הדפסה

ספורט הנגב (1985)בע"מ ואח' נ' הבנק הבנלאומי הראשון לישראל

המערערים :

1.ספורט הנגב (1985)בע"מ
2.עמיחי מאור
ע"י ב"כ עו"ד ר. קויתי ואח'
נגד

המשיב:

הבנק הבנלאומי הראשון לישראל
ע"י ב"כ עו"ד י. סלע

פסק דין

השופט א. ואגו :
1. לפנינו ערעור על פסק- דינו של בימ"ש השלום בב"ש (כב' השופטת מ. וולפסון), מיום 20/5/12, שבמסגרתו נדחתה תביעת המערערים שבה עתרו לביטול הסכם פשרה שנכרת עם המשיב ולתשלום סכומי השבה ופיצוי הנובעים מכך.

השתלשלות הדברים ארוכת שנים ומרובת הליכים, בערכאות שונות, אולם, לצורך הבנת נימוקי פסה"ד קמא ולצורך הכרעה מושכלת בערעור הנוכחי, די להציג הדברים בתמצית ובאופן סכמתי.

המערערת 1, חברה המשווקת מוצרי ספורט, ניהלה חשבון דביטורי, אצל הבנק המשיב, החל מ שנת 1986, כאשר המערער 2 , מנהלה, ואדם נוסף (שאינו בעל דין כעת), ערבו לו. כאשר נצברה בחשבון יתרת חוב, הוגשה, בשנת 1990 תביעה, בסדר דין מקוצר, נגד המערערים והערב הנוסף, ולאחר שניתנה להם רשות להתגונן, במספר טענות, התנהל משפט, שבסופו ניתן נגדם פס"ד (ע"י כב' סגן הנשיא, דאז, מכליס, ביום 14/4/97), והם חויבו בתשלום כ- 121,000 ₪, בצירוף "ריבית כפי הריבית הנהוגה בבנק", וכן חויבו בהוצאות ושכ"ט.

2. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה ובכך הפך פס"ד של בימ"ש השלום לחלוט, באשר לא הוגשה בקשה לרשות ערעור עליו. ראוי להטעים, כבר כעת, כי בלב הערעור עמדה טענה שנדחתה ע"י בימ"ש השלום, ופסיקתו אושרה, כאמור, ועניינה – מחלוקת על נפקות מסירת שטרות חוב של צד שלישי (בשם וינשל) למשיב, כאשר המערערים גרסו כי אלה נמכרו על ידם לבנק, לשם הפחתת חובם, ואילו הבנק טען כי הופקדו בתור שטרות בטחון לאשראי שניתן. אומצה עמדת הבנק ונפסק, בשתי הערכאות , כי הדין עמו.

3. המשיב פתח כנגד המערערים תיקי הוצל"פ לגביית החוב דנן ולשם מימוש משכון- נכסי מקרקעין ששועבדו לטובתו, בשעתו, כבטוחות לאשראי. מנגד- עתרו המערערים לראש ההוצל"פ, באמצעות בא-כוחם דאז, לתיקון קרן החוב, בטענה כי הבנק פירש שלא כהלכה את פסיקת בימ"ש השלום עת הורה על הוספת "ריבית הנהוגה בבנק" לסכום קרן החוב. אף הפסיקתא, שהוגשה לחתימה, נוסחה באורח שונה מהנקוב בגוף הפס"ד. הם צירפו חוו"ד כלכלית של מומחית , שערכה תחשיב , שממנה עלה שהחוב הנכון צריך לעמוד על כ- 344,000 ₪ או כ- 463,000 ₪ (לפי ריבית חובה רגילה ולחלופין לפי ריבית חריגה), ובו ודאי לא על כ- 700,000ש"ח, כטענת הבנק, שהתבססה על חישוב הנעשה לפי ריבית חריגה מקסימלית הנהוגה לגבי לקוחות ללא קו אשראי.

אין חולק שהחוב, יהא שיעור הריבית אשר יהא, הוסיף לתפוח, כל העת.

