דינו של בית-משפט זה בפרשת משיח (ע"א 239/92 הנ"ל).

הגבלת חופש העיסוק
13. אני סבור, כי ההגבלה על חופש העיסוק המוטלת על חברי אגד לפי תקנה 14(א)(4) - כשהיא לעצמה - אינה חורגת מגבולות המותר והסביר, לעניינן של הגבלות כאלה, במסגרתן של תניות חוזיות. על-כן, מוצא אני מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, בדבר בטלותה של התקנה האמורה כסותרת את תקנת הציבור. דין זה יש, לטעמי, להחיל גם בשאלת תקפותן של תקנות-משנה (5) עד (7). הוראותיהן של תקנות-משנה אלו מעמידות לאגד זכות לסעדים מוסכמים מסוימים נגד מי מחבריה שלאחר פרישתו הפר את החיוב המוטל עליו לפי תקנה 14(א)(4). הסעדים שנקבעו בהוראות אלו נראים מתאימים למטרתם, ואף אין יסוד לומר כי איזה מהם חורג מן המידה הסבירה. את ההכרעה בשאלת תקפותן של תקנות-משנה (5) עד (7) יש, בנסיבות אלו, לגזור מן ההכרעה בשאלת תקפותה של תקנת-משנה (4). דין שונה לחלוטין מתחייב, לדעתי, בשאלת תקפותה של תקנת-משנה (8). ההוראות הכלולות בתקנת-משנה (8), על שני חלקיה, אכן סותרות את תקנת הציבור, וביחס אליהן יש לאשר את הצהרת הבטלות שבפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. אמנה אפוא את טעמיי, תחילה לעניין תקפותה של תקנה 14(א)(4) ובהמשך לעניין בטלותה של תקנה 14(א)(8). ביחס לתקנות-משנה (5) עד (7) אינני מתכוון להוסיף על מה שאמרתי. עוד יוברר, מתוך מה שאעיר בשולי פסק הדין, כי להכרעתנו בדבר תקפותה של תקנה 14(א)(4), וכפועל-יוצא מכך גם בדבר תקפותן של תקנות-משנה (5) עד (7), יש נפקות מעשית מוגבלת, לא רק ביחס למשיב אלא גם במישור הכללי.

תקנה 14(א)(4)
14. ההכרעה בשאלת תקפותה של תניה חוזית המטילה הגבלת עיסוק מושפעת, אל נכון, מן ההכרה שחופש העיסוק, לבד מהיותו זכות-יסוד של הפרט, מהווה גם ערך חברתי מרכזי שלציבור יש עניין בהגנה עליו. אך חופש העיסוק - ככל זכות וחירות הנתונות לאדם - איננו מוחלט אלא יחסי; וההכרה העקרונית בהיקפו הרחב של חופש העיסוק אינה מכתיבה את מידת ההגנה שתינתן לו בנסיבותיו של מקרה נתון כלשהו (בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין לעבודה, פ"ד מז(4) 702, 708). המבחן לתקפותה של הגבלת עיסוק המוטלת בחוזה הוא תקנת הציבור; וההכרעה בשאלה, אם הגבלה על חופש העיסוק, שהוטלה בחוזה פלוני, עומדת במבחנה של תקנת הציבור, חייבת להתבסס על האיזון בין שני ערכים מרכזיים: חופש העיסוק מזה, וחופש ההתקשרות בחוזה מזה (ע"א 369/74 טרומאסבסט חברה להרכבת מפעלים טרומיים בע"מ נ' זכאי, פ"ד ל(1) 793, 797; ע"א 618/85 מעיינות הגליל המערבי בע"מ נ' תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ, פ"ד מ(4) 343, 349-348; וע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פ"ד מד(4) 847, 853). למהות הקשר החוזי שבין הצדדים (כלום המדובר ביחסי מעביד-עובד, ביחסי שותפים, בהתקשרות למכירה של עסק קיים, וכדומה), ולתנאים האחרים הכלולים בהסכם שבגדרו הוטלה ההגבלה, יכולה להיות השפעה על משקלו היחסי של כל אחד ממרכיבי מישוואת האיזון, בין חופש העיסוק לבין חופש ההתנאה החוזית. ואולם, ככלל, הגבלה שמבחינת מהותה והיקפה נמצאה סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם, חזקה עליה שהיא עומדת גם במבחנה של תקנת הציבור (ע"א 4/74 ברמן נ' משרד להובלת משאות פרדס-חנה - כרכור "עמל" בע"מ, פ"ד כט(2) 718, 723).

