הדפסה

ע"א 4456-05-11 פורמן ואח' נ' מפלגת ישראל ביתנו ואח'

בתי משפט

בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כב' השופטת שרה דברת – ס.נשיא
ע"א 4456-05-11

  1. אלכסנדר פורמן
  2. ליבשיץ שרה

ע"י ב"כ עו"ד אירינה גלפנבויים
המערערים
נגד

1. מפלגת ישראל ביתנו (פס"ד בהסכמה)
ע"י ב"כ עו"ד צבי זף
2. ליסוגור דמיטרי
ע"י ב"כ עו"ד יניב אזולאי ועו"ד אלון גרוסבויים
המשיבים

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע בת.א. 57879-01-11, מיום 15.3.11 שניתן על ידי כב' השופט גד גדעון, אשר דחה התביעה, שהגישו המערערים כנגד המשיבים - בגין הוצאת לשון הרע - על הסף, מחמת התיישנות, משקבע כי הפרסום נעשה לכל המאוחר בחודש אוקטובר 2003 והתביעה הוגשה ביום 31.1.2011, דהיינו לאחר עבור 7 שנים.

בהודעת הערעור, כמו בטיעוניה בעל פה בפני, חזרה ב"כ המערערים על כל טענותיה בפני בית משפט קמא. שתי טענות עיקריות בבסיס הערעור, האחת כי לא היה מקום לדחות הערעור לאור הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כיוון שהעובדות המהוות את עילת התביעה, דהיינו זהות המעוולים שכאן, נודעה למערערים רק בחודש דצמבר 2010. זאת, לאחר שניתן פסק דין, ביום 4.11.10 בהליך אחר שניהלו המערערים, בגין אותה לשון הרע, כנגד אחרים ותביעתם נדחתה (ת.א. 1279/09 בית משפט השלום באשדוד). המידע נמסר על ידי בעל בית הדפוס שהדפיס את לשון הרע, הוא מר דדון, אשר שתק במשך שנים וסיפר למערערים דבר מעורבות המשיב 2 בפרסום לשון הרע, רק לאחר שתביעתם נדחתה. משמידע זה לא היה תלוי במערערים יש להאריך תקופת ההתישנות בהתאם.

טענה נוספת סומכת על סעיף 17 לחוק ההתיישנות, לפיו היה ונבצר להגיש התובענה משנסגר בית המשפט, לא תסתיים תקופת ההתישנות לפני שעברה שנה מן היום בו חזר ונפתח בית המשפט, ומאחר והיתה השבתה של בית המשפט מיום 8.1.2010 ועד 30.1.2010 יש בהשבתה זו כדי להאריך ההתישנות לשנה נוספת.

הערעור מלכתחילה הוגש נגד שתי המשיבות אך ביחס למשיבה 1 הגיעו הצדדים להסדר.

אתחיל בדיון בטענה האחרונה, הסומכת על סעיף 17 לחוק ההתיישנות הקובע לאמור: "נבצר מן התובע בשנה האחרונה של תקופת ההתישנות להגיש את התובענה מפני שנסגר בית המשפט המוסמך לדון בה, לא תסתיים תקופת ההתישנות לפני שעברה שנה מן היום בו חזר ונפתח בית המשפט".

בעניינינו ניתנה הודעת מנהל בית המשפט על השבתת בתי המשפט מיום 8.12.10 עד ליום 30.1.10, בהודעה זו לא היה כדי למנוע מהמערערים להגיש תביעתם, שכן אין מדובר בסגירת בית המשפט אלא בהשבתה ועל פי הוראת תקנה 7 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים) התשמ"א-1981, יכלו המערערים לשלוח תביעתם בדואר. תקנה 7 הנ"ל קובעת- "מסמך שחייבים או שמותר להגיש לבית המשפט... רואים אותו כמסמך שהוגש כהלכה לבית המשפט... אם נמסר בדואר רשום ממוען כדבעי אל אותו בית משפט... ורואים את מועד מסירתו לדואר כאמור, כמועד הגשתו לבית המשפט...". על כן, אין בסעיף 17, כדי להאריך תקופת ההתיישנות, משעניינו בסגירת בית המשפט באופן מוחלט, דהיינו שבית המשפט אינו פועל כלל ולא בהשבתה כמו כאן, כאשר השופטים המשיכו בעבודתם ורק המזכירות שבתה, וגם ניתן היה, כאמור, לשלוח התביעה בדואר.

