הדפסה

סירוטין ואח' נ' הפניקס הישראלי-חברה לביטוח בע"מ ואח'

יעקב סירוטין
ע"י ב"כ, עוה"ד א. פרגמנט
המערער - המשיב שכנגד

נגד

1.הפניקס הישראלי-חברה לביטוח בע"מ
2.איגור פינגרמן
ע"י ב"כ, עוה"ד ש. ברקוביץ
המשיבים - המערערים שכנגד

פסק דין

השופט ג. גדעון :

1. ערעור וערעור שכנגד, על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע [כב' השופט (כתארו אז) אור אדם] מיום 3.11.13, בת.א. 3799/08, במסגרתו התקבלה תביעת המערער (המשיב שכנגד), על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975.

2. המערער (המשיב שכנגד, להלן: "המערער"), יליד 7.12.1932, נפגע בתאונת דרכים ביום 30.1.2008, כהולך רגל, על ידי רכב בו נהג המשיב מס' 2, ואשר בוטח בביטוח חובה , על ידי המשיבה מס' 1 (המשיבים - המערערים שכנגד, להלן: "המשיבים").

בית המשפט קמא קיבל את התביעה, וחייב את הנתבעים לשלם לתובע, פיצויים בסך 200,000 ₪, בניכוי התשלומים התכופים ששולמו לו, עובר למתן פסק הדין.

ערעור המערער, התייחס רק לפסיקת הפיצוי בגין כאב וסבל. לטענתו, אושפז עקב התאונה שמונה פעמים, לתקופות שונות אשר הסתכמו ב- 215 ימים. זאת, בעוד בית המשפט קמא, חישב את הפיצוי בגין כאב וסבל, בהתייחס לתקופת אשפוז כוללת בת 91 ימים בלבד. בכתב הערעור טען ב"כ המערער כי "הטעות נפלה, ככל הנראה, עקב רשום לא מדויק של דברי ב"כ המערער בעת טיעון הסיכומים בעל פה בפרוטוקול הדיון". כן ציין, כי פנה אל המשיבים לקבל הסכמתם לתיקון הטעות, אלא שהם סרבו.

הערעור שכנגד התמקד בשני נושאים – הנכות בתחום א.א.ג, וראש הנזק של עזרת הזולת.
המשיבים טענו בפתח הערעור, כי שקלו מתחילה להגיש ערעור על פסק הדין, אך החליטו שלא לעשות כן, נוכח גילו של המערער, ומשום שסכום הפיצוי שנפסק , תאם את הצעת הפשרה שהוצעה על ידי בית המשפט, קודם שמיעת הראיות. לטענתם, חרף טענותיהם נגד פסק הדין, הציעו לב"כ המערער "... כי שני הצדדים יכבדו את פסק הדין", אלא שהמערער לא אימץ את ההצעה, ובחר להגיש את ערעורו, ועל כן הוגש הערעור שכנגד.

3. בתאונה האמורה, נגרמה למערער פג יעה רב מערכתית, לרבות שברים בעצמות הפנים, בצלעות ובחוליות הצוואר, חבלה בראות, וחבלות בעצמות הגפיים. התובע הובהל לבית החולים ללא הכרה, ונזקק להנשמה מלאכותית ממושכת. בשל קושי בגמילתו מהנשמה מלאכות ית, בוצע במערער פיום קנה, ובשלב מאוחר יותר, אף נקטע חלק מקנה הנשימה שלו, בשל היצרות. המערער עבר שיקום ממושך בבית לוינשטיין, ובהמשך החל לסבול מתסמיני ירידה בקוגניציה ודכאון.

בית משפט מינה מומחים רפואיים מטעמו , לבחינת נכותו של התובע עקב התאונה.

א. המומחה בתחום האורטופדיה, ד"ר נסים אוחנה, חיווה דעתו , כי למערער נכות אורט ופדית צמיתה בשיעור 20%, בגין הגבלה בינונית בתנועת עמוד השדרה הצווארי, אלא שמתוכם, יחס 14% בלבד, ל פגיעתו בתאונה ואת היתר – לשינויים ניווניים, על רקע גילו של המערער . המומחה חיווה דעתו, גם ביחס לשיעורי הנכות הזמנית של המערער – 100% למשך שלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה, 80%, 70% ו- 60% למשך החודשים הרביעי, החמישי והשישי לאחר התאונה, בהתאמה, ו- 50% , למשך שישה חודשים נוספים, עד תום שנה ממועד התאונה.

