הדפסה

סימון נ' בע"מ ואח'

בפני
כב' השופטת הלית סילש

תובע

אליעזר סימון

נגד

נתבעים

1.י.ש ס. השקעות בע"מ
2.יאיר שרון
3.גיתי כהן

פסק דין

לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבעים להשיב לידיו כספים אשר הועברו לידיהם מכוח פדיון פוליסות ביטוח או קרנות פנסיה.

בכתב התביעה טען התובע כי התקשר עם הנתבעים ביום 12.8.10 בהסכם במסגרתו היו הנתבעים 1-2 אמורים לאתר "זכויות רדומות", כספים או חסכונות של התובע ואשתו בחברות הביטוח (להלן: " הפוליסות"). בהסכם נקבע כי כנגד איתור זה, תהא הנתבעת 1 זכאית לעמלה בהיקף של 25% מתוך שווי הפוליסות (להלן: "הסכם ההתקשרות").
לשיטת התובע, בעת החתימה על ההסכם, הובהר לנתבעים 1-2 כי לתובע זכויות בחברות ביטוח שונות, אלא שהנתבעים טענו כי יכול וישנן פוליסות נוספות ועל כן קיימת הצדקה להתקשרות, לרבות על דרך של חתימה על ייפוי כוח לטובת הנתבעים, והכל מתוך מטרה לאתר את אותן פוליסות בלתי ידועות.
מספר ימים לאחר ההתקשרות הודיע הנתבע 2 לתובע כי איתר פוליסות רדומות בהיקף של עשרות אלפי שקלים וביקש מהתובע לאשר לו מימוש הסכומים האמורים על ידי העברתם לחשבון הבנק של התובע.
התובע נתן הסכמתו לפדיון פוליסות אלו, אלא שבדיעבד התברר לו כי עסקינן באותן פוליסות להן היה מודע מלכתחילה ואשר אף הוצגו בפני הנתבעים במועד ההתקשרות.

בנוסף, בשלב מאוחר יותר, נודע לתובע כי הנתבעים פנו בבקשה לפדיון כספי הפנסיה הצבורים שלו בחברת מנורה , תוך שימוש במסמכים מזויפים.
מסמכים אלו כללו, בין היתר, ייפוי כוח נוטריוני, עליו חתומים לכאורה התובע ואשתו, ואשר אושר על ידי הנתבע 3, אלא כי לשיטת התובע, מעולם לא פגש בנתבע 3 ולא חתם על אותו ייפוי כוח.

בכתב התביעה נטען כי כפועל יוצא של התנהלות הנתבעים , נמשכו ונפדו כספים בהיקף נרחב מחברות הביטוח, תוך שהתובע נדרש לשלם לרשויות המס סכומים ניכרים בשל פדיון מוקדם .
הוסיף התובע וטען כי חלף העברת כספי הפדיון לחשבון הבנק של התובע, הועברו כלל הסכומים לחשבון נאמנות שנפתח על ידי הנתבע 3 ומשם, נמשכו באופן מלא, תוך שהם מותירים את החשבון ריק.

לשיטת התובע כל הנתבעים פעלו תוך הפרת חובת תום הלב, הטעייה, הפרת חובה חקוקה (בעיקר זו הנוגעת לחוק הגנת הצרכן), רשלנות, תרמית ועשיית עושר.
באשר לנתבע 3, שהינו עורך הדין של הנתבעת 1, טען התובע כי נתבע זה אישר י יפוי כוח מזויף, פעל בניגוד לחובות הנאמנות שלו, וסייע בידי הנתבעים 1-2 בכל מעשיהם.

במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעים כי התובע חתם על הסכם ההתקשרות לאחר שניתנה לו האפשרות לקרוא ולעיין בהסכם.
התובע לא הציג בפני הנתבעים תיק ביטוח, מידע או נתונים כלשהם לעניין קיומן של הפוליסות, אלא ביקש סיוע באיתור פוליסות.
כל טענותיו לעניין ידיעתו דבר קיומן של פוליסות שונות, הועלו אך בדיעבד.

למעלה מכך, בהסכם ההתקשרות עצמו נתנה לתובע האפשרות לסייג או להגביל את היקף השירותים וזאת ביחס לפוליסות או חברות ביטוח מסוימות, אלא שהתובע בחר שלא לעשות כן.

גם לאחר החתימה על הסכם ההתקשרות, לא הועלתה על ידי התובע טענה כלשהי, באשר לתוכנו או מהותו של ההסכם, אלא שטענות אלו, הועלו לראשונה, שעה שהתובע נדרש לשלם את העמלה המוסכמת לנתבעת 1. רק משהובהר לתובע, על ידי הנתבעת 1, כי היא עומדת על כל זכויותיה לעניין גביית העמלה, מצא התובע, לראשונה , לטעון טענות ביחס ל התקשרות בין הצדדים ושירותיה של הנתבעת 1.

באשר לפדיון הכספים טענו הנתבעים כי התובע עצמו חתם על טופסי הפדיון, ומכאן שידע היטב מהן הפוליסות אשר ביחס אליהן מתבקשת העברת הכספים.
עוד טענו הנתבעים כי מסמכי הפדיון, ביחס לשלוש חברות הביטוח, לא זויפו, אלא נחתמו על ידי התובע, ולפי בקשתו.
גם ביחס לטענת זיוף ייפוי הכוח, הכחישו הנתבעים, מכל וכל, כל טענה של זיוף.

באשר להעברת הכספים לחשבון הנאמנות, טענו הנתבעים כי היה זה התובע אשר ביקש, בעל פה ובהעדר פנקס שיקים, כי ייפתח חשבון נאמנות על ידי הנתבע 3, והעברת הכספים מחשבון זה לחשבון הנתבעת 1, נעשתה בהתאם להסכם ההתקשרות.

בכל הנוגע לגביית מלוא הסכום שהופקד בחשבון הנאמנות טענו הנתבעים כי היקף הסכום המגיע לנתבעת 1, נגזר מסך הסכומים המצוי ים בכלל הפוליסות אשר אותרו על ידי הנתבעת 1, ולא רק מתוך הפוליסות אותן ביקש התובע לפדות.

בהינתן כי הנתבעת 1 איתרה עבור התובע פוליסות רבות, כמפורט בנספח א1 לתצהיר הנתבע 2, היה מקום להעברת מלוא הסכום שהתקבל מ חשבון הנאמנות לרשותה של הנתבעת 1, כפי שאכן נעשה.

הוסיף הנתבע 2 וטען כי הינו מנהל שכיר בנתבעת 1 וכי ההתקשרות והתנהלות התובע נעשתה מול הנתבעת 1 בלבד, תוך שלא קיימת כל עילת תביעה אישית כנגדו, וממילא לא הוכח שקיים מקום לחייבו בתשלום כלשהו.

הנתבע 3 מצידו חזר והחזיק אחר טענות הנתבעים 1-2 והוסיף כי מעולם לא זייף או סייע בזיוף מסמך כלשהו, וכל פעולותיו נעשו כדין.
עוד טען הנתבע 3 כי פעל כבא כוחה של הנתבעת 1, לא קיבל לידיו באופן אישי סכום כלשהו מתוך פדיון כספי הפוליסות של התובע , ולא ניתן לחייבו בתשלום שמקורו במערך היחסים שבין הנתבעים 1-2 לבין התובע.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, ובמסמכים השונים אשר צורפו לתיק בית המשפט, תוך שנתתי דעתי לעדויות הצדדים וסיכומיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי כנגד שלושת הנתבעים. טעמיי להלן.

הפוליסות שנפדו ונתונים כספיים
כאמור, בכתב התביעה טען התובע לפדיון של שלוש פוליסות.

לצורך הבהרת התמונה העובדתית, יפורטו נתוני אותן פוליסות, שיעור המס שנגבה, והסכום שהועבר ביחס לכל אחת מהן, לחשבון הנאמנות:

א. פוליסה בהפניקס חברה לביטוח בע"מ - פוליסה מס' 0285166005 אשר היקף הכספים שנצברו במסגרתה עמד על 26,053 ₪. שיעור המס שנוכה עמד על 9,116 ₪, ומכאן כי הסכום שהועבר לחשבון הנאמנות עמד על סך של 16,937 ₪. (בעניין זה ראה עמודים 20, 135, 136, 137 ו- 138 לנספחי תצהיר התובע). (להלן : "פוליסת הפניקס")

המסמכים הנוגעים לבקשה לפדיון פוליסת הפניקס נושאים תאריך של יום ה- 1.9.2010 .
הכספים התקבלו לכאורה ביום 15.9.2010 בחשבון הנאמנות (ת/3).

ב. פוליסה בהראל חברה לביטוח בע"מ- פוליסה מס' 501029014 אשר היקף הכספים שנצברו במסגרתה עמד על 44,700 ₪. שיעור המס שנוכה עמד על 15,635 ₪, ומכאן כי יתרת הכספים שהועברו עמדה על 29,065 ₪. בעניין זה ראה עמודים 140-142 לנספחי תצהירי התובעים) (להלן: "פוליסת הראל").

המסמכים הנוגעים לבקשת לפדיון פוליסת הראל נושאים תאריך של יום ה- 1.9.2010
הכספים התקבלו לכאורה ביום 15.9.2010 (ת/3)

ג. פוליסה במנורה מבטחים – פוליסה מס' 7784333 אשר היקף הכספים שנצברו במסגרתה עמד על 56,706 ₪. שיעור המס שנוכה עמד על 19,861 ₪ , ומכאן כי היתרה עמדה על סך של 36,886 ₪. (בעניין זה ראה עמודים 131-133 לנספחי תצהירי העדות הראשית של התובעים (להלן: "פוליסת מנורה").

ייפוי הכוח הממוען למנורה מבטחים נושא תאריך של יום 15.8.2010.
המסמכים הנוגעים לבקשת לפדיון פוליסת מנורה נושאים תאריך של יום ה- 31.8.2010
הכספים התקבלו לכאורה ביום 18.11.2010

במסגרת ישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 13.11.2012 התברר כי ביחס לפוליסות הפניקס והראל, עלה בידי התובע לקבל בחזרה את הכספים ששולמו לרשויות המס וזאת כנגד הפקדת כל הסכום שנמשך, בחזרה לאותן פוליסות , ממקורות עצמיים.

בהתייחס לפוליסת מנורה מבטחים, לא עלה בידי התובע לקבל את החזרי המס, או להשיב מצב לקדמותו, כך שהוא עותר להשבת מלוא הסכום שעמד לרשותו קודם למועד הבקשה לפידיון.

הסכם ההתקשרות מיום 12.8.10, תוכנו והשלכותיו

טענתו הבסיסית של התובע, בהליך שבפני, הייתה כי הנתבעים ידעו על קיומן של פוליסות שונות שלו, שכן הוצג בפניהם על ידו, תיק הביטוח, אלא שהובטח לתובע על ידי הנתבע 2, כי האיתור יתייחס רק לפוליסות שאין הוא מכיר או פוליסות "רדומות".
לשיטת התובע, הוא נתן אמון בנתבע 2 אשר הציג בפניו מצגים שונים, וזאת הן בשלב שקדם להתקשרות והן ימים ספורים לאחר החתימה על ההסכם, משטען כי אותרו על ידו כספים בפוליסות רדומות, אשר מכוחן התובע זכאי ל כאורה לקבל לידיו עשרות אלפי שקלים.
על בסיס אמון זה של התובע בנתבע, נחתם ההסכם עצמו, ובהמשך נחתמו טופסי הבקשות לפדיון לחברות הביטוח הראל והפניקס, ו אף ניתן שיק מבוטל לצורך הפקדת הכספים בחשבון התובע.

מאידך, טענו הנתבעים כי הסכם ההתקשרות לא התייחס לפוליסות "רדומות" או "פעילות", ופעילות הנתבעת 1 לא סויגה בדרך כלשהי.

הנתבעים שבו והפנו להסכם ההתקשרות עצמו וטענו כי הוא משקף את ההסכמות שהיו בין הצדדים, ומכאן כי היה מקום לפעול בהתאם להוראותיו, וזאת בלבד.

לכאורה נוכח האמור לעיל, המחלוקת הראשונה אליה נדרשתי הינה ביחס לשאלה האם יש לפרש את הסכם ההתקשרות על בסיס הכתוב בו בלבד, או שמא על בסיס קיומן של נסיבות חיצוניות נוספות, אם וככל שהוכחו בפני.

במסגרת ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ פ"ד מט(2) 265, (להלן: "פסק דין אפרופים"), קבע בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא דאז ברק , כי חוזה מתפרש לפי אומד דעתם של הצדדים אשר נלמד הן מלשון החוזה והן מהנסיבות החיצוניות שלו. במהלך השנים חל שינוי במגמה זו של בית המשפט העליון ונדמה היה כי נקודת הכובד שבה והופנתה לכתובים עצמם, ולא לנסיבות חיצוניות המלמדות על כוונה זו או אחרת. ניתן לראות בעניין זה לדוגמא את פסק הדין בעניין ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' (פורסם בנבו) .
בהמשך, גם התקבל בכנסת תיקון לחוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים"), שם לכאורה הושם דגש מחודש, להסכמות הכתובות, כפשוטן.
אלא, שעיון בפסיקתו של בית המשפט העליון מהשנתיים האחרונות, ובכוונתי בעיקר לרע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חב' לתביעות בע"מ בשם מגדל חב' לביטוח ואח' (פורסם בנבו), כמו גם דנ"א 1797/12 ליסטר נ' פרידנברג ואח' אשר ניתן אך ביום 16.8.12 (פורסם בנבו), מלמד כי בית המשפט העליון מצא לחזור ולעשות שימוש בהלכת אפרופים, לצורך פרשנותו של הסכם.

