הדפסה

סאפד דיבלופמנטס (ג'רסי) לימיטד ואח' נ' יפתח סוכנויות דלקים בע"מ ואח'

תובעת
סאפד דיבילופמנטס (ג'רסי) לימיטד

נגד

נתבעים

  1. יפתח סוכנויות דלקים בע"מ
  2. יפתח הצפון חברה להשקעות בע"מ
  3. יפתח תדלוק והשקעות בע"מ
  4. ישעיהו איבי
  5. אלי מוטעי
  6. החברה להובלת דלק בע"מ
  7. חלד נכסים והשקעות בע"מ
  8. דוד שביט
  9. יפתח הצפון (1998) השקעות וסחר בע"מ
  10. סונול כנען בע"מ
  11. סונול ישראל בע"מ
  12. אריה גאולי
  13. משה ארז
  14. נתן להב
  15. מיקי אבריאל
  16. עו"ד דורון שנער
  17. ד.ג.ש.-ניהול תחנות דלק (1998) בע"מ
  18. קורז אנרגיה בע"מ
  19. צ.א.מ.א. הובלת דלק בע"מ
  20. אליהו לירז
  21. ברכה לירז
  22. שני דודל
  23. עו"ד אסתר סדיס
  24. א.א.פ (1998) בע"מ
  25. מאיה איבי
  26. שמשון איבי

פסק דין

מבוא

1. סאפד דיבלופמנטס (ג'רסי) לימיטד (להלן: "התובעת") הינה חברת חוץ, אשר התאגדה כדין באיי התעלה ג'רסי ונרשמה בישראל כחברת חוץ. התובעת הגישה תביעה, שהינה בבסיסה תביעה כספית להחזרת סכומי הלוואה, שהעבירה התובעת ליפתח סוכנויות דלקים (שיווק, הפצה והובלת דלקים ושמנים לכל חלקי הארץ) ב ע"מ ( להלן: "הנתבעת 1"), ל יפתח הצפון חברה ל השקעות בע"מ ( להלן: "הנתבעת 2"), ליפתח תדלוק והשקעות בע"מ (להלן: "הנתבעת 3"), למר ישעיהו איבי (להלן: "הנתבע 4") ולמר אלי מוטעי (להלן: "הנתבע 5"), בסך של 12,822,717 ₪, לאחר שהנתבעים 1-5 הפרו התחייבויותיהם על פי הסכמים שנקשרו עימם ולא החזירו לתובעת את הכספים שהתובעת העבירה להם.

2. כנגד החברה להובלת דלק בע"מ (להלן: "הנתבעת 6"), חלד נכסים והשקעות בע"מ (להלן: "הנתבעת 7") ומר דוד שביט (להלן: "הנתבע 8") עתרה התובעת במסגרת כתב התביעה לסעדים הצהרתיים, בנוגע לנכסי הנתבעים 1-5, המוחזקים או רשומים על שמם, בעוד שהינם בבעלותם של הנתבעים 1-5.

3. בכתב התביעה המתוקן, שהגישה התובעת ביום 27/01/02, עתרה התובעת לחיובם של הנתבעים 6-26 בתביעה הכספית, לנוכח טענותיה, כי אלה חברו יחד עם הנתבעים 1-5 להברחת רכוש ופעילות של הנתבעות 1-3 לחברות חדשות, תוך ריקונן של הנתבעות 1-3 ותוך הברחת רכושן של הנתבעות 1-3, במגמה לסכל כל אפשרות שהתובעת תיפרע מהנתבעות 1-3 בגין כספים שהן חבו בהשבתם.

התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת

4. מעיון בכתבי הטענות ותצהירי הצדדים עולה, כי בחודש פברואר 1995 מונה מר שמשון איבי ( להלן: "הנתבע 2 6"), אחיו של הנתבע 4, כנציגה של התובעת לניהול פרויקט נדל"ן בחלקות 21 ו-22 בגוש 13 698 בנווה אורנים בצפת.

5. הנתבע 26, אשר ידע על פעילותן של הנתבעות 1-3, הביא לידיעתה של התובעת אודות פעילותן של חברות אלה.

6. ביום 30/04/95 חתם הנתבע 26 בשמה של התובעת על הסכם, הנושא את הכותרת "הסכם אופציה" (להלן: "הסכם האופציה"), עם הנתבעות 1-3, הנתבע 4 והנתבע 5. בהוראות הסכם האופציה נקבע, כי הנתבעים 1- 5 נותנים לתובעת אופציה לרכישת 33 % מתוך המניות של הנתבעת 1, ובתמורה למתן האופציה תינתן על ידי התובעת הלוואה בסך של 1,500,000$ ארה"ב למשך שנה ממועד חתימת הסכם האופציה, בכפוף לתנאים הבאים:

א. הנתבעים 1-5 יאפשרו לתובעת לבדוק את הנתבעת 1, על מנת להחליט אם ברצונה של התובעת לממש את האופציה ברכישת שליש ממניות הנתבעת 1.
ב. הסכום הסופי לערכם של המניות ייקבע על ידי כלכלן ו/או כל גוף מוסכם אחר על הצדדים וקביעתו תחייב את הצדדים.
ג. הנתבעים 1-5 יכינו וימסרו לתובעת ולגוף המעריך בגילוי נאות את רשימת כל הנכסים וההתחייבויות של הנתבעת 1, לרבות התחייבויות כלפי צדדים שלישיים, בנקים, ספקים, חברות דלק, רשויות המס ועובדים, וכן את מסמכי הייסוד של הנתבעת 1.
ד. הגורם המעריך יחל בעבודתו ביום 25/05/95 וישלימה תוך 90 יום.
ה. התובעת תהא רשאית לממש את האופציה תוך שנה מיום מתן הסכום הראשון של ההמחאה.
ו. מועדי התשלום של ההלוואה נקבעו, באופן שסך של 500,000$ יועבר לא יאוחר מיום חתימת הסכם האופציה, סך נוסף של 500,000$ יועבר לא יאוחר מיום 15/08/95 וסך נוסף של 500,000$ יועבר לא יאוחר מיום 25/11/95.
ז. בגין התשלומים העתידיים, אשר אמורים להתבצע עד ליום 15/08/95 ועד ליום 25/11/95, תפקיד התובעת צ'קים מתועדים לתאריכים המוסכמים.
ח. ככל שהתובעת תחליט לממש את האופציה, תהא שותפה בשליש ממניות הנתבעת 1, הנכסים, החוזים וההתקשרויות, מכל מן וסוג שהוא. כן מתחייבים הנתבעים 1-5 לסלק את כל החובות והשעבודים שרובצים על הנתבעות 1-3 ו/או על נכסיהן, וזאת עד למועד התשלום האחרון.
ט. התובעת תהא רשאית, לאחר מימוש האופציה, להיות שותפה לחוב הנתבעים 1-5 כלפי סונול ישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת 11"), הרשום בספרי הנתבעת 11, בשליש מהחוב, נכון ליום מימוש האופציה, זאת במקום לשלם לנתבעים 1-5 סכום מזומן כחלק ממחיר העסקה.
י. ככל שהתובעת תודיע במכתב רשום לנתבעים 1-5, כי היא אינה מעוניינת לממש את האופציה, יהיו הנתבעים 1-5 חייבים להחזיר לה את סכום ההלוואה, כשהוא צמוד לדולר ארה"ב, בצירוף ריבית בנקאית דולרית, כנהוג בבנק לאומי לישראל בע"מ , וזאת ב-6 תשלומים חודשיים שווים ורצופים , החל מתום שנה מיום חתימת ההסכם .
יא. להבטחת החזר ההלוואה והריבית ו/או מימוש האופציה, יחתמו הנתבעים 1-5 על שטר חוב , יפקידו בידי עו"ד גבריאלי שטרי העברת מניות חתומים , ביחס לשליש מהמניות של הנתבעות 1-3 וכן הודעה על החלטה מיוחדת בכל אחת מהנתבעות 1-3 , המסמיכה את עו"ד גבריאלי להגדיל את הונן של הנתבעות 1-3 ולהקצות את המניות של הנתבעות 1-3 לתובעת, באופן שיהיה בידי התובעת שליש ממניות הנתבעות 1-3.

7. אין חולק, כי התובעת קיימה את חלקה בהסכם האופציה והעבירה לנתבעים 1-5 או למי מהם כספים על חשבון ההלוואה, על פי הוראות הסכם האופציה.

8. אין גם חולק, כי הנתבעים 1-5 לא הפקידו בידי עו"ד גבריאלי את שטר החוב להבטחת פירעונה של ההלוואה, לא את שטרי העברת המניות ולא את ההודעה על ההחלטה המיוחדת, שנועדה להבטחת מימוש האופציה, זאת הגם שהתובעת חזרה וביקשה, כי שטרי העברת המניות יופקדו בידי פרקליטה דאז, עו"ד רם אפשטיין.

9. מהשתלשלות האירועים, הנזכרת בתצהירו של מצהיר התובעת, מר ניקולאס פאלה, מהמסמכים שצורפו לתצהירו, אשר לא נסתרו בתצהירי הנתבעים 1-5 ו/או בראיותיהם של יתר העדים, ומחקירתו הנגדית מיום 08/03/11 עולה, כי הנתבעים 1-5 לא מסרו לתובעת מידע ומסמכים, על מנת לאפשר לתובעת לבצע את בדיקת הנאותות, על מנת שהתובעת תוכל לשקול באם לממש את האופציה.

בחודש יולי 1995 העבירו הנתבעים 1-5, באמצעות בא כוחם, נוסח מוצע לטיוטת הסכם, שנוסח על ידי ב"כ הנתבעים 1-5, עו"ד ונגלניק, אשר אליו לא צורפו הנספחים הנזכרים בטיוטה. לאחר שהתובעת לא קיבלה מענה למכתב בא כוחה מיום 14/08/95, שלח מר ניקולאס פאלה מכתב נוסף ביום 12/10/95, בו הביעה התובעת דאגתה מהתנהלות הנתבעים 1-5.

רק ביום 21/11/95 השיב ב"כ הנתבעים 1-5 למכתבי התובעת וציין, כי הדו"חות הכספיים של הנתבעות 1-3 לשנת 1994 אמורים להיות מוכנים בקרוב. כן הציע עו"ד ונגלניק, כי התובעת תמנה לעצמה רואה חשבון בלתי תלוי, שייצור קשר עם הנתבעים 1-5 ויקבל מהם את האינפורמציה הדרושה.

10. למרות פניות חוזרות ונשנות של רו"ח הרי מילנר, אשר מונה על ידי התובעת לביצוע בדיקת הנאותות מטעמה, לא העבירו הנתבעים 1-5 אף את האינפורמציה הדרושה לרו"ח הרי מילנר. בהמשך להבטחות חוזרות ונשנות, העבירו הנתבעים 1-5 ביום 23/01/96 מידע חלקי בלבד לרו"ח הרי מילנר. המידע החלקי שהועבר לרו"ח הרי מילנר הצביע, כי חרף התחייבויות הנתבעים 1-5, חלק מנכסי הנתבעות 1-3 לא היו רשומים על שמן, חלק מנכסי הנתבעות 1-3 היו רשומים או נרכשו על שם בעלי המניות של הנתבעות 1-3, הנתבעים 4 ו-5, לגבי חלק מהנכסים לא נמסרו חוזים, כל נכסי הנתבעות 1-3 היו משועבדים, הדו"חות הכספיים של הנתבעות 1-3 לא היו ערוכים על פי כללי החשבונאות המקובלים ולא היו מעודכנים וכן לא נמסרו העתקי החוזים ומידע שלם באשר להתקשרויות הנתבעות 1-3 עם חברת הדלק.

11. לאחר שהתובעת נכחה לדעת, שלמרות שהעבירה לנתבעים 1-5 כספים בסכום העולה על 1,500,000$ ולא היו לתובעת בטחונות כלשהם, לא למימוש האופציה ולא להחזר ההלוואה, הגיע נציג התובעת, מר ניקולאס פאלה, לישראל ונפגש ביום 13/03/96 עם הנתבעים 4 ו-5. במהלך הפגישה, שהתקיימה כאמור ביום 13/03/96, הסכימו הצדדים על הארכת המועד למימוש האופציה עד ליום 01/08/96.

12. ביום 01/04/96 פנתה התובעת, באמצעות בא כוחה-עו"ד רם אפשטיין, לב"כ הנתבעים 1-5, עו"ד ונגלניק, וביקשה לכנס בדחיפות פגישה בהשתתפות הנתבעים 4 ו-5. למכתב צורפה הצעה לתוספת להסכם האופציה, במסגרתה הסכימה התובעת להגדיל את הסכום שיועבר לנתבעים 1-5 עד לסכום של 3,000,000$, וזאת על מנת לאפשר לנתבעים 1-5 לתקן את ההפרות. כן צוין בהצעה לתוספת להסכם האופציה, כי מועד המימוש של האופציה יוארך עד ליום 01/08/96, וזאת בהתאם להסכמה שהושגה בין מר ניקולאס פאלה והנתבעים 4 ו-5 בפגישתם ביום 13/03/96, שעה שהארכת המועד נדרשה על מנת לאפשר לנתבעים 1-5 להמציא לתובעת את המסמכים הנדרשים, תוך עדכונם, לנוכח פרק הזמן שחלף.

13. במענה למכתב ב"כ התובעת, עו"ד רם אפשטיין, השיב ב"כ הנתבעים 1-5, עו"ד ונגלניק, כי הנתבעים 4 ו-5 מתנגדים להארכת המועד למימוש האופציה ומבחינתם מימשה התובעת את האופציה.

14. לנוכח טענת הנתבעים 1-5, לפיה מימשה התובעת את האופציה, העביר ב"כ התובעת, עו"ד רם אפשטיין, לב"כ הנתבעים 1-5, עו"ד ונגלניק, את העתק מכתבו של מר ניקולאס פאלה מיום 17/04/96, הדוחה כליל את טענת התובעת.

15. בהמשך להתכתבות זו, שלח ב"כ הנתבעים 1-5, עו"ד ונגלניק, ביום 29/04/06 מכתב לתובעת, לפיו הנתבעים 1-5 מוכנים להאריך לתובעת את המועד למימוש האופציה עד ליום 31/05/96, תוך שצוין במכתב, כי אין בהסכמה לפגוע בטענת הנתבעים 1-5, כי התובעת מימשה את הסכם האופציה.

16. לנוכח האמור במכתבי ב"כ הנתבעים 1-5, שלח עו"ד רם אפשטיין עוד ביום 29/04/96 מכתב לב"כ הנתבעים 1-5, בו חזר והודיע, כי התובעת מכחישה מכל וכל את טענת הנתבעים 1-5, לפיה הסכם האופציה מומש.

17. על רקע המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, הסכימו הצדדים לקיים ביניהם פגישה ביום 14/05/96 במלון דן קיסריה. בפגישה השתתפו, מלבד פרקליטי הצדדים, הנתבע 4, הנתבע 5, מר מיקי אבריאל (להלן : " הנתבע 1 5"), אשר שימש כחשב הנתבעות 1-3, הנתבע 2 6, מר ארווינג יאנג, רו"ח הרי מילנר ורו"ח ליאופרד גרופר ממשרדו.

במהלך הפגישה גיבשו הצדדים הסכם משלים להסכם האופציה ( להלן: "הסכם קיסריה"), במסגרתו הגיעו להסכמות הבאות:

א. המועד האחרון למימוש האופציה על ידי התובעת יוארך עד ליום 01/08/96.
ב. הסכומים, שהעבירה התובעת לנתבעים 1-5, מסתכמים בסך של 1,950,000$, כאשר הסכום המדויק, לרבות הצ'קים הדחויים שנמסרו לנתבעים 1-5, ייבדק על ידי הצדדים.
ג. המחיר המוסכם בעד שליש ממניות הנתבעות 1-3 מסתכם ב-800,000$.
ד. אם התובעת תממש את האופציה, הסך של 1,950,000$ ייחשב כהלוואה ארוכת טווח, שהתנאים המדויקים להחזרתה יסוכמו על ידי הצדדים.
ה. אם הצדדים לא יגיעו להסכמה והתובעת לא תממש את האופציה, כי אז יחזירו הנתבעים 1-5 את ההלוואה בתנאים שנקבעו בהסכם האופציה.
ו. במעמד חתימת הסכם בעלי המניות, ימציאו הנתבעים 1-5 לתובעת את הביטחונות המפורטים להלן:

  1. שעבודים על נכסי הנדל"ן בסכום שיסתכם, לאחר הפחתת יתרות החוב בגין ההלוואות שנלקחו מבנק "משכן", בסך של 2,000,000$ ועל פי רשימה שתימסר תוך יומיים.
  2. שעבוד כל מניות הנתבע 4 בנתבעת 7 והעברתם לנתבעת 2.
  3. התחייבות הנתבעים 1-5, כי שליש מן התמורה, שתתקבל ממכירת נכס הנדל"ן בחולון ו/או מהעברת הזכויות ו/או מן הדירות שתיבנינה על המקרקעין, תוקנה לתובעת ותשולם לה.

הביטחונות והשעבודים המפורטים לעיל יעמדו בתוקף למשך 4 שנים, להבטחת החזר הסכומים ששילמה התובעת לנתבעים 1-5 ולנכונות מצגיהם של הנתבעים 1-5 והתחייבויותיהם בהסכם בעלי המניות.
ז. הנתבעים 1-5 התחייבו להגדיל את הונן של הנתבעות 1-3, באופן שהגדלת הון המניות תאפשר להקצות לתובעת שליש ממניות הנתבעות 1-3, וזאת בתוך 14 יום מיום חתימת הסכם קיסריה.
ח. בתום 14 יום מיום חתימת הסכם קיסריה, יפקידו הנתבעים 1-5 בידיו הנאמנות של ב"כ התובעת, עו"ד רם אפשטיין, החלטות של מועצת מנהלי הנתבעות 1-3, המאשרות את הקצאת המניות לתובעת.
ט. מר ארווינג יאנג והנתבע 26 יחתמו מטעם התובעת כמנהלים במועצת המנהלים של הנתבעות 1-3, ומספר המנהלים בכל אחת ממועצות המנהלים לא יעלה על 4.
י. החלטות חשובות, הנוגעות לניהולן של הנתבעות 1-3, יהיו טעונות הסכמה חיובית של כל המנהלים.
יא. בכפוף לאמור ובכפוף לרישום השעבודים, הסכימה התובעת להלוות לנתבעות 1-3 את הסכומים הבאים:

  1. סך של 500,000$ בתוך 30 יום מחתימת הסכם בעלי המניות.
  2. סך של 300,000$ בתוך 20 יום מחתימת הסכם בעלי המניות.

18. מתצהירו של מר ניקולאס פאלה והתכתובת שצורפה לתצהיר עולה, כי הוראות הסכם קיסריה, אשר הועלה על הכתב, כאמור, בישיבה מיום 14/05/96, לא קוימו על ידי הנתבעים 1-5.

למעשה, אין מחלוקת, כי הנתבעים 1-5 לא פעלו להגדיל את הונן של הנתבעות 1-3, להפקיד בידי ב"כ התובעת, עו"ד רם אפשטיין, בנאמנות החלטות בדבר אישור הקצאת שליש מהמניות בנתבעות 1-3 לתובעת, לספק את מלוא הפרטים אודות נכסי המקרקעין שהנתבעים 1-5 היו אמורים לשעבד לתובעת ולשעבד את נכסי המקרקעין וכן את מניות הנתבע 4 בנתבעת 7.

זאת ועוד, עולה מהתכתובת, אשר לא נסתרה, כי הנתבעים 1-5 אף לא מסרו לתובעת או למי מטעמה מסמכים ומידע, לצורך ביצוע בדיקת הנאותות, כמפורט בדרישות התובעת, ו/או לצורך ניסוח הסכם העברת המניות.

19. חרף האמור, בחרו ב"כ הצדדים, עו"ד רם אפשטיין ועו"ד ונגלניק, להמשיך ולהגיע להסכמות, בכל הנוגע לניסוח הסכם בעלי המניות ותקנות ההתאגדות של הנתבעות 1-3. ביום 14/07/96 שלח ב"כ התובעת, עו"ד רם אפשטיין, לב"כ הנתבעים 1-5, עו"ד ונגלניק, נוסח הסכם בעלי מניות, נוסח הסכם רכישת מניות וכן תקנות התאגדות של הנתבעות 1-3, בהתאם להערותיו של עו"ד ונגלניק.

לנוכח חילוקי דעות שנותרו בין הצדדים ואשר לא ניתן היה ללבן, בשל היעדרות הנתבעים 4 ו-5 מן הארץ עד למועד האחרון למימוש האופציה, 01/08/96, פנה עו"ד רם אפשטיין, ב"כ התובעת, לעו"ד ונגלניק, ב"כ הנתבעים 1-5, וביקש, כי תקופת האופציה תוארך עד ליום 01/09/96.

20. ביום 28/07/96 הודיע עו"ד ונגלניק בשם הנתבעים 1-5, כי המועד לניצול האופציה יוארך עד ליום 15/08/96 וכי הבקשה להארכת המועד עד ליום 01/09/96 תידון בשבוע הבא, עם שובו של הנתבע 4 לארץ.

21. ביום 01/08/96 שלח עו"ד רם אפשטיין, ב"כ התובעת, לעו"ד ונגלניק, ב"כ הנתבעים 1-5, מכתבים, בהם ביקש לקבל את המסמכים והאינפורמציה שהנתבעים 1-5 נדרשו להעביר לתובעת. ביום 11/08/96 הודיע הנתבע 5 לב"כ התובעת, עו"ד רם אפשטיין, כי אין בכוונת הנתבעים 1-5 להאריך לתובעת את המועד לניצול האופציה מעבר ליום 15/08/96. מכתב ברוח האמור נשלח אף על ידי ב"כ הנתבעים 1-5 לב"כ התובעת ביום 12/08/96, כאשר נטען על ידי הנתבעים 1-5, כי התובעת מימשה את האופציה שניתנה לה.

22. עו"ד רם אפשטיין, ב"כ התובעת, שלח ביום 12/08/96 מכתב מטעם התובעת לב"כ הנתבעים 1-5, עו"ד ונגלניק, בו דחה את טענת הנתבעים 1-5 בדבר מימוש האופציה וציין, כי עקב חוסר שיתוף הפעולה של הנתבעים 1-5 במתן אינפורמציה, לא ניתנה לתובעת כלל האפשרות לשקול את מימושה של האופציה.

23. ביום 14/08/96 שלח עו"ד ונגלניק, ב"כ הנתבעים 1-5, מכתב בשם הנתבעים 1-5, בו הביע הסכמתו להארכת מועד האופציה עד ליום 25/08/96, מבלי לפגוע בטענת הנתבעים 1-5, לפיה האופציה כבר מומשה.

24. מעיון בהתכתבות שהתנהלה מיום 12/08/96 ועד ליום 21/08/96 עולה, כי בין הצדדים הייתה מחלוקת מהותית לעניין היקף המסמכים שהועברו לתובעת על ידי הנתבעים 1-5.

25. ביום 22/08/96 שלח עו"ד רם אפשטיין, ב"כ התובעת, מכתב לעו"ד ונגלניק, ב"כ הנתבעים 1-5, בו נדרשו הנתבעים 1-5 להשיב לתובעת לאלתר את כל הכספים שנתקבלו מהתובעת. מכתב נוסף ברוח האמור נשלח על ידי מר ניקולאס פאלה לנתבעים 1-5 ביום 22/08/96.

26. ביום 18/09/96 שלח ב"כ הנתבעים 1-5 מכתב לעו"ד רם אפשטיין, בו נאמר, כי הנתבעים 1-5 יציעו לא יאוחר מיום 11/10/96 הצעת הסדר, שבה יוכלו לעמוד ואשר תעמוד בדרישות התובעת.

27. מעיון בסעיף 3 להסכם קיסריה עולה, כי מוסכם היה על הצדדים, כי עד ליום חתימתו של הסכם קיסריה, 14/05/96, העבירה התובעת לנתבעים 1-5 סך שאינו נופל מ-1,950,000$.

28. אין חולק, כי עד היום לא השיבו הנתבעים 1-5 או מי מהם לתובעת את הכספים שהועברו לרשותם, ובפועל הוראות הסכם האופציה והסכם קיסריה לא מומשו אף הן.

29. בתאריך 31/07/97 נוסדה סונול כנען בע"מ (להלן: "הנתבעת 10") בבעלות משותפת של הנתבעת 11 ושל הנתבעות 1-3. ממסמכי ההתאגדות של הנתבעת 10 עולה, כי 51% ממניותיה מוחזקות על ידי הנתבעת 11 ואילו 49% ממניותיה מוחזקות על ידי הנתבעות 1-3, באמצעות הנתבעים 4 ו-5, וכי היא עסקה במועדים הרלבנטיים לתביעה במכירת ושיווק דלקים.

30. כן הקימו הנתבעים 4 ו-5 חברה חדשה נוספת בשנת 1998, בשם יפתח הצפון (1998) סחר והשקעות בע"מ (להלן: "הנתבעת 9"), אשר עסקה במועדים הרלבנטיים לתביעה במכירת ושיווק דלקים.

31. בתאריך 28/07/98 הגישה התובעת את כתב התביעה המקורי לבית המשפט, בו נתבעו הנתבעים 1-8. התובעת עתרה, בין היתר, לחיובם של הנתבעים 1-8 לשלם לה את הסך של 12,822,717 ₪ וכן להשיב לה 11 צ'קים על סך של 60,000 ₪ כל אחד, שמסרה לנתבעים 1-5 ואשר אלה לא הושבו לידה.

32. יחד עם הגשת כתב התביעה המקורי, הגישה התובעת גם בקשות למינוי כונס נכסים ולהטלת עיקולים על נכסי הנתבעים 1-5. כב' השופט נאמן, בהחלטה שניתנה ביום 28/07/98, נעתר לבקשות התובעת במעמד צד אחד. בעקבות בקשות לביטול מינויו של כונס הנכסים ולביטול העיקולים הזמניים, נדונו הבקשות בפני כב' השופט גרשון. בהחלטה, שניתנה על ידי כב' השופט גרשון ביום 10/01/99, אישר כב' השופט גרשון את בקשת התובעת להטלת העיקולים הזמניים ולמינויו של כונס הנכסים, לאחר שקבע, כי הבקשה נתמכת בראיות לכאורה, לעניין הכספים שהעבירה התובעת לנתבעים 1-5. כן קבע כב' השופט גרשון, כי התובעת הוכיחה, ולו לכאורה, את טענתה, כי הנתבעים 1-5 התקשרו עמה בחוזה הלוואה עם אופציה לרכישת שליש מזכויותיהם, אך לא עמדו בהתחייבויות ולא נתנו לתובעת את כל הנתונים הדרושים לגיבוש דעתה, באם ברצונה לממש את האופציה, וכן לא עשו את הנדרש, כדי להקצות מניות, כפי שהתחייבו בהסכם קיסריה.

עוד ציין כב' השופט גרשון בהחלטתו, כי התברר בפניו, כי הנתבעים 1-5 מימשו את מרבית נכסי הדלא ניידי שהיו להם וכי עולה מעדותו של הנתבע 5, כי הנתבעות 1-3 אינן מנהלות עוד תחנות דלק והעבירו את פעילותן לנתבעת 10, תוך שהן בעלות נכסים וזכויות בנתבעת 10, כאשר הנתבעים 4 ו-5 מחזיקים ב-49% ממניותיה של הנתבעת 10 בנאמנות. בהחלטתו של כב' השופט גרשון נקבע, כי התשתית שהובאה בפניו מצדיקה את מתן העיקול ומינויו של כונס הנכסים, שכן העיקול אינו יעיל בנסיבות המקרה וביטולו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין.

33. בקשת רשות ערעור (רע"א 1070/99), שהוגשה לבית המשפט העליון על ידי הנתבעים 1-5 על החלטת כב' השופט גרשון, בכל הנוגע לסעדים הזמניים, נדחתה בהחלטת כב' הנשיא ברק, כב' השופט אנגלרד וכב' השופט אילן ביום 04/07/99.

34. אין חולק, כי לא עלה בידי התובעת, במסגרת הסעדים הזמניים שניתנו בידה, להשיב לעצמה ולו מקצת מהכספים שנמסרו על ידה לידי הנתבעים 1-5 ו/או לשים ידה על רכוש או נכסים כלשהם של הנתבעים 1-5, לרבות מניותיהם בנתבעת 10.

