הדפסה

סעד ואח' נ' אסעד ואח'

בפני
כב' השופט אייל דורון

המבקשים (התובעים)

  1. עלי סעד
  2. סלימאן סעד
  3. אכרם עלי סעד

כולם ע"י עו"ד מוטיע ח'טיב

נגד

המשיבים (הנתבעים 1-4)
1. אסעד כמאל אסעד, ת.ז. XXXXXX167
ע"י עו"ד וסים אבו חיה
2. שכיב פאיז אסעד, ת.ז. XXXXXX240
3. כמאל ח'ולד, ת.ז. XXXXXX442
שניהם ע"י עו"ד מאדי דאהר
4. מועצה מקומית בית ג'אן
ע"י עו"ד עאדל עלי

החלטה

בקשה למתן צו מניעה זמני, "אשר יאסור וימנע המשך הפעלת עסק ו/או גן אירועים ו/או מסעדה ו/או הקמת שטח מסחר במתחם ואף להימנע מקיום אירועי חתונות לאלתר וללא כל דיחוי בחלקות הנמצאות בכפר בית ג'אן והידועות כגוש 19515 חלקות 23, 24, 29".

הבקשה הוגשה תחילה במעמד צד אחד. לא ניתן סעד ארעי . התקיים דיון במעמד הצדדים, לרבות חקירות מצהירים, והצדדים סיכמו טענותיהם.

בד בבד עם הגשת הבקשה, הוגשה גם תובענה עיקרית, בה נתבקשו צו מניעה קבוע, צו הריסה, וכן נתבע סעד כספי של למעלה מ-500,000 ₪.

טענות המבקשים:

הצדדים –
המבקשים הינם הבעלים של חלקים מחלקה מס' 8 בגוש 19515, הממוקמת בכפר בית ג'אן. בשטחם של המבקשים מצויים שלושה בתי מגורים. לבתים היתר בניה כדין. המבקשים מתגוררים בחלקה הנ"ל. המבקשים אף מפעילים באחד מן ה בתים שלושה חדרי אירוח.

המשיבים 1 ו-2 הינם בעלי זכויות של חלק מהחלקות 23, 24 ו-29, חלק אשר גובל בחלקה 8 של המבקשים (להלן יכונו המקרקעין הגובלים הנ"ל: "המתחם"). המתחם הוא רחב ידיים, בן מספר דונמים, רובו סלול אספלט, ועליו מצויים מבנים/קונסטרוקציות מתכת ואוהל אירועים גדול.
המשיב מס' 3 הינו מי שמחזיק ו/או משתמש במתחם ו/או מפעיל בו, הלכה למעשה, גן אירועים.
המשיבה מס' 4 הינה המועצה המקומית שבשטחה מצויה חלקת המבקשים וכן המתחם.

טענת המבקשים בקליפת אגוז -
לטענת המבקשים, המשיבים מפעילים במתחם גן אירועים לכל דבר וענין, בניגוד לייעוד המקרקעין שהינו ייעוד חקלאי, ללא אישורים ממשטרת ישראל, ללא אישורי כיבוי אש, ללא היתרי בניה, ללא רישיונות עסק, ובניגוד לכל דין אפשרי.
לטענת המבקשים, מדובר בהפרת חובות חקוקות לרוב ו מדובר במטרד חמור, העונה על הגדרת העוולה של מטרד ליחיד בסעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ("פקודת הנזיקין") .

רקע עובדתי -
לטענת המבקשים, הפעלת עסקים במתחם בניגוד לדין ע"י המשיבים או מי מטעמם, החלה בשנת 2007 או בסמוך לכך, כאשר פתחו במקום עסק לאכסון גז, וכן מכירה וח לוקה של בלוני גז, ללא כל היתר כדין (להלן: " עסק הגז"). זאת, נוסף לפעילות עסקית אחרת שהתנהלה במתחם ( רכבים, שוק). המבקש מס' 1 (להלן: "המבקש") פנה בכתב לרשויות ומוסדות שונים, התלונן והתנגד להמשך הפעלת עסק הגז. הטענות בדבר הפעלת עסק הגז בעבר אמנם נטענות ע"י המבקשים, אולם בבקשה אין מתבקש סעד בהקשר זה והדברים מובאים כרקע לטענותיהם.

בשנת 2011 החלו המשיבים להפעיל במתחם גן אירועים, עסק לקיום חתונות.
המבקשים פנו אל המשיבים, התנגדו להקמת העסק, ודרשו מהמשיבה מס' 4 (להלן: "המועצה") לפעול על מנת שלא לאפשר הקמת העסק ו/או המשך הפעלתו.

בהמשך, ולאחר שהמועצה לא פעלה כנגד העסק הבלתי חוקי שנוהל במקום, הגישו המבקשים מספר עתירות מנהליות לבית המשפט המחוזי בחיפה במטרה לחייב את הרשויות השונות להפעיל סמכויותיהם עפ"י דין (עת"מ 13885-05-11 בנושא עסק הגז; עת"מ 49376-06-11 הן בנושא עסק הגז והן בנושא גן האירועים; עת"מ 33218-07-13 בנושא גן האירועים).

בעקבות העתירות שהגיש המבקש, הוציאה המועצה עוד בשנת 2011 צו הפסקה מ ינהלי כנגד המשיב 3, המורה לו להפסיק מיד כל פעילות של עסק הגז ושל גן האירועים הפועלים במקום ולסגור אותם "במיידית ולאלתר".

כמו כן, הוגש לבית משפט השלום בקריות ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מעלה נפתלי" כתב אישום כנגד המשיבים 1-3, בגדרו הואשמו, בין השאר, בשימוש לצרכי עסק מסחרי לממכר מכוניות, בהפעלת עסק הגז וכן – וזה החשוב לענייננו - בהפעלת עסק לאירועים וחתונות, עבירות של ביצוע עבודות ושימוש ללא היתר ובסטיה מתכנית (תיק מס' 48143-08-11). טרם החלה שמיעת ראיות.

עוד קודם לכן, נעתר בית משפט השלום בקריות לבקשה למתן צו זמני למניעת פעולות וכן צו הפסקה שיפוטי והוציא ביום 21.6.11 צו הפסקה שיפוטי כנגד המשיבים, אשר התייחס הן לעסק לממכר מכוניות, הן לעסק הגז והן – וזה החשוב לענייננו – לעסק של אירועים וחתונות (תיק מס' 4154-06-11).

לאחרונה, בעקבות ההתדיינות בתיק עת"מ 33218-07-13, ובגדרה התחייבות מצד המועצה לנקיטת פעולות אשר קיבלה תוקף של פסק דין, הוציאה המועצה ביום 27.5.14 צווי הפסקה מנהליים, המופנים לכל אחד מן המשיבים. נוסח צווי ההפסקה המנהליים יובא במלואו בהמשך הדיון.

המבקשים ציינו בבקשתם כי על מנת להניח בפני בית המשפט תמונה מלאה, עליהם להוסיף ולציין כי המשיבים 1 ו-2 פנו אל הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון (שאף צורפה לתביעה העיקרית כנתבעת מס' 5, והוגדרה ע"י המבקשים/התובעים כ"נתבעת פורמלית") והגישו תכנית מפורטת לשינוי ייעוד; כי המ ועצה חתמה על התכנית לשינוי ייעוד, ולשיטת המבקשים נהגה שלא כראוי כאשר עשתה כן; כי המבקשים התנגדו לתכנית לשינוי ייעוד בפני הוועדה המחוזית; וכי הבקשה לשינוי הייעוד וההתנגדות טרם הוכרעו.

המבקשים טוענים כי מזה שנים רבות מתנהלים במתחם עסקים שונים ללא היתרים כנדרש עפ"י חוק והמשיבים עושים דין לעצמם, תוך הפרה בוטה של החלטות וצווים שיפוטיים.

המבקשים טוענים כי קיום חתונות במתחם, מהווה עוולה של מטרד ליחיד ומטרד לציבור וכן מהווה הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של המבקשים וכן הפרעה של ממש להנאה סבירה מהם, בהתחשב במיקומם ובטיבם. המבקשים טוענים כי קיום העסק של גן האירועים בלב שכונת מגורים, ולפחות בסמוך מאד אליה, פוגע במבקשים בצורה חמורה, מסב להם מטרד חמור, מאלץ אותם לשנות את אורח חייהם, לעתים הם נאלצים לעזוב את הבית בסופי שבוע בזמן קיום האירועים, והדבר אף גורם להם לפגיעה בעסקו של המבקש בהשכרת חדרי אירוח.

המבקשים טוענים כי אירוע חתונה במגזר הדרוזי בכלל ובכפר בית ג'אן בפרט, מאופיין בכך שהוא נמשך מספר ימים וכרוך בהתקהלות רבה. האירועים המתקיימים במקום, הינם אירועים המוניים, כאשר בכל חתונה מוזמנים אלפי אנשים, והדבר גורם לקיום מטרדים של תנועה, של רעש ושל ריח.