על בסיס כל אלה, דומה כי פסיקתו של בית המשפט העליון מכוונת כיום למסקנה על פיה נדרש בית המשפט ליתן דעתו להסכם ההתקשרות, תוך בחינת ההוראות החוזיות עצמן, כמו גם הנסיבות החיצוניות להסכם, ככל שהוכחו וככל שהיה בהן כדי ללמד על כוונת הצדדים.

הוראות הסכם ההתקשרות :
אקדים ואציין כי הסכם ההתקשרות עצמו ( אשר צורף כנספח 5 לתצהיר התובעים ועמוד 120 מתוך עמודי הנספחים לתצהיר), הוא הסכם שבין התובע ואשתו מחד, לבין הנתבעת 1 מאידך . הנתבעים 2 ו – 3 אינם צד להסכם.

בנוסף, אין ההסכם כולל, מילולית, אבחנה בין פוליסות "רדומות" לפוליסות "פעילות", ולמעשה מונחים אלו, כלל לא מצאו ביטוים באותו מסמך.

עוד כולל הסכם ההתקשרות הוראה (סעיף 5 להסכם), כי במקרה בו איתרה הנתבעת 1 כסף המופיע על שמו של הלקוח כמובטח ו/או כבעל פוליסה למעט הסייגים המנויים לעיל, אם קיימים כאלו בהסכם (להלן- "הסכ ום שאותר"), מתחייב הלקוח לשלם לנתבעת 1 עמלה בשיעור 25% בת וספת מע"מ כחוק, ממלוא הסכום שאותר על ידה.

דהיינו, לצורך הזכאות לקבלת העמלות, או קביעת גובהה של העמלה, אין משמעות להחלטתו של הלקוח האם לפדות את הפוליסה אם לאו.

מאידך, מטרת ההסכם הינה: " איתור מלוא זכויותיו של הלקוח כמבוטח ו/או כבעל פוליסה "
(ראה לעניין זה את ה-"הואיל" הראשון של ההסכם).

נהיר כי איתור כזה, אינו נדרש ביחס למה שהלקוח כבר יודע אודותיו.

בעניין זה ביקשו הנתבעים להפנות את שימת הלב להוראות סעיף 2 להסכם בו נקבעה ההוראה הבאה:
"2. מוסכם על הצדדים כי החברה תפעל לאיתור כספים המופיע על שם הלקוח כמבוטח ו/או בעל הפוליסה מכל סוג בכל חברות הביטוח , למעט הפוליסות שלהלן __________ ובחברות הביטוח שלהלן __________(להלן : "הסייגים"). "

אין חולק כי התובע לא הוסיף על גבי ההסכם הוראה כלשהי ביחס לפוליסות להן היה לדבריו מודע באותה עת, או לחברות ביטוח שהוא מבקש כי לא ייבחנו על ידי הנתבעת.

התובע נשאל, במסגרת חקירתו הנגדית האם קרא את הסכם ההתקשרות קודם חתימתו, והשיב כי קרא את ההסכם "חלקית". (ראה בעניין זה עמוד 11 שורה 22 לפרוטוקול הדיון).
בהמשך, טען התובע כי חתם על כלל המסמכים "בלאנקו" משום שסמך על הנתבע 2. (בעניין זה ראה עמוד 12 שורה 11 לפרוטוקול הדיון).

על בסיס נתונים אלו, נדרשתי לשלוש שאלות מהותיות נוספות כדלהלן :

א. האם הוכיח התובע כי ידע על קיומן של הפוליסות;
ב. האם הוכיח התובע כי הציג בפני הנתבע 2 דבר קיומן של אותן פוליסות
ג. מה המשמעות המשפטית שיש לייחס לידיעה זו של הצדדים, ככל שהוכחה בפני.

ידיעת התובע דבר קיומן של הפוליסות והצגת הנתונים לנתבעים

לאחר שנתתי דעתי לכלל הראיות בתיק זה, נחה דעתי כי התובע ידע על קיומן של פוליסות הראל, הפניקס ומנורה, כמו גם על פוליסות נוספות שעמדו לרשותו, וחשוב מכך, כי הציג נתונים אלו בפני הנתבע 2, קודם התקשרותם של הצדדים בהסכם.

התובע הציג והגיש לתיק בית המשפט עשרות רבות של מסמכים ודוחות אשר נשלחו אליו במהלך מספר שנים קודם האירועים נשוא התביעה והמתייחסים לפוליסות וכספים אשר עמדו לרשותו, כמפורט להלן :

ביחס לפוליסת הפניקס, צירף התובע דוחות שנתיים המתקבלים מהגוף המוסדי ואשר יש בהם פירוט רב לרבות זה המתייחס להפקדות, יתרות, וותק ועמלות (להלן: "הדו"ח השנתי"), לשנים 2004-2007 וכ ן מינוי סוכן פנסיוני בשנת 2005, דהיינו מינויו של מר מידלדורף.

ביחס לפוליסת הראל, צירף התובע דוחות שנתיים לשנים 2004-2007.

ביחס לפוליסת מנורה, צירף התובע דוחות שנתיים לשנים 2005-2008, וכן הוראת הצטרפות במעבר בין מבטחים ל -מנורה, מינוי סוכן בשנת 2005 וחשוב מכך, אישורי הפקדות חודשיות בשנת 2010 , היא השנה בה התקשרו הצדדים ונפדו הכספים, כולל דו"ח רבעוני באותה שנה.

יצוין כי התובע צירף גם נתונים הנוגעים לחברות נוספות כגון קרן השפע, ישיר גמל ומבטחים.

איני סבורה כי התובע נדרש ל"איתור" של כספים המצויים בידי חברות אשר ביחס אליהן נשלחו ונתקבלו על ידו, מידי שנה, דוחות מסודרים מהגופים המוסדיים השונים הכוללים בחובם את כל המידע באשר לזכויותיו.

איני סבורה כי אדם כלשהו נדרש ל"איתור" פוליסה, אשר ביחס אליה הוא מפקיד, מידי חודש, כספים שונים, כפי שהיה במקרה של פוליסות מנורה.

בנוסף, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי התובע מינה, בשנת 2005, את מר מידלדורף כסוכן פנסיוני, ומכאן שניזון ממנו בכל הנוגע לפוליסות אשר טופלו על ידו, לרבות פוליסת מנורה ופוליסת הפניקס.

אני ערה לטענות הנתבעים על פיהן יכול היה התובע לכאורה לבקש לקבל את המסמכים והדוחות השנתיים של חברות הביטוח, בדיעבד מהחברות השונות, אלא שעיון במסמכים השונים שצורפו על ידי התובע כנספח 1 לתצהירו ( עמודים 8-109 לנספחי תצהיר העדות הראשית) מלמד כי חלק לא מבוטל מן המסמכים נושא תאריך הדפסה המתייחס לשנים הרלוונטיות, דהיינו לשנים 2004 עד 2008. כך לדוגמא דו"ח שנתי לשנת 2008 של הפניקס, אשר בהתאם להוראות הדין נשלח בחודש מרץ של השנה העוקבת, הודפס ביום 20.3.2009 (בעניין זה ראה עמוד 31 לנספח 1 לתצהיר התובע).
כלומר, לא מדובר במסמכים אשר הופקו בדיעבד, אלא כאלה אשר הודפסו ונשלחו בזמן אמת .

אדגיש כי המסמכים שצורפו על ידי התובע לתצהיר העדות הראשית מטעמו, אינם מלמדים רק על ידיעה בדבר קיומן של הפוליסות, אלא גם על התנהלות ברורה של מעקב, במשך שנים, אחר הכספים והפוליסות.
קיומם של דוחות שנתיים ושמירתם במשך שנים ארוכות (נספח 1 לתצהיר התובע);
מינויו של סוכן פנסיוני בשנת 2002(ראה תצהירו של מר מידלדורף סעיף 4);
תשלומים חודשיים לפוליסת מנורה;
בקשה אקטיבית של התובע להקפאת פוליסת ביטוח מנהלים ולפתיחת קרן פנסיה (היא פוליסת מנורה);
הגדלת סכומי ההפרשות לפוליסת מנורה במהלך השנים;

כל אלו, אינם מלמדים על כך שהתובע היה חסר ידע או נתונים, אלא שיש בהם כדי תמיכה ברורה בגרסתו על פיה הציג בפני הנתבע 2 את תיק הביטוח שברשותו, והנתבע 2 היה מודע לו היטב כבר במועד ההתקשרות בין הצדדים.

חשוב מכך, מצאתי את עדותו של התובע בפני כמהימנה וכזו אשר תואמת את גרסתו, כמו גם את המסמכים שנלוו לתצהירי העדות הראשית מטעמו.

ויודגש, איני מתעלמת מן העובדה כי התובע התרשל בדרך התנהלותו מול הנתבעים, שעה שלא קרא את המסמך עליו הוא חותם, לא סייג את נתוני חברות הביטוח עליהן ידע ובהמשך אף חתם על חלק ממסמכי הפדיון.
יחד עם זאת, אין ברשלנות זו כדי לשנות את הנתון העובדתי הפשוט שהוכח בפני, ואשר על פיו התובע ידע על קיומן של הפוליסות.

נתתי אמון בעדותו של התובע בפני, על פיה מסר לנתבע 2, במועד הפגישה בין הצדדים את הפרטים הנוגעים לפוליסות הביטוח אותן הוא מכיר, ואשר אינן דורשות "איתור".
התרשמותי הבלתי אמצעית מהתובע הייתה כי התובע הינו אדם ישר.
התובע לא הסתיר במסגרת חקירתו הנגדית את מחדליו שלו בדרך התנהלותו מול הנתבע 2, את העובדה כי לא קרא את ההסכם כדבעי, או כי ביקש להגיע עם הנתבעים להסדר, לרבות כזה במסגרתו תשולם להם עמלה בהיקף של כ-13,000 ₪.
דווקא עדות כנה זו, אשר בחלקה מתייחסת לנתונים שלא היה בהם לכאורה כדי לסייע לעניינו של התבוע בהליך שבפני, מלמדת כי לא מדובר באדם מתוחכם אשר מבקש בדיעבד לחמוק מהתחייבות כספית (כפי הנטען על ידי הנתבעים).

התרשמתי כי התובע הינו אדם מן היישוב, לא צעיר בגילו, אשר עבד למחייתו במשך עשרות שנים, וביקש לאמץ חלום במסגרתו יקבל לידיו עשרות אלפי שקלים, מפוליסות נעלמות שיאותרו על ידי הנתבעים. מקורו של חלום זה, הוא במצגים שהוצגו על ידי הנתבעים 1-2 (בעניין זה ראה עדותו של התובע בעמוד 16 לפרוטוקול הדיון).

מאידך, מצאתי את עדותו של הנתבע 2 בפני כחסרה, כזו אשר לא מצאתי לתת בה אמון, שעה שהיא עומדת בסתירה למסמכים ועדויות אחרות שהוצגו בפני. מצאתי פער של ממש בין עדותו של הנתבע 2 במסגרת חקירתו הנגדית, לאמור בתצהיר העדות הראשית מטעמו, וכן פער בין עדותו לבין המסמכים אשר צורפו כראיות לתיק בית המשפט.

כך לדוגמא בכל הנוגע למסמכי איתור הפוליסות על ידי הנתבעת 1 , המהוות לשיטת ה נתבעים את המקור לזכאות לקבלת העמלה.
הנתבעים לא הציגו ולו מסמך אחד בודד, למעט נספח א(1) שהינו טבלה כללית שנערכה על ידם והמתייחסת לפוליסות של התובע. באופן תמוה , שלושת החברות הראשונות המופיעות בה הן אלו המתייחסות לפוליסות הפניקס, הראל, ומנורה.

אילו באמת נדרשו הנתבעים לאיתור הפוליסות, ניתן היה לצפות כי יציגו מכתבי פנייה לחברות הביטוח, תיק לקוח, תרשומות פנימיות, העתקי התשובות שהתקבלו מאותן חברות, או כל מסמך אחר המלמד על מתן השירות באופן מעשי . דבר מאלה לא הוצג.

הנתבע 2 נשאל ביחס לכך במסגרת חקירתו הנגדית, וטען כי המסמכים מצויים במשרדי הנתבעת 1, הגם שהוא אינו סבור כי היה עליו להציג את החומר, שעה שהוא נתבע. (בעניין זה ראה עמוד 22 שורות 10-16 וכן עמוד 31 שורות 8-11 לפרוטוקול הדיון).