35. בתאריך 29/01/02 הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה, על דרך צירופם של הנתבעים 9-26. החלטה בבקשה, המתירה את תיקון כתב התביעה, ניתנה בתאריך 28/10/04.

36. משהועבר התיק לטיפולי בחודש אוקטובר 2010, שעה שעד למועד הנ"ל היה התיק בטיפולו של כב' השופט גינת, נדונה בפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף, שהוגשה על ידי הנתבעת 11, מר אריה גאולי (להלן: "הנתבע 12"), מר משה ארז (להלן: "הנתבע 13") ומר נתן להב (להלן: "הנתבע 14"), אשר עניינה הפטרם של הנתבעים 4 ו-5 ואשר לעמדת הנתבעים 10-15 מביאה אף להפטרם ולדחיית התביעה כנגדם. כן נדונה בקשה להגדלת הערובה, שנדרשה התובעת להפקיד להבטחת הוצאות ניהול הגנתם של הנתבעים 10-15.

37. בישיבות ההוכחות, שהתקיימו בתאריכים: 08/03/11 , 13/03/11 , 22/05/11 , 01/06/11 , 06/06/11 , 13/06/11 , 04/07/11 , 24/07/11 , 05/09/11 , 10/01/12 , 15/01/12 , 29/01/12 , 04/03/12 ו- 11/03/12 , נשמעו עדויותיהם של העדים: מר ניקולאס פאלה, רו"ח יהושע ביץ', עו"ד רם אפשטיין, רו"ח גיא אהרוני, רו"ח יצחק בן ישר , מר דוד שוויפל, מר מרטין אקר, הנתבע 26, הנתבע 5, הנתבע 8, הגב' אסתר סדיס (להלן: "הנתבעת 23"), הנתבע 4, הנתבע 13, הנתבע 12, הנתבע 14, הנתבע 15 ו מר אליהו לירז (להלן: "הנתבע 20").

טענות הצדדים בתמצית –
טענות התובעת

38. מעיון בסיכומי התובעת עולה, כי בפתח טענותיה טוענת התובעת, כי למעשה עדותו של הנתבע 4 בתצהירו לא נסתרה, באשר ב"כ הנתבעים 10, 11 ו-15 בחרו שלא לחקור את הנתבע 4 על תצהירו, וכי יש בה בכדי לבסס את תביעתה של התובעת על כל רכיביה.

39. לגופו של עניין טוענת התובעת, כי הנתבעת 11 ידעה היטב מה מתרחש בנתבעות 1-3, לרבות ההסכמים שנכרתו עם התובעת והעובדה, כי בפועל הייתה התובעת שותפה בשליש ממניות הנתבעות 1-3.

40. לטענת התובעת, הנתבעת 11 ידעה זמן רב לפני חתימת ההסכם משנת 1 997 בין הנתבעים 4 ו-5 לבין הנתבעת 11, ב מסגרתו הוקמה הנתבעת 10 (להלן: "הסכם ההקמה"), א ודות מערכת היחסים בין התובעת ובין הנתבעות 1-3 ובעלי מניותיה ובחרה למרות זאת לעשות את העסקה מאחורי גבה של התובעת, תוך שהיא מאלצת את הנתבעים 4 ו-5 להתקשר עימה בהסכם ה הקמה ומסייעת לנתבעים 4 ו-5 באופן אקטיבי להבריח את רכושם ואת רכוש הנתבעות 1-3 מידי התובעת ולהשאיר את התובעת בידיים ריקות. במסגרת הסכם ההקמה אף שועבדו מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10 לטובת הנתבעת 11.

עוד טענה התובעת, כי עם השלמת המהלך הנ"ל הנתבעת 11 ביצעה תרגיל " עוקץ" שני, במסגרתו פעלה להוצאתו של הנתבע 5 מהנתבעת 10, למרות שבאופן פורמאלי הינו הבעלים של 2 4.5% ממניותיה.

זאת ועוד, התובעת טוענת, כי בשנת 200 5 ביצעה הנתבעת 11 תרגיל " עוקץ" שלישי, כאשר פעלה להברחת כל הנכסים, שהיו במקור של הנתבעות 1-3 ואשר הועברו לנתבעת 10, לידי חברת סונול הגליל בע"מ, אשר נטלה לעצמה את כל הזכויות של הנתבעת 10 ללא החובות אשר הומחו לנתבעת 11.

41. התובעת הוסיפה וטענה, כי הסכם ההקמה היה הסכם פיקטיבי, שנועד להבריח את נכסי הנתבעות 1-3 מידי התובעת, וכי את התמורה האמיתית עבור הברחת נכסיהן של הנתבעות 1-3 קיבל הנתבע 4 בעקיפין באמצעות הנתבעת 10, בין היתר, על ידי קיזוז חובות של צ.א.מ.א. הובלות דלק בע"מ (להלן: "ה נתבעת 1 9"), שבבעלות הנתבע 4, לנתבעת 11. התובעת טוענת, כי עם פרישתו של הנתבע 4 מהנתבעת 10 בשנת 200 5, קיבל הנתבע 4 מהנתבעת 11 סך של לפחות 55,000,000 ₪, בנוסף למיליוני או עשרות מיליוני השקלים אשר ניתנו לו במסגרת פעילותו בנתבעת 10. סכומים אלו, כך טוענת התובעת, הם התמורה האמיתית בגין הברחת נכסי הנתבעות 1-3.

42. ממשיכה וטוענת התובעת, כי טענת הנתבעת 11, לפיה היא רכשה את נכסי הנתבעות 1-3 על מנת להגן על חוב בסך של 1 4,000,000 ₪ של הנתבעות 1-3 לנתבעת 11, הינה שקרית, באשר הנתבע 4 קיבל מהנתבעת 10 אשראי בהיקף כפול מזה, מבלי לתת לנתבעת 11 כל בטוחה. כמו כן טוענת התובעת, כי לנתבעות 1-3 לא היה כל חוב אמיתי כלפי הנתבעת 11, אלא להיפך, כפי שעולה לטענת התובעת מסעיפים 1 5.1 ו-11.1 להסכם, שנקשר בין הנתבעת 11, הנתבע 4, הנתבעת 19 וחברות נוספות, שבשליטת הנתבע 4, ביום 20/06/05 (להלן: "הסכם 2005"), הרי שהנתבעת 11 היא שהייתה חייבת סכומים שונים לנתבעות 1-3, הן בגין כספים שאותם לא נתנה להן ושהן היו זכאיות לקבלן והן בהתאם להוראות " ההסכם האמיתי" שעמד מאחורי ההסכם הפיקטיבי, הסכם ההקמה.

43. באשר לשווי הנכסים, שהוברחו לטענת התובעת מהנתבעות 1-3 לנתבעת 10, טוענת התובעת, כי הנתבעת 10 רכשה מהנתבעות 1-3 את ציוד המבנה והמלאי ושילמה עבורם כ-6,000,000 ₪, מחיר שהינו בדוחק מחיר השוק. ואולם, טוענת התובעת, הסוכנות להפצת דלקים הועברה לנתבעת 10 ללא כל תמורה, כאשר שוויה ללא נכסים אחרים היה כ-22,000,000 ₪. הנתבעים 4 ו-5 העידו, כי השווי הכלכלי של הנכסים שהועברו מהנתבעות 1-3 לנתבעת 10 עמד על 8,000,000-10,000,000$.

44. עוד טענה התובעת, כי משהיא הטילה עיקול על בית שהיה רשום על שם הנתבע 5 בצפת, עליו היה רשום ש עבוד לטובת הנתבעת 11, אשר לא הוסר בהיסח הדעת על אף שהנתבע 5 לא היה חייב ולו שקל אחד לנתבעת 11, פעלו הנתבעים 4 ו-5 בשיתוף פעולה עם יועציה המשפטיים של הנתבעת 11, עו"ד רם סואן ועו"ד גב' אורה פרום, על מנת להבריח את הנכס מידי התובעת. התובעת טוענת, כי לצורך האמור נשכרו שירותיה של הנתבעת 23, אשר ייצגה את אשת הנתבע 5 במסגרת הליך בו תבעה אשת ה נתבע 5 להצהיר כי הינה בעלת 50% מהזכויות בנכס, תביעה לה לא התנגד הנתבע 5. בהמשך, לאחר שהנתבעת 23 מונתה לכונסת נכסים על זכויותיו של הנתבע 5 בנכס ובהסכמתה של הנתבעת 11, " מכרה" הנתבעת 23 את הנכס לאשת הנתבע 5, הגב' מלכה מוטעי, כאשר בפועל לא שולם דבר בעבור הנכס. כך, טוענת התובעת, הפכה אשת הנתבע 5 לבעלים יחיד של הבית, אשר במקור היה רשום על שמו של הנתבע 5. באשר לשווי הנכס טוענת התובעת, כי שוויו בתוספת ריבית והצמדה, נכון ליום 30/0 6/12, הינו 3,321, 536 ₪. לטענת התובעת, התנהלות זו מהווה עבירה של שיבוש הליכי משפט, בהתאם לסעיף 2 44 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ( להלן: "חוק העונשין") וכן עבירה של הכשלת עיקול, בהתאם לסעיף 2 64 לחוק העונשין.

45. התובעת הוסיפה וטענה, כי מינויו של עו"ד דורון שנער (להלן: "הנתבע 16") ולאחר מכן מינויה של הנתבעת 23, כ כונסי נכסים על המניות של הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10, היה פיקטיבי ונועד אך ורק להגן על מניות אלה בפני האפשרות שהתובעת תעקל אותם. התובעת טוענת, כי עצם העובדה, שמאז מינויו של הנתבע 16 ככונס נכסים בשנת 1 998 ועד שנת 200 5 לא נעשתה על ידו שום פעולה למימוש המניות, מעידה אף היא כאלף עדים על הפיקטיביות של המינוי.

46. עוד טוענת התובעת, כי העברת כל פעילות הנתבעות 1-3 לנתבעת 10, אשר בשליטת הנתבעת 11, במסגרת הסכם ההקמה, הינה בגדר מיזוג חברות, המחייב אישור של הממונה על הגבלים עסקיים, בהתאם לסעיף 1 9 לחוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988. התובעת טוענת, כי הנתבעת 11 לא ביקשה וממילא לא קיבלה את האישור הנדרש. כך טוענת התובעת גם באשר להסכם 200 5, במסגרתו הועברה פעילות הנתבעת 10 לסונול גליל.

47. מוסיפה התובעת וטוענת, כי רישום נכסי הנתבעות 1-3, אשר הועברו לנתבעת 10, בספרי החברה מבלי לרשום את הערך שניתן לכל אחד מהם, מהווה הפרה של כללי הביקורת החשבונאית וכן עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, בהתאם לסעיף 423 לחוק העונשין.

48. כן טוענת התובעת, כי הנתבעת 10 פעלה, באישור הנהלת הנתבעת 11 ובעידודה, בתחום השוק האפור של מתן הלוואות, מבלי לקבל לכך אישור ממשרד האוצר, דבר המהווה עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000, שהעונש עליה הינו שנת מאסר.

49. התובעת טענה בסיכומיה, כי לא ישנה על זכויותיה וכי במסגרת הסכם האופציה הייתה אמורה לקבל שעבודים על נכסי הנתבעות 1-3, אך הנתבעים 4 ו-5 לא עמדו בהתחייבויותיהם ולא העמידו לטובת התובעת את הביטחונות להן התחייבו. כמו כן, טענה התובעת, כי היא העבירה את הכספים לנתבעות 1-3 בידיעה הברורה ובאמונה, כי במהרה תהפוך לבעלת שליש ממניות הנתבעות 1-3, וזאת משום שאותה העת היה לתובעת אמון מלא בנתבעים 4 ו-5. זאת ועוד, לטענת התובעת, הבינה התובעת רק במחצית הראשונה של שנת 1 998 כי רומתה על ידי הנתבעים 4 ו-5 ולכן כבר ביום 2 8/07/98 פתחה בהליכים משפטיים ולא ישנה על זכויותיה.

50. מוסיפה התובעת וטוענת, כי התייחסותה לאירועים שאירעו לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן איננה מהווה הרחבת חזית, שכן מדובר בעסקאות מתמשכות, שסופן, פרישתו של הנתבע 4 מהנתבעת 10 בשנת 200 5, מעיד על תחילתן וכי כל שנטען באשר לאירועים שאירעו לאחר שהוגש כתב התביעה המתוקן הינו חלק מהחזית, אשר נפרסה במסגרת כתב התביעה. עוד טוענת התובעת, כי הכלל האוסר על הרחבת חזית איננו חל ביחסים בין נתבעים.

51. בנוסף, טענה התובעת, כי בניגוד לטענת הנתבעים 1- 5 בכתב הגנתם, לא מומשה האופציה שבהסכם האופציה והתובעת לא קיבלה מניות כלשהן בנתבעות 1-3, כפי שגם עולה מהדו"חות הכספיים של הנתבעת 3 לשנת 1 996.

52. בפן המשפטי טוענת התובעת, כי הברחת הרכוש מצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעות 1-3 לבין הנתבעת 10, בהיותן חברות קשורות, וכן בין הנתבעת 10 והנתבעת 11. עוד טוענת התובעת, כי אף את קורז אנרגיה בע"מ (להלן: "הנתבעת 18") וכן את א.א.פ (1998) בע"מ (להלן: "הנתבעת 24") י ש לחייב, מכוח הרמת מסך בין חברות קשורות, בעילה של הברחת רכוש והונאת נושים.

התובעת הוסיפה וטענה, כי הברחת הנכסים מהנתבעות 1-3 לנתבעת 10 ומשם לסונול גליל מהווה העברת מרמה ו פעולה שנעשתה בחוסר תום לב, באשר לא ניתנה בגין נכסים אלו תמורה שקולה וסבירה. זאת ועוד, טוענת התובעת, כי הברחת הרכוש נעשתה בניגוד לשעבודים קודמים על נכסי הנתבעות 1-3 לטובת הבנקים ולכן היא בטלה.

זאת ועוד, טוענת התובעת, כי במסגרת הסכם האופציה הייתה התחייבות של הנתבעים 1- 5 לשעבוד שליש ממניות הנתבעות 1-3 לטובת התובעת, התחייבות שקדמה להעברת הנכסים של הנתבעות 1-3 לנתבעת 10. במקרה דנן קובע סעיף 12 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, כי ההתחייבות הקודמת בזמן גוברת, אלא אם ההתחייבות המאוחרת הושלמה בתום לב ובתמורה, דבר אשר לא נעשה במקרה הנדון. כמו כן, טוענת התובעת, כי אף לפי סעיף 4 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק המשכון"), ההתחייבות לשעבד את המניות תקפה כלפי כל נושה שידע או היה עליו לדעת על המשכון.

מוסיפה וטוענת התובעת, כי שעבוד מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10 לטובת הנתבעת 11 מהווה גרם הפרת חוזה מצד הנתבעת 11.

הנתבעת טענה, כי יש להטיל אחריות, מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), על הדירקטורים ואנשי הקש, הנתבע 20, הגב' ברכה לירז (להלן: "הנתבעת 21") והגב' שני דודל (להלן: "הנתבעת 22"). באשר לדירקטורים ונושאי המשרה, הנתבעים 12-1 5, טוענת התובעת, כי יש להטיל עליהם אחריות אישית, בהיותם אורגנים של החברה, אשר נטלו חלק באופן אישי בפעולת הברחת הנכסים.

53. התובעת טוענת, כי בהסתמך על התשתית העובדתית שנפרשה, זכאית התובעת לסעדים המבוקשים על ידה, כדלקמן:
את הנתבעים 1- 5, הנתבעים 9-15, ד.ג.ש-ניהול תחנות דלק (1998) בע"מ (להלן: "הנתבעת 17"), הנתבעים 18-24 והנתבע 26 יש לחייב בסכומים הבאים: סך של 7,461,521 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, אותו נתנה התובעת לנתבעים 1- 5 במסגרת הסכם האופציה; סך של 5,361,196 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, אותו קיבלו הנתבעים 1- 5 ממכירת שתי הדירות ברמת השרון אשר נרכשו מכספי התובעת, ולחילופין סך של 2,1 66,674 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, אותו קיבלו הנתבעים 1- 5 מהתובעת; סך של 2 66,274 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, שהוציאה התובעת במסגרת ההתקשרות בהסכם האופציה.

עוד עתרה התובעת, כי בית המשפט יצהיר כדלקמן:
כי הבית ברח' שלונסקי בשכונת דניה בחיפה, הידוע כגוש 122 55, חלקה 91, ואשר נרשם על שם בתו של הנתבע 4, הגב' מאיה איבי (להלן: "הנתבעת 25") , הינו של הנתבע 4.
כי הנתבעת 2 הינה הבעלים של מגרש בחולון, הידוע כגוש/חלקה 507/6751.
כי רכב מרצדס, מ.ר. 64-813-15, הינו בבעלותו של הנתבע 4.

כן עתרה התובעת לחייב את הנתבעים 1-6 למתן פרטים, לגבי כל כלי הרכב שהיו או שהינם בבעלות הנתבעים 1-5 ו/או מי מהם ואשר רשומים על שם הנתבעת 6, ולמתן פסק דין הצהרתי, לפיו כלי הרכב הכלולים ברשומה, שצורפה כנספח מ"ו לכתב התביעה המתוקן, ואלה שפרטיהם יימסרו על ידי הנתבעים 1-6 או מי מהם, הינם בבעלות הנתבעים 1-5.

עוד עתרה התובעת לחייב את הנתבעים 1-7 ליתן פרטים, לגבי בעלות הנתבעים 1-5 במניות הנתבעות 6 ו-7 ולמתן פסק דין הצהרתי, לפיו הנתבעים 1-5 הינם בעלי המניות של הנתבעות 6 ו-7.

54. באשר לטענת ההתיישנות טוענת התובעת, כי תביעתה המקורית הוגשה ביום 2 8/07/98 וכי הבקשה לתיקון, בה נוספו נתבעים נוספים לכתב התביעה, הוגשה ביום 29/01/02, בתוך תקופת ההתיישנות. לאור האמור בתקנה 2 6(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), ולאור הפסיקה שפירשה אותה, טוענת התובעת, כי המועד הקובע לעניין זה הינו מועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה ולא המועד בו ניתנה ההחלטה.

באשר לטענת השיהוי טוענת התובעת, כי מי שהתרשל ובוודאי מי שביצע עבירות מרמה מנוע מלטעון טענת שיהוי וכן כי כאשר טענת השיהוי נטענת בתוך תקופת ההתיישנות, כמעט בלתי אפשרי לטעון אותה.

55. לבסוף טוענת התובעת, כי אין בהסדר שערכה עם חלק מהנתבעים בכדי להפטיר את שאר הנתבעים מחבותם, שכן התובעת לא פטרה את הנתבעים 4, 5, 23 ו-26 מחבותם, אלא רק התחייבה שלא לגבות מהם את אשר ייפסק לה במסגרת פסק הדין. כמו כן טוענת תובעת, כי יתר הנתבעים אינם חייבים משניים, אלא חייבים עיקריים, ביחד ולחוד.

טענות הנתבעים 1- 5, 9 ו-26

56. בפתח הדברים טוענים הנתבעים 1- 5, 9 ו-26, כי את התביעה נגד הנתבע 2 6 יש לדחות על הסף, הן משום שהתובעת בסיכומיה זנחה את הטענות נגדו והן משום שהתביעה נגדו התיישנה כבר במועד הגשתה. באשר להתיישנות טוענים הנתבעים 1-5, 9 ו-26, כי מעורבותו של הנתבע 2 6 באירועים נשוא תביעה זו הייתה יכולה להיות רק בין מועד כריתת הסכם האופציה באפריל 1 995 ובין המועד האחרון בו העבירה התובעת כספים לנתבעים 1- 5 ( לטענת התובעת, עד המחצית השנייה של שנת 1 996). משהתביעה המתוקנת, אשר כללה את הנתבע 2 6, הוגשה ביום 1 4/11/04, הרי שהיא הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.

לגופו של עניין, טוענים הנתבעים 1- 5, 9 ו-26 כי יש לדחות את התביעה נגד הנתבע 2 6, מאחר שכל הכספים שהועברו על ידיו לנתבעות 1-3 הועברו במצוות ועל דעת התובעת ולא כהחלטה עצמאית של הנתבע 2 6. כמו כן, טוענים הנתבעים 15-, 9 ו-26, כי התובעת בחרה במודע להשקיע בנתבעות 1-3 וכי הנתבע 2 6 שימש יותר כשליחו של מר ארווינג יאנג מאשר כמנכ"ל מקבל החלטות.

57. עוד טוענים הנתבעים 1- 5, 9 ו-26, כי הנתבעת 11 כפתה על הנתבעים 4 ו-5 להתקשר איתה בהסכם ההקמה, תוך שהיא מבטיחה להם שיפוצו בהמשך במסגרת הנתבעת 10 על העברת נכסי הנתבעות 1-3 ללא תמורה. אלא, שלאחר הקמת הנתבעת 10, טוענים הנתבעים 1- 5, 9 ו-26, כי הנתבע 5 נושל מכל זכויותיו בנתבעת 10 ובנתבעות 1-3, לא קיבל דבר מהנתבעת 10 או מהנתבעות 1-3, נותר חסר כל ובעקבות כך לקה בליבו והגיע לסף מוות.

הנתבעים 1- 5, 9 ו-26 טוענים, כי הנתבעים 4 ו-5 נדרשו להשקיע כ-1,200,000 ₪ במזומן כהון עצמי בנתבעת 10 וכי הנתבעת 11 התחייבה, כי תגיע להסכמות עם התובעת באשר לזכויותיה בנתבעות 1-3, על מנת שלא לחשוף את הנתבעים 4 ו-5 להליכים משפטיים.

הנתבעים 4 ו-5 טוענים, כי לא הייתה להם כל ברירה, אלא לשתף פעולה עם תוכניתה של הנתבעת 11, מאחר שהנתבעת 11 איימה להפסיק באחת את האשראי הנרחב שניתן לנתבעות 1-3 במשך שנים ואף עשתה זאת כאשר דרשה מהנתבעות 1-3 תשלום מזומן עבור דלקים שירכשו, דבר אשר היה מביא לקריסתן של הנתבעות 1-3.

58. הנתבעים 1- 5, 9 ו-26 טוענים, כי אם הייתה התובעת מעבירה את מלוא הכספים להם התחייבה, לא היה לנתבעות 1-3 כל גירעון בהון ושוויין של כלל נכסיהן היה עומד על כ-10,000,000$. ואולם, מאחר והתובעת לא השלימה את השקעתה, לא הייתה לנתבעות 1-3 היכולת לעמוד בלחץ שהופעל עליהן משני הצדדים, קרי התובעת והנתבעת 11.

59. הנתבעים 1- 5, 9 ו-26 טוענים, כי כבר ביום 1 5/05/95 הודיעה התובעת על מימוש האופציה שניתנה לה לרכישת שליש מהון המניות של הנתבעות 1-3, במסגרת ישיבת דירקטוריון של הנתבעות 1-3, בה הודיע מר ארווינג יאנג על מימוש האופציה, כאמור, דבר אשר קיבל ביטוי בפרוטוקול הישיבה. עוד טוענים הנתבעים 1- 5, 9 ו-26, כי כל מסמך שבא לאחר הודעה מפורשת זו אינו אלא פרי של לחץ וכפייה מצד התובעת.

עוד טוענים הנתבעים 1- 5, 9 ו-26, כי במסגרת ההסכם הנוסף, שנחתם ביום 1 4/05/96 בין התובעת לנתבעות 1-3, הסכם קיסריה, הוסכם, כי עבור שליש ממניות הנתבעות 1-3 תשקיע התובעת סך של 800,000$, תוך שכספי ההלוואה, שניתנה על ידי התובעת לנתבעות 1-3 קודם לכן, יהוו הלוואת בעלים ארוכת טווח.

60. באשר להשתלטות הנתבעת 11 על הנתבעות 1-3 טוענים הנתבעים 1-5,9 ו-26, כי טרם כפיית כריתת ההסכם להקמת הנתבעת 10, היו הנתבעות 1-3 איתנות, בעלות קהל לקוחות רחב ומחזורי מכירה גדולים והן פעלו במסגרת קווי האשראי שהיו נהוגים זמן רב ואשר חרגו מקווי האשראי הרשמיים. לאור האמור, טוענים הנתבעים 1- 5, 9 ו-26, כי השתלטות הנתבעת 11 לא נעשתה על מנת להבטיח גביית חוב מחברה בקשיים, אלא כהחלטה אסטרטגית רחבה להשתלט על כמה שיותר סוכנויות להפצת דלקים.

61. מוסיפים הנתבעים 1- 5, 9 ו-26 וטוענים, כי התמורה, ששילמה הנתבעת 11 לכאורה עבור נכסי הנתבעות 1-3, הייתה רק בגין הציוד והמלאי ולא בגין הסוכנות להפצת דלקים, בגינה לא שולם דבר. כמו כן, טוענים הנתבעים 1- 5, 9 ו-26, כי אף התמורה ששולמה, שולמה באמצעות קיזוז חובות, בהם חבו לכאורה הנתבעות 1-3 לנתבעת 11, כאשר לטענתם כלל לא היה לנתבעות 1-3 חוב אמיתי לנתבעת 11, מאחר והן המחו לנתבעת 11 ו/או לנתבעת 10 א ת כל חובות לקוחות הנתבעות 1-3.

62. הנתבעים 1-5, 9 ו-26 טוענים, כי הנתבעת 11 ידעה על השקעת התובעת בנתבעות 1-3 עוד לפני שהחל המשא ומתן להקמת הנתבעת 10, שכן חלק נכבד מהכספים שהתקבלו מהתובעת הועברו לנתבעת 11 לכיסוי חובות של הנתבעות 1-3. כמו כן, דבר ההתקשרות עם התובעת קיבל ביטוי בביאורים לדו"חות הנתבעות 1-3, אשר נמסרו לנתבעת 11 טרם הקמת הנתבעת 10.

63. על מנת להרחיק את נכסי הנתבעות 1-3 מידיה של התובעת, טוענים הנתבעים 1- 5, 9 ו-26, כי הנתבעת 11 החתימה את הנתבעים 4 ו-5 על הסכם פיקטיבי, לפיו משום שהם חייבים כספים לנתבעת 11, הם משעבדים את מניותיהם בנתבעת 10 לטובת הנתבעת 11, על אף שלא היה להם כל חוב לנתבעת 11, ובהמשך מונו הנתבע 16 ולאחריו הנתבעת 23 לכונסי נכסים על המניות, בהסכמת הנתבעים 4 ו-5 ותוך הבנה כי הם לא יפעלו למימוש השעבוד.

64. הנתבעים 1- 5, 9 ו-26 טוענים, כי שחרור ביתו של הנתבע 5 בצפת מעיקול, שהוטל על ידי התובעת, רעיון אותו הגו יועציה המשפטיים של הנתבעת 11 והוא אף נוהל על ידם, כפי שפורט לעיל במסגרת טענות התובעת, מהווה ראייה לנכונות טענותיהם. לטענתם, בנוסף לשחרור הבית מהעיקול, שילמה הנתבעת 11 לאשתו של הנתבע 5 סך של 100,000 $ כהחזר חלקי של השקעותיו של הנתבע 5 בנתבעת 10, וזאת באמצעות צ' ק לפקודת הנתבעת 23, שמצידה נתנה צ' ק שלה לפקודת אשת הנתבע 5 על אותו סכום. הנתבע 4 טוען, כי הכסף ששולם לאשת הנתבע 5 שולם על ידי הנתבע 4 לנתבעת 11.

כמו כן, טוענים הנתבעים 1- 5, 9 ו-26, כי הנתבעת 11 שיעבדה לטובתה את המגרש בחולון, ללא כל חוב אשר דרש בטוחה, אשר היה למעשה בבעלות הנתבעת 2 אך היה רשום על שם הנתבעים 4 ו-5. אף על המגרש האמור מונתה הנתבעת 23 ככונסת, אך לא פעלה למימושו.

65. מוסיפים הנתבעים 1- 5, 9 ו-26 וטוענים, כי לנתבעת 11 הי יתה שליטה מוחלטת בנתבעת 10, הן בהיותה בעלת 51% ממניות החברה והן בשל מערך החתימות שנדרש לצורך קבלת החלטות בנתבעת 10 ואשר הלכה למעשה הקנה לנתבעת 11 שליטה מלאה בהחלטות שהתקבלו בנתבעת 10. כפועל יוצא מן האמור, הרי שהנתבע 4 לא היה יכול להוציא ולו שקל אחד ללא חתימת סמנכ"ל הכספים שמינתה הנתבעת 11 או לחילופין דירקטור מטעם הנתבעת 11.