15. ענייננו בהגבלת עיסוק, המוטלת בתקנון של אגודה שיתופית על כל חברי האגודה המבקשים לפרוש לפני מלאת להם 65 - ללא קשר למהות התפקיד אותו מילאו בתקופת חברותם באגודה - למשך שלוש שנים ממועד פרישתם; ומטרתה היחידה של הגבלת העיסוק האמורה היא למנוע מהם להתחרות בעסקי האגודה.

בכך שההגבלה מוטלת בתקנון של אגודה שיתופית אין כדי לגרוע מאופיה ההסכמי. תניות להגבלת עיסוק כלולות לא רק בחוזים רגילים, אלא גם בתקנונים של תאגידים שאף להם, כידוע, יש פן הסכמי. הצורך לבחון את תקפותן החוזית של תניות כאלה מתעורר גם במקרים מן הסוג הזה (ע"א 468/89 קידרון (קינדרמן) נ' בורסת היהלומים הישראלית בע"מ, פ"ד מה(5) 177, 187-186); ושיקולי ההכרעה בשאלת תקפותה החוזית של הגבלה על חופש העיסוק, המוטלת בתקנון של תאגיד, עקרונית אינם שונים משיקולי ההכרעה בתקפותה של הגבלה דומה המוטלת במסגרתו של חוזה רגיל.

אף בכך שההגבלה מוטלת גם על מי שבמשך כל תקופת חברותם באגודה הועסקו בתפקידים שאינם מצריכים יותר ממיומנות רגילה (לדוגמה, הנוגעת לענייננו, כנהגי אוטובוס), ושמעולם לא נחשפו לידע מקצועי ייחודי או לסודות מסחריים של האגודה, אין בהכרח כדי להוביל למסקנה שההגבלה אינה תקפה. דינו, לעניין זה, של חבר באגודה שיתופית, אינו שונה מדינו של עובד. ביחס לחובות המוטלות על עובד הפורש מעבודתו, כלפי מעבידו לשעבר, יש, ככלל, להבחין בין חובת העובד הפורש לשמור על סודותיו המקצועיים והמסחריים של מעבידו, לבין הגבלת זכותו לעסוק בעיסוק מתחרה לעסק של מעבידו (ע"א 312/74 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ נ' קריסטיאנפולר, פ"ד כט(1) 316). היסוד המבחין בין השתיים הוא, שהחובה להימנע מחשיפת סודותיו המקצועיים או המסחריים של מעבידו מוטלת על העובד הפורש גם בהיעדר הסכם המחייבו לכך, בעוד שהגבלת זכותו לעסוק לאחר פרישתו בעיסוק מסוים טעונה הסכם מפורש. כדברי השופטת נתניהו, שהיטיבה להסביר הבדל זה:

"נראה שהתערבבו כאן היוצרות. חובת השמירה על סודות מקצועיים וידע מסחרי לחוד, והגבלת העיסוק לחוד. חובת הסודיות חלה תמיד, וללא הגבלת זמן, גם ללא התחייבות מפורשת. הפרתה היא פגיעה בזכות הקניינית של בעלי הסוד והידע. להגבלת חופש העיסוק, לעומת זאת, דרושה התחייבות מפורשת והיא חייבת לעמדו במבחן הסבירות" (רע"א 5248/90 אנטין נ' פרנקל, פ"ד מה(5) 139, בעמ' 145).

