הדפסה

ע"א 5491/05 מוטל קוגן נ. רשות הפיתוח-באמצעות מינה...

פסק-דין בתיק ע"א 5491/05
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 5491/05

בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופט א' א' לוי

כבוד השופט א' רובינשטיין

המערער:
מוטל קוגן

נ ג ד

המשיבים:
1. רשות הפיתוח-באמצעות מינהל מקרקעי ישראל

2. רפאל גלזר

ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בא' 2184/00 מיום 27.2.05 (השופטת ד"ר ד' פלפל)

תאריך הישיבה:
ז' בתמוז התשס"ו
(3.7.06)

בשם המערער:
עו"ד שי שמלה; עו"ד יניב ריבלס; עו"ד ברי בל

בשם המשיבה 1:
עו"ד תהל ברנדס

בשם המשיב 2:
עו"ד מרדכי וייס

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

רקע והליכים

א. עניינו של הערעור סוגיית הזכויות בנכס מקרקעין ברחוב יפת 190 ביפו. בנכס קיים מבנה ישן ובו חמש חנויות ומחסן אחורי. החל משנת 1949 ניהלו אביו של המשיב 2 (להלן גלזר) ומנדל רוזנברג (להלן רוזנברג) נגריה בשתים מהחנויות שבמבנה. בשנת 1964 החליטו השותפים להיפרד, ובאותה שנה נחתמו שני הסכמים עם משיבה 1: גלזר רכש את תת חלקה 2, ורוזנברג – את תת חלקה 5 ששטחה 31.45 מ"ר. ביום 7.5.65 העביר רוזנברג את זכויותיו במתחם במתנה לבנו, חיים רומם. ביום 12.2.79 מכר רומם את זכויותיו בנכס לשלמה קוגן, אביו של המערער. ביום 25.3.83 נחתם הסכם משולש בין אביו של המערער, המערער והמינהל, במסגרתו הועברו הזכויות בנכס למערער.

ב. ביום 19.4.93 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב המרצת פתיחה, בה טען כי הזכויות בנכס כולו שייכות לו בלבד (ה"פ (תל אביב) 544/93). טענת המערער הסתמכה בעיקר על שני מסמכים שהנפיק לו המינהל: בשנת 1989 במסגרת בקשה לקבלת הלוואה, קיבל המערער מהמינהל מסמך המאשר את זכויותיו בקרקע, וממנו עולה לכאורה כי זכויות המערער הן במתחם כולו (מכתב מיום 7.6.89). באישור נוסף, משנת 1991, ציין המינהל כי למערער הועבר שטח של 643 מ"ר - לכאורה שטח הנכס כולו. מאישורים אלה ביקש המערער להוכיח את זכויותיו בנכס כולו, ולא בתת חלקה 2 בלבד. ביום 20.4.94, לאחר שהתקיימו מספר ישיבות קדם משפט, בהן התברר כי גרסת המערער סותרת תשתית ראייתית עובדתית מהימנה שהציג המינהל, קיבל המערער את המלצת בית המשפט וביקש, במעמד צד אחד, למחוק את ההמרצה (החלטת סגן הנשיא, כתארו אז, גורן מיום 20.4.94 בתיק ה"פ 544/93).

ג. כחמש שנים לאחר תום פרשת ההמרצה, הגיש המערער תזכיר תביעה לפקיד הסדר המקרקעין באזור תל אביב, בו חזר על טענתו לגבי המתחם כולו. סמוך לאחר מכן הוגשה לפקיד ההסדר תביעה סותרת מטעם המשיבה 1. ביום 4.7.00 העביר פקיד ההסדר את התביעות הסותרות להכרעת בית המשפט המחוזי. במהלך קדם המשפט צורף המשיב 2 כבעל דין ראוי בתובענה. ביום 27.2.05 דחה בית המשפט (השופטת פלפל) את גרסת המערער. נקבע כי אין באישורי המינהל, שככל הנראה ניתנו בטעות, בכדי ליצור זכויות מעבר לזכויות שהועברו לרוזנברג, וממנו כמתואר, למערער. בית המשפט קבע, בהתבסס על המסמכים המקוריים, כי המינהל העביר לרוזנברג אך ורק את תת חלקה 2 (31.45 מ"ר), ואין במכתביו המאוחרים בכדי לשנות עובדה זו. עוד התייחס בית המשפט לעובדה שגלזר שילם למינהל, עבור תת חלקה 5 בלבד, סך 10,560 ל"י; והסיק כי לא יתכן שרוזנברג, ששילם סך 7,800 ל"י בלבד, רכש את החלקה כולה. ולבסוף, נקבע כי שני המסמכים עליהם הסתמך המערער היו בפניו כבר בשעת הגשת המרצת הפתיחה, ולפיכך "יהא זה נכון לומר, כי מאז הוגשה המרצת הפתיחה שנמחקה לאחר בקשה מצידו ... לא השתנה דבר ביחס לחלקה המדוברת". בית המשפט דחה את התביעה תוך חיוב המערער בתשלום 20,000 ש"ח הוצאות משפט לכל אחד מהמשיבים.