66. מוסיפים הנתבעים 1- 5, 9 ו-26 וטוענים, כי הנתבעת 11 נמנעה במכוון מגילוי ראיות, המהותיות לחקר האמת בתיק זה, וכן נמנעה מהעדת עדים רלבנטיים וכי דין הוא כי אי הבאת ראיה על ידי בעל דין מקימה חזקה, לפיה אילו הובאה הראיה, הייתה היא פועלת נגד בעל הדין שנמנע מלהביאה.

זאת ועוד, טוענים הנתבעים 1-5, 9 ו-26 בסוגיה הראייתית, כי בשל הימנעותה של הנתבעת 11 מלחקור את הנתבע 4 על תצהירו, הרי שלא נסתרה עדותו והיא עומדת כלשונה.

67. באשר להסדר של התובעת עם הנתבעים 4, 5 ו- 26 טוענים הנתבעים 1- 5, 9 ו-26, כי אין כל פסול בהסדר, לפיו יספרו הם את האמת, בתמורה להתחייבות שלא לגבות מהם את פסק הדין, אלא לגבות אותו מן החייבת העיקרית, הנתבעת 11. כמו כן, טוענים הנתבעים 1- 5, 9 ו-26, כי אף עדי הנתבעת 11, הנתבעים 12-1 5, קיבלו כתבי שפוי מהנתבעת 11 וכן מימון של ההגנה המשפטית.

טענות הנתבעים 6-8

68. הנתבעים 6-8 טוענים, כי הסעדים המבוקשים נגדם הינם מסירת פרטים וסעד הצהרתי, באשר לכלי רכב ומניות, וכי התובעת לא הניחה תשתית עובדתית כלשהי באשר לכלי הרכב ו/או המניות. משום כך, טוענים הנתבעים 6-8, אין הם צריכים להביא ראיה כלשהי לסתור.

69. באשר לכלי הרכב טוענים הנתבעים 6-8, כי חלקם היו במצב של אובדן גמור וחלקם נמכרו טרם החלו ההליכים. כמו כן, טוענים הנתבעים 6-8, כי כלי הרכב היו בבעלות הנתבעת 7, כאשר לנתבעות 1-3 הי יתה הזכות לקבלת הבעלות ברכבים, בכפוף לפירעון חובותיה, דבר אשר לא קרה.

70. באשר למניות טוענים הנתבעים 6-8, כי המניות בנתבעת 7 הינן מניות המקנות זכויות הובלה במסגרת סידור העבודה של הנתבעת 7. במסגרת זו היו לנתבעות 1-3 זכויות וחובות, כאשר הנתבעות 1-3 נותרו חייבות ס כומי כסף ניכרים שהפכו לחוב אבוד. כמו כן, טוענים הנתבעים 6-8, כי לנתבעים 4 ו-5 היו גם כן מספר מניות בנתבעת 7, בגינן נותרו הנתבעים 4 ו-5 חייבים כספים אשר הפכו לחוב אבוד, כאשר המניות שימשו כבטוחה.

טענות הנתבעים 10-1 5

71. בפתח הדברים טוענים הנתבעים 10-1 5, כי העסקה שנעשתה בין התובעת לבין הנתבעים 4, 5, 23 ו-26, אשר מכונה ע ל ידי הנתבעים " עסקת האתנן", איננה משקפת את המציאות כהווייתה. הנתבעים 10-15 טוענים, כי במסגרת עסקה זו לא חיפשה התובעת את האמת אלא " קנתה גרסה", אשר תואמת את טענותיה מידי ארבעת הנתבעים שלעיל. עוד טוענים הנתבעים 10-15, כי תצהיריהם של הנתבעים 4, 5, 23 ו-26 נערכו על ידי ב"כ התובעת או למצער במעורבות רבה שלו.

באשר למשמעויות המשפטיות של עסקה זו, טוענים הנתבעים 10-15, כי מעשי התובעת מהווים עבירות, בהתאם לסעיפים 238, 2 44 ו-246 לחוק העונשין, וכן עבירות אתיות, בהתאם לכללים 32, 3 4, 35 ו-36 לכללי לשכת עורכי הדין ( אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן: "כללי לשכת עורכי הדין"). בפן הראייתי טוענים הנתבעים 10-15, כי העסקה משליכה על המהימנות והמשקל שיש לייחס לעדותם של ה נתבעים 4, 5, 23 ו-26, בייחוד כאשר תצהיריהם של הנתבעים 5 ו-26 עומדים בסתירה מוחלטת לגרסה העובדתית שנמסרה על ידם במסגרת הליכי ביניים ( בש"א 4864/98 ובש"א 4865/98).

72. עוד טוענים הנתבעים 10-15, כי כל האמור בתצהירים של הנתבעים 4, 5, 23 ו-26 מהווה, הן הרחבת חזית ביחס לנטען בכתבי הגנתם והן עדות כבושה, באשר גרסתם זו עלתה לראשונה בשנת 200 9. לאור האמור, טוענים הנתבעים 10-15, כי הנתבעים 4, 5, 23 ו-26 מושתקים מלטעון טענות הפוכות ומנוגדות לאלו שנטענו בכתבי הגנתם וכי יש להוציא את התצהירים מתיק בית המשפט, ולחילופין לא לתת להם כל משקל כלל או לתת להם משקל אפסי.

73. באשר למשמעות הויתור על חקירתו של הנתבע 4 טוענים הנתבעים 10-15, כי אין בכך משום הסכמה לאמור בתצהיר, כפי שאף נאמר מספר פעמים במהלך דיוני ההוכחות על ידי ב"כ הנתבעים 10-1 5. עוד טוענים הנתבעים 10-15, כי מאחר ו תצהיריהם של הנתבעים 4, 5 ו-26 היו זהים ומאחר והנתבעים 4 ו-26 נחקרו על ידי ב"כ הנתבעים, התייתרה חקירתו של הנתבע 4. מוסיפים הנתבעים 10-15 וטוענים, כי לחקירתו של הנתבע 4 ב"ועידת וידאו" לא היה תוקף חוקי, מאחר והנתבע 4 הפר את ההסכמה הדיונית, אשר מכוחה התאפשרה חקירתו בדרך זו, כאשר חזר בו מהסכמתו לשאת בעלויות נציגי הנתבעים 10-15. בשל כך, טוענים הנתבעים 10-15, לא היה פיקוח על החקירה במקום מושבו של הנתבע 4 ונמנעה מהנתבעים 10-15 האפשרות לנהל חקירה אפקטיבית.

74. בנוסף, טוענים הנתבעים 10-15 שתי טענות לסילוק התביעה על הסף: האחת, כי עילת התביעה, כפי שנטענה בכתב התביעה המתוקן, התיישנה, הואיל ומהמועד בו הוקמה הנתבעת 10 (31/0 7/97), הוא המועד שבו ביצעו הנתבעים 10-15, לטענת התובעת, את הברחת הרכוש, ועד ליום הגשת כתב התביעה המתוקן (1 4/11/04), חלפו למעלה מ-7 שנים. כמו כן, טוענים הנתבעים 10-15, כי ההלכה אליה מפנה התובעת, לפיה מרוץ ההתיישנות מושהה ביום הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, איננה חלה במקרה הנדון, שכן הנתבעים 10-1 5 לא היו צד לבקשה וזו לא הומצאה להם. לחילופין, טוענים הנתבעים 10-15, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר. הטענה השנייה, הנטענת על ידי הנתבעים 10-15 לעניין סילוק התביעה כנגדם על הסף, הינה, כי מאחר והתובעת הפטירה את החייבים העיקריים בתביעה, הנתבעים 4 ו-5, יש להפטיר גם את הנתבעים 10-15, שהינם חייבים משניים.

75. לגופו של עניין, טוענים הנתבעים 10-15, כי הסכם ההקמה וייסודה של הנתבעת 10 באו לעולם בעקבות משא ומתן ממושך שארך מספר חודשים, כעסקה מסחרית לגיטימית וכשרה, כשכל צד משקיע בנתבעת 10 את חלקו בהון, וכי לא בוצעה כל הברחת רכוש. העסקה להקמת הנתבעת 10 נוצרה מתוך אינטרסים עסקיים לגיטימיים. מחד, צמצום החוב האדיר של 1 4,500,000 ₪ שחבו הנתבעות 1-3 לנתבעת 11, ומאידך אסטרטגיה מוצהרת של הנתבעת 11 לרכישת סוכנויות או הקמת חברות משותפות עם הסוכנים.

76. עוד טוענים הנתבעים 10-15, כי התובעת לא הוכיחה מה הסכום שהועבר לנתבעים 1- 5 במסגרת הסכם האופציה, שכן הנתבעים 4 ו-5 הצהירו בתצהירי העדות הראשית על סכום שונה מזה שנטען על ידם במסגרת כתבי ההגנה שלהם. כמו כן, טוענים הנתבעים 10-15, כי הנתבע 2 6 העיד במסגרת חקירתו הנגדית על סכומים שונים, שנעו בין 1,300,000-1,700,000$.

באשר להוצאות בדיקת הנאותות, טוענים הנתבעים 10-15, כי משום שמדובר היה בבדיקה ריקה מתוכן, אשר נערכה לאחר שכבר נחתם הסכם האופציה, יש לדחות את התביעה גם ברכיב זה.

אף באשר לסכום שניתן על ידי התובעת, לטענתה, לצורך רכישת הדירות ברמת השרון, טוענים הנתבעים 10-15, כי לא הוכחו טענות התובעת בנקודה זו.

באשר לשווי הנכסים שהועברו מהנתבעות 1-3 לנתבעת 10, טוענים הנתבעים 10-15, כי מדובר בעניין שבמומחיות וכי היה על התובעת לצרף חוות דעת מומחה בנקודה זו.

77. מוסיפים הנתבעים 10-15 וטוענים, כי טענת גרם הפרת חוזה, שנטענה על ידי התובעת בכתב התביעה המתוקן, נזנחה בסיכומים וממילא היא לא הוכחה.

78. עוד טוענים הנתבעים 10-15, כי במסגרת הסכם האופציה לקחה התובעת על עצמה סיכון משמעותי, כאשר העבירה כספים לנתבעים 1- 5 ללא כל בטוחה ואף טרם ביצוע בדיקת נאותות. לטענת הנתבעים 10-15, התנהלות זו מהווה רשלנות של התובעת ויועציה והיא שהעמידה את התובעת בשורה אחת עם יתר נושיהם של הנתבעים 1-5, שיכלו לפעול על מנת להבטיח את נשייתם מבלי להתחשב במי מהנושים האחרים. לאור האמור, טוענים הנתבעים 10-15, כי יש לייחס לתובעת רשלנות מלאה בשיעור של 100 % לאובדן כספיה.

79. זאת ועוד, הנתבעים 10-15 טוענים, כי התובעת ידעה על החוב של הנתבעות 1-3 לנתבעת 11 וכן על הקמת הנתבעת 10 בזמן אמת, אך העדיפה לטמון את ראשה בחול. מנגד, טוענים הנתבעים 10-15, כי הנתבעת 11 לא ידעה על העסקה בין התובעת לנתבעות 1-3.

80. עוד טוענים הנתבעים 10-15, כי אין לאפשר לתובעת לטעון לאירועים שאירעו לאחר מועד חתימת הסכם ההקמה, שכן האמור מהווה הרחבת חזית אסורה. הנתבעים 10-15 טוענים, כי הרחבות החזית העיקריות העולות מסיכומי התובעת נוגעות ל טענות, בדבר שווי הסוכנות להפצת דלקים של הנתבעות 1-3 ; הטענה בדבר איתנות מצבן הכלכלי של הנתבעות 1-3 ; הטענה כי הסכם ההקמה הינו הסכם פיקטיבי; הטענה כי הנתבעת 11 לקחה על עצמה לשלם את החוב של הנתבעות 1-3 לתובעת; הטענות הקשורות להסכם 200 5; טענת הנתבע 5 כי הסכם ההקמה נכפה על הנתבעות 1-3.

81. עוד מוסיפים הנתבעים 10-15 וטוענים, כי משום שלנתבעת 11 הייתה מניית הכרעה בנתבעת 3, הייתה יכולה היא להטיל וטו על הסכם האופציה וממילא למנוע את קיומה של עסקת האופציה. משכך, טוענים הנתבעים 10-15, נשמטת הקרקע תחת תזת " הברחת הרכוש", שכן הנתבעת 11 יכלה למנוע את יציאתה של העסקה אל הפועל.

82. באשר לשעבוד מניותיהם של הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10, טוענים הנתבעים 10-15, כי הוא נעשה כבטוחה לחיובי הנתבעים 4 ו-5 כערבים כדי חלקם בהון המניות המונפק של הנתבעת 10 לחיובי הנתבעת 10 כלפי הנתבעת 11.

83. באשר לטענות התובעת, על פיהן לכאורה הכשילה הנתבעת 11 את העיקול שהטילה התובעת על ביתו של הנתבע 5 בצפת, טוענים הנתבעים 10-15, כי מעבר לעובדה שמדובר בהרחבת חזית, הרי שנושא זה היה צריך לידון במסגרת התובענה לאישור עיקולים שהגישה התובעת בת.א. 1135/98.

84. עוד טוענים הנתבעים 10-15, כי יש לזקוף לחובת התובעת את העובדה, כי לא העידה את עו"ד אילן שביט, אשר ייצג את הנתבעים 4 ו-5 בתחילת הדרך, את מר ארווינג יאנג, את מקורותיו של החוקר הפרטי דוד שוויפל, את עו"ד ונגלניק שניסח את הסכם האופציה ואת ההסכם המשלים ואת עו"ד שאוליאן אשר ייצג אף הוא את הנתבעים 4, 5, ו-26 בתקופה מסוימת.

85. עוד טוענים הנתבעים 10-15, כי טענותיה של התובעת, בדבר קיומו של הסכם בעל פה ו/או לקיומו של הסכם מתמשך ו/או לסוף מעשה מעיד על ראשיתו, הינן טענות בעל פה כנגד מסמכים בכתב, לרבות הסכם ההקמה והסכם ההלוואה, אשר אסורות לפי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאני.

86. מוסיפים הנתבעים 10-15 וטוענים, כי אין בידי התובעת עילה לתביעת השבת הרכוש, למעט זו המושתתת על פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל"), שמכוחה הייתה זכאית לתבוע. לצורך האמור, היה על התובעת ללכת בדרך המלך ולהגיש תחילה בקשה למתן צו כינוס נכסים. משלא פעלה התובעת כאמור, אין בידיה עילה לתבוע את ביטול העברת הנכסים.

87. עוד טוענים הנתבעים 10-15, כי אין תחולה לעיקרון השוויון בין הנושים ואיסור העברת נושה אחד על משנהו מחוץ להליכי פשיטת הרגל וחדלות פירעון. במהלך העסקים הרגיל רשאי כל נושה לפעול כראות עיניו, בהליכי גביה אינדיבידואלים, על מנת לגבות את חובו של החייב כלפיו, מבלי להתחשב ביתר נושי החייב.

88. מוסיפים הנתבעים 10-15 וטוענים, כי התובעת לא הוכיחה עילה להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעות 1-3 לבין הנתבעת 10 וכן בין הנתבעת 10 לנתבעת 11. הנתבעים 10-15 טוענים, כי הדין החל במקרה הנדון הינו פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות") (ולא חוק החברות, כפי שטענה התובעת), משום שהנתבעת 10 הוקמה בשנת 1 997. זאת ועוד, טוענים הנתבעים 10-15, כי עיקרון העל בדיני החברות הינו, כי תאגיד הינו אישיות משפטית נפרדת, כי השימוש במבחן של " שימוש לרעה במסך ההתאגדות" פורש בצמצום ובזהירות וכי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת העילה. לחילופין, טוענים הנתבעים 10-15, כי הרמת המסך צריכה להיעשות כלפי המעוולים בלבד, קרי, הנתבעים 4 ו-5.

89. לבסוף, טוענים הנתבעים 10-15, כי לא הוכחה עילה להטלת אחריות אישית על נושאי המשרה, באשר לא הונחה תשתית ראייתית היכולה להצביע על כך שמי מהנתבעים 12-1 5 תרם תרומה ישירה ואישית לביצוע עוולות נזיקיות כלשהן כלפי התובעת.

טענות הנתבע 1 6

90. הנתבע 1 6 טוען, כי הוא איננו משמש ככונס הנכסים של מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10 כבר מיום 21/01/02, זאת לאחר שהתקבלה בקשתה של הנתבעת 11 בהוצאה לפועל, לפיה מונתה תחתיו הנתבעת 23. לאור האמור, הרי שכתב התביעה המתוקן הוגש כשנתיים לאחר שהמניות כבר לא היו בידי הנתבע 1 6 בתפקידו ככונס נכסים. משכך, טוען הנתבע 1 6, כי יש לדחות את התביעה, ככל שהיא מתייחסת אליו, וכן לחייב את התובעת בהוצאות, וזאת משום שלטענתו צורף הוא לתביעה באופן מלאכותי, כאשר אין בינו ובין התובעת כל יריבות ואין לתובעת עילת תביעה נגדו.

עוד טוען הנתבע 1 6, כי אף משום שלא נתבקש נגדו כל סעד, די בכך בכדי לדחות כנגדו את התביעה.

טענות הנתבעים 1 7, 18, 20-22

91. הנתבעים 17, 18, 20-22 טוענים, כי אין בינם ובין התובעת יריבות וכי אין לתובעת כל עילת תביעה נגדם, מאחר והם לא התקשרו עם התובעת בשום חוזה ולא התחייבו כלפיה במאום.

92. הנתבע 20 טוען, כי הוא מעולם לא היה שותפו של הנתבע 4 בעסק להלוואות בשוק האפור וכי בתקופה הרלבנטית לתביעה כלל לא היה שכנו של הנתבע 4.

93. עוד טוענים הנתבעים 17, 18, 20-22, כי הרכבים, לגביהם נטען כי הם למעשה של הנתבע 4, שייכים לתא המשפחתי של הנתבעים 20 ו-21 ורשומים כולם בבעלותה של הנתבעת 21.

94. הנתבעים 17, 18, 20-22 מכחישים את כל האמור בתצהירו של העד, מר דוד שוויפל, וטוענים, כי מדובר ב"בדודות מצוצות".

95. מוסיפים הנתבעים 17, 18, 20-22 וטוענים, כי עדותו של הנתבע 20 לא נסתרה בחקירתו, זאת בניגוד לעדותו של מר דוד שוויפל, אשר התברר כי הינה מבוססת על השערות בלבד. בנוסף, טוענים הנתבעים 17, 18, 20-22, שאף עדויותיהם של הנתבעים 5 ו-15, באשר למעורבות הנתבעים 1 7, 18, 20-22 באירועים נשוא תביעה זו, התבררו כעדויות סרק, שאינן אלא עדות מפי השמועה, הא ותו לא.

טענות הנתבעת 23

96. בפתח דבריה טוענת הנתבעת 23, כי היא מתנגדת להעלאת טענות משפטיות בסיכומי התובעת, הנשענות על טענות עובדתיות חדשות ואשר לא הועלו בכתב התביעה. עוד מוסיפה הנתבעת 23, כי יש לדחות את תביעתה של התובעת, ככל שהיא נוגעת לאירועים שאירעו לאחר שהוגש כתב התביעה ואשר התובעת לא טרחה לתקן את כתב התביעה לפיהם.

97. לגופו של עניין טוענת הנתבעת 23, כי בשנת 2001, עת אירעו האירועים נשוא תביעה זו, הייתה היא עורכת דין צעירה, חסרת ניסיון, אשר פעלה בתום לב, בתמימות ובאופן סביר, בהסתמך על מצגים שהוצגו בפניה ומבלי שתהא מודעת לכוחות גדולים ממנה " הבוחשים בקלחת" משני הכיוונים.

98. עוד טוענת הנתבעת 23, כי אין לה כל ידיעה ממשית באשר לאמיתות התביעה, אך על פי הבנתה המשפטית סבורה היא, כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה הראשוני המוטל עליה להוכחת החוב הנטען בכתב התביעה. מנגד, טוענת הנתבעת 23, כי לא ברור אם החוב הנטען של הנתבעים 4 ו-5 לנתבעת 11 אמיתי, אך בכל מקרה זהו המצג שהוצג בפניה.

99. מוסיפה הנתבעת 23 וטוענת, כי בעת שפעלה ככונסת נכסים, פעלה היא על פי שתי הנחות יסוד, האחת, לפיה חובו של הנתבע 5 לנתבעת 11 אמיתי ועולה על שווי נכסיו, והשנייה, כי הנתבע 5 מסדיר את חובו בתשלומים שונים ולכן אין צורך במימוש נכסיו.

100. באשר למימוש הנכס בצפת טוענת הנתבעת 23, כי מימושו על דרך מכירתו לאשתו של הנתבע 5, ה גב' מלכה מוטעי, נעשה לפי ערך השוק שלו דאז, כפי שנקבע בחוות דעת מקצועית של שמאי אשר לא נסתרה. מעבר לאמור, טוענת הנתבעת 23, כי כלל הטענות באשר לנכס בצפת נטענו לראשונה בסיכומי התובעת ומהוות הרחבת חזית.

101. באשר למניות הנתבעת 10 טוענת הנתבעת 23, כי היא מעולם לא עשתה כל פעולה להעברתן או כל פעולה אחרת, שיש בה משום הברחת נכסים של הנתבעת 10 מנושיה. כמו כן, טוענת הנתבעת 23, כי כל הטענות אשר מעלה התובעת, באשר לריקון לכאורה של הנתבעת 10 על ידי הנתבעת 11 ו הנתבע 4, מהוות הרחבת חזית, באשר הן לא נטענו במסגרת כתב התביעה.

טענות הנתבעת 25

102. הנתבעת 25 טענה בכתב הגנתה, כי התובעת לא הוכיחה את התשתית העובדתית הנטענת ולא שימשה בשום שלב כאשת קש עבור הנתבעים 4 ו-5 או החזיקה בנכסיהם. על כן, טענה הנתבעת 25 אף היא לדחיית התביעה שהוגשה כנגדה.

דיון –
טענות מקדמיות
התיישנות התביעה כנגד הנתבעים 10-15

103. במסגרת הסיכומים שבו הנתבעים 10-15 והעלו את הטענה, כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

104. לטענתם, הוגשו על ידי הנתבעים 11-14 וכן על ידי הנתבעים 10 ו-15 בקשות לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות עוד בראשית שנת 2005. בהחלטה שניתנה ביום 15/05/08 קבע כב' השופט גינת, כי אין מקום לדון בטענות הסף שנטענו על ידי הנתבעים השונים ועל כן, מטעמי יעילות הדיון, יידונו כל השאלות השנויות במחלוקת במקשה אחת, לאחר בירור עובדתי ממצה, במסגרת פסק הדין.

למען שלמות התמונה יצוין, כי בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה על ידי בית המשפט העליון ביום 19/11/08 על ידי כב' השופט מלצר.

לגוף העניין טוענים הנתבעים 10-15, כי כתב התביעה המקורי הוגש ביום 29/07/98 ובמסגרתו לא נתבעו הנתבעים 10-15, למרות שבמועד הגשתו קמו לתובעת כל עילות התביעה כנגד הנתבעים 10-15 והתובעת הייתה מודעת להברחת הרכוש שבוצעה על ידי הנתבעים 10-15, כפי שעולה מעדותו של החוקר הפרטי, דוד שוויפל, ומעדותו של מר ניקולאס פאלה (עמוד 24 לפרוטוקול), אשר העיד, כי ידע אודות הקמת הנתבעת 10, למיטב זכרונו, עוד בשנת 1997.

105. התובעת חולקת על טענות הנתבעים 10-15 וטוענת, כי אין ממש בטענת ההתיישנות. לטענתה, הוגשה הבקשה לתיקון כתב התביעה עוד ביום 29/01/02 ועל כן, אין ספק, כי בהתאם לתקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי ועל פי הפסיקה, כתב התביעה המתוקן, בו צורפו הנתבעים הנוספים, לא התיישן.

זאת ועוד, התובעת טוענת, כי כתב התביעה המקורי הוגש, כאמור, ביום 28/07/98 ובסמוך למועד זה נודע לתובעת רק על ייסודה של הנתבעת 10 והיה בידיה מידע חלקי בלבד, בכל הנוגע להברחת הרכוש שבוצעה על ידי נתבעת 10, שכן רק ביום 15/09/99 או בסמוך לכך נודע לתובעת על מינויו של הנתבע 16 ככונס נכסים ועל שעבוד המניות לנתבעת 10. כן ציינה התובעת, כי על סבב ההברחות הנוסף נודע לתובעת רק בעקבות חקירה פרטית, שנעשתה על ידי החוקר הפרטי דוד שוויפל, שתצהירו הוגש ביום 24/01/02 וצורף לבקשה לתיקון כתב התביעה, כך שאף מטעם זה לא התיישנה התביעה.

106. טענת הנתבעים 10-15, לעניין התיישנות התביעה שהוגשה כנגדן, מעוררת סוגיה פרשנית של תקנות 9 ו-26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי ולמעשה מעוררת את השאלה, מהו דינו של תובע, שביקש לצרף נתבע נוסף לתביעה קיימת עוד טרם חלפה תקופת ההתיישנות, אך החלטת התיקון ניתנה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות הנטענת וממילא, כתב התביעה המתוקן הוגש לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן:

"הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לענין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן".

לכאורה, ועל פי לשון התקנה, משקבע מתקין התקנות לעניין התיישנות את המועד הרלבנטי של תחילת ההליכים כמועד כתב התביעה המתוקן ולא כל מועד מוקדם אחר, הרי יש טעם בטענות הנתבעים 10-15, כי המועד הקובע לבחינת טענת ההתיישנות הינו מועד הגשת כתב התביעה המתוקן.

עם זאת, בית המשפט העליון, אשר דן בסוגיה זו בע"א 748/89, שלומית שפירא נ' שמחה חייט, פ"ד מח(2), 365 (להלן: "פסק דין שפירא"), לא קיבל את טענת ההתיישנות המועלית על ידי הנתבעים 10-15, חרף העובדה, שבנסיבות המקרה שם כתב התביעה המתוקן הוגש לנתבעים הנוספים לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, והגם שאלה לא היו צד לתביעה המקורית, שכן הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה טרם חלוף מועד ההתיישנות, וזאת ממספר נימוקים. ובלשונו:

"ראשית, אין ספק בדבר שעם הגשת הבקשה לתיקון כבר הביעו התובעים את כוונתם החד-משמעית להתדיין עם הנתבעים על-ידי פנייה לבית המשפט, ולפיכך מצדיק הרעיון העומד מאחורי טענת ההתיישנות לראות את מירוץ ההתיישנות כנפסק כבר עם הגשת הבקשה לצירוף בעלי הדין הנוספים; שנית, אם הדין עם הנתבעים, ייצא שקבלת טענת ההתיישנות או דחייתה תהיינה תלויות, לעתים, במועד שבו תידון בקשת הצירוף, דבר שאינו בשליטתו של התובע".

זאת ועוד, כב' השופט לוין הבהיר בפסק דין שפירא, כי אין ספק שבמידה ובקשת צירופם של הנתבעים הייתה נדחית, יכלו היו התובעים להגיש בו ביום תובענה, כאשר תקופת הביניים, בין הגשת בקשת הצירוף לבין ההחלטה בדבר תיקון כתב התביעה, לא הייתה מובאת בחשבון, מכוח הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). לפיכך, סבר כב' השופט לוין, כי יש לראות את בקשת הצירוף כתובענה ולקרוא את המילים "כתב תביעה", המופיעות בתקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ככוללות גם כתב תביעה מתוקן, שהוגש בתוך המועד החוקי, על יסוד בקשה לצירוף בעל דין שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות.

עמדה זו מצאה ביטויה אף בספרו של כב' הנשיא (בדימוס) גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמוד 98, וכן בשורה ארוכה של פסקי דין של בתי המשפט על ערכאותיהם השונות. ראה: בג"ץ 6086/95 ,6051/95, אפרים רקנט נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(3), 289 ; ת"א (מרכז) 5976-08-07, ד"ר אפים לקח נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פרסום נבו), 23/02/12 ; ת"א (מרכז) 5346-08-07, נאות דברת פיתוח ובניין בע"מ נ' שוורץ יוסף (פרסום נבו), 30/03/09 ; ע"א (תל-אביב) 2546/04, גפני יורם נ' המוסד לביטוח לאומי (פרסום נבו), 26/04/06.

