הדפסה

סחוט טרי (2007) בע"מ נ' אקו אלפא בע"מ ואח'

לפני
כבוד השופט, פרופ' עופר גרוסקופף

התובעת

סחוט טרי (2007) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד סער גרשוני ועו"ד הילה מיוני נטע

נגד

הנתבעים

  1. אקו אלפא בע"מ
  2. אביבה חרסונסקי
  3. אהוד חרסונסקי
  4. תפוז טרי בע"מ
  5. ערן חרסונסקי
  6. יחיא גבריאל

ע"י ב"כ עו"ד חיים סודקביץ

החלטה בבקשה למתן חשבונות

אדם נופח מוניטין לסימן מסחר, ועסקו משגשג. לימים מוכר האדם את עסקו על סימנו המסחרי לאחר. ואולם לרוכש אין המזל מאיר פנים, והוא נקלע להליכי חדלות פירעון, במסגרתם נמכרים העסק וסימן המסחר לתובע. התובע מנסה להפעיל את העסק הכושל, ונכשל בעצמו. ב שלב זה מחליט האדם לחדש את השימוש בסימן המסחר שיצר, וזאת לצורכי עסק חדש שהקים באותו תחום עיסוק בו נחל הצלחה בעבר. האם בכך מפר אותו אדם את סימן המסחר שיצר ומכר? האם זכאי התובע לסעד בגין נטילת סימן המסחר שהוא לא הצליח להפיק ממנו תועלת?
עניינה של התובענה שלפניי בטענתה של התובעת, חברת סחוט טרי (2007) בע"מ (להלן: " חברת סחוט טרי"), כי הנתבעים עשו שימוש בקניינה הרוחני והפרו את זכויותיה בשם המסחרי "סחוט טרי", כאשר ייצורו, שיווקו, הפיצו ומכרו מיץ טבעי תחת מותג זה גם לאחר שמכרו את זכויותיהם בו לחברת "פריפר טבעי שיווק והפצה (2005)" בע"מ (להלן: "חברת פריפר"), אשר נרכשה במסגרת הליכי פירוק על ידי התובעת. בשלב הראשון התבקש בית המשפט לתת צו למתן חשבונות אשר יחייב את הנתבעים למסור לתובעת את כל המידע הרלוונטי באשר למכירת ושיווק המיצים תחת המותג "סחוט טרי".
הנתבעים טענו בתגובה כי חידוש פעילות הייצור נעשה בידיעתה ובאישורה של התובעת, ובהתאם לזכויות שהוקנו להם כחלק מהסכם המכירה לחברת פריפר, כך שלא ניתן לטעון לפגיעה כלשהי בקניינה הרוחני של התובעת. כפי שיפורט להלן, דין התביעה למתן חשבונות להתקבל.
א. הצדדים
התובעת, חברת סחוט טרי, היא חברה שהוקמה בשנת 2007, המצויה על פי רישומי מרשם החברות בבעלות חברה בשם "התו השמיני החזקה והשבת נכסים בע"מ", ואשר מנהלה הרשום הוא מר ויצמן שירי (להלן: "מר שירי"). יצוין כי המפעל שנרכש על ידי התובעת נוהל בפועל על ידי אחיו של מר שירי, מר אמנון שירי.
הנתבעת 1, אקו אלפא בע"מ (להלן: "אקו אלפא"), היא חברה פרטית בבעלותה של הנתבעת 2, גב' אביבה חרסונסקי.
הנתבע 3, מר אהוד חרסונסקי (להלן: "מר חרסונסקי") הקים בשנות ה-90 מפעל לייצור מיצים, תחת השם המסחרי "סחוט טרי". בשנת 2000 לערך הוקמה חברת "סחוט טרי" בע"מ, אשר המשיכה לייצר מיצי פירות שונים תחת שם זה, אשר שווקו בעיקר לענף המסעדות והקיוסקים (להלן: "עסק "סחוט טרי" המקורי").
הנתבעת 4, חברת תפוז טרי בע"מ (להלן: "תפוז טרי"), היא חברה המצויה בבעלותם של הנתבע 5, מר ערן חרסונסקי, שהוא בנם של הנתבעים 2 ו-3, ושל הנתבע 6, מר יחיא גבריאל. תפוז טרי עוסקת בשיווק והפצה של מיצי פירות כמו גם באספקת פירות טריים לבתי עסק.
ב. רקע עובדתי
בשנת 2005 החליט מר חרסונסקי למכור את עסק "סחוט טרי" המקורי, ובכלל זה המפעל וחברת סחוט טרי בע"מ , לחברת פריפר, אשר הוקמה על ידי יזם בשם מר ארז ריבקין (להלן: " מר ריבקין"). יצוין כי חברת פריפר הוקמה לצורכי עסקה זו על ידי מר ריבקין, יזם בתחום המיצים, אשר עוד בשנת 2000 הקים חברה אחרת בשם "פריפר טבעי" בע"מ, אשר עסקה אף היא בייצור מיצים (להלן, יכונו חברת פריפר וחברת "פריפר טבעי" בע"מ, יחדיו: "חברות פריפר").
לאחר רכישת עסק "סחוט טרי" המקורי, שינתה חברת פריפר במרץ 2005 את שמה לחברת "סחוט טרי מיץ טבעי" בע"מ (לשם הנוחות, לאור שמה של התובעת, אמשיך להתייחס להלן לחברה בשמה הקודם, חברת פריפר), ואילו חברת "סחוט טרי" בע"מ שינתה את שמה לחברת "מולטיפרי" בע"מ (להלן: "חברת מולטיפרי"). בעקבות הסכם המכירה החלה חברת פריפר בייצור מוצרי סחוט טרי, בעוד שחברת מולטיפרי הפסיקה את פעילותה היצרנית ולאחר כשנה, משהושלמה גביית תשלומים וחובות, אף חדלה מפעילות עסקית.
אלא שחברת פריפר לא עמדה בחלקה בעסקת הרכישה, ולאור חילוקי דעות בין הצדדים ביחס לביצוע ההסכם, הוסכם כי עו"ד חיים סודקביץ (בא כוחם של הנתבעים בתובענה דנן, להלן: "עו"ד סודקביץ") ישמש כמגשר בין הצדדים (דהיינו מר חרסונסקי וחברת מולטיפרי מזה ומר ריבקין וחברות פריפר מזה) לצורך המשך ביצוע ההסכם.
בין חברת מולטיפרי (באמצעות מר חרסונסקי) לבין חברות פריפר ומר ריבקין נחתם ביום 31.3.2006 הסכם גישור, אשר נגע בעיקר לאופן תשלום יתרת החוב לחברת מולטיפרי. נוסף על הסכם הגישור, הועבר לחברת מולטיפרי באותו היום מכתב חתום על ידי חברות פריפר ומר ריבקין, בו התחייבו האחרונים לפעול בהתאם להסכם הגישור (להלן: "מכתב ההתחייבות"). בסעיף 6 למכתב ההתחייבות הוצהר כדלקמן: "בכל מקרה בו הסדר הגישור יופר על ידנו, אזי מבלי לגרוע מכל סנקציה אחרת הנקובה בהסכם הגישור, הננו מאשרים כי הנכם משוחררים מכל התחייבות להגבלת עיסוק הנובעת מהסכם הרכישה שבין הצדדים וכן הננו מאשרים כי אתם תהיו רשאים לחדש את פעילותה העיסקית של החברה ו/או מי מטעמה למכירת מוצרי "סחוט טרי" וזאת ללא כל מגבלה ו/או הגבלה על פעילות החברה ו/או שימוש במותגי החברה שנמכרו במסגרת הסכם הרכישה". ההסכם הוגש ביום 10.5.2006 לבית משפט השלום ברמלה לשם מתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, אך מכתב ההתחייבות לא הוצג בפני בית המשפט. ביום 15.5.2006 נתנה השופטת אסתר נחליאלי-חיאט תוקף של פסק דין להסכם הגישור. למותר לציין כי תוקף זה לא ניתן למכתב ההתחייבות (שכאמור כלל לא הוצג לפני בית המשפט).
חברות פריפר ומר ריבקין לא הצליחו לעמוד בתשלומים שנקבעו בהסכם הגישור ובתחילת שנת 2007 נקלעו לקשיים כספיים. ביום 7.3.2007 נפתח על ידי חברת מולטיפרי ומר חרסונסקי הליך הוצאה לפועל נגד חברות פריפר ומר ריבקין לגביית החוב שעמד על פי התיק על כמיליון ש"ח. עם זאת, מאחר שמר ריבקין, פתח בהליכי פשיטת רגל, ואילו חברות פריפר נמצאו בהליכי פירוק, לא הצליחה פתיחת תיק ההוצל"פ להביא לפירעון החוב.
הליכי הפירוק של חברות פריפר וחברות קשורות אליהן (רד פלקון לוג'יסטיקס בע"מ ורד פלקון בע"מ. להלן, יחד עם חברות פריפר: "קבוצת החברות פריפר") התנהלו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (פש"ר 3121/07), כשרו"ח חן ברדיצ'ב מונה תחילה כנאמן למימוש הליך ההבראה והסדר הנשים, ואחר כך למפרק זמני של קבוצת החברות פריפר (להלן: "מפרק פריפר"). ביום 30.4.2007 אישר בית המשפט (השופט אברהם יעקב) את הצעתו של מר יונה שמש (להלן: "מר שמש"), שהוגשה באמצעות ייפוי כוח שניתן למר שירי, לרכישת נכסי קבוצת החברות פריפר, בכללן חברת פריפר, בתמורה לסכום של 4,350,555 ש"ח וכן 75% מעלות המלאי (סכום שעמד על 231,565 ש"ח) בתוספת מע"מ (ראו נספח 3 לכתב התביעה).
