הדפסה

ע"א 1232/12 דוד צלאח ובניו בע"מ נ. עו"ד איתן ארז

פסק-דין בתיק ע"א 1232/12

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1232/12

ע"א 4000/12

ע"א 7123/13

לפני:
כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט צ' זילברטל

כבוד השופט מ' מזוז

המערערים בע"א 1232/12:
1. דוד צלאח ובניו בע"מ

2. חברת א.צ.ט תיירות

3. נחום טובי

המערערים בע"א 4000/12:
1. דוד צלאח ובניו בע"מ

2. חברת א.צ.ט תיירות

המערער בע"א 7123/13:
נחום טובי

נ ג ד

המשיבים בע"א 1232/12:
1. עו"ד איתן ארז (בתוקף תפקידו כמפרק חברת קלרין טבריה חברה לבניין בע"מ)

2. וועדת הביקורת

3. כונס הנכסים הרשמי

4. ועד דיירי פרוייקט מגדלי המלכים

5. עוד פנחס זלצר

המשיב בע"א 4000/12:
עו"ד איתן ארז

המשיבים הפורמליים בע"א 4000/12:
1. פאי נדל"ן בע"מ (בפירוק)

2. יעקב חלה

3. משה לוי

4. אברהם יגל

5. ח.י. פישר בע"מ

6. גור אבי

7. בשארה ראשד

8. כונס הנכסים הרשמי

9. ברוך גלס

10. עדין נעליים בע"מ

11. איה בשארה

12. ליאורה חלה

13. אחים מ.מ. לוי שיווק מוצרי מתיקה בע"מ

המשיבים בע"א 7123/13:
1. עו"ד איתן ארז

2. מעין צור

3. שלמה אלפסי

4. לינדה אלפסי

5. חברת דוד צלח ובניו בע"מ

6. חברת א.צ.ט. תיירות ונופש בע"מ (בפירוק זמני)

7. עו"ד פנחס זלצר

8. ועד הדיירים

9. כונס הנכסים הרשמי

שלושה ערעורים על החלטות בבקשות שמספרן 242 (מיום 10.1.2012), 274 (מיום 4.4.2012), ו-310 (מיום 27.8.2013), אשר ניתנו על-ידי סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, השופטת ו' אלשיך, במסגרת פר"ק 4668-85.

תאריכי הישיבות:
16.9.2013; 28.1.2014; 14.5.2015; 16.6.2015; 28.7.2015; 21.9.2015.

בשם דוד צלאח ובניו בע"מ:
עו"ד מרדכי שפירא

בשם מר נחום טובי:
עו"ד שי שמלה; עו"ד יוסף יפרח

בשם קלרין טבריה חברה לבנין בע"מ (בפירוק):
עו"ד איתן ארז; עו"ד רעות שחם

בשם א.צ.ט תיירות ונופש בע"מ (בפירוק זמני):
עו"ד עמית לדרמן; עו"ד חן אמסטל

בשם ועד דיירי פרוייקט מגדלי המלכים:
עו"ד עידן גולדנברג

בשם כונס הנכסים הרשמי:
עו"ד טובה פריש

בשם הגברת עליזה קזצ'וב:
עו"ד אמיר דולב

בשם 36 דיירים בפרוייקט "מגדלי המלכים":
עו"ד גיא לפבר

בשם מר יגאל מנחמי:
עו"ד דקל מנחמי

עו"ד פנחס זלצר:
בעצמו

יתר הצדדים להליכים:
בעצמם

פסק-דין

השופט י' דנציגר:

לפנינו שלושה ערעורים על החלטות בבקשות שמספרן 242 (מיום 10.1.2012), 274 (מיום 4.4.2012), ו-310 (מיום 27.8.2013), אשר ניתנו על-ידי סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, השופטת ו' אלשיך, במסגרת פר"ק 4668-85.

עובדות

1. חברת קלרין טבריה חברה לבניין בע"מ (להלן: חברת קלרין) קרסה לפני שנים רבות, כשהיא מותירה אחריה מיזמי בניה שבנייתם לא הסתיימה. אחד מהמיזמים הוא פרויקט "מגדלי המלכים" בעיר טבריה (להלן: הפרויקט). ביום 10.9.1998, במסגרת הליך הפירוק של חברת קלרין, גובשו הסכמות בין המפרק שלה דאז לבין חברת דוד צלאח ובניו בע"מ (להלן: חברת צלאח), לפיהן חברת צלאח תשלים את הבניה בפרויקט, ובתמורה תקבל 92 דירות בפרויקט, כש-38 מהן באגפים A ו-B, ו-54 מהן באגף C של הפרויקט (להלן: הסכם 1998; ו-הדירות). כשנה לאחר מכן, ובהמשך לאמור, חתמו הצדדים על הסכם מכר, בגדרו נמכרו לחברת צלאח קרקעות, זכויות הבניה שניתן לגביהן היתר בניה באגף C, וכן זכויות נוספות (להלן: הסכם 1999).

2. ביום 23.9.2007, לאחר שחברת צלאח נקלעה אף היא לקשיים, נכרת בינה לבין מר נחום טובי ואחרים (להלן: טובי, וביחד: המשקיעים) הסכם מימון, שבמסגרתו נקבע כי המשקיעים ישקיעו כספים שיאפשרו את המשך עבודות הבניה בפרויקט, ומנגד חברת צלאח תמחה לטובתם חלק מזכויותיה לקבלת התמורה. כן הוסכם כי תיוסד חברה משותפת אליה ימחו הצדדים את זכויותיהם (להלן: הסכם 2007). כעולה מהמסמכים, על רקע זה הוקמה חברת א.צ.ט תיירות ונופש בע"מ, כאשר טובי נרשם כאחד מבעליה ותפקד כמנהלה היחיד (להלן: חברת א.צ.ט). עוד עולה מהמסמכים, כי הסכם 2007 קיבל בדיעבד את הסכמתו של עו"ד איתן ארז, אשר החליף ביני לביני את מפרקה הקודם של חברת קלרין, והוא אשר משמש כמפרקה בעת הזו (להלן: עו"ד ארז).