גישה זו של הנתבעים 1-2 אינה סבירה בעיני.
בשורש טענות הנתבעים לעניין זכאותם לקבלת העמלה, מצויה ההנחה כי השירות שנתבקש, ניתן בפועל.
בנסיבות אלו, אי הצגת המסמכים הרלוונטיים לעניין עצם הפנייה וקבלת המידע, מקשה על קבלת גרסתם של הנתבעים על פיה קיבלו את החומר ממקורות חיצוניים, ואין מקור ידיעתם את דבר קיומן של הפוליסות מן המסמכים אשר צורפו והוצגו על ידי התובע עצמו.

אציין כי התובע חתם על הסכם ההתקשרות ביום 12.8.2010.
הדו"ח הנטען על ידי הנתבעים נושא תאריך של יום ה- 30.8.2010, דהיינו כשבועיים וחצי לאחר חתימת הסכם ההתקשרות בין הצדדים .
הטענה על פיה הנתבעים פנו לכל חברות הביטוח בבקשה לקבלת מידע, וקיבלו את כל הנתונים בפרק הזמן הנקוב (כאשר מדובר בתקופה שקדמה להוראות העוסקות במסלקה פנסיונית), שעה שלא הוצג ולו מסמך בודד המלמד על פנייה כאמור, מקשה על קבלת גרסתם של הנתבעים, ולמעשה מכוונת למסקנה כי לנתבעים לא היה צורך לפנות או לחפש דבר, שכן קיבלנו כבר את כל הנתונים מהתובע עצמו, קודם ההתקשרות.

אני מוצאת גם לציין כי לא אך שהנתבעים 1-2 לא צירפו את המסמכים לתצהירו של הנתבע 2, אלא שאפילו הטבלה שנערכה על ידם וצורפה כנספח א1 לתצהיר הנתבע 2, הוגשה לראשונה כנספח לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 2, ולא גולתה קודם לכן במסגרת תצהיר גילוי המסמכים.

הנתבע 2 נשאל ביחס לכך במסגרת חקירתו הנגדית כדלהלן :
"ש. אפוא המסמכים שקיבלת מחב' הביטוח.
ת. בחברה הנתבעת 1.
ש. לא נראה לך רלוונטי לצרף את כל החומר על כל מה שעשית.
ת. לא. הדו"ח כפי שצירפנו אותו בשלב מאוחר בתצהיר כדי שהלקוח לא ישתמש במידע כנגדנו בטענה כאילו הוא ידע בדבר הממצאים כשפועל הוא לא החריג ולא ידע על הממצאים כי לו ידע יכול היה להחריג" (ראה בעניין זה עמוד 22 שורות 11-15 לפרוטוקול הדיון).

תשובות אלו של הנתבעים 1-2 במסגרת חקירתו של הנתבע 2, עומדות בסתירה לתשובות אחרות שנתנו על ידי הנתבע 2 במסגרת חקירתו הנגדית.

מחד, מן האמור בחקירתו הנגדית של הנתבע 2 עולה כי הדו"ח לא צורף בשל החשש כי התובע יעשה בו שימוש כנגד הנתבעים במסגרת ההליך, ומתוך מטרה לחמוק מתשלום.

מאידך, טענו הנתבעים כי התובע בחר לפדות את הפוליסות השונות לאחר שנמסר לו מידע ביחס לפוליסות, על ידי הנתבעת 1. (ראה לדוגמא סעיף 31 לתצהיר הנתבע 2).
בחקירה הנגדית הוסיף הנתבע 2 וטען :
"אני נותן לו את הממצאים הוא מחליט מה הוא רוצה לפדות ומה לא."
(לעניין זה ראה עמוד 25 שורות 3-4 לפרוטוקול הדיון).

מחד טענו הנתבעים כי הדו"ח , אשר כאמור נושא תאריך של 30.8.2010, הועבר לידי התובע ושימש אותו כבסיס להחלטותיו לחתום על מסמכי הפדיון של פוליסות הראל, הפניקס ומנורה.
מאידך, טען הנתבע 2 במסגרת החקירה הנגדית כי המידע הועבר לידי התובע במסגרת פגישה במשרד רק לאחר הפדיון והעברת הכספים מחברות הביטוח. (ראה בעניין זה עמוד 22 שורות 18-19 לפרוטוקול הדיון, וכן סעיף 33 לתצהיר העדות הראשית).

התרשמתי כי הנתבע 2 "מדלג" מטענה עובדתית אחת לאחרת , תוך ניסיון להתאמתה לטיעוניו, וזאת גם מקום בו שתי הטענות, אינן יכולות לדור, זו בכפיפה לזו.
אם קיבל התובע מידע מהנתבעת 1 ופעל על פיו לצורך פדיון הפוליסות, אין עוד כל צורך בהסתרת המידע ביחס לאותן פוליסות.
מאידך, אם לא קיבל התובע מידע כלשהו ביחס לאותן פוליסות, ולא ידע על קיומן, לא ברור על בסיס מה הוחתם על טופסי פדיון.

הנתבעים חזרו וטענו כי הפנייה הראשונה לתובע נעשתה על ידי פקידה/נציגה של הנתבעת 1, המציעה את שירותי האיתור של החברה.
הנתבע 2 טען במסגרת חקירתו הנגדית כי אותה פקידה מבהירה ללקוח ות כי השירות יחול ביחס לכלל חברות הביטוח והפוליסות, למעט אלו שיוחרגו.
דהיינו, לשיטת הנתבעים, מדובר בהבהרה מפורשת שניתנת ללקוח קודם התקשרותו בהסכם.
(ראה לעניין זה עמוד 18 שורות 8-13 לפרוטוקול הדיון).

על אף שמדובר בנתון עובדתי מהותי, אשר יש בו כדי ללמד לכאורה על כוונת הצדדים ודרך התנהלות הנתבעים, הוא לא נזכר כלל במסגרת תצהירו של הנתבע 2.
בנוסף, לא הוגש תצהיר מטעמה של הפקידה אשר יצרה קשר עם התובע, ולא נתבקש זימונה למתן עדות.
משנשאל הנתבע 2 מדוע לא צורף תצהירה של הפקידה השיב כי לשיטתו, אין לכך רלוונטיות, מקום בו קיים הסכם חתום בין הצדדים. (ראה בעניין זה עמוד 18 שורה 20 לפרוטוקול הדיון).

הנתבע 2, אשר פגש בתובע במועד החתימה על ההסכם בין הצדדים, טען במסגרת חקירתו הנגדית כי בפגישה חדשה עם לקוח, הוא מציין מפורשות את האפשרות להחרגה של הפוליסות, וכי פעל כך גם ביחס לתובע.
לשיטתו של הנתבע, על אף הסבר זה, ביקש התובע בדיקה כוללת, ללא החרגה, שעה שהוא יודע כי הפריש כספים רבים לחברות הביטוח אך לא יודע מה עלה בגורלם.
הוסיף הנתבע וטען כי שאל את התובע איזה פוליסות יש לו, והתובע השיב כי אינו יודע.
(בעניין זה ראה עמוד 18 שורות 21-29 לפרוטוקול הדיון).
גרסה זו של הנתבע 2 לא מצאה ביטויה במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמו, וממילא אינה סבירה בעיני בהינתן יתר הראיות בתיק.

גם ביחס לסוגיות שאינן נוגעות במישרין להתקשרות החוזית הראשונית בין הצדדים נמצאו בעדותו של הנתבע 2 סתירות של ממש.
כך לדוגמא לעניין מספר הפגישות אליהן הגיע התובע במשרדי הנתבעת 1.

במסגרת שאלון שנשלח לנתבעים (ת/1) נשאל הנתבע 2 באילו תאריכים הגיע התובע למשרדי הנתבעת 1, ועם מי נפגש (ראה שאלות 18-19 לשאלון ת/1 ).
במסגרת תצהיר התשובות לשאלון (ת/2) השיב הנתבע 2 כי התובע הגיע ביום 7.9.2010 ו נפגש עם הפקידה לצורך מסירת המחאה מבוטלת, ופעם נוספת ביום 5.10.2010 לצורך ניסיון הסדר פשרה.

במסגרת החקירה הנגדית נשאל הנתבע 2 האם אכן היו שתי פגישות, האחת עם נציגת השירות והשנייה לצורך ההידברות על העמלות, שאז השיב כי לא ספר את הפגישות, ויתכן והייתה פגישה נוספת לצורך מסירת השיק, דהיינו שלוש פגישות (לעניין זה ראה עמוד 22 שורות 22-23 לפרוטוקול הדיון)

במסגרת סעיף 10 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 2 נטען כי התובע הגיע למשרדי החברה וחתם על ייפוי הכוח עבור חברת מנורה בפני הנתבע 3.
ייפוי כוח זה נושא תאריך של יום 15.8.2010, דהיינו לכאורה מדובר בפגישה רביעית במספר.
גם הנתבע 3, במסגרת ישיבת קדם המשפט אשר התקיימה ביום 21.6.2011 טען כי הנתבע 2 נכח במשרד במועד אישור חתימתו של התובע על ייפוי הכוח הנוסף, כהגדרתו להלן.

הנתבע 2 נתבקש במסגרת חקירתו הנגדית להבהיר את הפער שבין תשובותיו במסגרת תצהיר התשובות לשאלון, לאמור בתצהיר העדות הראשית וזאת ביחס למספר הפעמים בהן הגיע התובע למשרדי הנתבעת 1.
בתחילתה של החקירה הנגדית, טען הנתבע 2 כי אין צורך להסביר, שעה שתצהיר העדות הראשית מדבר בעד עצמו, וכי הגם שציין בתצהיר התשובות לשאלון את שתי הפעמים בהם היה התובע במשרדי הנתבעת 1 , ייתכן והוא היה עוד מספר פעמים בהם הנתבע 2 לא היה או שאינו זוכר.

בהמשך החקירה הנגדית הוסיף הנתבע 2 וטען כי התקיימו שתי פגישות נוספות, במועד החתימה על טופסי הפדיון, דהיינו ביום 31.8.2010 וביום 1.9.2010.

אני ערה לעובדה כי סוגיה זו של מספר הפגישות ומהותן, היא מאוחרת למועד התקשרותם של הצדדים, ולכאורה אין בה כדי להשליך עליה.
עם זאת, מקום בו במסגרת תצהיר תשובות לשאלון, טוען הנתבע 2 בפשטות ובמפורש, כי היו שתי פגישות במשרדי הנתבעת 1, בהמשך טען כי ייתכן והייתה פגישה נוספת לצורך מסירה שיק מבוטל של התובע, ואחר כך, פגישה נוספת לצורך חתימה על ייפוי כוח ופגישה חמישית ושישית לצורך חתימה על בקשת פדיון פוליסות, הרי שמסתמן קושי של ממש בקבלת גרסתו של הנתבע 2 ביחס לאותה סוגיה, וממילא יש בכך כדי להשליך על מהימנות גרסתו בכללותה.

הכרעת בית המשפט בסוגיות עובדתיות, היא עניין להתרשמותו של בית המשפט מכלל הראיות המוצגות בפניו , כעין בניית פסיפס של נתונים, עד כדי הצגתה של תמונה עובדתית אחת, ברורה.

משנתתי אמון בעדותו של התובע, ומצאתי את עדות הנתבע 2 כחסרה;
משהוצגו מסמכים התומכים בעדות התובע, ומאידך נמנעו הנתבעים מהצגת מסמכים או עדויות רלוונטיות;
ומקום בו טענות מסוימות של הנתבעים עמדו בסתירה לטענות אחרות שהועלו על ידם;
בהינתן כל אלה, נחה דעתי כי יש להעדיף את גרסת התובע על פיה ידע על קיומן של הפוליסות ש"אותרו" על ידי הנתבעים, ואף הציג בפני הנתבע 2 נתונים ביחס לפוליסות אלה.
מאידך, גרסת הנתבעים ביחס להתנהלותם במועד ההתקשרות, נדחית על ידי.

משמעות ידיעת הנתבעים 1-2 , דבר קיומן של הפוליסות נשוא הדיון

משהוכח כי התובע ידע על קיומן של הפוליסות וכי שיתף בידיעותיו אלו את הנתבעים 1-2 , אני נדרשת לבחון איזו השלכה, או משמעות משפטית, יש לייחס לידיעותיהם אלו של הנתבע ים 1-2, קודם התקשרותם של הצדדים בהסכם.

בעניין זה אני מוצאת כי התנהלות הנתבעים 1-2 בעניין זה, עומדת בניגוד להוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים"). כן אני רואה בדרך התנהלות הנתבעים 1-2 כזו העומדת בניגוד להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר").

אבהיר כי אילו היה מקום לקבל את כלל טענות הנתבעים באשר למהות ההסכם, לרבות הטענה כי התובע חתם על ההסכם כפי שהוא , ואפילו חש מקום לקרוא את ההסכם על פי נוסחו וכלשונו, ללא כל סטייה או תוספת, ומבלי להידרש כלל לבחינת אומד דעתם של הצדדים מכוח נתונים חיצוניים , עדיין, וללא כל קשר- מחויב כל צד להסכם לנהוג בתום לב בהתקשרותו בהסכם, כמו גם במימושו.