ד. בערעורו טוען המערער כי זכויותיו בחלקה כולה הוכחו כדבעי באמצעות מסמכי המינהל, ובאמצעות ההסכם משנת 1983 המתייחס לנכס כולו ללא הגבלה לתת חלקה או לשטח מסוים. עוד נטען כי טעה בית המשפט בקבעו כי אישורי המינהל ניתנו בטעות, שעה שטענה זו לא נטענה על ידי המינהל. כן נטען כי הסכום ששילם רוזנברג היה נמוך מהסכום ששילם גלזר, מהטעם שבאותה עת היה רוזנברג דייר מוגן בנכס. המשיבים בסיכומיהם חזרו על עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וציינו כי הערעור מופנה נגד ממצאי עובדה שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם.

דיון והכרעה

ה. (1) לאחר עיוננו, סברנו כי ההכרעה בתיק זה אינה מורכבת ועל כן הצענו למערער לחזור בו מערעורו; הוא סבר ולא קיבל. ואולם, ככל שהפכנו בדבר לא מצאנו תשובה מטעמו, בכתב או בעל פה, לתמיהות העולות מעמדתו. הרי זכויותיו של המערער בשרשור באו לו, מאביו, שלמה קוגן, שרכש את הנכס מבנו של הרוכש המקורי מן המינהל, מנדל רוזנברג. אם כן, יסוד זכויותיו של המערער, הוא ואין בלתו, הוא הרכישה המקורית מן המינהל ב-1964, שהוסבה ב-1965 לבנו של הרוכש המקורי. בסופו של יום המדובר בהכרעות עובדתיות, שנעשו בבית המשפט קמא. אין צורך לחזור על כך שאין דרכו של בית משפט זה להידרש להכרעות עובדתיות של בית המשפט הדיוני (ראו בין היתר ע"א 2989/95 מרים קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים, פ"ד נא(4) 687, 695 (השופטת שטרסברג-כהן); ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות. פ"ד מה(2) 142, 171 (השופט בייסקי). נסקור בקצרה את מסכת הראיות.