3. ביום 3.7.2008, בעקבות סכסוכים שנתגלעו בין הצדדים ביחס להסכמים, נערך הסכם נוסף בין עו"ד ארז לבין חברת צלאח. בהסכם הועלו על הכתב ההסכמות המעודכנות, וצוין כי התמורה בעין שתקבל חברת צלאח עבור השלמת הפרויקט תהא 92 הדירות המפורטות בהסכם 1998, וכן יתר הזכויות בהתאם לאמור בהסכם 1998 ובהסכם 1999. בנוסף צוין, כי ידוע ומוסכם על עו"ד ארז שחברת צלאח התקשרה עם המשקיעים בהסכם 2007, וכי כדי להבטיח את השקעתם תשועבדנה לטובתם 30 מתוך הדירות שהובטחו לחברת צלאח, בשעבוד מדרגה ראשונה (להלן: הסכם 2008).

4. לימים נקלעו גם חברת א.צ.ט וטובי לקשיים כלכליים, והפרויקט לא הושלם. על רקע זה פנה עו"ד ארז לבית המשפט המחוזי, בטענה כי חברת צלאח וחברת א.צ.ט, הפרו יסודית את הסכם 2008, באופן שגרם נזקים והוצאות של כמה מיליוני שקלים לקופת הפירוק של חברת קלרין. עו"ד ארז ביקש כי יותר לו לפעול בדרך של קיזוז, במסגרתו הוא ימכור מספר דירות מתוך מאגר הדירות שהובטחו לחברת צלאח כנגד הוצאות אלה. כונס הנכסים הרשמי תמך בבקשה. חברת צלאח, חברת א.צ.ט וטובי התנגדו לבקשה בטענה שעו"ד ארז הוא שהפר את הסכם 2008. יוער כי בשל הקשיים הכלכליים של חברת א.צ.ט, מונה גם לה מפרק זמני, והוא ייצג אותה בהליכים עוקבים שהתנהלו לרבות בערעורים דנן (להלן: עו"ד לדרמן).

החלטות בית המשפט המחוזי

5. פסק הדין בבקשה 242 מיום 10.1.2012: בית המשפט המחוזי דן בבקשה שהגיש עו"ד ארז למכירת חלק מהדירות. כקביעה מקדמית נפסק כי העסקה שנערכה במסגרת הסכם 2008 היא עסקה במקרקעין, אשר בגדרה הוקנו לחברת צלאח, וממנה הומחו לחברת א.צ.ט וטובי, זכויות אובליגטוריות בלבד ולא קנייניות ביחס לדירות. לקביעה זו נודעה נפקות כמובן הן לעניין האפשרות לבצע קיזוז והן לעניין האפשרות למכור את הדירות. כקביעה מקדמית נוספת פסק בית המשפט המחוזי, כי אין משמעות ליחסים הפנימיים שהוסכמו בין חברת צלאח, חברת א.צ.ט וטובי, ויש להתייחס אליהם כאל קבוצת משיבים אחת. לגופו של עניין, נקבע כי האחרונים הפרו באופן יסודי את הסכם 2008, כשלא עמדו בחיובים שהוטלו עליהם מכוחו, בהם השגת טופס 4, הצגת רישיון בר-תוקף ועמידה בדרישות נוספות. מסקנה זו בוססה בעיקר על ראיות ועל עדותו של טובי, אשר נמצאה כבלתי אמינה. בית המשפט הוסיף וקבע כי בשל הפרת הסכם 2008 נגרמו לקופת הפירוק של חברת קלרין נזקים והוצאות, וכי לפי לשונו ותכליתו של הסכם 2008, לעו"ד ארז זכות לנקוט בסעד עצמי של קיזוז הנזקים, מתוך התמורה המוסכמת בעין שהייתה אמורה להשתלם עבור השלמת הבניה. נוכח האמור התקבלה בקשתו של עו"ד ארז, ונקבע כי הוא יוכל לפעול בדרך של "קיזוז עצמי" כמבוקש.

6. החלטה בבקשה 274 מיום 4.4.2012: בהמשך לאמור, הגיש עו"ד ארז לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור מכר של 10 דירות. חברת צלאח וחברת א.צ.ט הגישו תגובה לבקשה ובה הן התנגדו למכירת הדירות. בית המשפט קיבל את בקשת עו"ד ארז, בציינו כי קביעותיו בפסק דינו מיום 10.1.2012 לפיהן לעו"ד ארז נתונה זכות קיזוז ולכן הוא יכול לפעול למכירת הדירות, בעינה עומדת. בית המשפט הביע מורת רוח מההתנגדות שהובעה לבקשה, בקבעו כי מהלך זה גרם לאבדן זמן יקר ויש בו כדי לסכן את קופת הפירוק של חברת קלרין ואת רוכשי הדירות.

7. החלטה בבקשה 310 מיום 27.8.2013: בחלוף הזמן, התעוררה מחלוקת סביב מכירת שלוש דירות נוספות, כשהפעם ביקש עו"ד ארז להסיר הערות אזהרה שהיו רשומות לטובת טובי על שתי דירות שמכירתן התבקשה במסגרת בקשה קודמת שמספרה 288 (דירות שמספרן 512 ו-812). בית המשפט המחוזי ציין כי כבר נקבע שעו"ד ארז יהיה רשאי למכור את אותן הדירות לכיסוי הוצאותיה של קופת הפירוק של קלרין, ומובן מאליו כי רשות זו קיפלה בתוכה גם את הזכות והיכולת לבקש את מחיקתן של הערות אזהרה אשר לכאורה היו רשומות על שמו של טובי אשר היה צד ישיר לסכסוך. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי יש ממש בטענת הכנ"ר ועו"ד ארז כי קיימת אי-בהירות ביחס לטיב השעבוד והערות האזהרה, מה גם שבהליכים הקודמים טובי כלל לא העלה טענות בהקשר זה. נוכח האמור בקשתו של עו"ד ארז התקבלה, תוך שמירת טענותיו של טובי בהמשך לנשייה מובטחת.

