הדפסה

ע"א 41729-10-11 באבי ואח' נ' בן עזרי

בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כב' ההרכב:
כב' השופטת שרה דברת- ס.נשיא -אב"ד
כב' השופטת רחל ברקאי
כב' השופט אריאל ואגו
ע"א 41729-10-11

המערערים:
1.עמי באבי
2.מישל באבי
ע"י ב"כ עו"ד ציון גבאי

נגד

המשיב:
אלי בן עזרי
ע"י ב"כ עו"ד דוד בן חיים

פסק דין

השופט א. ואגו:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקרית גת (כב' ס. הנשיא, כתוארו אז, השופט א. חזק), מיום 4.7.11, שבגדרו נדחתה תביעת המערערים, שהוגשה בהמרצת פתיחה, להצהיר על בטלותם של כתב התחייבות ושל המחאה שנחתמו ביום 2.4.08.
המערערים חוייבו בהוצאות משפט של המשיב בסכום כולל של 4,500 ש"ח.

המערערים טענו כי כתב ההתחייבות וההמחאה נחתמו תוך הפעלת לחץ וכפייה בלתי הוגנים במישור הכלכלי, ועל כן דינם להתבטל.

המשיב ניהל תיק הוצל"פ לגביית חוב, שעמד על כ-150,000 ₪, כאשר החייבת בתיק ההוצל"פ הינה חברה בשם "ע.מ באבי 1999 בע"מ" (להלן:"החברה החייבת").

במסגרת הליכי הגבייה נעשה ניסיון לעקל, באמצעות קבלן הוצל"פ, ציוד ומכונות בעסק של נגריה, אשר החברה החייבת לכאורה הפעילה במקרקעין מסויימים באזור התעשייה של קרית גת, אולם, אותו הליך לא בוצע משום שכאשר נעשה ניסיון לתפוס המטלטלין, הוצגה בפני הקבלן ע"י מי מהמערערים תעודת רישום של חברה בשם אחר, ונטען שהיא בעלת הציוד ולא החברה החייבת. משב"כ הזוכה בתיק, המשיב שלפנינו, סבר שמדובר בניסיון לסכל הליכי ההוצל"פ, על ידי החזקת מסמכים של מספר חברות שונות, ביקש וקיבל מראש ההוצל"פ צו ולפיו ניתן לשוב ולתפוס הציוד והמכונות שבנגריה, ואף אם יוצגו מסמכים של חברה אחרת, שהיא כביכול בעלת המקום.

בעת שקבלן ההוצל"פ הגיע, בפעם השניה, לביצוע תפיסת המטלטלין בנגריה, עם משאית מנוף, (ביום 2.4.08), נלוו אליו שוטרים, והם חסמו את רחבת הכניסה לנגריה, תוך שהקבלן נתן הוראה לאנשיו להתחיל לפרק הציוד ולהעמיסו על המשאית. ב"כ המשיב, הודיע כי יחדול מפעולה זו רק אם ימסור לו המערער 1 סך של 15,000 ₪ במזומן, עוד סך נוסף זהה, בהמחאה דחויה, וכן אם יחתמו המערערים, המנהלים בפועל את הנגריה, על מסמך התחייבות אישית לשאת בכל סכום חוב ההוצל"פ.

הסכום המזומן אכן נמסר לב"כ המשיב, אחרי שהמערערים גייסו אותו במהלך שהות קצרה שניתנה להם. כמו כן - נמסר לב"כ המשיב, שנכח במקום, השיק האמור, שלימים הוברר שנמשך מחשבון שלא היה פעיל מזה שנים, וממילא לא כובד, וכן נחתם כתב התחייבות אישי הנחזה לשאת שלוש חתימות, שתיים מהן אמורות להיות של שני המערערים, אולם לימים הכחיש המערער 2, מישל, כי חתם עליו בפועל.