ב. המומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר אדם דרנל, חיווה דעתו, כי למערער נכות צמיתה בתחום זה, בשיעור 40%, אלא שעובר לתאונה, כבר לקה המערער בנכות פסיכיאטרית בשיעור 10%. מכאן, כי שיעור נכותו של המערער בתחום הפסיכיאטרי, כתוצאה מהתאונה, הינו 30%.

ג. המומחה בתחום הרפואה הפנימית, פרופ' ארדון רובינשטין, חיווה דעתו, כי שיעור נכותו של המערער בתחום זה, בשל מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל, היה 10% קודם התאונה, ושיעורו בעת מתן חוות הדעת, היה זהה. המומחה קבע , כי בתקופ ות בהן אושפז המערער, עמד שיעור נכותו בגין הסוכרת, על 40%, ועם סיום אשפוזו, חזרה דרגת הנכות והתייצבה על 10%.

ד. המומחה בתחום א.א.ג, ד"ר דורון הלפרין, חיווה דעתו, כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 50%, בגין טרכאוסטומיה (פיום קנה הנשימה) מתמדת, ואיבוד קול, בהתאם לתקנה 71(2)ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956. כן חיווה דעתו, כי למערער נכות בשיעור 10%, בשל ליקוי שמיעה, שאיננו נובע מן התאונה.

בפרק המסקנות בחוות דעתו, כתב המומחה לעניין נכותו של התובע בגין פיום הקנה: "לעניין הנכות הלרינגיאלית הרי שהתובע הינו תלוי טרכאוסטומיה ואינו מסוגל להפיק קול. כל נסיונות הטיפול השמרנים (הרחבות וטיפולי לייזר) כמו גם הרדיקלים (רזקציה של קנה) לא צלחו ואיני צופה לאפשרות של גמילה עתידית מהטרכאוסטומיה. לפי תקנות המל"ל הרי לפי סעיף 71-ב' תת סעיף 3 לעניין טרכאוסטומיה מתמדת כולל איבוד קול יש לפסוק 50% נכות צמיתה".

4. הצדדים לא בקשו לחקור מי מהמומחים מטעם בית המשפט. ביום 8.10.13, יום אחד בלבד לפני ישיבת ההוכחות, הגישו המשיבים, בקש ה דחופה למתן הוראות, במסגרתה הודיעו, כי ביום 7.10.13, התקבלו במשרד ב"כ המשיבים, מסמכים רפואיים עדכניים של המערער, לרבות מכתבים רפואיים (אשר צורפו לבקשה) , המלמדים על כך שבמהלך חודש אוגוסט 2012, אושפז המערער בבית החולים סורוקה, לצורך הוצאת צינור הנשימה (דקאנוליזציה). לבקשה צורף מכתב ב"כ המשיבים אל המומחה ד"ר הלפרין, ובו השאלה: "האם לנוכח סיכום האשפוז המצ"ב יש מקום לבדיקה חוזרת ו/או שינוי שיעור הנכות שנקבע על ידך". המשיבים בקשו מבית המשפט, לשקול דחיית ישיבת ההוכחות (אשר נועדה גם לשמיעת סיכומי טענות בעל פה, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 15.7.13), או לחילופין, לקיים את ישיבת ההוכחות, אך להמתין לקבלת תשובת המומחה. בשולי הבקשה הודיעו המשיבים , כי הם שומרים על זכותם , לזמן את המומחה ד"ר הלפרין , לחקירה, "... נוכח הממצאים החדשים שהתגלו".
הבקשה נדחתה בהחלטת בית המשפט מאותו יום, בין היתר, בנימוק כי "מדובר בתיק ישן ואין מקום לדחייה, שהרי מצבו הרפואי של התובע עלול להשתנות שוב ושוב".