ההליכים הנוספים והסדר הפשרה

8. ההליך המשפטי בתיק זה לא התמצה בהחלטות שפורטו לעיל, ולמעשה הוא כלל הסתעפויות והליכים רבים נוספים. במהלך הזמן, נערכו מגעים בין הצדדים להסדר פשרה והושגו הבנות חלקיות בהליכים שהתנהלו לפני בית המשפט המחוזי בנצרת בפר"ק 1057-07-12 (השופט ע' עיילבוני). איני רואה צורך להיכנס לעובי הקורה ביחס לכלל ההליכים המשפטיים שהתקיימו בהקשר זה – הן לפני בית המשפט המחוזי והן לפני בית משפט זה – ואסתפק רק בכך שאציין כי בסיכומו של דבר הושג הסדר פשרה סופי במסגרת ההליך שהתנהל לפנינו בבית משפט זה. הסדר הפשרה הסופי כלל את עו"ד ארז; עו"ד לדרמן; עו"ד לפבר – בא כוח 36 דיירים בבניין בפרויקט; ועו"ד גולדנברג – בא כוח נציגות הבית בפרויקט. הסדר הפשרה הסופי לא כלל את טובי וחברת צלאח שהתנגדו לו, וכן דיירים מסוימים שהגישו הודעה לבית המשפט בה ביקשו להחריגם ממנו. בהסדר נקבע כי יועבר סכום כסף מקופת הפירוק של חברת א.צ.ט לקופת הפירוק של חברת קלרין, וסכום זה יועבר לנציגות הבית בפרויקט. כן הוסכם כי לנציגות הבית בפרויקט יועבר סכום נוסף שנכנס לקופת הפירוק של קלרין עקב מכירת שלוש דירות. הסדר הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ביום 21.9.2015, במסגרת ע"א 2759/14. הצדדים להסדר הפשרה הסופי ויתרו על כל טענה האחד כלפי השני גם ביחס להליכים שמספרם ע"א 1232/12 וע"א 4000/12. כן הוסכם על מנגנון שיפוי פנימי בין חברת קלרין לבין חברת א.צ.ט ביחס להליך ע"א 7123/13, בהתאם לתוצאותיו.

9. להשלמת התמונה יצוין, כי במסגרת הליכי הערעור לפנינו נערכו מספר דיונים בתאריכים 16.9.2013; 28.1.2014; 14.5.2015; 16.6.2015; 28.7.2015 ו-21.9.2015. כן יצוין כי ביום 7.3.2012 ניתנה החלטת השופטת (כתוארה אז) מ' נאור במסגרת ע"א 1232/12, הדוחה בקשה שהוגשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבקשה 242. כן יצוין כי עם התקדמות ההליכים בערעור הגישו חברת צלאח וטובי שתי בקשות נוספות, שטרם הוכרעו, האחת מטעם טובי להוספת ראיות בערעור, והשניה מטעם חברת צלאח להמחאת מלוא זכויותיה בהליך לטובי.

טענות הצדדים שנותרו במחלוקת לאחר הסדר הפשרה

10. טענות חברת צלאח וטובי: חברת צלאח וטובי טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי זכויותיהם בדירות שהובטחו להן מכוח ההסכמים הן אובליגטוריות בלבד. לטענתם יש מקום להבחין בין הדירות השונות בפרויקט, כאשר הזכויות ב-54 דירות אשר הועברו במסגרת הסכם 1999 הן זכויות קנייניות; ולעומת זאת, הזכויות ב-38 הדירות הנוספות הן זכויות לקבלת תמורה עבור השלמת הפרויקט. בתוך כך, מודגש כי הדירות אשר הומחו מחברת צלאח לחברת א.צ.ט במסגרת הסכם 2007 הן מתוך 38 הדירות הנ"ל. כן נטען כי המסקנה שהזכויות בדירות הן קנייניות נובעת גם מפסק דין קודם שניתן על ידי בית המשפט קמא, בבקשה 69. אשר לקביעת בית המשפט בעניין זכות הקיזוז של עו"ד ארז, נטען ראשית, כי קביעה זו אינה אפשרית ביחס לזכויות הקנייניות ב-54 הדירות שנמכרו בהסכם 1999, כיוון שקיזוז ביחס לדירות אלה אינו מותר לפי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), המתיר קיזוז אך ורק ביחס לחיובים כספיים. שנית נטען, כי לא נכון היה להתיר קיזוז גם ביחס ל-38 הדירות הנוספות, שכן טענת קיזוז היא טענת הגנה ואילו בהליך דנן היא נטענה כעילת תביעה, מה גם שלא פורטו בגדרה הסכומים המדויקים שבגינם התבקש הקיזוז. כן נטען, כי עו"ד ארז הגיש לבית המשפט חוות דעת המפרטת את שווי הנזקים שנגרמו לקופת הפירוק של קלרין רק במסגרת תגובה לתשובה לבקשתו המקורית, דבר המהווה "הרחבת חזית" אסורה. לבסוף נטען, לגבי ההחלטה בבקשה 310, כי היא פוגעת בזכותו האישית של טובי אשר הדירות שמכירתן אושרה שועבדו לטובתו ואף נרשמו לגביהן הערות אזהרה. נוכח האמור, סבורים חברת צלאח וטובי כי שגה בית המשפט בקביעותיו כי עו"ד ארז רשאי היה למכור את הדירות שמכירתן התבקשה, וכן רשאי היה לבקש את הסרת הערות האזהרה בדירות שמספרן 512 ו-812.