על כן וחרף העובדה, שההחלטה בדבר תיקון כתב התביעה ניתנה ביום 28/10/04 ולאחר מועד ההתיישנות, סבורני, כי העילות שפורטו על ידי התובעת לראשונה בכתב התביעה המתוקן לא התיישנו ואין מניעה מבירור טענות התובעת גם ביחס לנתבעים, שצורפו לראשונה להליך לאחר תיקון כתב התביעה וטענו להתיישנות התביעה.

סבורני, כי אין בסיס לניסיונותיהם של הנתבעים 10-15 בסיכומיהם, לאבחן את נסיבות המקרה דנן עם שני המקרים שנדונו במאוחד במסגרת הערעור בפסק דין שפירא, שכן מדברי בית המשפט העליון ברישא עמוד 368 לפסק דין שפירא עולה, כי בית משפט יצא מהנחה, כי כתבי בית הדין, לרבות הבקשה לתיקון כתב התביעה, לא הומצאו למשיב. יתר על כן, חזקה, כי כל השיקולים שמעלים הנתבעים 10-15 בסיכומיהם ואשר לטעמם לא נשקלו בעת מתן פסק דין שפירא, נשקלו גם נשקלו על ידי כב' השופט לוין בפסק דין שפירא, כפי שאף עולה מדברי בית המשפט, שהגיע להכרעתו לא בלי התלבטויות.

לכך יש להוסיף, כי ההשקפה, הנוגעת לדיני התיישנות, הינה, כי יש ליתן להוראות ההתיישנות משמעות מצמצמת, לנוכח המשקל של הזכות החוקתית של הגישה לערכאות. ראה: רע"א 5260/12, דן קריספל נ' ביטוח ישיר איי די איי חברה לביטוח בע"מ (פרסום נבו), 13/12/12.

עוד ראוי לציין, כי אף הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, בדבר התיישנות שלא מדעת, עומדת לזכות התובעת, אשר אף אם ידעה אודות הקמתה של הנתבעת 10 בשנת 1997, לא ידעה ולא יכלה לדעת את העובדות, המהוות את עילת התובענה והנוגעות להברחת הנכסים, ואלה נודעו לה רק לאחר שב"כ התובעת מונה ככונס נכסים זמני ונוכח לדעת כי נכסי הנתבעים 1-5, לרבות מניותיהם, הוחזקו בנאמנות על ידי הנתבעת 11, ואף מטעם זה יש מקום לדחות את טענת הנתבעים 10-15 בדבר התיישנות התביעה.

התיישנות התביעה כנגד הנתבע 2 6

107. עיון בסיכומי הנתבע 26 מעלה, כי במסגרתם טען אף הנתבע 26, כי דין התביעה שהוגשה כנגדו להידחות מחמת התיישנות, מאותם נימוקים שהועלו על ידי הנתבעים 10-15 ואשר נדונו לעיל.

משאין חולק, כי צירופו של הנתבע 26 לכתב התביעה נתבקש במסגרת הבקשה לתיקון התביעה, שהוגשה עוד ביום 29/01/02 ובמועד זה טרם התיישנה התביעה אף לגרסתו, אין מקום, על רקע הנימוקים שפורטו לעיל, לקבל את טענת הנתבע 26, לפיה דין התביעה שהוגשה כנגדו להידחות מחמת התיישנות.

שיהוי

108. בסיכומיהם חוזרים הנתבעים 10-15 וטוענים, כי דין התביעה להידחות מחמת שיהוי, שיהוי קיצוני של 6 שנים לפחות, וזאת בהסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5), 433.

לטענת הנתבעים 10-15, עילת התביעה הייתה ידועה לתובעת עוד במועד הגשת התביעה המקורית, הנתבעים 10-15 שינו את מצבם לרעה ונגרם להם נזק ראייתי חמור ופגיעה בזכותם היסודית להתגונן מפני התביעה, כאשר עדיהם נשמעו רק בשנת 2011, כ-14 שנה לאחר התרחשות האירועים נשוא התביעה.

109. בבחינת טענת השיהוי שוקל בית המשפט שני תנאים עיקריים: האם יש בשיהוי משום ביטוי לויתור על הזכות והאם הורע מצבו של הצד השני עקב השיהוי. עוד נפסק בע"א 2576/03, אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (פרסום נבו), 21/02/07, כי גם בהתקיים תנאים אלה, לבית המשפט שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לאלמנט השיהוי בנסיבות המקרה הקונקרטי.

הנתבעים 10-15 אינם טוענים, ולא כל שכן אינם מבססים את הטענה, כי בהתנהלות התובעת הסתמן ביטוי לויתור על זכות ו/או כי נפגעה ציפייה לגיטימית שלהם שלא להיתבע.

לא ניתן גם להתעלם ממורכבות התשתית העובדתית, הנטענת על ידי התובעת במסגרת עילת תביעתה כנגד הנתבעים 10-15, והעובדה, כי המידע הנוגע לעילת התביעה של התובעת אינו זמין, מטבע הדברים, לתובעת ומצוי, מעצם טבעו, בידיעתם וברשותם של הנתבעים 10-15, ובאופן שמכביד על התובעת בבירור התשתית העובדתית, המקימה את עילת תביעתה.

לא ניתן גם לזקוף לחובתה של התובעת את מועד בירורה של התביעה והמועד בו העידו הנתבעים 10-15 ועדיהם, שעה שלא התובעת היא שעיכבה את ניהול התביעה.

בכל מקרה, ומעבר לטענה הכללית, כי יכולת הגנתם של הנתבעים 10-15 נפגעה וכי נגרם להם נזק ראייתי חמור, לא הצביעו הנתבעים 10-15 באופן קונקרטי, כי נמנעה מהם האפשרות להעיד עד כלשהו מחמת פרק הזמן שחלף ו/או כי לא נשתמרו ברשותם מסמכים או סוגי מסמכים כלשהם, הדרושים להגנתם, בשל פרק הזמן שחלף.

לא ראיתי גם לקבל את טענת הנתבעים 10-15, לפיה הסעד העיקרי הנתבע בתביעה הינו הצהרתי, וככזה מטיל כף נוקשה יותר בסוגיית השיהוי, וזאת מבלי להתייחס לטענה לגופה, שכן התביעה במהותה הינה תביעה כספית.

לאור כל האמור, לא ראיתי לקבל את טענת הנתבעים 10-15 באשר לשיהוי, לא כל שכן בנסיבות המקרה הקונקרטי.

הטענה לפסילת תצהירי בעלי דין, הנתבעים 4, 5, 23 ו-26, וטענת ההפטר

110. בחודש מאי 2009 המציא ב"כ התובעת למשרדי ב"כ הנתבעים 11-14, ובהמשך לבית משפט, תצהירי עדות ראשית של הנתבעים 4, 5, 23 ו-26. בניגוד לגרסתם של הנתבעים 4, 5, 23 ו-26 בכתבי ההגנה שהוגשו על ידם, תצהירי הנתבעים 4, 5, 23 ו-26, אשר הוגשו לבית המשפט, אינם מעלים טענות כנגד התביעה, לרבות לא בכל הנוגע לחוב הכספי או ביחס להצעה להחזיר לתובעת את כספה, ומנגד תומכים, במידה זו או אחרת, בעילת התביעה של התובעת כלפי הנתבעת 11, ובאופן אשר אינו תואם את טענות ההגנה המופיעות בכתב הגנתם של הנתבעים 4, 5, 23 ו-26 ו/או מתיישב עם תצהיר שניתן על ידי הנתבע 5, במסגרת הבקשה לביטול העיקולים ולמינויו של כונס נכסים בשנת 1998.

111. יצוין, כי ב"כ התובעת יידע את ב"כ הנתבעים 11-14 בדבר נסיבות עריכת תצהיריהם של הנתבעים 4, 5, 23 ו-26, כפי שעולה אף מדברי ב"כ הנתבעים 11-14 (עמוד 20 לפרוטוקול), כאשר ב"כ התובעת בישיבת בית המשפט שהתקיימה ביום: 12/07/09 הצהיר בפירוט על פרטי ההסכמים שהושגו עם הנתבעים 4, 5, 23 ו-26, כדלקמן:

"אכן כך אמרתי לחברי : התובעת הודיעה לנתבעים 4, 5, 23, 26 ש אם וככל הם יתנו תצהירי אמת מלאים ושלמים בפרשה זאת ואם וככל שייחקרו ויוכח שהם אומרים אמת, אזי נדרוש פסק דין כנגד כל הנתבעים ובהם אותם ארבעת הנתבעים, ואולם מהם לא נגבה את הסכום, כאשר אין באמור לעיל כדי לפטור אף אחד מהנתבעים, אין כאן מחילה ואין כאן ויתור, אלא יש כאן התחייבות מצידנו לא לדרוש מהם את הכסף אלא מאחרים, וכל זאת הסכמה מותנית באותם התנאים שציינו, דהיינו, תצהיר אמת מלא ועדות מלאה שלמה ואמיתית כפי שתוכח".

זאת ועוד, בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 08/03/11 השיב עד התובעת, מר ניקולאס פאלה, בכנות, כי קיים מכתב, ביחס להסכמה שניתנה על ידי התובעת לנתבעים 4, 5, 23 ו-26. לדבריו (עמוד 23 לפרוטוקול), מותנית התחייבות התובעת, שלא לגבות מהנתבעים 4, 5, 23 ו-26 כספים, בהצלחת גבייתם של הכספים מנתבעים אחרים. ואכן, במהלך ניהול ההליך הוצגו על ידי התובעת המכתבים שנשלחו על ידה לנתבעים 4, 5, ו-23, ואילו המכתב שנשלח על ידי התובעת לנתבע 26 לא אותר.

112. הנתבעים 10-15 טוענים בסיכומיהם, כי מעבר לעובדה, שהתנהלות התובעת ובא כוחה מהווה בהיבט הפלילי, על פניה, עבירה על חוק העונשין ובהיבט האתי הפרה של כללי לשכת עורכי הדין, הרי בפן הראייתי משליכה העסקה על המהימנות שיש ליתן לעדותם של העדים. בנוסף, מהווה הגרסה החדשה הרחבת חזית אסורה ואף מחמת מניעות ופגיעה בצדדים שלישיים, אין מקום להתיר את העדות, מה גם שתצהירי הנתבעים 4, 5, 23 ו-26 נכתבו על ידי התובעת בעצמה.

בנוסף, טענו הנתבעים 10-15, כי לאור ההסכם שנקשר עם הנתבעים 4, 5, 23 ו-26, שהינם החייבים העיקריים, ראוי גם להפטיר את הנתבעים 10-15 מחוב כלשהו כלפי התובעת.

113. הנתבעים 4, 5, 23 ו-26 כופרים בטענות הנתבעים 10-15 וטוענים, כי המפנה נבע עת שהתבררו לתובעת העובדות לאשורן, כפי שאף התבררו במשפט עצמו, וכן הובהר לתובעת, כי כל השקעותיה התגלגלו לנתבעת 11 בלבד, וכתוצאה מכך הבינה התובעת, כי הנתבעים הנכונים הינם הנתבעים 11-14 ועל כן הגיעה התובעת להבנה עם הנתבעים 4, 5, 23 ו-26, כי ככל שיעידו עדות אמת, לא תפעל התובעת לגבות מהם את הסכום בו יחויבו, ככל שיחויבו, בפסק הדין.

הנתבעים 4, 5, 23 ו-26 הבהירו, כי לא הסתירו מפני הנתבעת 11 ואף דיווחו על כל האמור לבית המשפט. עוד טענו הנתבעים 4, 5, 23 ו-26, כי בעוד שהנתבעת 11 מתרעמת על ההבנה שהושגה, לפיה יעידו הנתבעים 4, 5, 23 ו-26 עדות אמת, העניקה הנתבעת 11 מימון בכל ההליכים המשפטיים לנתבעים 12-15, אשר פרשו משורותיה, וכן כתבי שיפוי, כעולה מעדותם של הנתבע 12 (עמוד 350 לפרוטוקול), הנתבע 13 (עמוד 338 לפרוטוקול), הנתבע 14 (עמוד 406 לפרוטוקול) והנתבע 15 (עמוד 440 לפרוטוקול), והאמור נודע כאמור רק מחקירתם הנגדית של העדים.

הנתבעים 4, 5, 23 ו-26 טוענים, כי אין פסול בכך, כי בנסיבות אלה, בהן הבינה התובעת כי כל השקעותיה התגלגלו לנתבעת 11, הינה מתחייבת שלא לגבות את כספי פסק הדין מהם, אלא מהחייבת העיקרית-הנתבעת 11.

114. התובעת מאשרת, כי בהתאם לפנייתם של הנתבעים 4, 5, 23 ו-26, אשר נעשתה מיוזמתם, הגיעה התובעת להסדר, לפיו התחייבו אלה לומר אמת ואילו היא התחייבה שלא תפעל לגבות מהם את החוב הפסוק. התובעת טוענת, אפוא, כי אין כל דבר פסול בהתנהלותה.

התובעת טוענת, כי לאור הוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), לאור נוסח ההסדר הנוקט בלשון "לא לגבות" ולאור העובדה, כי מנוסח ההסדר עולה מפורשות כי בדעתה להמשיך בהליכים כנגד הנתבעים האחרים, נובעת המסקנה, כי קיימת כוונה מפורשת שלא להפטיר את יתר הנתבעים, מה גם שהתובעת לא הפטירה את הנתבעים 4, 5, 23 ו-26 כלל.

115. למעשה, מעמידים הצדדים לדיון את חוקיותו של ההסדר, שהושג בין התובעת והנתבעים 4, 5, 23 ו-26.

ההתחייבות העולה מההסדר, אליו הגיעו התובעת והנתבעים 4, 5, 23 ו-26, למסור עדות אמת, הינה על פניה התחייבות מוזרה, שכן החובה למסור עדות אמת קבועה בדין והפרתה אף גוררת ענישה בפלילים.

בית המשפט העליון, בע"א 152/59, רוברט סוארי נ' דורה ברגמן, פ"ד יד (4), 2354 (להלן: "פסק דין סוארי"), הבהיר, כי תוקפו החוקי של הסכם ייבחן בכל מקרה על פי קנה המידה של טובת הציבור. ובלשונו:

"וכל אימת שהשתמש אדם באמצעים פסולים – ה יינו באמצעים שיש לפסלם מפני תיקון העולם – ל א יושיט לו בית-המשפט יד עזר לביצוע החיוב".

אין גם חולק על כך, שהסכם לקניית עדות הוא פסול ובלתי חוקי, וכבר נאמר בפסק דין סוארי, מפי כב' השופט זוסמן, כדלקמן:

"אך שאלה נוספת טעונה בירור, הגם שלא נטענה לא בתצהיר המשיבה, ולא בסיכום טענותיה בבית-המשפט המחוזי. השאלה הנוספת היא: כלום הוסכם בין המשיבה ובין סוארי, עת נמסר לו השיק בנסיבות שנקבעו בפסק-הדין, כי השיק ישמש לא רק את המטרה לפרוע חוב שהגיע, אלא גם את המטרה הנוספת, כי סוארי יעיד לטובת בעלה של המשיבה במשטרה? שאם תאמר, נעשה הסכם כזה, יש בו משום ה יסוי האשמה, ההופך את כל העיסקה לעיסקה שאינה חוקית, ובית-המשפט לא יבצעה. הרי זה הנימוק השני עליו הסתמך בית-המשפט בענין, [7], Williams V. Bayley. כבר ראינו, כי כל הסכם כזה, 'של מסחר בפשע', הסכם פסול ובלתי-חוקי יהא, ואחת היא, אם הסכימו להשתיק אשמתו של אדם, כדי שלא יובא בפלילים או אם קנה לו אדם בהסכם מחברו את הזכות שזה יבוא ויעיד במשפט. ואם היתה הכוונה שיעיד עדות שקר, יהיו הדברים בבחינת קל-וחומר, שהרי בדרך כלל אין חובה חוקית על אדם להודיע למשטרה על פשע שבוצע. ההסכם להעלים פשע יכול שיהא עבירה על סעיף 12 9 לפקודת החוק הפלילי, 1936, ויכול שלא יהא עבירה, אבל הנותן עדות כוזבת בוודאי עובר עבירה של עדות שקר, לפי סעיף 11 7 לפקודה הנ"ל, או עבירה על פקודת הפרוצידורה הפלילית ( עדות). בית-המשפט לא יתן ידו לשם ביצועו של הסכם כזה, גם אם הפסול שבו לא נטען: ע"א 1 8/50, [5]".

וכן ראה: ע"א 575/70, עומר תג'ר נ' התאחדות לכדורגל בישראל, אגודה עתמאנית, פ"ד כד(2), 499 ; בג"ץ 4736/98, מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1), 659.

ואולם, העובדה, שעד העיד בשל תשלום שישולם לו עבור כך, אין בה כשלעצמה כדי לפסול את עדותו מעיקרה, אלא שהיא נוגעת למשקל עדותו. כב' השופטת סירוטה, בה"פ (תל אביב) 2147/96, ספקיוריטי המוקד המרכזי בע"מ נ' חברת הכשרת הישוב לישראל בע"מ (פרסום נבו), 03/12/97, ציינה, כי סעיף עונשין ישיר, האוסר מתן תמורה בגין מסירת עדות אמת, אינו בנמצא, ואף הבהירה בלשונה כדלקמן:

"עבירה של הדחה ודאי שאין כאן, מפני שעדות שבאה לחשוף את האמת בהכרח חסרה את הרכיב של עבירת ההדחה. ניתן להסיק זאת הן מנוסח הסעיף 2 46 לחוק העונשין האומר: 'המניע אדם או מנסה להניעו שבהליך שיפוטי לא יעיד, או יעיד עדות שקר, או יחזור בו מעדות או מהודעה שמסר...'.
בענייננו, סייע ההסכם עם לאופר לחשוף עבריינים וראיות נגדם.
זאת ועוד, סעיף 2 48 לחוק נותן הגנה מיוחדת למי שנאשם בעבירות על סעיף 2 45 ( א) (הדחה בחקירה) על על סעיף 2 46 ( הדחה בעדות) לחוק - לפיה תהא הגנה לנאשם ' אם יוכיח שעשה את המעשה למען גילוי האמת או מניעת שקר'. הנחת היסוד בנסיבות המקרה שאין בידי המבקשת לסתור שהעד לאופר מסר למשטרה לכאורה את האמת בעקבות ההסכם. כן אין בסיס לטענה בדבר שיבוש הליכי המשפט כי גם בעבירה על סעיף 2 44 לחוק הדגש הוא על מניעת הליך שיפוטי או סיכול הזמנת עד או העלמת ראיות. והרי בעניננו עדותו של לאופר יכולה להוות נדבך בחשיפת המעורבים בפרשה ב'ידיעות אחרונות' לאחר שדמויות מפתח נחשפו אצל המתחרה ' מעריב' כפי שעלה מדברי ב"כ הצדדים בעקבות עדותו של ' עד מדינה' מר צור שאף לו הובטחה בנוסף לחרותו- טובת הנאה כספית".

מכל האמור ברור, כי התחייבות של אדם למסור עדות אמת אינה יכולה להיחשב כהתחייבות לא חוקית ו/או כי ההסדר שהושג נגוע באי חוקיות או בפגיעה בתקנת הציבור.

116. לא ניתן גם להתעלם מן העובדה, שבהליכים רבים, המתנהלים במישור הפלילי, כורתת המדינה הסכמי "עד מדינה" עם עדים שונים, אגב התחייבות ליתן להם טובות הנאה שונות. עם כל ההסתייגויות הנובעות מהסכמים מעין אלה, כבר נקבע שהמדובר במצב בלתי נמנע, שהוא הרע במיעוטו, ואף המחוקק הכיר במצב שבו אדם מעיד לאחר שניתנו לו טובות הנאה, כאמור בסעיף 54א'(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות").

בענייננו, אין המדובר בעדי מדינה ואין המדובר בעדים המעידים בהליך פלילי מטעם המדינה, כי אם לטובתה של בעלת דין פרטית, שיש לה עניין ישיר בתוצאות ההליך. ואולם, הקבלה מסוימת אכן קיימת, שכן המדובר בעדותם של עדים, שהתחייבו להעיד אמת, המעידים מטעם התובעת לאחר שהובטחה להם טובת הנאה בדמות אי גביית חובם, ככל שייפסק.

חרף אי הנוחות שהסדרים מעין אלה מעוררים, אינני סבורה שיש מקום לקבוע שההסדרים שנקשרו בין התובעת לנתבעים 4, 5, 23 ו-26 הינם בלתי חוקיים, זאת בפרט מקום שבהליכים פליליים כשיר אדם ליתן עדות לאחר שהובטחה לו טובת הנאה, על כל המשמעויות הנובעות מכך.

על רקע הנסיבות בהן ניתנו תצהיריהם ועדותם של הנתבעים 4, 5, 23 ו-26 ועל רקע טובת ההנאה שהובטחה להם, סבורני, כי אכן יש להתייחס לעדותם של עדים אלה בזהירות מרובה. ניתן יהיה לקבוע מקבעים על סמך עדויות אלה של הנתבעים 4, 5, 23 ו-26 רק ככל שאלה נתמכות בראיות אחרות ונוספות ו/או במבחנים מקובלים אחרים בדיני הראיות, כגון הימנעות מהבאת ראיות, כדי להפיג את החשש הטבעי ותחושת חוסר הנוחות שנלווית להתנהלות זו.

117. ערה אני לעובדה, שהנתבעים 10-15 בחרו שלא לחקור את הנתבע 4 על הטענות שבמחלוקת ואשר נפרשו בתצהירו מיום 20/04/09 במסגרת ישיבת ההיוועדות החזותית שנקבעה ליום 05/09/11, לאור הטענה, כי היה הנתבע 4 להפקיד סך של 1,200$ מראש, לצורך מימון פיקוח של נציג הנתבעת 11 עליו במהלך חקירתו הנגדית בלוס אנג'לס, ומשלא עשה כן, יש להורות על ביטול ישיבת ההיוועדות החזותית.

לשם שלמות התמונה אציין, כי דרישתה של הנתבעת 11, שהועלתה בבקשתה מיום 25/08/11, לביטול ישיבת ההיוועדות החזותית, שנקבעה ליום 05/09/11, נדחתה בהחלטות שניתנו ביום 01/09/11 וביום 02/09/11. בהחלטה המפורטת, שניתנה עוד ביום 01/09/11, הובהר לנתבעים 10-14, כי על רקע המאמצים שהושקעו לקיום הישיבה ומועד הגשת הבקשה, החקירה תתקיים במועד שנקבע ועליהם להיערך לחקירה בהתאם.

בהחלטה צוין, כי הנתבעים 11-14 לא פירטו את החשש המצדיק השתת הוצאה נוספת על הנתבע 4, שעה שנמצא כי ההיוועדות החזותית תיערך באמצעות חברה מוכרת וההליך יהיה גלוי בפני הצדדים ובית המשפט. עוד צוין בהחלטה, כי נציג הנתבעים 11-14 יכול בכל מקרה להיות נוכח במעמד גביית העדות וטענת הנתבעים 11-14, לעניין הוצאות הנציג המפקח שהוערכו על ידם בסך של 1,000-1,200$, תתברר במידת הצורך בפסק הדין.

חרף כל האמור והגם שסבורני, כי לא היה בסיס לחששות שהעלו הנתבעים 11-14 ואף שלא הייתה מניעה מלפני הנתבעים 10-15 מלחקור את הנתבע 4 בישיבת ההיוועדות החזותית, שהתקיימה ביום 05/09/11, ולאור גם ההחלטות שניתנו, אינני סבורה, כי היעדר חקירתו של הנתבע 4 מכשירה את גרסתו של הנתבע 4, אשר פורטה בתצהירו מיום 20/04/09, כלשונה ופועלת לחובת הנתבעים 10-15, באופן שגרסתו של הנתבע 4 לא הוכחשה או נסתרה. לא ניתן בנסיבות המקרה להתעלם ממכלול הנסיבות, בהן ניתן תצהירו של הנתבע 4, השנוי בגרסתו מכתב ההגנה ועד להגשת תצהיר העדות הראשית, ומטובת ההנאה שהובטחה לו במסגרת ההסדר שנרקם בינו ובין התובעת עובר להגשת התצהיר.

118. לנוכח טענות הנתבעים 10-15 ולמען הסר ספק אבהיר, כי התובעת אכן הביאה את נסיבות עריכת ההסדרים ותוכנם לידיעת הנתבעים 11-14 מיד לאחר שהיו בידיה תצהירי הנתבעים 4, 5, 23 ו-26, הצהירה בפירוט ובצורה מלאה על תוכן ההסכמות באמצעות בא כוחה ואף הציגה 3 מתוך 4 ההסדרים שהועלו על הכתב, ובכך יצאה ידי חובתה, להבהיר לנתבעים, כמו גם לבית המשפט, עוד עובר לשמיעת עדויות העדים, על אופי עדות העדים 4, 5, 23 ו-26, נסיבות מתן תצהיריהם ועל הזהירות המיוחדת שיש לנקוט לגבי עדויות אלה.

דחיית התביעה על יסוד ההפטר שניתן לתובעים 4 ו-5

119. התובעים 10-15 טוענים, כי על יסוד ההפטר שניתן לנתבעים 4 ו-5, יש מקום להורות על דחיית התביעה כנגדם ולמצער להורות, כי לזכות הנתבעים 10-15 עומד בדיוק אותו הפטר שניתן על ידי התובעת לנתבעים 4 ו-5.

בהקשר זה נטען על ידי הנתבעים 10-15, כי שעה שהנתבעים 4 ו-5 הינם החייבים הישירים והעיקריים, הפטרם מביא באופן אוטומטי וללא כל שיקול דעת להפטר חייב משני עקיף, ובכלל זה לנתבעים 10-15, וזאת בלא קשר לשאלה, אם התובעת התיימרה לשמור את זכות התביעה כנגד הנתבעים 10-15, בין באופן משתמע ובין באופן מפורש.

לביסוס האבחנה שבין חייב עיקרי לחייב משני ולתוצאת ההפטר הנטענת על ידם, מפנים הנתבעים 10-15 להוראות דיני הערבות. לטענתם של הנתבעים 10-15, הערבות הינה מקרה פרטי של חייב משני וחייב עיקרי, שהפטר החייב העיקרי מביא מיידית להפטר הערב, כעולה מהוראת סעיפים 2, 4(א), 4(ג), 5, 7 ו-8 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967. כך, לעמדתם, מכיר הדין אף בהפטר של חייבים משניים, מקום שהחייב העיקרי הופטר.

120. התובעת טוענת, כי אין בסיס לאבחנה המלאכותית, שעורכים הנתבעים 10-15, שעה שהינם טוענים, כי עילת התביעה כנגד הנתבעים 1-5 מצטמצמת לעילה חוזית ואילו העילה הנטענת כנגד הנתבעים 10-15 הינה עילת הברחת נכסים.

עוד טוענת התובעת, כי לצד העילה החוזית הנטענת כנגד הנתבעים 1-5, ביססה התובעת, הן כלפי הנתבעים 1-5 והן כלפי הנתבעים 10-15, עילת תביעה נזיקית, בגין הברחת רכוש, ובנסיבות אלה, אין כלל מקום לערוך אבחנה בין הנתבעים, באשר להיותם חייבים עיקריים ו/או משניים.

לטענת התובעת, האבחנה בין חייב עיקרי וחייב משני קיבלה ביטויה בדין הישראלי בדיני הערבות בלבד, אין ולא היה מקום להחילה בדין הכללי וכל טענות הנתבעים 10-15 נסמכות על דיני הערבות בלבד, מבלי שהיה בידם לבסס את הטענה, כי יש להחיל את האבחנה ולסטות מהוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים על דבר חקיקה או פסיקה רלבנטי.

121. עיון בכתבי הטענות מעלה, כי כנגד הנתבעים 1-5 נטענת עילת תביעה חוזית, הנוגעת להפרת הסכם האופציה ולאי החזרת כספי ההלוואה, שניתנו לנתבעים 1-5 על ידי התובעת.

בנוסף, עיון בכתב התביעה המתוקן מעלה, כי עילת התביעה כנגד הנתבעים 1-5 מתמקדת בשלוש עילות, הכוללות: הפרת הסכם והתנהלות בחוסר תום לב, הברחת רכוש לנתבעים 10-15, בכדי לחמוק מתשלום חובם של הנתבעים 1-5 לתובעת, והברחת רכוש נוספת לנתבעים נוספים, ביניהם הנתבעים 17-25, אף זאת על מנת לחמוק מתשלום החוב לתובעת.