(2) תיק ה"פ (ת"א) 544/93, שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי בשנת 1993 ואחר כך נסוג הימנו בעקבות המסמכים שהוצגו, צורף לחומר הראיות (החלטת השופטת ד"ר פלפל מיום 29.4.04). בתיק זה, בין מסמכים שהגישה "עמידר", אשר ייצגה את רשות הפיתוח והמינהל, נמצא מקורו של ההסכם מיום 20.9.64 בין מנדל רוזנברג לבין רשות הפיתוח המינהל, ובו מתואר מיקום הנכס - יפו, רח' יפת מס' 190, העומד על חלקה הידועה בתור חלקה 226, בגוש שומה 7035. התמורה מאת החוכר מתוארת כ-7,800 ל"י ששולמו במאי-יולי 1964. ההסכם - חוליה ראשונה בשרשרת, במירוץ "השליחים" של הזכויות - נחתם על ידי הרוכש רוזנברג ב-3.8.64 (וככל הנראה נוספה חתימת המינהל ב-20.9.64). מצורף להסכם תשריט - שכעולה מעדות משיב 2 לגבי הנכס שברשותו (עמ' 28, 34 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי) יתכן שהוסף מאוחר, אך לא מאוחר הרבה, ליום החתימה (לאחר שבראשונה הוצגה במקרהו של משיב 2 סקיצה). התסריט מסומן "א" (הוא נזכר בהסכם כמתואר ומתוחם בקו אדום). בתשריט מתוחם מלבן בקו אדום, ובו בכתב יד "רוזנברג מנדל, שטח 31.45", ובמודפס "נגריה"; לידו חתימת מר רוזנברג וחתימת המינהל. בתיק מכתב מקורי של מר רוזנברג מיום 18.3.65, ובו מבקש הוא מן המינהל להעביר את ה"מחסן" שרכש ברח' יפת 190 לבנו רומם (רוזנברג) חיים, ומכתב מקורי של הבן אל המינהל ובו הסכמתו לקבלו. ב-7.5.65 נחתם בין מנדל רוזנברג, בנו חיים רומם (רוזנברג) והמינהל הסכם להעברת החכירה לבן, חיים. בטופס הצהרת מס שבח ל-1964 (3.10.64-3.8.64) - נזכרת תמורה 7,800 ל"י - וכן מצוי אזכורו של שטח הנכס כ-31.45 מ"ר. לימים, ב-1979, הועברה הזכות על ידי חיים רומם לשלמה קוגן אבי המערער, לא בטרם התדיינות ביניהם בבית משפט השלום שהסתיימה בפשרה, כנראה בעקבות שלב שבו שכר קוגן מרומם את הנכס. גם בטופס מס שבח שנערך ב-20.4.79 תואר הנכס כ"בית מלאכה משמש לנגריה בשטח 31.45 מ', בנין ערבי ישן ...". התמורה ל-1964 תוארה כ-7,800 ל"י "כתפוס כפנוי 7,800/40%=19,500 ל"י". מסמך מ-12.2.79, הוא יפוי כוח בלתי חוזר מחיים רומם לעו"ד ב' באיער, בא כוח קוגן דאז, להעברת הנכס לשלמה קוגן, בו מתואר הנכס כחנות (מחסן). כך גם בתצהיר משותף לשלמה ומנדל קוגן מ-29.3.79 (ת/4) מתואר הנכס כחנות (מחסן) (המערער לא יכול היה ליתן הסבר לכך - עדותו בעמ' 82-81, 85). תצהיר של ש' קוגן מ-18.5.81 מתאר את היותו בעל "אולם" שהוא מעביר לבנו מוטל (מרדכי), המערער. מכתב של עמידר אל המערער (בחתימת מר אילן ברעם) מיום 15.4.93 מתאר את שרשור הנכס בהאי לישנא:

"1. ביום 20.9.1964 רכש מר רוזנברג מנדל חנות המשמשת כנגריה בשטח של 32,45 מ"ר, הידועה כחנות מס' 2 מתוך 5 חנויות בנכס.
2. ביום 20.5.1965 מכר מר רוזנברג החנות למר רומם חיים.
3. ביום 12.2.79 העביר מר רומם חיים זכיותיו (כך!- א"ר) בחנות לשלמה קוגן.
4. ביום 25.3.1983 הועברו אליך הזכויות בחנות, ממר שלמה קוגן למוטל קוגן.
5. הנכס הנ"ל נמצא בהליך הסדר, לכשיושלם ההסדר אנו נרשום זכויות הרוכשים בטאבו, ועד אז הנך רשום בספרי חברת עמידר כחברה משכנת וכל הפעולות הקניניות הכרוכות בניהול ורישום הנכס כגון שיעבודים, עקולים, משכנתאות, וכו', יבוצעו במשרדי חברת עמידר".

דברים אלה מצאו ביטוים בתצהיר מר ברעם מיום 21.4.93 במסגרת המרצת הפתיחה הנזכרת, ובו נאמר, בין השאר:

"מר קוגן הינו החוליה האחרונה בשרשרת של מכירות והעברות שהתחילה בשנת 1964, כדלקמן:
א. ביום 20.9.64 מכרה רשות הפיתוח לאדם בשם מנדל רוזנברג את החנות המסומנת בתשריט כיחידה מס. 2, לפי חוזה ותשריט מצורפים.
ב. ביום 7.5.65 העביר מר מנדל רוזנברג את החנות הנ"ל לבנו, מר רומם חיים, לפי ההצהרות וההסכם המצו"ב.
ג. ביום 12.2.79 מכר מר חיים רומם את החנות לשלמה קוגן, אביו של המבקש כאן, לפי ההסכם ויפוי הכח הבלתי חוזר המצו"ב.
ד. ביום 25.3.83 העביר מר שלמה קוגן את החנות לבנו מוטל קוגן, שהוא המבקש כאן, לפי החוזה שצרף המבקש לבקשה.
אולם בתצהיר שנתנו ה"ה שלמה ומוטל קוגן ביום 18.5.81 בדבר העברת הזכויות ללא תמורה מהאב לבנו, הם מציינים במפורש שמדובר בהעברת "אולם" בגוש 7035 חלקה 226, ולא בהעברת כל החלקה (עותק התצהיר מצו"ב).
6. ברור איפוא על פני הדברים שהמבקש הינו בעל הזכויות בחנות המסומנת כיחידה מס. 2 בלבד, ולא בחלקה כולה, כפי שהוא מנסה להציג את עצמו.
7.א. המבקש בחר לצרף לבקשתו באופן סלקטיבי רק את אותם מסמכים שאינם מתארים באופן מדוייק את החנות, כדי להטעות באמצעותם וליצור את הרושם כאילו רכש את כל החלקה.
ב. בנוסף על ההטעיה שבצירוף ההסכם מיום 25.3.83 בלבד, מטעה המבקש גם בשימושו במסמכים אחרים.
למשל, האישור שצויין בסעיף 2 לתצהירו של המבקש הינו אישור שניתן לו לפי בקשתו לצורך קבלת הלוואה כנגד משכנתא מהבנק, ולא כדי להגדיר את הזכויות, והמבקש עושה בו כיום שימוש בחוסר תום לב כדי ליצור את הרושם המטעה שהוא כביכול בעל הזכויות בכל החלקה.
ג. כמו כן משתמש המבקש בתרשים של האזור משנת 1945, שהוכן כנראה לפני הקמת המבנה על החלקה, כדי ליצור את הרושם כאילו רכש את החלקה כולה, למרות שבזמן רכישת החלקה על ידי הקונה הראשון, מר מנדל רוזנברג בשנת 1964, המבנה כבר היה קיים, ונמכרה לו חנות אחת בלבד, מתוך המבנה.
8. גם טענותיו של מר קוגן כאילו מתחמקים ממנו ולא נותנים לו תשובות ברורות, אינה תואמת את המציאות. מר קוגן פנה אלינו בקשר לרישום הזכויות בחנות על שמו בלשכת רישום המקרקעין. אני אישית נפגשתי עם מר קוגן מספר פעמים לפי בקשתו ובדקתי את תיק הנכס, ובעקבות כך נתתי למר קוגן תשובה מפורטת ביותר בכתב, במכתבי אליו מיום 15.4.93, שעותק ממנו רצו"ב. אולם, מר קוגן פנה לבית המשפט תוך שהוא מעלים ממנו את המכתב האמור".
ו. כאן המקום לציין, כי "בהסכם המשולש" מיום 25.3.83 בין המינהל, אביו המנוח של המערער והמערער יבל"א, בשל טעות של המינהל, לא נרשם שטח הנכס, ונוצר הרושם, וכך גם במסמכים אחרים (מסמך מ-7.6.89 של המינהל, מסמך מ-7.11.90 של היועצת המשפטית למחוז תל-אביב במינהל גב' קוינט שניתן לצרכי משכנתא, הנזכרים ככל הנראה בתצהיר מר ברעם כאמור) כי המדובר בזכויות לגבי כל החלקה. כך גם בהערת אזהרה מיום 6.11.91 שרשם המערער. דומה שהגם שבמסמך ההעברה של אבי המערער (התצהיר מ-18.5.81) מדובר על "אולם". מ-1983 נוצרה, בגלל טעויות המינהל, תופעה של רישום ממוחזר המייצר את הרושם כאילו המדובר בזכויות בכל החלקה, בניגוד לעובדות היסוד. אכן תמוהה העובדה שהמינהל במסמכים מ-7.6.89 ומ-7.11.90 וכן בהקשר להערת האזהרה "נסחף" לכיוון "הכרה" שגויה בבעלות על כלל החלקה, דבר שהיווה - לאחר שנמחקה המרצת הפתיחה ב-1993 - בסיס לתביעת המערער שהוגשה לפקיד ההסדר - ב-18.1.00. למצער מאז הוצגו המסמכים בפני בא כוחו לאחר הגשתה של המרצת הפתיחה ב-1993, דבר שהיווה עילה למחיקתה, היה על המערער לדעת כי היסוד לתביעתו לכלל החלקה אינו בנמצא.