11. תגובת עו"ד ארז, מפרק חברת קלרין: עו"ד ארז סומך ידו על החלטות בית המשפט המחוזי. לשיטתו, אין ממש באבחנה המלאכותית אותה מבקשים לערוך חברת צלאח וטובי בין 54 הדירות שהועברו במסגרת הסכם 1999 לבין 38 הדירות הנוספות. ממילא אין ממש גם בטענה לפיה 30 הדירות שהומחו לחברת א.צ.ט וטובי בגדר הסכם 2007, הן חלק מתוך 38 הדירות המופרדות לכאורה. עו"ד ארז מדגיש, כי הסכם 2008 הוא ההסכם היחיד שתקף, שכן הוא המאוחר מכולם ואשר נועד לסיים את כלל המחלוקות. עוד מודגש, כי מסעיפיו של הסכם 2008 ניתן ללמוד, כי העברת כל 92 הדירות לחברת צלאח הותנתה בהשלמת הבניה בפרויקט, ועל כן ברי כי זכויותיה של האחרונה בדירות הן אובליגטוריות ולא קנייניות. באשר לטענה בדבר "הרחבת חזית" בהגשת חוות הדעת בהליך שהתנהל, טוען עו"ד ארז, כי טענה זו לא הועלתה במועד. ביחס לטענות בנוגע לזכות הקיזוז, משיב עו"ד ארז, כי זכות זו הופעלה על-ידו כדין, לפי סעיף 53 לחוק החוזים, ואין נפקא מינה אם הקיזוז הופעל ביחס לתמורה כספית או בעין. כן נטען, כי הקיזוז בוצע כנגד סכומים מסוימים, מדויקים ומגובשים, כפי שפורטו בחוות דעת מומחה. באשר להיותה של זכות הקיזוז טענת הגנה, טוען עו"ד ארז כי לא ברור מדוע מועלות השגות על כך שנקט משנה זהירות ופנה לבית המשפט כדי להתיר את הקיזוז, מקום בו ממילא הוא רשאי היה לנקוט בקיזוז כ"סעד עצמי". אשר לטענה שהעלה טובי ביחס להערות האזהרה שנרשמו לטובתו בדירות 512 ו-812, טוען עו"ד ארז כי לא הוכח כי נרשם שעבוד, וממילא אין תוקף לשעבוד הנטען כיוון שזכויותיו של טובי הן אובליגטוריות בלבד. כן נטען, כי עסקינן ב"מעשה עשוי" כיוון שדירות 512 ו-812 כבר נמכרו, משלא עוכב ביצוע ההחלטה. לבסוף נטען, כטענה כללית לגבי התנהלות של חברת צלאח וטובי, כי הם אף לא דיווחו על העסקאות שבוצעו במסגרת ההסכמים שבנדון לרשויות המס.

12. תגובת הגורמים הנוספים בהליכים: כונס הנכסים הרשמי וועד דיירי הפרויקט סומכים את ידיהם על טענות עו"ד ארז. גם עו"ד פנחס זלצר, אשר מונה על-ידי עו"ד ארז להיות אחראי על רישום הדירות בפרויקט, סומך ידו על אותן הטענות. עו"ד זלצר מוסיף, כי גם למיטב ידיעתו חברת צלאח וטובי לא עמדו בחובותיהם לדווח על כל העסקאות לרשויות המס ומסרבים באופן עקבי לשלם את שכר טרחתו. בהליכים הוגשו גם כתבי בי-דין מטעם מספר רוכשי דירות שנמכרו על-ידי עו"ד ארז בהתאם להחלטות בית המשפט המחוזי. האחרונים ביקשו להבהיר כי הם רכשו את הדירות בתום לב ובדרך מקובלת, והם אינם צד לסכסוך בינו לבין חברת צלאח וטובי. באשר לטענות שהעלה טובי בע"א 7123/13, בדבר השעבוד הקיים לטובתו בדירות מסוימות, טוענים הכנ"ר ועו"ד לדרמן, כי טענות אלה עתידות להתברר במסגרת הליך הפירוק של חברת א.צ.ט, ובנסיבות אלה, החלטת בית המשפט בבקשה 310 אינה מגלה עילה להתערבות.

דיון והכרעה

13. תחילה יצוין, כי לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה שהגישה חברת צלאח להמחאת זכויותיה לטובי, כמו גם לבקשת טובי להוספת ראיות נוספות בערעור. בקשות אלה הוגשו בשלב מאוחר ביותר בהליך – לאחר הגשת סיכומים ולאחר שהתקיימו מספר דיונים – ודי בכך כדי לדחותן [השוו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 389 (מהדורה שלישית, 2012)]. למעלה מן הצורך יצוין, כי גם לגופו של עניין לא התרשמתי כי יש במבוקש בבקשות אלה כדי לשנות את גורל הערעורים.

14. בנוסף, יודגש, כי ההכרעה שלהלן ניתנת אך ורק ביחס לעובדות שהיו נכונות ביום מתן ההחלטות שעמדו במוקד הערעורים בבקשות 242, 274 ו-310. הכרעה זו אינה מתייחסת לעובדות אשר התגבשו לאחר מועדים אלו. דברים אלו נאמרים בהדגשה כבר בפתח הדברים כיוון שעסקינן בשני הליכי פירוק מורכבים (הן של חברת קלרין והן של חברת א.צ.ט), ובהחלט ייתכן כי במהלך פרק הזמן בו היו הערעורים תלויים ועומדים לפני בית משפט זה, השתנה המצב העובדתי עם התקדמות ההליכים.

ע"א 1232/12 וע"א 4000/12

15. השאלה הראשונה שהתעוררה היא האם הזכויות של חברת צלאח וטובי בדירות המובטחות הן קנייניות או אובליגטוריות. המבחן המרכזי לבחינת שאלה זו הוא האם הזכויות שהועברו לחברת צלאח ולטובי מכוח ההסכמים הן בעלות תוקף כלפי כולי עלמא (In rem) או רק כלפי עו"ד ארז (In personam) – מבחן אשר התשובה לו מצויה בעובדות המקרה דנן ובפרט בתוכן ההסכמים שנחתמו [השוו: ע"א 36/11 חברת דואר ישראל בע"מ נ' חפציבה שיכון ופיתוח בע"מ, פסקאות 35-34 (3.9.2015), והאסמכתאות שם]. כפי שאפרט, בסוגיה זו שהתעוררה, דעתי היא כדעת בית המשפט המחוזי, כי הזכויות שהועברו ביחס לדירות הן אובליגטוריות בלבד.

16. המפתח למסקנתי טמון בסעיפים 5.1 ו-5.4 להסכם 2008, הקובעים כך:

"5.1 מוסכם בזאת בין הצדדים, כי יתרת התמורה לה יהיה הקבלן זכאי בגין השלמת העבודות הינה התמורה בעין בלבד, על פי הנספח להסכם המכר מיום 10.9.98, ללא כל תמורה נוספת מכל מין וסוג שהוא קרי, 92 דירות...

5.4 המפרק מצידו מצהיר ומתחייב, כי אין ולא יהיו לו כל תביעות כספיות ו/או אחרות כנגד הקבלן... והתחייבותו לתשלום יתרת התמורה בעין, כמפורט בסעיף 5.1 להסכם זה, היינו בהעברת הקניין ב-92 הדירות ויתר השטחים שנרכשו ע"י הקבלן, הינה סופית ומוחלטת ואינה ברת קיזוז. ...
לאחר קבלת טופס 4 שני וסיום כל הבנייה בפרויקט כולל המיזוג, ימסרו לקבלן דירותיו". [ההדגשות הוספו, י.ד.]