לאחר רכישת נכסי קבוצת החברות פריפר, החלה התובעת לנהל את הפעילות היצרנית תחת השם המסחרי "סחוט טרי". יוער כי לאחר המכירה הועסק מר ריבקין על ידי התובעת בתפקיד ניהולי (פרוטוקול 14.10.2013, עמודים 10 – 11). בחלוף תקופה מסוימת, באמצע שנת 2008 לערך (ראו עדותו של מר שירי, עמוד 25, שורות 1 – 3) הפסיקה התובעת את פעולות הייצור, לטענתה משום שהתברר כי אין רישיון למבנה בו היה ממוקם המפעל. מאותו מועד ואילך לא יצרה התובעת מיצי פירות, וממילא לא עשתה שימוש במותג "סחוט טרי" לצורך הפצתם.
תקופה מסוימת לאחר מכירת נכסי קבוצת החברות פריפר, לקראת סוף שנת 2007, החליט מר חרסונסקי לחזור ולייצר מיצי פירות. את החלטתו זו מימש באמצעות הנתבעת 1, חברת אקו אלפא, אשר החלה לייצר גלונים של 5 ליטר מיצים לצורך מכירה למסעדות ובהמשך החלה גם בייצור בקבוקים של 1/2 ליטר למכירה בקיוסקים ובמסעדות. המועדים המדויקים בהם החל הייצור של מיצי הפירות על ידי אקו אלפא שנויים במחלוקת בין הצדדים, אולם על עצם ייצור ושיווק המיצים תחת השם "סחוט טרי" על ידי אקו אלפא, לפחות לתקופה מסוימת, אין חולק. זאת ועוד, אין חולק, כי לפחות תקופה מסוימת שווקו מוצרים שיוצרו על ידי חברת אקו אלפא עם תווית זהה לזו שנשאו מוצרי סחוט טרי שנמכרו על ידי חברת פריפר הן לפני פירוקה והן לאחר שהמותג נרכש על ידי התובעת.
כאשר התברר כי בשוק נמכרים מוצרים תחת השם המסחרי "סחוט טרי", זאת אף על פי שהפסיקה את פעילות הייצור, פנה מר ויצמן, בשמו של מר שמש, למפרק פריפר, וביקש לוודא כי אכן נרכשו על ידו גם המוניטין והסמלים של המותג "סחוט טרי". ביום 1.3.2009 התקבלה תשובתו של המפרק, אשר השיב כי "במסגרת רכישת הממכר על ידי הרוכש נרכשו גם כל המוניטין של החברות בקבוצת סחוט טרי ובין היתר, השם המסחרי "סחוט טרי", הסמלילים של החברות בקבוצה ועיצוב מיכלי השתייה השונים".
בהמשך לכך הוגשה על ידי המפרק ביום 9.3.2009 בקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר כי במסגרת רכישת קבוצת חברות פריפר נרכשו כל נכסי הקבוצה ובין היתר המוניטין והשם המסחרי "סחוט טרי". ביום 15.3.2009 נתנה השופטת שרה דברת החלטה (להלן: "החלטת בית המשפט של פירוק") בה נאמר כדלהלן:
"בבש"א 5128/07 אישר כב' השופט א. יעקב את מכירת כלל נכסי הקבוצה לרוכש מר שמש יונה, כאשר המכירה כוללת את כלל נכסי הקבוצה ופעילותה. כלל נכסי הקבוצה מטבע הדברים כוללים את המוניטין והשם המסחרי "סחוט טרי" וסימנו המסחרי של "סחוט טרי". הצהרה זו קמה מכח רכישת כלל נכסי הקבוצה ולא היה צורך בבקשה זו, שניתנה למען הסר ספק".
בהמשך לכך הגישה התובעת ביום 4.5.2009 בקשה לרישום סימן המסחר "סחוט טרי" בפנקס סימני המסחר, והוא אכן נרשם כסימן מסחר מספר 220623 תחת סיווג משקאות לא כהליים (הנכללים בסוג 32) ביום 6.12.2010, כאשר הובהר כי רישום הסימן אינו מקנה זכות "לשימוש ייחודי במילים סחוט טרי בנפרד, אלא בהרכב הסימן".
על רקע זה אפנה לבחון את טענות הצדדים.
ג. תמצית טיעוני הצדדים
ב"כ התובעת טענו כי בהתנהלותם הפרו הנתבעים את סימן המסחר של התובעת, פגעו במוניטין ואף הפרו את זכויות היוצרים שלה, וכן התעשרו על חשבונה. עוד נטען כי הנתבעים עוולו נגד התובעת בעוולה של גניבת עין וכי פעולותיהם עולות כדי הטעיה לפי הוראת סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. עוד נטען כי הנתבעים התרשלו, וכי פעולותיהם אף מהוות עוולת גזל. לדברי ב"כ התובעת, אין ממש בטענות ההגנה השונות שהועלו על ידי הנתבעים, לא מבחינה עובדתית ואף לא מבחינה משפטית. באשר לאחריות הנתבעים השונים, נטען כי הנתבעות 1 ו-4 הן אשכול חברות, ועל כן יש לראות בשתי החברות כאחראיות להפרות שבוצעו ביחס לזכויות התובעת. עוד נטען כי יש לחייב את הנתבעים 2, 3, 5 ו-6 באחריות אישית לפעולות הנתבעות 1 ו-4, מאחר שהם פעלו ביודעין ובכוונת מכוון לביצוע העוולות שפורטו בכתב התביעה. לפיכך התבקש בית המשפט לתת צו למתן חשבונות, שיאפשר לתובעת לחשב מהם המועדים בהם התבצעו ההפרות על ידי הנתבעים, כמות המכירות שבוצעה והרווח שצמח לנתבעים מההפרה. כן התבקש בית המשפט לתת צו אשר יורה לנתבעים לחדול לאלתר ולהימנע בעתיד מכל פעילות המפרה את סימן המסחר וזכויות היוצרים של התובעת.
ב"כ הנתבעים טען כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה שכן ההסכם בינה ובין מר שמש במסגרתו הועברו כביכול הזכויות שרכש לתובעת כלל לא הוצג, והתובעת אף נמנעה מלהעיד עדים רלוונטיים באשר לסוגיות השנויות במחלוקת. לטענתו, מוצרי הקבוצה כלל לא היו מוגנים בסימן מסחר רשום עד שנת 2009, כך שלא ניתן להעלות טענות נגד השימוש בסימן טרם מועד זה, ואף לאחר מועד זה לא ניתן להכיר בתוקפו של הסימן. עוד נטען על ידי ב"כ הנתבעים כי חידוש היצור על ידי אקו אלפא נעשה בידיעתה של התובעת ונציגיה ובהסכמתם, שכן הנתבעים הוכיחו כי התובעת מכרה להם מדבקות לסימון המוצרים עם סימן המסחר כמו גם שקיות לאחסנה הנושאות את הסימן. הנתבעים הדגישו, כי לפי מכתב ההתחייבות ממילא הם היו זכאים לעשות שימוש במותג "סחוט טרי", וטענו כי העובדה שמכתב זה לא הוצג לבית המשפט שאישר את הסכם הגישור אינה משליכה על תוקפו המחייב מבחינה חוזית.
באשר לעילות התביעה הנוספות, נטען כי ממועד מכירת עסק "סחוט טרי" המקורי לחברת פריפר קרס מוניטין העסק ככל שהיה קיים לפני כן וכי אין ממש גם בשאר העילות הנטענות.
עוד טען ב"כ הנתבעים כי בכל מקרה אין כל בסיס לתביעה נגד הנתבעים 2 – 6. זאת מאחר שההפרות הנטענות בוצעו על ידי הנתבעת 1 והיא האחראית היחידה לכך. כל פעילותיהם של הנתבעים 2, 3, 5 ו-6 בוצעו מתוקף תפקידם בחברות, והטענה כי הנתבעת 4 פעלה כ"אשכול חברות" כלל לא הוכחה. כן נטענו טענות שיהוי, מניעות וחוסר תום לב.
ד. דיון והכרעה
התביעה שלפניי היא תביעה בגין שימוש במוניטין של המותג "סחוט טרי". התובעת טוענת כי היא הבעלים של מותג זה ממועד רכישת נכסי קבוצת החברות פריפר במסגרת הליכי הפירוק (30.4.2007), ועד עצם היום הזה, קרי הן בתקופה שקדמה לרישומו של המותג כסימן מסחר אצל רשם סימני המסחר (30.4.2007 עד 4.5.2009) והן בתקופה שלאחר הרישום (4.5.2009 עד היום). הנתבעים כופר ים בתביעה, ומעל ים נגדה טענות בחמישה מישורים:
ראשית, לתובעת אין כלל זכויות במותג, לא לאחר שנרשם במרשם סימני המסחר ובוודאי שלא טרם נרשם. טענה זו מעוררת את השאלה "האם לתובעת זכויות במותג "סחוט טרי"".
שנית, גם אם יש לתובעת זכויות במותג, הנתבעים לא הפרו זכויות אלו, מאחר שעמדה לנתבעת 1 הזכות לעשות במותג שימוש. טענה זו מעוררת את השאלה " האם הפרה הנתבעת 1 את זכויות התובעת במותג "סחוט טרי".
שלישית, מהו ההיקף השימושים המפרים אותו ניתן ליחס לנתבעת 1. שאלה זו תכונה להלן "היקף ההפרות שביצעה הנתבעת 1".
רביעית, גם אם הפרו את זכויות התובעת, אין היא זכאית לסעד כלפי הנתבעת 1. טענה זו מעוררת את השאלה "מהו הסעד לו זכאית התובעת כלפי הנתבעת 1".
חמישית, מכל מקום אין ליחס את ההפרה הנטענת נגד הנתבעת 1 ליתר הנתבעים. טענה זו מעוררת את השאלה "האם ניתן ליחס אחריות לנתבעים 2 – 6".