כתב ההתחייבות כולל מחוייבות אישית של שני המערערים, שהם אחים, לשאת בכל חוב תיק ההוצל"פ הנדון, וכן נאמר בו כי באותו יום המערערים ישלמו סכום של 15,000 ₪ ויתנו שיק נוסף באותו סכום, דחוי ליום 2.5.08, וכן, נקבע, כי במהלך חודש מאי תקויים פגישה לשם ניסיון הסדר וסגירת כל יתרת החוב, ואף ניתנה התחייבות אישית כי המכונות המצויות בנגריה יהיו מעוקלות לטובת תיק ההוצל"פ והמערערים אחראים על שלמותן וימנעו הוצאתן מהמקום.

המערערים טוענים, כי הנגריה שייכת לאמם, גב' באבי רבקה, והיא בעלת הציוד והמכונות, ולא החברה החייבת, וכי כל הפעולות דלעיל, מתן המזומן, מתן השיק, וחתימת ההתחייבות האישית, נעשו באופן שהוכתב על ידי ב"כ המשיב, בנסיבות של הפעלת לחץ כלכלי בלתי לגיטימי, אשר יש בו לאיין כל נפקות של פעולות אלה. בנוסף נטען, כי המערער 2 כלל לא חתם על כתב ההתחייבות, ואינו מחוייב על פיו מלכתחילה.

לאחר שמיעת הראיות, דחה בימ"ש קמא את התביעה למתן הסעד ההצהרתי, וקבע כי: "... לאחר ששמעתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה שאכן כנגד המבקשים הופעל לחץ לחתום על כתב ההתחייבות, אך יחד עם זה, אופן התנהלותם של המבקשים וכן העובדה שלא פנו מיידית בבקשה לעיכוב הליך העיקול על אף שיכלו לעשות כן, יעידו על כך שהלחץ שבו עמדו לא היה לחץ ששלל מהם כל רצון חופשי בעת חתימת כתב ההתחייבות ולפיכך דין הבקשה להידחות... ". עוד נקבע, כי אין לשעות לטענת מישל כי לא חתם על המסמך, מאחר שבתצהיר הראשון שהוגש, בטרם תוקנה המרצת הפתיחה, ננקט לשון רבים, על ידי שני האחים, בנוסח "חתמנו על ערבות המצ"ב... המצב שנוצר גרם לנו לחתום על ערבות..." ולא ניתן לכך הסבר נאות, על כן מנוע הוא מלהתכחש למחויבותו על פי מסמך זה.

אשר לטענת הכפייה, בית המשפט התרשם כי מדובר באנשים המנהלים חברה שבבעלותם, החייבת כספים רבים, במסגרת תיקי הוצל"פ לא מעטים, וכי הם מנסים להתחמק בצורה בלתי לגיטימית מתשלום החובות, בדרכים שונות, בין בפעילות מתוך חשבון בנק סגור, בין בדרך הצגת מסמכי רישום של חברות הנחזות להיות בעלות הציוד שבנגריה, כאשר אין פני הדברים כך לאמיתם.

עם זאת, הכיר בכך בימ"ש קמא, כי כתב ההתחייבות נחתם, לכאורה, בנסיבות של הפעלת לחץ כלכלי, העולה כדי כפייה, המאפשרת ביטולו ואיונו של הכתב, באשר, ואף לאחר שהבהירו לב"כ המשיב ולקבלן ההוצל"פ שלטענתם אין הציוד שייך לחברה החייבת, הוא הוסיף לפעול לפירוקו והוצאתו של הציוד, אשר בלעדיו העסק אינו יכול להוסיף ולפעול, וכי ברצותם לצמצם הנזקים העתידים להיגרם להם, נכפה עליהם הליך חתימת ההתחייבות ומתן השיק (התשלום במזומן לא עמד במוקד התביעה שהוגשה), והדבר לא נעשה בנסיבות של רצון טוב וחופשי.

ביהמ"ש קמא יישם על המקרה הנדון את הלכות ביהמ"ש העליון בעניין "לוטם רהיטים בע"מ" ובעניין "שאול רחמים" [רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פד"י נג (1), 721) וע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה (פד"י מ"ג (4) 95)]. שם הוכרה כפייה כלכלית כעילה לביטול התקשרות חוזית לפי סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973.