מכאן לבחינת הוראת סעיף 8 לחוק שעניינו ההתישנות שלא מדעת בו נקבע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

המערערים, בתצהירם אינם מפרטים העובדות מהן ניתן ללמוד כי פעלו בזהירות סבירה ושקדו על גילוי העובדות לאשורן. המערער 1 בתצהירו מצטט את הוראות החוק וכותב בתצהיר כי "הסיבות לא היו תלויות במשיבה 2 ושאף בזהירות סבירה, לא היינו יכולים למנוע אותן ולא היינו יכולים לגרום למי שבחר לשתוק לדבר ולמסור מידע" (סעיף 7 לתצהירו), אין בתצהיר ולו מילה אחת איזה פעולות נקטו המערערים כדי לגלות מידע זה. אין התייחסות האם נעשתה פנייה לאותו מר דדון, שמסר המידע ומה גרם לו למסור המידע בזו העת, באיזה נסיבות, מי יזם הפניה וכיוצ"ב.

אין פירוט בתצהיר איך נוצר הקשר בזו העת דווקא עם מר דדון ומדוע קשר זה לא נוצר בעבר. אין די באמירה כללית לפיה המערערים פעלו בזהירות סבירה לבחון העובדות לאשורן ללא פירוט של ממש, במיוחד בהתחשב בעובדה שאותו מר דדון הוא בעל בית הדפוס שפרסם את דבר לשון הרע, הנטען. לא רק זאת אין כל פירוט בתצהיר לזהירות הסבירה בה נקטו המערערים כדי לגלות את מפרסם לשון הרע ובעניינינו, כפי שקבע בית המשפט, יכול היה התובע בזהירות סבירה ביותר לגלות העובדות המגלות את עילת התביעה כלפי המשיב 2.

המבחן להחלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות הינו מבחן סבירות אובייקטיבי, וכפי שקבע כב' השופט ג'ובראן: "לעניין הוראת ס' 8 לחוק ההתיישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר, רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמות מידה אובייקטיביות של האדם הסביר" (ע.א 393/08 שגיא נ' כפר סילאן כפר שיתופי להתיישבות חקלאית ואח').

בעניינינו לא הונחה כל תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי המערערים לא יכלו לדעת אובייקטיבית את זהות מפרסם לשון הרע או מה עשו, כאמור, כדי לגלות זהות זו. המבחן אינו מועד גילוי זהות המשיב 2 אלא המועד בו ניתן היה לגלות אפשרות קיומו של המשיב 2, כמוציא לשון הרע וכי המערערים נקטו בכל האמצעים הסבירים לגילוי זהותו. בעניינינו, כאמור, לא הונחה ולו תשתית ראייתית מזערית לפעולות שביצעו המערערים, ולמעט ציטוט הוראות החוק בתצהירו של המערער אין בו פירוט עובדתי. על כן, המערערים לא עמדו בנטל להוכיח כי חל בעניינינו החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

עוד טוענים המערערים כי לא היה מקום למחיקת התובענה על הסף, אלא היה צריך לאפשר להם לתקן תביעתם, גם בטענה זו לא מצאתי ממש, כיוון שלו סברו המערערים שיש בידם הנתונים כדי להפריך את טענת ההתישנות, המקום להעלותם היה בעת הגשת תשובתם לבקשה למחיקה על הסף או לבקש באותה עת לאפשר תיקון התביעה.

סוף דבר, הערעור נדחה.

המערערים יחד ולחוד ישלמו הוצאות המשיב 2 ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪. הערבון על פירותיו יועבר למשיב 2, באמצעות ב"כ, על חשבון ההוצאות.

ניתן היום, א' כסלו תשע"ב, 27 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא

3 מתוך 4