אמת נכון הדבר, כי גם החובה לשמור על סודות מקצועיים ומסחריים, אף שאינה תלויה בקיומה של התחייבות חוזית, יכול שתבוא לידי ביטוי גם בהתחייבות חוזית. ואולם השאלה, אם תניה חוזית המגבילה את חופש העיסוק עומדת במבחנה של תקנת הציבור, עשויה להתעורר (וחזקה שתתעורר) בעיקר ודווקא במקרים בהם מטרת ההגבלה אינה להגן על סודות מקצועיים או מסחריים. כך, למשל, התחייבות להימנע מתחרות, עשויה להיות מוכרת כתקפה, חרף פגיעתה בחופש העיסוק (ע"א 2600/90 עלית בע"מ נ' סרנגה, פ"ד מט(5) 796, 808).

16. נשוב לענייננו: בית המשפט המחוזי סבר, כי משסירב המשיב לחתום על שני המסמכים, בהם היתנתה אגד את הסכמתה לטפל בבקשתו לפרישה מוקדמת, ההכרעה בעניינו אינה מצריכה איזון בין חופש העיסוק לבין חופש ההתקשרות בחוזה. ואולם, מן המוסבר לעיל מתחייב שלסברה זו לא היה יסוד. הוא הדין בסברת בית המשפט המחוזי, כי אגד לא היתה רשאית לכלול במסגרת התיקון של תקנונה הגבלה על העיסוק של חבריה, בשל היותה מסוג ה"עניינים המשנים בצורה מהותית את בסיס ההסכמה עליה בנויה החברות באגודה השיתופית" (במשמעות אותה מייצגת המובאה מאימרתו של השופט ברק בפרשת פרי העמק, ע"א 524/88 הנ"ל). חיזוק לסברתו האמורה נמצא לבית המשפט, כזכור, בפסק-דינו של בית-משפט זה בפרשת משיח (ע"א 239/92 הנ"ל). הכיצד? הלוא בפרשת משיח, בה נדונה שאלת תחולתה של תקנה 14(א)(4) המתוקנת על אלה מחברי אגד שפרשו לגימלאות לפני תיקונה של התקנה, כלל לא נתעורר צורך להחליט בשאלת תקפותה של התקנה בנוסחה המתוקן. אלא שבפסק-דינו בפרשת משיח השתמש השופט ד' לוין באימרת השופט ברק, בפרשת פרי העמק, כבסיס להיקש, בכך שלאחר הבאת האימרה כלשונה, הוסיף לאמור: "קל וחומר שאין לכלול בשינוי התקנון עניינים המשנים בצורה מהותית את בסיס ההסכמה, שעליה בנויה הפסקת החברות באגודה השיתופית, לגבי אלה אשר פרשו ממנה לפני התיקון" (ההדגש במקור - א' מ'). מן המלים "קל וחומר" הסיק בית המשפט המחוזי, כי בית-משפט זה סבר כי התקנה, היא, מכל מקום, חסרת תוקף כלפי החברים שטרם פרשו. חוששני שבית המשפט המחוזי ייחס לדברי השופט ד' לוין כוונה שאינה נלמדת מהם. פסק הדין בפרשת משיח עסק בשאלה, אם התיקון בתקנון חל על חברי אגד שפרשו לגימלאות לפני התיקון; וממה שנאמר בפסק הדין כלל לא עולה, שאילו היה המדובר במי שבזמן התיקון היו עדיין חברים באגד, היה בית המשפט מגיע לאותה המסקנה. יתר על כן: אין כל מקום לומר, כי כל שינוי בתקנונה של אגודה שיתופית, הנוגע לתנאי הפסקת החברות בה, בהכרח חורג מגדר סמכותה של האגודה. אסמכתה ברורה לכך, הנוגעת לתיקון תקנה 14(א)(4) באחד מגילגוליה הקודמים, מצויה בע"א 4269/90 אגד נ' דברת, פ"ד מז(5) 133 (ראו דברי השופט גולדברג בעמ' 159, בפיסקה 14, של פסק הדין).