באשר לתנועה - מציינים המבקשים כי מכיוון שמדובר במאות רבות של רכבים המגיעים למקום, ה דבר יוצר פקקי תנועה וחסימות של הכביש המוביל לבתי המבקשים, אשר הכניסות אליהם נחסמות ונסגרות לעתים לשעות ארוכות.

באשר למפגעי רעש – לטענת המבקשים, המוסיקה הרועשת וכן הרעש שנוצר מהתקהלות של אלפי מוזמנים וכן עובדים העולה מהמתחם, מהווה לא רק מטרד ליחיד, אלא אף הפרת חובה חקוקה, כאשר מקור החובה בסעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961. לטענתם, הרעש העולה מהמתחם הינו רעש חריג, אשר מרעיד את הקירות במבנים שבשטח המבקשים, המוסיקה מפריעה גם אם החלונות סגורים ועוצמתה חורגת מהמותר בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן-1990. עוד מציינים המבקשים את רעש הזיקוקים והיריות המלווים חלק בלתי נפרד מאירועים אלה.

באשר למטרדי ריח ותברואה - המבקשים טוענים כי בגן האירועים נדרשת הכנת מזון לאלפי אנשים המוזמנים לאירועים וכי הריח החריף של הבישול נכנס לביתם של המבקשים, דבר המחייב סגירה מוחלטת של הפתחים, אשר אף היא אינה עוזרת לנטרול הריחות.

כמו כן, טוענים המבקשים כי במקום אין כל תשתית ביוב למי השפכים הרבים הנלווים להתקהלות המונית ולקיום אירועים, כי מי השפכים זורמים לשטח וכי הדבר יוצר נוסף על ריח רע גם מפגע בריאותי וזיהום חמור לסביבה.

טענות המשיבים:

תגובותיהם של המשיבים, כמו גם תצהיריהם של המשיבים 1-3, היו לאקוניים, וכמפורט להלן.

המשיב 1 טען כי הוא משרת כשוטר במג"ב מזה 25 שנה, הוא אינו קשור לעובדות כתב התביעה, הוא אינו מנהל כל עסק, וחלקו מתוך חלקה 25 במקרקעין נשוא הבקשה, אינו מושכר ואינו גובל במקרקעין של המבקשים.
המשיב 1 מוסיף כי המבקשים מסתירים מבית המשפט בחוסר תום לב, כך לשיטתו, כי המקרקעין נשוא הבקשה הושכרו למועצה והיו בשימושה משנת 1999 או בסמוך לכך למשך שנים והיא זו "שהקימה ובנתה את המקום".
המשיב 1 טוען כי המבקשים אינם מפרטים את זיקות הנתבעים למקרקעין, מהו חלקו של כל אחד מהם במקרקעין ומאיזה חלק יוצא המטרד הנטען. המשיב 1 גורס כי כל ענין צו המניעה אינו רלוונטי אליו.

המשיב 2 בתצהירו טוען כי אביו השכיר חלק מן המקרקעין נשוא הבקשה למועצה בסוף שנות ה-90', לצורך אחסון ציוד, המועצה גידרה את השטח, סללה אותו והקימה שם מחסן. בשנת 2008 הסתיימה ההתקשרות עם המועצה בעקבות הליך משפטי ועפ"י פשרה שהושגה, נותרו הגדר, האספלט והמחסנים ברשות המשפחה. המשיב 2 טוען כי "לאחר מכן החלו אנשים בשכונה לקיים אירועי החתונות שלהם בשטח שלנו והדבר ממשיך עד עצם היום הזה".
לטענת המשיב 2 , "ישנם מקומות רבים כאלה בכפר שהאנשים מנצלים אותם לצורך קיום אירועים". לשיטתו, "אין כל הפרעה למבקשים ולא היתה, אילו כל מי שמתקיימת ליד ביתו חתונה מוטרד אזי כל בני הכפר היו מוטרדים, כי כפי שאמרתי נוהג זה קיים".
המשיב 2 טוען כי המבקשים מגישים את הבקשה ומטרידים אותו ואת משפחתו רק בגלל שהתגלה עפ"י מדידה שערכו כי המבקש מסיג את גבול החלקה שלהם ובעקבות התראה שנשלחה למבקש ע"י עו"ד. נטען כי המבקשים מנסים באמצעות הבקשה להפעיל לחץ על המשיב 2 ומשפחתו כדי לוותר להם על הסגת הגבול.

המשיב 3 טען בתצהירו כי הוא אינו מקיים כל גן אירועים כנטען בבקשה. הוא "מנהל חברה שבין היתר עיסוקיה השכרת ציוד לאירועים קהילתיים לרבות חתונות". המשיב 3 הצהיר כי החברה באמצעותו משכירה בין היתר, ציוד הדרוש לחתונות, כי החברה מוזמנת באמצעותו לספק שירותים אלה במקומות שונים בכפר, הנבחרים ע"י המשפחות לקיום חתונות, וכי בין היתר הוא מספק שירות גם לבעלי אירועים המקיימים אירועים בחלקה 23, שבעליה מעמידים לרשות משפחות שפונות אליהם לשימוש במקום, כמו מקומות אחרים שמוזמנים אליהם.

המשיבה 4, המועצה, הגישה אף היא תגובה לאקונית. תגובתה לא נתמכה בתצהיר של מאן דהוא, אשר ישפוך אור על מצב הדברים העובדתי לאשורו, כפי שהמועצה סבורה כי מתקיים. בשלב זה, אסתפק באמירות כי המועצה מתנגדת לבקשה וכי גישתה של המועצה בהליך מעט תמוהה בעיניי. ארחיב ביחס לעמדה שנוקטת המועצה בהמשך.

טענות נוספות של המשיבים - המשיבים 1-3 מוסיפים ומעלים טענות: (א) בדבר שיהוי – שכן המבקשים יודעים על המטרד הנטען מזה מספר שנים ועד עתה לא פנו בבקשה למתן צו מניעה בהליך אזרחי; (ב) בדבר חוסר ניקיון כפיים – שכן המבקש מנהל פעילות עסקית של חדרי אירוח, כאשר גם הייעוד של שטחו הינו חקלאי; (ג) בדבר העדר עמידה בנטל להבאת ראיות לעניין קיומו של מטרד, בין השאר מאחר והיה על המבקשים לתמוך את בקשתם בחוות דעת מומחים לעניין עוצמת הרעש, לעניין הריחות, וכיו"ב, ועל כן לא הוכח קיומו של מטרד; (ד) ובעיקר שמים המשיבים 1-3 את הדגש על הטענה ולפיה לאמיתו של דבר, הבקשה לא נועדה לשמירה על המצב הקיים, אלא מבוקש למעשה סעד זמני של שינוי המצב הקיים ולטענתם של המשיבים, לא זו מטרתו של צו זמני. המשיבה 4, המועצה, מחרה מחזיקה אחרי המשיבים 1-3 ומצטרפת לטענות בדבר שיהוי (עמ' 29, ש' 11-12), בדבר סעד זמני שלא נועד לשימור המצב הקיים (סעיף 7 סיפא לתגובתה), וכיו"ב.

דיון והכרעה

הערה מקדימה ראשונה ; קביעות לכאורה –
טרם הדיון מן הראוי לסייג ולומר כי כל האמור לעיל ולהלן נאמר לכאורה בלבד ובזהירות מתבקשת מן השלב הדיוני הנוכחי. אין צריך לומר כי החלטה מעין זו אין בה כדי לקבוע מסמרות, ובשלב זה הדברים נאמרים ככל שהם צריכים להכרעה בבקשה לסעד זמני ולא מעבר לכך.