4. במקביל- נוהלו בין הצדדים מגעים לפשרה ולהסדר כולל לפירעון החוב ולשחרור הבטוחות. המערער 2 הציע לבנק תחילה תשלום של 500,000 ₪ (במכתב מיום 23/2/98) ואח"כ הציע סכום של 800,000 ₪ (במכתב מ יום 15/3/98).
לאחר מו"מ אינטנסיבי, שבו יוצגו המערערים ע"י עו"ד יהודה לוי, ולאחר שהוחלפו מספר טיוטות של הסכם פשרה שהתגבש, נחתם הסדר כולל במרץ 1998, שמועד חתימתו המדויק אינו נקוב בו, אולם הוא הוגש לאישור ראש ההוצל"פ ביום 25/3/98.
זהו הסכם הפשרה שביטולו התבקש בבימ"ש השלום, והוא בלב עילת התביעה, שפסק הדין בה נבחן כעת בערעור הנדון.

5. הסדר הפשרה, שאושר ע"י ראש ההוצל"פ, נוקב בסכום של - 850,000 ₪. הוסכם שהחוב לאשורו עומד על 1,045,279 ₪, אולם לאחר תשלום סכום הפשרה (שאין חולק שנפרע במלואו ובמועדו מתוך הלוואה שקיבלו המערערים מבנק אחר), יראו את החוב כמסולק לחלוטין וכל השעבודים הנכסיים יוסרו. הוסכם גם על ויתור מלא ומוחלט, הדדית, על כל טענה ותביעה מצד אחד למשנהו.

תביעת המערערים לביטול הסדר הפשרה, להשבת כספים שנגבו ביתר ולפיצוי על נזקים נוספים (רשלנות במימוש ובשמירה על בטוחות- השטרות שנמסרו לבנק בשעתו), הוגשה בנובמבר 2004, לבימ"ש זה, אך לאחר תיקונה ומשסכומה הופחת והועמד על כ- 2,300,00 ₪, הועברה להמשך הדיון בבימ"ש השלום.

6. עפ"י הנטען בכתב התביעה, החוב ה"נכון" לעת חתימת ההסדר עמד על כ- 450,000 ₪ בלבד, משמע- ההסדר על סכום של 850,000 ש"ח הביא לתשלום יתר של כ- 400,000 ₪. לא היתה גמירות דעת מצד המערערים להתקשר בהסדר כה מקפח ומדובר בחתימה שנעשתה בנסיבות של מצוקה נפשית קשה שבה היה נתון המערער 2, ובשל הפעלת לחץ כלכלי כבד ומעיק- הפעלת חוקרים פרטיים, עיקולים והליכי הוצל"פ אחרים. מדובר, א פוא, בנסיבות של עושק וכפיה המזכות המערערים בביטול ההסכם. כמו-כן נטען בתביעה, כי הבנק המשיב הטעה את המערערים באשר לגובה החוב, בהציגו תחשיבי ם מנופחים ושגויים. שילוב כל אלה הביא המערער 2 להסכים להסדר, כשלמעשה לא יכל להפעיל שיקול דעת חופשי ומרצון. את הטענות בדבר מצוקה נפשית קשה והיעדר יכולת לגבש גמירות דעת ממשית, באותה עת, גיבה המערער 2 באמצעות חוו"ד של מומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר נ. גריסרו.
את השהוי, רב השנים, בהגשת התובענה לביטול ההסדר, נימקו המערערים במצבו הרפואי הרעוע של מערער 2, אשר חלה בסרטן, חודשים ספורים לאחר ההסדר, ולא יכל לטפל בענייניו באורח מושכל.

7. לשיטת המערערים, לביטולו של ההסדר משנת 1998 מספר נפקויות. זכאים הם להחזר בגין תשלום היתר, מאות אלפי ₪, וכן לפ יצוי על נזק בשל רשלנות הבנק בגביית השטרות שמסר לו המערער 2, שטרות שכנטען נותרו בחזקת הבנק אף שתמורתם לא נגבתה מהמושך (שהרי סעיף הו ויתור הגורף על כל התביעות והטענות מתבטל ואינו חוסם אותו מלתבוע). זאת- לצד פ יצוי על נזקים נלווים שנגרמו למערער זה, כלכליים ולא ממוניים כאחד , בעטיו של ההליך שנוהל נגדו ונגד החברה שבשליטתו.