17. את קביעתו, כי גם לגופה, הגבלת העיסוק המוטלת בתקנה 14(א)(4) סותרת את תקנת הציבור, ייסד בית המשפט המחוזי על שני נימוקים: האחד, שהיקפה המעשי של ההגבלה, על-פי נוסחה המתוקן של תקנה 14(א)(4), אינו שונה מהיקף ההגבלה אשר הוטלה על-פי התקנה בנוסחה המקורי, שבית המשפט כבר הכריז עליה כבטלה. והשני, שהזכאות לגימלאות מוקדמות מוקנית לכלל חברי אגד, ומכאן שבהסכמת אגד לשלם לקרן הגימלאות את חלקה בסכום החד-פעמי הנדרש למימוש הזכאות אין משום תמורה מיוחדת להסכמת החבר הפורש להגבלת חופש העיסוק שלו. עמדת בית המשפט המחוזי, ביחס לשני העניינים, אינה מקובלת עליי.

ההגבלה על התחרות בעסקי אגד, המוטלת לפי תקנה 14(א)(4) בנוסחה המתוקן, היא, בעליל, יותר מצומצמת מן ההגבלה שהוטלה על-פי התקנה קודם לתיקון. צמצום היקפה של ההגבלה בא לידי ביטוי, לא רק בהגבלת תחולתה לחברי אגד המבקשים לפרוש לגימלאות מוקדמות בלבד, ובמחיקתם מרשימת העיסוקים האסורים של כל העיסוקים שאינם מערבים במישרין עיסוק בנהיגה, אלא שגם האיסור על העיסוק בנהיגה כמקצוע הוגבל רק להובלת נוסעים בתחבורה ציבורית ולתיירות. בכך מותירה התקנה, לחבר הפורש, אפשרויות נרחבות לעסוק בנהיגה. כך, למשל, אין מניעה שיעסוק בהובלה, או בהובלת נוסעים שלא במסגרת "תחבורה ציבורית" או "תיירות". בגדר האפשרויות הפתוחות לפניו יכול הוא לעסוק (לכך הסכימו באי-כוח אגד במפורש) בהסעת תלמידים, בהסעת עובדים ואף בהפעלת מונית לנסיעות מיוחדות. גם התקופה בה תחול ההגבלה (שלוש שנים מיום הפרישה) אינה חורגת מגבולות הזמן שבעבר הוכר כסביר להגבלות כאלה (השוו: ע"א 566/77 דיקר נ' מוך, פ"ד לב(2) 141).

