הדפסה

סעד ואח' נ' רובין ואח'

בפני
כב' השופטת שבח יהודית

מבקשי הביטול

  1. אלחיח סעד
  2. פאדי אבו אחמד

ע"י ב"כ עו"ד תאופיק אבו-אחמד

נגד

מבקשי האישור

  1. עו"ד חזי רובין
  2. ברג, רובין ושות' חברת עו"ד

ע"י ב"כ עו"ד לירן גלפנד

פסק דין

האם בפנינו פסק בורר או "שאילתא" בלבד שהוגשה ללשכת עוה"ד?
זו השאלה הטעונה הכרעה בבקשת האישור שהוגשה על-ידי עו"ד חזי רובין ומשרדו (להלן – רובין), ובבקשת הביטול שהוגשה על-ידי המבקש 1 (להלן – סעד) ובא כוחו עו"ד פאדי אבו אחמד (להלן – אבו-אחמד).

רקע עובדתי
1. ביום 29.4.10 נפגע סעד, פועל זר תושב השטחים, בתאונת עבודה שהביאה לקטיעה מלאה של כף ידו הימנית.
סעד פנה לרובין לקבלת ייצוג משפטי לצורך הגשת תביעת פיצויים, וביום 2.5.11 חתם עמם על הסכם שכ"ט. לאחר שרובין כבר הגיש את התביעה הנזיקית לבית המשפט, פנה סעד לאבו-אחמד בבקשה שייצגו, וחתם לצורך כך ביום 26.8.11 על ייפוי כוח המסמיך אותו לטפל בעניינו. אבו-אחמד פנה לרובין בבקשה לקבל לידיו את המסמכים הקשורים בתאונת העבודה, ושלא במפתיע התגלעה בין הצדדים מחלוקת בעניין שכה"ט שדרש רובין, בשים לב בין היתר להסכם שכר הטרחה שנחתם ע"י סעד.

2. מכאן ואילך חלוקים הצדדים באשר למה שהתרחש –
לטענת רובין, הצדדים פנו בהסכמה להליך בוררות שהתנהל לפני הוועדה לשכר טרחה מטעם לשכת עורכי הדין (להלן – הוועדה) וזו נתנה הכרעתה ביום 12.3.12 – הכרעה, אותה מבקשים רובין לאשר כפסק בורר.
מנגד, טוענים סעד ואבו-אחמד, כי הפנייה לוועדה נעשתה לצורכי "גישור ופישור", וכהפניית "שאילתא" בלבד, ממילא לא הייתה כוונה לראות בוועדה ערכאה שיפוטית מחייבת בהליך בוררות. בין הצדדים גם לא נחתם הסכם בוררות, וחילופי המכתבים בין הצדדים טרם הפנייה לוועדה, מעידים על כך במפורש. עוד טוענים מבקשי הביטול, כי לאבו-אחמד לא ניתנה הסמכה לנהל הליך בוררות בשם סעד. אף נטען להעדר יריבות בין אבו-אחמד לבין רובין בהליך דנן, וכי לא היה מקום לצרפו כצד לבקשת האישור, שכן הכרעת הוועדה אינה מתייחסת למערכת היחסים בינו לבין רובין אלא בין סעד לבין רובין בלבד.
הצדדים הגישו טיעונים בכתב בשאלה המשפטית שבמחלוקת, ומכאן הכרעתי.

3. כאמור, המחלוקת העיקרית בין הצדדים נעוצה בשאלה – האם הכרעת הוועדה מהווה פסק בורר, כטענת רובין – שאז ניתן לאשרה/לבטלה/להשלימה בהתאם לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות), או שמא , מדובר בשאילתא שהופנתה לוועדה, כטענת סעד ואבו-אחמד - ועל כן אינה מהווה פסק בורר, ולא ניתן לאשרה במסגרת ההליך דנן, כפי שמבקשים לעשות רובין.
על מנת להכריע בשאלה זו, יש ליתן מענה לשאלה מקדימה והיא –

האם נכרת בין בעלי הדין הסכם בוררות?