ז. עוד לימים ראו תצהירו של רפאל גלזר, המשיב 2, מיום 20.2.03 במסגרת ההליך נשוא ערעור זה, וכן תצהיר הגב' תמר אבירם מן המינהל מיום 4.8.02, שבין היתר צורף אליו מכתב עו"ד צ' רקנטי, היועצת המשפטית למחוז תל-אביב במינהל, מיום 11.11.98 ולפיו "לאחר בדיקות קפדניות ויסודיות של זכויות מרשך, אנו עומדים על דעתנו הראשונית, עליה חזרנו במהלך השנים האחרונות פעמים רבות, לפיה זכויות מרשך כנכס שבנדון הן בשטח אשר אינו עולה על 31.45 מ"ר". במענה להשגות המערער במכתב בא כוחו מיום 22.6.99, בו טען לחלקה בת 643 מ"ר, נענה ביום 17.1.00 על ידי עו"ד י' וינדר, היועץ המשפטי למחוז, כי שבו ובחנו את הנושא, ובעינה עומדת העמדה כי השטח הרלוונטי הוא 31.47 מ"ר. בתשובה מיום 21.2.00 טען בא כוחו של המערער, כי שולחו "אינו חתום על ההסכם המקורי לצד מר רוזנברג ואינו חתום על התשריט שכביכול רכש חנות ולמעשה אין למינהל שום מסמך הקושר בין מרשי (המערער - א"ר) לבין החנות הזו", בעוד המסמכים מ-1983 כוללים את מלוא החלקה. אבל דברים אלה כמובן תמוהים, שהרי גם המערער אינו טוען שזכויותיו לא באו לו מן הרוכש המקורי מר רוזנברג.

ח. כללם של דברים, המערער, בתצהיריו ובמסמכים שהגיש, הדגיש לשיטתו את "ההסכם המשולש" מיום 25.3.83 שערכו הוא, אביו והמינהל ושבו כאמור יסוד הטעות, אשר הלכה ושיכפלה עצמה במסמכים אחרים. הוא התעלם כליל, באורח שקשה להבינו, מן הבסיס לזכותו בנכס, הסכמי 1965-1964 עם מר רוזנברג ובנו מר רומם. לא הרתיעה אותו גם העובדה, שהמרצת הפתיחה (ת"א) 544/93 שהגיש נמחקה (לטענת המערער בהחלטת עורך דינו בלא ידיעתו) ובית המשפט המחוזי (סגן הנשיא -כתארו אז - גורן) כתב ב- 20.4.94 בהחלטת המחיקה, כי תנאי להגשת תובענה חדשה על בסיס אותה עילה "יהיה תשלום הוצאות תובענה זו בסך 5,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים...".

ט. אכן, בתצהירו של המערער בהליך בבית המשפט המחוזי (מיום 24.2.03), צירף את ההסכמים מ-1964 בין רוזנברג למינהל, אך לא צוין כי להסכם נלווה התשריט ובו סימון החלקה. כך גם נזכרה אך לא צורפה העברת הזכויות מרוזנברג לבנו רומם ב"הסכם המשולש" הראשון בינם למינהל, מ-7.5.65. באופן שאינו מדויק - לשון המעטה - ציין המערער בתצהירו האמור (סעיף 5) כי "בכל שרשרת העיסקאות לרבות בהסכם המשולש שנחתם ביום 25.3.83 כאמור צוינה החלקה והגוש בלבד ללא כל תיאור נוסף ו/או אחר של המקרקעין". בעינינו ראינו כי נוסף תיאור אחר בתשריט כאמור, וכך גם בהסכם המשולש הראשון מ- 7.5.65 כנזכר מעלה. באופן תמוה, שוב לשון המעטה, בונה המערער "בנין משפטי" על כך שהמשיב 2 (גלזר) רכש זכויות מהמינהל אך ב-8.10.64, מאוחר לעסקת 20.9.64 בין המינהל לרוזנברג שלטענת המערער כללה את כל החלקה; והרי זה הפרש זמנים שכמובן אינו מעלה ואינו מוריד בהקשר דנא, שכן רוזנברג וגלזר כאחת רכשו חלקות משנה בעת ובעונה אחת. אך גם בתשריטים שצירף המערער לתצהירו, שבחלקם הם מה שכבר תואר לעיל מתיק המינהל, מופיע הסימון של שטח 31.45 לנכס בו מדובר.