הישיבה התקיימה, כמתוכנן , ביום 9.10.13 , ובמהלכה נחקרו עדי התביעה, וב" כ הצדדים, סיכמו טענותיהם בעל פה.

5. בפסק דינו, אימץ בית משפט קמא, את מסקנות המומחים בתחומי האורטופדיה, הפסיכיאטריה והרפואה הפנימית, אשר על מסקנותיהם, לא חלקו הצדדים.

על יסוד חוות דעת המומחה, נקבע בפסק הדין, כי ליקוי השמיעה, אינו נובע מן התאונה.

בית המשפט קמא, אימץ את קביעת המומחה ד"ר הלפרין, לפיה שיעור נכותו הצמיתה של המערער בתחום א.א.ג, בגין טרכאוסטומיה ואבדן קול, הינו 50%.

בית המשפט קמא, הביע את מורת רוחו מהתנהלות ב"כ המערער, אשר לא גילה במסגרת תצהיר עדותו הראשית של ה מערער, דבר הטיפול שעבר בחודש אוגוסט 2012 במסגרתו הוצאה הקנולה מגרונו, ופיום הקנה נסגר, וזאת, על אף שהתצהיר הוגש ביום 2.5.13, למעלה מ – 8 חודשים , לאחר ביצוע הפעולות האמורות. לעניין זה העיר בית המשפט קמא: "... יש ממש בטענת הנתבעת, כי... היה זה חודשים לאחר שהקנולה הוצאה, והתובעת חזר לדבר, גם אם באופן חלקי וזמני, ראוי היה כי ב"כ התובע יציין זאת במסגרת תצהיריו וראיותיו. התנהלות ב"כ התובע בעניין זה איננה התנהלות ראויה".

בית המשפט קמא קבע לעניין זה, כי שיקול סופיות הדיון, מחייב התעלמות מספקולציות והשערות, ביחס למצב התובע בעתיד , וכי אין מקום , להתיר שמיעת ראיות חדשות בגין כל שינוי במצב, שכן הדבר עלול להוביל להתדיינות אין סופית.

בהסתמך על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, אשר סקר כאמור, את הניסיונות לייתר את פיום הקנה, ולגמול את המערער מנשימה באמצעות קנולה, א שר כאמור לא צלחו, קבע בית המשפט קמא : " יודגש כי המומחה קבע 50% נכות צמיתה, לאחר ששקל את האופציה של הוצאת הקנולה, ולנוכח ההנחה כי הקנולה לא תוצא והתובע לא יחזור לדבר, לאחר נסיון כושל בעבר. יתכן שהעובדה שהתובע מסוגל לדבר כעת, לאחר שהקנולה הוצאה הייתה מפחיתה במידת מה את אחוזי הנכות, וייתכן שהם היו נותרים כפי שנקבע בחוות הדעת, על יסוד אותם שיקולים הקבועים בחוות הדעת.
יחד עם זאת, יש ממש בטענת ב"כ התובע כי מעיון במסמכים המעידים על מצבו הרפואי של התובע, עולה כי המצב משתנה באופן תדיר. כפי שטען ב"כ התובע, הטבה זמנית בהסרת הקנולה, איננה שינוי מהותי המלמד על ביטול הנכות. בעבר כבר נעשו ניסיונות להוצאת הקנולה, אלה לא צלחו והקנולה הוחזרה לגרונו של התובע. בנסיבות אלה קבע המומחה מטעם בית המשפט כי לא צפוי שיפור במצבו של התובע".