הערה מקדימה שניה; תשתית עובדתית -
לעתים נתקלים בתי המשפט בנסיון להעלות טענות עובדתיות בשלב הסיכומים, מפי ב"כ הצדדים. בהליך זה היה הדבר בולט וקיצוני. בעוד שהטיעון העובדתי מצד המשיבים 1-3 היה מצומצם ביותר, ומצד המועצה לא הובא טיעון עובדתי כלל, בסיכומיהם טענו המשיבים, מפי באי כוחם, טענות עובדתיות שחרגו מגדר טיעון זה. נסיונם של המשיבים לבסס באמצעות סיכומיהם עובדות שלא נטענו על ידם, דינו להידחות. כך, למשל, טענת ב"כ המשיבים 2-3 כי בין בית המבקש /ים למתחם ישנו מרחק של כ-200 מ', הינה טענה עובדתית מובהקת, אשר היה צורך לטעון בתצהירי המשיבים , ולפחות בעדותם. הוא הדין בנסיונו של ב"כ המשיבים 2-3 לטעון כי בחתונות בקרב העדה הדרוזית לא מופעלת מוזיקה כלל, או שחתונה אינה כוללת אירועים בשעות הערב אלא בשעות הצהריים בלבד (יוער כי טענה זו אף עמדה בסתירה גמורה לעדות המשיב 3 אשר הודה כי ביום הדיון עצמו יתקיים אירוע שיחל בשעה 18:00). ו כיו"ב. אף המועצה נהגה בדרך זו, כאשר העלתה בסיכומים טיעון עובדתי, למשל כי הוגשה לה בקשה לרשיון עסק ע"י חברה כלשהי בנוגע למתחם ("לא על ידי המשיבים") . טענה מעין זו ראוי היה לטעון בתצהיר, שלא הובא, ואזי ניתן היה גם להתייחס אליה אך גם לחדד אותה ולבחון באיזו חברה מדובר (שמא חברה של המשיב 3) , מתי הוגשה הבקשה, מהו העסק לגביו התבקש רשיון, האם יש ממש בדברי ב"כ המבקשים (בהליכים משפטיים אחרים שנקטו) כי המועצה גבתה או גובה ארנונה בגין הפעלת עסקים במתחם, ועוד כיוצא באלה שאלות שהן אינן בלתי רלבנטיות.

משעה שבחרו המשיבים לטעון טיעון עובדתי מוגבל, אין בידם לטעון טענות החורגות ממנו. יוער כי לא נעלמה מעיניי העובדה שמקצת מן הטענות שנטענו בכתב התביעה לא נכללו בבקשה. אולם, ככלל, תצהירו של המבקש הינו מפורט ומכיל את הטענות המרכזיות, ורוב הטענות שנכללו בתביעה ולא פורטו בבקשה מצאו ביטוי ממילא בעדותו בעל פה.

סיכומה של נקודה זו – התשתית העובדתית עליה מבוססת ההחלטה בבקשה זו הינה התשתית העובדתית כפי שהיא עולה מתצהירי המבקש והמשיבים 1-3 ומעדויותיהם , ממסמכים שצורפו לתצהירים ומתוך פרוטוקולים והחלטות בהליכים המשפטיים הקודמים שננקטו.

מסגרת הדיון; התנאים והשיקולים לסעד זמני -

כידוע, לצורך מתן סעד זמני נשקלים, בעיקר, שני תנאים: התנאי האחד הוא סיכויי התביעה העיקרית (קריטריון זה מכונה לעתים גם " זכות לכאורה"), והתנאי השני הוא מאזן הנזקים - האם הנזק שייגרם למבקש מאי-מתן הצו עולה על הנזק שייגרם למשיב ממתן הצו (קריטריון זה מכונה בדרך כלל " מאזן הנוחות"). בין שני התנאים מתקיימים יחסי גומלין הדוקים , במתכונת של מעין "יחס הפוך" (המכונה לעתים גם "מקבילית כוחות"), כלומר ככל שגובר משקלו של התנאי האחד ניתן להסתפק במשקל נמוך יותר לגבי התנאי האחר [רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נ"ו(1) 529, 533 (2001); רע"א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל נ' חאן מנולי בע"מ (13.8.05); רע"א 1719/09 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' לוק (21.5.09); רע"א 8226/11 באטה נ' מדינת ישראל (1.2.11)] . מצויידים בתובנות אלה, נפנה לבחון את הבקשה ולהכריע בה.

עילת מטרד ליחיד; התנאים והשיקולים –

סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המגדיר את עוולת המטרד ליחיד, קובע:
"מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם".

כבר מן ההגדרה עולה, כי הדיון בעוולה זו אמור להתמקד בצד שנטען כי נפגע ובמידת הפגיעה בו. הדיון אינו אמור להתמקד בשאלות בנוגע לצד שנטען כי הטריד, כגון: טיבו של המעשה המטריד, נחיצותו, או חוקיותו. וכן אין מתמקדים במניעיו של מי שנטען כי הוא מטריד וב"יסוד הנפשי" שלו – אין זה משנה אם הוא פועל בתום לב, והעוולה אינ ה מותנית בפסול או באשם. הדיון בעוול ה מתמקד בשאלת תוצאות המעשה שנטען כי גורם למטרד. האם נגרמת הפרעה של ממש אם לאו.

מהי מידת ההפרעה הנדרשת? כפי שנקבע בפסק הדין המנחה בע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785, 795-797 (1976), על מנת שהפרעה תיחשב כעולה כדי מטרד, עליה לעמוד בשני מאפיינים: "זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת".

אעיר כי לעתים מתייחסים בפסיקה לשני מאפיינים אלה כאל תנאים דומים, לאור הדמיון במשמעויות המילה "מוחשית" והמילה "מהותית", כשהן לעצמן. אך מעצם ההפרדה לשני מאפיינים ומקריאת הדברים יחד עולה, לטעמי, כי המאפיין השני מכוון לכך שההפרעה תהא קבועה, או תדירה, ולמצער חוזרת על עצמה, והדבר נלמד מן המלים "מהותית ולא חולפת". כלומר המאפיין הראשון עניינו במידת ההפרעה, בעוד המאפיין השני עניינו בגורם הזמן. הבחינה לגבי מידת ההפרעה לשימוש סביר ולהנאה סבירה, "נעשית על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו על-ידי ההערכה של מהותה ועוצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי" (שם).

עילת המטרד; שתי השאלות עליהן יש להשיב –

לצורך דיון בעילת המטרד ראוי אפוא להתמקד בשתי שאלות מרכזיות לשם בחינת סיכויי התביעה. השאלה הראשונה, הינה האם מתקיימים במתחם אירועים (האם מתקיימות חתונות). ככל שהתשובה לכך חיובית, השאלה השניה הינה האם אירועים אלה עולים כדי מטרד.

התשובה לשאלה הראשונה הינה חיובית, ובאופן חד משמעי. ראשית, המשיבים כולם הודו כי במתחם מתקיימים אירועים. הודאתם של המשיבים 2-3 בעניין זה מפורשת. לעומתם, המשיב 1 ניסה אמנם להרחיק עצמו מקשר לאירועים אך אף הוא אינו מתכחש לעצם קיומם במתחם של אירועים, והוא אינו מכחיש את זכויותיו בחלק מן המתחם בו מתקיימים האירועים (גם אם לטענתו החלק שלו במקרקעין משמש לצרכי חניית האורחים בלבד). ממילא, אילו לא ניתן היה לראות בדבריו (או בדברי המשיבים האחרים) משום הודאה, היתה השאלה הראשונה נענית מתוך טענות המבקשים בדבר קיום אירועים , טענות אותן אני מקבל. המבקש אף צירף רשימה מפורטת של אירועים, כולל תאריכים, לאורך תקופה מסויימת.

היטיב לחדד את התשובה לשאלה הראשונה ב"כ המועצה בסיכומיו, כאשר התייחס לטרוניה מצד המבקשים מדוע לא הוגש תצהירו של המפקח לצורך רישוי עסקים מטעם המועצה שבעקבות בדיקתו הוצאו צווי ההפסקה המנהליים, באומרו: "מה יגיד המפקח? שיש חתונות, אבל על זה אין מחלוקת ולא הוכחש העניין. המחלוקת כאן היא האם האירועים גורמים למטרד". אכן, התשובה לשאלה הראשונה היא בבירור חיובית. עם זאת, הגדרת המחלוקת ככזו המתמקדת אך ורק בשאלה השניה, מצמצמת את עילת התביעה לעילת מטרד בלבד, בעוד שבידי התובעים טענות בדבר קיומה של עילת תביעה נוספת, רבת משקל, אליה אתייחס מיד.

ודוק; לכאורה, לצרכי דיון בשאלה אם מתקיימת עילת מטרד, אין הכרח להכריע בשאלה השלישית שהתחדדה בטענות הצדדים , והיא אם במתחם פועל עסק של גן אירועים לכל דבר ועניין, או שמא מתקיימים אירועים שלא על בסיס עסקי. והרי אם האירועים גורמים למטרד - והתשובה לשאלה זו נגזרת מנתונים עובדתיים כמו תדירות האירועים, מספר המשתתפים בהם, עוצמת הרעש המושמעת בהם, אופן הסדרת הכנת המזון המוגש בהם, אופן הטיפול בשפכים הנוצרים כתוצאה מהם, וכדומה - אין זה משנה אם האירועים מתקיימים על בסיס עסקי או שהמשיבים 1-2 מאפשרים קיום אירועים במתחם על בסיס וולונטרי, דהיינו מעמידים את שטחם לכל דכפין בהתנדבות. ככל שנגרם מטרד בשל קיום האירועים, הוא נגרם בין אם כסף החליף ידיים ובין אם לאו, בין אם מעשיו של המעוול חוקיים בין אם לאו. אם כי כמובן שככל שמוכחת לכאורה פעילותו של גן אירועים על בסיס עסקי, ולאור מאפייני הפעילות של גן אירועים, יש בכך כדי להשליך על שאלת קיומו של מטרד.