משבא בימ"ש השלום להכריע בתביעה, לאחר שמיעת הראיות, ברי, כי ראש וראשונה נזקק הוא לשאלה אם עמדו למערערים עילות המוכרות בדין ושהוכחו כנדרש, לבטל את הסדר הפשרה. בלית עילה כזו וככל שההסדר תקף- סעיפי הויתור החד משמעיים מאיינים כל זכות תביעה וטענה כלפי הבנק (ולהיפך), בכל מכלול יחסי הבנק עם המערערים. בכלל זה, כמובן, סוגית חישוב הריבית, מימוש הבטוחות וגביית השטרות של צד ג' (וינשל).

8. פסה"ד קמא מתייחס, אף בהרחבה, לטענות המערערים המצויות ב"מעגל השני", כלומר שזמן בירורן יגיע רק לעת הצהרה על בטלות ההסדר, אולם הדיון באלה היה בגדר אמרת אגב, אף מעבר לצריך, באשר ביהמ"ש דחה לגופן, אחת לאחת, את כל הטענות שהועלו כנגד תוקפו ונפקותו המחייבת של הסדר 1998. קביעה זו חרצה, למעשה, את גורל התביעה. הותרת הסדר הפשרה על כנו אינה מאפשרת פתחון פה למי מהצדדים לו, ביחס למכלול, כאשר סעיפי הויתור מנוסחים ברורות ואף אינם שנויים, בפני עצמם, במחלוקת פרשנית בין הצדדים.

פסק הדין של כב' השופטת וולפסון מנומק ומפורט היטב. קיימת התייחסות וניתנה הכרעה בכל ראשי הטיעון שהוצגו כנגד תוקפו של הסדר הפשרה וביחס לנסיבות כריתתו.

להלן אציג, בתמצית, את קביעות כב' השופטת וולפסון, ונימוקיה.

9. בימ"ש השלום דחה את מסקנות חווה"ד של ד"ר גריסרו בדבר השלכות מצבו הנפשי של מערער 2 על יכולתו לגבש גמירות דעת חוזית. הוברר, שבתקופה הרלוונטית ניהל המערער הליכים משפטיים נוספים, בעניינים אחרים, כשבהם פעל בתבונה ובשום שכל ולא חלק לימים, על נפקות התנהלותו ותוצאותיה, כפי שנעשה כאן. לא הוצג תיעוד רפואי אובייקטיבי להוכחת תסמיני לואי של מצב דכאוני או הדרדרות נפשית (ירידה במשקל, הפרעות שינה וכד'). מחלת הסרטן, שאין חולק על השפעתה העגומה האפשרית על בריאותו של הלוקה בה, פרצה לאחר כריתת ההסכם ואינה משליכה על מועד החתימה. מלכתחילה, קיים קושי מובנה לקבוע ממצאים בדבר המצ ב הנפשי והמסוגלות לקבל החלטות בשנת 1998, כאשר חווה"ד הוכנה באוגוסט 2004.

10. עוד נפסק, כי לא ניתנה הודעת ביטול ביחס להסדר, בתוך מועד סביר, כנדרש בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, והדבר נעשה רק במסגרת הגשת התביעה בשנת 2004. ככל שעילת הביטול היתה עושק (סעיף 18 לחוק הנ"ל), חובה היתה להודיע על הביטול תוך זמן סביר לאחר היוודע קיום העילה ואם הטענה היא כפיה מצד הבנק (ס' 17), אזי המועד הסביר נמנה מעת שנודע למתקשר שהכפייה פסקה (ס' 20 לחוק). כזאת - לא נעשה מטעם המערערים.
[יוער, כי תוך כך נדחתה ע"י בימ"ש קמא, ובצדק, עמדת המערערים, שלפיה השתמע מתוך החלטה, שניתנה , בשעתו, ע"י הח"מ, כאילו הסכם הפשרה כבר ב וטל טרם הגשת התביעה או שדינו להיבטל. מדובר היה בהחלטה שניתנה על ידי, בבקשת הבנק לסילוק התובענה על הסף, ובקשה זו נדחתה. היה זה כאשר התביעה החלה להתברר בבימ"ש זה, כערכאה דיונית, טרם תיקון ההליך והעברתו לבימ"ש השלום].