בהמשך הוסיף: " בעת שהתובע העיד בפניי, ניכר היה כי הוא מדבר בקושי רב ושלא באופן שוטף, כך שהדיבור לא חזר אליו באופן מלא ותקין.
המומחה שקל את האפשרות של הסרת הקנולה בעתיד, וחרף זאת קבע את אחוזי הנכות כפי שנקבעו. התובע מוזמן לאשפוז אף אוזן גרון בקרוב, ומעדותו עולה כי עניין השבת הקנולה עומדת על הפרק.
ראוי לזכור כי מדובר בתיק ישן ובתובע מבוגר. מצבו הרפואי השתנה על העת. כל הערכה לגבי עתיד שנותן מומחה מטעם בית המשפט היא הערכה בלבד, כאשר המצב עלול להשתנות לטובה או חלילה לרעה. יודגש כי ממילא עיקר המחלוקת בין הצדדים נגעה למידת העזרה לה זקוק התובע, ועזרה זו הינה בעיקר נוכח נכות פסיכיאטרית גבוהה ונכות אורתופדית.
סיכומו של דבר, לא שוכנעתי כי מדובר בשינוי מהותי וסופי המחייב בחינה מחדש של אחוזי הנכות שנקבעו ע"י המומחה.
בנסיבות אלה, למרות התהיות העולות מהתנהגות ב"כ התובע בכך שהעלים נתון חשוב זה בתצהיריו, אינני מוצא מקום להפחית אחוזי נכות מן הנכות שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט."

לפיכך, נקבע בפסק הדין, כי שיעור הנכות הרפואית המשוקלל הינו 69.9%.

6. בסיכומיו, טען ב"כ המערער, כי המערער אושפז בגין התאונה ותוצאותיה, במשך 91 ימים במצטבר, מאז התרחשה התאונה (עמ' 22 לפרו'). המשיבים לא חלקו על הטענה. בהתחשב בתקופת האשפוז המצטברת, אשר לא היתה כאמור נתונה במחלוקת, בהתאם לשיעור הנכות הרפואית שנקבע, ועל פי הוראות התקנות, פסק בית המשפט קמא לזכות המערער, פיצויים בסך 110,000 ₪, בראש הנזק של כאב וסבל .

בהעדר ראייה סותרת, אימץ בית המשפט קמא, את הממצא שנקבע בחוות הדעת האקטוארית מטעם המשיבים, לפיה מסתכמות גמלאות הסיעוד שקיבל המערער, יחד עם הגמלאות שעתיד לקבל בערכן המהוון, ב- 149,324 ₪. בית המשפט קבע, עם זאת: "אין ספק כי חלק מהסיוע שניתן על ידי המוסד לביטוח לאומי אינו קשור לתאונה, והוא בגין קשיים אחרים של התובע הקשורים במחלות אחרות ובגילו המבוגר. יחד עם זאת, ללא ספק הנכות הגבוהה בגין התאונה, בעיקר זו האורתופדית בסמוך לתאונה וזו הפסיכיאטרית בחלוף תקופת ההחלמה, הן בעלות תרומה ממשית לעניין הצורך בעזרה".

נוכח הנכויות הזמניות בתחום האורטופדי, בשנה הראשונה לאחר התאונה, העריך בית משפט קמא, את עזרת הזולת, לה נזקק המערער בתקופה זו , בכ- 3 שעות מדי יום, בעלות של 25 ₪ לשעת טיפול, ובסה"כ 34,000 ₪, מעבר לסיוע שקיבל מן המל"ל, וביחס לתקופה שחלפה מתום השנה הראשונה לאחר התאונה, ועד מועד מתן פסק הדין – 20 שעות עזרה בחודש, ובסה"כ, 32,000 ₪ מעבר לסיוע המל"ל. כן פסק לזכות המערער, על דרך של אמדן גלובאלי, סך 12,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעתיד. הפיצוי שנפסק בראש נזק של עזרת צד ג' בעבר ובעתיד יחד, הסתכם ב- 78,000 ₪, מעבר לגמלת המל"ל.

כן פסק בית המשפט קמא לזכות המערער, פיצוי בגין הוצאות רפואיות ואחרות, לעבר ולעתיד, בסך 12,000 ₪.

הפיצויים בראשי הנזק השונים, הצטברו, בה תאם לסיכום שערך בית המשפט קמא, ל סך 200,000 ₪, ולאחר ניכוי התשלומים התכופים ששולמו למערער, חויבו המשיבים לשלם למערער, סך 157,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

7. טענת המערער, לפיה נפלה טעות בחישוב תקופת האשפוז, לעניין פסיקת הפיצוי בגין כאב וסבל, אינה שנויה למעשה במחלוקת.