כלומר מתן תשובה חיובית לשאלה השלישית משליך בהכרח גם על התשובה לשאלה השניה, ביחס לקיומה של עילת המטרד. אך חשוב מכך, להכרעה בשאלה זו השלכה מיידית וישירה על עילת התביעה הנוספת. משכך יש לדון ולהכריע גם בשאלה השלישית, הכרעה לכאורית לצרכי הליך זה. עוד קודם שאעשה כן, אשיב לשאלה השניה - האם האירועים גורמים למטרד - תשובה המנותקת מן השאלה השלישית.

אומר מיד כי תשובתי לשאלה השניה (בסייג שמדובר בתשובה לצרכי הליך ביניים זה) - הינה בחיוב. המבקש אמנם לא הניח בפניי חוות דעת מומחים לעניין מפלס הרעש או לעניין מידת הריח. אך המבקש העיד בפניי, עדות כנה ומהימנה שאותה אני מקבל, בדבר מטרד בהיקף, במידה ובתדירות כה ניכרים עד שאין צורך בחוות דעת מומחים על מנת לעמוד על עצם קיומו.

אציין כי המבקש השיב לכל שאלה ללא כחל ושרק, ותשובותיו היו אמנם ארוכות אך ענייניות וישירות עד מאד. גם כאשר נשאל לגבי אותה הסגת גבול נטענת, השיב ללא היסוס כי אכן ישנו קיר החורג משטחו אל שטח המשיבים, קיר אשר נבנה לטענתו בשל תנאי השטח ובהסכמת אביו המנוח של המשיב 2, והבהיר כי ישנם גם קירות של אחרים (לא של המשיבים) החורגים לשטחו שלו .

אוסיף, כי קיום המטרד נלמד גם מהתמדתו של המבקש, אשר איננו נלאה מלנסות ולפעול כנגדו, מזה שנים. המבקש מנהל מאבק ואינו אומר נואש, החל ממשלוח מכתבים לגורמים שונים, עבור דרך הגשת תלונות לרשויות המוסמכות , וכלה בנקיטת הליכים משפטיים שיגרמו לרשויות לפעול.

אעיר, כי העובדה שמאבקו זה של המבקש החל לפני שנים, מעמידה באור חיוור למדי את טענת המשיבים כי המבקש החליט ל נקוט בהליך זה בגין אותה מדידה נטענת בה נתגלתה הסגת הגבול. המשיבים לא צירפו את מכתב ההתראה מעו"ד שנשלח למבקש/ים, אף לא את אותה מדידה נטענת, ולכן לא ניתן לדעת מתי בדיוק בוצעה. אך למרות שהמשיבים לא נקבו במועד מדוייק, טיעונם בהקשר זה התייחס לטענה אשר דומה כי זה מקרוב באה ואשר בעקבותיה ועל מנת לקדם את פניה בחר המבקש לנקוט בהליך זה. בהנחה שהתרשמתי נכונה מן הטענה, הרי שטענה זו של המשיבים אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהמבקש מנהל מאבק משפטי מזה זמן רב.

אדגיש, כי מתן תשובה לשאלה השניה על בסיס קבלת עדות המבקש כמהימנה, אין משמעותה כי התשובה ניתנת על סמך אמת מידה סובייקטיבית שלו. די בקבלת טענות המבקש לגבי נתונים עובדתיים קשיחים של המרחק המצומצם מאד בין המתחם לבין בתי המבקשים (בין מטרים בודדים לבין כמה עשרות מטרים) ושל מספר המשתתפים הגדול באירועים (אלפי משתתפים, להערכתו כ-3,000, ולכל הפחות מאות רבות של משתתפים). לא רק שטענות המבקש בהקשר זה לא נסתרו, אלא שהן נטענו כבר בתצהירו, אך לא נטענה אף טענה נגדית בתצהירי המשיבים, והדבר מדבר בעד עצמו.

גם כאשר התבקש המשיב 2 לאשר שלחתונה כזו בכפר בית ג'אן מוזמנים אלפי או מאות אנשים, הוא העדיף תחילה להימנע במפגיע ממתן תשובה כלשהי בנקודה מרכזית זו ובחר לנסות להתחמק מכך באופן לא אלגנטי (עמ' 14 ש' 20-21). ושוב, הדבר מדבר בעד עצמו וכן מפחית מהמשקל שיש ליתן לתשובה שנתן משנאלץ להשיב . בכל מקרה גם הוא אישר כי מדובר ב"הרבה אנשים", הגם שניסה לטעון כי אינו יודע אם מדובר במאות או עשרות. תשובתו כי ייתכן ומדובר בעשרות אינה מתיישבת עם כלל נסיבות העניין (גודל המתחם, גודל האוהל שלכאורה בנוי עליו שלא כדין , טענת המשיבים עצמם כי יש צורך בהשכרת ציוד ייעודי מחברה לשם קיום חתונות במתחם , צווי ההפסקה המנהליים, ועוד), ואף אינה מתיישבת עם נסיון החיים ועם השכל הישר.

נקודת המוצא לדיון בשאלה השניה היא אפוא כי לכאורה באירועים במתחם נוטלים חלק לכל הפחות מאות מוזמנים. על נתון זה ניתן לבסס הערכה אובייקטיבית בדבר מהותה ועוצמתה של ההפרעה, אשר עולה לכאורה כדי מטרד כאשר היא מתקיימת כה בסמוך לבתי מגורים. ייתכן כי לא ראוי היה לבסס מתן צו על הערכה מעין זו לבדה, כאשר התשתית הראייתית בבקשה – דלה למדי . אך איני רואה צורך לעסוק בכך, או לנמק הערכה זו, מאחר וממילא אדרש עתה לשאלה השלישית.

השאלה השלישית; האם פועל במתחם עסק של גן אירועים?

תשובתי לשאלה זו (בסייג שמדובר בתשובה לצרכי הליך ביניים זה) - הינה בחיוב.

עדויותיהם של המשיבים 2-3 לא הותירו רושם משכנע. המשיב 2 הרבה להסתכל אל בא-כוחו כמבקש סיוע והכוונה. המשיב 3 אף ניסה ממש לשוחח עם בא כוחו בהיחבא ולקבל ממנו הכוונה ותדרוך במהלך חקירתו הנגדית (בעת חילופי דברים אחרים באולם). שניהם התחמקו מתשובות פשוטות לשאלות פשוטות. אין בידי לקבל את טענות המשיבים 2-3 בדבר העדר פעילות עסקית.

(למען הסדר הטוב יוער: אך מובן כי דבריי אלה, אשר נאמרים בגדרי מסקנות ביניים לכאוריות בלבד, בהליך-ביניים אזרחי, אין בהם מאומה לעניין ההליך הפלילי בו מואשמים המשיבים נוכח הרף הראייתי השונה עד מאד בשני ההליכים).

אינדיקציות לכך שבמתחם פועל גן אירועים לכל דבר ועניין עולות כבר מעיון מדוקדק בתגובות המשיבים עצמם ובתצהיריהם.

כך, לדוגמא, קשה שלא לשים לב לכך שנוסח תצהירו של המשיב 3 בהקשר זה, עמום ביותר. המשיב 3 טוען כי הוא "מנהל חברה שבין היתר עיסוקיה השכרת ציוד לאירועים קהילתיים לרבות חתונות". חברה זו באמצעותו "משכירה בין היתר, ציוד הדרוש לחתונות...". מתצהירו של המשיב 3 עצמו עולה אפוא כי השכרת ציוד היא רק אחד מעיסוקי החברה וכי לחברה עיסוקים נוספים. אם כך, נשאלת השאלה, במה עוד עוסקת החברה? מדוע המשיב 3 אינו רואה לנכון להתייחס לכל עיסוקי החברה, אף שהדבר מצוי בלב העניין שבמחלוקת, אלא בוחר בניסוח עמום במכוון?

כך, לדוגמא, קשה שלא לתמוה למקרא טענת המשיב 3 כי "לאור ריבוי המקרים החברה פנתה למועצה המקומית כדי להסדיר את העניין עפ"י הנחיות המועצה". טענתו זו של המשיב 3 אינה עולה בקנה אחד עם טענתו לפיה הוא אינו מפעיל גן אירועים ובדבר השירות שהוא מספק לפי הנטען למשפחות המקיימות חתונות. והרי אם כל מעורבותו של המשיב 3 והחברה שבשליטתו מתמצה בהשכרת ציוד לאירועים ולא מעבר לכך, לשם מה פנתה החברה שבשליטתו, עפ"י הצהרתו שלו, למועצה כדי "להסדיר את העניין". מהו בדיוק העניין הטעון הסדרה? השכרת ציוד?