כאשר נותן שירות מתבקש לאתר זכויות המצויות אצל צד שלישי, ולצורך כך בלבד נשכרים שירותיו, הוא אינו יכול לטעון לזכאות לקבלת תמורה בגין שירותיו וזאת ביחס למה שהיה בידיעת מזמין השירות, ונמסר לו עצמו על ידי מזמין השירות, קודם לאותה התקשרות.

במסגרת ע"א 2239/06 אילן אמיר חב' לבניין והשקעות בע"מ נ' עיריית הרצלייה (פורסם בנבו) קבע בית המשפט העליון כדלהלן :
"עקרון תום הלב-כעיקרון כללי-מורה כי "השמירה על האינטרס עצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בצפיות מוצדקות ובהסתמכות של הצד האחר".
בהתייחסו למטרות הוראות סעיף 12 לחוק החוזים, העוסק בתום הלב, קבע בית המשפט העליון במסגרת ע"א 434/07 פרינץ נ' אמירים מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (פורסם בנבו) כדלהלן :

"סעיף זה דן בחובת תום הלב של הצדדים בשלב הטרום חוזי, בו הצדדים מנהלים משא ומתן לקראת כריתתו ומתדיינים על תנאיו. משמעות של החובה בשלב הזה היא לפעול בנאמנות כלפי הצד האחר למשא ומתן, בנאמנות לרוח העסקה ולמטרתה".

החוקק מצא לקבוע כי נקודת המוצא, או בסיס ההתקשרות בין הצדדים צריך כי תכלול בחובה הבנה הדדית, על פיה, מתקיימים יחסי אמון וצפייה של כל אחד מן הצדדים להסכם כי הצד שכנגד יפעל ביושר, בהגינות, ולרבות לעניין השימוש שיעשה בנתונים ומסמכים שהוצגו לו על ידי הצד האחר, כמו גם המידע המצוי בידיו ואשר ניתן לו על ידי הצד האחר.

משהוכח כי הנתבעים 1-2 ידעו, מראש, דבר קיומן של הפוליסות, ומצאו בכל זאת להציג את הנתבעת 1 כמי ש"איתרה" את אותן פוליסות ועל כן זכאית לקבל עמלה ביחס לאיתור זה, יש לראות את הנתבעים 1-2 כמי שהפרו את חובת תום הלב, כלפי התובע.

התנהלות הנתבעים לאחר חתימת ההסכם:

לכאורה, מקום בו הוכח כי התובע ידע את הפרטים ביחס לפוליסות הביטוח ושיתף את הנתבע 2 בתוכנן, די בכך על מנת להביא לקבלת התביעה וקביעה כי הנתבעים 1-2 הפרו את חובת תום הלב, קודם התקשרותם של הצדדים ומכאן כי קמה לתובע הצדקה לעתור לביטול ההתקשרות, תוך קבלת פיצויים ביחס לנזקים שנגרמו לו עקב מעשי ומחדלי הנתבעים 1-2, בכפוף להוכחת שיעורם.

ואולם, מעבר למסקנה בדבר הפרת חובת תום הלב קודם ובעת התקשרות הצדדים בהסכם (ובניגוד להוראות סעיף 12 לחוק החוזים), מצאתי את התנהלות הנתבעים 1-2 , לאחר החתימה על ההסכם ובעת מימושו, כזו אשר עומדת בניגוד לחובת תום הלב לצורך קיום ההסכם ( על פי הוראות סעיף 39 לחוק החוזים), וכזו אשר יש בה כדי הטעייה מכוונת של התובע, זו שהביאה לנטילת כספי התובע ללא הסכמתו, ועשיית עושר שלא כדין.
באשר להתנהלותו של הנתבע 3 מצאתי כי זו נעשתה ברשלנות, תוך הפרת חובות הנאמנות של הנתבע 3 כלפי התובע.
מכאן כי גם אלמלא הוכיח התובע כי נתן בידי הנתבעים את המידע לעניין קיומן של הפוליסות, קודם ההתקשרות בהסכם, עדיין היה מקום להורות על ביטול ההסכם וחיוב כל הנתבעים בנזקי התובע וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

ייפוי הכוח

בתיק זה הוגשו לתיק בית המשפט, שני ייפוי כוח:

האחד, הוא ייפוי הכוח אשר נחתם במועד החתימה על הסכם ההתקשרות שבין התובע לנתבעת 1 ונושא תאריך מיום 12.8.10. ייפוי כוח זה מייפה את כוחה של הנתבעת 1 להיות באת כוחם של התובע ואשתו מול כל חברות הביטוח, והנתבע 2 הוא אשר אישר את חתימת התובע ואשתו על ייפוי הכוח. ייפוי הכוח צורף כנספח 6א' לתצהיר התובע. (להלן: "ייפוי הכוח המקורי").

ייפוי כוח נוסף צורף כנספח 6ב' לתצהיר התובע, והוא נושא תאריך 15.8.2010. ייפוי כוח בלתי חוזר זה מייפה את כוחו של עורך דין גיתי כהן (הנתבע 3) לשמש כבא כוחם של התובע ואשתו מול חברת מנורה מבטחים. הנתבע 3 מאשר על גבי אותו ייפוי כוח כי כי התובע ואשתו חתמו על ייפוי כוח זה בפניו. (להלן: "ייפוי הכוח הנוסף")

עיקר טענותיו של התובע כנגד הנתבעים עניינן ייפויי הכוח הנוסף מיום 15.8.2010.
במסגרת כתב התביעה המתוקן טען התובע כי מעולם לא חתם על ייפויי כוח זה, וכי לא התקיימה מעולם פגישה בינו לבין הנתבע 3 ביום 15.8.2010, במסגרתה ייפה את כוחו של עורך הדין לפעול עבורו או בשמו מול מנורה מבטחים.

במסגרת כתב ההגנה המתוקן הכחישו הנתבעים את טענות התובע וטענו, מפורשות, כי ייפוי הכוח הנוסף מיום 15.8.2010 ניתן על ידי התובע ונחתם על ידו בנוכחות הנתבע 3.

לאחר שנתתי דעתי לכלל טיעוני הצדדים ביחס לסוגיה זו של ייפוי הכוח מיום 15.8.2010, באתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעים.

כפי שציינתי לעיל, מצאתי את עדותו של התובע בפני כמהימנה.
לעניין זה אציין כי כתב התביעה המקורי אשר הוגש ביום 3.11.2010, לא כלל התייחסות לפוליסת מנורה או לפדיון הכספים תוך שימוש בייפוי הכוח הנוסף. מהמסמכים השונים עולה כי כספי פדיון פוליסת מנורה והעברת הכספים מחשבון הנאמנות לידי מי מן הנתבעים, התבצעה רק לאחר שהוגש כתב התביעה המקורי.
הדעת נותנת כי אילו ידע התובע על פדיון אותה פוליסה תוך שימוש בייפוי הכ וח הנוסף, היה כולל את העתירה להשבת כספים אלו, כבר במסגרת כתב התביעה המקורי, או לכל הפחות עותר לביטול ייפוי הכוח הנוסף .

העובדה כי התובע עתר לתיקון כתב התביעה רק בחודש אפריל 2011 , תוך הוספת הנתונים הנוגעים לפוליסת מנורה כמו גם הוספתו של הנתבע 3 להליך, מחזקת את גרסתו על פיה לא ידע התובע על קיומו של ייפוי הכוח הנוסף, אלא לאחר שפנה לחברת הביטוח וקיבל ממנה את המסמכים, וכפי דבריו, מעולם לא חתם על מסמכי הפדיון ביחס לפוליסת מנורה.

מאידך, מצאתי כי גרסתם של הנתבעים בסוגיה זו, הלכה והתפתחה במשך ניהולו של הליך זה , ואת גרסאות הנתבעים כמו גם התנהלותם, כאלו אשר לא ניתן לראות ן כסבירות.

כאמור, במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעים, כי ייפוי הכוח נחתם על ידי התובע כדבעי, בנוכחות הנתבע 3. (ראה בעניין זה סעיף 46 לכתב ההגנה המתוקן).

גם במסגרת התגובה לבקשה לתיקון כתב התביעה טענו הנתבעים (כאשר הנתבע 3 הוא החתום כבא כוח הנתבעים על התגובה) כי טענת התובע על פיה לא פגש את עורך דין כהן היא טענה שקרית, ייפוי הכ וח נערך על ידי הנתבע 2, ונחתם על ידי התובע, כאשר עורך דין כהן נוכח במועד החתימה במשרד. (ראה בעניין זה סעיף 7 לתגובה לבקשה לתיקון כתב התביעה).

במסגרת תצהיר העדות הראשית טען הנתבע 2 כי שני ייפוי הכוח עליהם חתם התובע לעורך דין כהן, הוא הנתבע 3, היו רק לגבי מנורה, וכי עורך דין כהן היה במשרד, אך התובע חתם בפני הנתבע 2 על ייפויי הכוח, חתימה אשר מספקת את לשכת עורכי הדין. (ראה סעיף 48 לתצהיר הנתבע 2).

דהיינו, לשיטתו של הנתבע 2, נחתם באותה עת (ביום 15.8.2010) יותר מייפוי כוח אחד, וכי אותם ייפויי כוח אשר נחתמו, נחתמו לטובת הנתבע 3, ייפו את כוחו של עורך הדין להיות בא כוחם מול חברת מנורה מבטחים בלבד, אלא שהתובע חתם בפני הנתבע 2, ולא בפני הנתבע 3 כפי שצוין בייפוי הכוח עצמו.

גם במועד כתיבת שורות אלו, לא ברור איזה ייפוי כוח נוסף, נחתם ביום 15.8.2010.
עיון בשני ייפויי הכוח שהוצגו בתיק זה (נספחים 6 א' ו-6ב' לתצהיר התובע), מלמד כי אלו, לא נחתמו באותו מועד אלא כי האחד נחתם ביום 12.8.2010, הוא יום החתימה על הסכם ההתקשרות , ו אילו האחר, נחתם ביום 15.8.2010.
ייפוי הכוח המוקדם, מייפה את הנתבעת 1 , וזו בלבד, לשמש כבא כוח התובע ואשתו מול כל חברות הביטוח, ואילו ייפוי הכוח השני, מאפשר ייצוג מול חברת מנורה מבטחים בלבד.
ייפויי הכוח לא נחתמו לטובת הנתבע 3, עורך דין כהן, אלא ש ייפוי הכוח המקורי ייפה את כוחה של הנתבעת 1 , ואילו השני ייפה את כוחו של הנתבע 3.

הנתבע 2 טען כי הן התובע והן אשתו, חתמו על ייפוי הכוח הנוסף.
מכאן , ניתן היה להסיק לכאורה כי הנתבע 2 פגש באשת התובע פעמיים. פעם ראשונה בעת החתימה על ייפוי הכוח מקורי ביום 12.8.2010 יחד עם חתימת הסכם ההתקשרות , ופעם נוספת בעת החתימה על ייפוי הכוח הנוסף.
עם זאת, במסגרת חקירתו הנגדית אישר הנתבע 2 כי פגש את אשת התובע רק פעם אחת.
(לעניין זה ראה עמוד 20 שורות 11-12 לפרוטוקול הדיון).

בתצהיר העדות הראשית של הנתבע 3 נטען כי לייפוי הכוח אשר נחתם ביום 12.8.2010 היו עותקים, כאשר אלו נחתמו בנוכחות הנתבע 2, וכאשר התובע יודע כי הנתבע 3 ייצג אותו מכוח אותו ייפוי כוח מקורי, הגם כי יידרשו לעותק נוסף בהמשך עבור חברת הביטוח מנורה.
(ראה לעניין זה סעיף 15 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 3).

לא נמצאה בתצהיר העדות הראשית של הנתבע 3 התייחסות מפורשת לפגישה בה נכח או לא נכח הנתבע 3 לצו רך אימות חתימתם של התובע ואשתו ביחס לייפוי הכוח הנוסף מיום 15.8.2010.
בנוסף, נוכח השוני בין ייפויי הכוח, כפי שנזכר לעיל, יקשה עלי לקבל את גרסתו של הנתבע 3 באשר לקיומם של עותקים לאותו ייפוי כוח.

במסגרת דיון שמיעת הראיות התברר כי הנתבע 3 , אינו יכול לאשר, מידיעה אישית, כי פגש מעול ם בתובע, קודם הגשתה של תביעה זו.
למעשה אישר הנתבע 3 כי לא חזה בעיניו שלו, בתובע , כשהוא חותם על ייפוי הכוח.

ויודגש- הדיון בסוגית ייפוי הכוח הנוסף אינה אקדמאית, אלא שהתברר במסגרת הדיון בפני כי ייפוי כ וח זה הועבר לחברת מנורה מבטחים , ואף שימש לצורך פדיון פוליסת מנורה.
דהיינו, חברת הביטוח סמכה ידיה על ייפוי כוח בלתי חוזר, אשר אושר לכאורה על ידי עורך דין לצורך העברת כספים לידיו.