17. הנה כי כן, לשון הסכם 2008 מעידה במפורש על הסכמת הצדדים כי חברת צלאח תהיה זכאית – בלשון עתיד – לקבל 92 דירות, לאחר שתושלם הבניה בפרויקט. מדובר בהתחייבות עתידית ל"העברת הקניין ב-92 דירות", הכפופה להתקיימותם של מספר תנאים. לא קיימת כל אחיזה לשונית בהסכם 2008 לפרשנות ההפוכה, שלפיה הקניין ב-54 הדירות בבניין C כבר הועבר לחברת צלאח וטובי נכון למועד הכריתה. לשון סעיפים 5.1 ו-5.4 שומטת את הקרקע גם תחת הטענה כי יש לערוך הבחנה, כביכול, בין הדירות השונות בפרויקט, כאשר נכתב באופן ברור כי התמורה שתועבר תהא כל 92 הדירות בפרויקט. יובהר בשנית, כי במישור הזמן, הצדדים הסכימו על מנגנון לפיו העברת הקניין במסירת הדירות לחברת צלאח תיעשה רק לאחר השלמת הבניה בפרויקט. הווי אומר, כל זמן שהבניה לא הושלמה, זכויות הקניין בדירות נותרו בידי עו"ד ארז. זכות הקניין של חברת צלאח, וממילא גם של טובי, הייתה אמורה להתגבש רק בתום הבניה וקבלת מלוא האישורים הנדרשים. יצוין כי חברת צלאח וטובי לא ביססו את טענתם כי בידיהם זכות קניינית על כל אינדיקציה אובייקטיבית אחרת (לרבות התייחסות אל העסקה כאל עסקה במקרקעין, על כל הכרוך בכך), ונסמכו אף הם בעיקר על לשון ההסכמים. לא בכדי הם טענו כי בידיהם זכות "מעין קניינית" בלבד. גם פסק הדין בבקשה 69 אינו מלמד אחרת, משלא כלולה בו כל התייחסות לשאלה זו. בנסיבות אלה, כאשר הבניה לא הושלמה בהתאם להסכם 2008, שהוא ההסכם הקובע והאחרון בזמן, הרי שזכויותיהם של חברת צלאח וטובי הם למעשה "זכותו של קונה מכוח התחייבות למכור, כשהבעלות טרם הועברה", קרי זכויות אובליגטוריות [יהושע ויסמן דיני קניין 50 (1993)]. מכאן שהטענה הראשונה של חברת צלאח וטובי כי בידם זכות קניינית או "מעין קניינית" מכוח ההסכמים הקודמים, אין לה על מה לסמוך ודינה להידחות.

18. מכאן נפנה לקביעת בית המשפט המחוזי בעניין זכות הקיזוז של עו"ד ארז. נקודת המוצא לדיון זה היא שאין כל כוונה להתערב בקביעות העובדתיות הרבות עליהן בוססה המסקנה כי חברת צלאח, חברת א.צ.ט וטובי הפרו את הסכם 2008, או לעניין סכום ההוצאות שהוצאו מקופת הפירוק של חברת קלרין בשל כך, וזאת בהתבסס על ההלכות הנודעות לעניין אי-ההתערבות של ערכאת הערעור בקביעות אלה של הערכאה הדיונית [השוו: ע"א 2631/13 חי נ' בלולו, פסקה 3 (15.6.2015); ע"א 4750/12 כהן נ' עזבון המנוחה עדה גלילי, פסקה 9 (2.10.2014)]. לפיכך, השאלה היחידה הדורשת דיון היא האם בנסיבות בהן הופר הסכם 2008 על ידי חברת צלאח, חברת א.צ.ט וטובי, ניתן היה לפעול בדרך של קיזוז.

19. כעניין מקדמי, יש לדחות בקצרה את טענת חברת צלאח וטובי כי עו"ד ארז לא רשאי היה להעלות את טענת הקיזוז במסגרת תביעתו כיוון שלכאורה מדובר ב"טענת הגנה". טענה זו אינה מבחינה כנדרש בין קיזוז דיוני לבין קיזוז שנעשה כסעד עצמי. ודוק, כאשר מדובר בקיזוז דיוני, לפי תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הרי שטענת הקיזוז אכן מהווה טענת הגנה בהליך האזרחי; אלא שבענייננו מדובר בקיזוז חוץ שיפוטי, אשר אף שהתנהל ביחס אליו הליך לפני בית המשפט, הוא התבקש כ"סעד עצמי" לפי סעיף 53 לחוק החוזים, דהיינו כדרך פעולה לפירעון חוב, שמטבעה היא נפרדת מן הכלל הדיוני הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי [השוו: רע"א 6250/98 Nordland Papier AG נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור (ירושלים) מ.ס.ל. בע"מ, פ"ד נג(2) 274, 280 (1999), (להלן: עניין Nordland); מנחם מאוטנר "קיזוז" דיני חיובים: חלק כללי 462, 465 (דניאל פרידמן עורך, 1994), (להלן: מאוטנר); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 35-34 (2009), (להלן: שלו ואדר); שלום לרנר "טענת הגנה, קיזוז דיוני, תביעה שכנגד וקיזוז מהותי" ספר מנשה שאוה 163, 179-178 (אהרן ברק ודניאל פרידמן עורכים, 2006); מאיה לקשטיין סעדים עצמיים חוזיים 44 (2011)].

20. השאלה המורכבת יותר היא האם בנסיבות המקרה אכן ניתן היה לערוך קיזוז לפי הכלל המעוגן בסעיף 53 לחוק החוזים. כידוע, הקיזוז לפי סעיף זה מותר כשמדובר בחיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה, אשר הגיע המועד לקיומם, כאשר נודעת משמעות גם לשאלות האם מדובר בחיובים בסכומים קצובים, והאם נמסרה הודעה על הקיזוז לצד שכנגד [לתנאים ראו: מאוטנר, 492-491; ע"א 476/82 'תדהר' נגריה קואופרטיבית בע"מ (בפירוק) נ' מרקוביץ, פ"ד לט(2) 813, 819 (1985)].