זאת ועוד. כמדומני שנסיבות העניין הן כאלה שעולה מ הן כי עצם התנגדותם הנחרצת של המשיבים למתן הצו המבוקש, כשלעצמה, תומכת בכך שבמתחם אכן פועל גן אירועים.

אם המשיב 1 כלל לא קשור לעניין כטענתו, מדוע הוא מתנגד בתוקף לצו? האם לא סביר יותר היה לצפות לעמדה לפיה, מבלי להודות בכל טענה שנטענה ע"י המבקש, הוא אינו מתנגד למתן צו ואף מתחייב שלא יתקיימו אירועים על החלק שלו , שכן ממילא לחלק המקרקעין אשר לו נתונות הזכויות בו אין כל קשר לאירועים?

אם המשיב 2 אינו משכיר את המקום למשיב 3 ואינו מקבל תמורה עבור עריכת האירועים במתחם, לא מהמשיב 3 ולא מעורכי האירוע, מדוע הוא מתנגד בתוקף לצו? רק מכיוון ש"לא נעים לו" מתושבים בכפר? האם לא ניתן היה לצפות לעמדה לפיה, הוא אינו מתנגד עקרונית למתן צו, אך מבקש כי זה ייכנס לתוקפו רק לאחר שיתקיים האירוע האחרון לגביו כבר התחייב וכבר נתן את מילתו למי מתושבי הכפר כי יאפשר לו לעשות שימוש במתחם?

אם המשיב 3 רק משכיר ציוד לאירועים, במקומות שונים, מדוע הוא מתנגד בתוקף לצו? והרי מספר האירועים הכולל בכפר או בסביבתו שבהם הוא יוכל להשכיר ציוד לא יפחת כתוצאה ממתן הצו. האם לא ניתן היה לצפות לעמדה שונה לפיה אין למשיב 3 התנגדות למתן צו כמבוקש, אם ממילא הכנסתו נובעת כביכול מהשכרת ציוד בלבד, ולא מהפעלת גן אירועים? ממילא זו הראשונה יכולה להתבצע בכל מקום, אף אם האירוע מתרחש במקום אחר.

אך אינדיקציות אלה (ונוספות) הן כמעט בבחינת למעלה מן הצורך. זאת, שכן ככל שיש חוסרים בתשתית העובדתית שהניח המבקש בפני בית המשפט (ואעיר כי בהחלט מוטב היה אילו המבקש היה טורח לכלול כבר בבקשתו אסמכתאות טובות יותר לביסוס טענותיו, כגון תמונות שאותן ביקש להציג בדיון, תצהירים שציין כי הוא יכול לקבל מצדדי ג', ועוד), הרי שחוסרים אלה מתמלאים מתוך צווי ההפסקה המנהליים שהוציאה המועצה כנגד כל אחד מהמשיבים ביום 27.5.14. צווים אלו מדברים בעד עצמם, ומפאת חשיבותם יובא נוסחם במלואו:

"לכבוד לכבוד לכבוד
מר אסעד כמאל אסעד מר שכיב פאיז אסעד מר כמאל חולוד
ת.ז. XXXXXX167 ת.ז. XXXXX240 ת.ז. XXXXXX442
בית ג'אן 24990 בית ג'אן 24990 בית ג'אן 24990

א.נ.,

הנדון: צו הפסקה מינהלי

בהיותכם הבעלים ו/או המפעילים ו/או המחזיקים של גן אירועים אשר ממוקם בגוש 19515 חלקות 23-29 בישוב בית ג'אן ולאחר שבחנתי את הנתונים שהובאו לפני (להלן: "העסק"), נמצא כי.

1. ניהול ו/או הפעלת העסק הנ"ל אינו עומד בדרישות החוק ובניגוד לתקנות רישוי עסקים.

2. העסק פעל ללא רישיון עסק וזאת בניגוד לחוק רישוי העסקים, תשכ"ח-1968, וצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה-1995.

3. העסק מופעל ללא אישור משטרת ישראל ומכבי האש.

4. בניגוד להצהרתכם במסגרת תיק 3328/07/13 [צ"ל תיק 33218-07-13 – א.ד.].

לפיכך ובהתאם לפי סמכותי לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 הריני מצווה עליכם ועל הבעלים ו/או המפעילים ו/או המנהלים של גן האירועים בית ג'אן וכל אשר נמצא בהם ו/או בני
משפחותיהם ו/או עובדיהם ו/או מי אחר מטעמם, להפסיק מיד כל פעילות במקום וסגירתו במיידית ולאלתר, ולמנוע כל שימוש בו.

לפי סעיף 25 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, מי שאינו מקיים צווי הפסקה מינהלי דינו העמדה לדין.
(חתימה וחותמת)
ראש המועצה"

נראה כי לא ניתן להפריז בחשיבותם של הדברים לענייננו.

לאחר שפניות והליכים קודמים לא הביאו לתוצאה, המבקש עתר פעם נוספת לבית המשפט המחוזי כנגד המועצה (וכנגד המשיב 3) במסגרת עת"מ 33218-07-13, בדרישה לחייב את המועצה לאכוף את הדין ולמנוע קיום עסק של גן אירועים. בדיון מיום 13.1.14 הוסכם כי מפקח לצורך רישוי עסקים "ייתן דו"ח לראש המועצה אשר יועבר לעיון בית המשפט לגבי השאלה האם בשטח הנדון מתקיים עסק טעון רישוי, וזאת תוך 30 יום מהיום".
בעקבות כך נתן בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' וילנר) פסק דין בגדרו נקבע: "אני נותנת תוקף של פסק דין להסכמת העותר והמשיבה 1 לפיה, העתירה תמחק ובמידה ויתברר למשיבה כי בשטח הנדון נשוא העתירה מתקיים עסק הטעון רישוי, תנקוט המשיבה בכל האמצעים העומדים לרשותה לאכיפת החוק".

והנה, בחלוף ארבעה חודשים ומחצה, פעלה המועצה בהתאם להתחייבותה והוציאה צווי הפסקה מינהליים, מהם עולה ממצא ברור - לאחר שהמועצה ערכה את הבדיקות הנדרשות, כפי שהתחייבה בפני בית המשפט המחוזי, היא הגיעה לכלל מסקנה כי במתחם מתקיים עסק של גן אירועים, ללא אישורים נדרשים, בניגוד לדין, ובניגוד להצהרות המשיב 3 בעת"מ 33218-07-13. למרות זאת, בהליך שבפניי לא מצאה לנכון המועצה לומר דברים אלה, או לומר דברים כלשהם במישור העובדתי, וטעמיה עמה.

עמדתה של המועצה מעוררת תמיהות ותהיות. מחד גיסא ביקשה המועצה להציג עצמה כמי שאוחזת בגישה לפיה המדובר בסכסוך פרטי שהיא אינה צד לו (למשל, עמ' 18 ש' 13-18) . מאידך גיסא, המועצה בהליך זה לא בדיוק "ישבה על הגדר" המצויה בין החלקות נשוא המחלוקת , ומשמעות הדימוי כי לא נמנעה מנקיטת עמדה, כנגד המבקשים ולטובת המשיבים. בתגובתה טענה המועצה "כי המבקשים לא הניחו תשתית עובדתית ו/או משפטית המזכה אותם בסעדים שנדרשו על ידם". בסיכומיה הצטרפה המועצה לטענות המשיבים 1-3 וטענה כי קיומו של מטרד "לא הוכח ברמה הנדרשת להוצאת צו מניעה", וכמפורט לעיל הצטרפה לטענות בדבר שיהוי, שינוי מצב קיים וכיו"ב. מאחר וצו המניעה ממילא לא יכול להינתן כנגד המועצה במישרין, ומאחר והמועצה טענה כי מדובר בסכסוך פרטי, לכאורה מתבקשת השאלה מדוע ראתה לנכון המועצה לנקוט בגישה זו.

שאלה זו מתחלפת בתמיהה של ממש ביחס לטענות המועצה באשר לשאלה השלישית, סוגיה אליה בחרה המועצה להתייחס אך ורק בסיכומיה, ולטעון כי "לא ידוע איזה עסק מתנהל שם". ממש כך. טענה זו, שנטענה בעלמא ומבלי לבסס ה, אינה עול ה בקנה אחד עם פעולותיה האופרטיביות של המועצה על פי דין, פעולות בעלות נפקות משפטית, המשפיעות על זכויות וחובות של צדדים שונים, פעולות הננקטות בכפיפות לכללי המשפט המנהלי, ואשר חזקת תקינות פעולות המנהל קובעת כי יש לראותן כנכונות וראויות כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, ובענייננו אפילו לא נטען היפוכו של דבר.

מפעולות המועצה, ובניגוד לטענותיה בהליך שבפניי, עולה כי לא זו בלבד שהמועצה יודעת איזה סוג עסק מתנהל במתחם, אלא היא אף נוקבת בשם העסק בצווי ההפסקה המנהליים שהוציאה כנגדו .