11. ניתוח יסודות עילות העושק והכפיה, שבדין החוזים, על רקע התשתית הראיתית, העלה כי אלה לא התקיימו ולפיכך לא היתה נתונה למערערים הזכות לבטל ההסדר.
לא הוכח שהבנק ניצל מצוקה, נפשית או פיזית, לכאורית, שהמערער 2 היה נתון בה, או כי בכלל ידע על קיומם של אלה, דבר שהוא תנאי להתגבשות עילת עושק. כל העת נהנו המערערים מלווי מקצועי- משפטי וכלכלי, והם היו מודעים לטיעונים השונים ביחס לפערי הריבית וחישוב החוב, כשבידם כלים נאותים להתמודד עם חישובי הבנק וטענותיו ויכולת משל עצמם להציג עמדה מבוססת נוגדת . בכך יש גם מענה לטענה שלפיה הוטעו המערערים, ואף לשכת ההוצל"פ, משהגיש ב"כ הבנק תדפיס של חישוב החוב, שנערך בתוכנה פנימית של משרדו, ואשר הוצג, כביכול, כאילו הוא תדפיס בנקאי מקורי. פעולות ההוצל"פ והגביה שננקטו ע"י המשיב, לרבות מימוש בטוחות, הטלת עיקולים או הזמנת דו"ח חקירה לא היו בלתי מידתיות, בהינתן ההזדמנות והארכה הנאותה שניתנה למערערים להסדיר חובם.

12. גמירות הדעת המודעת של המערער 2 מתאששת גם מתוך כך שסכום ההסדר הסופי אינו שונה בהרבה ממה שהוא הציע, מיוזמתו, לבנק לצורך פשרה, ימים ספורים קודם לחתימת ההסדר (פער של 50,000 ₪ בלבד).

13. לאחר סקירת הראיות, ניתוח טענות המערערים נגד תוקף הסדר הפשרה לעומק, והסקת המסקנות המשפטיות הנגזרות, קבע בימ"ש קמא, כאמור, נחרצות, שהמערערים לא חתמו על ההסכם בנסיבות ובתנאים המזכים אותם לסגת מהסכמתם ועל כן יש לדחות תביעתם, על כל ראשיה.

14. בעוד שהבנק המשיב, מטבע הדברים, תומך בפס"ד קמא, מנימוקיו, וגורס כי מדובר בהכרעה יסודית, עניינית ומוצדקת, מעלים המערערים בהליך שלפנינו טענות למכביר, כנגד כל קביעה, מסקנה ואמירה של בית משפט השלום ובכל הגזרות.

15. בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, כמו גם בטיעונים ששמענו באריכות וברוב קשב במהלך הדיון, ואף בהשלמת טיעון כתובה קצרה, לאחר מכן, גורסים באי כוחם כי התוצאה של הותרת פס"ד על כנו מביאה למצב בלתי סביר ולא צודק, שבגדרו מחוייבים המערערים בסכומי ריבית מופרזים ו"עונשיים", שאינם מעוגנים בפרשנות נכונה של מה שנפסק לאשורו, והם נמצאים מקופחים בהיקף של מאות אלפי שקלים.