להלן אדון בשאלות אלו כסדרן.
ד.1. האם לתובעת זכויות במותג "סחוט טרי"
המותג "סחוט טרי" הוא מותג שנוצר ופותח על ידי מר חרסונסקי במסגרת עסק "סחוט טרי" המקורי. המותג אומנם לא נרשם כסימן מסחר על ידי מר חרסונסקי, אולם הוא היה מוכר היטב בציבור. מר משה גפן, בעל עסק להפצת מיצים טבעיים מזה כ-20 שנה, שזומן לעדות על ידי הנתבעים, העיד בתשובה לשאלה האם מדובר במותג מוכר כי "כן, מוכר מאד בשוק. זה מוצר של אודי חרסונסקי. הוא ייצר את המוצר הלקוחות שלי מכירים את המוצר הזה ורוצים אותו" (פרוטוקול 15.10.2013, עמוד 41 שורות 10 – 11). מר יצחק כהן, אף הוא בעל עסק להפצת מיצים טבעיים שזומן לעדות על ידי הנתבעים, העיד כי המוצר מוכר בשוק כ"סחוט טרי" עד היום; כי הוא מוכר במסעדות ובבתי קפה; כי באופן יחסי מי שמכיר את המותג סבור שהוא טוב; ולדעתו יש למוצר מוניטין (פרוטוקול 15.10.2013, עמוד 44 שורות 1 – 17).
הנתבעים ביקשו לטעון, זאת בהתבסס על התצהירים שהוגשו על ידם, כי המוניטין של המותג "סחוט טרי" היה קיים לכל היותר עד למועד בו נמכר עסק "סחוט טרי" המקורי לחברת פריפר, דהיינו עד לשנת 2005. אלא שטענה זו נסתרה על ידי העדים מטעמם, אשר הבהירו כאמור לעיל כי המותג עודנו מוכר בשוק ומבוקש על ידי הלקוחות. למעשה, גם מכתב ההגנה של הנתבעים עולה כי אכן מדובר במוצר בעל מוניטין, שכן לפי הגרסה המופיעה שם (סעיף 31) מר חרסונסקי החליט לשוב ולייצר לאור פניות מספקים שהעלו דרישה למוצרי "סחוט טרי". זאת ועוד, מר חרסונסקי עצמו העיד כי "היצרנים מבקשים את המוצרים של סחוט טרי. צריך להבין שסחוט טרי רשום על כל חברות המיצים, יש להם את הליין של סחוט טרי והטלויזיה עזרה למיתוג סחוט טרי. אנשים אומרים לי שקנו את הסחורה שלי בסופר למרות שאין סחורה כזאת. כל מפעלי המיצים עשו ליין של סחוט טרי. אני מעולם לא פרסמתי אבל אני רוכב על ההילה של החברות הגדולות" (פרוטוקול 15.10.2013, עמוד 51 שורות 8 – 15).
על כך יש להוסיף כי בנסיבות העניין, ניתן לראות בבחירתם של הנתבעים לעשות שימוש בשם ובתוויות של מוצרי סחוט טרי כחיזוק לכך שאכן קיים מוניטין למוצרים אלו (ראו ע"א 5689/94 ‏ ורגוס בע"מ נ' נגה הנדסה בע"מ, פ''ד נב(1) 521, פסקה 7 לפסק דינו של השופט י' טירקל, שם הוא מתייחס לכך שחיקוי, שאינו בעל תכלית פונקציונאלית בלבד, עשוי לשמש שיקול להוכחת המוניטין). אינדיקציה נוספת לקיומו של מוניטין נובעת מהסכום ששולם עבור רכישת קבוצת החברות פריפר, שהיה גבוה מהשווי המוערך של הציוד בקבוצה (ראו נספח 3 לכתב התביעה; יוער כי העובדה שבהצעת הרכישה שהוגשה על ידי מר שמש (נספח ז' לתצהיר הנתבעים) צוין כי מתוך סכום הרכישה 4,150,000 ש"ח יזקפו כתשלום עבור הציוד והנכסים המשועבדים אינה גורעת מאינדיקציה זו). הוכח, אפוא, שהמותג "סחוט טרי" נושא תדמית חיובית הן מבחינת הלקוח הסופי והן מבחינת העסקים המוכרים אותו ללקוח הסופי, דהיינו קיים קהל לקוחות משמעותי, אשר מייחס למותג זה מוניטין חיובי בתחום המיצים הטבעיים.
המותג "סחוט טרי" נמכר על ידי חרסונסקי לחברת פריפר בשנת 2005, וזאת מבלי שנרשם כסימן מסחר במרשם סימני המסחר. ואולם, העובדה שמותג מוכר היטב אינו רשום אין משמעה כי אין הוא זוכה להגנה משפטית. מותג בלתי רשום, הנהנה ממוניטין בקרב ציבור הלקוחות (הקמעונאי או הסופי) עשוי לזכות להגנה מפני נטילה הן במסגרת ההגנה שמעניקה פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב- 1972 (להלן: " פקודת סימני מסחר") ל"סימן מסחר מוכר היטב", הן כבמסגרת העוולה של "גניבת עין", לפי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999, והן במסגרת העילה של "נטילת רכוש הזולת" המוכרת בדיני עשיית עושר ולא במשפט (ראו, למשל, ע"א 663/87 נתן נ' גרינר, פ"ד מה(1) 104 (1990). לדיון ראו עופר גרוסקופף, הגנה על כללי תחרות באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט 359 – 264 (תשס"ב). לפרדיגמה של "נטילת רכוש הזולת" ראו Daniel Friedmann, "Restitution of Benefits Obtained through the Appropriation of Property or the Commission of Wrong", 80 Colum. L. Rev. 504 (1980) ; עופר גרוסקופף, "התעשרות מנטילת רכוש הזולת" ספר דניאל (נילי כהן ועופר גרוסקופף עורכים, תשס"ח) 761).
ודוק, האינטרס המוגן בשלושת מערכות הדינים הללו עשוי להיות אותו אינטרס (הזכות במוניטין המגולם במותג), ואולם טיב והיקף ההגנה הינו שונה. סעיף 59(ב) לפקודת סימני המסחר קובע כי "לענין הפרה לגבי סימן מסחר מוכר היטב שאינו סימן מסחר רשום יהא התובע זכאי לסעד בדרך של צו מניעה בלבד". מכאן, שמכוח דיני סימני המסחר ניתן לקבל, ביחס לתקופה הקודמת לרישום סימן מוסחר מוכר היטב, רק סעד נושא פני עתיד המונע את המשך ההפרה. לעומת זאת, העוולה של גניבת עין מאפשרת לבעל המותג לזכות הן בסעד של ציווי והן בסעד כספי, פיצויים בעלי אופי נזיקי, גם אם סימן המסחר טרם נרשם (ראו עמיר פרידמן, סימני מסחר - דין פסיקה ומשפט משווה 792 (מהדורה שלישית, 2010. להלן: " עמיר פרידמן, סימני מסחר")). בדומה העילה של "נטילת רכוש הזולת" במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט מאפשרת לבעל סימן המסחר שלא נרשם לתבוע הן צו מניעה והן את רווחי המפר מהשימוש בסימן המסחר (השוו ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 344 (2004) (להלן: "עניין מקדונלד"). יצוין כי באותו מקרה דובר בסימן מסחר מוכר היטב שנרשם, ואולם נראה כי גם ללא רישום סימן המסחר היה בית המשפט מגיע לאותה תוצאה).
כשנתיים לאחר שהמותג נמכר לחברת פריפר נקלעה זו להליכי חדלות פירעון, במסגרתם נמכרו מכלול נכסי קבוצת החברות פריפר. יצוין כי הרכישה בוצעה אומנם בשמו של מר שמש, ואולם בכתב ההגנה טענו הנתבעים עצמם כי מר שמש פעל בשמו של מר שירי (היה "למעשה "איש קש" מטעמו"), וכי עם רכישת נכסי קבוצת החברות שבפירוק הם שימשו לפעילותה של התובעת (ראו סעיפים 24 – 26, 52 לכתב ההגנה). בנסיבות אלו, ומשהצהיר מר שירי כי המותג "סחוט טרי" הוקנה לתובעת, ואף פעל לרישומו ברשם סימני המסחר על שמה, אין מקום לפקפק בטענה כי הזכויות שנרכשו ממפרק פריפר ביחס למותג "סחוט טרי" שייכות לתובעת ולא למר שמש.
להשלמת התמונה אציין כי הנתבעים העלו טענות קשות ביחס לסיבות שהביאו את מר שירי לבצע את הרכישה באמצעות מר שמש, ולא בעצמו או באמצעות התובעת. טענות אלו, המייחסות למר שירי כוונות להתנהלות בלתי חוקית בקשר לקרן השקעות אותה ניהל, הועלו מבלי שהונח להן בסיס ראייתי כלשהו. מאחר שטענות אלו נטענו בעלמא, והיות שהן חורגות מגדר הסכסוך שבין הצדדים, סברתי כי אין מקום להתיר בירורן במסגרת חקירתו של מר שירי בתיק שלפניי.
על כך שמכירת נכסי קבוצת החברות פריפר כללה גם את המותג "סחוט טרי" ניתן היה לעמוד מהליכי המכירה עצמם. ואולם, אולי למעלה מהדרוש, דאגו הרוכשים להבהיר עניין זה באמצעות פניה למפרק, ודרכו לבית המשפט של פירוק. החלטת בית המשפט של פירוק, העוסקת בעניין זה, היא החלטה שתוקפה פועל כלפי כולי עלמא (דהיינו המדובר בפסק דין חפצא (Judgment in rem). למהות פסק דין חפצי ראו נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א) 504 – 520). לפיכך, ככל שהנתבע ים ביקשו לטעון נגד החלטה זו, היה עליהם לפנות בבקשה לבטלה לבית המשפט של פירוק. למותר לציין כי כל פניה שכזו לא נעשתה.
