הדפסה

סעאידה נ' הכשרת הישוב ביטוחים בע"מ

תובעת
סעאידה נואעם ת.ז. XXXXXX748
ע"י ב"כ עו"ד פאתן אבו עקל

נגד

נתבעת
הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
ע"י עו"ד מוחמד בדראן

פסק - דין

תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים.

א. ההליך והצדדים לו

התובעת, ילידת 30.6.1976, נפגעה בתאונת דרכים ביום 8.5.2003, בהיותה נהגת ברכב אשר בוטח בביטוח חובה על-פי דין בידי הנתבעת (להלן התאונה). התובענה הוגשה ביום 18.4.2010, על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. על עצם קרות התאונה ועל חבותה הביטוחית של הנתבעת בגינה אין מחלוקת; המחלוקת נסבה על זיהוי הנזק בר-הפיצוי שנגרם בתאונה ושיעורו.

לבקשת התובעת מונה מומחה בתחום האורתופדי, ד"ר סבי רוג'ר, להערכת הנכות הרפואית שנגרמה לה בתאונה (להלן המומחה). חוות-דעתו של המומחה ניתנה ביום 24.5.2012; נקבע בה כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 15% הנובעת מן התאונה, על-יסוד סעיף 41(4)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) ובשל הגבלה בתנועות כתף שמאל עד גובה השכם.

לתמיכת התביעה העידו התובעת ובעלה, מר סאמי חסין שלאעטה. הנתבעת לא זימנה עדים והסתפקה בהעמדת התובעת והעד מטעמה לחקירה נגדית ובהגשת מסמכים שעיקרם תיעוד רפואי. בתוך כך ויתרה הנתבעת על זימון המומחה לעדות, אף שניתנה לה הזדמנות לעשות כן.

בסיכומיה ביקשה התובעת לזכותה בסכומים המצטברים שלהלן: 120,960 ₪ בגין הפסדי שכר לעבר; 254,016 ₪ בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד; הפסדי פנסיה בסך של 26,547 ₪; 50,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה ועזרת צד שלישי לעבר ולעתיד; וסך של 30,000 ₪ בראש הנזק של כאב וסבל. מנגד גרסה הנתבעת שאין לפצות את התובעת אלא בסך של 8,000 ₪ בגין כאב וסבל. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון מיום 25.2.2014, זולת אם צוין אחרת.

ב. הנכות הרפואית

את נכותה הרפואית של התובעת יש להעמיד על השיעור שנקבע בחוות-דעתו של המומחה, קרי, נכות אורתופדית בשיעור 15% בגין הגבלת תנועה בפרק כתף שמאל עד גובה השכם. להלן יובאו הטעמים לכך.

1. בחוות-דעתו סקר המומחה את התיעוד הרפואי שהוצג לו ואשר מתייחס לתובעת ולטיפול בה ממועד התאונה ואילך. לא נעלם מעיניו של המומחה כי בבדיקות מוקדמות שנערכו לתובעת אחרי התאונה, לרבות זו שהתקיימה בבית-חולים 'העמק' בתכוף לאחריה, תועדה רגישות בכתף שמאל – אך צילום הכתף לא העלה ממצא חבלתי. בדיקות שנערכו במועדים שונים במהלך 2007 ו-2008 (בהן בדיקה על-קולית, CT ARTHRO ובדיקת EMG) לא הדגימו ממצא פתולוגי או עדות לנזק. רק בבדיקת MR ARTHRO שנערכה ביום 15.9.2011, בחלוף זמן רב לאחר התאונה, התגלה חשד ל- SLAP קטן בכתף שמאל. אף-על-פי-כן קבע המומחה שאת הגבלת התנועה בכתף – הגבלה שבקיומה נוכח בבדיקת התובעת – יש לייחס לתאונה.