טענות התובעת כנגד הנתבעים 10-15 מתמקדות אף הן, כאמור, בעילת הברחת הנכסים, כאשר התובעת טוענת, כי הברחת הנכסים נעשתה תוך שיתוף פעולה בין הנתבעים 1-5 והנתבעים 10-15, כאשר הנתבעים 10-15 הינם הצד שקיבל את הרכוש המוברח ונהנה ממנו, כמפורט בסעיפים 46-49 לכתב התביעה המתוקן.

בכל הנוגע לטענות התובעת, הנוגעות להברחת נכסים, עילה שהינה במישור הנזיקי במהותה, הרי עילת הברחת הנכסים הינה משותפת לנתבעים 1-5, כמו גם לנתבעים 10-15, ולגביה לא ניתן לערוך מדרג, בדבר קיומם של חייבים עיקריים וחייבים משניים, ולמעשה, ככל שיוכחו טענות התובעת, כל הצדדים שותפים לעילה, בין כמי שהבריחו את הרכוש ובין כמי שקיבלו את הרכוש לידם ונהנו ממנו.

עריכת אבחנה ודירוג החייבים באמצעות מימד הזמן אינם רלבנטיים, שכן מימד הזמן אינו כשלעצמו יסוד המבחין בין חבות עיקרית ומשנית, גם כאשר מדובר במזיקים נפרדים, שגרמו לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה בנקודות זמן שונות ואשר רואים בהם כמעוולים יחד. בהקשר זה ראה האמור בספרו של פרופ' אהרון ברק, דיני הנזיקין-תורת הנזיקין הכללית, עמוד 480. יתר על כן, בפועל, לא קיים פער בנקודות הזמן הרלבנטיות לחיוביהם של הנתבעים המשניים והמדובר באותה עילה ובאותה נקודת זמן.

גם מבחן התמורה ו/או מבחן האינטרס, שהוצע על ידי הנתבעים 10-15 כיסוד מאבחן, אינו פועל לטובת הנתבעים 10-15, שכן ככל שיוכחו טענות התובעת, הרי הנתבעים 10-15, ובפרט והנתבעת 11, קיבלו תמורה ממשית, בדמות הרכוש המוברח, ונהנו ממנה הנאה מלאה, וממילא מתגבש גם מבחן האינטרס, הנטען על ידי הנתבעים 10-15, שכן מקום שיוכח שהנתבעים 10-15 היו שותפים לפעולות ההברחה וקיבלו תמורה ממשית, מתגבש ממילא האינטרס הברור שהיה להם בפעולת ההברחה, אינטרס שאף לעמדת הנתבעים 10-15 מבסס את היותם של הנתבעים 10-15 חייבים עיקריים.

לבסוף, גם המיון שערכו הנתבעים 10-15 בבקשתם, על פי מידת האשם ביצירת החיוב, אינו תומך בעמדתם של הנתבעים 10-15 להיותם חייבים משניים, שכן בכל הנוגע לעילת הברחת הנכסים, חולקים הנתבעים במשותף, ביחד ולחוד, את אותו אשם הנוגע ביצירת עילת הברחת הרכוש ואין אפשרות לערוך אבחנה בכל הנוגע לעילה זו, ביחס לאשמם של המעורבים בה.

לגופו של עניין אף חשוב לציין, כי הגם שהנתבעים 10-15 מתייחסים למבחנים ולמדדים אלה כקריטריונים מקובלים לעריכת אבחנה בין חייבים עיקריים ומשניים, לא הצביעו הנתבעים 10-15, בין בבקשה, בין בתשובה לתגובת התובעת ובין בסיכומים, על אסמכתאות משפטיות, לפיהן מבחנים אלה נועדו לבחון את מהותם של החייבים כחייבים עיקריים ומשניים ואת המשמעות של אבחנה זו לעניין הדין הכללי, דיני החוזים והנזיקין. דומה, כי כל האסמכתאות אליהן נפנים הנתבעים 10-15 בסיכומיהם לקוחות מדיני הערבות, שהינה מערכת דינים פרטית, אשר אין חולק שאינה חולשת ככזו על נסיבות התביעה דנא.

זאת ועוד, לא ניתן לדלות מטיעוני הנתבעים 10-15 ולו סעיף אחד או פסק דין, העשוי לתמוך בטענה, כי הפטר לחייב עיקרי גורר אוטומטית אחריו הפטרו של החייב המשני במסגרת הדין הכללי, למעט בדיני ערבות.

122. ההתחייבות שניתנה לנתבעים 4, 5, 23 ו-26 הינה התחייבות, שלא לגבות מהם את פסק הדין, ככל שיינתן לטובת התובעת, בתנאי שיוכח שכל האמור בתצהיריהם נכון ומדויק.

גם אם אצא מהנחתם של הנתבעים 10-15, לפיה התחייבות זו מהווה הפטר בפועל, הגם שמילולית אינה כזו, סבורני, כי ההכרעה בטענת הנתבעים 10-15 לדחיית התביעה כנגדם מכוח ההפטר אמורה להיעשות מכוח דיני החוזים והנזיקין הנוהגים כיום ולא מכוח דיני הערבות.

123. על ריבוי חייבים, ככלל, חל ההסדר המצוי בחוק החוזים, פרק ו'. הסדר זה חל גם על חייבים שאינם נובעים מכוח חוזה. ראה: ד' פרידמן, נ' כהן, ריבוי חייבים, דיני חיובים-חלק כללי (ד' פרימן עורך, תשנ"ד), 188 ; ר"ע 29/84, מיכאל דונקלמן נ' שמואל אריאלי, פ"ד לח(2), 185.

חוק החוזים קובע בסעיף 54, כדלקמן:

"שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד".

בענייננו, עילת התביעה המשותפת לנתבעים 1-5 ו-10-15 מושתתת על שיתוף פעולה של כל אלה לביצוע הברחת רכוש.

סעיף 55(א) לחוק החוזים קובע מהותו של חיוב "יחד ולחוד" והשלכותיו של חיוב זה על זכותו של נושה כלפי חייבים, בקובעו כדלקמן:

"שנים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו".

סעיף 55(ג) לחוק החוזים מסדיר את סוגיית ההפטר של אחד החייבים ואת השלכת ההפטר על חייבים אחרים, בקובעו כדלקמן:

"הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו - בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת".

הוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים, שעניינה הפטר, מסדירה את המצב המשפטי לאחר היווצרותו של הפטר, המפטיר אחד החייבים מלשלם את החוב שבו הוא חב ביחד ולחוד עם האחרים. ואולם, הסעיף דן באפשרות שימור המשך תובענה במקרים בהם הופטר אחד מהחייבים החוזיים מחיובו ובהשלכות ההפטר על שאר החייבים ולא עורך, כאמור, אבחנה כלשהי בין החייבים על רקע "אשמם" או על פי מדרג של חייבים עיקריים ומשניים.

סעיף 55(ג) מבטא את העימות שנוצר בין האינטרסים של הצדדים המעורבים בהתגבשות החוב, אינטרס הנושה לגבות את חובו משאר החייבים, האינטרס של שאר החייבים לשמור על זכות השתתפות של החייב עמם ואינטרס החייב שהופטר שלא להיחשף עוד לתביעת ההשתתפות.

הוראת סעיף 55(ג) מעדיפה, על פניה, את אינטרס שאר החייבים על פני אינטרס הנושה, משהיא קובעת שהפטרו של חייב אחד הוא הפטרם של כל האחרים, ואולם, סיפא סעיף 55(ג) קובעת חריג לכלל, לפיו יופטרו החייבים האחרים "זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת".

וכבר נאמר על ידי כב' השופט ד"ר ורדי לעניין משמעות סעיף 55(ג) לחוק החוזים, בע"א (תל-אביב) 1595/07, בית"ר שמשון תל אביב נ' בן אולד ארז (פרסום נבו), 26/11/08, כדלקמן:

"לענין פשרה, ויתור או הסדר עם אחד החייבים, יש לבחון את הכוונה של הצדדים במקרה של ויתור או פשרה של נושה לחייב אחד; האם הכוונה היתה להפקיע את החוב כולו אם לאו, כאשר אין סיבה למנוע מהצדדים אפשרות לערוך הסכם שיגן על החייב עימו הושג ההסדר, מבלי שישלול בעד הנושה את זכות התביעה כלפי החייבים האחרים, בכפוף להשתתפות של החייבים ( פרידמן וכהן, 'דיני חיובים' בעמודים 2 77-278).
דהיינו, יש לבחון את כוונת הצדדים בהסכם הפשרה כפי שנעשה בענין ג'ורי. בפקודת הנזיקין אין הוראות בענין ויתור לאחד המעוולים או פשרה עמו ובמקרה זה יחולו ההוראות הכלליות שבחוק החוזים, גם בהקשר של ריבוי מעוולים כאמור בסעיף 55(ג) לחוק החוזים שהוא שיחול.
בסעיף 55(ג) לחוק החוזים נשמרת האפשרות ליתן לחייב ' פטור אישי' המשתקף בכך שחייב זה יוגן בפני תביעת הנושה, בעוד חייבים אחרים חשופים לתביעה זו, ובלבד שהיה ברור כי הפטור הוא אישי לחייב עמו נערך ההסדר, וכי הוא לא נועד לשחרר את היתר ( פרידמן וכהן בספרם בעמוד 2 84-283)".

משהמחוקק נקט בלשון כוונה משתמעת, הרי שאין הכוונה להוראה מפורשת או לכוונה מפורשת בכתב או בעל פה, אלא די בכוונה משתמעת מהדברים, שהיא מעצם מהותה חלשה ועמומה מכוונה מפורשת. ראה: ע"א 33/00, מדינת ישראל, אגף המכס והמע"מ נ' יוסף סוריה, פ"ד נח(5), 1 (להלן: "פסק דין סוריה").

וכאמור, בית המשפט בפסק דין סוריה הבהיר את תהליך הבחינה, הדרוש לקביעה אם משתמעת מהפטר כוונה אחרת. ובלשונו:

"מתי משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת? כאשר נעשה ההפטר בהסכם, יש להתחקות אחר קיומה של כוונה אחרת על-ידי בחינת משמעות ההסכם בין הצדדים, נסיבות כריתתו ואחר תכליתו. יש לבחון אם הכוונה הייתה לפטור אישי תוך שמירת הזכויות כלפי חייבים אחרים אם לאו. אומרים על כך פרידמן וכהן [8]:
'...השאלה המכרעת, הן בדין האנגלו-אמריקאי והן בשיטתנו, נוגעת למשמעות ההסכם שבין הנושה לבין החייב ששוחרר. אם הכוונה היתה ל'פטור אישי'... תוך שמירת הזכויות כלפי החייבים האחרים – יוכל הנושה לתובעם. לעומת זאת, אם הכוונה היתה לשחרור מן החוב – ישתחררו גם החייבים האחרים' (פרידמן וכהן [8], בעמ' 285; ההדגשות שלי – ט' ש' כ')".

ובהמשך:

"הכלים לחילוץ ' כוונה משתמעת' מתוך הסכם, מנסיבות כריתתו ומתכליתו הם לימוד דבר מתוך דבר בעזרת השכל הישר, הצדק והיושר".

מכאן, שבבואנו לבחון את ההסדר שהושג בין התובעת והנתבעים 4, 5, 23, ו-26, עלינו לבחון לא רק את מה שנאמר בו ובהליכים שהתנהלו לגביו, אלא גם את מה שלא נאמר. יש לבחון את כוונת ההסכם והאם מסתמנת כוונה מן ההפטר לא לפטור חייבים אחרים, לפי סעיף 55 לחוק החוזים.
ראה: רע"א 6275/04, דוד גאון נ' עו"ד שלמה שחר-כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה (בפירוק) (פרסום נבו), 26/09/04.

בנסיבות ענייננו, לאור נוסח ההסדר, הנוקט במילים "לא לגבות", ולאור העובדה שמנוסח ההסדר עולה, כי התובעת תמשיך בהליכים כנגד הנתבעים האחרים, המסקנה היא, כי הייתה קיימת כוונת משתמעת ברורה, שלא להפטיר את יתר הנתבעים.

בהקשר זה סבורני, כי ראוי להפנות לדברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בפסק דין סוריה, אשר בו נדונה השאלה, האם הסכם עד מדינה, שהעניק לעד הפטר מתשלום יתרת חובו, מפטיר אף את יתר חברי רשת ההברחה. כב' השופטת שטרסברג-כהן, בהתייחסה לכוונה המשתמעת מההסכם שנקשר עם עד המדינה, ציינה כדלקמן:

"במקרה דנן נחתם בין המדינה לבין עד המדינה הסכם, אשר בעקבותיו העיד העד נגד חבריו והביא להפללתם. ההסכם נכרת עם עד המדינה כמי שסייע לחשוף את פרשיית ההברחות והביא להרשעת המעורבים. נסיבות עריכת ההסכם ובחינתו לאור כל המבחנים שבהם נבחנת כוונה משתמעת מן ההסכם, מובילות למסקנה חד-משמעית כי אין לראות בהסכם הפטר כללי מן החוב, המפטיר את החייבים האחרים שלא היו צד להסכם כלל ולא שיתפו פעולה עם המדינה. בנסיבות אלה ניתן לומר כי המדינה לא רק שלא זנחה את תביעותיה נגד שאר חברי החוליה, אלא כי ' הכוונה המשתמעת' מהסכם ' עד המדינה' היא הפוכה".

וכן ראה: ת"א (תל-אביב) 26859-12-09, רוברט טאוב נ' מדינת ישראל (פרסום נבו), 17/02/13.

כוונה אחרת נלמדת גם מציפיותיהם של הצדדים. לא ניתן לומר, כי כאשר נקשרה התובעת בהסדרים עם הנתבעים 4, 5, 23 ו-26, נוצרו אצל הנתבעים 10-15 ציפיות לגיטימיות או הסתמכות שההפטר, ככל שנקבע בהסדר, יחול גם עליהם. במצב של היעדר ציפיות לגיטימיות, אין שחרורו של החייב גורר את שחרורם של שאר החייבים. כך נאמר בת"א (תל-אביב) 267/76, מירון בן ציון ופריבס, עורכי דין נ' בנק ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק), פ"מ תשנ"א(2), 485.

לאור כל האמור סבורני, כי ההסדר שהושג בין התובעת והנתבעים 4, 5, 23 ו-26 מלמד על כוונה אחרת, המשתמעת מההסדר ואשר אינה פוטרת את הנתבעים 10-15 מהתביעה, אלא מעניקה הגנה אישית לנתבעים 4, 5, 23 ו-26 מפני גביית חובם, בנסיבות המתוארות בהסדר. על כן, לא ניתן לקבל את טענתם של הנתבעים 10-15, לפיה דין התביעה כנגדם להידחות, מעצם ההסדר.

הרחבת חזית

124. הן במהלך שמיעת הראיות והן בסיכומים, שבו הנתבעים 10-15 וטענו טענות, בדבר הרחבת חזית. לטענתם, העילה המרכזית של התובעת כנגד הנתבעים 11-14 בכתב התביעה המתוקן הינה, שהנתבעת 11, בשיתוף פעולה עם הנתבעים 1-5, הקימה את הנתבעת 10 ביום 31/07/97, מתוך מטרה להבריח לתוך החברה החדשה את כל נכסי הנתבעות 1-3, על מנת למנוע מהתובעת לשים ידה על נכסים אלו ובכך למנוע ממנה לגבות את חוב ההלוואה שנתנה לנתבעות 1-3.

בהקשר זה טענו הנתבעים 10-15, כי בכתב התביעה העלתה התובעת 3 עילות תביעה כנגד הנתבעים 10-15, בהתייחס ל-3 מאורעות: הקמת הנתבעת 10, שעבוד מניותיהם של הנתבעים 4-5 ושעבוד המגרש בחולון וכן גרם הפרת חוזה.

לפיכך, טוענים הנתבעים 10-15, כי כל טענה, סיפור, מאורע או עילה עובדתית או משפטית, החורגת מ-3 עילות התביעה האמורות, מהווה הרחבת חזית אסורה.

כן טוענים הנתבעים 10-15, כי אין גם להתיר לתובעת להרחיב את חזית הפלוגתא ולהפליג למחוזות רחוקים של אירועים, שהתרחשו לאחר 31/07/97, שאינם רלבנטיים לתביעה.

בהמשך טיעוניהם מונים הנתבעים 10-15 את הנושאים המהווים, לטענתם, משום הרחבת חזית, אשר עולים בעיקר מתצהירי הנתבעים 4 ו-5 וכוללים טענות בעניין שווי סוכנות יפתח, הטענה בדבר איתנות המצב הכלכלי של הנתבעים 1-3, טענות התובעת כי הסכם ההקמה הינו פיקטיבי, טענת הנתבע 26 כי הציג את מר ארווינג יאנג בפני הנתבע 14, הטענה כי הנתבעת 11 לקחה על עצמה לשלם את החוב של הנתבעות 1-3, הטענה כי המשכנתא של הנתבעת 11 על בית הנתבע 5 הינה פיקטיבית, טענות הקשורות להסכם 2005, הטענות המייחסות ביצוע מעשים פליליים על ידי הנתבעת 11 וקברניטיה, טענות הנתבע 5 כי הסכם ההקמה נכפה על הנתבעות 1-3 וטענות הנתבע 5 כי אולץ לחתום על תצהירו הראשון משנת 1998.

125. בהליך אזרחי אכן ישנו משקל רב לסוגיות הרחבת החזית, שכן הצדדים הם שמגדירים את הפלוגתאות. במיוחד נכון הדבר לגבי תובע, שלא רק שהוא פותח את ההליך, אלא יוצר אותו על פי הגבולות שבכתב תביעתו. כנגזרת מן האמור, הכלל הוא, שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתב הטענות, אלא אם כן נענה בית משפט לבקשתו לתקן את כתב טענותיו או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו במפורש או מכללא. וראה: ע"א 11/62, יוסף חכמוב נ' שמריהו סטולר, פ"ד טז(2), 1395, וכן ספרו של יואל זיסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), 1995, שם נאמר בעמוד 153 כדלקמן:

"לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר, את הסכמתו לכך".

126. הוראת תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן:

"ואלה הפרטים שיכיל כתב תביעה, וחוץ מן האמור בתקנות להלן לא יכיל אלא פרטים אלה:
(5) המיום 27.9.2012
תק' (מס' 5) תשע"ב-2012
ק"ת תשע"ב מס' 7159 מיום 27.8.2012 עמ' 1648
(4) העובדה שהתובע או הנתבע הוא תאגיד או הוא פסול-דין או הוא קטין, אם הדבר הוא כך, ואם הוא תאגיד – הצורה שבה התאגד;עובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה".

מלשון התקנה עולה, כי בכתב התביעה יש להביא פרטים על העובדות העיקריות, המהוות את עילת התובענה ומתי נולדה.

הוראת תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי משתלבת עם תקנה 71(א), הקובעת, כי כתב טענות יפרוש עובדות מהותיות בלבד ולא ראיות, ובלשון התקנה:

"כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי הענין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן".

כן ראה: גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 9), תשס"ז-207, עמוד 60-61.

127. בטיעוני הנתבעים 10-15, לעניין הרחבת החזית, לא דקדקו הנתבעים 10-15 בשימוש במונחי היסוד, כגון: עילות התביעה, עובדות מהותיות וראיות, ודי בהקשר זה להפנות לטענת הנתבעים 10-15 בסעיף 300, שם מסווגים הנתבעים 10-15 למשל את שעבוד מניותיהם של הנתבעים 4-5 כעילת תביעה.

128. אין חולק, כי השאלה, מהי עובדה מהותית, מהי ראיה ומהי שאלה שבדין, מעוררת לא פעם קשיים, עשויה להשתנות ממקרה למקרה ואינה אלא עניין שבדרגה, כלשונו של כב' השופט לוין ברע"א 2904/95, מדינת ישראל נ' עלי ג'אבר סולימאן אל הוזייל, פ"ד מט(2), 40.

עיון בכתב התביעה המתוקן מעלה, כי התובעת טענה, כי הנתבעת 10 וכן הנתבעת 9 נוסדו, על מנת להבריח אליהן את פעילותן של תחנות הדלק שהופעלו ונוהלו על ידי הנתבעות 1-3 ואשר את הקמתן יזמו הנתבעות 1-3, תוך ריקונן של הנתבעות 1-3 ועל מנת לסכל כל אפשרות שהתובעת תיפרע מהנתבעות 1-3, וזאת תוך שימוש לרעה, הנגוע בתרמית ובהונאה במסמכי ההתאגדות של הנתבעות 9 ו-10, כל זאת בידיעתם בפועל או בכוח, בשיתופם ובסיועם של הנתבעים 10-15, כאשר הנתבעים 12-15 שימשו, לטענת התובעת, דירקטורים בנתבעת 10.

כן טענה התובעת בסעיפים 56-61 לכתב התביעה המתוקן, ביחס לשעבוד מניותיהם של הנתבעים 4 ו-5 על ידי הנתבעת 11, באמצעות הנתבע 16, כי מדובר בשעבוד למראית עין בלבד ואשר היווה קטע נוסף מיני רבים במסכת מעשיה של הנתבעת 11 לסייע לנתבעים 4 ו-5 להבריח את רכושם מפני התובעת.

באשר להסכם ההלוואה, שנחתם ביום 15/09/97, ציינה התובעת עוד בכתב התביעה המתוקן, כי ההלוואות אינן אלא מחזור של חוב ישן של הנתבעת 3.

התובעת אף טענה, כי התנהלות הנתבעים 10-15 מהווה גרם הפרת חוזה שבין התובעת לבין הנתבעים 1-5, מצדם של הנתבעים 10-15, על חשבונה של התובעת.

כן נטען בכתב התביעה המתוקן, כי הנתבעת 11 ידעה או עצמה עיניה מלדעת, כי לנתבעות 1-3 ישנם נושים, כי התובעת היא נושה של הנתבעות 1-3 בסכום נכבד, כי על הנתבעים 1-5 להשיב כספים בסכומים נכבדים לתובעת וכי לתובעת שועבדו שליש מהמניות בנתבעות 1-3, לשם הבטחת החזרת הכספים.

עוד נטען על ידי התובעת בכתב התביעה, כי הנתבעת 11 עשתה עושר ולא במשפט והתעשרה שלא כדין בהברחת הרכוש והפעילות ובשעבוד המניות.

כן התייחסה התובעת לשעבוד נכסי המקרקעין בחולון.

יצוין, כי כבר בעת שציינה התובעת בכתב התביעה המתוקן את מערכת היחסים שבין הנתבע 4 והנתבע 13, העלתה התובעת ספקות ביחס לאמיתות חובן של הנתבעות 1-3 לנתבעת 11 וכן ציינה, כי מערכת יחסים זו מעידה כי הנתבעת 11 ידעה אודות הברחת הרכוש, סייעה להברחת הרכוש, הייתה שותפה להברחתו ואף סייעה לנתבעות 1-3 להפר התחייבויותיהן כלפי התובעת.

129. מסקירת תמצית טענות התובעת בכתב התביעה המתוקן, ביחס לנתבעים 10-15, עולה, כי התובעת העלתה טענות עובדתיות נרחבות היקף, ביחס לחבותם של הנתבעים 10-15.

על רקע המסכת העובדתית הרחבה, שפורטה על ידי התובעת בכתב תביעתה המתוקן, סבורני, כי המסכת הראייתית, שהובאה על ידי הצדדים במהלך ניהול ההליך ואשר בקשר אליה נטען על ידי הנתבעים 10-15 כי הינה מהווה הרחבת חזית, אינה חורגת מכתבי הטענות ומסיפור המעשה, כפי שהובא על ידי התובעת והצדדים, ונועדה לאשש את טענות התובעת, לעניין התנהלות הנתבעים 10-15 כמי שפעלו להברחת נכסי הנתבעים 1-5 שלא כדין.

בתי המשפט שבו וציינו במחלוקות מעין אלה, כי הדברים אינם יוצרים "מרשם מחשב" וכי נדרשת גמישות, ובלשונו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 2874/08, עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (פרסום נבו), 15/05/08 (להלן: " פסק דין עיריית הרצליה"):

"הגבול בין יריעת מחלוקת מפורטת יותר או פחות הוא גמיש, כמובן; וכל עוד באותה יריעת מחלוקת עצמה עסקינן , באותו סכום נתבע ובאותם יסודות של סיפור המעשה , ניתן לנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני , גם בעדויות עצמן או בתצהירי העדויות , תוך שבית המשפט עושה מלאכתו לשמור על הגינות כלפי כולי עלמא".

וכדברי המלומד קשת בספרו, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה למעשה, מהדורה 15, תשס"ז-2007, כרך א', 526:

"כאשר הטענות והעדויות שהיו בפני בית המשפט לא חרגו מהנטען במפורש, וכל שנטען נועד אך ורק לאמת את העילה שנטענה במפורש, הרי עצם הזכרתן של עובדות נוספות כלשהן-אין בו כדי ליצור 'שינוי חזית'".

וכך ציין כב' הנשיא שמגר, בע"א 311/83, אריה פינקלשטיין נ' ברנרד פלבסקי , פ"ד לט(1), 496:

"בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן , מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון , אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט , למעשה , את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם , כפי שאכן אירע כאן , אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד , הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים , אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים".

מוסיף כב' השופט רובינשטיין בפסק דין הרצליה, כי לא תמיד יידרש תובע לתקן כתב תביעתו, שכן לא תמיד ייקוב הדין את ההר, ומציין כדלקמן:

"על התביעות להתברר, על ההליך לזרום , ועל השכל הישר של בימ"ש להנחותו; גם "תוך כדי תנועה" ניתן לתקן רבות אך על בימ"ש לעמוד על המשמר , שצד מהצדדים לא יעשה שבת לעצמו וישיג יתרונות בתרגילים פרוצדורליים".

המסכת הראייתית, אשר הובאה על ידי עד התובעת, רו"ח יהושע ביץ', ועל ידי הנתבעים 4 ו-5, כמו גם על ידי הנתבעים 10-15, נוגעת לאותה יריעת מחלוקת עצמה, אשר פורטה בכתב התביעה המתוקן ונוגעת לאותם יסודות של סיפור המעשה.

עצם העובדה, שבתצהירים ובראיות הוזכרו עובדות נוספות, שפורטו על ידי הנתבעים 10-15 בסיכומיהם, בין כאלה שהתרחשו עד ליום הקמת הנתבעת 10 ובין כאלה שהתרחשו במועדים מאוחרים להגשת כתב התביעה המתוקן, כל אלה נועדו אך לאמת את העילה שנטענה על ידי התובעת במפורש בכתב הטענות. אזכור עובדות נוספות אלה, אין בו משום הרחבת חזית, לא כל שכן "שינוי חזית מובהק", המחריג את הנטען בתצהירים ובעדויות שהוצאו מגדרי המחלוקת, כפי שהובאו בכתב התביעה המתוקן. יש לזכור, כי כתב תביעה במהותו אינו יכול לפרט כל עובדה ועובדה, כפי שמפורטת בתצהיר עדות ראשית או כפי שעולה מעדויותיהם של העדים במהלך ניהול המשפט ותצהירי העדות הראשית, יכול שירחיבו בתיאור העובדות הנטענות, גם אם אינם חוזרים בדיוק על אשר אמור בכתב התביעה ומצויים בפריפריה של הדברים או במרכזם.

130. למען הסר כל ספק אציין, כי בכל מקרה, הגנתם של הנתבעים 10-15 לא קופחה. לאחר שהחלה מסכת שמיעת הראיות ונשמעה עדותו המפורטת של רו"ח יהושע ביץ', אשר היה מעובדי הנתבעת 11 בתקופה הרלבנטית לתביעה ונתן עדותו בלא הגשת תצהיר עדות ראשית, ותצהירי העדות של הנתבעים 4 ו-5 היו פרושים בפני הנתבעים 10-15 פרק זמן ניכר, ניתנה לנתבעים 10-15 אפשרות להגיש תצהירי עדות ראשית נוספים ובידם הייתה האפשרות להתייחס בתצהיריהם לכל הטענות שהועלו, תוך מתן תשובה לכל הנטען.