המסקנה המתבקשת מהדיון לעיל היא שהזכויות במותג "סחוט טרי" הועברו לתובעת, והיא הייתה זכאית להגנה הניתנת לסימן מסחר מוכר היטב שלא נרשם עד למועד בו פנתה לרשם סימני המסחר בבקשה לבצע את הרישום. זאת ועוד, מהמועד בו נרשם סימן המסחר זכאית הייתה התובעת להגנה על המותג כסימן מסחר רשום. ודוק, הנתבעת 1 הודיעה במהלך ההליך כי ביום 29.9.2013 פנתה לרשם סימני המסחר בבקשה לביטול סימן המסחר הרשום. בקשה זו כבודה במקומה מונח, ואולם אין בה כדי להשליך על ניהול ההליך שלפניי (במיוחד כאשר הנתבעת 1 הבהירה בהודעתה כי בקשתה לביטול סימן המסחר היא "מאותם הנימוקים שפורטו בהגנת הנתבעת בהליך דנא", נימוקים שמטבע הדברים יבחנו להלן ).
ויובהר, זכויותיה של התובעת במותג, הן טרם רישומו, ובוודאי שלאחר רישומו, אינן מותנות בכך שתוכיח כי המשיכה להשתמש במותג זה לצורך שיווק מוצרים מתוצרתה במועדים בהם בוצעה ההפרה הנטענת. מותג משקף מוניטין שנצבר, ובעליו אינו נדרש להוכיח שימוש רצוף על מנת לזכות בהגנת הדין. אכן, בחלוף הזמן יש להניח כי תתפוגג היכולת להוכיח את התנאים הדרושים לזכות בהגנה על מותג בלתי רשום שלא נעשה בו שימוש. זאת ועוד, על פי סעיף 41 לפקודת סימני המסחר ניתן להגיש בקשה לביטול רישום סימן מסחר בגלל אי שימוש, וזאת, בין השאר, כשלא היה שימוש בתום לב בסימן המסחר בתוך שלוש השנים שקדמו לבקשת הביטול (לפרשנות הוראה זו ראו עמיר פרידמן, סימני מסחר, 681 – 704). ואולם, עצם הפסקת השימוש במותג על ידי בעל סימן המסחר איננו מפקיע את זכויות הבעלים בו לאלתר (לאפשרות שהפסקת שימוש תקנה הגנה אף מבלי שתוגש בקשה לביטול סימן המסחר ראו עמיר פרידמן, סימני מסחר, 885 – 889).
בענייננו, מודה אומנם מר ויצמן כי באמצע שנת 2008 הפסיק את ייצור מיצי הפירות, וממילא את השימוש במותג "סחוט טרי". ואולם, בין אם הפסקת הייצור נעשתה קודם למועד בו החלה הנתבעת 1 לשווק מיצי פירות תוך שימוש במותג "סוחט טרי", ובין אם זמן קצר לאחר מכן, ברור וגלוי כי התחלת השימוש של הנתבעים במותג נעשתה כשעדיין נהנה מהמוניטין אותו רכשה התובעת עת קנתה את נכסיה של קבוצת החברות פריפר. ודוק, קיים אינטרס כלכלי-חברתי לכך שגם עסק כושל יו כל לממש את נכסיו המוחשיים והבלתי מוחשיים, ובדרך זו יקטין את הנזקים הכרוכים בהפסקת פעילותו. מטעם זה, אנו מכירים בכך שאין ליטול פטנטים, קניין רוחני וסודות מסחר של עסק שכשל, אלא יש לרכוש אותם במחיר המייצג את שווי השוק שלהם. בדומה, ככל שעסק כושל מחזיק במוניטין, יש לאפשר לו לממש את שוויו הכלכלי על דרך של מכירתו לצד שלישי. ואולם, כשם שאיש לא ישלם בעבור מידע אותו ניתן ליטול בחינם, כך גם אין לצפות שניתן יהיה למכור מוניטין בו יכול להתהדר כל אדם "חינם אין כסף". משום כך חשוב להמשיך ולספק הגנה לקניין רוחני, ומוניטין בכלל זה, גם לאחר שהעסק כשל, ואינו עושה בהם עוד שימוש לצרכיו. המסקנה המתבקשת היא שהמותג "סחוט טרי" היה רכושה של התובעת לא רק בתקופה בו השתמשה בו אלא גם בתקופת הזמן שבסמוך לאחר הפסקת השימוש, וכל עוד לא התפוגג המוניטין בחלוף הזמן.
הדברים האמורים לעיל מעוררים את השאלה מהו משך הזמן בו ראוי להקנות הגנה למותג לאחר שבעליו הפסיק לעשות בו שימוש. ככל שמדובר בסימן מסחר שנרשם, הרי שהחוק מציב בסעיף 41 לפקודת סימני מסחר מבחן ברור של 3 שנים ממועד הפסקת השימוש בסימן המסחר (ודוק, ביטול סימן מסחר שנרשם בגלל א י שימוש אינו אוטומטי, אלא מחייב הגשת בקשה לביטול הרישום לרשם סימני המסחר). דומה כי מבחן זה ראוי להפעיל גם על סימן מסחר מוכר היטב שלא נרשם (ודוק, כוונתי למצב בו בעל סימן המסחר המוכר היטב אינו עושה בו כלל שימוש, ולא למקרה בו הוא נמנע משימוש בו בטריטוריה מסוימת). לעומת זאת כשמדובר בהגנה מכוח מערכות דינים אחרות (גניבת עין ודיני עשיית ועשר ולא במשפט) אין הדין קוצב את תקופת הפקיעה של האינטרס המוגן, והיא צריכה להיקבע על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. יחד עם זאת, ספק בעיני אם, במקרה הרגיל, יש הצדקה שההגנה הניתנת במערכות דינים אלו למותג תהיה ארוכה מזו הניתנת בדיני סימני המסחר. יישום הדברים לענייננו מלמד כי זכויות התובעת במותג "סחוט טרי" פקעו, לכל המאוחר, באמצע 2011.
כיצד משפיעה הגשת הבקשה לרישום סימן המסחר במאי 2009 על זכויותיה של התובעת? בקשת הרישום הוגשה כשנה לאחר שהתובעת הפסיקה לעשות שימוש בסימן המסחר, ומבלי שהוצגו כל ראיות לכך שבשלב זה, או בכל שלב אחר, ביקשה התובעת לחדש את השימוש במותג "סחוט טרי". במצב דברים זה, ומבלי שאדרש לשאלה המצויה לפני רשם סימני המסחר במסגרת הבקשה למחיקת סימן המסחר (דהיינו האם היה מקום לרישום סימן המסחר מלכתחילה), אינני סבור כי ניתן לראות בעצם הגשת הבקשה לרישום סימן המסחר משום בסיס להארכת היקף ההגנה הניתנת לתובעת מכוח העילות של גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט. ודוק, העובדה שהתובעת לא עשתה שימוש בסימן המסחר לאחר רישומו, מאפשרת לקבוע בנקל כי כיום, משחלפו שש שנים ממועד הרישום, אין עוד הצדקה להכיר בתוקפו של סימן המסחר, וכי יש לראות בתובעת כמי שזנחה אותו. מכאן שרישום סימן המסחר, שבעקבותיו לא חידשה התובעת את השימוש במותג, לא צריך להשליך לא על הסעד הכספי שיפסק לטובת התובעת, וגם לא על סעד הציווי, שאין הצדקה לפסוק לטובתה כיום.
נסכם, התובעת עמדה בנטל להוכיח כי המותג "סחוט טרי", אשר נמכר על ידי מר חרסונסקי, כחלק מעסק "סחוט טרי" המקורי, התגלגל לידיה, והיה מצוי בבעלותה במועד בו החלה הנתבעת 1 לעשות בו שימוש. זאת ועוד, הפסקת השימוש במותג על ידי התובעת באמצע 2008 לא הביאה לפקיעת זכויותיה ביחס אליו, אך ממועד זה ואילך יש לבחון את תקופת הזמן המפקיעה את האינטרס המוגן, דהיינו את הגנת המוניטין המגולם במותג. תקופה זו אינה עולה, במקרה שלפניי, על זו הקבועה בפקודת סימני המסחר להגשת בקשה לביטול סימן מסחר שנרשם בגלל אי שימוש , דהיינו 3 שנים ממועד הפסקת השימוש בסימן המסחר על ידי התובעת (קרי אמצע 2011).
ד.2. האם הפרה הנתבעת 1 את זכויות התובעת במותג "סחוט טרי"
הנתבעת 1 עשתה שימוש בתווית זהה לזו של מוצר התובעת, על טובין זהים, אשר נמכרו לאותו חוג לקוחות. במצב דברים זה הוכחה לכאורה טענת ההפרה מצדה של נתבעת זו, וזאת הן בעילה של הפרת סימן מסחר, הן בעוולה של גניבת עין והן בעילה של "נטילת רכוש הזולת" במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. ודוק, אין חולק כי מר חרסונסקי הוא זה שיצר את המותג "סחוט טרי", ובנה את המוניטין שלו. ואולם מהמועד בו מכר מר חרסונסקי את עסק "סחוט טרי" המקורי, הרי שהזכויות בעסק, ובכלל זה בסימן המסחר שלו, הועברו לרוכשת (חברת פריפר), וממנה (במסגרת הליכי הפירוק) לתובעת, כך שעל פני הדברים אסור היה למר חרסונסקי, ולנתבעת 1 שבשליטתו, להוסיף ולמכור מוצרים תוך שימוש במותג "סחוט טרי". אף העובדה שבשלב מסוים הפסיקה התובעת את פעילותה, ולא ייצרה עוד מיצי פירות, אינה יכולה, כשלעצמה, להוות היתר לנתבעת 1, ולמר חרסונסקי, לחזור ולעשות שימוש במותג "סחוט טרי" שנמכר על ידם.