2. על-מנת לתקוף את ממצאי חוות-הדעת ומסקנותיה, בין במישור הערכת הנכות הרפואית ובין במישור הקשר הסיבתי בינה לבין התאונה, היה על הנתבעת להפנות למומחה שאלות לשם הבהרת חוות-הדעת או לזמנו להיחקר עליה; במסגרות הדיוניות הללו היה ביכולתה לעמת את המומחה עם תוכנו של תיעוד רפואי שמתייחס לתובעת, או עם חסרונו של תיעוד כזה מן התקופה שבין יום התאונה לבין שנת 2007, ולנסות לבסס טענה כי מקורה של המגבלה שאיתר המומחה בכתף שמאל איננו התאונה אלא אַחֵר ומאוחר לה. לשם סתירת ממצאי חוות-דעתו של המומחה ומסקנותיה, אין די בהצגת תיעוד רפואי לתובעת ובהפניית שאלות אליה לגביו. קביעת קיומה של נכות רפואית, הערכת טיבה של הנכות ושיעורה והבעת עמדה מקצועית על-אודות קיומו של קשר סיבתי בינה לבין האירוע התאונתי שעליו נסב ההליך הינם עניינים מובהקים שברפואה. לא ניתן לקעקע אותם, לאחר שנקבעו בחוות-דעתו של מומחה בית-משפט, אלא באמצעות אותו מומחה, בין בתשובותיו במענה לשאלות הבהרה ובין בעדות. ככל שסברה הנתבעת שיש לבחון את ממצאי חוות-הדעת ומסקנותיה אל-מול תיעוד רפואי הקשור בתובעת, לרבות תיעוד שנסב על אירועים תאונתיים קודמים לתאונה דנן או מאוחרים לה, היה עליה לעשות כן לא באמצעות חקירה נגדית של התובעת לבדה אלא גם ובעיקר באמצעות המומחה [ע"א 107/88 רז נ' לאף, פ"ד מד(1) 861, 862 (1990); ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 (1980)]. כזאת לא נעשה.

3. הנתבעת לא הפנתה למומחה שאלות הבהרה. הותר לה לזמנו לעדות, לדיון שנקבע להבאת ראיות [החלטה מיום 1.1.2014]. לעת הדיון, משהתחוור שהמומחה לא זומן ולא התייצב – ונוכח עמדת הנתבעת כי לעדותו נודעת חשיבות רבה – נשמעו התובעת והעד מטעמה, וניתנה לנתבעת הזדמנות להודיע כי היא מבקשת לקבוע דיון נוסף שבו יחקר המומחה [עמ' 3 ש' 21-10 והחלטה בעמ' 5-4; החלטה מיום 17.3.2014; החלטה מיום 15.6.2014; החלטה מיום 8.7.2014]. אם סברה הנתבעת, עוד קודם לשמיעת עדותה של התובעת – וביתר שאת, לאחריה ונוכח תשובות שניתנו בה ואשר התייחסו להיקף המידע והתיעוד שהיו לפני מומחה בית-המשפט עובר למתן חוות-דעתו – שיש חשיבות לשמיעת המומחה, כי אז היה עליה לבקש לקיים דיון נוסף לשמיעתו. הנתבעת לא ביקשה לקבוע מועד דיון נוסף וב כך נחשבה כפי שוויתרה על עדות המומחה; בהמשך הוגשו סיכומי הצדדים על-יסוד הראיות שהובאו, וללא שמיעת המומחה.

4. על כן בכל הקשור להערכת נכותה הרפואית של התובעת במועד בירור ההליך, טיבה של הנכות , שיעורה והזיקה הסיבתית המתקיימת בינה לבין התאונה – אין לפני בית-המשפט אלא את חוות-דעתו של המומחה מטעמו. ממצאי חוות-הדעת ומסקנותיה לא נסתרו. נכותה הרפואית של התובעת אשר נובעת מן התאונה תועמד אפוא על 15%, כקביעת המומחה, ובגין הממצא של הגבלת תנועה בפרק כתף שמאל שתועד בחוות-הדעת.