טענת המשיבים בהקשר זה הינה, כי ב"כ המערער, הוא שהטעה את בית המשפט, במסגרת סיכומי טענותיו, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בפני בית המשפט קמא, אך אינם חולקים, על תקופת האשפוז הנטענת בערעור.

ב"כ המערער טען כאמור, כי הטעות נפלה ברישום דבריו בפרוטוקול הדיון.

נראה, כי אין צורך להכריע, בשאלת מקור הטעות, אם כי הכף נוטה נגד טענת המערער. משמוסכם על הכל, כי תקופת האשפוז הנכונה הינה 215 ימים, ולא 91 ימים, ככתוב בפרוטוקול הדיון, עליו הסתמך בית המשפט קמא בפסק דינו, ברי, כי נכון לתקן את הטעות, ואין מקום לקפח את המערער, בשל כך.

סכום הפיצוי שיש לפסוק למערער, בראש נזק של כאב וסבל, בנתוני גילו, מועד התאונה, שיעור הנכות, ו – 215 ימי אשפוז, הינו 158,325 ש"ח, נכון למועד מתן פסק הדין ע"י בימ"ש קמא.

אציע אפוא לחברי, לקבל את ערעור המערער ולהעמיד את הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל ע"ס 158,325 ₪ , תחת הסך 110,000 ₪, שפסק בית המשפט קמא.

8. אשר לערעור שכנגד -

המשיבים טענו, במסגרת הערעור שכנגד, כי על בית המשפט קמא היה להורות על בדיקתו החוזרת של המערער, על ידי המומחה ד"ר הלפרין, נוכח המסמכים החדשים , מהם נלמד כי הקנולה הוצאה מגרונו של המערער, עוד בחודש אוגוסט 2012. לחילופין טענו, היה על בית המשפט קמא לקבוע, כי אין למערער נכות בתחום א.א.ג, או ששיעורה נמוך באופן משמעותי משנקבע, "...על כל המשתמע מכך לעניין גובה הפיצוי", דהיינו – הפחתת סכום הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל. זאת, באשר חוות דעת המומחה, לפיה למערער נכות צמיתה בשיעור 50%, התייחסה למצב של טרכאוסטומיה מתמדת ואבוד קול, בעוד עובר לדיון ההוכחות, לא התקיים המצב האמור, והמערער העיד כאמור, בקולו.

כן טענו, כי לא היה מקום לפסוק לזכות המערער, פ יצוי בראש נזק של עזרת הזולת, שכן לא הוכח, כי נזקק או שיזקק בעתיד לעזרת הזולת, מעבר לסיוע המל"ל. המשיבים הדגישו, כי נזק בגין עזרת הזולת בעבר, הינו נזק מיוחד הטעון הוכחה בראיות, כאשר המערער לא טען כי נזקק לעזרה בשכר, וביחס להיקף עזרת רעייתו, עומדות לפני בית המשפט, עדויות המערער ורעייתו בלבד, אשר אינן מהימנות.

המשיבים הוסיפו וטענו, כי משפסק בית המשפט קמא פיצוי למערער, בראש נזק של עזרת הזולת, היה עליו להפחית את מלוא שווי עזרת המל"ל, לרבות גמלת הסיעוד בסך של כ- 150,000 ₪.

9. ב"כ המערער ביקש להגיש, כראיות נוספות בערעור, מסמכים רפואיים, מהם עולה לכאורה, כי לאחר מתן פסק הדין, הורע מצבו של המערער, אשר שב ונזקק לטרכאוסטומיה , והינו תלוי שוב, בקנולה לצורך נשימה. בקשה זו נדחתה, ונקבע , כי הנימוקים יינתנו, במסגרת פסק הדין.

הטעם לדחיית הבקשה הינו, כי איננה עומדת בתנאים, אשר נקבעו בהלכה הפסוקה, לעניין הוספת ראיות בשלב הערעור. מדובר במסמכים, אשר נערכו לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט קמא, ועניינם, מצב רפואי המאוחר למועד פסק הדין . זאת, בעוד הערעור עוסק, בממצאי פסק הדין ומסקנותיו, בהתייחס למצב המערער , כפי שהוכח בפני בית משפט קמא.