למרות דברים אלו, הנראים פשוטים וברורים, טענו הנתבעים כי עמדה להם הזכות לעשות שימוש בסימן המסחר "סחוט טרי", וזאת משני טעמים עיקריים: הראשון, כי התובעת מכרה לנתבעים מדבקות עליהן מופיע סימן המסחר, כך שלמעשה היא העניקה לנתבעים הרשאה בהתנהגות לעשות שימוש בו; השני, כי חברות פריפר ומר ריבקין נתנו לחברת מולטיפרי, שאף היא מצויה בבעלות מר חרסונסקי, הרשאה לשימוש במותג "סחוט טרי" במסגרת מכתב ההתחייבות שהיה חלק מהסדר הגישור ביניהם. אדון להלן בטענות אלו.
האם הוכח כי התובעת אישרה בהתנהגותה את שימוש הנתבעת 1 במותג "סחוט טרי"?
הטענה הראשונה שהועלתה על ידי הנתבעים הייתה כי חידוש פעילות הייצור על ידי אקו אלפא נעשה בידיעתה המלאה של התובעת ובהסכמת נציגיה, כך שלא בוצעה כל הפרה של זכויות התובעת במותג "סחוט טרי". להוכחת טענה זו הפנו הנתבעים למספר תעודות משלוח, עליהן מופיע מספר ח.פ של חברת פריפר, בהן צוין בין היתר כי נרכשו על ידי הנתבעים מדבקות מהתובעת (מוצגים נ/9 – נ/10א; דוגמאות למדבקות צורפו כנספח טז' לתצהירי הנתבעים). לטענת הנתבעים, העובדה שהתובעת היא שמכרה את המדבקות עליהן מופיע סימן המסחר "סחוט טרי" מספיקה כדי לקבוע שלא בוצעה על ידם כל הפרה של זכויות התובעת. הנתבעים הוסיפו כי השאלה מי מעובדי התובעת הוא שמכר לה את המדבקות אינה רלוונטית. לטענתם, מחדלה של התובעת מלהביא לעדות את מר אמנון שירי, אשר לו שולמו לגרסתם הכספים, ואת מר ריבקין , אשר ביצע לטענתם את העסקאות בפועל, צריכה להיזקף לחובתה. הנתבעים הוסיפו כי הם העידו את הנהגים שביצעו את המשלוחים, כאשר מעדותם של אלה עולה כי עובדי התובעת הם שטיפלו בהעמסת הסחורה (פרוטוקול 15.10.2013, עמוד 34 שורות 24 – 26; פרוטוקול 14.10.2013, עמוד 20 שורות 26 – 28). עוד הודגש על ידם כי התובעת לא הציגה את כרטסת הנהלת החשבונות שלה, ממנה ניתן היה לראות שאכן בוצעו העסקאות המוזכרות בתעודות המשלוח.
התובעת לא הכחישה כי אכן מכרה לאקו אלפא מוצרים שונים, אולם טענה כי אין בכך כדי להוות הסכמה לשימוש שנעשה על ידי הנתבעים במותג ובמוניטין התובעת, משום שהמוצרים שנמכרו לה לא כללו את המותג "סחוט טרי". לטענת התובעת, כלל לא הוכח כי בוצע תשלום עבור המדבקות והפרטים הנוספים המוזכרים בתעודות המשלוח שהוצגו על ידי הנתבעים, שהם המוצרים עליהם מופיע המותג, משום שלא הוצגו החשבוניות (להבדיל מתעודות המשלוח). התובעת אף הטילה ספק באפשרות להתבסס על עדותם של הנהגים שביצעו את המשלוחים, וטענה כי מעדותם לא ניתן לקבוע האם אכן הועברו לנתבעים המדבקות או שמא היה מדובר בסחורה אחרת. עוד נטען על ידי התובעת כי ככל שאכן נמכרו לנתבעים מדבקות, הרי שמר ריבקין הוא שמכר אותם, והדבר נעשה תוך חריגה מ גדר סמכותו.
הנטל להוכיח כי הנתבעת 1 לא רק רכשה ציוד מהתובעת, אלא גם קיבלה את הסכמתה לעשות שימוש במותג "סחוט טרי" לצורך מכירת מוצריה, מוטל על הנתבעת 1. בנטל זה לא עמדה הנתבעת 1. ודוק, יתכן ובמסגרת הציוד שנמכר ע"י התובעת היו גם מדבקות שעליהן סימן המסחר "סחוט טרי". ואולם, העובדה שעובד זה או אחר בתובעת מצא לנכון למכור מדבקות כאלה או אחרות, אינה יכולה להתפרש כהסכמה של התובעת לשימוש במותג "סחוט טרי". הסכום ששולם בעבור המדבקות אינו ידוע (נטען ששולם למי מעובדי התובעת במזומן) ובשים לב לכך שנמכרו אגב מכירת ציוד רב אחר, סביר להניח כי הוא זניח ביחס לשווי המותג. מכאן, שלנתבעת 1, ולבעליה, מר חרסונסקי, צריך היה להיות ברור כי את נושא השימוש במותג עליהם להסדיר באופן ברור, ומול הגורמים המוסמכים בתובעת. ככל ש מר חרסונסקי נמנע מלעשות כן, ולא הוצגה לפניי כל ראיה לכך שפעל על מנת להבהיר עניין זה, לא ניתן לראות ברכישת המדבקות, כשלעצמה, היתר מצד התובעת לשימוש בלתי מוגבל על ידי הנתבעת 1 במותג "סחוט טרי". בלשון חדה יותר – סיפור רכישת המדבקות מצטייר כ"נסיון לגנוב סוסים", בסיוע אחד מעובדי התובעת, על רקע הפסקת פעילותה העסקית של התובעת. פשיטא כי אירוע מסוג זה, גם אם נניח את התרחשותו, אינו מבסס קיומה של הרשאה לשימוש במותג בעל ערך כלכלי משמעותי הזוכה להגנה משפטית.
מכתב ההתחייבות שניתן לחברת מולטיפרי
כאמור, במסגרת הליכי הגישור שהתקיימו בין חברות פריפר ומר ריבקין מזה, לבין חברת מולטיפרי ומר חרסונסקי מזה, נחתם ביום 31.3.2006 מכתב התחייבות בו הוסכם בסעיף 6 כי היה והסכם הגישור יופר, תהיה חברת מולטיפרי או מי מטעמה זכאים לשוב ולייצר את מוצרי "סחוט טרי" ולעשות שימוש בכל מותגי החברה שנמכרו במסגרת העסקה למכירת עסק "סחוט טרי" המקורי לחברות פריפר ולמר ריבקין. הנתבעים טענו, כי לאור האמור במכתב ההתחייבות, ומשהופר הסכם הגישור, קמה להם זכות לעשות שימוש בשם "סחוט טרי" ולשווק מוצרים תחת מותג זה, כך שאין כל בסיס לטענות התובעת נגדם. הנתבעים הדגישו כי העובדה שמכתב ההתחייבות לא הוצג לבית המשפט במסגרת הליכי הגישור אינה מאיינת את תוקפו החוזי. הנתבעים טענו עוד כי התובעת הייתה מודעת לקיומו של מכתב התחייבות זה, זאת בהתבסס על העובדה שעורך הדין של מר שירי, אשר שימש גם כעורך דינו של מר ריבקין, הוא שסיפר לו על האפשרות לרכוש את קבוצת החברות פריפר.
התובעת טענה כי אם אכן הוקנתה לנתבעים במכתב ההתחייבות הזכות לעשות שימוש במותג "סחוט טרי", היה צפוי שהנתבעים יחזרו לייצור בשלב מוקדם הרבה יותר, שכן מיד לאחר הסכם הגישור לא עמדו מר ריבקין וחברות פריפר בתשלומים שהתחייבו להם לפי הסכם הגישור (סעיף 22 לתצהיר מר חרסונסקי). לכן, המסקנה המתבקשת היא כי אין כל תוקף למסמך זה. מעבר לכך, לטענתה אין לייחס למכתב ההתחייבות כל משקל, זאת משום שהוא כלל לא הוצג לבית המשפט שדן בהליכי הפירוק של קבוצת החברות פריפר, זאת על אף שהנתבעים ידעו בוודאי על הליכי הפירוק. התובעת אף טענה כי יש לזקוף את הבחירה שלא להעיד את מר ריבקין לחובת הנתבעים.
הטענה כי מכתב ההתחייבות הקנה לנתבעת 1 ולמר חרסונסקי רשות להשתמש במותג "סחוט טרי", במערכת היחסים שבינם לבין התובעת, ראויה להידחות. המדובר במכתב התחייבות סודי, אשר הוסתר בכוונת מכוון מעיני בית המשפט פעמיים: פעם אחת, כאשר לא צורף להסכם הגישור שהובא לאישור בית המשפט השלום ברמלה, במסגרת ה"פ 142/06; פעם שניה, כאשר לא נמסרה עליו הודעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר דן הליכי הפירוק של קבוצת החברות פריפר במסגרת תיק פש"ר 3121/07. למסמך מסוג זה לא ניתן ליחס תוקף כלפי צדדים שלישיים, ובוודאי שלא ניתן לראות בו הרשאה תקפה לשימוש במותג "סחוט טרי" כלפי מי שרכש את הזכויות במותג במסגרת הליכי חדלות פירעון. להלן אבקש לחדד מספר נקודות בהקשר זה.