131. להשלמת התמונה אוסיף ואציין, כי עצם העובדה, שהנתבעים 4 ו-5 חזרו בהם בתצהיריהם מחלק מהכחשותיהם בכתב ההגנה, לעניין הברחת נכסי הנתבעים 1-5, וטענו כי הברחת הנכסים בוצעה בשיתוף פעולה, בעידוד, ביוזמת ובלחץ הנתבעים 10-15, אינה מהווה הרחבת חזית הפוסלת את עדותם, כנטען על ידי הנתבעים 10-15, שכן עדות זו אינה חורגת מהנטען בכתב הטענות שהוגש על ידי התובעת. קבלת עמדתם זו של הנתבעים 10-15 משמעותה, כי כל אימת שנתבע יודה במהלך המשפט בטענה כלשהי מטענות התובעת, אשר פורטו בכתב התביעה או בתביעה עצמה, תהא עדותו פסולה, מחמת שהרחיב את הנטען או סתר את האמור בכתב ההגנה. אין צורך להרבות מילים, על מנת להבהיר, שזו לא תכליתו של הכלל האוסר על הרחבת חזית.

132. לסיכום הסוגיה אומר, כי לא ראיתי לקבל את טענות הנתבעים 10-15, לעניין הרחבת החזית, זולת ביחס לטענות התובעת, המייחסות ביצוע מעשים פליליים על ידי הנתבעת 11 וקברניטיה, טענות אשר חורגות כאמור מכתב התביעה המתוקן ואשר ממילא אף אינן דרושות לצורך ההכרעה בתביעה האזרחית, שהוגשה על ידי התובעת.

זהות התובעת

133. מנספחי כתב התביעה עולה, כי התובעת הינה חברת חוץ, אשר נתאגדה כדין באיי התעלה ג'רסי-Jersey Channel Island ואשר נרשמה בישראל כחברת חוץ לפי פקודת החברות.

134. במסגרת הסיכומים העלו הנתבעים 10-15 לראשונה את הטענה, לפיה בהיעדר פרטים בדבר זהותה של התובעת, בעלי מניותיה ומנהליה ולאחר שמר ארווינג יאנג, אשר עמד מאחורי פעילות התובעת, לא העיד, קיים חשש, לפיו מדובר בכספים ממקור בלתי חוקי ועל כן אסור לבית המשפט, כרשות מרשויות המדינה, להושיט יד לבעל דין שכזה.

135. מעבר לעובדה, שטענה זו של הנתבעים 10-15 לא מצאה ביטויה בכתב ההגנה וככזו מהווה הרחבת חזית, סבורני, כי הנתבעים 10-15 לא הניחו את התשתית העובדתית לביסוס הטענה כלל, לא כל שכן על פי הנטל הראייתי הדרוש לצורך הוכחת טענה המייחסת היעדר חוקיות לפעילות התובעת.

לנתבעים 10-15 ניתנה האפשרות לחקור חקירה נגדית ארוכה וממצה את עד התובעת, מר ניקולאס פאלה, אשר שימש ומשמש כדירקטור בתובעת. ככל שסברו הנתבעים 10-15, שתחום פעילותה המדויק של התובעת, זהות בעלי מניותיה ומנהליה של התובעת הינם רלבנטיים להגנת הנתבעים 10-15, לא הייתה כל מניעה, כי הנתבעים 10-15 היו מבררים את התשתית העובדתית, הדרושה לביסוס הטענה בדבר אי חוקיות כספי התובעת, בין בגדר ההליכים המקדמיים ובין בגדר חקירתו הנגדית של עד התובעת. הנתבעים 10-15 לא פעלו כאמור ובכל מקרה, לא הניחו ולו מקצת מהתשתית הראייתית הדרושה לביסוס הטענה, והרי לא די בעצם העובדה שהתובעת הינה חברת חוץ, אשר נתאגדה כדין באיי התעלה, כדי לבסס את הטענה, כי קיומה מצביע על הונאה כספית או מעלה חשש כי כספי התובעת מקורם בלתי חוקי.

התקשרות התובעת עם הנתבעים 1- 5 והסכם האופציה

136. על רקע התשתית העובדתית, אשר אינה שנויה במחלוקת והנוגעת להתכתבות שבין פרקליטי הצדדים, עו"ד אפשטיין, ב"כ התובעת דאז, ועו"ד ונגלניק, ב"כ הנתבעים 1-5 דאז, אכן הונחה בפני בית המשפט תשתית מוצקה, לפיה לא מימשה התובעת את האופציה שהוקנתה לה על ידי הנתבעים 1-5 לרכישת שליש ממניות הנתבעת 1.

מכאן נובע, כי הכספים שניתנו על ידי התובעת ניתנו כהלוואה, אשר הנתבעים 1-5 חייבים להחזיר לתובעת, כפי שנקבע בהוראות הסכם האופציה, וכי הנתבעים 1-5 לא רק שלא השיבו לתובעת את כספה ו/או חלק ממנו, אלא אף לא הפקידו בידי עו"ד גבריאלי את שטר החוב להבטחת פירעונה של ההלוואה.

137. בכתב הגנתם טענו, אמנם, הנתבעים 1-5, כי התובעת מימשה את האופציה ועל כן הינה בעלת שליש ממניות הנתבעות 1-3. לחיזוק גרסה זו אף נטען על ידי הנתבעים 1-5 בכתב הגנתם, כי מר ארווינג יאנג השתתף יחד עם הנתבעים 4 ו-5 במספר ישיבות עבודה, אשר יש לראותן כישיבות של הנהלת הנתבעות 1-3. ואולם, הנתבעים 1-5 לא חזרו על טענות אלה בסיכומיהם ועצם נוכחותו של מר ארווינג יאנג בפגישות כלשהן, לרבות בישיבות הנהלה של הנתבעות 1-3, אין בה כדי לשנות ממהות העסקה שנקשרה בין הצדדים, אשר לא הבשילה, כאמור, לכלל מימושה של האופציה, כמפורט בתכתובת של ב"כ הצדדים ובהסכמים שנקשרו בין הצדדים. יתר על כן, טענות הנתבעים 1-5 סתרו בפירוש את לשונם הברורה של ההסכמים שנכרתו, כאשר לתובעת ניתנה בבירור הזכות להמיר את מימוש האופציה ורכישת המניות, ככל שלא ייעשה מימוש מצדה של האופציה בזכות לקבל את כספי ההלוואה מהנתבעים 1-5. ואכן, ביום 22/08/06 ובטווח המועד שהוארך בהסכמת הצדדים לכניסתה של האופציה לתוקף, נשלח מכתבו של עו"ד רם אפשטיין, ב"כ התובעת, לעו"ד ונגלניק, ב"כ הנתבעים 1-5, וכן נשלח מכתב ברוח דומה על ידי מר ניקולאס פאלה לנתבעים 1-5, אשר מבהיר, כי התובעת אינה מעוניינת כלל במימוש האופציה ועומדת על השבת כספיה לאלתר.

138. לכך יש להוסיף, כי הנתבעים 1-5 לא אפשרו את ביצוע בדיקת הנאותות על מנת לאפשר לתובעת לשקול את מימוש האופציה, גם לאחר שהצדדים גיבשו הסכם משלים להסכם האופציה בפגישה שהתקיימה ביניהם במלון דן קיסריה ביום 14/05/96, במסגרתה גובש הסכם קיסריה. עוד יצוין, כי בשום שלב שהוא לא נמסרו לתובעת מניות של הנתבעת 1, לא הוגדל הונן של הנתבעות 1-3, באופן שהגדלת הון המניות יאפשר להקצות לתובעת שליש ממניות הנתבעות 1-3, ואף הנתבעים 1-5 לא עשו את הנדרש לשם הקצאת המניות, כמפורט בהסכם קיסריה, ובכל מקרה הנתבעים 1-5 לא פעלו לקבלת החלטה מיוחדת שנועדה להבטחת מימוש האופציה לתובעת. זאת ועוד, במכתבו של עו"ד רם אפשטיין מיום 18/09/96, שנשלח במענה למכתבי התובעת מיום 22/08/96, נאמר, כי הנתבעים 1-5 יציעו, לא יאוחר מיום 11/10/96, הצעת הסדר להשבת כספי התובעת, הסדר אשר בו יוכלו הנתבעים 1-5 לעמוד ואשר יעמוד גם בדרישת התובעת. נתונים נוספים אלה מעידים אף הם, כי האופציה לא מומשה ובזמן אמת היו הנתבעים 1-5 מודעים היטב לחובתם להשיב לתובעת את כספי הלוואתה.

139. במסגרת הסכם האופציה, שנקשר כאמור ביום 30/04/95, נקבע על ידי הצדדים בסעיף 12 מנגנון, לפיו בנסיבות בהן לא תמומש האופציה, יהיו הנתבעים 1-5 חייבים להשיב את סכום ההלוואה, תוך שנקבע מנגנון הצמדה וריבית בזו הלשון:

"אם צד ב' יודיע לצד א' במכתב רשום עפ"י הכתובת בראש ההסכם, כי אינו מעוניין לממש את האופציה, יהיה צד א' חייב להחזיר לצד ב' את סכום ההלוואה, כשהוא צמוד לדולר ארה"ב, בצירוף ריבית בנקאית דולרית, כנהוג בבנק לאומי לישראל בע"מ. זאת, ב-6 תשלומים חודשיים שווים ורצופים. החל מתום שנה מיום חתימת ההסכם".

על הסכמה זו , בדבר חובת הנתבעים 1-5 להשיב לתובעת את כספי ההלוואה, חזרו הצד דים גם בסעיף 2 להסכם קיסריה:

"If the parties fail to reach an agreement as to the final shareholders Agreement and Articles of Association of the Company with the said extended period and after conducting good faith negotiations then the Iftach Group (נתבעים 1-5-ב.ט) will repay Safed all the amounts advanced by Safed within the timetables mentioned in the Option Agreement dated 30th April, 1995".

על רקע כל האמור, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי הנתבעים 1-5 חבים, ביחד ולחוד, להשיב לתובעת את כספי ההלוואה שהוקנתה להם על ידי התובעת והם כאמור לא השיבו ולו מקצת מכספים אלה לתובעת.

140. בין התובעת ובעיקר בין הנתבעים 10-15 ניטשת מחלוקת, ביחס להיקף כספי ההלוואה שהעמידה התובעת לרשות הנתבעים 1-5.

במסגרת סיכומי התובעת טענה התובעת, כי הסכום הנומינאלי שהועבר על ידה לנתבעים 1-5, על פי ההסכמים שנקשרו בתקופה שבין 28/05/95 ועד 28/07/96, מסתכם בסך של 6,010,000 ₪ או 2,000,000$ ארה"ב, כעולה מנספח מ"ב לכתב התביעה, ואשר שולמו על ידי הנתבע 26 מחשבונה של התובעת בבנק לאומי לישראל בע"מ, סניף צפת, לנתבעים 1-5 או לפקודתם.

התובעת טוענת, כי בנוסף לסכום הנ"ל של 2,000,000$ ארה"ב, העבירה התובעת באמצעות מר ארווינג יאנג לנתבעים 1-5 סך של 250,000$ במזומן, אשר שימשו לרכישת שתי דירות ברמת השרון.

בנוסף, נטען על ידי התובעת, כי 11 צ'קים, שניתנו מחשבונה של התובעת ונמסרו לנתבעים 1-5 בסך של 60,000 ₪, לא הוחזרו לתובעת על פי דרישתה.

במסגרת השלמת הטיעונים טענה התובעת, כי היא זכאית בנוסף לסכום הנתבע בסעיף 73(ג) לכתב תביעה בסך של 5,361,196 ₪, המגלם את פירות ההפרה המתייחסים לכספים שהתקבלו ממכירת הדירות ברמת השרון ולמצער פירות ההפרה בניכוי תשלומי ההשקעה שבוצעו לצורך רכישת הדירות בסך של 2,166,674 ₪, נכון ליום הגשת כתב התביעה המקורי, על רקע הפרת הנתבעים 1-5 את התחייבויותיהם.

141. הנתבעים 10-15 טוענים בסיכומיהם, כי על רקע הגרסאות הסותרות שנמסרו על ידי התובעת ועדיה, לא הוכיחה התובעת את סכומי הכסף שניתנו על ידה לנתבעים 1-5. כך מציינים הנתבעים 1-5, כי בניגוד לנטען בכתב התביעה של התובעת, לפיו מסתכם הסכום שנמסר לנתבעים 1-5 בסך של 6,010,000 ₪, הרי בכתב הגנתם המקורי והמתוקן של הנתבעים 1-5 נטען, כי רבים מהצ'קים שמסרו מר ארווינג יאנג והתובעת לא כובדו על ידי הבנק, ובפועל העבירה התובעת לנתבעים 1-5 סך המוערך בפחות מ-1,000,000$ ארה"ב.

בהקשר זה הוסיפו הנתבעים 10-15 וציינו, כי האמור אף נתמך בתצהיר, שניתן על ידי הנתבע 5 בבקשה לביטול העיקולים ומינויו של כונס הנכסים בשנת 1998, במסגרתו הכחיש הנתבע 5 את הסכומים הנטענים. מנגד מוסיפים הנתבעים 10-15 ומציינים, כי בתצהירים המאוחרים שהוגשו על ידי הנתבעים 3-5, לאחר שנקשר בינם ובין התובעת הסכם הפוטר אותם מכלל אחריות לחיוב, טענו הנתבעים 3-5, כי קיבלו מהתובעת סך של 2,020,000$ אף מעבר לנטען על ידי התובעת. ואולם, לטענת הנתבעים 10-15, גרסה זו של הנתבעים 3-5, ביחס לסכומי הכספים שנתקבלו מהתובעת, קרסה בחקירתו הנגדית של הנתבע 26, אשר הודה בחקירתו הנגדית (עמוד 174 לפרוטוקול), כי סך הכספים ששילמה התובעת עמד על סך 1,500,000-1,700,000$, כאשר בהמשך עדותו (עמוד 176 לפרוטוקול) ציין הנתבע 26, כי הסכום עמד על 1,400,000$, ושעה שבחקירתו הנגדית בתביעה שהוגשה על ידו כנגד התובעת בת"א (חיפה) 4667/02, שמשון איבי נ' סאפד דיבלופמנטס ג'רסי לימיטד (פרסום נבו), 05/01/06, הודה הנתבע 26, כי סכומי ההלוואה עמדו על שיעור נמוך יותר, 1,300,000-1,500,000$.

142. למען השלמת התמונה יצוין, כי אכן בדו"ח הכספי של הנתבעת 11 צוין, כי סך הכספים שהתקבלו מהתובעת עמד על סך של 4,648,083 ₪. ואולם, רואי החשבון של החברה, כפי שציינו אף הנתבעים 10-15 בסיכומיהם, הביעו הסתייגותם וציינו, כי אין בידם לאמת או לשלול נתון זה.

143. לאחר ששבתי ועיינתי במכלול הראיות שהובאו בפניי ובגרסאות השונות שהועלו על ידי הצדדים, עולה, כי אין מחלוקת של ממש בין הצדדים, כי התובעת אכן נתנה כספים על פי הסכם האופציה לנתבעים 1-5.

לנוכח ריבוי הגרסאות, המטילות ספק בדבר נכונותן, סבורני, כי לעניין קביעת גובה הסכום שנתנה התובעת לנתבעים 1-5, ראוי להיזקק להוראות הסכם קיסריה, שנקשר בין הצדדים ביום 14/05/96 ובסמוך לאחר מתן הכספים ואשר במסגרתו אישרו הצדדים, כי סך הכספים שהועבר על ידי התובעת עולה על 1,950,000$, תוך ציון הסייג, כי הסכום המדויק הכולל את ההמחאות הנדחות ייבדק על ידי הצדדים, ובלשון ההסכם:

"The amounts advanced by Safed to the Iftach Group are currently approximately over $1,950,000 (One million nine hundred and fifty thousand US Dollars) - exact figures to be checked by the parties (including postponed checks which have been advanced".

משלא הוצג בפניי חישוב עדכני שנערך לאחר יום 14/05/06 או בסמוך לאחר מכן או מסמכים בכתב המעידים על העברת כספים נוספת לאחר המועד הנ"ל, או מסמכים מזמן אמת המעידים כי הנתבעים 1-5 כופרים בגובה הכספים שהועברו אליהם, אשר יש בהם כדי לשנות את התיעוד המוסכם שהועלה על הכתב על ידי הצדדים במסגרת הסכם קיסריה, סבורני, כי ניתן לראות בנתון זה כנתון מחייב, ביחס לגובה הסכומים שהועברו על ידי התובעת לנתבעים 1-5, וניתן לקבוע, כי הסך שהועבר לנתבעים 1-5 בתקופה שבין 28/05/95 ועד למועד כריתת הסכם קיסריה עומד על סך של 1,950,000$ ארה"ב.

התובעת טענה, כאמור, כי מר ארווינג יאנג העביר לנתבעים 1-5 סכום נוסף במזומן של 250,000$ וכי הצ'קים הדחויים שהועברו נועדו אף הם למימון רכישת שתי דירות ברמת השרון. לתמיכה בטענה זו נסמכת התובעת על דיווח של הנתבע 26 מיום 22/10/95, אשר צורף כנספח מג' לכתב התביעה, שם צוין בהקשר האמור כדלקמן:

"The valuation of the 2 apartments in ramot hashoron is now 1,350,000 $. we paid 250,000 $ plus 25 cheques of 20,000 $ each of which 5 have already been paid".

סבורני, כי אין בתיעוד האמור כדי לבסס את טענת התובעת, כי מעבר לסכום של 1,950,000$ ארה"ב הועבר סך נוסף של 250,000$ במזומן לנתבעים 1-5, לצורך רכישת הדירות. 25 הצ'קים הנזכרים בדיווח, בכל הנוגע לדירות ברמת השרון, נכללים בצ'קים הדחויים שהובאו בחשבון במסגרת הסכום הכולל של 1,950,000$, ובכל מקרה אין חולק כי חלקם אף לא נפרע, בניגוד לאמור בתכתובת. בנוסף, לא הוצגה על ידי התובעת ראייה כלשהי להעברה נפרדת של הסכום של 250,000$ במנותק מהתחייבויותיה של התובעת להעביר כספים לנתבעים 1-5, מכוח הסכם האופציה והנכללים כאמור בסכום הכולל של 1,950,000$ ארה"ב, ואם לא די באמור, העברת הסך הנ"ל לא נזכרה בהסכם קיסריה כלל.

144. התובעת טענה אף לחיובם של הנתבעים 1-5 בסך של 266,274 ₪, נכון ליום הגשת התביעה, בין הוצאות התובעת, לשם ביצוע בדיקת הנאותות של הנתבעות 1-3 ואשר במסגרתה שכרה את שירותיו של משרד רו"ח הרי מילנר ושות' ואת שירותיהם המשפטיים של משרדי עורכי הדין שביט בראון, ענבר ושות', ובהמשך את שירותיו של עו"ד רם אפשטיין.

145. הגם שהנתבעים 1-5 אינם חולקים על הסכומים ששילמה התובעת ליועציה החשבונאיים ולבאי כוחה, סבורני, כי אין מקום להשית חיוב זה על הנתבעים 1-5 או מי מהם. התובעת בחרה להתקשר בהסכם אופציה, לצורך בחינת השקעתה בנתבעות 1-3 ועל מנת לרכוש שליש ממניותיהן, ולצורך כך ביקשה לקיים בדיקת נאותות. משבחרה התובעת להעביר את הכספים טרם בדיקת הנאותות עוד ביום 22/08/96 ועל סמך בדיקותיה הראשוניות שלא לממש את האופציה, אין מקום להשית את הוצאות בדיקת הנאותות שערכה התובעת על הנתבעים 1-5.

הסכם הקמת סונול כנען

146. בתאריך 15/09/97 נחתם בין הנתבעת 11 ובין הנתבעים 4-5 הסכם ההקמה, לשם הקמת הנתבעת 10, חברה חדשה משותפת לנתבעים 4, 5 ו-11, אליה תועבר מהנתבעת 3 כל פעילותה, בכל הקשור לענף הדלק, ואשר בה תחזיק הנתבעת 11 ב-51% מהון המניות הנפרע של הנתבעת 10 ואילו הנתבעים 4 ו-5 יחזיקו במשותף ובחלקים שווים 49% מהון המניות הנפרע של הנתבעת 10.

במסגרת עיקריו של הסכם ההקמה נקבע, כי הנתבעת 10 תקבל את פעילותם של הנתבעים 1-5 בתחום מכירת ושיווק הדלק ומיום הקמתה של הנתבעת 10 הנתבעים 2-5 לא ימכרו ו/או לא יתחרו בנתבעת 10 ו/או בנתבעת 11, בכל הנוגע למכירה ושיווק מוצרי דלק למיניהם, למעט בכל הנוגע לתחנת בוקעתה, עד לשחרורה הסופי של התחנה מהתחייבויותיה החוזיות לחברת הדלק הישראלית בע"מ.

עוד הוסכם, כי החברה החדשה תפעל כסוכנות של הנתבעת 11 בלבד ולא תהא רשאית להתקשר עם ספקי דלק אחרים.

בין הצדדים הוסכם, כי הון המניות של הנתבעת 10 יורכב מסוג אחד של מניות, אשר יקנה לבעליהם זכויות שווה לכל דבר ועניין, פרט למינוי דירקטורים.

ההון הרשום של הנתבעת 10 הועמד על סך של 2,400,000 ₪ וחולק ל-2,400,000 מניות רגילות בערך נקוב של 1 ₪ כל אחת, אשר התחלק, באופן שלנתבעת 11 51% מהון המניות המונפק והנפרע כנגד השקעה של 1,224,000 ₪ ואילו לכל אחד מהנתבעים 4 ו-5 24.5% מהון המניות המונפק והנפרע כנגד השקעה של 588,000 ₪ שתיעשה על ידי כל אחד ואחד מהם.

הצדדים הסכימו במסגרת ההסכם, כי כל עוד לא שונה הרכב בעלי המניות בחברה, יכהנו בדירקטוריון 6 דירקטורים: 3 מטעם הנתבעת 11 ו-3 מטעם הנתבעים 4 ו-5, כאשר כל עוד יכהן הנתבע 13 כיו"ר הדירקטוריון, יהיה לו קול מכריע.

עוד הוסכם, כי רואה החשבון של הנתבעת 10 יהיה רואה החשבון של הנתבעת 11 או רואה חשבון שיומלץ על ידה.

כמנכ"ל הנתבעת 10 מונה הנתבע 4, אשר יבצע את ניהולה השוטף של הנתבעת 10 ובתמורה לשכרו ישולמו לנתבעת 3 דמי ניהול חודשיים וכן הוצאות דלק של רכב המנכ"ל, הוצאות טלפון ופלאפון.

במסגרת ההסכם הוסדר, כי משרדיה של הנתבעת 10 יהיו בתחנת קישון ובתמורה תשלם החברה לנתבעת 11 דמי שכירות חודשיים ותפעיל את תחנות צפת, קישון ושדי תרומות.

בין הצדדים הוסכם, כי יעמידו לרשות החברה סכום של 400,000 ₪ כהלוואת בעלים, לשם התחלת הפעילות השוטפת של הנתבעת 10, כאשר סך של 204,000 ₪ יועמד על ידי הנתבעת 11 והיתרה בחלקים שווים על ידי הנתבעים 4 ו-5.

עוד הוסכם, כי הנתבעים 4 ו-5 יתנו לנתבעת 11 ביטחונות בגובה של 49% מאובליגו הנתבעת 10 לנתבעת 11, שלא יהיה מכוסה בביטחונות של הנתבעת 10 עצמה ובכל מקרה לא יפחת שווי הביטחונות של הנתבעים 4 ו-5 מסך של 500,000$.

הצדדים הסכימו במסגרת ההסכם ועל בסיס היחסים המיוחדים ביניהם, כי העברת המניות של מי מהם אסורה והדרך היחידה להביא לסיום הפעילות המשותפת תהא במכירת מניות הנתבעים 4 ו-5 לנתבעת 11.

במסגרת הסכם ההקמה התחייבה הנתבעת 11 לשלם לנתבעת 3 סך של 500,000$ , בגין הוצאות שהוציאה הנתבעת 3 לבניין המבנה המסחרי בשטח תחנת צפת, מכונת הרחיצה, ציוד לפנצ'רים, ציוד המסעדה וכל ציוד אחר.

הצדדים קבעו בהסכם, כי בתמורה להעברת זכויות ההפעלה של תחנות צפת וקישון לנתבעת 10 לתקופה של 15 שנים וכן בגין העברת כל עסקיה האחרים של הנתבעת 3 בענף הדלק לנתבעת 10, תשלם הנתבעת 10 לנתבעת 3 סך של 1,900,000 ₪.

במסגרת ההסכם נקבע סעיף התחשבנות כללית, בו צוין, כי הנתבעת 11 תשלם לנתבעת 3 לכיסוי מלא וסופי של כל תביעותיה, הנוגעות להשקעות והוצאות בתחנות צפת וקישון, סך כולל של 350,000$, אשר ישולמו לנתבעת 3 על ידי ניכוי חשבונה בכרטיס המנוהל עבורה אצל הנתבעת 11 ועל דרך קיזוז מיתרת החוב אותו חייבת הנתבעת 3 לנתבעת 11.

עוד נקבע, כי בתום 120 יום מתחילת פעילות הנתבעת 10, מתחייבת הנתבעת 3 לשלם לנתבעת 11 את יתרת כל חובותיה לאחר קיזוז התשלומים השונים שתשלה לה הנתבעת 11 על דרך זיכוי חשבונה, בגין רכישות באשראי או הלוואות שונות שניתנו לה, כמפורט בספרי הנתבעת 11 וחשבונותיה.

יצוין, כי הסכום הנוגע לגובה חובה של הנתבעת 3 לנתבעת 11 ביום חתימת ההסכם לא מולא בסעיף הרלבנטי ואולם צוין, כי חוב זה ייפרע בחלקו מהלוואות שתעמיד הנתבעת 11 לרשות הנתבעת 3, ממסרים הקיימים בנתבעת 11, מכספים שישולמו לה על ידי הנתבעת 10 והיתרה תשולם לנתבעת 11 בתוך 120 יום מתחילת פעילותה של הנתבעת 10.

עוד הובהר בהסכם, כי הנתבעת 11 תעמיד לרשות הנתבעת 3 שתי הלוואות על סך כולל של 2,250,000 ₪.

מן האמור עולה, אפוא, כי במסגרת הסכם ההקמה הועברו מלוא נכסי ופעילות הנתבעות 1-3 (למעט פעילות הובלת הדלק) לנתבעת 10, כפי שעולה מהאמור בהסכם ההקמה. אף שהדבר לא צוין מפורשות, נובע מהאמור, כי במסגרת הנכסים שהועברו לנתבעת 10 במסגרת ההסכם נכללו גם לקוחות הנתבעות 1-3.

עוד עלה מהוראות הסכם ההקמה ומעדותו של הנתבע 12, כי השקעות כספיות, שנעשו על ידי הנתבעת 11 במסגרת הסכם ההקמה ואשר עמדו על סך של 1,900,000 ₪, בוצעו על דרך קיזוז חובות, אותם חבו הנתבעות 1-3 לנתבעת 11, בספרי הנתבעת 11.

147. במסגרת כתב התביעה ובסיכומי התובעת נטען על ידי התובעת ואף על ידי הנתבעים 1-5, כי התקשרות הנתבעת 11 עם הנתבעים 1-5, לצורך הקמת הנתבעת 10, נבעה לצורך ריקון נכסיהן של הנתבעות 1-3 ועל מנת להבריח את נכסי הנתבעים 1-5 מידי התובעת. זאת גם על רקע מערכת יחסים אישית מיוחדת שהייתה לנתבע 4 עם הנתבע 13.

התובעת והנתבעים 1-5 מבקשים לבסס עמדתם זו על הטענות, לפיהן לנתבעות 1-3 לא היה חוב, לא כל שכן חוב אמיתי לנתבעת 11, אשר הצדיק את ההתקשרות בהסכם ההקמה, כי התמורה שניתנה מצדה של הנתבעת 11 במסגרת הסכם ההקמה לא שיקפה את שוויה של סוכנות הדלק של הנתבעות 1-3 והושגה מתוך צעד כפיה כלכלי שהפעילה הנתבעת 11 כלפיהן, ובאופן שהסכם ההקמה לא שיקף את הערך האמיתי של הנכסים שניתנו על ידי הנתבעים 1-5 לצורך הקמת הנתבעת 10, כי הנתבעת 11 הייתה מודעת לחובם של הנתבעים 1-5 לתובעת וכי בפועל גרמה הנתבעת 11 ביודעין לנתבעים 1-5 להפר את התחייבויותיהם כלפי התובעת בהתקשרותם בהסכם ההקמה.