ג. הנכות התפקודית ופוטנציאל ההשתכרות

1. "הנכות התפקודית, משמעה מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע הספציפי אשר גלומה בנכותו הרפואית. אכן, הערכתה של הנכות התפקודית שנגרמה לנפגע בעקבות התאונה, ובתוך כך קביעת השלכותיה על אופן תפקודו, מסורה לשיקול-דעתו של בית-המשפט. יחד עם זאת על בית-המשפט להסתייע בנכות הרפואית שנקבעה על-ידי המומחה מטעמו בקביעת עצם קיומה ושיעורה של הגריעה התפקודית. במקרים רבים ניתן לנכות הרפואית משקל מכריע בקביעתה של הנכות התפקודית והפסדי השכר הכרוכים בה. כך הוא כאשר אין בנמצא נתונים נוספים זולת הנכות הרפואית באשר לגריעה מכושר ההשתכרות של הנפגע" [ראו ע"א 516/86 'אררט' חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 701-700 (1986); ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77, 88-87 (1991); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 798-797 (1995); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 636-633 (מהדורה רביעית, 2011); דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף 209 (מהדורה רביעית, תשנ"ח)].

כאשר מדובר בנפגע שאינו עומד בפתחם של חיי העבודה, אלא כבר עשה בהם כברת דרך ובתוך כך רכש לעצמו השכלה ומקצוע שיעידו על הנתיב התעסוקתי שאליו הוא ייעד את עצמו, יש ליתן גם לכך משקל ומשמעות בהערכת הגריעה התפקודית הנובעת מן התאונה ואופי השלכתה על פוטנציאל ההשתכרות של הנפגע ועל יכולתו לממשו [ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489 (1995); ע"א (מח' חי') 5512-10-09 גוטמן נ' גסוב (13.7.2010)].

2. אין חולק על כך שבמועד קרות התאונה הייתה התובעת, שמקום מגוריה הקבוע דאז היה בישראל, סטודנטית לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת 'אלסראא' בעמאן שבירדן. אין חולק על כך שהתובעת השלימה את לימודיה, קיבלה תואר במשפטים, חזרה לישראל, עמדה בבחינה בדיני מדינת ישראל, השלימה תקופת התמחות – אך לא הוסמכה כעורכת-דין בשל כך שהיא לא עברה את מבחני ההסמ כה ולא התקבלה כחברה בלשכת עורכי-הדין בישראל [ראו סע' 17 ו-56 בטיעוני התובעת בסיכומיה]. בשנת 2011 רכשה התובעת לעצמה תואר נוסף בהוראה וחינוך מיוחד [שם, בסע' 32; ר' גם תצהיר התובעת ת/1 בסע' 6, 8, 10, 11, ועדותה בעמ' 5 ש' 25-20].

3. אין בידי לקבל את טענת התובעת כי התאונה היא-היא הגורם שבעטיו נמנע ממנה לעבוד ולהתפרנס כעורכת-דין או מורה [סע' 31 לסיכומיה ]. נכותה הרפואית של התובעת נעוצה במגבלת תנועה בפרק כתף שמאל, כשטווח המגבלה הוא עד לשכם; קביעה זו מעוגנת בחוות-דעתו של מומחה בית-משפט והיא מחייבת את התובעת. התובעת בחרה לעצמה מסלול הכשרה מקצועית שאינו כרוך בעבודה פיזית ואינו מחייב עבודת ידיים מן הסוג שבו תבוא לידי ביטוי נכותה הרפואית; הדברים יפים הן ביחס להכשרתה המשפטית והן ביחס להכשרתה בתחום ההוראה. לא הובאו עדות או ראיה אחרת, לא כל שכן ראיה שכוחה לצלוח את רף מאזן ההסתברויות, שתלמד כי בתחומי העיסוק הללו נודעת לנכותה הרפואית של התובעת הש פעה שתגרע מכושרה להשתכר, כפי שהיה אלמלא התאונה.

התובעת, בהגינותה, אישרה שהיא אינה עובדת כעורכת-דין שכן לא עברה את הבחינות הנדרשות לשם כך. לאי-עמידתה של התובעת בבחינות הלשכה אין דבר וחצי דבר עם התאונה או עם הנכות הרפואית שנגרמה בה. התובעת לא הראתה כי בשל אותה נכות נבצר ממנה לגשת לבחינות הללו פעם נוספת ולעבור אותן, באופן שיסלול את הדרך לעבודתה כעורכת-דין. מגבלה כזו שממנה סובלת התובעת אינה חוסמת את דרכה לעבוד ולהשתכר כעורכת-דין; כך דרך כלל, וכך ביתר שאת בימינו אנו, כאשר מועמדים שסובלים מנכות רלוונטית זוכים להבנה ולהתחשבות בכל הקשור לאופן עריכת הבחינות לגביהם [עת"מ 31805-06-13 (מח' י-ם) א.ע. נ' לשכת עורכי הדין בישראל (8.8.2013) ].