ראשית, בעדותו של עו"ד סודקביץ, אשר שימש כמגשר בין מר חרסונסקי וחברת מולטיפרי לבין מר ריבקין וחברות פריפר, נטען כי הטעם לאי צירופו של מכתב ההתחייבות להסכם הגישור היה כי "כשאתה נותן בסיטואציה מסוימת אפשרות ממי שקנית ממנו מפעל אפשרות לחזור ולהתחרות בך, זה מאוד בעייתי מבחינת סוכני ההפצה. מר ריבקין פחד שזה יגיע לידיעת צדדי ג' במיוחד לסוכני הפצה" (פרוטוקול 14.10.2013, עמוד 29). הסבר זה אינו מספק לאור העובדה שסעיף 7 למכתב מציין כי דווקא הסכם הגישור הוא זה שצריך להישמר בסודיות, "הנכם נדרשים למלא אחר התחייבויותיכם שלא לפנות אל ספקינו ו/או לקוחותינו ישירות בכל עניין שהוא, וכן לא לחשוף את קיומו של הסכם הגישור שבין הצדדים לכל צד שלישי אחר, למעט הגשתו לאישור ביהמ"ש". מכך עולה כי מר ריבקין אכן חשש מחשיפת ההסכמות בין הצדדים כפי שאלו הופיעו בהסכם הגישור, אולם לא ראה בכך טעם שלא להגיש את ההסכם לאישורו של בית המשפט, ומשכך לא ברור מדוע מכתב ההתחייבות לא צורף אף הוא. בנסיבות אלו, אין מנוס מהמסקנה כי הנתבעים לא הציגו הסבר מניח את הדעת להעלמת מכתב ההתחייבות מבית המשפט שנתן תוקף להסכם הגישור.
שנית, כפי שטענה התובעת, הוכח כי הנתבעים ידעו על הליכי הפירוק שהתקיימו בעניינה של קבוצת החברות פריפר (הן לאור הליך ההוצאה לפועל שנפתח על ידם והן כעולה מעדות מר חרסונסקי, פרוטוקול 15.10.2013, עמוד 55 שורות 5 – 7), אך בחרו שלא ליטול בהם חלק. עניין זה נתון כמובן לשיקול דעתם, אולם מרגע שידעו על הליכי הפירוק, מוטלת עליהם חובה, ולו מכוח עקרון תום הלב, ליידע את בית המשפט של פירוק (ובאמצעותו את הרוכשים הפוטנציאלים של קבוצת החברות פריפר) בדבר ההרשאה שניתנה להם לטענתם. משלא עשו כן הרי שהם מושתקים כיום מלהתבסס על הרשאה זו ביחסיהם כלפי הרוכש, קרי התובעת (השוו לפסיקה שהטילה על בעל זכות בלתי רשומה במקרקעין חובה לנקוט בפעולות הדרושות על מנת ליידע צדדים שלישיים בדבר זכותו. ראו ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאלי חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (2003); ע"א 9767/08 קדמני נ' מולא (ניתן ב- 16.1.2011) ; בע"מ 4501/11 פלוני נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (ניתן ב- 19.7.2011)).
שלישית, ההגנה על רוכש נכס במכירה על ידי רשות (והליכי פירוק בכלל זה) מפני זכויות נסתרות ביחס לנכס קבועה בסעיף 34א. לחוק המכר, תשכ"ח – 1968, שזו לשונה:
"נמכר נכס על ידי בית משפט, לשכת הוצאה לפועל או רשות אחרת על פי דין, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס, חוץ מזכות שלפי תנאי המכירה אינה מתבטלת ומזכות שאינה משמשת ערובה לחיוב כספי".
הוראה זו ממרקת את הנכס הנמכר על ידי רשות מזכויות צדדים שלישיים, וזאת למעט זכויות להן הוקנתה הגנה כחלק מתנאי המכירה או אם מדובר ב"זכות שאינה משמשת ערובה לחיוב כספי" (כדוגמת זכות שכירות בנכס. לפרשנות ההוראה ראו עופר שפירא, "טיהור נכסים במכירתם על ידי רשות על פי דין", הפרקליט מ"ב 567 (תשנ"ו)). בענייננו, ההרשאה לה טוענים הנתבעים מכוח מכתב ההתחייבות היא בגדר זכות שניתנה על מנת להבטיח חיוב כספי (סכום החוב שהוגדר בהסכם הגישור). לפיכך מרגע שההרשאה האמורה לא נכללה כחלק מתנאי המכירה (עניין לו אחראים כמובן הנתבעים, בשל מחדלם מליידע את בית המשפט של פירוק) אין לה תוקף כלפי התובעת. ודוק, מאחר שעסקינן בשעבוד סימן מסחר אשר ניתן על ידי חברה (חברות פריפר) הייתה מוטלת חובה לתת לו פומבי על דרך של רישומו במרשם החברות, וזאת מכוח הוראת סעיף 178(א)(6) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג – 1983. לו היה שעבוד סימן המסחר נרשם כנדרש, היה בית המשפט של פירוק יודע עליו, ומעניק לו תוקף כחלק מתנאי המכירה. ואולם, משהקפידו הנתבעים על שמירת סודיות ההרשאה, ונמנעו מלתת לה פומבי, אין להם לבוא בטענות אלא אל עצמם.
מכאן שהן בשל דרך התנהלות הנתבעים (דהיינו, הסתרת דבר קיומו של מכתב ההתחייבות) והן בשל דרך רכישת הזכויות על ידי התובעת (מכוח מכירה על ידי רשות) אין למכתב ההתחייבות תוקף כלפי התובעת, ואין הוא יכול להצדיק את ההפרה המיוחסת לנתבעת 1.
ד.3. היקף ההפרות שביצעה הנתבעת 1
מחלוקת נוספת שהתגלתה בין הצדדים נוגעת להיקף ההפרות שביצעה הנתבעת 1. לטענת הנתבעים בסיכומיהם, ייצור הגלונים של 5 ליטרים החל רק בראשית שנת 2008, וממילא אין לראות בייצור זה הפרה של זכויות התובעת משום שבמוצרים אלו כלל לא נעשה שימוש בלוגו של "סחוט טרי", אלא שהם הופצו תחת הלוגו של "תפוז טרי" (הנתבעת 4). באשר לייצור בקבוקים בנפח של 1/2 ליטר, הרי שלטענת הנתבעים הוא החל רק באמצע בשנת 2008, לאחר שהתובעת עצמה חדלה מפעילות יצרנית מקבילה. אכן, בתצהירו ציין מר חרסונסקי כי " כענין שבעובדה, בייצור הגלונים של 5 ליטר לא עשה בכלל שימוש בלוגו של "סחוט טרי", לא אז ולא היום... יצור הגלונים היה בעיקר עבור תפוז טרי" (סעיף 38). התובעת מנגד טענה כי ההפרה נוגעת הן ליצור הבקבוקים של 1/2 ליטר והן ביחס לייצור הגלונים של 5 ליטרים, וכי הייצור המפר החל עוד בשנת 2007.
מר חרסונסקי העיד כי ייצר תחת המותג של "תפוז טרי" "כי זו היתה הבקשה של גבי, הם רצו סחורה שמתאימה למסעדות כדי לשרוד ועשיתי להם את הסחורה שמתאימה ומבחינתי גבי יכול היה לרשום את השם שלו" (פרוטוקול 15.10.2013, עמוד 51 שורות 5 – 6). אלא שמר חרסונסקי העיד עוד כי "היצרנים מבקשים את המוצרים של סחוט טרי" (שם, שורה 8), ובנוסף לא הציג הסבר מספק לכך שרכש מדבקות של המותג התואמות לבקבוקים של 5 ליטר (שם, שורות 27 – 31). דברים אלה מעוררים ספק לגבי הגרסה כי לא נעשה כל שימוש במותג "סחוט טרי" בעת ייצור הבקבוקים בנפח של 5 ליטר. למעשה, במהלך חקירתו אף הודה מר חרסונסקי כי נעשה שימוש בשלב מסוים במותג גם לבקבוקים של 5 ליטרים, כאשר לדבריו "לא מדויק. בהתחלה השתמשנו במותג תפוז טרי והיום אנחנו משתמשים בלוגו החדש. היתה תקופת ביניים בה השתמשתי גם בלוגו של סחוט טרי" (שם, עמוד 53 שורות 17 – 19). אף מעדותו של מר משה גפן, אשר שימש כאמור כמפיץ של המוצרים, עולה כי נעשה שימוש במותג התובעת עוד בראשית שנת 2008, כלומר בעת ייצור המכלים של 5 ליטרים (סעיף 9 לתצהירו וכן פרוטוקול 15.10.2013, עמודים 39 – 40). מר יחיא גבריאל, הנתבע 6, העיד גם הוא כי לתקופה מסוימת נעשה שימוש במדבקות של סחוט טרי בעת שיווק הגלונים (פרוטוקול 16.10.2013, עמוד 71 שורות 19 – 23).
המסקנה המתבקשת היא כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה בהליך אזרחי להוכיח כי ההפרה הנטענת נוגעת לשני סוגי הבקבוקים – בקבוקי 1/2 ליטר וגלונים של 5 ליטר.
מחלוקת אחרת נוגעת לשאלה האם הופסק השימוש בסימן המסחר על ידי הנתבעים. בסיכומיהם טענו הנתבעים שעוד בסוף חודש מרץ 2013 הם חדלו מהשימוש בסימן, אולם בחקירתו שהתקיימה ביום 14.10.2013 הציג מר שירי בקבוקים עליהם הופיע המותג סחוט טרי (פרוטוקול 14.10.2013, עמוד 8, וכן מוצג ת/2). כן יש לציין את עדותו של מר משה גפן, ממנה עלה כי גם כיום הוא רוכש מוצרים תחת המותג "סחוט טרי" (פרוטוקול 15.10.2013, עמוד 41 שורות 12 – 15). הנתבעים טענו בתגובה כי מדובר בתקלה נקודתית ביישום ההחלטה שלא לעשות יותר שימוש במותג בשטח, וכי ככלל לא נעשה יותר על ידם שימוש במותג "סחוט טרי" (סעיף 83 לסיכומיהם). לאור האמור בפסקאות 20 – 30 לעיל, אין צורך להכריע במחלוקת זו, שכן זכויות התובעת במותג "סחוט טרי" פקעו לכל המאוחר באמצע שנת 2011.