16. המערערים טוענים כי חוות דעתו של המומחה ד"ר גריסרו לא נסתרה, וכי שיקול דעתו של המערער 2 היה משובש בעת ניהול המו"מ ואין זה רלוונטי שהיה מיוצג וליוו אותו אנשי מקצוע, שכן גמירות הדעת צריכה להיות של בעל הדבר עצמו, והיא הטעונה הוכחה.
הבנק אכן הטעה, כנטען שוב, את המערערים ביחס לגובה החוב, ובשל מצבו הקשה, בכל המובנים, לא יכל לעמוד על שלו, ולהעמיד את החיוב שבפס"ד ס. הנשיא דאז, מכליס, על סכומו האמיתי והמצומצם בהרבה.
כאשר הבין המערער 2 את העוול שנגרם לו, החל לפעול ולנסות להביא לביטול ההסכם, והדבר עולה, לטענת המערערים, ממוצגים שונים שהוגשו, ואין זה נכון שהשתהה שנים ארוכות עד הגשת התביעה . יוטעם – כבר בשלב זה – אין ב"כ המערערים מצביע על מכתב ביטול כלשהו שנעלם מעיני בימ"ש קמא. אף ה מסמכים ת/80 ו-ת/81 שאליהם מפנים המערערים (ורואים בהם משום הודעות ביטול) , אינם מסייעים בידם. מדובר בפניות , שאכן החלו בשנת 2003 , לראשי ההוצל"פ, במטרה "לפתוח מחדש" את בדיקת הריבית על החוב, ולא מעבר לזה. בכך, בעצם, החל התהליך שהביא להגשת התביעה, ואף זה כ – 5 שנים לאחר כריתת ההסדר .

17. המערערים טוענים כי ראוי היה לפסוק להם פיצוי על כך שהבנק איבד, ברשלנותו, את שטרות צד ג' ומנע מהם אפשרות לקבלם בחזרה ולנסות לגבות הכספים מעושי השטרות.

18. לאחר בחינה מדוקדקת של מכלול הטענות ועשרות (נכון יותר- מאות) המסמכים שאליהם הופנינו ע"י הצדדים, דעתי היא כי דין הערעור להידחות וכי נימוקי בימ"ש השלום, בדחותו התביעה לביטול הסכם הפשרה, נכוחים ומשכנעים.

19. "מבט על", די בו ללמד, שההסדר שנעשה היה סביר והגיוני וכי אין מדובר בניצול מצוקת המערער 2 שנועדה להעשיר קופת הבנק בכספים שלא היה זכאי להם. צא ולמד- הסדר הפשרה נקב בסכום של כ- 1,045,000 ₪ בתור החוב הנקוב בספרי הבנק, לעת כריתתו. עפ"י שיטת המערערים, לעת החתימה עמד חובם בפועל, לפי חישובי המומחים מטעמם, על כ- 450,000 ₪ בלבד ( סעיף 8, עמ' 11 בכתב התביעה). משמע- הסדר הפשרה על סך 850,000 ₪ שיקף כמעט נקודת אמצע בין שתי גישות הקיצון של הצדדים. בהתחשב בהערכת סכוי- סיכון סבירה ורציונלית של צדדים למו"מ, בנסיבות ששררו במרץ 1998, היתכן לאמר שמדובר בפשרה מקפחת ו"זועקת" לביטול? התשובה- בעליל שלילית.

20. כבר מכאן יובן הקושי הרב להכיר בעילת העושק, שהמערערים נסמכים עליה, באשר דרישה הכרחית לכך, הנקובה בסעיף 18 של חוק החוזים, הינה ש"תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". התיבה "מקובל" בהקשר הספציפי צריכה להתפרש על פי אמות מידה סבירות להסדרי פשרה, כגון זה, שעה שעצם קיום החוב אינו במחלוקת, ולגביו יש פסק דין חלוט, וגובהו של החוב, הנתון לדיון, נגזר מצורות חישוב ומשיעורי ריבית- שהם בלבד סלע המחלוקת. אין לומר על פשרה , שתוצאתה כמעט בסגנון "ויחלוקו", שהיא גרועה במידה בלתי סבירה, למי מהצדדים.