4. התובעת הועסקה במשך למעלה משנה במשרד עורכי-דין, זאת לאחר שסיימה את תקופת התמחותה, מיום 1.1.2008 עד יום 1.2.2009, אז פוטרה [ ת/1 סע' 11]. התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי התקיימה זיקה בין פיטוריה לבין התאונה ונכותה הרפואית בעטיה. מעבידה האמור לא זומן למתן עדות. התובעת לא פרטה בתצהירה ולו גם קושי אחד שהיה נחלתה, בעבודתה כמשפטנית, ושניתן לזוקפו לתאונה או לנכות הרפואית שלה. התובעת לא הראתה כי ניסתה לחפש עבודה על-יסוד השכלתה כמשפטנית אך כשלה בכך, באופן שיש לייחס אותו לתאונה ולנכותה. בעלה של התובעת, לו היא נשואה מזה כשלוש שנים, הוא עורך-דין ובעל משרד פרטי [עמ' 30 ש' 23-19]; התובעת לא טענה ולא הראתה כי נבצר ממנה להשתלב בעבודה במשרדו ובכך להשתכר מעבודה שתואמת את השכלתה והכשרתה.

הדברים אמורים גם בכל הקשור לעבודתה של התובעת בתחום ההוראה. אף בתחום זה לא עלה בידי התובעת להחזיק במשרה אלא למשך זמן קצר ובסוף 2012 היא פוטרה, כך על-פי הודאתה שלה [סיכומי התובעת בסע' 32; אין לכך זכר בתצהיר עדותה הראשית, וראו סע' 13 ב- ת/1]. מעבודת הדרכה זמנית בעיריית אום-אל-פחם פוטרה התובעת בסוף שנת 2012, בחלוף תקופת העסקה בת פחות משלוש שנים. מכתב הפיטורין שהציגה התובעת אינו קושר בין סיום עבודתה לבין מגבלה הנובעת מהתאונה [סע' 14 ונספח ט' ב-ת/1].

5. מעתה אמור: הן לפני התאונה והן לאחריה יעדה התובעת את עצמה לעבודה בתחום שאיננו פיזי, אלא השליכה יהבה על הכשרה מקצועית אקדמאית שרכשה לעצמה . כך טרם התאונה, עת פנתה ללימודי משפטים ואף השלימה אותם לאחר התאונה; כך גם לאחר התאונה כאשר סיימה את לימודיה והתמחותה, ניגשה לבחינה בדיני מדינת ישראל, השלימה תקופת התמחות, ולאחר שלא עמדה בבחינות לשכת עורכי-הדין פנתה ללימודי הוראה וחינוך מיוחד. למגבלת נכות ה של התובעת, שהייתה עשויה להיות בעלת השלכה ונפקות בתחומי עיסוק פיזיים, אין השלכה מובנית על יכולתה לעבוד ולהשתכר באופן מלא בתחום העיסוק שבחרה לעצמה, כמשפטנית או כמורה.

התובעת לא עשתה דבר על-מנת להוכיח כי לנכותה הרפואית נודעת השלכה תפקודית בתחומי העיסוק הרלוונטיים לה, פרי בחירתה. היא לא הביאה לעדות מי ממעסיקיה על-מנת להראות כי העסקתה נקטעה בשל הנכות בכתפה [עמ' 28 ש' 19-14]. כאמור, לפי הגיונם של דברים אין לנכות האמורה כל רלוונטיות לעבודה כמשפטית או כעורכת-דין, אף לא לעבודה בתחום הוראה בחינוך המיוחד. מכל מקום, הנטל להוכיח זיקה כזו רובץ לפתחה של התובעת מהיותה 'המוציא מחברו', והוא לא הורם. אין מנוס מלקבוע כי אי-התמדתה של התובעת בעבודה באיזה מהתחומים הללו נעוצה בסיבה שאין לה דבר עם התאונה ועם פגיעתה בה.