10. סבורני, כי אין לקבל את טענות המשיבים במסגרת הערעור שכנגד, לעניין הנכות בתחום א.א.ג.

אקדים, כי אכן היה על המערער ובא כוחו, לגלות לבית המשפט ולמשיבים, כי המערער עבר טיפול, במסגרתו הוצאה הקנולה ונסגרה הטרכאוסטומיה, וכי יש לראות בחומרה , את המנעותם מגילוי עובדות רלוונטיות אלה, ביוזמתם, בזמן אמת. לפיכך, סבורני כי היה על בית המשפט קמא, להורות על בדיקה נוספת של המערער .

אלמלא גילו המתקדם של המערער, יתכן כי היה מקום במצב דברים זה, נוכח מה שנחזה כהסתרת מידע רלוונטי, להחזיר את הדיון אל בית המשפט קמא, ולהורות על בדיקה נוספת של המערער, חרף "גילו" של התיק בבית המשפט קמא, ע"מ לקבל תמונה מדוייקת יותר של מצב המערער , והשפעת הטיפול על נכותו. עם זאת, בהתחשב בגיל המערער, ובעמדתם ההוגנת של המשיבים, לפיה הערעור שכנגד לא היה מוגש, אילו נמנע המערער מהגשת הערעור, ונוכח המסקנות שתפורטנה להלן, סבורני כי אין להתערב בקביעת שיעור הנכות בתחום א.א.ג, וכתוצאה מכך, אין לקבל את טענת המשיבה, לעניין גובה הפיצוי שנפסק בראש הנזק של כאב וסבל.

מסקנת בית המשפט קמא, לעניין הנכות בתחום א.א.ג, נסמכה כאמור , על חוות דעת המומחה ד"ר הלפרין. חוות דעת זו הוגשה ביום 13.11.11, דהיינו, כמעט 4 שנים, לאחר התרחשות התאונה. בחוות הדעת, פורטו כאמור, ה טיפולים שעבר המערער במהלך השנים שחלפו, מאז התאונה ועד מועד בדיקתו, לרבות פעולות להרחבת קנה הנשימה, והוצאת הקנולה, אשר בעטיין חלה הטבה במצבו, אלא שלאחר זמן, שב ונזקק להחדרת קנולה לצורך נשימה. מסקנת המומחה נוכח כשלון טיפולים אלה בעבר, היתה כאמור: "כל נסיונות הטיפול השמרנים (הרחבות וטיפולי לייזר) כמו גם הרדיקלים (רזקציה של קנה) לא צלחו ואיני צופה לאפשרות של גמילה עתידית מהטרכאוסטומיה".

נוכח חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, אשר נערכה מספר שנים לאחר התאונה, תוך התייחסות לשינויים במצב, ולטיפולים שעבר המערער, במהלך השנים, נראה כי נסיון נוסף להוצאת הקנולה, לכשעצמו, אין בו די כדי לשנות את המסקנה, כי מדובר בנכות קבועה, מה גם שעובר לשמיעת הראיות, הוזמן המערער כאמור שוב לאשפוז.

יש חשיבות, גם להתרשמותו הישירה של בית המשפט קמא, מיכולת הדיבור של התובע, כאמור בפסק הדין: " בעת שהתובע העיד בפניי, ניכר היה כי הוא מדבר בקושי רב ושלא באופן שוטף, כך שהדיבור לא חזר אליו באופן מלא ותקין".

נוכח ממצאי המומחה ומסקנתו, סבורני כי לא נפל פגם במסקנת בית המשפט קמא, לפיה, השינויים הזמניים במצב המערער, אין בהם לשנות את שיעור נכותו הצמיתה.

11. שונה המסקנה, לעניין חלק הערעור שכנגד , המתייחס לפיצויים שנפסקו , בראש הנזק של עזרת הזולת. בית המשפט קמא , פסק פיצוי בראש נזק זה, נוכח שיעורי הנכות הפסיכיאטרית והנכות האורטופדית של התובע , הנובעים מן התאונה, אשר לדעת בית משפט קמא, הצריכו עזרת צד ג', מעבר לסיוע שניתן על ידי המל"ל.