י. קיצורם של דברים: בפנינו סיפור בעל אופי קפקאי, שראשיתו בעיסקה מסודרת בה רכש מר רוזנברג מן המינהל ב-1964 ואחר כך העביר לבנו מר רומם בהסכמת המינהל בהסכם משולש (הראשון) ב-1965 את החנות - האולם - הנגריה (הכינויים השונים שניתנו לנכס), בעוד מר גלזר (המשיב 2) רכש במקביל נכס באותה חלקה. מר רומם מכר לאבי המערער ואבי המערער העביר לבנו בהסכם המשולש מ-1983- והחל מאותה תקופה לערך, תוך הסתמכות על טעויות במינהל ואי דיוק ברישום, בנה המערער בניין משפטי של בעלות על מלוא החלקה. לימים פתח המערער בשתי הזדמנויות - ב-1993 בהמרצת הפתיחה בבית המשפט המחוזי ומשנת 2000 בהליך ההסדר שהתגלגל להליך נשוא ערעור זה - בנסיונות לאשש את מלוא הבעלות. טענת המערער היא כי משיב 2 לא הציג מש"ח ולא את האסמכתא לבעלותו; אך היעדרו של מש"ח כזה אינו סותר ומקעקע את ההסכם הבסיסי בין אביו של משיב 2 ואחר כך משיב 2 בעצמו עם המינהל ב-1965-1964. הטעויות שהחלו מאז רכש אבי המשיב את זכויות רומם-רוזנברג אינן יכולות לקעקע זאת. בכך צודקים המשיבה 1 והמשיב 2.

יא. כזכור, בית המשפט קמא התייחס לכך שגלזר שילם למינהל, עבור תת חלקה 5 בלבד, סך 10,560 ל"י, והסיק כי לא יתכן שרוזנברג, ששילם סך 7,800 ל"י בלבד רכש את החלקה כולה. בערעור נטען כי רוזנברג היה דייר מוגן בדמי מפתח, ומסיבה זו שילם סכום נמוך באופן משמעותי, בעבור תמורה גדולה יותר. ברם, בית המשפט המחוזי התייחס לסכומי התמורה כאינדיקציה נוספת, המחזקת את האמור לעיל, ולא עליה מיוסד פסק הדין. זאת, מעבר לטענה שהעלה המשיב 1 כי מסתבר שמעמדו של גלזר היה זהה לשל רוזנברג, וכפי שקבע בית המשפט קמא בפסק דינו (עמ' 3) היו שניהם דיירים מוגנים; אך הנכס שרכש גלזר היה גדול יותר.

יב. אשר לטעויות שנפלו במסמכי המינהל, שבאת כוח המשיבה 1 בהגינותה לא מצאה להן הסבר של ממש, ניתן להניח כי הללו נבעו מבדיקה לא מספקת, שלא לומר רשלנית. יש לקוות שהמינהל פועל לעת הזאת ביתר דייקנות ומקצועיות מאשר פעלו שלוחיו בשנות השמונים ובראשית התשעים, דבר שתרם במידה רבה לאפשרות כי המערער ינקוט בהליכים המשפטיים שלא היה להם מקום. ואולם, משהוצגו לפניו על-ידי המינהל המסמכים כהוייתם, למצער בעקבות המרצת הפתיחה ב-1993, היה עליו לחדול מן הנסיונות, והוא לא עשה כן.

יג. כללם של דברים, אין מקום להיעתר לערעור, שחבל שהוגש, כשם שחבל שהוגש ההליך בבית המשפט המחוזי, שכן נראה כי היה על המערער לדעת לעת הגשתו את העובדות כהוייתן. המערער ישלם למשיב 2 שכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪, ולמשיבה 1 – בסך 20,000 ₪.

ש ו פ ט

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' א' לוי:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, כ' בתמוז תשס"ו (16.7.06).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05054910_T07.doc לח
מרכז מידע, טל' 02-XXXX666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il