4. תנאי ראשון ויסודי לקיומו של הליך בוררות הוא כי בין הצדדים נכרת הסכם בוררות בכתב, המוגדר בסעיף 1 לחוק הבוררות: "הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של בורר ובין אם לאו".
הסכם בוררות בכתב משמש אסמכתא למפגש רצונות מלא של הצדדים להפנות את הסכסוך להכרעת בורר.
עיון באסופת המכתבים שהוחלפו בין הצדדים טרם הפנייה לוועדה, מוביל למסקנה כי בתחילה אכן בחנו הצדדים את האפשרות לפנות להליך בוררות בלשכת עורכי הדין, לצורך ההכרעה במחלוקת ביניהם.
כך עולה מהאמור בסעיף 11 למכתב ששלח אבו-אחמד לרובין ביום 8.9.11, ובו נאמר "...היה ולא הגענו לעמק השווה, אנו מוכנים לפנות לבוררות בלשכת עוה"ד";
כך עולה ממכתב ששלח אבו-אחמד לרובין ביום 17.9.11, שבו חזר על הצעתו "...הנני חוזר על הצעתי שנפנה לבוררות בוועדת שכר טרחה של לשכת עורכי הדין" (סעיף 7);
כך גם עולה מסעיף 5 למכתב תגובה של רובין לאבו-אחמד, מיום 30.10.11, בו הביע את הסכמתו להצעת אבו-אחמד "בהתאם לשיחתנו הטלפונית בה הסכמתי להליך בוררות, נא העבר למשרדנו הסכם בוררות חתום בו מתחייב מרשך לשאת במחצית מעלות הבוררות".

5. אין חולק כי בין הצדדים לא הוחלפה טיוטה של הסכם בוררות, ובסופו של דבר גם לא נחתם ביניהם הסכם בוררות, הגם שאין בחסר זה כדי להכריע את הכף, שהרי המכתבים לעיל, בהנחה שלא בוטלו ע"י התפתחות מאוחרת, יש בהם למלא את דרישת הכתב.
אלא שמהמשך חילופי המכתבים בין הצדדים ניתן ללמוד, כי בסופו של יום, נמלך אבו-אחמד בדעתו משיקולי עלות, משסבר בתחילה כי פעילות הועדה נעשית חינם אין- כסף, ולא זו בלבד שלא התקבלה הסכמה משותפת לראות בוועדת לשכת עורכי הדין כבורר, אלא שאבו-אחמד התבונן בסופו של דבר על הפנייה לוועדה כאל "שאילתא" בלבד:

א. כך עולה מסעיפים 3-4 למכתב ששלח אבו-אחמד לרובין ביום 10.11.11: "...אני פניתי ללשכת עורכי הדין על מנת להתייעץ בכל הקשור לבוררות, מאחר ואני סברתי כי שירות זה מסופק בחינם. בלשכה המליצו לי להפנות שאילתא לוועדת שכר טרחה והיא תיתן תשובתה...בתוך ימים ספורים אני אכין פנייה לוועדת שכר טרחה, ואשלח לך העתק מפנייתי, וכמובן שתהא רשאי להציג עמדתך וכי אז נפעל בהתאם להמלצות" (כל ההדגשות הן של הח"מ) .

ב. בסעיף 2 למכתב תשובה ששלח רובין לאבו-אחמד ביום 13.11.11, מבהירים רובין: "לצערנו, אין לנו אפשרות להמתין לסיום בירורכם אשר אורך זמן רב מדי באופן חריג".
רובין לא מתרעמים על אבו- אחמד ולא טוענים נגדו כי מכתבו זה סותר הסכמה קודמת לפנות לבוררות, אלא נראה שהם מקבלים את השקפתו הרואה בפניה ללשכת עורכי הדין כהליך "בירור" בלבד, והתרעומת שלהם כלפיו מתייחסת רק לגורם הזמן, דהינו, התארכותו של הליך הבירור על פני זמן רב – להבדיל מ"בוררות".
על כך ניתן ללמוד גם מסעיף 3 לאותו מכתב, שם מעירים רובין כי אבו-אחמד טרם העביר למשרדם הסכם בוררות חתום, כפי שדובר.
כמו כן, בסעיף 5 למכתב מבהירים רובין, כי בכוונתם להגיש תובענה לבית המשפט נגד סעד, בגין הפרת הסכם שכר הטרחה עליו חתם – עמדה שאף היא מעידה על כך שרובין לא ראו בהפניית השאילתא לוועדה, כהליך בוררות מחייב שיש להמתין לסיומו, ואשר אינו עולה בקנה אחד עם פתיחת הליך מקביל בבית המשפט.