ד.4. מהו הסעד לו זכאית התובעת כלפי הנתבעת 1
משנמצא כי הנתבעת 1 הפרה את זכויותיה של התובעת במותג "סחוט טרי", וכי אין בסיס לטענותיה כאילו ניתנה לה הרשאה לעשות שימוש במותג זה, קמה לתובעת הזכות לסעדים בגין הפרת סימן מסחר, גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט. להלן נבחן מהם הסעדים הללו.
הפרת סימן מסחר
המותג "סחוט טרי" היה סימן מסחר מוכר היטב, אך בלתי רשום, עד ליום 4.5.2009. במועד זה הוגשה בקשה לרישום סימן המסחר, אשר התקבלה ביום 6.12.2010 (ביום 29.9.2013 הוגשה בקשה לביטול סימן המסחר, אשר למיטב ידיעתי טרם הוכרעה).
סעיף 57(א) לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן: "פקודת סימני המסחר"), קובע את התנאים להגשת תובענה בגין הפרה של סימן מסחר, כדלקמן:
"בעל סימן מסחר רשום או בעל סימן מסחר מוכר היטב רשאי להגיש תובענה על הפרה; לא ייזקק בית המשפט לתובענה על הפרה לגבי סימן מסחר שאינו רשום; ואולם לענין סימן מסחר מוכר היטב רשאי הוא להיזקק לתובענה על הפרה לגביו אף אם אינו רשום".
לפי הוראת סעיף 59(א) לפקודת סימני המסחר, בעל הסימן הרשום זכאי "לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק" בנוסף על כל סעד שבית המשפט הדן בתובענה מוסמך לתיתו. כפי שהבהיר בית המשפט העליון בע"א 3559/02‏ מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ''ד נט(1) 873, "דיני רישום סימני המסחר, השימוש בהם והפרתם, כפי שנקבעו בהוראות הפקודה, נועדו להגן על שם מסחרי שהיה לקניינו של אדם ועל המוניטין שרכש לו בעשותו שימוש בשמו וכן להגן על האינטרס שיש לציבור במניעת הטעיה עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר" (פסקה 5 לפסק דינה של השופטת [כתוארה אז] ד' ביניש).
אלא שבענייננו, כאמור, סימן המסחר נרשם על ידי התובעת רק בשנת 2009. כפי שהובהר, התובעת הצליחה להוכיח קיומו של מוניטין המלמד שמדובר בסימן מסחר "מוכר היטב", אולם סעיף 59(ב) קובע כי "לענין הפרה לגבי סימן מסחר מוכר היטב שאינו סימן מסחר רשום יהא התובע זכאי לסעד בדרך של צו מניעה בלבד". עו"ד עמיר פרידמן מבהיר בספרו כי:
"בעל סימן מוכר היטב שאיננו רשום בפנקס הזכויות במדינת ישראל, יהיה זכאי לסעד של צו מניעה בלבד. בעל סימן מסחר מוכר היטב שלא נרשם בפנקס סימני המסחר בישראל לא יהיה זכאי, כאמור, לפיצויים בגין השימוש שנעשה בסימנו בשווקים המקומיים, מכוח הוראות פקודת סימני הסחר... עד למועד רישום הסימן המוכר היטב יוכל בעל הסימן לתבוע כל גורם שישתמש בסימנו בהתבסס על עוולת גניבת העין. סימן מוכר היטב חייב לשאת מטבעו מוניטין רב, כך שבעל הסימן יוכל בנקל לקבל פיצויים מכוח מנגנון הפיצוי הסטטוטורי שמעוגן בחוק העוולות המסחריות אם ייעשה שימוש מפר בסימן הדומה עד כדי להטעות לסימן המוכר היטב הלא רשום" (עמיר פרידמן, "סימני מסחר", עמוד 792).
אם כך, בגין התקופה שעד 4.5.2009 אין התובעת זכאית לסעד כספי מכוח דיני סימני מסחר. בגין התקופה שלאחר מכן, יתכן שעומדת לה זכות כזו, ואולם מאחר שרישום סימן המסחר שנוי במחלוקת, ואותם סעדים כספיים שניתן לתת מכוח דיני סימני המסחר ניתן לתת גם מכוח דיני הנזיקין ודיני עשיית עושר ולא במשפט, סברתי כי מוטב להעניק את הסעד הכספי שלא מכוח עילה זו.
לעניין סעד הציווי, שאף הוא התבקש על ידי התובעת, הרי שלאור קביעותיי בפסקאות 20 – 30 לעיל בדבר הפסקת השימוש בסימן המסחר על ידה, אין מקום להעניק אותו היום, כשבע שנים לאחר שהתובעת הפסיקה להשתמש בסימן המסחר, גם אם יקבע כי סימן המסחר הוענק בשעתו כדין.
גניבת עין
גניבת עין היא עוולה נזיקית, והסעד שניתן לפסוק בגינה מתייחס להפסד שנגרם לתובעת בגין השימוש הבלתי מורשה במוניטין המגולם במותג "סחוט טרי". ואולם, לא רק שהתובעת לא הביאה ראיות של ממש להוכחת הנזקים שנגרמו לה מהשימוש האמור בתקופה בה היו לה זכויות במותג, אלא שהחלטתה להפסיק את השיווק באמצע שנת 2008 מרמזת כי הלכה למעשה גם לא נגרם לה כל נזק בתקופה הרלוונטית. ודוק, הראיות היחידות שהובאו על מנת להוכיח כי הנתבעת 1 גורמת נזק לתובעת מתייחסות לכתבה ששודרה בתוכנית "כלבוטק", ככל הנראה באמצע שנת 2011 (כך עולה מסעיף 31 לכתב התביעה. יצוין כי המועד המדויק של שידור הכתבה לא הוכח), דהיינו כשלוש שנים לאחר שהתובעת הפסיקה את השימוש במותג "סחוט טרי". לפיכך, ולאור קביעותיי בפסקאות 20 – 30 לעיל, אף אם אניח כי פרסום הכתבה גרם נזק למותג "סחוט טרי", אין לומר כי בשלב זה המדובר בנזק המתייחס למוניטין השייך לתובעת.
במצב דברים זה הסעד הכספי הנזיקי היחידי לו זכאית התובעת הוא פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות. הסכום המקסימאלי אותו ניתן לפסוק בגין רכיב זה הוא כידוע 100,000 ש"ח בגין הפרה. סעד זה הינו חלופי לסעד שיכול ויינתן בגין הרווח שהופק מהשימוש במוניטין (דהיינו מהסעד במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט)
התעשרות שלא על פי זכות שבדין
כמובהר בפסקה 23 לעיל, בצד העילה הנזיקית של גניבת עין, עומדת לבעלת זכויות במוניטין גם האפשרות לתבוע ממי שנוטל את סימן המסחר, ועושה בו שימוש לצרכיו, את הרווח שהופק על ידו, וזאת במסגרת העילה של "נטילת רכוש הזולת", המוכרת בדיני עשיית עושר ולא במשפט (וראו גם דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שניה, תשנ"ח) 442 – 450 (להלן: "פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט"); כן השוו, לעניין תביעה בגין הפרת מדגם, ע"א 3853/11 רונית דגלי אומות בע"מ נ' שטן, פסקאות 40 – 50 (ניתן ב- 13.5.2013) ). ודוק, עסקינן במקרה בו התנהגות הנתבעת 1 מהווה הפרה של דיני הקניין הרוחני (במקרה זה, דיני הגנת המוניטין), ועל כן השאלה אותה יש לבחון אינה האם יש מקום לעשות שימוש בדיני עשיית עושר ולא במשפט על מנת להרחיב את קשת האינטרסים המוגנים בדיני הקניין הרוחני או את היקף ההגנה הניתנת במסגרתם, אלא האם יש מקום למתן סעד נוסף בגין הפגיעה באינטרס המוכר בדיני הקניין הרוחני - סעד המבוסס על התעשרות המפר, ולא על הנזק לבעל זכות הקניין הרוחני (לאבחנה בין שלושת המצבים השונים בהם מתעוררת שאלת היחס בין דיני הקניין הרוחני לדיני עשיית עושר ולא במשפט ראו עופר גרוסקופף "הנשר והנסיכות – על היחס שבין דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין דיני זכויות יוצרים" יוצרים זכויות (בעריכת מיכאל בירנהק וגיא פסח, תשס"ט) 201, 205 – 208). במשפט הישראלי, התשובה על שאלה זו, כשמדובר בנטילת סימן מסחר, היא חיובית.
הנתבעת 1 עשתה שימוש במותג "סחוט טרי", והפיקה מכך טובת הנאה. טובת הנאה זו ניתן למדוד על בסיס אובייקטיבי, באמצעות חיובה של הנתבעת 1 בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בסימן המסחר השייך לתובעת; טובת הנאה זו ניתן למדוד על בסיס סובייקטיבי, באמצעות חיובה של הנתבעת 1 בתשלום חלק מהרווחים שהפיקה משיווק מוצריה תחת המותג "סחוט טרי" (לקריטריונים השונים להערכת טובת ההנאה בה זכה המתעשר מנטילת רכוש הזולת ראו פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, עמודים 603 – 617). בין כך ובין כך, על מנת לתת סעד המבוסס על התעשרות הנתבעת 1, יש צורך במידע ביחס להיקף המכירות שביצעה בתקופה הרלוונטית.