לשיטתו של הנתבע 3 במסגרת חקירתו הנגדית, הוא עשה טעות שעה שהיה במשרדי הנתבעת 1, אלא שהוא יצא מהחדר, עת שהיו נוכחים במקום שני זוגות וסבר , בשגגה, כי החותמים הינם התובע ואשתו. (בעניין זה ראה עמוד 33 שורות 12-13 ו 18-19 לפרוטוקול הדיון).
כל גרסתו זו של הנתבע 3, נמצאה על ידי כתמוהה.

מחד, ידע הנתבע 3 לתאר כי עזב את החדר מטעמים אישיים, וכי נאמר לו כי החותם הינו התובע.
עם זאת, משנשאל הנתבע 3, מספר פעמים, באיזה מועד נחתם אותו ייפוי כ וח, לא ידע כלל להשיב. (לעניין זה ראה עמוד 35 שורות 21-23 לפרוטוקול הדיון , וכן שורות 27-18 לפרוטוקול הדיון).

הנתבע 3 טען כי ראה את התובע באותו יום, אלא שמיד לאחר מכן הוסיף וטען כי הפקידה היא זו אשר אישרה בפניו, כי האדם שנכח במשרד הוא התובע.
לא למיותר לציין בעניין זה בשנית כי לא הוגש תצהיר מטעמה של הפקידה והיא לא זומנה ליתן עדות. (לעניין זה ראה עמוד 35 שורות 19-20 לפרוטוקול הדיון).

ייפוי הכוח הנוסף נחתם לכאורה על ידי התובע ואשתו.
הנתבע 3 לא יכול היה להסביר האם כלל פגש באשת התובע, או מתי.
דהיינו, לשיטת הנתבע 3, הנתבע 2 החתים את התובע ואשתו על ייפויי הכוח, על אף שכלל לא ראה את התובע או אשתו חותמים עליהם, ולא ידע באיזה מועד מדובר.

בכתב ההגנה, תצהיר העדות הראשית ותחילת החקי רה הנגדית, טען הנתבע 3 כי ייפוי הכוח הנוסף- תקין.
לשיטתו של הנתבע 3, ניתן היה גם לחתום על ייפוי כ וח בפקס (לעניין זה ראה לדוגמא עמוד 36 שורה 14 לפרוטוקול הדיון).
עם זאת, בהמשך חקירתו אישר הנתבע 3 כי ייפוי הכוח הנוסף , אשר מקורו במסמך של הנתבע 2, ולא נחתם בפניו, אינו יכול להוות ייפוי כוח תקין. (לעניין זה ראה עמוד 36 שורות 25-26 לפרוטוקול הדיון).

אלא שאז מצא הנתבע 3 לטעון טענה נוספת, שלא נזכרה על ידו בצורה מפורשת קודם לכן, ועל פיה הוא פעל : " לפי ייפוי הכ וח הראשון". (ראה לעניין זה עמוד 36 שורה 26 לפרוטוקול הדיון).

משנשאל הנתבע 3 האם כאשר הוא מציין את המונח "ייפויי הכוח הראשון" כוונתו ל ייפוי הכוח המקורי, אשר נחתם במועד ההתקשרות בין הצדדים, הוא השיב בשלילה וטען כי מדובר על ייפוי כוח אחר –שלישי במספר, אשר ניתן למנורה, אך גם הוא לא היה תקף, אלא שהוא נלקח מהנתבע 2 אשר אימת את חתימות התובע ואשתו . (ראה לעניין זה עמוד 36 שורות25-26 לפרוטוקול הדיון).

בהמשך משנשאל הנתבע 3 לעניין אותו ייפוי כוח אישר (שוב) כי מדובר בייפוי כ וח שלישי, שהוא העתקו של ייפוי הכוח המקורי .
לטענתו של הנתבע 3, רשם התובע את הנתבע 3 כבא כוחו, תוך שהתובע ואשתו יודעים כי הנתבע 3 מייצגם, אלא שייפוי כוח זה אושר על ידי הנתבע 2 במועד החתימה על ההסכם, דהיינו ביום 12.8.2010 (לעניין זה ראה עמוד 37 שורות 14-15 לפרוטוקול הדיון וסעיף 15 לתצהירו של הנתבע 3 ).

מדובר בגרסה חדשה, וממילא כזו אשר יהיה קושי לאמצה, שעה שלא ברור כיצד יכולים היו התובעים לדעת כי הנתבע 3 הוא זה אשר ייצגם בסופו של יום, וזאת במסגרת פגישה ראשונה בין התובע לנתבע 2, וכאשר לכאורה הם כלל אינם מודעים לקיומו של הנתבע 3.

בנוסף לא ניתן להתעלם מן העובדה כי הנתבע 3 טען כי פעל מכוח ייפוי כוח שלישי במספר כאשר העתקו של אותו ייפוי כוח שלישי מעולם לא הוצג ולא נטען כי גולה במסגרת תצהיר גילוי המסמכים.
בנוסף, לא הוכח כי אותו ייפוי כוח שלישי, הוא אשר שימש את הנתבע 3 במגעיו עם חברת הביטוח, ומהמסמכים אשר צורפו על ידי התובע לתיק בית המשפט, מתוך החומר שנשלח מחברת הביטוח מנורה לתובע , לא נמצא אותו ייפוי כוח שלישי .

זה גם המקום לציין כי הנתבע 2 טען במסגרת החקירה הנגדית כי ביום 12.8.2010, נחתמו רק שני מסמכים. ההסכם וייפוי הכוח (נספח 6א' לתצהיר התובע). עד זה לא טען, ולו ברמז, כי נחתמו באותו יום שני סוגים של ייפויי כוח.
(לעניין זה ראה עמוד 20 שורות 8-9 לפרוטוקול הדיון).
בהינתן עדותו זו של הנתבע 2, לא ברורה גרסתו של הנתבע 3 לעניין קיומו של ייפוי כוח נוסף או תוכנו אשר נחתמו לכאורה ביום 12.8.2010.

במסגרת סעיף 16 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 3 הוא הוסיף וטען כי ייפוי הכוח המקורי אשר נחתם בנוכחות הנתבע 2, הוא כזה המקנה אפשרות להעביר ל"ממלא מקום".
לשיטתו של הנתבע 3 הוא יכול היה לשמש בגדר אותו "ממלא מקום".
לא הובהר מכוח איזו הוראת חוק, יכול מיופה כוח, להעביר את שליחותו לאחר, ללא ידיעת או הסכמת נותן ייפוי הכוח.
בנוסף, וחשוב מכך, מן המסמכים אשר נשלחו על ידי חברת הביטוח לתובע עולה כי ייפוי הכוח בו נעשה שימוש מול אותה חברה, הוא ייפוי הכוח הנוסף, ולא אחר.

עם סיום חקירתם של הנתבעים 2-3, נמצאנו למדים כי גם לשיטתו של הנתבע 3, ייפוי הכוח הנוסף מיום 15.8.2010, אינו תקף, שכן התובע ואשתו לא חתמו עליו בפניו, ומכאן שלא יכול היה, בתום לב להיסמך עליו.
למרבית הצער, לא היה בעובדות אלו כדי למנוע שימוש באותו ייפוי כוח במגעי הנתבעים מול חבר ת הביטוח לעניין פדיון הכספים של התובע.

למסקנותיי דלעיל יש השלכה לעניין חוסר תום הלב של הנתבעים 1-2 בדרך מימושו של הסכם ההתקשרות עד כ די הטעייה של חברות הביטוח לצורך מימוש הכספים.
בנוסף, יש לכך השלכה בכל הנוגע לחבות הנתבע 3, כמי שאישר כי ייפוי כוח בלתי חוזר נחתם בפניו, וזאת ביחס לאדם שמעולם לא פגש ולא וידא, ולו באופן שטחי, כי אכן נחתם על ידו וכי ניתנת הסכמתו כי עורך הדין ייצגו.

חשבון הנאמנות

אין חולק כי כספי פדיונות הפוליסות הועברו לחשבון נאמנות שנפתח על ידי הנתבע 3, בבנק דיסקונט ואשר התובע היה הנהנה של אותו חשבון (להלן: " חשבון הנאמנות").
כמו כן מדפי החשבון שהוצגו לעיוני (ת/3) עולה כי כל כספי פדיון הפוליסות, הו צאו מחשבון הנאמנות, ולא הועברו מעולם לרשותו של התובע.

הנתבעים טענו כי חשבון הנאמנות נפתח על ידי הנתבע 3, לפי בקשת התובע.
מאידך, טען התובע כי מעולם לא ביקש פתיחתו של חשבון נאמנות, לא נדרש לו, ולא היה מודע לקיומו.

גם ביחס לטענות אלו, מצאתי להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעים.

לא הוצג בפני כל מכתב, אישור או בקשה אחרת בכתב של התובע לפתיחת חשבון נאמנות.
הנתבע 2 אף אישר כי אין בידו מסמך בכתב או אישור אחר של התובע (ראה עמוד 26 שורה 7 לפרוטוקול הדיון).

לשיטת הנתבע 2, התובע אישר העברת כספי הפדיון לחשבון הנאמנות במועד החתימה על טופסי הפדיון. (ראה בעניין זה עמוד 26 שורות 4-5 לפרוטוקול הדיון).

לכאורה כה פשוט היה להחתים את התובע גם על מסמך נוסף אחד, במסגרתו הוא מורה לנתבעת 1 או למי מטעמה לפעול על דרך של פתיחת חשבון נאמנות.
העדרו של מסמך בכתב, שעה שמדובר בכל כספי פדיון הפוליסות של התובע, אינה סבירה.

בנוסף,
באשר למסמכי הפדיון של פוליסת מנורה, מסמכים אלו נחתמו לכאורה ביום 31.8.2010, וממילא הוכח בפני כי מסמכים אלו לא נחתמו כלל על ידי התובע.
לעניין החתימה על טופסי הפדיון לפוליסות הראל והפניקס, הללו נחתמו על ידי התובע ביום 1.9.2010.

הנתבע 3 טען, כי חשבון הנאמנות נפתח ביום 31.8.2010. (לעניין זה ראה עמוד 35 שורות 8-9 לפרוטוקול הדיון).

ואולם, עיון באישור שניתן על ידי בנק דיסקונט למנורה מבטחים מלמד כי החשבון נפתח עוד ביום 30.8.2010 (ראה עמוד 130 מתוך נספח 8 לתצהיר התובע).

דהיינו חשבון הנאמנות נפתח יום קודם למועד החתימה על איזה מטופסי בקשות הפדיון וקודם המועד בו לשיטת הנתבעים עצמם, התקבלה הסכמתו של התובע לפתיחת אותו חשבון.

מכאן, כי לא היה כל קשר בין מסמכי בקשות הפדיון או הסכמת התובע, לבין פתיחת חשבון הנאמנות.

הנתבע 3 אישר כי פתח את חשבון הנאמנות לפי ב קשתו של הנתבע 2, כאשר לשיטתו הנתבע 2 הוא אשר דיבר עם התובע והם (דהיינו התובע והנתבע 2) "הסכימו" לפתוח חשבון נאמנות.
(לעניין זה ראה עמוד 33 שורה 22 , ושורות 29-32 לפרוטוקול הדיון).
מעדותו זו של הנתבע 3 אף עלה כי קיבל לידיו את מסמכי פתיחת חשבון הנאמנות מהנתבע 2.

משנשאל הנתבע 3 האם קיבל את הסכמת התובע עצמו, במישרין, לפתוח את חשבון הנאמנות השיב כי מעולם לא קיבל הסכמה כזו. (בעניין זה ראה עמוד 34 שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון).

למעשה, מעדותו של הנתבע 3 עלה כי לא שוחח עם התובע מטוב ועד רע, לעניין חשבון הנאמנות.
הנתבע 3 לא קיבל מהתובע, אישור מפורש לפתוח את חשבון הנאמנות;
הנתבע 3 לא טען וממילא לא הוכיח כי שלח לתובע העתקי מסמכי פתיחת החשבון או נתונים באשר לחשבון הנאמנות;
הנתבע 3 לא טען ולא הוכיח כי עדכן את התובע כי כספים מפדיון הפוליסות, התקבלו בחשבון הנאמנות,
והנתבע 3 לא טען וממילא לא הוכיח כי קיבל מהתובע הנחיות באשר לצורה בה יש לנהוג בכספים, עם קבלתם בחשבון הנאמנות.
גם בהיבט הפרקטי, המהותי, לא הוצג בפני כל אינטרס כלכלי או אחר של התובע, אשר היה בו כדי ל הצדיק פתיחתו של חשבון נאמנות.

דווקא העובדה כי הועבר על ידי התובע לנתבעים 1-2 שיק מבוטל ובו פרטי חשבונו הפרטי , עומדת בקנה אחד עם טענותיו על פיהן ביקש כי כספי פדיון הפוליסות יועברו לחשבונו שלו ולא לכל מקום אחר .

טענת הנתבעים על פיה ביקש התובע לפתוח חשבון נאמנות משום שלא היו ברשותו שיקים לצורך הסדרת תשלום העמלה, אינה סבירה בעיני בהינתן עלויות ניהולו של חשבון נאמנות (בוודאי חשבון נאמנות בסיוע עורך דין), העובדה כי אין חולק בדבר העברת שיק מבוטל אחד של התובע לידי הנתבעים (דהיינו קיומם של שיקים), פשטות הפקתם של פנקסי שיקים ואפשרות העברת כספים גם על דרך של העברה בנקאית חלף מתן שיק (ככל שחסר כזה).