הקושי להחיל בענייננו את סעיף 53 לחוק החוזים, מתבטא בראש ובראשונה בכך שקיים ספק אם עסקינן בחיובים כספיים. כמאמר הנשיא א' ברק, חיוב כספי הוא "חוב גברא (In personam) הקיים במסגרת קשר שבין נושה לחייב, שעל-פיו על החייב לשלם לנושה סכום כסף" [עניין Nordland, 281], כאשר ככלל החיוב הכספי נדרש ללבוש צורה ממשית של "סכום כסף", להבדיל מ"שווה כסף". משמעות הדבר "שרק חיובים כספיים ניתנים לקיזוז לפי סעיף זה ולא חיובים למסירת נכס או לביצוע בעין" [רע"א 2549/09 חברת אי.סי.אמ. יצרני מיזוג אוויר בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 8 (28.7.2010)]. דרישה דווקנית זו נובעת הן מלשון סעיף 53, והן מתכליתו, שהיא מניעת תביעות הדדיות וקיום הליכים שיפוטיים מיותרים, כאשר מדובר בחובות כספיים מכומתים וברורים שניתן לקזזם בפשטות וביעילות יחסית [ע"א 1292/05 מדינת ישראל נ' חי גל מהנדסים וקבלנים בע"מ, פסקה 5 (7.2.2007); ע"א 8923/08 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מתמור בע"מ, פסקה 10 (13.2.2011)]. יוטעם כי הקושי להחיל את סעיף 53 לחוק החוזים במקרה דנן קיים גם אם נפעל לפי הגישה המרחיבה, המתירה קיזוז לא רק לגבי סכומי כסף, אלא גם לגבי אספקת טובין זהים או ברי חליפין (Fungibles), סחורות בשוק הסחורות (Commodities) או חיובים כספיים שמקורם בשטרות, וזאת שכן החיובים בענייננו ממילא אינם עונים להגדרות אלה [ראו: מאוטנר, 493; שלום לרנר קיזוז חיובים 52-49 (2009), (להלן: לרנר); עניין Nordland, 285].

במישור העיוני-האנליטי, הקושי לערוך קיזוז בענייננו מתבטא גם בספק לגבי קיומם של יסודות הדדיות החיובים ו-המועד לקיומם. סעיף 53 לחוק החוזים דורש שהצדדים יחובו "זה-לזה", דהיינו "ראובן נושה בשמעון והאחרון נושה בראובן" [לרנר, 53; מאוטנר, 537], וכי המועד לקיום החיובים בא לעולם. לעומת זאת, בענייננו נדמה, כי בנקודת הזמן בה התבקש הקיזוז, החוב היחיד שבא לעולם היה חובה של חברת צלאח בגין הוצאות קופת הפירוק של חברת קלרין. לעומת זאת, וזהו העיקר, חיובו הנגדי של עו"ד ארז למסירת הדירות טרם התגבש, שהרי המועד לגיבושו לפי הסכם 2008 היה עתיד לבוא רק לאחר השלמת הפרויקט. במצב דברים זה "חיובו של ראובן ייחשב כחיוב שהמועד לקיומו הגיע אך הוא הופר ואילו חיובו של שמעון ייחשב כחיוב שהמועד לקיומו טרם הגיע" [מאוטנר, 472], ובמילים אחרות "הפרת החיוב המוקדם תדחה את המועד לקיומו של החיוב הנגדי המאוחר" [איל זמיר חוזה קבלנות 383 (1994), (להלן: איל זמיר)], באופן שאינו הולם כלל ועיקר פעולת קיזוז.
21. ואולם, חרף הקושי הקיים בנקודה זו, איני סבור כי יש לקבל את הערעורים ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הקוץ שבאליה – מנקודת ראותם של חברת צלאח וטובי – נעוץ בכך שהעיקר בענייננו הוא – ההפרה; והטפל – התרופה. הדברים אמורים בכך שבנסיבות העניין נדמה כי גם אילולא הייתה נופלת טעות בקביעת בית המשפט לעניין סעד הקיזוז, התוצאה מבחינת חברת צלאח הייתה דומה.

ודוק, במועד הפרת הסכם 2008 ניצבו לפני עו"ד ארז מספר דרכים לפעולה. בין התרופות החוזיות שניתן היה לשקול את מידת התאמתן לעובדות המקרה, ניצבו תרופות הן מחוק החוזים והן מחוקים אחרים, כגון חוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974. דומני כי דרך המלך בה היה על עו"ד ארז לבחור הייתה הגשת תביעת פיצויים מכוח סעיפים 10 ו-14(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות). באופן קונקרטי יותר, סבורני כי בין נתיבי תרופת הפיצויים במקרה הנדון הנתיב הנכון היה פיצויים בגין "עלות הריפוי" (Cost of Repair). יש לזכור כי לא התבקש סעד של ביטול החוזה, וממילא לא התבקשו פיצויים מלאים בגין כך. הבקשה אותה הגיש עו"ד ארז שיקפה אפוא אך ורק את רצונו לקבל פיצוי עבור עלויות שהוצאו מקופת הפירוק, כדי לאפשר את המשך הפרויקט. בנסיבות אלה, הרי שהלכה למעשה התביעה היא לקבלת פיצויים בגין עלות הריפוי, אשר ניתן לתבעה הן מכוח סעיף הפיצויים המרכזי הקבוע בסעיף 10 לחוק התרופות, והן מכוח סעיף 14(ב) לחוק התרופות, כתביעת שיפוי על הוצאות סבירות שהוציא הנפגע לשם "הקטנת הנזק" [לעניין תביעת פיצויים בגין "עלות הריפוי" ראו: שלו ואדר, עמ' 428, ה"ש 420; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד 632 (2011), (להלן: פרידמן וכהן)].