מהי התקופה הרלוונטית לעניין חישוב הסעד במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט? מהאמור עד כה עולה כי סעד זה צריך להתייחס לתקופה שתחילתה במועד בו החלה הנתבעת 1 לייצר תוך שימוש במותג "סחוט טרי", קרי המחצית השנייה של 2007, וסיומה, לכל המאוחר, הוא במועד בו פקעה זכותה של התובעת ביחס לסימן המסחר, דהיינו אמצע שנת 2011. ואולם, לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה שלפניי, סבורני כי ראוי לצמצם צמצום נוסף את התקופה, ולהעניק סעד רק בגין הפרות שהתרחשו עד לסוף שנת 2009. צמצום זה רשאי בית המשפט לבצע משיקולי צדק, וזאת בהתאם לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979. הטעמים המרכזיים להגבלת התקופה הם שניים: ראשית, כפי שכבר צוין לעיל, התובעת הפסיקה לייצר במחצית הראשונה של 2008, ואלמלא פעילותה של הנתבעת 1 יש להניח שהמותג היה מאבד ממילא את ערכו בשוק; שנית, למרות שהתובעת ידעה על השימוש בסימן המסחר לכל המאוחר בסוף שנת 2008 (ראו עדותו של מר שירי, פרוטוקול 14.10.2013, עמוד 22 שורות 16 – 18) היא לא הציגה כל תיעוד של פנייה לנתבעים, ובקשה מהם לחדול מהייצור (וזאת בנסיבות בהן הנתבעים ידעו היטב כי התובעת הפסיקה לייצר, ואף רכשו ממנה את הציוד של מפעלה). בכך תרמה התובעת ליצירת אי בהירות ביחס לזכותם בסימן המסחר, ועניין זה צריך שיתבטא במשך התקופה בגינה תזכה לתשלום מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
הסעד האופרטיבי באמצעותו ניתן לקבל מידע בדבר היקף המכירות של הנתבעת 1 הוא סעד של מתן חשבונות. סעד זה התבקש על ידי התובעת, ולאור כל האמור לעיל יש מקום לתתו, ולקבוע על בסיסו את גובה סעד ההשבה שראוי לפסוק לטובת התובעת (סמכות בית המשפט לתת סעד זה מעוגנת בסעיף 15 לחוק עוולות מסחריות וכן בעקרונות כלליים . השוו, למשל, ע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבך, פ"ד מט (1) 419, 431 (1995)). לאור המובהר לעיל, סעד זה יינתן ביחס לתקופה שמאמצע שנת 2007 ועד תום שנת 2009.
ד.5. האם ניתן ליחס אחריות לנתבעים 2 – 6
לטענת הנתבעים, ההלכה מחייבת את התובעת להוכיח את ביצוע ההתנהגות העוולתית באופן אישי על ידי המנהלים בכדי להטיל עליהם אחריות אישית, בעוד שבנסיבות העניין כל פעולות הנתבעים 2 – 3, 5 – 6 בוצעו במסגרת תפקידם כאורגנים של החברה. עוד הודגש כי הטענות בדבר קיומו של "אשכול חברות" בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 4 לא הוכחו.
בע"א‎ ‎407/89 צוק אור בע"מ‎ ‎נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ''ד מח(5) 661 (1994) התייחס בית המשפט העליון בהרחבה לשאלת האפשרות להטיל אחריות אישית על מנהלים בעוולות מתחום הקניין הרוחני. בית המשפט הבהיר כי "אין הוראה מיוחדת באשר לתנאים הנוגעים להטלת אחריות אישית על אורגן. התנאים הכלליים הנוגעים להטלת אחריות בנזיקין יפים אף לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן", כלומר תהיה הצדקה להטיל אחריות אישית על מנהל אשר הוא עצמו קיים את יסודות האחריות בנזיקין, ולכן "על-פי הכללים אשר הותוו למעלה, אם אורגן מסוים פועל לשם עריכת חיקויו של מוצר, ואותו חיקוי עלול להטעות צרכן סביר של אותו מוצר – הרי מוטלת עליו אחריות בגין גניבת עין" (ראו פסקאות 22 – 29 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר; עוד בעניין זה ראו רע"א 2991/07 אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ נ' קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ (ניתן ב- 8.6.2009)).
בענייננו, באשר לנתבעים 2, 5 ו-6, מעבר לעצם היותם קשורים לחברות הרלוונטיות, לא הוכחה כלל מעורבותם האישית בביצוע העוולה של גניבת עין או הפרת סימן המסחר, ועל כן אין שום בסיס להטלת אחריות אישית לגביהם לא בנזיקין ואף לא במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט . הגם שמהעדויות עלה כי הנתבעים 5 ו-6 היו אלו שפנו לנתבע 3 וביקשו כי ישוב לייצר (ראו למשל פרוטוקול 15.10.2013, עמוד 55 שורות 1 – 2) לא הוכח כי הם דרשו שיעשה זו תחת המותג "סחוט טרי" דווקא באופן שיצדיק לראות בהם כמעוולים או כמי שהתעשר שלא על פי זכות שבדין באופן אישי. למעשה, מעדות מר חרסונסקי עלה שהנתבע 6 ביקש כי הייצור יעשה תחת המותג "תפוז טרי" (פרוטוקול 15.10.2013, עמוד 51 שורות 5 – 6).
באשר לתביעה נגד הנתבעת 4, הרי שלא הוכחה תשתית עובדתית לקיומו של אשכול חברות. התובעת ביקשה להסתמך על החלטה שניתנה ביחס לנתבעות 1 ו-4 בהליך אחר (ת/3), אולם בעניין זה כלל לא נקבע כי מדובר באשכול חברות. עוד הפנתה התובעת לחקירתו של מר אייל גאון, נהג ומשווק אצל הנתבעת 4, אשר העיד כי עבד גם אצל מר חרסונסקי (פרוטוקול 15.10.2013, עמוד 35), אולם לא ברור כיצד עובדה זו מלמדת שמדובר באשכול חברות. אף העובדה שהנתבע 6 ידע פרטים מסוימים על מוצריה של הנתבעת 1 (פרוטוקול 16.10.2013, עמוד 71), אשר אין חולק כי הנתבעת 4 עסקה בשיווקם, אינה מלמדת על קיומו של אשכול חברות. לפיכך, דין התביעה נגד הנתבעת 4 להידחות.
לעומת זאת, ביחס לנתבע 3 מר חרסונסקי, הוכח כי הוא שפעל באופן אישי לייצר את המוצרים המפרים והוא שקיבל את ההחלטה לעשות שימוש במותג "סחוט טרי" (פרוטוקול 15.10.2013, עמוד 53 שורות 22 – 30). לפיכך יסודות העוולות גניבת עין והפרת סימן המסחר והעילה של נטילת רכוש הזולת התקיימו בו באופן אישי, ויש מקום להט יל עליו אחריות אישית הן בנזיקין והן במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט (לאפשרות ליחס לאדם "התעשרות מיוחסת (נורמטיבית)" בגין טובות הנאה שביקש או נטל בעבור אחר, ראו ע"א 186/77 סוכנויות (השכרת רכב) נ' טרבלוס, פ"ד לג (1) 197 (1978); פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, עמודים 94 – 98 ). יוער כי תום ליבו של מר חרסונסקי בעת השימוש במותג אינו רלוונטי לשאלה האם הוא נושא באחריות להפרה, שכן להוכחת הפרה של סימן מסחר או קיומה של עוולת גניבת עין אין התובע צריך להוכיח יסוד נפשי של המפר, שהרי "כוונה לרמות או להטעות איננה מיסודותיה של עילה זו כשם שאיננה מיסודותיה של עוולת גניבת העין לפי פקודת הנזיקין" (ע"א 715/68 פרו-פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ, פ"ד כג(2) 43, 48 (1969)). דברים דומים אמורים גם ביחס לעילה של נטילת רכוש הזולת במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט (ראו פרידמן, דיני עשיית עושר ולא משפט, עמודים 417 – 419 ).
ה. סוף דבר
מהטעמים שפורטו לעיל, דין התביעה נגד הנתבעת 1 והנתבע 3 להתקבל. לעומת זאת יש לדחות את התביעה נגד הנתבעים 2, 4 – 6.
ניתן בזאת צו למתן חשבונות המורה לנתבעת 1 ולנתבע 3 לגלות בתצהיר ערוך על ידי רואה חשבון את הפרטים הבאים:
היקפי המכירות של מיצי פירות שבוצעו על ידם בתקופה שבין ה- 1.7.2007 לבין ה- 31.12.2009. ככל הניתן תבוצע הפרדה בין מכירות של בקבוקי משקה (1/2 ליטר) למכירה של גלונים (5 ליטר).
ההכנסות שהתקבלו מהמכירות המפורטות בסעיף (א) לעיל, וההוצאות שהוצאו לצורך ייצור מיצי הפירות ומכירתם.
לתצהיר רואה החשבון יצורפו כל המסמכים שעל בסיסם הוכן התצהיר.
ההודעה אליה יצורפו החשבונות תוגש לתיק בית המשפט עד ליום 20.7.15. ההודעה יכול שתהיה חסויה, ופתוחה לעיון בית המשפט והצדדים בלבד.
לאחר מתן החשבונות תקבע זכותה של התובעת לסעד כספי, בהתאם לאמור בפסקאות 47 – 51 לעיל.

הצדדים יהיו רשאים להגיש טיעון לעניין זה, בהתאם ללוח הזמנים המפורט להלן:
טיעוני התובעת יוגשו עד ליום 12.9.15.
טיעוני הנתבעים 1 ו-3 יוגשו עד ליום 19.10.15.
טיעוני תשובה מטעם התובעת עד ליום 26.10.15.
הוצאות ההליך יקבעו במסגרת פסק הדין הסופי שיינתן בתיק.
תז"פ 27.10.15.
ניתנה היום, כ" ח סיוון תשע"ה, 1 5 יוני 2015, בהעדר הצדדים.

פרופ' עופר גרוסקופף, שופט