ג. במכתב התגובה מיום 15.11.11 ביקש אבו-אחמד כי רובין ימתינו עם הגשת התביעה לביהמ"ש בציינו: "הנני חוזר ומבקש כי יינתנו לי מספר ימים לפנות לוועדת שכ"ט וכולי תקווה שהעניין יסתיים ללא כל צורך בדיונים מיותרים" (בסעיף 5). אבו-אחמד אינו מציין כי קיים הסכם בוררות השומט את הקרקע מתחת להליך המשפטי בו מבקשים רובין לפתוח, אלא רק מבקש לעכבו על מנת לאפשר לו לפנות ללשכה.

ד. גם בפנייתו של אבו-אחמד לוועדה מיום 16.11.11 הנושאת את הכותרת "שאילתא בנושא מחלוקת בשכר טרחת עורך-דין", מדגיש הוא כי הוא מבקש את הכרעת הוועדה במחלוקת "...ולחילופין קביעת מתווה להערכת שכר טרחה המגיע לעו"ד חזי רובין בגין הטיפול...". הניסוח מלמד כי התבקשה למעשה "הכוונה" או "עצה" בפתרון הסכסוך, להבדיל, מהכרעה מחייבת במובנו של חוק הבוררות.

ה. מסקנה זו מתחזקת מהתגובה ששיגרו רובין לוועדה, בה ראו להדגיש בסעיף 31: "היות ואין אנו מעוניינים בהתדיינות משפטית, נשקול בחיוב קבלת המלצתה של הועדה". אף רובין לא התייחסו בזמן אמת אל הפנייה לוועדה כאל פנייה לבוררות מחייבת, שהרי פסק בוררות הוא פסק מחייב ואין שוקלים אם לקבלו אם לאו, והכרעת בורר היא פסק להבדיל מהמלצה.

6. כאמור לעיל, תנאי ראשון במעלה לקיומו של הליך בוררות הינו הסכמת הצדדים לפנות להליך זה. הליך בוררות, המפקיע את סמכות ההכרעה מאת המדינה ומעביר אותה לידיים פרטיות, יונק את חיותו מעצם הסכמת הצדדים, וזו חייבת להיות ברורה ולא מוטלת בספק.

ברע"א 8113/09 אלייד סוכניות לביטוח (1975) בע"מ נ' מוניות ישיר סוכנות לביטוח 2001 בע"מ (מיום 2.11.10) ראה לה דגיש בית המשפט העליון עניין זה:
"ההסכמה להתקשר בהסכם בוררות הינה יסוד מרכזי במוסד הבוררות והלכה היא כי על הסכמה לבוררות להיות ברורה וחד משמעית. כך גם נקבע בספרות כי "אין אפשרות לצרף בעל דין לבוררות ללא הסכמתו ואין סמכות לבורר לפסוק בעניינו של מי שאיננו צד להסכם הבוררות" [ראו: אורי שטרוזמן ספר הבוררות 35 (2001)], וכן נפסק כי לפי הבסיס ההסכמי שביסוד הבוררות "אין הליך הבוררות יכול לחייב צדדים שלא היו שותפים להסכם הבוררות לקחת חלק בבוררות" [ראו: רע"א 8523/05 החברה המרכזית לפיתוח השומרון בע"מ נ' מזי את יחזקאל בע"מ...".

כן ראו האמור בספרה של ס' אוטולנגי, "בוררות – דין ונוהל", מהדורה רביעית, בעמ' 35: "...יש להקפיד בבדיקת הניסוח של הצדדים, כדי לברר אם מתוך ההתכתבות ביניהם אכן עולה הסכמת כל אחד מהם להתדיין בבוררות...".

העולה מן האמור הוא שלא התקיים במקרה דנן מפגש רצונות ולא גובשה הסכמה מפורשת לפיה הפנייה לוועדה מהווה הסכמה לפנות להליך בוררות.
משכך מתייתר הצורך בדיון בשאלות משנה שעוררו בעלי הדין, כמו למשל זהות הצדדים הנכונים בהליך.

התוצאה
בהעדר הסכמה, אין מנוס מהתוצאה לפיה לא התקיים בין הצדדים הליך בוררות, וממילא החלטת הוועדה אינה מהווה פסק בורר שבית המשפט רשאי לאשרו או לבטלו בהתאם לחוק הבוררות.
אשר על כן, הבקשה לאישור פסק בורר נדחית.
משאבו-אחמד הוא שהגה את הפניה ללשכת עורכי הדין, ובסופו של יום אין הוא מוכן לקבל את הכרעתה משזו אינה תואמת את ציפיותיו – איני מזכה אותו בהוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ז' אדר תשע"ג, 17 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.