יצוין כי סעד הפיצויים עבור עלות הריפוי במקרה דנן הוא גם הסעד ההוגן והצודק שיש לתתו כדי להגן על האינטרס הלגיטימי של הנפגע מההפרה. גישה זו, כפי שמסבירים המלומדים פרידמן וכהן [642-638], עולה בקנה אחד עם עמדת המשפט האנגלי המשתקפת בפסקי הדין בענייןRadford v. De Froberville, [1977] 1 W.L.R 1262, ובעניין Dean v. Ainley, [1987] 1 W.L.R 1729; והיא מסווגת על-ידי פרידמן וכהן, כמתאימה במיוחד למקרים שבהם מפר החוזה לא קיים מרכיב "מרכזי" או "חשוב" בחוזה [שם, 638]. אכן, בענייננו, הגנה על האינטרס של קופת הפירוק של חברת קלרין באמצעות סעד זה היא מתבקשת והוגנת. מנגד, לא ניתן להשלים עם מצב הפוך שבו חברת צלאח וטובי לא יישאו בתשלום פיצויים כלל וייצאו נשכרים מחטאם, למרות הנזקים שגרמו בהתנהגותם לקופת הפירוק של חברת קלרין.

יוער, במבט רחב יותר, כי בנסיבות שבהן מערכת היחסים בין צדדים להסכם היא מתמשכת וסבוכה, ודורשת מכלל המעורבים להתאים ולהגמיש את הקווים הראשוניים ששורטטו על-ידם בהסכם לשינויים "בשטח" עם התקדמות הביצוע, אין לשלול מראש גם פנייה בבקשה לבית המשפט להתאמת התמורה שנקבעה בהסכם למצב החדש שנוצר. פניה כאמור נחזית להיות הגיונית והוגנת, בפרט כשהיא מוגשת על-ידי בעל תפקיד כמו מפרק לבית המשפט של פירוק אשר אישר ופיקח על עריכת ההסכמים. ניתן להוסיף, בזהירות המתבקשת, כי במקרים כגון דא, לעיתים נכון ליישם את הפתרון אשר מובן לכל כי הוא הפשוט, היעיל והצודק, והשאלה אם פתרון זה ילבש כסות משפטית של "קיזוז" או של "פיצוי", או כל כסות משפטית אחרת, היא בעיקרה שאלה עיונית, בלי להפחית מהחשיבות שבכך. המקרה דנן משקף זאת היטב, שכן מובן לכל כי התמקדות רק בסיווג המשפטי (השגוי) של הסעד שהתבקש, הייתה חוטאת לעיקר.

22. ובכן, ולסיכומה של נקודה זו, בנסיבות העניין לא יכול להיות ספק כי עו"ד ארז היה זכאי לקבל פיצויים בגין ההוצאות שנגרמו בשל הפרת הסכם 2008 לקופת הפירוק של חברת קלרין. גם אם ניתן לקבל את הטענה כי סעד הקיזוז שהתבקש על-ידו לא היה הסעד המתאים, הרי שהתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, של שיפוי קופת הפירוק של חברת קלרין בסכום ההוצאות שהוצאו בפועל, הינה למעשה התוצאה הרצויה והראויה שהייתה מושגת גם אילו היה עו"ד ארז פועל בדרך המלך.

23. לא ניתן להתעלם מכך שההליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי היה הליך בבקשת קיזוז שהוגשה, ולכן לא ניתן לצדדים יומם לטעון בדבר מידת ההתאמה של תרופות אחרות. שאלות נוספות שניתן היה לצפות את העלאתן, בהנחה שהייתה מוגשת תביעת פיצויים, הן: האם בית המשפט של פירוק היה אמנם הערכאה המתאימה לדון בתביעת פיצויים? והאם, גם בהנחה שהיו נפסקים פיצויים, היה הכרח לשלמם דווקא מתוך התמורה בעין? על אף האמור לעיל, לא ניתן להתעלם מנסיבות המקרה הייחודיות. פסק הדין במקרה דנן צריך להיות במידה רבה פרגמטי, ולשים סוף למחלוקת שהתעוררה ונדונה בערעורים. כן אדגיש, כי אף שנכונה הטענה כי יומם של הצדדים לא ניתן להם ביחס לכל השאלות שהתעוררו בערכאה הדיונית, הרי שהתיק התברר לפנינו זמן רב למדי, וחשוב להדגיש כי כל הטיעונים האפשריים – גם אלו שלא נטענו בעל-פה בששת הדיונים שקיימנו – נשקלו על-ידינו בכובד ראש בכתיבת פסק דין זה. בנוסף, יש לזכור כי במקרה דנן לא ננקט בפועל "סעד עצמי" על-ידי עו"ד ארז ללא כל ביקורת, אלא התנהל הליך משפטי עובר לכך. לבסוף, יש לציין כי בענייננו נקבע כממצא עובדתי כי ממילא חלק מהדירות שעמדו במוקד פסק הדין בבקשה 242, הועמדו על-ידי טובי כבטוחה לקבלני משנה, ויש בכך כדי להקל על המסקנה כי במימוש הדירות בתור פיצוי, לא נוצר נזק עודף כלפי טובי לעומת מצב שבו הוא היה נדרש לשלם את הפיצויים באופן אחר.

24. נוכח האמור, וחרף הקשיים המשפטיים עליהם עמדתי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בתוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לסוגיית הקיזוז, אף שיש מקום לשנות באופן מהותי את הנימוקים שהובילוהו לתוצאה זו. בנסיבות שנוצרו, כאשר התוצאה היא ראויה, וכאשר הושג הסדר פשרה סופי בין רוב הצדדים להליך, דומני כי דחיית הערעור בנקודה זו מאזנת באופן המיטבי האפשרי בין מכלול האינטרסים; בעוד שיתר התוצאות האפשריות – בהן ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי – הייתה עלולה להוביל לתוצאות קשות ביותר מבחינת הצדדים השונים להליך.

25. בשולי הדברים אעיר כי לא מצאתי כי יש ממש בטענות נוספות שהעלו חברת צלאח וטובי בערעורם זה. כך, למשל, יש לדחות את טענתם שהועלתה בדבר "הרחבת חזית" שבוצעה כביכול על-ידי עו"ד ארז בהגשת חוות הדעת בהליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי. כפי שציין בית המשפט, חברת צלאח לא התנגדה להוספת חוות הדעת במועד, ואף לא ביקשה לחקור את המומחה או להביא חוות דעת נגדית. בנסיבות אלה לא תתקבל הטענה בדבר הרחבת החזית [אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 147-146 (מהדורה שתים עשרה, 2015)]. אין להלום גם את הטענה המופנית נגד "סכום הפיצוי" שנפסק, אשר התבסס על האמור בחוות דעת המומחה שהוגשה בהליך. גם בהקשר זה, דעתי היא כדעת בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות שבהן חברת צלאח לא סתרה את תוכן חוות הדעת, ובשים לב לתוכנה שנחזה להיות ענייני ורציני, הועמדה תשתית עובדתית מספקת באשר לסכום הפיצוי.