אכן, פעולות המועצה, בהן נקטה באיחור, ורק לאחר שאולצה לנקוט בהן משננקטו כנגדה הליכים משפטיים, הן כשלעצמן מבססות במידה מספקת לצרכי ההליך דנא, את הטענה כי הפעילות במתחם היא עסקית וכי במקום פועל גן אירועים לכל דבר ועניין, באופן בלתי חוקי.

ובל נשכח כי הוצאת צווי ההפסקה המנהליים ביום 27.5.14, לאחר עריכת כל הבדיקות הנדרשות, מתווספת לצו הפסקה מנהלי שהוצא כנגד המשיב 3 עוד בשנת 2011, לא רק בגין עסק הגז אלא גם בגין הפעלת "גן אירועים בית ג'אן" (הצו לא צורף לבקשה אך צורף לכתב התביעה, נספח "ג2"), וכן מתווספת לצו הפסקה שיפוטי שהוצא כנגד המשיבים כולם עוד בשנת 2011, בין השאר בנוגע להפעלת עסק לאירועים וחתונות.

נמצא; נקודת המוצא לדיון ולהכרעה בבקשה זו הינה כי המשיבים מפעילים במתחם, ובאופן בלתי חוקי, עסק של גן אירועים לכל דבר ועניין.

במלים אחרות, התשובה לשאלה השלישית חיובית לכאורה , מה שמחזק עד מאד את התשובה החיובית לשאלה השניה, כלומר תומך עוד יותר בעילת מטרד לכאורה, וחשוב מכך - מקים למבקשים לכאורה עילת תביעה נוספת.

עילת תביעה על יסוד מעשה בלתי חוקי; "הלכת אדמה" והפרת חובה חקוקה –

בע"א 140/53 אדמה בע"מ נ' לוי, פ"ד ט ' 1666 (1955) , קבע בית המשפט העליון הלכה מכוננת:

"על יסוד מה שנפסק בבג"צ 16/50, נוצרת עילת-תביעה כאשר מתקיימים שלושה יסודות אלה:

  1. הנתבע עשה מעשה בלתי חוקי.
  2. המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו.
  3. הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי-חוקי של הנתבע.

ואם התביעה היא, כמו במקרה שלנו, לצו-מניעה בלבד, מספיק להוכיח כי הנתבע עשה או מתכוון לעשות מעשה בלתי-חוקי, וכי כתוצאה ישירה וטבעית ממנו ניזוק או נפגע התובע, או שהוא עלול להינזק או להיפגע".

הלכה זו, המכונה "הלכת אדמה", באה בעקבות ההלכה שנפסקה בבג"צ 16/50 איגרא-רמא בע"מ נ' ועדת בנין ערים ת"א, פ"ד ה' 229 (1951), הידועה כ"הלכת איגרא רמא". משמעותן של הלכות אלה לענייננו, ברורה:
כאשר בעל דין בהליך אזרחי מוכיח כי מעשהו של הצד שכנגד הינו בלתי חוקי, אין הוא חייב להוכיח קיומו של מטרד ליחיד, ודי בהוכחת "אי נוחות" בלבד, או "פגיעה בהנאה" בלבד, כתוצאה מן המעשה הבלתי חוקי, לצורך קבלת סעד שיביא להפסקת הפעילות הבלתי חוקית.
[ראו גם: ע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169, 174-175 (1977); ר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן , פ"ד לח(1) 281, 283-284 (1984) (להלן: " פס"ד בעל טכסא"].

בפסיקה נתגלעה מחלוקת, "אם הלכת אדמה עומדת על רגליה שלה – למצער לעניין תכנון ובנייה - או אם יש לדוחסה אל מסגרת העוולה של הפרת חובה חקוקה " [כדברי כב' השופט מ' חשין בבג"צ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז ירושלים, פ"ד מח(4) 237, 261 (1994)].

ואם כבר הזכרתי מחלוקת זו, לא אוכל להימנע מהבאת הדעה שהביע כב' השופט א' ברק באותה פרשה (בעמ' 250) , כאשר העיר בלשון ציורית: "בעיניי אין קשר הכרחי בין הלכת [אדמה], לבין העוולה של הפרת חובה חקוקה. הלכת אדמה עומדת על רגליה היא. לא ירחק בוודאי היום שבו היא תישלף מעומקי האדמה שאליה הוכנסה, ותוצב באיגרא רמא של תורת הסעדים בישראל ".

בשים לב לכך שלעתים קרובות מצטטות ערכאות דיוניות את סקירת הפסיקה לכאן ולכאן מתוך פסיקה פרי עטו של כבוד השופט י' עמית [למשל: ת.א. (מחוזי, חיפה) 952/03 זבידאת נ' מוסטפא (8.2.05); ע"א (מחוזי, חיפה) 3405/06 צרפתי נ' אלבו (23.10.07) ], ראוי לציין כי בעבר הרחוק הביע כב' השופט עמית דעה ולפיה "הלכת אדמה עומדת על רגליה שלה, כהלכה עצמאית, להבדיל מהעילה של הפרת חובה חקוקה " [ ע"א (מחוזי, חיפה) 2819/01 הורוביץ נ' כהן (30.6.02)] . על כן לא מן הנמנע כי טרם נאמרה המילה האחרונה בבית המשפט העליון באשר למקומה של הלכת אדמה במשפטנו.

מכל מקום, בין אם הלכת אדמה מהווה עילת תביעה עצמאית ובין אם היא מהווה חלק מעילת הפרת חובה חקוקה, בכל מקרה עומדת למבקשים עילה לכאורה, נוכח אי-החוקיות.

כפי שהוסבר בע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה, פ"ד מו(5) 727, 744 (1992):
"הפרות של דיני התכנון והבנייה, על דרך של בנייה בלא היתר, או מכוח היתר שאינו חוקי, או בניגוד לתכנית המיתאר, הוכרו בפסיקה ככאלו המהוות בסיס מתאים לעוולה של הפרת חובה חקוקה, במסגרת תביעתו של "השכן" (משמע- הבעלים או המחזיק של המקרקעין שכנים) כנגד הבונה- המפר (ראה: ע"א 711/82 ...; ע"א 273/80 ...; ע"א 416/58 ...; ר"ע 62/83 ...) ".
יצויין כי באותה פרשה עצמה דובר במקרה ייחודי של טענה להפרת חובה חקוקה ע"י רשויות התכנון, והתגלעה מחלוקת לעניין תחולת העוולה, כאשר רוב חברי ההרכב העדיף להימנע מקביעה כי יש לה תחולה בנסיבות העניין. אולם הציטוט משקף את המצב המשפטי, שאינו שנוי במחלוקת, ומפרט את האסמכתאות הצריכות לעניין [וראו גם: ע"א 7727/01 קרנש נ' נחומי, (29.12.02), בפסקה 9, שם חזר בית המשפט העליון על הדברים].

בפסיקה נקבע כי דיני התכנון והבניה נועדו, בין השאר, "לטובתם ולהגנתם של בעלי המבנים המצויים בשכנות למקום בו עומדת עבודת הבניה האמורה להתבצע ושל המתגוררים באותם מבנים (...). לעניין הפגיעה הנגרמת לניזוק קבעה הפסיקה, כי לצורך התקיימות יסודותיה של עוולת היפר חובה חקוקה די באי נוחות גרידא ובפגיעה ברווחה האישית ואין צורך להוכיח קיומו של נזק ממשי ומוחשי כפי שהדבר בעוולת המטרד" [ע"א (מחוזי, י-ם) 5600/04 שילה נ' שטיינברג, (16.12.04), ו האסמכתאות שם, שהן בעיקרן אותן אסמכתאות שנזכרו בציטוט לעיל].

נראה כי הדברים נכונים לא רק בנוגע להפרת דיני התכנון והבניה, אלא גם בנוגע להפרת דיני רישוי העסקים. בנושא זה אין עדיין הלכה פסוקה מפורשת של בית המשפט העליון. אך ישנה פסיקה לא מעטה, שסבורני כי היא מבטאת עמדה נכונה וראויה. והרי הרציונל של הלכת אדמה, ולחילופין הרציונל לפיו לעניין התנאים הקבועים בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, "השכן" הוא אחד הגורמים המרכזיים עליו נועד החיקוק להגן, מתקיים באותה מידה כאשר החיקוק המופר הוא מתחום רישוי עסקים [וראו בעניין זה, למשל: ע"א (מחוזי, חיפה) 2899/01 שנהב נ' טיילר (1.7.02) , והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"א (מחוזי, חיפה) 4027/97 סעיד נ' חסן (16.7.97) ; ת.א. (שלום, ת"א) 55414/91 המ' 34113/91 נציגות הבית המשותף ברח' בן עזרא 21, תל אביב נ' אגודת הציירים והפסלים בישראל, פ"מ תשנ"ב(4) 72 (1992), ולהלן: ""עניין מסעדת האמנים"].