בנוסף, אילו הייתה ניתנת הסכמת התובע לפתיחת חשבון בנק, סביר כי היה מבקש לעשות כן במסגרת סניף הבנק שלו, ולכל הפחות לקבל מידע באשר לתנאי החשבון ותנאי הנאמנות.

מעבר לסוגיית פתיחתו של חשבון הנאמנות, וחמורה ממנה, היא ההתנהלות בכל הנוגע לכספי הנאמנות לאחר שהתקבלו . ביחס לסוגיה זו, גם טמון עיקר ומהות הכשל בהתנהלותו של הנתבע 3.

עיון בדפי החשבון אשר צורפו כנספח ת/3 מלמד כי כספי הפדיון של פוליסות הראל והפניקס התקבלו בחשבון הנאמנות ביום 15.9.2010.
מלוא הסכום, ללא כל סייג, מועבר חמישה ימים לאחר מכן לחשבון הבנק הבא:
"העברה לשרון יאיר וסיוון –המרכז למ..".

ביום 22.11.2010 מתקבלים כספי פדיון פוליסת מנורה בחשבון הנאמנות.
מלוא הסכום, ללא כל סייג, מועבר כשבוע ימים לאחר מכן לחשבון הבנק הבא:
" העברה ללוי סיוון, שרון יאיר – היחידה הארצ..."

דהיינו, בניגוד לטענות הנתבע 3 במסגרת החקירה הנגדית, מסמכי הבנק אינם מלמדים על העברת הכספים לידי הנתבעת 1 היא י.ש.ס השקעות בע"מ.

הנתבע 3 אישר כי התובע היה הנהנה היחיד בחשבון הנאמנות. (עמוד 33 שורה 24 לפרוטוקול הדיון).
עם זאת, הנתבע 3 לא טען בוודאי שלא הוכיח, כי פנה לתובע, בשלב כלשהו, וביקש את רשותו להעברת הכספים, כולם או חלקם לחשבון זה או אחר .

משנשאל הנתבע 3 בתחילה האם קיבל את אישורו של התובע להעברת הכספים לידי הנתבעים או מי מהם, טען כי בבנק הספציפי (דהיינו בנק דיסקונט), לא היה מחלק את הכספים לפי ההסכם, דהיינו בין הלקוח לבין הנתבעת 1, אלא שהנתבע 3 העביר את הכספים לנתבע 2 וזה האחרון היה מחלק את הכסף. (לעניין זה ראה עמוד 33 שורות 27-28 ועמוד 35 שורות 3-4 לפרוטוקול הדיון).
לא ברור מכוח איזו הוראה, הרשאה או היתר פעל הנתבע 3 בעניין כספי חשבון הנאמנות.

לא ברור על בסיס מה פועל נאמן (ללא הסכמת הנהנה) להעברת כל כספי חשבון נאמנות לידי צד שלישי על מנת שזה האחרון, יפעל בהתאם להסכם זה או אחר.

משנשאל הנתבע 3, בשנית , לעניין קבלת אישורו של התובע את העברת הכספים טען כי היה צריך לפעול לפי ההסכם שבין יאיר (הוא הנתבע 2) לבין התובע. (לעניין זה ראה עמוד 34 שורה 9 לפרוטוקול הדיון ).
בהמשך טען כי ממילא הבנק הזה לא אישר לחלק כספים.
לא ברורה לי טענה על פיה בנק אינו מאפשר העברת כספים, וממילא לא נתמכה טענה זו בראייה כלשהי. מעל כל אלה, לא ברור הפתרון על פיו מועברים כל כספי התובע למי שאינו הנהנה בחשבון, ללא הסכמתו.

בנוסף, ובהתייחס לטענותיו של הנתבע 3 לעניין קיומה של הצדקה מצדו לפעול להעברת הכספים בהתאם להסכם ההתקשרות, אציין שלושה:
א. הסכם ההתקשרות אינו כולל הסכם נאמנות ואינו כולל את מינויו של הנתבע 3 כנאמן.
ב. הנתבע 3 אינו צד להסכם ההתקשרות.
ג. ממילא לא פעל הנתבע 3 בהתאם להוראות הסכם ההתקשרות ולא חילק את כספי פדיון הפוליסות בהתאם לאמור באותו הסכם אלא העביר את כל הכספים לחשבון אחר, בהתאם להנחיות הנתבע 2.

אני ערה לטענות הנתבעים 1-2 על פיהן, היקף הזכאות של הנתבעת 1 לכספים נגזר מסך הסכום שאותר על ידי הנתבעת 1 ( ולא רק על בסיס היקף הפוליסות שנפדו).

הנתבע 3 נשאל במסגרת החקירה הנגדית אילו בדיקות עשה לעניין כספי הנאמנות והשיב כי הוא בודק כמה כסף נכנס לחשבון, כמה כסף אותר בפוליסות וכי לצורך כך הוא מקבל דו"ח איתור של הנתבעת 1. (לעניין זה ראה עמוד 34 שורות 19-20 לפרוטוקול הדיון).

דהיינו, הנתבע 3, כנאמן של התובע, פועל על בסיס דו"ח שהתקבל מהנתבעים 1-2, או מי מהם, ומבלי שבדק את אותו דו"ח או בירר את נכונותו עם הנהנה בחשבון – התובע, מעביר כספים.

לשיטתו של הנתבע 3, גם במקרה הנדון הוא הסתפק בדו"ח תוך ידיעה כי הנתבע 2 מחלק את הכספים. (ראה לעניין זה עמוד 34 שורות 26-27 לפרוטוקול הדיון).

אלא, כי בהמשך חקירתו הנגדית של הנתבע 3 עלה כי קיבל לידיו את הדו"ח המתייחס לאיתור הפוליסות (הוא נספח א1 לתצהיר הנתבע 2) רק בחודש נובמבר 2010.
(ראה בעניין זה עמוד 35 שורה 31 לפרוטוקול הדיון).
כל זאת, שעה שהעברת כל כספי פדיון פוליסות הראל והפניקס נעשתה על ידי הנתבע 3 כבר בחודש ספטמבר 2010, דהיינו חודשים קודם לקבלת הדו"ח.
דהיינו העברת הכספים לידי הנתבעים או מי מהם נעשתה ללא כל קשר לדו"ח, וללא כל קשר לתובע.

וכאילו לא די היה באמור לעיל, יש להוסיף ולבחון את התנהלות הנתבעים בכל הנוגע להעברת כספי פדיון פוליסת מנורה.

בסעיף 10 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 3 הוא טען כי קיבל לידיו את התביעה רק בחודש דצמבר 2010, וכי במועד בו קיבל לידיו את השיק מחברת מנורה, הכולל את כספי פדיון פוליסת מנורה, לא קיבל מי מן הנתבעים את כתב התביעה.

ואולם, בחקירתו הנגדית של הנתבע 3 התברר כי כבר ביום 3.11.2010, פנה הנתבע 3 לב"כ התובע וביקש לקבל ממנו את מספר התיק המתייחס לצדדים שבנדון (ראה מוצג ת/4).

עוד התברר כי ביום 18.11.2010, הוגשה על ידי הנתבע 2, באמצעות עורך דינו, הנתבע 3, בקשה לסילוק התביעה על הסף.

מועדים אלו הינם רלוונטיים לסוגיית חשבון הנאמנות, בהינתן העובדה הפשוטה כי הנתבע 3 חתם על קבלת השיק הכולל את פדיון כספי מנורה ביום 18.11.2010, כאשר השיק הוא לפקודת התובע.

כלומר באותו יום שבו מוגשת בקשה לסילוק התביעה על הסף, מוצא הנתבע 3 לנכון לקבל לידיו את השיק הכולל בחובו את פדיון פוליסת מנורה.

הנתבע 3 הפקיד את אותו שיק בחשבון הנאמנות ביום 22.11.2010, ועל אף העובדה כי הוגשה תביעה לעניין ההסכם בין הצדדים, מצאו הנתבעים לנכון להעביר את מלוא סכום הפדיון ולרוקן את חשבון הנאמנות, שבוע ימים לאחר מכן.

דהיינו, לא היה בהגשתו של ההליך המשפטי ובידיעת הנתבעים דבר קיומו של אותו הליך, כדי להניע מי מהם, מלהעביר את כל יתרת כספי הנאמנות של התובע, ללוי סיוון, שרון יאיר מהיחידה הארצ...
לא ניתן לראות בהתנהלות זו של הנתבעים אלא כזו המנוגדת לחובת תום הלב.

גם מקום בו סברו הנתבעים כי מי מטעמם זכאי לקבלת כל כספי הפדיון כעמלה, ניתן היה לצפות, לכל הפחות, כי יעדכנו את התובע בדבר קבלת הכספים, הפקדתם בחשבון הנאמנות, וחישוב שכרם.

חלף נקיטתם של צעדים אלו, הותירו הנתבעים את התובע כסומא באפילה, שעה שהם נוהגים בכספיו, מנהג בעלים.

במסגרת ספרו של פרופ' א.ברק חוק השליחות (הוצאת נבו) חלק ראשון עמוד 259, מצא כב' השופט ברק לומר את הדברים הבאים:
" האוטונומיה של הרצון מונחת ביסוד חוק השליחות. השולח ראשי לעצב את יחסיו עם העולם החיצוני, כרצונו. כוח הייצוגי של השלוח, נגזר מהאוטונומיה של הרצון הפרטי של השולח".

במקרה שבפני, הופקעה מן התובע היכולת להפעיל שיקול דעת או אפילו לבחון את האפשרות של מינוי גורם כלשהו, כנאמן או כשלוח לצורך פתיחת חשבון הבנק, או קבלת הכספים.

מתן השירות בפועל והתנהלות הנתבעים

הוכח בפני כי התנהלות הנתבעים 1-2 בכל הנוגע לחשבון הנאמנות, היא בבואה ישירה של התנהלותם מול התובע, במהלך החודשים ספטמבר ואוקטובר 2010.

כך לדוגמא נשאל הנתבע 2 מתי לראשונה פנה התובע לנתבעים וביקש שלא לפדות את הפוליסות והשיב כי הפנייה הראשונה נעשתה בעת שנשלח ה על ידי התובע הודעה בפקסימיליה (נספח 11 לתצהיר התובע הנושא תאריך של יום ה- 24.9.2010).
(בעניין זה ראה עמוד 26 שורות 14-19 לפרוטוקול הדיון).

בהמשך חקירתו טען לפתע כי אינו זוכר אם קיבל את הפקס.
(ראה עמוד 26 שורה 24 לפרוטוקול הדיון).

בשלב אחר של החקירה הנגדית טען כי ממילא הבקשה לעצור את התהליך התייחסה לחברת הפניקס בלבד ולא לחברות האחרות . (בעניין זה ראה עמוד 27 שורות 1-3 ושורות 19-20 לפרוטוקול הדיון).

הנתבע 2 נשאל האם ידע ביום 24.9.2010 (הוא מועד משלוח הודעת הפקסימיליה) כי התובע לא מאשר להם לפדות את הפוליסות, והשיב כי פדיון הפוליסה היא פעולה של הלקוח ולא של הנתבעת 1 העוסקת באיתור הפוליסות בלבד .

לעניין זה הוסיף הנתבע 2 וטען כי גם ייפוי הכוח היה לצורך איתור ממצאים.
(ראה עמוד 26 שורות 25-26 לפרוטוקול הדיון).

ואולם, לא היה בטענה זו של הנתבעים באשר להיקף שירותיה של הנתבעת 1 כ-"מאתרת" פוליסות בלבד , כדי למנוע מהם מלהחתים את התובע על בקשות פדיון, למלא את בקשות הפדיון, לפתוח חשבון נאמנות בו הנתבע 3 הוא נאמן יחיד, מלהפקיד לחשבון הנאמנות את כספי הפדיון או מלהעביר בסופו של יום את הכספים מחשבון התובע לחשבון אחר.

בנוסף, ובניגוד לעדותו של הנתבע 2, טען הנתבע 3 כי ייפוי הכוח לא ניתן לצורך בירורים, אלא דווקא על מנת לקבל את השיק מחברת מנורה מבטחים . (בעניין זה ראה עמוד 36 שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון).

בנוסף, עיון במסמכי בקשת הפדיון של פוליסת מנורה מלמדת כי נרשמה במסגרתה ההוראה הבאה:
"לא לשלוח לסוכן".

משנשאל הנתבע 2 מדוע נרשם כי אין לשלוח לסוכן, השיב כי לעיתים קיים "נתק" בין הלקוח לבין הסוכן והשיק "נתקע" בידי הסוכן. (בעניין זה ראה עמוד 30 שורה 23 לפרוטוקול הדיון)
טענה זו כשלעצמה, תמוהה שעה שלא נתמכה בדבר, והנתבע 2 לא יכול היה לציין כי הוא מודע בפועל לקיומו של נתק זה או אחר של התובע מסוכן הביטוח שלו.