קביעת בית המשפט המחוזי, כי לחברי אגד "זכאות כללית" לפרוש לגימלאות מוקדמות, אינה עומדת, לטעמי, במבחן הוראותיו של תקנון קרן הגימלאות. הזכאות העקרונית לפרוש לגימלאות לפני מלאת לו 65 אמנם נתונה לכל חבר אגד שמלאו לו 46, ולזכותו ותק של 25 שנות חברות (או עבודה במעמד של "שכיר קבוע"). אך מימוש הזכאות, על-ידי חבר שטרם מלאו לו 60, כרוכה בתשלום סכום חד-פעמי נכבד מאוד לקרן הגימלאות. החובה לשלם סכום זה (כולו או רובו) מוטלת על אגד, אך חובה זו קמה רק אם הסכימה אגד לפרישה המוקדמת של החבר ואישרה את בקשתו לכך. אין בכך כלום, שהמטרה הניצבת ביסוד ההסדר שנקבע בתקנון קרן הגימלאות היא לאפשר לאלה מחברי אגד שנשחקו בעבודה הקשה של נהיגת אוטובוס, ומתקשים להמשיך בכך עד גיל 65, לפרוש מן העיסוק הזה בגיל צעיר יותר. ההכרה בצורך הזה, כבשיקול היכול להצדיק היענות של אגד לבקשת מי מחבריה לפרוש לגימלאות מוקדמות, אינה הופכת את הזכאות לפרישה כזאת לזכותו הקנויה של כל חבר. הסכמת אגד לפרישה מוקדמת של חבר שטרם מלאו לו 60 מטילה עליה מעמסה כספית נכבדה מאוד. כך, למשל, פרישתו המוקדמת של המשיב עתידה לעלות לאגד (על-פי תקנה 29(ה) לתקנון קרן הגימלאות) 80 אחוזים מסכום השווה ליותר משלוש-וחצי משכורות שנתיות של חבר אגד, או (לחלופין, על-פי ההסכם שבין אגד לבין קרן הגימלאות) בתשלום גימלה תקציבית בשיעור השווה ל57.5%- ממשכורתו הקובעת, עד מלאת לו 60, היינו במשך כשמונה שנים ממועד פרישתו. אגד אינה חייבת להסכים לכל בקשה לפרישה מוקדמת וליטול על עצמה התחייבות כספית כה נכבדה (השוו לדברי השופט גולדברג, בפרשת דברת, ע"א 4269/90 הנ"ל, בעמ' 155, מול אות השוליים ג'); וההחלטה בשאלה, אם נסיבות העניין אכן מצדיקות היענות לבקשה זו או אחרת, נתונה בידה.

18. אני סבור, כי בהסכמתה של אגד, לשלם לקרן הגימלאות את חלקה בסכום החד-פעמי הנדרש לרכישת הזכאות לגימלאות מוקדמות, או לשלם לחבר הפורש גימלה תקציבית עד מלאת לו 60, יש משום תמורה נאותה להתחייבות החבר הפורש להימנע מעיסוק מתחרה בעסקי אגד, במשך שלוש שנים מיום פרישתו. הסכמה זו מעמידה צידוק לאינטרס של אגד להטלת ההגבלות; ונמצא כי במישור יחסיהם של הצדדים (אגד מחד והחבר המבקש לפרוש מאידך) אין בהטלת ההגבלות משום פגיעה במידות הסבירות וההגינות. בצדק טוענת אגד, כי אם תחויב לשאת בהשקעות הכספיות האדירות הנחוצות למימון פרישה מוקדמת לגימלאות של חבריה, מבלי שתורשה להטיל הגבלות כלשהן על עיסוקיהם לאחר הפרישה, תיקלע למצב בלתי-נסבל, בו תצטרך כביכול "לסבסד" עסקים מתחרים לעסקיה שינוהלו בידי חבריה לשעבר. עוד טוענת אגד, ואף בטענה זו יש מידה לא מבוטלת של טעם, כי הגבלת חופש העיסוק של חבריה הפורשים לגימלאות מוקדמות מתיישבת היטב עם הרעיון שהפרישה לגימלה מוקדמת מיועדת לחברים המתקשים להמשיך בעבודה השוחקת, ולא נועדה לאפשר לחברים לפתוח בקריירה חדשה של נהגי אוטובוס במסגרות המתחרות באגד.

תקנה 14(א)(8)
19. מן האמור עד כאן עולה, כי את הסכמתה לפרישתו של המשיב לגימלאות מוקדמות רשאית היתה אגד להתנות במתן התחייבות מצידו, כי במשך שלוש שנים לאחר פרישתו יימנע מעיסוק מתחרה בעסקיה, כמצוות תקנה 14(א)(4) לתקנון. כן נראה, כי אף בדרישת אגד, שהמשיב ייטול על עצמו חיובים נילווים להתחייבותו האמורה, על-פי תקנות-משנה (5) עד (7) לתקנה 14(א), לא היה פגם. דא עקא, שאת הסכמתה לפרישת המשיב היתנתה אגד בקבלת התחייבות מצידו גם על-פי תקנה 14(א)(8). וכבר גיליתי לעיל (בפיסקה 13) את דעתי, כי תקנת-משנה (8) אכן אינה עומדת במבחנה של תקנת הציבור, ולפיכך בטלה. אגד לא היתה רשאית להתנות את הסכמתה לפרישתו המוקדמת של המשיב בכך שהמשיב ייטול על עצמו לקיים גם את מצוותה של תקנת-משנה (8); ובדין סירב המשיב לדרישה האמורה.