6. לתחומי עיסוקה של התובעת טרם פנייתה ללימודים אקדמיים אין רלוונטיות לבחינת כושר השתכרותה דהיום, לאחר שהיא השלימה לימודים גבוהים בשני תחומי ידע שונים, משפטים מזה והוראה מזה [עמ' 28 ש' 13-1]. מטבע הדברים, בהיעדר השכלה גבוהה ובגיל צעיר פתוחים לפני התובעת וצעירים כמותה עבודות שאופיין פיזי; אין בכך כדי ללמד על רלוונטיות של התחומים הללו לחיי עבודתה של התובעת כבוגרת, והיא עצמה העידה על עצמה, בהתנהגותה, שהיא ייעדה את עצמה לתחומי עיסוק שאינם פיזיים. חזקה על התובעת כי אם סברה שמגבלתה בעקבות התאונה תמנע ממנה להשתלב בשוק העבודה כמשפטנית או מורה, אזי לא הייתה משלימה את הכשרתה בתחום המשפט לאחר התאונה ולא הייתה פונה בשלב מאוחר יותר ללימודי הוראה וחינוך מיוחד. לא בכדי נהגה התובעת כפי שנהגה, שכן למגבלתה אין נפקות בתחומי העיסוק הללו, ומכל מקום, היא לא הוכיחה כי באורח ספציפי ובהתייחס אליה מתקיימת זיקה כזו.

7. לבסוף, בתצהיר עדותה הראשית ביארה התובעת כי במהלך לימודיה בירדן עבדה כמזכירה בעסק המשפחתי [ת/1 בסע' 7; עמ' 7 ש' 2-1]. התובעת לא הצביעה על טעם בעטיו לא הוסיפה לעבוד בעסק המשפחתי במועדים מאוחרים יותר, ולא הראתה כי אילו עשתה כן – הייתה ממצה את פוטנציאל השתכרותה ומרוויחה יותר מהסכומים שהשתכרה בפועל, בעבודות מזדמנות של טיפול בקשישים ובעבודות אחרות. קשה היה שלא להתרשם שבניגוד לעמדה שהביעה התובעת, הקשיים אותם היא חווה בשוק העבודה – והיעדר יכולתה להשתלב ולהתמיד לאורך זמן בעבודה שתהלום את השכלתה הפורמאלית – אינם קשורים לתאונה ותוצאותיה, ומקורם שונה בתכלית. לצרכי ההליך דנן אין צורך לקבוע אם הדבר נעוץ במחלת הסרטן שממנה סבלה התובעת משך מספר שנים, בשלב מאוחר לתאונה [עמ' 7 ש' 8-5]; די בקביעה כי לא התאונה היא שגרמה לכך. בסופו של יום לא עלה בידי התובעת להצביע על השלכה תפקודית שנובעת מהתאונה ושתגרום להגבלתה בשוק העבודה, בין במונחים של אופי העיסוק ובין במונחי רמת ההשתכרות. לא נתתי אמון בעדותה לפיה נכותה מגבילה אותה לבצע עבודת מזכירות פשוטה, וניכר כי עדותה זו לקתה בהגזמה והאדרה [עמ' 29 ש' 12-3]. מדובר בעדות בעניין שלא בא זכרו בתצהירה של התובעת, והיא עצמה אישרה כי היא נמנעה מהצגת תיעוד על-אודות שכרה דהיום [שם, ש' 19-13].

8. בחוות-דעת המומחה ובתצהיר התובעת אין למצוא אינדיקציה לדומיננטיות של יד שמאל, היא היד בה באה לידי ביטוי נכותה של התובעת. מכאן שלתובעת דומיננטיות ימנית דווקא, ואף לכך נודעת משמעות בהערכת נכותה התפקודית הנובעת מ ן התאונה. מומחה בית-המשפט קבע ממצא של רגישות עזה במישוש סביב כתף שמאל. בחוות-הדעת לא תועד ממצא של כאב עצמאי בכתף. אף אם אניח, לטובת התובעת ועל-מנת לא לקפחה, כי בשל הנכות בכתף היא סובלת מעת לעת מכאבים, הרי שהיא זכאית בשל כך לפיצוי בסכום גלובאלי אשר יבטא צריכת-מה מוגברת של ימי מחלה, לא מעבר לכך. גם בעניין זה לקו ראיות התובעת בחסר והיא לא הראתה כי עד כה, במהלך חיי העבודה שלה, היא נדרשה לימי מחלה בהיקף גדול מהמקובל.

9. בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, כולל המרכיב הפנסיוני, תפוצה התובעת אפוא בסכום גלובלי של 15,000 ₪ ליום פסק-הדין.

ד. הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה ועזרת צד שלישי

1. התובעת לא הראתה שהיא נדרשה בעבר לטיפולים רפואיים שאינם כלולים בסל הבריאות ואינם ניתנים במסגרת של קופת-החולים, תחת קורת הגג של חוק ביטוח בריאות ממלכתי ו חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) [ראו ע"א 6881/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997)]. התובעת אישרה כי הטיפול שניתן לה היה שמרני וכלל הפניה לפיזיותרפיה ונטילת משככי כאבים; מדובר בטיפול שניתן במסגרת קופת-חולים וסל הבריאות. לא הובאו ראיות להוצאה בה נשאה התובעת שלא במסגרת זו, ובגין טיפול שאותו לא הייתה עשויה לקבל במסגרת סל הבריאות [סע' 19 לסיכומי התובעת, ועדותה בעמ' 9 ש' 27 עד עמ' 10 ש' 6, עמ' 10 ש' 10 עד עמ' 11 ש' 2, ובעמ' 12 ש' 17-8]. בגין נסיעה לטיפולי פיזיותרפיה לתקופת העבר, בגינה לא הציגה התובעת קבלות ולא נתנה פירוט, היא תפוצה בסכום גלובלי של 2,500 ₪ ליום פסק-הדין. סכום זה נפסק, בין השאר, בשים לב לדלות התיעוד הרפואי שהציגה התובעת ואשר מלמד על היקף פניותיה לטיפול רפואי בתקופה שבסמוך לאחר התאונה [ראו החלטה מיום 15.6.2014]. לא ניתן לבסס את ההכרעה על תיעוד ש אף לשיטת התובעת, בשקידה ראויה היה ביכולתה להציגו, אלא שהיא לא עשתה כן במועד הדיוני המתאים .

2. חוות-דעת מומחה בית-המשפט אינה מצביעה על טיפול כלשהו, שמרני או אחר, שהתובעת עשויה להידרש לו בעתיד בשל נכותה. על כן אין התובעת זכאית לפיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעתיד. יש לכך נגיעה להערכת מהימנות עדות בעלה של התובעת; הלה הצהיר כי הוא מסיע את התובעת לטיפולים רפואיים, אלא שאין כל ראיה שהיא נזקקת לטיפולים כאלה או מקבלת אותם, כשמדובר בתקופה שלאחר נישואיה, 11.11.2011 ואילך [ת/20 בסע' 3 ו-5].

3. בכל הקשור להזדקקותה של התובעת לעזרת צד שלישי בביצוע מלאכות הבית ומלאכות אישיות הייתה עדותה הראשית דלה ולקונית; לא צוין בה אלא זאת שבעקבות התאונה וכתוצאה ממנה היא נזקקה לעזרת צד ג' בביצוע מגוון פעולות יומיומיות פשוטות, בעיקר מבני-משפחתה [ת/1 בסע' 20]. התובעת הייתה סטודנטית בעת קרות התאונה ולמדה בירדן; היא עצמה העידה שהגיעה הביתה בסופי שבוע בלבד [עמ' 11 ש' 6-3]. התובעת לא זימנה לעדות ולו גם בן -משפחה אחד בו הסתייעה לטענתה בתקופה שמיד לאחר התאונה, או בשנים הרבות שחלפו לאחריה.