21. גם בחינה שמתחת ל"מבט העל" אינה מיטיבה עם טענות המערערים בבואם להשיג על קביעות ומסקנות בימ"ש קמא. מעבר לכך שמדובר בתשתית עובדתית, שנקבעה כממצא על ידי בית משפט השלום, ועליה מיוסדות המסקנות המשפטיות, וכידוע ממעטים ערכאות הערעור להתערב באלה, נמצא לנו שהמערך הנסיבתי שלא היה במחלוקת - אף הוא - מתיישב עם המסקנות הללו ומאשש אותן. אין חולק על היות המערערים נהנים מליווי ויעוץ, משפטי וחשבונאי כאחד, כל העת הרלוונטית. הם צויידו בכלים המתאימים לריב את ריבם ולהציג טיעוניהם באורח סדור בפני בתי המשפט ולשכות ההוצל"פ ואין לומר שעסקינן ביחסי בנק – לקוח שאופיינו בפערי מידע וכישורים שהעמידו הלקוח בעמדת נחיתות משמעותית.

22. היעוץ המקצועי האינטנסיבי (שתוצריו משתקפים היטב במוצגים שהוגשו), מכביד גם על אימוץ הטענה בדבר העדר גמירות דעת מושכלת מצד המערער 2 להתקשר בהסכם הפשרה. ככל שסובייקטיבית הלחץ שהופעל עליו, לגרסתו, יכל לגרום לו לקבל החלטה ללא שיקול דעת אמיתי ולחתום על מסמך שתנאיו גרועים בעבורו, הדעת נותנת שאנשי המקצוע, שבוודאי לא היו נתונים בלחץ כזה, יכלו להאיר את עיניו ולייעץ לו להימנע מכך. עובדה היא, שלא רק שלא כך נעשה, אלא, טיוטות הסכם הפשרה גובשו והוחלפו בין פרקליטי הצדדים, ועל דעתם, והנוסח שנחתם אושר וקיבל ברכתו של פרקליט המערערים. ככל שהתרחיש היה כזה של התעלמות המערער 2 מהעצות הטובות שקיבל, בשל מצבו הנפשי, ולחלופין- כזה של כשל ורשלנות ביצוגו ( ורמזים לכוון זה השמיעו המערערים), הרי לא הניחו בדל תשתית ראיתית להראות זאת. היועצים המקצועיים מטעמם לא הובאו לעדות ומסמכי המו"מ משקפים את ההיפך.

23. אין גם מקום להתערב בקביעה הדוחה את חוות דעת הפסיכיאטר מטעם המערערים. נימוקי בימ"ש השלום, שלא אימץ את האמור בחווה"ד, לעניין "אובדן כל תקווה ופגיעה בשיפוט העסקי" של מערער 2, בעת הרלוונטית, נראים מבוססים ונכונים. יש לזכור, שקיים קושי רב לקבל מסקנה, במישור זה, שאינה מבוססת על תיעוד רפואי מזמן אמת, וכאשר מדובר ב"שחזור לאחור" הנעשה בשנת 2004, ביחס להחלטה עסקית שהתקבלה בשנת 1998. אין חולק, שבעת בדיקת המערער 2 על ידי ד"ר גריסרו במועד המאוחר, סמוך לעריכת חווה"ד, לא היו בנמצא ממצאים ביחס להגבלת מסוגלותו לחשוב, להתרכז, ולקבל החלטות עסקיות מושכלות. עיקר חומר הגלם שעמד בפני המומחה, לפי דבריו הוא, וכמצוין בגוף חווה"ד , היה אנמנזה מהמשפחה עצמה ומחבר המקורב למערער 2. לא מדובר בתשתית עובדתית חיצונית ונטולת פניות שעליה ניתן היה לבסס ממצאים נחרצים באשר למצבו של המערער 2 שנים כה ארוכות קודם לכן.