20. לעיל (בפיסקה 4) הבאתי את נוסחה של תקנת-משנה (8). כפי שנקל להיווכח, נחלקת התקנה לשניים. בחלקה הראשון היא מטילה על חבר-גימלאי, שהפר את התחייבותו שלא לעסוק בעיסוק מתחרה לעסקי אגד, סנקציה כבדה עד מאוד. על-פי האמור, זכותו של חבר כזה "לקבל גימלאות מאת קרן הגימלאות תיפסק ... עד שהחבר ישלם לאגודה אותו סכום ששילמה האגודה לקרן הגימלאות כסכום השתתפות חד-פעמי לפי תקנות הקרן, על מנת שיזכה לקבל גימלאות". לסנקציה דרקונית זו אין מידה ואין שיעור. היא אינה מבחינה בין הפרה קלה להפרה חמורה; אינה מתייחסת למשכה של ההפרה, לגילו של הגימלאי, לגובה גימלתו, או לגובה הסכום שיידרש לשלם לאגד לשם חידוש זכותו לקבלת גימלאות. לא זו בלבד, אלא שעל-פי האמור בתקנה, סנקציה חמורה זו מיתווספת לחיוב, המוטל על הגימלאי לפי תקנת-משנה (6), לשלם לאגד, בגין הפרת התחייבותו שלא להתחרות בה, פיצויים מוסכמים בגובה שלוש משכורות חודשיות ברוטו. תניה קשה זו מקנה לאגד מכשיר רב-עוצמה: אם תפסה את הגימלאי המפר בקלקלתו - ולוא גם היתה הפרתו קלת-ערך - בידה לנשל אותו מזכויות אותן צבר, בעמל רב, במשך שנים רבות. תניה כזאת סותרת את תקנת הציבור. בטלותה נלמדת, בעליל, מתוכה וכל שנותר לבית המשפט הוא להכריז על בטלותה.

21. בחלקה השני של תקנת-משנה (8) נקבע, כי "האמור בסעיף זה (קרי: בחלקה הראשון של התקנה - א' מ') יחול גם לגבי חבר העוסק בעיסוק מתחרה כאמור בס"ק (4) לעיל, לאחר תום 3 שנים מיום פרישתו לגימלאות", וכן כי "לאגודה תעמוד הזכות לגבות מהחבר סכום זה בערכים ריאליים". חלק זה של התקנה מרחיב, למעשה, את היקף ההגבלה על חופש העיסוק המוטלת על הגימלאי. בעוד שלפי תקנה 14(א)(4) חלה עליו ההגבלה למשך שלוש שנים מיום הפרישה, הרי שלסנקציה החמורה הקבועה להפרת החיוב המגביל, על-פי תקנה 14(א)(8), יהיה הגימלאי צפוי גם לאחר סיומה של תקופת ההגבלה, ולמעשה עד ליומו האחרון. נראה לי שהטעמים שעל יסודם הגעתי למסקנה, כי הוראות חלקה הראשון של התקנה סותרות את תקנת הציבור, כוחם יפה - וביתר שאת - להביא להכרזה גם על בטלות ההוראות שבחלקה השני.