בהינתן העובדה כי הוכח שייפוי הכוח הנוסף, לחברת מנורה מבטחים, מעולם לא נחתם על ידי התובע ואשתו, כי התובע לא היה מודע כלל לביצוע פדיון הפוליסה בפועל, מהווה אותה תוספת של מילים "לא לשלוח לסוכן", ראייה נוספת לכך שהפעולות ביחס לפדיון פוליסה זו, נעשו מתוך כוונת מכוון, שהתובע לא ידע עליהן.

בנוסף, הטענה של הנתבע 2 על פיה שימש "שליח דואר" בלבד בכל הנוגע לפדיון הפוליסות, (ראה לעניין זה עמוד 26 שורה 29 לפרוטוקול הדיון), אינה עומדת בקנה אחד עם שלל הפעולות שננקטו על ידי הנתבעים ביחס לאותו פדיון, ולא ניתן נוכח כלל הראיות שנמנו לעיל, לראות במי מן הנתבעים כ"שליח דואר".

הנתבע 2 טען במסגרת חקירתו הנגדית כי ביום 10.10.2010, התקיימה פגישה בין הצדדים במסגרתה הציע התובע לשלם לנתבעים סך של 13,800 ₪.
לטענת הנתבע 2 באותה פגישה הוסבר לתובע מהם ההחזרים שעומדים לרשותו, כאשר התובע הסכים לשלם עמלה רק מתוך סך הכספים אשר התקבלו בחשבון הנאמנות. (לעניין זה ראה עמוד 31 שורות 27-30 לפרוטוקול הדיון).

ואולם, במסגרת תצהיר התשובות לשאלון אשר נשלח לנתבע 2 הוא טען כי הפגישה התקיימה ביום 5.10.2010. (ראה תשובה 18 למוצג ת/2).

למעלה מכך, ביום 10.10.2010, טרם התקבלו הכספים מפוליסת מנורה (שכן אלו התקבלו רק בחודש נובמבר 2010. (ראה בעניין זה מוצג ת/3), ומכאן כי כל הידברות בין הצדדים התבססה על מידע חלקי בלבד, ואותם "הסברים" להם טענו הנתבעים, יכול היה והתייחסו רק לחלק מן הפוליסות ביחס אליהן הוגשו בקשות הפדיון.

אגב, הצעתו של התובע לתשלום 13,800 ₪, תואמת בקירוב את הסך של 25% מתוך כלל הסכומים שעמדו לרשות התובע בפוליסות הראל והפניקס בתוספת מע"מ, וזאת בלבד.
בכך יש כדי להוסיף ולחזק את המסקנה על פיה התובע, כפי טענתו, לא היה מודע כלל לקיומה של הבקשה לפדיון של פוליסת מנורה, וזו לא נחתמה על ידו מעולם.

בנוסף, וחשוב מכך, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי באותו מועד (בין אם עסקינן ביום 10.10.2010 ובין אם מדובר ביו ם 5.10.2010), היה חשבון הנאמנות ריק.
כספי הפדיון של פוליסות הראל והפניקס הועברו עוד ביום 20.9.2010, לידי הנתבעים.
מעשית, התובע ניהל דין ודברים ביחס לכספים שלא היו עוד.

בסעיפים 43 ו- 44 לתצהיר הנתבע 2 נטען כי עד למועד קבלת השיק מחברת מנורה לא התקבלה כל פנייה מהתובע, ועל כן פעלו הנתבעים בהתאם להסכם.
הנתבע 2 הוסיף וטען כי הוא והנתבע 3 לא קיבלו כל תביעה עד ליום 18.11.2010, כי לא התקבלו מכתב התראה או כתב תביעה מהתובע לפני קבלת השיק.

ואולם, וכפי שהובהר לעיל, בפרק שעסק לעיל ב חשבון הנאמנות, עוד ביום ה- 18.11.2010 שהוא גם המועד בו חתם הנתבע 3 על קבלת השיק ממנורה, הוגשה בקשה על ידי הנתבע 2, באמצעות הנתבע 3 לסילוק התביעה על הסף. עוד קודם לכן, ביום 3.11.2010, פנה הנתבע 3 לב"כ התובע וביקש לקבל את מספר תיק בית המשפט נשוא תביעה זו (לעניין זה ראה ת/4).
מכאן, כי טענת הנתבעים על פיה לא היו מודעים לטענות התובע, אינה נכונה.

בנוסף, הוצג בפני הנתבע 2 מכתב דרישה שנשלח על ידי התובע לנתבע 2 עוד ביום 18.10.2010. הנתבע 2 טען כי אינו זוכר אם קיבל לידיו מכתב התראה זה.

חבותו של הנתבע 3
הנתבע 3 חזר וטען כי אין לראותו, אלא כמי שפעל כבא כוחה של הנתבעת 1, ועל כן אין מקום לחייבו לשאת בנזקי התובע, אם וככל שישנם כאלה.

אקדים ואומר כי ככל שתפקידו של הנתבע 3 היה מתמצה בהיותו בא כוח ה של הנתבעת 1, אכן היה מקום להורות על דחיית התביעה כנגדו.
כמו כן, אני מוצאת להדגיש כי יש לנקוט משנה זהירות, שעה שעסקינן בתביעה לרשלנות מקצועית כנגד נותן שירות. יש לזכור כי בחינת פעולות בדיעבד, אינה יכולה, בהכרח, להוות בסיס לקביעה בדבר הפרת חובות זהירות מכוח התנהלותו של בעל המקצוע, בזמן אמת.

ואולם, מאידך, כסותו של הייצוג המשפטי, אינה יכולה להוות מגן ללא גבול.
שעה שהנתבע אישר , כעורך דין, כי ייפוי כוח מסוים , בלתי חוזר, נחתם בפניו, הגם שלא פגש את התובע או אשתו, ולא יכול היה כלל לאשר את חתימתם על אותו ייפוי הכוח, יש בכך כדי הפרת חובת הזהירות.
במקרה שבפני היה באותה הפרה כדי להביא, במישרין, לנזק הנוגע לפדיון כספי פוליסת מנורה. (נהיר כי בכל הנוגע לייפוי כוח זה, אין בינו לבין פדיון כספי פוליסת הראל והפניקס, דבר וחצי דבר).

ככל שבכך היו מסתמכות הטענות כנגד הנתבע 3, יכול והיה בכך כדי בחינת היקף אחריותו או שאלת הקשר הסיבתי שבין אותו אישור לבין הנזק הנטען. ואולם, שעה שהוכחה בפני דרך התנהלותו של הנתבע 3 בכל הנוגע לחשבון הנאמנות, כפי שתואר לעיל, אין עוד הנתבע 3 יכול לטעון כי אין לייחס לו אחריות כלשהי.

אני ערה היטב לעובדה כי הנתבע 3 לא נטל לכיסו במישרין ולו שקל בודד מכספי התובע.

מאידך, אני גם ערה לכך שהנתבע 3, פעל בהתאם ולאור הנחיות הנתבע 2, ללא כל הפעלה של שיקול דעת עצמאי, ובניגוד לחובותיו כלפי התובע, כמי שנטל על עצמו תפקיד של נאמן בחשבון בנק אותו הוא פתח ואשר בו התובע רשום כנהנה.

במסגרת חקירתו הנגדית מצא הנתבע 3 לטעון כדלהלן :
"לעיתים אני מגיע למשרד הנתבעת 1, יש מסמכים שהנתבע 2 רוצה שאחתום עליהם למרות שאני אומר לו שזה לא בסדר, זה מה שהוא רוצה וכך אני עושה."
(ראה בעניין זה עמוד 32 שורות 30-31 ועמוד 33 שורה 1 לפרוטוקול הדיון).

ובהמשך :
"שמי שעורך את המסמכים זה יאיר והפקידה שלו. אני רואה במסמכים שיש חשבון נאמנות, אני יודעם אם זה בלנקו? אני פותח את חשבון הנאמנות. גם עתה אני עושה כן פותח חשבונות עבור לקוחות של יאיר. אם אני יודע שהם לא רוצים חשבון נאמנות... התובע חתם על מסמכי פדיון, יאיר דיבר עם התובע והם הסכימו לפתוח חשבון נאמנות ".
(ראה בעניין זה עמוד 33 שורות 29-31 לפרוטוקול הדיון).

ובהמשך :
"ש. איפה רשום בהסכם שמותר להוציא כספים מחשבונות נאמנות או אחרים ולהעבירם לנתבע 1
ת. לא כתוב. כשאתה עושה עסקת מקרקעין אתה מבקש את אישור עוה"ד השני? מספיק שיאיר אומר לי לפתוח חשבון".
(ראה בעניין זה עמוד 35 שורות 5-7 לפרוטוקול הדיון).

האמור לעיל מלמד יותר מכל כי הנתבע 3 פעל בהתאם ועל פי הנחיות שנתנו לו על ידי הנתבע 2, ועל בסיס אלו בלבד. מטעם זה אישר כי ייפוי הכוח נחתם בפניו, מטעם זה פתח את חשבון הנאמנות,
ומטעם זה העביר את הכספים מחשבון הנאמנות.

לעורכי דין נתנה, באמצעות המחוקק, הסמכות והזכות לפעול על דרך של אישור ומתן תוקף למסמכים שונים שנחתמים על ידי האזרח.
נקודת המוצא הינה כי מי שקיבל רישיון לפעול כעורך דין, הוא אדם שיש ליתן בו אמון וכי שיקול הדעת אותו יפעיל בהתנהלותו, מצדיק את האמון ואת מתן הסמכויות המוקנות לו

אלא, כי לצד הזכות והסמכות, באה גם האחריות.

אישור כי מסמך נחתם בפני עורך דין, כאשר הוכח שבפועל לא פגש עורך הדין את הלקוח;
פתיחתו של חשבון נאמנות על ידי עורך עבור לקוח כנהנה , מבלי שהלקוח נתן הסכמתו לכך, מבלי שידע על כך, ומבלי שיקבל , ולו בדיעבד, פרטים על כך;
קבלת כספים כמיופה כוח של לקוח מחברת ביטוח- מכוח אותו ייפוי כוח שלא ניתן לו, ומבלי שיידע את הלקוח בדבר קבלת הכספים, שעה שהוא מודע באותה עת למחלוקת שקיימת בין התובע לנתבעים 1-2 ;
העברת הכספים מחשבון הנאמנות, פעמיים, ללא קבלת הנחיות והסכמת התובע;

כל אחד מאלו המנויים לעיל, מהווה כשל. שילובם של כלל הנתונים המפורטים לעיל, מלמד על כשל של ממש.
ויודגש, עורך הדין, מחויב לפעול תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי, שאינו תלוי ברצונותיו או כוונותיו של לקוח אחר, יהא זה לקוח חשוב ככל שיהא, ותוך נקיטת אמצעי זהירות סבירים התואמים את תפקידו.

איני סבורה כי ניתן לראות בנתבע 3 כמי שפעל במקרה דנן לטובת התובע, אפילו לא לכאורה, או כמי שהפעיל שיקול דעת עצמאי סביר בכל הנוגע לחשבון הנאמנות .
ויש להדגיש, אלמלא מעשיו ומחדליו של הנתבע 3, לא יכולים היו הנתבעים 1 או 2 לקבל את כספי הפדיון או ליתן הנחיות באשר להעברתם. דהיינו, הנתבע 3 היווה תנאי בלעדיו אין לקבלת אותם כספים.

בהינתן כל אלו, יש להורות כי על הנתבע 3 להשיב לידי התובע, את מלוא שיעור הנזק הישיר בגין פדיון הפוליסות, וכך אני מורה.

שאלת אחריותו של הנתבע 2

חלק לא מבוטל של סיכומי הנתבעים 1-2 , כמו גם כתב הגנתם יוחד לטענות בדבר הצורך באבחנה בין הנתבע 2 לבין הנתבעת 1.

לטענתו של הנתבע 2 הוא פעל כעובד שכיר, של הנתבעת 1 ומכאן כי אין כל מקום להגשת התביעה כנגדו, לא כל שכן חיובו באופן אישי במעשי ומחדלי הנתבעת 1, גם אם היו כאלה.
לשיטת הנתבעים 1-2, ההתקשרות החוזית, כמו גם כל התנהלות הצדדים נעשתה במערך היחסים שבין התובע לבין הנתבעת 1, וזו בלבד.

איני מוצאת לקבל טענותיו אלו של הנתבע 2 וזאת ממספר טעמים אשר יפורטו להלן.
אציין כי יש בכל אחד מטעמים שלהלן בפני עצמו כדי להביא לחיובו האישי של הנתבע 2 במלוא נזקיו של התובע , לא כל שכן מכלולם.

בניגוד לטענות התובע, לא היה מקום לקבוע חיוב אישי של הנתבע 2 מכוח הוראות סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט 1999, שכן הרמת מסך אפשרית שעה שעסקינן בבעל מניות, והנתבע 2 אינו בעל המניות הרשום בנתבעת 1.