24. אשר לטענה שנגרם נזק למערערים בשל אובדן שטרות החוב, שנעשו על ידי מר וינשל והופקדו בידי הבנק, הגם, שלכאורה מדובר בעילה שהתבררה למערערים לאחר חתימת ההסדר, וכשפנו לבנק לקבל בחזרה את השטרות, צודק הבנק המשיב בטענה כי נושא השטרות אף הוא "נבלע" בהסדר הפשרה והמערערים מנועים מלתבוע בגינו. סוגיית השטרות, ונפקות הפקדתם בידי הבנק, היתה נושא להתדיינות ענפה קודמת, והובאה להכרעת בתי המשפט שעסקו בכך. דבר קיומם של השטרות היה ידוע ומוכר היטב. הסדר הפשרה אינו כולל התייחסות להחזרת השטרות ולזכותם של המערערים לפעול לגבייתם, באופן שהיה מאפשר, אולי, לבנק, לבחון את הנושא ואת מקום הימצא השטרות טרם החתימה, ולהיפך - בהסכם נאמר כי לאחר תשלום סכום הפשרה יסגרו חשבונות המערערים בבנק, ולאלה "לא תהיה כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה כלפי הבנק, סניפיו ועובדיו".

25. בית משפט השלום התייחס, גם, ואף בהרחבה מסויימת, למחלוקות המצויות "במעגל השני" כלומר, עילות תביעה שזמן בירורן היה מגיע רק לאחר ביטול הסדר הפשרה, לו היה מבוטל. צדק בימ"ש קמא משהגדיר העיסוק במקצת העניינים הללו, כדוגמת הצפה מחדש של סוגיית אופי מסירת שטרות וינשל לבנק, בתור "ניהול שני של התיק המקורי בבית משפט השלום" (עמ' 18 לפסה"ד), לפי שבאלה חלים כללי סופיות הדיון וקיים בהם השתק שיפוטי כנגד המערערים. מטעם זה, ומשהעיסוק בכך בערכאה דלמטה היה מעבר לצריך, ועל אחת כמה וכמה משהוחלט שלא לבטל את הסדר הפשרה לרבות סעיפי הויתור והעדר התביעות, אין צורך, בשלב הנוכחי , להיזקק עוד להתייחסות בימ"ש קמא לנושאים אלה. די שאומר, להפיס דעת המערערים, שגם לגוף הסוגיות הללו לא מצאתי כל טעות בנימוקי כב' השופטת וולפסון, בדחותה, אחת לאחת, את הטענות הללו.

26. מכל המקובץ והאמור לעיל, נחה דעתי ,שקביעות בית משפט השלום על כי כריתת הסדר הפשרה בין הצדדים אינה נגועה בעילת ביטול המוכרת בדין, וכי אף לא ניתנה הודעת ביטול ביחס אליה, בתוך זמן סביר, מעוגנת היטב בחומר הראיות וכי המסקנות המשפטיות מבוססות היטב ומתחייבות מהתשתית הזו.

ההכרה בתוקפו המחייב של הסדר הפשרה, שאף קויים על ידי הצדדים הלכה למעשה, תוצאתו היא גם בכך שסעיפי ויתור הטענות והתביעות – הדדית – מוסיפים ומחייבים את שני הצדדים, ולפיכך -מעת שכלול אותו הסדר ומימושו, לא עמדה למערערים עילת תביעה חוזית או נזיקית כלפי הבנק, שמכוחה יכולים היו לתבוע כספים או פיצויים כלשהם.

מכאן – שצדק בימ"ש השלום בדחותו תביעת המערערים על כל חלקיה, ואמליץ לחברותי הנכבדות כי נדחה הערעור הנוכחי, תוך חיוב המערערים בהוצאות המשיב בערכאתנו, בסכום של 25,000 ₪.

אריאל ואגו, שופט

כב' האב"ד ש. דברת – ס.נשיא:
אני מסכימה.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא

כב' השופטת ר.ברקאי:
אני מסכימה.

רחל ברקאי, שופטת

לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט א. ואגו.

המזכירות תעביר העירבון שהופקד על ידי המערערים לידי המשיב, באמצעות בא כוחו, על חשבון ההוצאות שנפסקו.

ניתן היום יז' באדר תשע"ג ( 27.2.13) בהעדר הצדדים.

שרה דברת, שופטת
ס.נשיא- אב"ד

רחל ברקאי, שופטת

אריאל ואגו, שופט