הגם, שלכאורה, התבקש ביטול כתב ההתחייבות ותוקפו של השיק, פועל יוצא מהקביעה כי נחתמו בנסיבות היכולות להיחשב ככפייה כלכלית, המסקנה הסופית היתה שאין להעניק למערערים הסעד שביקשו, מחמת אי התקיימות תנאים אחרים שההלכה הפסוקה התנתה בהם ביטול התקשרויות שנעשו תחת כפייה מסוג זה. נפסק (בעקבות פס"ד "לוטם" שאוזכר לעיל), כי היתה קיימת אפשרות מעשית בידי המערערים לפנות לערכאות ולמנוע הפעלת האיום, וכן לקבל יעוץ משפטי עצמאי, והדבר לא נעשה. חלפה שעה וחצי, שבמסגרתה המתין ב"כ המשיב בסבלנות, ולא מימש את איום הוצאת הציוד, והגם שביהמ"ש השלום בקרית גת מרוחק רק 200 מטר מהנגריה, לא נוצל הזמן הזה על ידי המערערים כדי לקבל יעוץ משפטי ולפנות בבהילות לקבלת סעד של מניעת הפעולה.

על פי קביעת בימ"ש השלום, הימנעות המערערים מפניה "בזמן אמת" לקבלת סעד משפטי, מעידה על כך כי בעצם לא פעלו מתוך לחץ בלתי אפשרי וכפייה חיצונית, אלא, סביר יותר שהגיעו להבנה שלא יוכלו עוד להתחמק מביצוע צו ההוצל"פ, ועל כן בחרו לחתום על כתב ההתחייבות, כאשר גילו שדרכי ההתחמקות הבלתי לגיטימית, שהיו מנוסים בהם, מהתנהלות העבר, שוב לא יועילו.

עוד קיבל בימ"ש קמא את טענת המשיב, שלא הוזמה, ולפיה, פרק הזמן של כ- 3.5 חודשים שחלף מחתימת ההתחייבות ועד הגשת התביעה לביטול תוקפו, אינו עומד בדרישת הזמן הסביר למתן הודעת הביטול, לפי סעיף 20 לחוק החוזים – חלק כללי. כזכור, הסעיף הזה קובע כי ביטול חוזה שנכפה על המתקשר יעשה "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה". לעניין זה נקבע, כי המערערים איחרו המועד להודיע על כוונתם לבטל כתב ההתחייבות, והם מנועים מלהתכחש לו.

עניין נוסף שהתלבן בבית משפט השלום, בקשר לפגם בצו העיקול, או בפרשנותו ויישומו בשטח, הועלה שוב, במסגרת הערעור, אולם, כפי שצויין בפסה"ד, מדובר היה בשינוי חזית מטעם המערערים, שלא כללו נושא זה בהמרצת הפתיחה שהוגשה, ואין צורך להיזקק לכך עוד. במאמר מוסגר – ביהמ"ש השלום דחה את הטענה גם לגופה, ואין למצוא כל טעות בנימוקיו.

ניתן, איפוא, לתמצת את נימוקי בימ"ש קמא בדחותו עתירת המערערים להצהיר על ביטול כתב ההתחייבות (פורמאלית כוונה העתירה גם לביטול השיק, אולם, אין לכך משמעות מעשית רבה שכן נמשך מחשבון לא פעיל של החברה החייבת), בכך, שלמרות שהונחה תשתית לכאורית לטענת הכפייה, שאלמלא נסיבות נוספות יכלה לזכותם בסעד המבוקש, הרי, חדלו המערערים במחדל כפול - הן בכך שלא פנו לסעד משפטי בזמן אמת, והן בכך שלא ביטלו את ההתחייבות תוך זמן סביר לאחר הסרת הלחץ והכפייה הכלכליים. כמו כן, נפסק שמערער 2 אינו יכול להתכחש לחתימתו על הכתב.

כנגד קביעות אלה מופנה הערעור הנדון כעת, כאשר המערערים, באמצעות בא כוחם, עו"ד צ. גבאי, מעלים את הטענות הבאות:

1. המערער 2 לא חתם על כתב ההתחייבות, נקיטת לשון רבים בתצהיר המקורי, שנתן לבית המשפט, נעשתה בהיסח דעת ומתוך טעות, ובתצהירו המאוחר, כמו בעדותו בביהמ"ש, שלא נסתרו, עמד על כך שאין זו חתימתו, על כן אין ניתן לחייבו, בכל מקרה, על פי המסמך.