בנוסף, נוכח המשמעות והחשיבות של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, קיימת חשיבות של ממש לאבחן בין פעולותיו של נושא משרה מתוקף תפקידו כנושא משרה לבין חיובו האישי.
נוכח כך, כל עוד פעל נושא משרה עבור ובשם החברה, יהא מקום לחייב את התאגיד בלבד.

עם זאת, אין בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת כדי ליתן מגן או חוצץ לפעולות שהן פעולות העומדות בניגוד להוראות הדין, והנעשות על ידי האורגן באופן עצמאי.
כך לדוגמא קיומה של חברה אינה מהווה אישור לביצועה של פעולה אשר משמעותן גזל כספו של אחר. טענתו של אורגן בחברה כי פעל במקרה כאמור בשמה, לא יהא בה כדי לסייע לו.
ומן הכלל אל הפרט:

התנהלותו של הנתבע 2, כבר קודם ובעת ההתקשרות החוזית הייתה חסרת תום לב.

במסגרת ע"א 8910/05 א. דמון בע"מ נ' זלמה וינבלט (פורסם בנבו) קבע בית המשפט העליון כי:
"החובה לפעול בתום לב בקיומו של חוזה מוטלת על מי שמיישם את החוזה גם אם הוא שלוחו של אחר".
ובמסגרת ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח(5) 661, קבע כב' הנשיא שמגר כדלהלן :
"אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של חברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. עניינינו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא אפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה שאותה הוא ביצע.

ובהמשך:
"יתרה של האחריות האישית הינו בהצלחתה להרחיב את מעגל היריבויות ולרתום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת".

בפסק הדין בעניין ע"א 230/80 פנידר חברה להשקעות ופיתוח ובניין בע"מ נ' דוד קסטרו פ"ד לה(2) 713, קבע בית המשפט העליון :

"ראייתו של מנהל כאורגן החברה באה כדי להרחיב את האחריות המוטלת על החברה ולא כדי לצמצם את היקף אחריותו של המנהל בשל מעשה שביצע בעצמו או שהיה מאורב בו המוליד בדרך כלל חבות אישית... עובדת היותו אורגן של חברה, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. אם מעשיו ומחדליו עולים כדי עוולה אזרחית, תוטל עליו אחריות אישית בנזיקין. ".

כן ראה בעניין זה ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויטכטונגר בע"מ פ"ד לח(3)253.

בעניינם של הצדדים להליך שבפני, הוכח כי התנהלותו של הנתבע 2 , נעשתה לא אך בחוסר תום לב אלא מתוך מטרה להתעשר על חשבון התובע על דרך של "איתור" ומימוש פוליסות, עליהן ידע הנתבע 2 מתוך דבריו של התובע, הגם שאלו לא נרשמו במסגרת ההסכם.

מעדותו של הנתבע 3 עלה, שוב ושוב, כי כל פעולותיו נעשו על פי הנחיות הנתבע 2.
כך לגבי אישור ייפוי הכוח, כך לגבי פתיחת חשבון הנאמנות, וכך לגבי משיכת הכספים מתוך אותו חשבון.

פעולה במסגרתה מתבקש, במפורש, אישור על גבי ייפוי כח בלתי חוזר, של הנתבע 3 על ידי הנתבע 2, שעה שהוא יודע כי התובעים כלל אינם נוכחים במקום, ולא חתמו באותו מועד על ייפוי הכוח, היא פעולה אשר עומדת בניגוד להוראות הדין, ויש בה כדי הטעייה מכוונת.

ויודגש, גם אילו היה מקום לקבל את הטענה המאוחרת של הנתבעים, על פיה חתם התובע, כבר ביום 12.8.2010, הוא מועד חתימת הסכם ההתקשרות, על מספר ייפויי כוח, לרבות ייפוי הכוח הנוסף, עדיין היה מקום לראות בדרך התנהלותו של הנתבע 2, כזו העומדת בניגוד להוראות הדין, שעה שהוא שינה את התאריך, השלים חלק מן החלקים הריקים באופן שונה מזה המקורי שהוצג לתובע ובהתאם לשיקול דעתו, והביא את הנתבע 3 לאשר מסמך אשר לא נחתם בפניו.

שעה שהוכח בפני כי המסמך השלם, הכולל אישור בדבר חתימת התובע בפני עורך דין, ומתן הרשאה לאותו עו"ד ספציפי לפעול בשמו של התובע, מעולם לא ניתן על ידו, אלא שהו א פרי פעולותיו של הנתבע 2, הרי שאין עוד הנתבע 2 יכול לטעון לקיומו של מגן בפני התביעה, אך מכוח היותו נושא משרה בנתבעת 1.

העובדה כי מנורה חב' לביטוח בע"מ פעלה לשחרור כספי הפוליסה והעבירה כספים מכוח אותו ייפוי כוח, מלמדת יותר מכל, כי אלמלא פעולות אלו של הנתבע 2 , לא היו הכספים מועברים מחברת הביטוח לחשבון הנאמנות.

הוכח בפני כי כל סוגיית חשבון הנאמנות הינה פרי מעשיו ומצגיו של הנתבע 2, שאך רתם את הנתבע 3 לצורך מימושה.
הנתבע 3 טען, מספר פעמים, כי ההנחיה לפתיחת חשבון הנאמנות , הגיעה מהנתבע 2, אשר הציג מצגים על פיהם מדובר בהסכמה שבינו לבין התובע.
הוכח, במפורש, כי הסכמה כזו מעולם לא נתנה.
עוד הוכח בפני כי הנתבע 3 קיבל לידיו את המסמכים הנדרשים לצורך פתיחת חשבון הנאמנות מהנתבע 2, לרבות העתק צילום תעודת הזהות של התובע, העתק השיק המבוטל ופרטי התובע.
משנפתח חשבון הנאמנות, כל הפעולות שבוצעו במסגרתו, בוצעו בהתאם להנחיות הנתבע 2.

מדובר, מפורשות, במעשה שיש בו כדי הטעייה מכוונת ופעולה שהיה בה כדי להביא לגזילת כספו של התובע, ועשיית עושר שלא כדין.
אציין כי מצאתי את ניסיונו של הנתבע 2, במסגרת החקירה הנגדית, לטעון כי יש לייחס את הפעולות השונות הנוגעות לחשבון הנאמנות לנתבע 3 בלבד, כניסיון שיש לדחותו מכל וכל.
שעה שהוכח כי ניהול המשא ומתן עם התובע נעשה בחוסר תום לב ומתוך מטרה לקבל עמלה בגין פוליסות שהתובע היה מודע לקיומן ומסר את פרטיהן לנתבע 2;
שעה שהוכח כי הנתבעת 1 מעולם לא נדרשה לאתר פוליסות של התובע, ואף לא הוכח כי נקטה ולו בצעד בודד אחד לצורך ביצוע איתור כלשהו, אך הנתבע 2 הציג בפני התובע, מספר ימים מאוחר יותר, מצגים בדבר איתור כספים בפוליסות שהתובע לכאורה לא ידע אודותיהן;
שעה שהנתבע 2 בחר לעשות שימוש בנתונים אישיים של הנתבע ובמסמכים שנתנו לו, כמו צילום תעודת זהות והביא בדרך זו לפתיחתו של חשבון נאמנות, בסיוע הנתבע 3, ללא ידיעת התובע;
שעה שהנתבע 2 וידא ופעל באופן מעשי לכך שכל כספי פדיון הפוליסות, ללא כל סייג, יוצאו מתוך חשבון הנאמנות, שוב ללא ידיעת התובע;

בהינתן כל אלה, אין לי אלא להסיק כי הנתבע 2 עצמו פעל מתוך כוונה להטעות את התובע וליטול את כספי פדיון הפוליסות.
אין מדובר במעשה רשלני של תאגיד, אלא בפעולות מכוונות של הנתבע 2 עצמו, אשר עשה שימוש בתאגיד לצרכיו שלו.

בנוסף, עיון בתוכנו של מוצג ת/3, דפי חשבון הנאמנות שנפתח על שם התובע , העלה כי הכספים שהיו בחשבון הנאמנות הועברו לחשבון בנק אחר הרשום גם על שמו של הנתבע 2 עצמו , ולכאורה הנתבעת 1 כלל אינה מופיעה בדפי החשבון ת/3 שמי שאל חשבונה הועברו הכספים.
דהיינו כספי התובע, הגיעו לידי חשבון שהוא לכל הפחות, בין היתר, גם חשבונו של הנתבע 2.
די בנתון זה, כדי להביא להצדקה בחיובו האישי של הנתבע 2, ולו מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
אני ערה לעדותו של הנתבע 3 במסגרת חקירתו החוזרת כי העביר את הכספים לחשבון הנתבעת 1, ואולם הראיות בתיק זה מדברות בעד עצמן והן מלמדות על העברה לחשבון שבו השם הנקוב הינו, בין היתר, שמו של הנתבע 2 עצמו.

משנתתי דעתי לאמור לעיל, אני מוצאת להורות כי חיובו של הנתבע 2 הוא עצמאי, מקורו בהפרת הוראות הדין, והוא מתייחס לכלל נזקיו של התובע.

שיעור הנזק :

במסגרת כתב התביעה המתוקן עתר התובע להשבת כל הסכומים שהיו מופקדים בפוליסות עד לסך של 130,000 ₪. בנוסף עתר התובע להשבת הסך של 1,400 ₪ אשר שולמו על ידו כדמי פתיחת תיק, ואת הסך של 80,000 ₪ כפיצוי בגין עגמת נפש.

ביחס לפוליסת הפניקס הוכח בפני כי שיעורה הכולל, קודם הפדיון עמד על סך של 26,053 ₪.
במהלך ניהול ההליך הובא לידיעתי כי הסך של 9,116 ₪ אשר נוכה כמס, הושב לידי התובע, ומכאן כי שיעור הנזק ביחס לפוליסה זו עומד על סך של 16,937 ₪ בלבד.

בהתייחס לפוליסת הראל, הוכח בפני כי שיעורה הכולל, קודם למועד הפדיון, עמד על סך של 44,700 ₪. במהלך ניהול ההליך הובא לידיעתי כי הסך של 15,635 ₪, אשר נוכה מהפדיון כמס, הושב לידי התובע ומכאן כי שיעור הנזק ביחס לפוליסה זו, עומד על סך של 29,065 ₪.

בהתייחס לפוליסת מנורה, הוכח בפני כי שיעורה הכולל קודם למועד הפירעון, עמד על סך של 56,706 ₪. ביחס לפוליסה זו נוכה מס, אך זה לא הושב לידי התובע. אשר על כן שיעור הנזק נותר בגובה הסכום הכולל.

שיעור הנזק הישיר בהתייחס לכלל הפוליסות שנפרדו עומד אפוא על סך של 102,708 ₪.

באשר לסך של 1,400 ₪ , דמי פתיחת תיק, אצל הנתבעת 1, אני אכן סבורה שיש מקום להורות על השבתו של סכום זה, שעה שלא ניתן על ידי הנתבעת 1 השירות בגינו התקשרו הצדדים וכי היה במעשי ומחדלי נתבעת זו כדי לגרום לתובע לנזק של ממש.

באשר לרכיב הנזק הלא ממוני, הרי שזה כפוף לעולם לשיקול דעתו של בית המשפט.
לרוב, שעה שעסקינן בהתנהלות עסקית, מסחרית, ספק בעיני באם יש מקום לפסיקתו של פיצוי בגין עגמת נפש, וזאת גם אם וככל שמתברר, בדיעבד, ככל שמתברר, כי השירות ניתן באופן רשלני.
אלא כי בעניינו של התובע הוכח כי אין מדובר בנזק שמקורו בשגגה או ברשלנות, אלא כי ביחס לנתבעים 1-2 עסקינן בחוסר תום לב מהותי, בשלב ניהול המשא ומתן, בעת מימושו של ההסכם, ואפילו ביחס להתנהלותם לאחר שביקש התובע לבטל את ההתקשרות.
הוכח בפני כי הנתבעים 1-2 פעלו מתוך ידיעה וכוונה ברורה, לממש את כספי הפוליסות וגביית הסכומים הנובעים מאותן פוליסות שלא כדין ותוך הטעיית התובע .
חלקו של הנתבע 3, לא נגרע, אלא שזה אינו נוגע לשלב שקודם ההתקשרות החוזית בפועל, אלא לשלב של חתימת ייפוי הכח, וחשוב מכך סוגיית חשבון הנאמנות.

תוך שנתתי דעתי לכלל השיקולים הצריכים לעניין אני מוצאת לחייב את הנתבעים 1-2 בלבד, בפיצוי בגין עגמת נפש בהיקף של 30,000 ₪.

סוף דבר
שלושת הנתבעים, יחד לחוד, ישלמו לתובע סך של 104,108 ₪.
בנוסף, ישלמו הנתבעים 1-2 , יחד ולחוד, לתובע סך של 30,000 ₪. (סה"כ ביחס לנתבעים 1-2 ישולם סך של 134,108 ₪).
סכומים אלו, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה המתוקן (12.6.2011) ו עד התשלום המלא בפועל.

כן יישאו הנתבעים, יחד ולחוד, בהוצאות ההליך בסך של 40,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום
ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ד, 29 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.