לפני בית המשפט קמא עמדו לעניין זה , עדויות המערער ורעייתו. בית המשפט קמא, נמנע מלבסס ממצא עובדתי, על עדות המערער, בציינו, כי קשה להתרשם מחקירתו, משום שלא זכר פרטים רבים, לא הבין את השאלות , וניכר היה שהתקשה להשיב עליהן, בין היתר על רקע "... נסיגה בתחום הקוגנטיבי". ניתן משקל לכך שהמערער נמנע מלגלות, במסגרת תצהירו , כי הקנולה הוצאה, וכי יכולת הדיבור שבה אליו. כן ציין בית המשפט קמא, כי המערער לא יכול היה לפרט את טענתו , ל עניין ההוצאות שנגרמו לו לטענתו עקב התאונה, וכי במסגרת הקבלות שהגיש, נכללו גם מסמכים, הנוגעים למצבו הבריאותי של המערער , שאיננו קשור לתאונה.

לעניין עדות רעייתו של המערער, קבע בית המשפט קמא , בין היתר: "בחקירה בבית המשפט ביום 9.10.13, ניתן היה להתרשם ממאמץ של האשה להעצים את פגיעותיו של התובע כתוצאה מהתאונה, ולהפחית במגבלות שאינן נובעות ממנה".

בהעדר ראיות של ממש לצורך בעזרת צד ג' בעבר, מלבד עדויות המערער ורעייתו, פסק בית המשפט קמא, את הפיצוי בראש נזק זה, על בסיס הערכה, כמפורט לעיל – עזרה של 3 שעות ביום , מעבר לעזרה שניתנה על ידי המל"ל, בעלות של 25 ₪ לשעה, ובסה"כ 34,000 ₪ , בגין השנה הראשונה של אחר התאונה (אשר במהלכה , סבל המערער מליקויים, אשר בגינם נקבעו נכויות זמניות בתחום האורטופדי ), ועזרה של 20 שעות לחודש, מעבר לעזרת המל"ל, ביחס לתקופה שחלפה מתום השנה הראש ונה, ובסה"כ, 32,000 ₪. הפיצוי לעתיד בסך 12,000 ₪, נפסק כאמור, על דרך של אמדן גלובאלי.

לעניין גמלאות הסיעוד, המשולמות למערער על ידי המל"ל, קבע בית המשפט קמא: "אין ספק כי חלק מהסיוע שניתן על ידי המוסד לביטוח לאומי, איננו קשור לתאונה, והוא בגין קשיים אחרים של התובע, הקשורים במחלות אחרות ובגילו המבוגר. יחד עם זאת, ללא ספק הנכות הגבוהה בגין התאונה, בעיקר זו האורתופדית בסמוך לתאונה, וזו הפסיכיאטרית בחלוף תקופת ההחלמה, הן בעלות תרומה ממשית לעניין הצורך בעזרה".

בית המשפט קמא לא קבע, מהו שווי הגמלאות שיש לזקוף על חשבון מצבו של המערער הנובע מהתאונה, ולא ערך תחשיב , לצורך ניכוי שווי החלק הרלוונטי מתגמולי המל"ל. תחת זאת, בחר בית המשפט קמא כאמור, לאמוד את שווי העזרה לה נזקק המערער, מעבר לסיוע המל"ל.

אעיר, כי דרך המלך, לעניין זה, הינה פסיקת מלוא שווי עזרת הזולת לעבר ולעתיד, תוך ניכוי שווי תגמולי המל"ל, בגין חלק הנכות שמקורה בתאונה, מסכום הפיצויים הכולל. כאשר מדובר בנכות, אשר חלקה נובע מתאונה, בגינה מוגשת תביעה לבית המשפט, וחלקה נובע מסיבות שאינן קשורות לתאונה, יש לחשב את הסכום לניכוי, מתוך השווי הכולל של תגמולי המל"ל, בהתאם ליחס שבין שיעור הנכות הרפואית (המשוקלל) כתוצאה מן התאונה, ובין שיעור הנכות הכולל, כאשר לעניין זה לא יזקק בית המשפט לשיעורי הנכות שקבע המל"ל, אלא לחוות דעת המומחים שמונו על ידו במסגרת הדיון בתביעה [ור' לעניין זה, רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' , פ"ד נז(4) 350, וכן ע"א 2135/06 ארנון בולוטין נ' הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' (ניתן ביום 29.6.08)].