2. קביעות ביהמ"ש בדבר התרשמותו השלילית מהמערערים ומהתנהלותם המתחמקת מתשלום חובות אינה מבוססת ואינה מוצדקת, ומעת שנקבע שהנסיבות תואמות הפעלת לחץ כלכלי בלתי ראוי, צריך היה להכיר בהתקיימות נסיבות של כפייה, ואין מקום לקביעה שהמערערים היו יכולים להספיק בפרק הזמן של שעה וחצי לקבל יעוץ משפטי, ולפנות לסעד מביהמ"ש.

3. לעניין השיהוי במתן הודעת הביטול, הודעת הערעור אך מציינת בלקוניות שביהמ"ש קמא שגה בקביעתו וזאת משום "שהצדדים ניהלו מו"מ ופגישות רבות ורק משלא צלח המו"מ פנו לביהמ"ש", ואילו, עיקרי הטיעון אינם מתייחסים לנקודה זו במפורש כלל. להלן תובא ההתייחסות, הלא מספקת, יש לומר, שניתנה לכך ע"י המערערים במהלך הדיון שבפנינו.

המערערים שבו וטענו לעניין הפגם בצו העיקול וביישומו, אך אין להיזקק לטענה זו עוד, כמבואר לעיל.

המשיב, באמצעות בא כוחו, עו"ד ד. בן חיים, תומך בפס"ד קמא, מנימוקיו, תוך שהוא מטעים, כי לשיטתו עצם חתימת כתב ההתחייבות, שמלכתחילה נראה כי המערערים לא התכוונו לעמוד בו, היה אקט של רמייה, כהגדרתו, באשר כל תכליתו היתה להכשיל את עיקול הציוד והוצאתו מהנגריה.

לאחר עיון בחומר הכתוב שהונח לפנינו, ובהשלמת הטיעון בעל פה, לעת הדיון בערעור, דעתי היא כי דין הערעור להידחות, הגם שלא אוכל להסכים לאחד מהנימוקים שניתנו. גם בלי שההכרעה תושען על נימוק זה, אין מקום לקבל טענות המערערים, ואבהיר.

לטעמי, אין מקום להתערבותנו בקביעה הבסיסית, ולפיה, על פני הדברים, ניתן היה להכיר בסיטואציה שהמערערים היו נתונים בה, כאשר הגיע קבלן ההוצל"פ לנגריה שבניהולם, ככזו שיכלה להביאם לחתום על כתב התחייבות אישי מתוך "פאניקה" ושלא מתוך רצון חופשי ומושכל. מדובר, בעיקרו של דבר, בקביעה עובדתית, ובמסקנה משפטית הנגזרת מהקביעה, שהיתה זו סיטואציה של מצוקה ולחץ, חשש מפגיעה אנושה בניהול העסק ובעמידה בהתחייבויותיו כלפי לקוחות, עת עמדו אנשי ההוצל"פ, המלווים בשוטרים, לפרק ולהעמיס לאלתר את הציוד והמכונות שבנגריה, שהיתה עסק פעיל ומתפקד. דברים אלה מעוגנים בעדויות שני המערערים, כפי שהושמעו בעת שמיעת הראיות, ולמקרא הפרוטוקול ברי שהתרשמות בית המשפט מהדברים, ומסקנתו מהם, מבוססים היטב.

יתר על כן, ואף שלא כשיטת בימ"ש השלום, לא הייתי קובע, לחובת המערערים, שבמשך כשעה וחצי שחלפו בין תחילת פעולת ההוצל"פ ועד חתימת ההתחייבות, ניתן היה, או מצופה היה מהם, להספיק ולקבל יעוץ משפטי, ואף לפנות לקבלת סעד מבית המשפט, שנמצא, כפי שנקבע, בסמיכות גיאוגרפית למקום העסק. סבורני, שאין לצפות מהמערערים, או מכל אדם סביר במצבם, כאשר ניתנה להם שהות קצרה לגיוס המקדמה במזומן, שגם בה הותנתה הפסקת הוצאת המכונות, שיצליחו לנצל דקות אלה להתייעצות משפטית, לניסוח פניה לביהמ"ש, להגשתה, ואף לקבלת סעד אופרטיבי מיידי. בימ"ש לא דחה את הגרסה העובדתית, לנדון, כפי שניתנה ע"י המערער 2, בעת חקירתו הנגדית, ושצוטטה בהרחבה (עמ' 8) בפסה"ד, ולפיה, ניתן הסבר הגיוני ומספק למעשיהם של האחים ולפעולותיהם במשך אותה ארכה קצרה שניתנה להם, ואודות חוסר ההיתכנות המעשית לנקוט פעולה משפטית מסודרת באותו זמן.