סיכומו של דבר – נראה כי עומדת למבקשים לכאורה גם עילת תביעה המבוססת על הלכת אדמה, או הלכת תביעה המבוססת על עוולת הפרת חובה חקוקה, הן מכוח הפרתם לכאורה של דיני התכנון והבניה, הן מכוח הפרתם לכאורה של דיני רישוי עסקים, בשילוב עם מידת הפגיעה במבקשים, אשר ללא ספק עולה כדי "אי נוחות".

הפעלת גן אירועים על בסיס עסקי ; מטרד ??

כבר השבתי בחיוב לשאלה האם לכאורה האירועים במתחם עולים כדי מטרד. תשובה זו התבססה על הערכה בלבד, אם כי על פי אמת מידה אובייקטיבית, בשים לב לנסיון החיים ולשכל הישר. לא מצאתי צורך לנמקה, לאור המשך הדיון בטענות הצדדים, אשר למעשה מייתר זאת. משעה ש נקבע כי נקודת המוצא לדיון בבקשה זו הינה כי לכאורה במתחם פועל גן אירועים לכל דבר ועניין , הרי שניתן לשוב ולהידרש אל השאלה השניה ולהסתייע גם בפסיקה.

השאלה אם מתקיים מטרד תלויה כמובן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, בהתאם לנתונים לגביו. אולם מעיון בפסיקה ניתן לחלץ מסקנה ולפיה הפעלת גן אירועים בסמיכות למקום מגורים, מקימה מעין חזקה בדבר קיומו של מטרד, וכי הטוען להיפוכו של דבר עליו הנטל להוכיח את טענתו זו.

אפנה בהקשר זה אל פסק דינה של כבוד השופטת י' וילנר בעת"מ 8993-12-09 עמאש נ' משרד הפנים, (19.9.10), ואל האסמכתאות שהובאו בו (בסעיף 16), ובין השאר נאמר שם:

"אני סבורה כי הפעלת גן אירועים, שמטבעו כרוך במטרדי רעש קשים, ומטרדי תנועה וחנייה שאינם דרך כלל אופייניים לאזור מגורים, אכן גורם הפרעה משמעותית לתושבי הסביבה ומשנה את אופייה של סביבת המגורים. ...
ראו בעניין זה את דברי כב' השופט א. גורן בת"א 40/98 תמיר נ' ועדת הערר מיום 18.3.99 בהתייחס לבקשה להפעיל גן ארועים בבית ששימש בעבר למגורים ומצוי כיום בלב שטח חקלאי, מרחק כמה מאות מטרים מבתי מגורים. ...
דברים דומים אמר כב' השופט ד"ר ד. ביין בה"פ (מחוזי חי') 30266/97 עמר נ' ועדת ערר, ...
וכן ראו עתמ (נצ') 134/01 הרב שיק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הגליל המזרחי, פ"מ תשסב(2002) 285, 266: ...".

ודוק, בפסק דינו הנ"ל של כב' השופט ביין דובר על הפעלת אולם שמחות באזור המיועד למלאכה ולתעשיה זעירה. בפסק דינו של כב' השופט גורן שנזכר לעיל, דובר על מרחק ניכר מבתי מגורים. הדברים שנאמרו בהם נכונים אפוא, כשמדובר בסמיכות קרובה לאזור מגורים, מקל וחומר.

נמצא; די במתן מענה חיובי לכאורה לשאלה השלישית, כדי להשיב תשובה חיובית לכאורה על השאלה השניה. די במסקנה כי לכאורה פועל במתחם גן אירועים כדי להגיע למסקנה, ועתה ביתר נחרצות, כי עומדת למבקשים לכאורה עילת תביעה בגין מטרד.

מאזן הנוחות

אף שמאזן הנוחות הינו שיקול מרכזי על פי רוב כאשר מדובר בבקשה לסעד זמני, בנסיבות עניין זה, אינני רואה צורך להרחיב לגביו לאחר שכבר הארכתי בדברים לעיל.
ראשית, מכיוון שנוכח אי החוקיות לכאורה בו נגועה פעילותו של גן האירועים, פוחת משקלו של שיקול זה. נפקותה העיקרית של הלכת אדמה, או של הכללתה בעוולת הפרה חובה חקוקה, במקרה כגון זה, הינה כי היא משמיעה לנו את זכותו הבסיסית, שמא נאמר הקנויה, של הנפגע מהמעשה הבלתי חוקי , לצו מניעה שיאסור את המשך הפעילות הבלתי חוקית , אם הוא מושפע ממנה.

כזכור, הלכה היא כי "מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר או על פי היתר שאינו חוקי זכאי לסעד, ובכלל זה סעד של צו הריסה או צו מניעה, אף אם הפגיעה אינה פגיעה כדי מטרד. די לו שיראה שנגרמה לו 'אי נוחות' " ( פס"ד בעל טכסא הנ"ל). ואם בסופו של יום, לאחר דיון מלא בתובענה , כל שיידרש להוכיח הנפגע מהמעשה הבלתי חוקי לצורך קבלת צו מניעה הוא אי-נוחות, האם נכון לדרוש ממנו להוכיח בשלב הדיון בסעד זמני כי נזקו כתוצאה מאי-מתן הצו יעלה על נזקו של מפר החוק? והרי לא מן הנמנע, ואף סביר, כי כתוצאה מהפסקת הפעילות הבלתי חוקית ייגרמו למ י שאוחז בפעילות זו נזקים ניכרים, העולים על "אי הנוחיות" של המבקש. האם יש לאמץ כלל ולפיו לעולם לא יינתן סעד זמני בעילה זו? סבורני כי יש לאמץ כלל הפוך ולפיו משהוכחה אי-חוקיות, לנזקים מעין אלה יש ליתן משקל מופחת, ובמצבי קיצון עד כדי העדר משקל לחלוטין . (כמובן שגם בהקשר זה יש מקום להבחנות ושיקול דעת. כך, לדוגמא, יש להבחין בין מצב שבו הוצאו הוצאות ניכרות בהסתמך על היתר בניה או רשיון עסק ונטען כי הם אינם כדין, לבין הוצאות שהוצאו תוך הפרה מובהקת יותר של החיקוק הרלבנטי , דהיינו ללא היתר בניה כלל, וללא רשיון עסק כלל, ולמצער הגשת בקשה לקבלת רשיון עסק תוך עמידה בתנאיו הבסיסיים). שאם לא כן, נמצאנו אומרים כי לעולם למעשה לא יינתן סעד זמני לטובת נפגע מהפרה, שעילת תביעתו מבוססת על הלכת אדמה ומקבילתה שמכוח פקודת הנזיקין, שכן הנזק הכספי מהפסקת הפעילות הבלתי חוקית עשוי להיות ניכר ביותר, ומטבע הדברים יגבור על "אי הנוחות" של הנפגע.

בנקודה זו ראוי להחיל את אותו יחס גומלין שבין התנאים למתן סעד זמני, זכות לכאורה מחד גיסא ומאזן נוחות מאידך גיסא, ולקבוע כי כאשר הזכות לכאורה של מבקש הסעד הזמני נשענת על אי-חוקיות מובהקת מצד המשיב, שהוכחה במידה מספקת כנדרש מהשלב הדיוני, הבסיס המוצק עליו נשענת הזכות, וטעמים של מדיניות משפטית, מחייבים מתן משקל מוגבר לתנאי של זכות לכאורה ומתן משקל מופחת, אם בכלל, לנזקים שייגרמו למשיב כתוצאה מהפסקת פעילותו הבלתי חוקית.

שנית, מן הראוי ליתן את הדעת לכך שהמשיבים לא הצביעו על נזק של ממש העלול להיגרם להם כתוצאה ממתן הצו. למעשה, אפילו לא טענו בהקשר זה דבר. ואכן, קשה לראות איזה נזק עשוי להיגרם למשיבים אם אמנם כטענתם במתחם לא פועל גן אירועים.

שלישית, ההערה הראשונה לעיל רלבנטית יותר מקום בו עילת התביעה מבוססת על אי-החוקיות ומקום בו נטען ל "אי נוחות" או "פגיעה מהנאה" גרידא. אך כאן נטען גם לקיומו של מטרד של ממש, מטרד קיצוני בעוצמתו ובהיקפו. כאמור לעיל, לא הונחה בפניי תשתית ראייתית מסודרת לגביו. אולם קיבלתי את עדותו של המבקש כאמינה. בהנחה שתיאוריו נאמנים למציאות (ואפילו יוצאים מנקודת הנחה כי נקט במידת מה של הפרזה) , מדובר במטרד של ממש. בנסיבות המתוארות על ידו, של מאות רבות של משתתפים באירועים המתקיימים בצמוד לביתו; כמו גם לאור נסיון החיים והשכל הישר בנוגע להשלכות של אירועים כדוגמת חתונות על הסביבה הקרובה ; וכמו גם לאור החזקה העולה לטעמי מן הפסיקה דלעיל כי פעילות גן אירועים מהווה בבירור מטרד אם היא מתקיימת בסמיכות קרובה לסביבת מגורים – בשים לב לכל אלו דומני כי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה בבירור לטובת המבקשים, וכי הותרת המצב הקיים על כנו עד להכרעה בתביעה העיקרית תגרום למבקשים עוול, שאיננו נזק ממוני ישיר.