התובעת נישאה כשנתיים ימים קודם למתן תצהירה [סע' 17 ב-ת/1]. בעדותה הראשית אין זכר לטענה לפיה היא מסתייעת בעזרה בשכר לשם ביצוע עבודות משק הבית, והחסר רובץ לפתחה; טענה כזו באה מפיה, לראשונה, רק במהלך עדותה בחקירה נגדית, מבלי שטרחה לזמן את אותה עובדת שבשמה נקבה למתן עדות [עמ' 28 ש' 30- 27]. בעל-דין שנמנע מהשמעת עד רלוונטי מבלי שהוא מבאר את התנהלותו מקים נגדו חזקה ראייתית לפיה היה באותה עדות, אילו נשמעה, כדי לתמוך בעמדת בעל-הדין שכנגד [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)]. חזקה זו קמה בענייננו. היא מצדדת במסקנה כי העזרה שהושיטו לתובעת בני-משפחתה, משך כל התקופה שלאחר התאונה ועד נישואיה, לא חרגה מגדרה של עזרה רגילה וסבירה המושטת בין בני-משפחה, שאינה מקימה זכות לפיצוי [ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588 (1984); ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477, 493 (1985)]. בכל הקשור לטענה על-אודות הסתייעות בעזרה בשכר לאחר נישואיה לשם ניהול משק ביתה, כלל לא הרימה התובעת את הנטל; אין לפסוק לה פיצוי בגין טענה חדשה שהעלתה רק בעומדה על דוכן העדים, מבלי שתמכה אותה בתיעוד מתבקש או בעדות נדרשת של נותן העזרה. לא-זו-אף-זו, עדות בעלה של התובעת על-אודות העסקת עזרה בשכר נמסרה באורח מהוסס ורפה, מבלי שהלה ידע לתת פרטים מתבקשים בעניין זה. אף עדות זו בתורה מוליכה למסקנה כי מדובר בטענה שאינה נטועה בקרקע המציאות [עמ' 30 ש' 28 עד עמ' 31 ש' 13 וכן בעמ' 31 ש' 23 עד עמ' 32 ש' 19].

בתוך כך לא הראתה התובעת כי העזרה המושטת לה על-ידי בעלה חורגת מגדרה של עזרה רגילה ושגורה בין בני-משפחה, קל וחומר בימינו, כשעבודות משק הבית ועריכת סידורים שוטפים הקשורים בחיי המשפחה אינן עוד נחלתה הבלעדית של האישה. אף בעדות בעלה של התובעת לא היה כדי ללמד על הושטת עזרה בהיקף שחורג מכך [ת/20 בסע' 3 ו-5 ועדותו בעמ' 30 ש' 27-24]. יחד עם זאת, מאחר שלנכותה הרפואית של התובעת יש השלכת-מה בכל הקשור לעבודות הבית, על-מנת שלא לקפחה וחרף דלות ראיותיה, יש לפצותה בסעיף זה בסכום גלובלי בסך של 15,000 ₪ ליום פסק-הדין.

ה. כאב וסבל

התובעת לא אושפזה בעקבות התאונה. בשים לב לגילה במועד התאונה – עשרים ושבע שנה, ולשיעור הנכות הרפואית שנקבעה לה, היא זכאית לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסך 30,000 ₪ ליום פסק-הדין – כסכום אותו ביקשה התובעת לפסוק לה בסעיף זה בסיכומיה. אין עילה בדין לסטות מפיצוי זה או להפחית ממנו.

ו. סיכומם של דברים

נוכח האמור לעיל, לא מצאתי שיש להידרש לסוגיות נוספות שהעלו הצדדים לשם הכרעת הדין.

התובעת זכאית לפיצוי, בגין התאונה, בסכומים שלהלן:

הפסד השתכרות - 15,000 ₪
הוצאות רפואיות ואחרות - 2,500 ₪
עזרת צד שלישי - 15,000 ₪
כאב וסבל - 30,000 ₪
סה"כ - 62,500 ₪

הסכום הפסוק, בצירוף אגרת משפט בה נשאה התובעת (כשהיא משוערכת מיום תשלום האגרה עד יום פסק-הדין) ובצירוף שכ"ט עו"ד כולל מע"מ בסך 9,588 ₪ ליום פסק-הדין, ישולם לתובעת על-ידי הנתבעת תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין לנתבעת. כל סכום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין עד יום התשלום.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד אלול תשע"ד, 09 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.