להלן אדון בטענות אלה, המוכחשות על ידי הנתבעים 10-15, אחת לאחת.

קיומו של חוב מצד הנתבעים 1- 5 לנתבעת 11

148. בתצהיר עדותו של הנתבע 12 צוין, כי בתקופה שלפני כריתת הסכם ההקמה עמדו הנתבעות 1-3 באובליגו מנוצל של 14,500,000 ₪, קרי בחוב של 14,500,000 ₪.

לתמיכה בטענות אלה צורף לתצהירו של הנתבע 12 העתק מ"דו"ח אשראי יומי ללקוחות" מחודש יולי 1997, אשר לפיו במהלך אותו חודש עמד היקף האשראי שהיה רשום בספרי הנתבעת 3 על סך של כ-14,000,000 ₪.

149. מנגד, בהסתמך על האמור בתצהירי הנתבעים 4 ו-5 ובעדותו של הנתבע 5, טוענים התובעת והנתבעים 1-5, כי מצבן של הנתבעות 1-3 היה איתן וכי החוב הנקוב בספרי הנתבעת 11 כלל לא היה חוב אמיתי, שכן לטענתם ניהלה הנתבעת 11 תמיד "חשבונאות יצירתית", אשר בה הופיעו הנתבעות 1-3 תמיד כחייבות בסכומים העולים בהרבה על הסכומים להם הייתה הנתבעת 11 זכאית בפועל.

לטענתם, הפעילה הנתבעת 11 מנגנון חשבונאי, במסגרתו חייבה הנתבעת 11 את הנתבעות 1-3 באופן מיידי בגין כל ליטר דלק או שמן אשר נרכש על ידן, בעוד שלא זיכתה בספריה סכומים אשר הגיעו לנתבעות 1-3, כגון עמלות מכירה, תקציבי קידום מכירות, השתתפות בתשלומי ארנונה בגין תחנות התדלוק, השתתפות באחזקות תחנות התדלוק ועוד, אשר שולמו על ידה או קוזזו על ידה מיתרת החוב רק מדי מספר חודשים.

בנוסף נטען, כאמור, על ידי התובעת והנתבעים 1-5, כי חשבונן של הנתבעות 1-3 זוכה רק במועד פירעון המחאות מתועדות של לקוחות ולא במועד הפקדת ההמחאות של הלקוחות או במועד המחאת הזכויות לקבלת תקבולים מחברות כרטיסי האשראי. לנוכח האמור, נטען כאמור גם בתצהירו של הנתבע 4 וכן בתצהירו של הנתבע 5, כי במצב עניינים זה, נמצאו הנתבעות 1-3 תמיד ביתרת חובה בספרי הנתבעת 11, אשר בחלקה הגדול לא הייתה נכונה ולא שיקפה את המציאות.

לצורך תמיכה בטענות אלה, הפנו התובעת והנתבעים 1-5 לעובדה, כי משבצת יתרת החוב בסעיף 14.2 להסכם ההקמה נותרה ריקה, וכן לעובדה, שהנתבעים 4 ו-5 הזרימו במזומן ומכוח הסכם ההקמה סך של 1,250,000 ₪ כהון מניות עצמי לנתבעת 10, דבר אשר מעיד על איתנותם הכלכלית של הנתבעים 4 ו-5.

לטענת התובעת והנתבעים 1-5, נתמכת גרסתם אף בעדותו של רו"ח יהושע ביץ' (עמוד 40-41 לפרוטוקול), אשר עבד בשירות הנתבעת 11 בזמנים הרלבנטיים לתביעה והעיד, כי מחישוב יתרת החוב של הנתבעות 1-3 לנתבעת 11, כמופיע בתצהירו של הנתבע 12, נפקד סך של 1,500,000 ₪ עבור ניכויים ובגין הטבות מסחריות והנחות שהיו ניתנים באיחור. בנוסף, ציין רו"ח יהושע ביץ' בעדותו, כי תדפיס יתרות החוב לחודש יולי 1997 לא מראה את התמונה בכללותה, שכן הוא מראה יתרה נומינאלית ולא יתרה לפי תאריכי פירעון. בעדותו הוסיף רו"ח יהושע ביץ' ואמר, כי בדף היתרות לא באו לידי ביטוי צ'קים דחויים, שמפחיתים את יתרת החוב, וראוי היה מצד הנתבעת 11 לצרף מצב חשבון.

עוד טוענים התובעת והנתבעים 1-5, כי גרסתם של הנתבעים 4 ו-5 ורו"ח יהושע ביץ' להיעדר חוב מקבלת אימות בהוראות הסכם 2005, אשר בו נקבע כדלקמן:

בסעיף 15.1 נקבע:

"למעט דרישות הצדדים האחד כלפי השני לקיום התחייבויותיהם עפ"י הסכם זה ונספחיו, אין ולא יהיו לצדדים כל תביעות ו/או טענות ו/או דרישות נוספות זה כלפי זה בקשר למערכת היחסים העסקית מסחרית שהתקיימה ביניהם עד למועד הקובע. הויתור על טענות הניתן כאמור לקבוצת יפתח יחול גם על איבי באופן אישי וכן על כל עובדי קבוצת יפתח ואלה הפועלים מכוחה. היה ומכל סיבה שהיא תוגש תביעה כנגד סונול ו/או חברה בת שלה ו/או החברה (להלן: "קבוצת סונול") , ע"י מי מעובדי קבוצת יפתח או הפועלים מכוחה , תשפה קבוצת יפתח את סונול...".

בסעיף 11.1 להסכם נקבע:

"בתמורה לקיום מלוא התחייבויות איבי וקבוצת יפתח כמפורט בהסכם זה, ובכלל זה ויתור על זכויות שונות המגיעות להם לטענתם בגין וויתורים שונים שהם מוותרים לחברה ו/או לסונול , הסכמתם להחזרת החזקה והתפעול של תחנות התדלוק לסונול, התחייבותם לאי תחרות , סילוק דרישות והטבות המגיעות להם לטענתם מסונול בקשר להסכמים שהיו בין הצדדים , סילוק דרישותיהם לדמי ייזום להקמת תחנות , העברת מלוא זכויותיהם לסונול בתחנת כפר מנדא כמפורט בסעיף 12.3 להלן , ויתורה על זכויות ההפעלה שלה בתחנת גלבוע כמפורט בסע' 12.1 להלן , ולסילוק מלא וסופי של כל זכות מכל מין וסוג שהוא שיש להם בחברה ו/או זכויות של החברה , ואשר אינן מפורטות לעיל ו/או שהם זכאים להם מאת סונול ואשר איננה מפורטת לעיל , מתחייבת סונול לשלם לאיבי ולקבוצת יפתח יחדיו סך כולל של 15 ,000,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, כנגד קבלת חשבונית מס , באופן הבא".

התובעת טוענת, אפוא, כי על רקע העובדה, שנכון למועד חתימת הסכם ההקמה, לא הצליחו הצדדים ליישב את המחלוקות ביניהם, לעניין קיומו של חוב, לאור הוראות הסכם 2005 שצוטטו לעיל ולאור גם העובדה, שהנתבעת 11 שיחררה את השעבוד שהיה לה על ביתו של הנתבע 5 בצפת, לא היה לנתבעות 1-3 חוב אמיתי כלפי הנתבעת 11.

150. הגם שטענות התובעת והנתבעים 1-5 שובות את הלב וניתן היה לצפות כי הנתבעת 11 לא תסתפק אך בהצגת תדפיס יתרות חוב מקורי לחודש יולי 1997, סבורני, כי לא ניתן לקבל את טענות התובעת והנתבעים 1-5, לפיהן לא היה לנתבעות 1-3 חוב משמעותי לנתבעת 11 עובר לחתימת הסכם ההקמה. לא ניתן להתעלם מן העובדה, שעד התובעת, מר ניקולאס פאלה, ציין בעדותו (עמוד 19 לפרוטוקול), כי התובעת ידעה על עצם קיומו של חוב של הנתבעות 1-3 לנתבעת 11 עוד טרם ההתקשרות בהסכם. ביטוי לעצם קיום החוב של הנתבעים 1-5 לנתבעת 11 נמצא בהסכם האופציה בסעיף 11, במסגרתו הסכימו הצדדים, כי התובעת תהא רשאית לאחר מימוש האופציה להיות שותפה לחוב זה בשליש מהחוב, זאת במקום לשלם לנתבעים 1-5 סכום מזומן כחלק מהעסקה.

גם אם סברה התובעת במועד התקשרותה עם הנתבעים 1-5 בהסכם האופציה, שאין מדובר בחוב משמעותי, עלה מעדותו של מר ניקולאס פאלה, כי התובעת הסתפקה במידע מצומצם שנמסר לה על ידי הנתבעים 1-5, כי המדובר בחוב בגין פעילות שוטפת של הנתבעות 1-3 לנתבעת 11, ואולם, לא התובעת ולא בא כוחה פנו בשלב כלשהו וטרם חתימת הסכם האופציה לנתבעת 11 בבקשה לברר מידע על החוב ושיעורו.

151. בנוסף, עיון בדו"חות הכספיים של הנתבעות 1-3, נכון ליום 31/12/95, אשר נחתמו ביום 31/06/96, מעלה, כי הנתבעות 1-3 אישרו קיומו של חוב לספקי דלק, קרי לנתבעת 11, אשר הסתכם בלמעלה מ-12,400,000 ₪.

בהקשר זה יצוין, כי בדו"חות הכספיים של הנתבעת 3 צוין חוב לספקי דלק בסך של 5,801,760 ₪, לגבי הנתבעת 2 צוין חוב לספקי דלק בסך של 2,128,239 ₪, ואילו לגבי הנתבעת 1 צוין חוב לספקי דלק בסך של 4,530,880 ₪.

הנתבעים 1-5 לא הציגו ראיות חשבונאיות ו/או מאזנים מבוקרים נוספים, המעידים על צמצומו של החוב לספקי הדלק, נכון לשנת 1996 ובטרם נחתם הסכם ההקמה ביום 15/09/97.

152. עוד ראוי לציין, כי מעבר לעובדה, שבכתב ההגנה המקורי ואף בכתב ההגנה המתוקן נטען על ידי הנתבעים 1-5, כי חובם לנתבעת 11 עמד על 14,500,000 ₪, חוב אשר איים לפגוע ביחסים המסחריים עם ספק הדלק העיקרי של הקבוצה ועמד להכניסה לקשיים פיננסיים חמורים, הרי כך אף הוצהר בתצהירו של הנתבע 5, אשר ניתן במסגרת ההתנגדות לבקשה למינוי כונס נכסים ולעיקולים.

זאת ועוד, אף בחקירתו הנגדית של הנתבע 5 ובניגוד מוחלט לתצהיריו שניתנו בשנת 2009, הודה הנתבע 5 בקיומו של חוב משמעותי, אלא שלהערכתו היה החוב קטן אילו היו מפחיתים ממנו הנחות והטבות המגיעות לנתבעות 1-3, בשיעור של 8-11%. ובלשונו (עמוד 214 לפרוטוקול):

"ת. קשה לי כרגע לשחזר את מלוא ההטבות שקיבלנו, אבל אם אני מפרט את העמלות כעמלות שהם גם רווחים זה יכול להגיע שהעמלות ביחד יכולות להגיע ל-8-10 אחוז. ואם מצרפים את כל ההטבות הנוספות , קרי השתתפות בתשלומי ארנונה , פרסום , לעיתים אחזקה ברכבים , לא פרטיים , הכוונה למשאיות , מדים לעובדים , אמצעי עזר ואחרים לשירות בתחנות , זה מסתכם במאות אלפי שקלים , בין 8-11 אחוז בהצטברות הכללית.
ש. כלומר, אם חוזרים לאותו הנספח לתצהירו של גאולי כאשר מדובר על 13-14 מיליון ₪ שמופיעים בדוח זה בממוצע , בהנחה שאותם עמלות הנחות לא נלקחו בחשבון ולא נרשמו כאן , יכול להיות שהסכומים האמיתיים נמוכים ב-10-11 אחוז?
ת. בהחלט כן".

יתר על כן, גרסתם של הנתבעים 11 ו-12 מתיישבת אף עם עדותו של הנתבע 5, אשר בה אישר, כי קיומו של חוב לנתבעת 11 בסדר גודל של 14,000,000 ₪ אכן מתיישב אף עם מחזור המכירות של הנתבעת 11 בתקופה הרלבנטית, אשר עמד להערכתו על מחזור מכירות שנתי של 50,000,000 ₪. לדבריו, בניכוי הנחות והטבות מסחריות בשיעור של 2,000,000 ₪, אכן היה קיים לנתבעות 1-3 חוב בסדר גודל של 12,000,000 ₪ לטובת הנתבעת 11 ואשר שיקף את הפעילות המשותפת של הנתבעות 1-3 והנתבעת 11 עובר לחתימת הסכם ההקמה. ובלשונו (עמוד 220-221 לפרוטוקול):

"ש. לגבי החוב לסונול - אתה אומר שהמכירות שלכם היו כ-50 מיליון ₪ בשנה?
ת. במאזנים?
ש. יש פער בין המאזנים למציאות?
ת. אין פער. לפי הדיווח במאזנים. כנראה שהמכירות שלנו היו כ-50 מיליון ₪ לשנה.
ש. אתה אישרת קודם שהיה לכם אשראי בהיקף של בין רבעון לשלשון. זה נכון?
ת. אשראי היה שוטף 90 בממוצע.
ש. סדר גודל של 14 מיליון ₪ מסתדר עם השוטף 90?
ת. זו פעולה חשבונאית.
ש. לדעתך?
ת. כן.
ש. הבנתי נכון, שאתה אומר שאם לא היה שם זיכוי של הנחות וארנונה וכל מיני השתתפויות, אז עשוי להיות פער של, אם מדברים על 14 מיליון ₪, כ-2 מיליון ₪?
ת. מעל 2 מיליון ₪.
ש. אז חוב של 12 מיליון ₪, נחשב פיקטיבי?
ת. לא אמרתי פיקטיבי. חוב של 12 מיליון ₪ שיקף פעילות שוטפת שהייתה בחברות יפתח וסונול".

153. לצד האמור יש לזכור, כי גם רו"ח יהושע ביץ', שהעיד כאמור מטעם התובעת, הצהיר בתצהיר, שניתן על ידו בתמיכה לבקשת הנתבעת 11 למימוש השעבודים שנרשמו לטובתה של הנתבעת 11 על דבר קיומו של חוב הנתבעות 1-3 לנתבעת 11 ואף בעדותו בפניי (עמוד 35, 65, 67 לפרוטוקול) חזר והודה באמיתותו של החוב, וציין בעצמו כי הנתבעות 1-3 חרגו ממסגרת האשראי בסך של 10,000,000 ₪ וכי גרסתו של הנתבע 5 בתצהירו, לפיה לא היה לנתבעות 1-3 חוב, מקורה בטעות.

154. במסגרת הליך זה בחרו הנתבעים 10-15 לא לפרוש את גרסתם, בכל הנוגע להסכם 2005 ונסיבות כריתתו. יחד עם זאת, סבורני, כי הוראות הסכם 2005, אין בהן כשלעצמן לבסס את טענת התובעת, לפיה המדובר בחוב פיקטיבי. מקריאת הסכם 2005 עולה, כי במסגרת הסכם 2005 ביקשה הנתבעת 11 להסדיר ולסיים את כלל מערכת היחסים שבין הצדדים, ובפרט למנוע בעתיד העלאתן של טענות נוספות כלפיה מצד מי מהנתבעים 1-5. ואולם, בכל מקרה ולאור כל המקובץ, לא ניתן לקבל את טענת התובעת והנתבעים 1-5, כי במועד הרלבנטי לחתימת הסכם ההקמה, לא היה לנתבעות 1-3 חוב כלפי הנתבעת 11, אשר עלה על 12,000,000 ₪, כעולה מהסכם האופציה, ממסמכים חשבונאיים של הנתבעות 1-3 מהתקופה הרלבנטית, לאור עדותו של עד התובעת, רו"ח יהושע ביץ', ובהסתמך על חקירתו הנגדית של הנתבע 5.

מודעות הנתבעת 11 ומנהליה אודות התובעת והסכם ההלוואה שנקשר בין התובעת והנתבעים 1- 5

155. בסיכומי התובעת נכתב רבות על ידיעתה של הנתבעת 11 אודות התובעת, טענה שהוכחשה על ידי הנתבעים 10-15 מכל וכל ואשר לטענתם לא היו כלל מודעים להתקשרות הנתבעים 1-5 בהסכם האופציה עם התובעת ואודות טענותיה של התובעת, בכל הנוגע להפרתו של הסכם האופציה ואי החזרת כספי ההלוואה עובר לחתימתם על הסכם ההקמה.

אין חולק, כי הדו"חות הכספיים של הנתבעות 1-3, לרבות הדו"חות הכספיים של הנתבעת 3, הוצגו בפני הנתבעת 11 בטרם נחתם הסכם ההקמה.

ביאור 8 לדו"ח הכספי של הנתבעת 3 מציין כדלקמן:

"זכאים שונים ויתרות זכות
היתרה כוללת סך של 4,648,083 ₪ שניתן ע"י צד ב' לפי הסכם אופציה מיום 30 באפריל 1995, לפיו יש לצד ב' – המלווה – אופציה לרכישת 1/3 ממניות החברה והחברות הקשורות. במקרה של אי מימוש האופציה תהא ההלוואה צמודה לדולר ארה"ב ונושאת ריבית דולרית כנהוג בבנק לאומי לישראל בע"מ. נכון לתאריך הצגת הדוחות הכספיים טרם מומשה האופציה , וטרם תואמו סכומי ההשקעה , אולם קיימת נכונות למימושה בחודשים הקרובים. סכום הרכישה יקבע בין הצדדים בהתאם לתנאי ההסכם".

156. במסגרת תצהירי הנתבעים 10-15 ובסיכומיהם טענו הנתבעים 10-15, כי האמור בביאור 8 לדו"ח הכספי של הנתבעת 3 אינו מתייחס במפורש לתובעת, נוקט בלשון מעורפלת שאיננה משקפת את הסכם האופציה ומופיע אך בדו"ח הכספי של הנתבעת 3 ולא בדו"חות הכספיים של הנתבעות 1-2. על כן ושעה שהנתבעת 3 הייתה חברה שחדלה מכל פעילות והכנסותיה היחידות היו מקבלת דמי שימוש בנכסי החברות הקשורות ומשנלוותה לביאור הסתייגות של רואי החשבון של הנתבעת 3, שלא יכלו לאמת את ביצוע התשלום, לא היה באמור בביאור 8 לדו"ח הכספי של הנתבעת 3 להביא למודעותם של הנתבעת 11 ומנהליה את מהות ההסכמים שנקשרו בין התובעת והנתבעים 1-5.

הנתבעים 10-15 הוסיפו וטענו, כי הסכם קיסריה, אשר נחתם בין התובעת לבין הנתבעים 1-5 ביום 14/05/96, נעדר אף הוא מדו"חות כספיים של איזו מהנתבעות 1-3, וזאת על אף שהדו"חות הכספיים נחתמו חודשיים וחצי לאחר כריתתו של ההסכם, ביום 13/07/96, ואף מטעם זה לא היו הנתבעים 10-15 מודעים להתקשרות זו.

לטענת הנתבעים 10-15, עדותו של הנתבע 12, לפיה לא ידע אודות התובעת, לא נסתרה וכי טענתו של הנתבע 26, לפיה התקיימה פגישה של מר ארווינג יאנג, נציג התובעת, הנתבע 26 והנתבע 12 מטעם הנתבעת 11, במסגרתה הועלה בפני הנתבעת 11 עניינה של התובעת בנתבעות 1-3, חסרת בסיס, על רקע העובדה, שלטענת הנתבע 26 הפגישה התקיימה במהלך שנת 1996 ואילו הנתבע 12 החל פעילותו בנתבעת 11 לאחר סיום תפקידו כמנכ"ל תדיראן ובמועד מאוחר יותר.

בכל מקרה, נטען על ידי הנתבעים 10-15, כי גם על יסוד האמור בביאור 8, לא יכלו הנתבעת 11 ומנהליה לדעת, כי התובעת היא בעלת זכויות במניות הנתבעות 1-3, וממילא וגם אם הייתה הנתבעת 11 יודעת את האמור, לא היה בכך לשנות לגבי המתווה של הקמת הנתבעת 10, שכן לנתבעת 11 הייתה מניית הכרעה בנתבעות 1-3, אשר מכוחה לא היו הנתבעים 1-5 יכולים להעביר שום מניה בנתבעות 1-3 בלא הסכמת הנתבעת 11.

157. התובעת בסיכומיה מתייחסת בפירוט רב לגרסתו של הנתבע 4 בחקירתו הנגדית ובתצהירו, לפיה הוצג מר ארווינג יאנג , אשר לטענת הנתבע 4 שימש בפועל כיושב ראש מועצת המנהלים של הנתבעות 1-3 והוצג ככזה בפני כולי עלמא , לרבות בפני הנתבעת 11. התובעת מפנה לדברי הנתבע 4 בתצהירו , לפיהם הנתבעים 13 , 14 ומנ הלים נוספים בנתבעת 11 ידעו היטב על הקורה בנתבעות 1-3, ובכלל זה כי התובעת הייתה, לגרסתו, שותפה בשליש במניות של כל שלושת הנתבעות 1-3.

כן מפנה התובעת לדבריו של הנתבע 5 בתצהירו, אשר מתיישבים אף הם עם גרסת הנתבע 4, באשר לידיעתה של הנתבעת 11 ומנהליה, ובנוסף מציינת, כי הנתבע 5 אף הצהיר בתצהירו, כי מסר לנתבעים 12 ו-14 אישית את הדו"חות הכספיים של הנתבעות 1-3 ומסר להם את מלוא הפרטים בקשר להתקשרות עם התובעת.

בנוסף, מפנה התובעת לדברי עדותו של עו"ד רם אפשטיין, ב"כ התובעת בזמנים הרלבנטיים, אשר ציין בעדותו (עמוד 76 לפרוטוקול), כי הן מר ארווינג יאנג והן הנתבע 26 ציינו בפניו, כי הם "נפגשו עם מישהו בסונול, לא יודע מי, אחד המנהלים שם והציגו את תכנית ההשקעה של סאפד לנתבעות 1 עד 3...".

158. לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים, סבורני, כי לא ניתן לקבל את גרסת הנתבעים 10-15, לפיה לא הייתה להם ידיעה, לכל הפחות ביחס להלוואה שניתנה על ידי התובעת לנתבעות 1-3 ולעצם קיומה של אופציה לתובעת לרכישת שליש ממניות הנתבעות 1-3.

לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי כבר בעת שהנתבע 5 נחקר במסגרת ההתנגדות לבקשת התובעת להטלת עיקולים ומינוי כונס נכסים ביום 29/10/98 בפני כב' השופט גרשון, שנים רבות בטרם ערכו הנתבעים 4-5 את תצהירי עדותם הראשית, ושעה שהציגו גרסה ועמדה אחרת, נאלץ הנתבע 5 להודות, לאחר חקירה ממושכת והתערבות בית המשפט, כי הנתבעת 11 הייתה בסוד העניינים. ובלשונו:

"ש. האם הודעת לסונול, כאשר עשית איתם את העיסקה, שאתה חייב לצאפד מיליוני שקלים?
ת. אני הצגתי בפני סונול את כל מה שהייתי צריך להציג, אני חוזר על זה.
השופט: אדוני, תקשיב – אתה עונה לי בתשובה משפטית. אני כרגע לא מעוניין בתשובה משפטית. תענה עובדתית – האם נתת להם את האינפורמציה הזאת שעו"ד שוגול שואל אותך?
ת. כב' בית המשפט, אני הייתי חייב להציג בפני סונול את כל הראיות.
השופט: את זה כבר שמענו. נתת להם את האינפורמציה שאתה חייב?
ת. אם זה מופיע במאזן שלי, אז ודאי שלי.
השופט: אז התשובה היא כן?
ת. כן, בוודאי. סונול קיבלה את כל הניירת שהייתה צריכה לקבל.
השופט: על כל מה שאתה חייב לצאפד?
ת. רק לצאפד? למה רק לצאפד?".

159. אם לא די באמור, אף הנתבע 12 בחקירתו הנגדית לא חלק כי היו ברשותו בזמנים הרלבנטיים דו"חות כספיים של הנתבעות 1-3, ובסעיף 4 להסכם ההקמה אישרה הנתבעת 11, כי קיבלה את כל המידע הדרוש וערכה את כל הבדיקות הדרושות להתקשרות בהסכם ההקמה, כדלקמן:

"הצהרות סונול
סונול מצהירה ומתחייבת בזה כדלקמן:
4.1 כי אין כל מניעה, חוקית, חוזית או אחרת להתקשרותה בהסכם זה ולקיום חיוביה על פיו במלואם.
4.2 כי קיבלה את כל הפרטים והנתונים שביקשה מיפתח תדלוק לקבל לצורך בדיקת ו/או הערכת הזכויות והציוד אותם תעביר יפתח תדלוק לחברה החדשה שתוקם על ידם ובכפוף להצהרות יפתח תדלוק איבי ומוטעי, מצאה אותם מתאימים לצורך התקשרותה עמהם בהסכם זה".

על רקע הצהרה מפורשת זו של הנתבעת 11 בהסכם ההקמה, בדבר בדיקת הזכויות המועברות לנתבעת 10, קשה להלום, כי הנתבעת 11 לא בדקה בדיקה יסודית ומעמיקה את הנתבעות 1-3, לקוחותיהן, זכויותיהן, חוזיהן, מצבן הכספי, דו"חות כספיים ורווחיותן. בהקשר זה ראוי לחזור ולציין, כי בדו"ח הכספי של הנתבעת 3, שעמה התקשרה הנתבעת 11 בהסכם ההקמה, צוין בביאור 8 במפורש , כי בעקבות היתרה הכוללת של 4 ,648,083 ₪, שהועברה על ידי התובעת לנתבעות 1-3 , לפי הסכם האופציה , יש לתובעת אופציה לרכישת שליש ממניות הנתבעות 1-3 , ואילו במקרה של אי מימוש האופציה , תהא ההלוואה צמודה לדולר ארה"ב ונושאת ריבית דולרית , כנהוג בבנק לאומי לישראל בע"מ. עוד צוין בביאור 8 , כי נכון לתאריך הצגת הדוחות הכספיים , טרם מומשה האופציה וטרם תואמו סכומי ההשקעה , אולם קיימת נכונות למימושה בחודשים הקרובים. סכום הרכישה יקבע בין הצדדים בהתאם לתנאי ההסכם.

ואכן, בחקירתו אישר הנתבע 12, אשר אף לגרסתו ניהל את המשא ומתן מטעם הנתבעת 11 משלהי שנת 1996 ועד ליום חתימת הסכם ההקמה, כי הוא קיבל לידיו במהלך המשא ומתן את הדו"חות הכספיים של הנתבעות 1-3.

הנתבע 12 אמנם טען בעדותו, כי לא היה מודע להוראת ביאור 8, ובסיכומיהם הוסיפו הנתבעים 10-15 וטענו, כי הנתבעת 3, שבדו"חות הכספיים שלה הופיע הביאור, לא הייתה חברה פעילה, ואולם, משעה שההתקשרות נעשתה עם הנתבעת 3 כצד ישיר להסכם ההקמה ולאחר שהנתבעת 11 הצהירה כאמור בהסכם ההקמה שהיא קיבלה את כל הפרטים והנתונים שביקשה מ"יפתח תדלוק", קרי מהנתבעת 3, לא ניתן לקבל את גרסת הנתבע 12, כי לא היה מודע להוראות ביאור 8, מה גם שבחקירתו הנגדית של הנתבע 12 (עמוד 385-387 לפרוטוקול) לא נותר הנתבע 12 עוד דבק בגרסה, לפיה לא קרא את תוכן ביאור 8.

160. גם אם תוכן ביאור 8 אינו נוקב בשמה של התובעת ואינו משקף באופן מלא את היקף הזכויות של התובעת וטענותיה, באשר לזכויותיה בנתבעות 1-3, הרי תוכן ביאור 8, שנמצא בדו"חות הכספיים של הנתבעת 3, חריג בתוכנו וניתן היה להניח, כי הנתבעת 11 ביררה מי זה הגורם לגביו ניתנה האופציה, האם מאז עריכת הדו"חות הכספיים הוא מימש את האופציה והאם לחילופין הוחזר לאותו גורם סכום הכסף המגיע לו ואשר הועמד בביאור 8 בדו"חות הכספיים על סך של 4,648,083 ₪.