לצד זה, ובכך יש במידה רבה להכריע גורל ההליך, צדק, לטעמי, בימ"ש השלום, בקובעו כי אין הסבר לשיהוי המשמעותי, של חודשים ארוכים, בביטול כתב ההתחייבות, ובבקשה להצהיר על העדר תוקפו, כאשר נעלה מספק שאותה "פאניקה" (כהגדרת המערערים עצמם בעדותם לנדון), ואותו לחץ כלכלי שכפה עליהם את החתימה, חדלו להתקיים ונעלמו, מיד עם עריכת המסמך, והסתלקות אנשי ההוצל"פ מהשטח.

כאשר התבקש ב"כ המערערים להתייחס לדבר, במהלך הדיון בערעור, השיב, שהתקופה של 3.5 חודשים היא לטעמו בגדר הסביר, ומכל מקום, אין זה הזמן הנכון לצורך החישוב הרלוונטי. עו"ד גבאי ציין שמדובר בפרק זמן של "עד שלושה שבועות לאחר חתימת ההסכם", וכשהתבקש למסור היכן זה מופיע בתצהיר, הסתבר שאין אמירה כזו שם. עם זאת, לדבריו, היתה התייחסות בתצהיר למתן הודעה בעל פה על הביטול, אך למצער, גם זה אינו נמצא שם. בסופו של יום, תולים המערערים יהבם על התיזה שנוהל מו"מ ארוך, שרק לעת כישלונו נעשתה הפניה לבית המשפט. הסבר זה אינו יכול לעמוד, לא רק בשל הכשל לבסס בראיות את הקשר הסיבתי בין המו"מ הנטען לבין אי ביטול ההתחייבות, אלא גם משום שהוא מכיל סתירה פנימית. אותו מו"מ, הנזכר, הינו תולדה של הסדר מפורש הנקוב בכתב ההתחייבות, שאת ביטולו חפצים הם להשיג. נאמר שם כי "במהלך חודש מאי נקיים פגישה ביוזמת עו"ד בן חיים דוד, בה נעשה ניסיון להסדר וסגירת כל יתרה החוב" (כך במקור!).
ניהול המו"מ, על ידי המערערים, ככל שנעשה, מהווה, אם כן, חלק מביצוע ההתחייבות, ולא הנחת תשתית להכריז על ביטולה. אין שמץ ראייה, ודומה כי המערערים אף שוב אינם טוענים לכך, שאי פעם, קודם להגשת המרצת הפתיחה דנן, פנו וגילו דעתם, כי מדובר בהתחייבות שניתנה בנסיבות של לחץ או כפייה, וכי דינה להיבטל. כל שנאמר בעת העדות (פרוטוקול עמ' 13), כשנשאל המערער 1 מדוע לא פעל מיד עם הפסקת הלחץ והכפייה, הינו, שהוא התקשר בערב לב"כ המשיב וביקש לדעת היכן המקור של המסמך...
ניתן היה, לו רצו בכך, לנהל את המו"מ תוך הצהרה על "שמירת זכויות", ולסייג הדבר בכך שלמערערים עומדת לכאורה הזכות לבטל התחייבותם, או הצהרה בדומה לכך. אין טענה שבשלב הזה לא יכלו המערערים להסתייע ביעוץ משפטי, או שלא נעזרו ביעוץ כזה בפועל.
יוער, כי הן בתצהיר התומך בהליך, כפי שהוגש, והן בתצהירים המתוקנים שהוגשו מאוחר יותר, אין כל אזכור לאותו מו"מ, שכביכול גרם להימנעות ממתן הודעת ביטול במועד.