תוצאת חישוב ע"פ הכלל האמור, לעניין נכות המערער, הינה, כי חלק הארי - מעט למעלה מ - 88% - של נכותו, נובע מן התאונה, ובהתאמה, מסתכמים תגמולי המל"ל אותם קיבל ויקבל בעתיד, בגין פגיעתו בתאונה, בכ – 132,000 ₪.

סכום הפיצויים שפסק בית המשפט קמא, לזכות המערער, בראשי הנזק של עזרת הזולת לעבר ולעתיד – 78,000 ₪, בתוספת שווי תגמולי המל"ל בגין התאונה, כאמור לעיל - כ- 132,000 ש"ח, מסתכמים אפוא, בכ - 210,000 ש"ח. זהו למעשה סכום הפיצוי הכולל למערער בגין עזרת הזולת, ע"פ פסק הדין, קודם ניכוי שווי תגמולי המל"ל הנובעים מן התאונה.

סבורני, כי סכום זה, הינו גבוה במידה המחייבת התערבות, ביחס לנתונים שעמדו בפני בית המשפט קמא . זאת, בהעדר ראיה של ממש לעניין היקף העזרה לה נזקק המערער בפועל , בעבר, גם בעדויות המערער ורעייתו, וכאשר אין חולק על כך, שהמערער סובל מבעיות בריאות נוספות, מגוונות ולא קלות, אשר ברי , כי גם בגינן נזקק הוא לעזרה. יצויין בהקשר זה - מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט , בתחום הפסיכיאטרי, נלמד , כי גם עובר לתאונה, היה המערער תלוי במידה לא מבוטלת ברעייתו, אשר " ... נטלה על עצמה את הסידורים השונים כמו בבנקים", בשל קשיי ההתאקלמות שלו בארץ, והקושי ברכישת השפה העברית. נזכיר עוד, כי על פי חוות הדעת האמורה, לקה המערער עובר להתרחשות התאונה, בנכות פסיכיאטרית בשיעור 10%, על רקע פגיעה בתפקודו הקוגניטיבי, עקב תהליכי הזדקנות טבעיים. המומחה צפה גם, קשיים הולכים וגדלים בזיכרונו של המערער, בשל תהליכי הזדקנות בעתיד.

נוכח מכלול הנתונים, סבורני, כי נכון להפחית סך של 30,000 ₪ (בערכי יום מתן פסק דינו של בית המשפט קמא), מתוך הפיצוי שנפסק לזכות המערער , בראשי הנזק של עזרת הזולת לעבר ולעתיד.

14. לפיכך, אציע לחברי, לקבל את ערעורו של המערער, ולהעמיד את הפיצויים בראש נזק של כאב וסבל, על 158,325 ₪, ומצד שני, לקבל באופן חלקי את הערעור שכנגד, לעניין הפיצויים בראשי הנזק של עזרת הזולת, ולהפחית מתוך סכום הפיצויים סך 30,000 ₪ , כך שלפיצויים שנפסקו לזכות המערער בפסק דינו של בית המשפט קמא, יוסף סך של 18,325 ₪.
כל הסכומים – בערכי יום מתן פסק דינו של בית המשפט קמא.

בנסיבות האמורות לעיל, ונוכח התוצאה, אציע שלא לעשות צו להוצאות.

גד גדעון, שופט

סגנית הנשיא – השופטת ש. דברת , אב"ד:

אני מסכימה.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא

השופט א. ואגו:

אני מסכים.

אריאל ואגו, שופט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גדעון.
הערבון יושב למערער, באמצעות בא – כחו.

ניתן היום, א' תמוז התשע"ד, 29 ביוני 2014, בהעדר הצדדים.

שרה דברת, סגנית נשיא
אריאל ואגו, שופט
גד גדעון, שופט

שם הקלדנית: מיכל וקנין