טענות נוספות; שיהוי? נקיון כפיים? שינוי מצב קיים ?

נתתי דעתי לטענות אלה של המשיבים ולא מצאתי לנכון לקבלן.

באשר לטענת נקיון כפיים אליה כיוונו המשיבים חקירותיהם, אינני סבור כי העובדה שהמבקש מפעיל שלושה חדרי אירוח להשכרה באחד מן הבתים, מצדיקה דחיית בקשתו. ראשית, וחשוב מכל, המבקש פירט עובדה זו ביוזמתו כבר בבקשתו. למעשה, תביעתו אף כוללת רכיב של אובדן הכנסות בשל פגיעה מפעילות ההשכרה. שנית, המבקש העיד כי הפעלת מספר מצומצם של חדרי אירוח בתוך הבתים בכפר היא מותרת ומקובלת. דבריו לא נסתרו. הם מתקבלים על הדעת. נושא יחידות הדיור יתברר במהלך הדיון בתביעה העיקרית, ולצרכי השלב הנוכחי די בכך שאומר כי לא שוכנעתי שנפל בהתנהלותו של המבקש פגם במידה המצדיקה שלא להיעתר לבקשתו לצו מניעה, משהראה כי יש מקום לתיתו. טענת חוסר נקיון הכפיים נראית מאולצת במקצת, וייתכן כי מטעם זה לא העלו אותה המשיבים במפורש בסיכומיהם.

אינני רואה לנכון לקבל את טענות המשיבים לפיהן יש לדחות את הבקשה מחמת שיהוי. אמנם המבקשים לא נקטו בהליך אזרחי מיד לאחר שקמה להם עילה לעשות כן. עם זאת, המבקשים, ונראה כי במיוחד המבקש, פעלו כל העת. כך, למשל, המשיבים עצמם טוענים כי המבקש שלח מכתבי תלונה לכל גורם אפשרי, לרבות תלונות לרשויות המוסמכות. שמו של המבקש נזכר בתור המתלונן בכתב האישום שהוגש כנגד המשיבים. המבקש אף נקט בהליכים משפטיים, גם אם מנהליים ולא אזרחיים, כנגד המשיבים 3-4. חלק ניכר מהרציונלים המונחים בבסיס טענת שיהוי אינו מתקיים. לא ניתן בשום אופן לפרש את חלוף הזמן כויתור או כמעין ויתור מצד המבקש. לא ניתן לומר כי היתה הסתמכות מצד המשיבים על חלוף הזמן ועל השלמה מצד המבקש עם פעולותיהם. בוודאי שלא ניתן לומר כי המשיבים שינו מצבם לרעה כתוצאה מהשיהוי הנטען. כלל לא נטען ע"י המשיבים לשינוי מצב לרעה בדרך כלשהי, ובוודאי שלא הוכח הדבר. אף אילו היה מוכח כזה , ובזיקה לדברים שנאמרו לעיל לעניין הבאתם בחשבון של נזקים נטענים שייגרמו למפר חוק בבחינת מאזן הנוחות, עת מדובר בבקשה לסעד זמני המבוסס על עילת תביעה מכוח הלכת אדמה ומקבילתה, ספק בעיניי אם ועד כמה היה מקום להביא בחשבון שינוי מצב לרעה מסוג זה. סיכומו של דבר, אינני סבור כי יש לאפשר למשיבים להישמע בטענת שיהוי. בכל מקרה, ומאחר והמבקשים לא פנו בהליך אזרחי מיידית, לא יינתן צו זמני שייכנס לתוקפו באופן מיידי, אלא צו שיאפשר למשיבים היערכות נדרשת עד לכניסתו לתוקף.

באשר לטענה בדבר שימור מצב קיים, אדחה אותה תוך שאביא מדברי בית המשפט העליון ברע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בת"א-יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז(1) 45, 50 (1992):

"מטרתו השכיחה של צו זמני היא לשמור על מצב קיים ולמנוע את שינויו בעוד ההליך תלוי ועומד, אך יש גם שהצידוק לתיתו נעוץ בצורך להפסיק מטרד קשה או פגיעה חמורה. ברם השאלה המנחה, הניצבת בפתחו של כל הליך שעניינו במתן צו ביניים, היא, אם מתן הצו הוא הכרחי במידה המצדיקה את התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם ולפני בירור התביעה".

בנסיבותיו של עניין זה, תשובתי על השאלה שבציטוט הינה חיובית.

סיכום

לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הצריכים לעניין, במיוחד קיומה של זכות לכאורה ומאזן הנוחות, מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל.

מצב הדברים בענייננו דומה במידה רבה למצב הדברים שהונח בפני בית המשפט בעניין מסעדת האמנים שנזכר לעיל , שם התבקש בית המשפט ליתן צו מניעה זמני שיאסור המשך פעילותו של בית קפה – מסעדה בסמוך לבית מגורים, ואכן ניתן צו כמבוקש. למעשה, השוואת הנסיבות בענייננו לנסיבות שם, מלמדת כי יש ליתן צו מניעה זמני בענייננו אף בבחינת קל וחומר.

ניתן בזאת צו מניעה זמני, המופנה כנגד המשיבים 1-3, אשר אוסר הפעלת גן אירועים ו/או מסעדה, במתחם המצוי בכפר בית ג'אן על גבי המקרקעין הידועים כגוש 19515, חלקות 23, 24, 29.

צו זה אוסר לקיים במתחם זה חתונות כלשהן וכן אירוע אחר כלשהו, בין אם במסגרת פעילות עסקית של גן אירועים ובין אם לפי הנטען מתקיים האירוע מבלי ששולמה תמורה כלשהי.

לעניין צו זה, "אירוע" – התקהלות לכל מטרה שהיא, אשר בשלב כלשהו במהלכה נוטלים בה חלק (ולו גם במקצתה) למעלה מ-100 (מאה) משתתפים.

צו זה ייכנס לתוקפו בעוד 30 יום מיום מתן החלטה זו, דהיינו ביום 26.8.14 (ולמען הסר ספק, יהא אשר יהא המועד בו תתקבל ההחלטה בידי הצדדים).

לאחר שהמבקש חתם על התחייבות עצמית, כניסת הצו לתוקף מותנית בקיום התנאים שלהלן, (לאור ההשבתה הצפויה בנט המשפט מתבקשים המבקשים לעשות כן עד ליום 31.7.14, אלא אם יבקשו ויקבלו ארכה):
(א) המבקשים י גישו לתיק כתב ערבות צד ג' של שני אנשים (שאינם נמנים על המבקשים) , אשר יערבו להתחייבות העצמית שהפקיד המבקש. הערבות תהא בלתי מוגבלת בזמן ותנוסח בהתאם להוראות תקנה 364 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
(ב) המבקשים יפקידו בקופת בית המשפט עירבון בסך של 10,000 ₪ במזומן (או ערבות בנקאית אוטונומית צמודת מדד בסכום זה, אשר תהא בלתי מוגבלת בזמן ותנוסח בנוסח המקובל).
בנוסף, על המבקשים 2-3 לחתום בעצמם על התחייבות עצמית, שאם לא כן יימחקו מהבקשה.

המשיבים 2-3 ישלמו למבקשים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 11,800 ₪.
המשיב 1 ישלם למבקשים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 2,950 ₪.
סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום.

הבקשה אמנם התבקשה גם כנגד המועצה 4, ולא התקבלה כנגדה, אולם איני רואה לנכון לקבל את בקשת המועצה לחייב את המבקשים בהוצאות לטובתה. תשומת לב המועצה מופנית לדברים שאמר בית המשפט המחוזי בעת"מ (מחוזי, חיפה) 19947-07-10 הלקין נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – השומרון (19.10.10). חזקה על המועצה כי תדע לכלכל צעדיה בהתאם ל הוראות הדין.

המזכירות מתבקשת להמציא החלטה זו לצדדים בפקס ידני וכן בדואר רשום עם אישור מסירה. ב"כ המבקשים יוודא קבלת ההחלטה בידי ב"כ המשיבים 1-3 מיד עם קבלתה בידו.

ניתנה היום, כ"ט תמוז תשע"ד, 27 יולי 2014, בהעדר הצדדים.