כזכור, סבירות הזמן שניתן להכיר בו בין מועד התקיימות נסיבות הכפייה לבין מועד הודעת הביטול מטעם הנכפה משתנה על פי נסיבות כל מקרה לגופו (ראה ע.א 1912/93, שחם נ' מנס, פד"י נב (1), 119), כאשר לעיתים נמדד הדבר במספר ימים, ולעיתים ניתן להכיר גם בשבועות ובחודשים אחדים. הדבר תלוי, כפי שכבר נפסק אף לפני פסה"ד שחם נ' מנס, ב"מהות החוזה וטיבו ובהתנהגותם של הצדדים" (ע"א 760/77, בן עמי ואח' נ' בנק לאומי בישראל בע"מ, פד"י לג (3), 567,כב' הנשיא דאז ברק עמ' 575). כאשר עסקינן בהתחייבות אישית לשאת בחוב ניכר, השייך בעצם לחברה, שאלמלא כן השותפים בה לא היו חבים בגינו אישית, אף לא אגורה, כך לשיטתם, לא ניתן להלום חלוף חודשים ארוכים כפרק זמן סביר למתן הודעה על כי התחייבות זו הוצאה מהם בתנאי לחץ וכפייה, ושלא מרצונם החופשי. נדמה, כי בנסיבות כאלה שלפנינו, הזמן הסביר למתן הודעה כזו, צריך היה לעמוד על שעות ספורות ולכל היותר ימים אחדים, אם נכיר בכך שהמערערים צריכים היו לקבל יעוץ משפטי הולם כדי לדעת כיצד לכלכל צעדיהם.

פקיעת אותו מועד סביר, והשתהות הרבה מעבר לו, פועלה בשני מישורים. האחד – הוא יוצר מניעות כלפיהם לטעון, לימים, כנגד ההתחייבות. יש בכך מעין "ראייה נסיבתית" לכך שבעצם ההתחייבות לא ניתנה בניגוד לרצונם, ושהם קיבלו אותה על עצמם מדעת, ולכל הפחות בחרו "לאשרר אותה" ולהשלים עם נפקויותיה, אף בדיעבד, ולאחר שהלחץ החיצוני חדל להתקיים.
השני – נוצר מצג כלפי בעל דברם, במקרה שלנו- המשיב - שאין הם כופרים בתקפות ההתחייבות. המשיב רשאי היה להניח שאין הוא צריך לנקוט עוד בהליכים נמרצים ואקוטיים, וכי יש לו ערבות אישית בת קיימא מטעמם. אינטרס הסתמכות כזה, אף הוא בר הגנה, ומצדיק, בפני עצמו, שלא להכיר במחדל המערערים לאורך חודשים לפעול לביטול ההתחייבות, ושלא לקבל טענתם כי זהו פרק זמן סביר, לצורך דרישת סעיף 20 לחוק החוזים.

מכאן – שאי מתן הודעת ביטול בתוך המועד הסביר לכך, פועלו בשיכלול כתב ההתחייבות שניתן, במובן זה ששוב אין הוא ניתן לביטול מהנימוק, שאפשר שהיה תקף, עובר לכך, ועילתו בכריתת ההתחייבות בנסיבות של כפייה לפי סעיף 17 לחוק הנ"ל.