הערת שוליים
22. להכרעתנו בדבר תקפותה של תקנה 14(א)(4), וכפועל-יוצא מכך גם בדבר תקפותן של תקנות-משנה (5) עד (7), יש נפקות מעשית מוגבלת. הטעם לכך נעוץ בהלכה שנפסקה בע"א 1795/93 קרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ נ' יעקב, פ"ד נא(5) 433, ושעל-פיה סווג תקנונה של אגד כחוזה אחיד. השאלה אם תניה בחוזה עומדת במבחנה של תקנת הציבור, כמשמעה בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), והשאלה אם אותה תניה, כשהיא מופיעה בחוזה אחיד, מהווה תנאי מקפח, כמשמעו בחוק החוזים האחידים, הינן שתי שאלות נפרדות. אכן, בתשובה הניתנת לאחת מהן עשויה, אמנם, להימצא הדרכה לתשובה שראוי ליתן לזולתה. ואולם במתן תשובה לאחת מהן, אין בהכרח כדי לשלול את האפשרות שלשאלה האחרת תינתן תשובה שונה. האפשרות להכרעות שונות נובעת, בראש ובראשונה, מן השוני העקרוני שבין חוזה רגיל, שלכל הצדדים היה חלק בגיבוש תנאיו, לבין חוזה אחיד, שתנאיו נקבעו מראש בידי צד אחד, או (כשהמדובר בתקנון של תאגיד) בידי חלק מן המתקשרים שהתנאים עתידים לחייבם. גם השוני בנטלי ההוכחה, על רקע החזקות הקבועות בחוק החוזים האחידים לעניין היותם של תנאים מוגדרים שונים תנאים מקפחים, עשוי להוביל להכרעות שונות.

כלפי מה אמורים הדברים? כלפי האפשרות שאגד תבקש להסתמך על הכרעתנו, בדבר תקפותן של תקנות-משנה (4) עד (7) לתקנה 14(א), כבסיס לאכיפת איזו מהן, אם כלפי המשיב ואם כלפי אחרים. למניעת אי-הבנות אבקש להעיר, כי שאלת תקפותן של תקנות המשנה האמורות נבחנה על-ידי רק על-פי עמידתן של התקנות במבחנה של תקנת הציבור, במשמעותה החוזית. לאפשרות שאיזו מהן, חרף עמידתה במבחן האמור, מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, כלל לא נדרשתי ולגביה אני נמנע מנקיטת עמדה כלשהי. כזכור, בתביעתו העלה המשיב את הטענה, כי המסמכים שאגד הציגה לחתימתו מהווים חוזים אחידים, ועל טענה זו (שבית המשפט המחוזי לא ראה צורך לעסוק בה) חזר בא-כוחו, בקצירת האומר, גם בסיכומיו בערעור. אך לנוכח העובדה, שבעקבות פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מילאה אגד אחר בקשת המשיב לפרוש לגימלאות, מבלי שנדרש עוד לחתום על המסמכים, אף אני לא ראיתי מקום להידרש לשאלת היותם של מסמכים אלה בגדר חוזים אחידים. ואולם טענה, ביחס להיותן של תקנות המשנה הנדונות תנאים מקפחים, לא הועלתה ולא נדונה. אין צריך לומר, כי בידי אגד - אם טרם עשתה כן - לפנות לבית הדין לחוזים אחידים בבקשה לאישור תקנונה.

23. התוצאה הינה אפוא, כי יש לקבל בחלקו את הערעור. הצהרת בית המשפט המחוזי על בטלותן של תקנות 14(א)(4)-(7) לתקנונה של המערערת (אגד) מתבטלת. הצהרת בית המשפט המחוזי על בטלותה של תקנה 14(א)(8) לתקנון הנ"ל מתאשרת. המערערת (אגד) תשלם למשיב 1 שכר-טירחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח. אין צו להוצאות ביחס למשיבה 2 (קרן הגימלאות).

ש ו פ ט

המשנה לנשיא:
אני מסכים.

המשנה לנשיא

השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.

ניתן היום, יא' בתשרי תש"ס (21.9.99).

המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
96006720.F01