26. אוסיף, בקצרה בלבד, כי יש לדחות גם את הטענה בדבר היעדר האפשרות למכור את הדירות נוכח השעבוד המוסכם לטובת המשקיעים מכוח הסכם 2008. שעבוד זה נעשה כערובה לחיוב האובליגטורי של עו"ד ארז להעביר את התמורה בעין למשקיעים לאחר השלמת הפרויקט [סעיף 1 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967; יהושע ויסמן משכון 11 (1974)]. מובן כי הוא נועד להבטיח את זכויות המשקיעים בעיקר במצב שבו עו"ד ארז היה מפר את החוזה, או אם הייתה תחרות בין נושים לגבי הדירות [דוד האן "שעבוד כ'קנין'" ספר ויסמן – מחקרי משפט לכבודו של יהושע ויסמן 43 (שלום לרנר ודפנה לוינסון-זמיר עורכים, 2002)]. ואולם, בענייננו המצב הוא שונה בתכלית, שכן חברת צלאח וטובי – ראש קבוצת המשקיעים – הם אלו שהפרו את הסכם 2008, ולא עו"ד ארז. כמו כן, עניינו של הדיון בשעבוד הנדון אינו בתחרות כלשהי בין נושים, כי אם במישור היחסים הפנימי שבין עו"ד ארז בתוקף תפקידו כמפרק חברת קלרין לבין טובי בלבד. בנסיבות אלה, טובי אינו זכאי להיבנות מהשעבוד שנוצר לטובתו מכוח אותו ההסכם שהוא עצמו הפר, כדי למנוע פיצויים מקופת הפירוק אשר נפגעה מאותה ההפרה. זאת ועוד, נזכור כי ממילא לפי סעיף 10.4 להסכם 2008, לעו"ד ארז הייתה זכות להקטין את היקף השעבוד במקרה של הפרת ההסכם על ידי המשקיעים, ולא ניתן לשלול את האפשרות כי כבר בכך יש כדי ללמד כי אין בשעבוד הנטען משום הגנה מפני האפשרות למכור את הדירות או חלקן בנסיבות של הפרה. לבסוף נזכור, כי ממילא מכירת הדירות בענייננו נעשתה באישורו של בית המשפט המחוזי ותחת פיקוחו, כאשר הטענות ביחס לשעבוד היו ידועות לו ונבחנו על ידיו.

27. טרם סיומו של חלק זה, אציין כי לא מצאתי צורך לקיים דיון מעמיק במישור היחסים המרובע שבין חברת קלרין – חברת צלאח – חברת א.צ.ט – וטובי. יחסים אלו היו עשויים אמנם לעורר שאלות וסוגיות מתחום דיני החיובים, ואולם הצדדים לא הקדישו לסוגיה זו את עיקר מעייניהם, וממילא מקובלת עלי לגופו של עניין עמדתו של בית המשפט המחוזי, כי בכל הנוגע לשיפוי קופת הפירוק של קלרין אין משמעות ליחסים הפנימיים שבין חברת צלאח וטובי [השוו בעניין זה גם לאיל זמיר, 193].

28. נוכח כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי אין לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבקשה 242, ויש לדחות את הערעור כלפיו. ממילא יש לדחות גם את הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה 274, משמדובר בערעור העוסק למעשה בהחלטה עוקבת ובאותו העניין. בכך, אציע אפוא לחבריי לדחות את שני הערעורים שמספרם ע"א 1232/12 וע"א 4000/12.

ע"א 7123/13

29. גם דינו של ערעור זה להידחות. בשלב בו הוגש הערעור, מפרק חברת א.צ.ט, עו"ד לדרמן, טרם בחן את טענת טובי בנוגע להיותו בעל זכויות אישיות בדירות בבניין C, הכוללות גם את דירות 512 ו-812. כמו בית המשפט המחוזי, אף לשיטתי, יש ממש בטענות הכנ"ר ועו"ד ארז כי בנסיבות אלה, ובהינתן אי-בהירות ביחס לטיב ותוקף הערות האזהרה שנרשמו לכאורה לטובת טובי, בפרט כשבהליכים הקודמים לא הועלו טענות בהקשר זה, נכון היה להמתין להכרעתו של עו"ד לדרמן בנוגע לזכויות הנטענות. זאת ועוד, יש ממש בטענת עו"ד ארז כי הערעור דנן מופנה למעשה נגד מעשה עשוי, כשמשמעות הדברים היא "שאפילו היינו דנים בטענות המערערים לגופן ומקבלים אותן, עדיין היו המערערים כושלים בהשגת מבוקשם, בהתחשב בהשלכות הקיצוניות של ביטול המהלכים שנעשו עד עתה כחלק ממימוש ההסדר" [ע"א 844/14 דנקנר נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 2 (19.5.2014)]. מסיבות אלה מסקנתי היא כי יש לדחות גם את הערעור שמספרו 7123/13, וכך אציע לחבריי לקבוע.

סוף דבר

30. הערעורים דנן העלו מספר סוגיות משפטיות מורכבות, ואולם לאחר בחינתן הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לקבל אף לא אחד מהם. אציע אפוא לחבריי לדחות את שלושת הערעורים: ע"א 1232/12, ע"א 4000/12 ו-ע"א 7123/13.

31. אשר להוצאות ההליך; הערעור המרכזי הוא 1232/12. בערעור זה העלו חברת צלאח וטובי טענות שלא ניתן להתעלם מנכונות חלקן, וזאת הגם שבמבחן התוצאה הערעור נדחה. בנסיבות אלה, ובשים לב לסכום ההוצאות הגבוה שנפסק במסגרת ההליכים שהתנהלו לפני בית המשפט המחוזי, אשר נותר על כנו, אציע לחבריי שלא ייפסקו הוצאות משפט ושכ"ט נוספות במסגרת הערעורים.

ש ו פ ט
השופט צ' זילברטל:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט מ' מזוז:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

ניתן היום, ‏י"א בשבט התשע"ו (‏21.1.2016).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12012320_W25.doc חכ
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il