אשר לסוגיית חתימת המערער 2, או היעדרה, נראית לי הנמקת בימ"ש השלום ולפיה מנוע, כיום, גם מערער זה, מלהתכחש למחויבותו על פי המסמך. אין חולק, והמערערים אישרו זאת, ששניהם היו שותפים בניהול עסק הנגריה, שאת ציודה ביקש המשיב לתפוס ולהוציא. לפי עדותם, למרות שהמערער 2 לא היה נוכח בעת הגעת המשאית והשוטרים, יחד עם קבלן ההוצל"פ, הזעיקו למקום אחיו, המערער 1, בזמן אמת, והוא היה נוכח עת ניתן השיק, שולמה המקדמה במזומן, ונחתם כתב ההתחייבות. הוא היה שותף לכל הפעילות הזו, שללא ספק נעשתה על דעתו ובידיעתו. על גבי המסמך מתנוססות לפחות שתי חתימות הנחזות להיות אלה של המערערים (בהנחה שהחתימה השלישית הינה זו שמטעם המשיב או בא כוחו). אף אם המערער 1 חתם פעמיים, בשמו הוא, וכביכול בשם אחיו, אין בדל ראייה כי המערער 2 מחה על כך, או שהסב תשומת לב אנשי המשיב או מאן דהוא, לאותה "תקלה". התצהיר הראשון וה"ספונטאני" שצורף להמרצת הפתיחה, מנוסח בלשון רבים, ושני המערערים, החתומים עליו, גורסים כי "המצב שנוצר גרם לנו לחתום על ערבות" (סעיף 5), וכן –"חתמנו על ערבות... תוך לחץ בלתי אפשרי... " (סעיף 3), וכל זאת כאשר "המשיב... התנה את עיכוב הוצאת המטלטלין... בחתימת ערבותם האישית שלנו". (סעיף 2, כך במקור!).

בכל אלה יש להעיד על כך כי המערערים, לכל אורך ציר הזמן, ראו עצמם, לכל דבר ועניין, חתומים שניהם, או חבים שניהם, על פי כתב ההתחייבות, הגם טענותיהם כנגד תוקפו ונפקותו המשפטית. המערער 2 מנוע ומושתק לטעון אחרת, כחלוף הזמן, ומשיקולים טקטיים. אין למצוא דופי במסקנה זו שאליה הגיע בימ"ש השלום. זאת – הגם שקיים ספק מסויים אם אומנם מערער זה חתום פיזית על המסמך (ממבט ראשון – אכן קיים שוני בולט בין חתימתו על התצהיר בתיק, לבין מי מהחתימות שעל כתב ההתחייבות).

ניתן לומר, בראייה כוללת, על נסיבות העניין שלפנינו, שאין זה תרחיש נדיר ומנותק מהמציאות, שבגדרו בעלי עניין, מנהלים או שותפים בעסק, אף אם הוא מאוגד כחברת מעטים, לוקחים על עצמם, בשלב כזה או אחר, מחוייבות אישית וערבות לפירעון החובות כלפי צד ג', גם מקום שבו ניתן היה פורמאלית לטעון שהחוב אינו משוייך להם אישית. לא תמיד נעשה הדבר "בהתנדבות", ומשיקולי חמלה על בעל החוב העלול לעמוד בפני שוקת שבורה. ניתן להלום מצב שבו אותם בעלי עניין אכן יראים מפני ירידה לנכסי העסק ולציודו, חוששים מתגרת ידם של אנשי ההוצל"פ, ולהפרעה לעבודה הסדירה, ועם זאת, ההחלטה לעשות כן, עדיין רציונאלית ומושכלת. אין מדובר בתרחיש מנותק ממציאות החיים, כזה שמעיד על עצמו, מניה וביה שעסקינן בתוצר של לחץ וכפייה, כפי הצבעים שניסו המערערים לצבוע בהם את ההתרחשויות בענייננו. בוודאי, שאפשרי ומתקבל על הדעת שמנהלי עסק, במצב דומה, יקבלו על עצמם ו"יאשררו" התחייבות כזו, בדיעבד, גם אם לעת נתינתה, המקורית, היו שרויים בלחץ ובאילוץ עסקי- כלכלי.

מכל הטעמים הללו, אציע לחברותי לדחות את הערעור, ולחייב המערערים, סולידרית, בהוצאות ושכ"ט של המשיב, בסכום של 15,000 ₪ וכי נורה על העברת העירבון שהופקד, לידי המשיב, באמצעות בא כוחו, לצורך זה.

אריאל ואגו, שופט

ס. נשיא ש.דברת-אב"ד
אני מסכימה.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא

השופטת ר. ברקאי:

רחל ברקאי, שופטת
אני מסכימה.

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט א. ואגו.

ניתן היום 18 ליוני 2012 (כח' סיון תשע"ב) בהעדר הצדדים.

שרה דברת, ס.נשיא
אב"ד

רחל ברקאי, שופטת

אריאל ואגו, שופט

9 מתוך 10