161. זאת ועוד, לא ניתן גם להתעלם מהוראת סעיף 4.1 להסכם ההקמה, בו הצהירה הנתבעת 11, כי "אין כל מניעה, חוקית, חוזית או אחרת להתקשרותה (של סונול-ב.ט.) בהסכם זה ולקיום חיוביה על פיו במלואם".

אין מחלוקת, כי הסכם ההקמה נוסח על ידי הנתבעת 11 בעזרת יועציה המשפטיים. הנתבעת 11 בחרה, כאמור, שלא ליתן תצהיר עדות ראשית על ידי מי מיועציה המשפטיים, אשר היו מעורבים במשא ומתן ובעריכת הסכם ההקמה, ונמנעה מלהביא גרסתם של אלה, באשר לנסיבות כריתת הסכם ההקמה, המשא ומתן שהתנהל והבדיקות שנעשו על ידם עובר להתקשרות בהסכם ההקמה. הלכה ידועה היא, כי אי הבאת עד רלבנטי יוצרת הנחה לחובת בעל דין שנמנע מלזמן עד לעדות, ולפיה ההימנעות נובעת מן העובדה, שעדותו של העד, אשר לא זומן, לא הייתה תומכת בגרסת בעל הדין שנמנע מזימונו. ראה: ע"א 240/77, שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ, פ"ד לד(1), 701; ע"א 465/88, הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4), 651.

לאור כל האמור, אין מנוס מן המסקנה, כי הנתבעת 11 ידעה היטב את טיב הזכויות והנכסים המועברים לנתבעת 10 במסגרת הסכם ההקמה, לרבות האמור ביחס לתובעת בביאור 8 וביחס לזכויות הנטענות של התובעת באשר לנתבעות 1-3.

הקמת הנתבעת 10- האם פעולה עסקית מסחרית לגיטימית?

162. לכל אורך ניהול ההליך ובסיכומיה טוענת התובעת, כי הקמת הנתבעת 10 מצדה של הנתבעת 11 נועדה אך לצורך הברחת רכושן של הנתבעות 1-3 לתוכה ובשיתוף פעולה מלא עם הנתבעים 4 ו-5, שכן מראשית הדרך לא רצתה הנתבעת 11 את התובעת בקרבתה ובהמשך הדרך אף פעלה לסילוקו של הנתבע 5 ולבסוף אף לסילוקו של הנתבע 4.

בהתאם ובהסתמך על האמור בתצהירו של הנתבע 5, טענה התובעת, כי לצורך התוכנית הכוללת, העבירה הנתבעת 11 לנתבעת 10 את כל נכסי הנתבעות 1-3, וזאת "בנזיד עדשים", תוך שהסבירה לנתבעים 4 ו-5, כי הדבר חיוני לשם הגנה על הנתבעים 1-5 מפני התובעת, ובהמשך אף פעלה להעברת הנכסים לנתבע 4 ו/או לחברות שבשליטתו.

מעבר לעובדה, שלא היה לנתבעות 1-3 חוב אמיתי לנתבעת 11 (טענה שנדחתה על ידי לעיל), טענה התובעת, כי קיימות אינדיקציות, כי הסכם ההקמה היה פיקטיבי ולא היה עסקה כלכלית לגיטימית.

לטעמה של התובעת, מערכת היחסים המיוחדת שהייתה בין הנתבע 13 והנתבע 4, העובדה שהנתבע 5 סולק ונושל במהרה משורות הנתבעת 10 וכן ראיות רבות, המצביעות על כך שהנתבע 4 קיבל תמורה אמיתית עבור נכסי הנתבעות 1-3 בצורה עקיפה במסגרת הנתבעת 10 במהלך השנים, ובפרט במסגרת הסכם 2005, מבססות טענות אלה של התובעת.

163. הנתבעים 1-5 בסיכומיהם הוסיפו וטענו אף הם, כי התמורה שניתנה על ידי הנתבעים 1-5 בהסכם ההקמה עלתה באורח ניכר על חובן של הנתבעות 1-3 לנתבעת 11 ולא שיקפה את שוויה האמיתי של סוכנות שיווק הדלקים. בשונה מעמדת התובעת, טוענים הנתבעים 1-5, כי הוראותיו של ההסכם משקפות אילוץ וכפייה כלכלית, שהופעלו מצדה של הנתבעת 11, אשר במשך שנים התירה לנתבעות 1-3 אשראי גבוה ואיימה על חיסולן של הנתבעות 1-3 על דרך של מכירת דלקים בלא אשראי בלבד, ובאופן שלא הותירה ברירה לנתבעים 1-5, אלא להתקשר בהסכם ההקמה ולאחר שהתובעת לא השלימה את השקעותיה בנתבעות 1-3 עד לסך של 3,300,000$.

164. הנתבעים 10-15 טוענים, כאמור, כי המדובר בעסקה מסחרית לגיטימית, אשר שיקפה את מדיניותה האסטרטגית של הנתבעת 11, לא נבעה מיחסים אישיים, אלא מגובה חובות הנתבעות 1-3 ושווי הסוכנות וכי אין ממש בטענות התובעת והנתבעים 10-15. הנתבעים 10-15 הוסיפו וטענו, כי טענות הנתבעים 10-15, ובפרט טענות התובעת, לא הוכחו כלל, לא כל שכן ברמת ההוכחה הדרושה לביסוס טענות מעין אלה.

165. מניתוח הראיות עולה, כי על אף שאין מחלוקת בדבר יחסים קרובים בין הנתבע 4 והנתבע 13, עלה מעדותו של הנתבע 13 ומעדותם של רו"ח יהושע ביץ' והמבקר מרטין אקר, אשר זומנו לעדות על ידי התובעת, כי היחסים ההדוקים שבין הנתבע 4 והנתבע 13 התהוו בעיקרם רק לאחר ייסודה של הנתבעת 10. זאת ועוד, המשא ומתן שהתנהל בין הנתבעת 11 והנתבעים 1-5, בכל הנוגע להתקשרותם של הנתבעים 1-5 ו-11 בהסכם ההקמה, נוהל מצדה של הנתבעת 11 על ידי הנתבע 12 ולא על ידי הנתבע 13. לפיכך, נראה, כי מערכת היחסים האישית ההדוקה שהייתה לנתבע 4 ולנתבע 13 בשלבים מאוחרים יותר לא השפיעה על נכונות הצדדים להתקשר בהסכם ההקמה ועל הוראותיו. זאת ועוד, לא ניתן גם להתעלם מן העובדה, שהנתבע 13 בחר להציג את מתווה העסקה בפני הדירקטוריון של הנתבעת 11, לצורך קבלת אישור הדירקטוריון להתקשר בעסקה, ובאופן המעיד לכאורה, כי אין המדובר בעסקה שנעשתה במחשכים ומתוך יחסים אישיים, כנטען על ידי התובעת.

166. עוד עלה מעדותם של הנתבעים 12, 13 ו-14, כי עם כניסתו של הנתבע 13 לתפקיד מנכ"ל הנתבעת 1, ראה הנתבע 13 במדיניות הנתבעת 11, אשר העמידה לסוכנים אשראים גבוהים למשך תקופות ארוכות כמעט ללא בטחונות, כמקובל בענף, משום סיכון כלכלי שיש למונעו. על כן, התווה הנתבע 13 מדיניות, שתכליתה הגברת השליטה וההשפעה של הנתבעת 11, באופן שתצומצם מדיניות האשראי הניתן לסוכנים, יוגבר הפיקוח ותוגבר שליטת הנתבעת 11 על סוכנויות הדלק, בין אם על ידי רכישתן באופן מלא ובין אם על דרך של הקמת חברות משותפות, שתהיינה בשליטתה של הנתבעת 11.

בתצהירו ובחקירתו הנגדית (עמוד 326 לפרוטוקול) ציין הנתבע 13, כי עוד לפני התקשרות הנתבעת 11 בהסכם ההקמה ולצד הסכם זה, הקימה הנתבעת 11 את סוכנות ירושלים, בשיתוף עם מר דובי דור, הנתבעת 11 רכשה 51% בסוכנות לישנסקי באזור חיפה והעמקים, הקימה חברה משותפת עם מולצ'ן שפעל באזור אשדוד, אשקלון, קריית גת ועד באר שבע, וכן רכשה הנתבעת 11 את מלוא הזכויות בסוכנות של משפחת שחביץ (בן שח) באזור באר שבע והסביבה, כמו גם רכשה את סוכנות סונול דן מקליאוט וסוכנות "שיבס".

גרסתו זו של הנתבע 13 קיבלה אישוש גם מעדותו של הנתבע 14 (עמוד 399 לפרוטוקול), ונתמכה גם בעדותו של עד התובעת, רו"ח יהושע ביץ', אשר בעדותו אישר, שהקמת הנתבעת 10 כחברה משותפת נבעה מצורך אמיתי, עקב גובה החוב של הנתבעות 1-3, לאחר שהסנקציה של הגבלת מדיניות האשראי לא הקטינה את חוב הנתבעות 1-3 לנתבעת 11 ובהתאם למדיניות הכללית של הנתבעת 11, להקים סוכנויות בהן היא מחזיקה ב-51% ממניות החברה שהוקמה. ובלשונו (עמוד 65 לפרוטוקול):

"ש. אני שואל אם הצורך להקים את סונול כנען היה צורך אמיתי, שתאם את האינטרס של סונול ושל יפתח?
ת. על פניו, זה נראה כך.
ש. באותה תקופה שהקימו את סונול כנען, הייתה מדיניות בסונול לאו דווקא כלפי סונול, כלפי יפתח, אלא הייתה מדיניות גלובאלית ללכת בכיוון של הקמת סוכנויות משותפות שסונול היא הרוב שם, והצד השני 49%, כדי אותו עיקרון לעשות גם ב-4 או 5 סוכנויות אחרות. הייתה גישה, סונול תיתן גג, הסוכנויות יתנו כוח שיווק, וכך תהייה בקשה ושליטה על הפעילות כדי שהחוב לא יגדל. נכון?
ת. בתור שאלה חוזרת, נכון. התשובה לא משתנה.
ש. יפתח, לפני שעשו את האיחוד, הדאיגה את סונול, בגלל שהיא חרגה מהאשראי שלה וזה הלך וטפח, וזה הטריד את סונול נכון?
ת. כן. זה שאלות שחוזרות".

יצוין, כי מדיניות האשראי של הנתבעת 11 וניסיונותיה לצמצם את גובה חובן של הנתבעות 1-3 לנתבעת 11, באמצעות מכירת דלקים במזומן בלבד, החלו, כעולה מעדותו של הנתבע 5, עוד טרם כניסתה של התובעת לתמונה. ובלשונו (עמוד 277 לפרוטוקול):

"ת. ...וכשאני צריך לשלם לסונול במזומן, זאת הדרך היחידה שהייתה לי להביא כסף בזמן מוקדם.
ש. למה סונול מתנים מכירת דלק במזומן?
ת. כיוון שהיא קיצצה את האובליגו באופן חד סטרי.
ש. אתה אומר קיצצה, אני מניח שאתה מתייחס לנתון שאתה קיווית לקבל מסונול כאובליגו?
ת. לאיזה נתון?
ש. קיצצה ממה?
ת. מתנאי האשראי שהיו. היא החליטה יום אחד שהיא רוצה מזומן".

מעדותו של הנתבע 5 עולה, כי בעקבות כך נאלץ הנתבע 5 אישית, עוד טרם ההתקשרות עם התובעת, ליטול הלוואות בשוק האפור, כדי לאפשר את המשך פעילותן של הנתבעות 1-3 עובר להתקשרות הנתבעים 1-5 בהסכם האופציה עם התובעת. מעדותו של הנתבע 5 אף עלה, כי לאחר ההתקשרות בהסכם האופציה עם התובעת הזרימו הנתבעים 1-5 את הכספים שנתקבלו מהתובעת לנתבעת 11.

מן האמור עולה, אפוא, כי ברקע ההתקשרות בהסכם ההקמה עמד חוב של הנתבעות 1-3 לתובעת, ששיעורו עלה על 12,500,000 ₪, כגרסת הנתבע 5, ועל 14,500,000 מיליון ₪, כגרסת הנתבעת 11. כך או כך, חוב משמעותי, אשר גבייתו הייתה מוטלת בספק, על רקע ניסיונות חוזרים ונשנים, שנעשו על ידי הנתבעת 11 לצמצם את החוב, לרבות על דרך של הגבלת מדיניות האשראי, צעדים שאוזכרו אף בעדותו של הנתבע 5, אשר בעטיים פנה הנתבע 5, כאמור, ליטול הלוואות בשוק האפור, ואולם צעדים אלה לא הביאו להפחתת חובן של הנתבעות 1-3 לתובעת.

בהקשר זה יש לזכור, כעולה גם מעדותו של הנתבע 5, כי עצירה חד צדדית ומיידית של מדיניות האשראי מצדה של הנתבעת 11, לא רק שלא היה בה כדי להפחית את גובה החוב, אלא שהיה בה כדי להביא, ככל הנראה, לקריסתן המוחלטת של הנתבעות 1-3, כעולה גם מסיכומי הנתבעים 1-5.

167. מתווה העסקה, שקיבל ביטויו בהסכם ההקמה, התיישב אף עם מדיניות כוללת של הנתבעת 11, לרכוש סוכנויות דלק ו/או זכויות בשיעור של 51% בסוכנויות דלק, הן כדי להגביר את השליטה והפיקוח והן כדי להעלות את רווחי הנתבעת 11, אשר בדרך זו צמצמה את עלות העמלות המשתלמות לסוכנויות הדלק ו/או הותירה בידה עמלות אלה, שכן כעולה מעדותו של הנתבע 14, כי מרבית המרווח, בסדר גודל של 80%, הלך לסוכנויות (עמוד 400 לפרוטוקול), ואילו רכישת סוכנויות וזכויות בעלות בהן עשויה להגדיל את רווחי הנתבעת 11 באורח משמעותי. ובלשונו של הנתבע 13 (עמוד 323 לפרוטוקול):

"ש. אם אתה מחזיק בסוכנות, אתה מרוויח גם את רווחי הסוכנות, נכון?
ת. כן.
ש. אז יש עסקה אחת שאתה מרוויח ממכירת הדלק לסוכנות ועסקה שנייה כבעלים של הסוכנות, אתה מרוויח ממכירה ללקוחות הסופיים. נכון?
ת. פעם אחת זה עסקה שלך, ופעם שנייה אתה מקבל מכוח האחוזים שלך בסוכנות".

168. עוד אציין, כי נימוק נוסף, שעמד בבסיס רצונה של הנתבעת 11 להשתלט על סוכנויות, היה החשש ממעבר הסוכנויות לחברות דלק מתחרות, בעקבות פתיחת שוק הדלק לתחרות. סיבה זו לא מצאה ביטויה בתצהירי הנתבעים 10-15, ואולם, העיד עליה מר מרטין אקר, מבקר הפנים של הנתבעת 11, אשר זומן לעדות על ידי התובעת, בעדותו (עמוד 152 לפרוטוקול):

"ש. זו הייתה תקופה של ראשית תחרות אמיתית בשוק הדלק?
ת. לא בדיוק אמיתית, אבל כאילו.
ש. אז פחדתם שהיא תהייה אמיתי?
ת. פחדו, אבל זה לא היה. אפילו אם יש 5, 6, לכולם יש פרנסה.
ש. בתקופה ההיא, האם נכון לומר שסונול ניסתה לחזק את האחיזה שלה בסוכנויות?
ת. זה היה התחלה של ההתעניינות בזה שסונול רצתה אולי להקים חברת בת משל עצמה להפעיל את התחנות. דיברו על זה. אתה יודע שלסונול יש חברת בת בשם ספרינט-מוטורוס, שהיא מפעילה את תחנות הדלק.
ש. באותה תקופה, או קצת לאחריה, חוץ מתחנות הדלק, הם חששו שהסוכנים יכולים לעבוד עם כל חברת דלק אחרת, והתחילו לחזק את האחיזה שלהם בסוכנויות?
ת. כן. סונול רוצים שלא יהיו הפתעות. זה שהקים את דור היה סוכן של סונול פעם".

169. לנוכח כל האמור, לא ראיתי לקבל את עמדת התובעת, לפיה התקשרות הנתבעת 11 בהסכם ההקמה הייתה מושתתת על יחסים אישיים מיוחדים שנרקמו בין הנתבע 13 והנתבע 4, אשר במסגרתם נרתמה הנתבעת 11 לסייע לנתבעים 1-5 להבריח את רכושם מידי התובעת.

170. רבות נכתב בסיכומי הנתבעים 1-5 ובסיכומי התובעת, ביחס להרחקתו של הנתבע 5 משורותיה של הנתבעת 10, כאשר התובעת הוסיפה וטענה, כאמור, כי ניתן ללמוד גזירה שווה מרצונה של הנתבעת 11 להרחיק את הנתבע 5 משורות הנתבעת 10, לרצונה של הנתבעת 11 לגרום לכך שהתובעת תהא אף היא מחוץ לתמונה.

מהראיות שהובאו, לרבות מעדותם של הנתבע 15, הנתבע 14 ורו"ח יהושע ביץ', עולה, כי אכן משלב הקמת הנתבעת 10 נדחק הנתבע 5 אל מחוץ לשורותיה של הנתבעת 10, למרות היותו בעלים של 24.5% ממניות הנתבעת 10. יחד עם זאת, אינני סבורה, כי ניתן ללמוד מהתנהלות זו, המיוחסת על ידי הנתבע 5 הן לנתבעת 11 והן לנתבע 4, כי בכוונתה של הנתבעת 11 בעת התקשרותה בהסכם ההקמה, הייתה למנוע את מעורבותה של התובעת בנתבעות 1-3 ו/או בנתבעת 10.

בהקשר זה ראוי לציין, כי מלכתחילה, משהתובעת לא מימשה את האופציה שניתנה לה וכספי השקעתה היוו הלוואה שניתנה על ידה לנתבעים 1-5, לא קמה עוד לתובעת הזכות לקבלת מניות בנתבעות 1-3 מכוח הסכם האופציה.

זאת ועוד, עיון בהסכם שנחתם ביום 28/03/89 בין הנתבעת 11 לבין הנתבעת 3 להפעלת תחנת התדלוק של סונול בצפת מעלה, כי בסעיף 17(ד) להסכם נקבע, כי לנתבעת 11 תהא מניית הכרעה בנתבעת 3, אשר תקנה לנתבעת 11 את הזכויות כדלקמן:

"מניית ההכרעה תקנה לבעליה את הזכויות הבאות: לא יוקצו ולא יועברו מניות בחברה ללא הסכמת סונול בכתב ומראש וכן לא ימונו או ישונו מנהלים בחברה ללא הסכמת סונול בכתב ומראש".

הסכמה זו עוגנה, הן בסעיף 5 לתזכיר ההתאגדות של הנתבעת 3 והן בתקנה 71 לתקנות ההתאגדות של הנתבעת 3. מכאן, שהיה על הנתבעים 1-5 להביא לידיעתה ולאישורה של הנתבעת 3 את הסכם האופציה עם התובעת עוד בטרם כניסתם של הנתבעים 1-5 לעסקה, על מנת שהנתבעת 11 תיתן את דעתה אם לאשר את האופציה לכניסת בעל מניות נוסף בחברה.

אין ולא הייתה מחלוקת, כי הנתבעים 1-5 ואף התובעת לא פנו אי פעם לנתבעת 11, בטרם התקשרותם בהסכם האופציה ובטרם הועברו כספי התובעת לנתבעים 1-5, על מנת לקבל את אישורה של התובעת לעסקה שביקשו לגבש במסגרת הסכם האופציה, ופנייה כאמור אף לא נערכה לאחר התקשרות הצדדים בהסכם האופציה ולאחר העברת כספי התובעת לנתבעים 1-5.

בנסיבות אלה, שעה שהתובעת לא מימשה את זכות האופציה ולא הייתה ממילא מוקנית לתובעת הזכות לקבל שליש ממניות הנתבעות 1-3 וממילא הנתבעים 1-5 ו/או היא עצמה לא פנו אי פעם לתובעת לקבלת אישורה לכניסת בעל מניות נוסף לנתבעות 1-3, הרי שלא ברורה הטענה המועלית על ידי התובעת והנתבעים 1-5, ביחס להתנהלות הנתבעת 11 כמי שפעלה להרחקת התובעת מהתמונה. שעה שעל פי הוראות ההסכם, שנקשר בין הנתבעת 11 והנתבעת 3 ביום 28/03/89, עמדה לנתבעת 11 מלכתחילה זכות חוזית, המעוגנת בהסכמים ובמסמכי ההתאגדות של הנתבעת 3, להתנות את העברת המניות של הנתבעת 3 והקצאתן באישורה ובהסכמתה, לא נדרשה הנתבעת 11 ממילא להתקשר בהסכם ההקמה כדי לסכל מהלך זה.

מבנה העסקה שעמד בבסיס הסכם ההקמה

171. עיון בהוראות הסכם ההקמה, שנחתם בין הנתבעת 11 והנתבעים 1-5 ביום 15/09/97, ביחס לתמורה שהתחייבה הנתבעת 11 להעמיד לנתבעים 2-5, מעלה, כי הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה התמורה שניתנה על ידי הנתבעת 11 במסגרת התקשרותה בהסכם ההקמה, כללה את הרכיבים הבאים:

א. הנתבעת 11 תרכוש את המבנים שבתחנות צפת והקישון. לנוכח העובדה, כי תחנות הדלק היו בבעלות הנתבעת 11, התבטאה הרכישה בהחזר השקעות במבנים שנעשו על ידי הנתבעים 1-5. בכל הנוגע לתחנת צפת, תומחר ההחזר על פי חוות דעת שמאית שנערכה לבקשת הנתבעת 11 ושולם בגינה סך של 500,000$, באמצעות זיכוי חשבונה של הנתבעת 3 בנתבעת 11.
ב. רכישת ציוד נוסף בסך של 500,000 ₪ בתוספת מע"מ.
ג. תשלום נוסף, כנגד מיצוי טענות בדבר השקעות והוצאות בתחנות צפת והקישון, בסך של 350,000$, ששולם אף הוא על דרך קיזוז מחובה של הנתבעת 3 לנתבעת 11.
ד. תשלום נוסף לנתבעת 3, בגין דמי ייזום והחזר הוצאות, בסך של 300,000 ₪, כנגד המחאת הזכויות של הנתבעת 3 בגין 5 אחרים להקמת תחנות דלק, לנוכח פעילותה של הנתבעת 3 בייזום תחנות חדשות ולאחר שבהסכם ההקמה נאסר עליה להקים תחנות נוספות.
ה. הנתבעת 11 העמידה שתי הלוואות לנתבעת 3, לצורך סילוק יתרת האשראי המנוצל, הלוואה אחת על סך של 750,000 ₪ והלוואה שנייה על סך של 1,500,000 ₪, וזאת לצורך סילוק יתרת האשראי שהיה פתוח לחובת הנתבעת 3.

172. הן התובעת והן הנתבעים 1-5 טוענים בהרחבה בסיכומיהם, כי הסכם ההקמה נכרת על רקע סגירת אשראי חד צדדית מצדה של הנתבעת 11, מתוך כפייה ואילוץ, ובפועל לא ביטא הסכם ההקמה כלל את שווי הנכסים שהעבירו הנתבעים 1-5 לנתבעת 10, ובפרט בכל הנוגע לשווי הסוכנות ועל רקע היקף הלקוחות ומחזור המכירות של הנתבעות 1-3. טענות אלה הוכחשו על ידי הנתבעים 10-15 מכל וכל.

להלן אדון בטענות אלה אחת לאחת.

173. אין חולק, כי מבחינה רישומית הועמד האובליגו של הנתבעות 1-3, כעולה מדו"ח אשראי אותו צירף הנתבע 12 לתצהירו, על סך של 2,000,000 ₪.

מהראיות שהובאו בפניי, ובפרט מעדותם של הנתבעים 12 ו-13, עלה, כי למשך שנים הונהגה מדיניות אשראי של שוטף+90 והנתבעת 11 נגררה ליתן לנתבעות 1-3 אשראים בקנה מידה גדול, מעבר לסכום המאושר של 2,000,000 ₪ (עמוד 390, 321 לפרוטוקול), כאשר החוב של הנתבעות 1-3 לנתבעת 11 עמד על 12,000,000-15,000,000 ₪.

הגם שהנתבעים 1-5 טוענים בסיכומיהם ובהסתמך על תצהירו של הנתבע 4, כי טרם המשא ומתן לכריתת הסכם ההקמה, איימה הנתבעת 11 לעצור מיידית אשראי של הנתבעות 1-3, הרי כמפורט לעיל ועוד קודם לניהולו של המשא ומתן, לא רוותה הנתבעת 11 נחת מגובה חובן של הנתבעות 1-3 לנתבעת 11 ואף נקטה פעם אחר פעם בצעדים שנועדו להגביל את היקף האשראי, כעולה מעדותו של הנתבע 13 (עמוד 321 לפרוטוקול) ומדבריו של הנתבע 5, אשר ציין, כי בשל קשיים בתזרים המזומנים של הנתבעות 1-3 ומדיניות האשראי של הנתבעת 11, נאלץ עוד טרם ההתקשרות בהסכם ההקמה ליטול הלוואות מהשוק האפור, על מנת לאפשר את פעילותן של הנתבעות 1-3 (עמוד 274 לפרוטוקול).

זאת ועוד, הנתבע 5 אף העיד (עמוד 279 לפרוטוקול), כי יידע את מר ארווינג יאנג, נציג התובעת, במדיניות האשראי של הנתבעת 11, אשר דרשה את הקטנת האובליגו וביצוע תשלומים במזומן.

בסיכומיהם טוענים הנתבעים 1-5, כי מעדותו של הנתבע 12 עולה בבירור, כי הנתבעת 11, בנוסף לעצירת האשראי, איימה, כי ככל שהנתבעים 1-5 לא יסכימו להעברת נכסי הנתבעות 1-3 לנתבעת 10, יילקחו מהן תחנות הדלק שהופעלו על ידן ללא תמורה. לטענת הנתבעים 1-5, בתנאי איומים אלה, נוהל עמם המשא ומתן להקמת הנתבעת 10.

עיון בפרוטוקול עדותו של הנתבע 12 (עמוד 359, 391, 394 לפרוטוקול) מעלה, כי הנתבעים 1-5 לא דקו פורתא בסיכומיהם. אמנם, בעדותו ובמענה לשאלות ישירות שהופנו אליו ציין הנתבע 12, כי על רקע החריגה מתנאי האשראי ועל סמך ההסכם שנקשר בין הנתבעת 11 והנתבעים 1-5 ו/או מי מהם, היוותה החריגה מתנאי האשראי הפרה יסודית של ההסכם והקנתה לנתבעת 11 זכות לבטל את ההסכם וליטול לידיה את תחנות הדלק. ואולם, לא עולה מעדותו של הנתבע 12, בין במפורש ובין במשתמע, כי הנתבעת 11 פעלה על דרך של איומים המיוחסים לה, שיגרה מכתבי דרישה לפינוי התחנה ועוד צעדים, שיש בהם לבסס את הנטען כלפיה. מעדותו של הנתבע 12 עולה במפורש, כי הגם שהנתבעת 11 הייתה מודעת לזכויותיה המשפטיות בעקבות החריגה מתנאי האשראי, לא כך פעלה הנתבעת 11. הנתבעת 11 אמנם נקטה בפעולות להגבלת היקף האשראי וסירבה מעת לעת לספק לנתבעים 1-5 דלק באשראי, לצורך הקטנת החוב וחשיפתה, ואולם, לא נקטה באיומים ובדרישה לפינוי תחנות הדלק, אלא ניהלה משא ומתן ממושך עם הנתבעים 1-5, לקניית נכסי וזכויות הנתבעות 1-3 ולהקמת הנתבעת 10, אשר התמצה בעריכת הסכם ההקמה, שנחתם ביום 15/09/97.

174. כפייה, לרבות כפייה כלכלית, כעולה מסעיף 1 לחוק החוזים, עשויה להקנות עילה לביטול חוזה. ראה: רע"א 7539/98, לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) ; ע"א 1569/93, יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5), 705.

ואולם, בענייננו הלך רוחם של הנתבעים 4 ו-5, נכון למועד המשא ומתן והתקשרותם בהסכם ההקמה, מעיד, כי הם ראו בהסכם ההקמה עסקה מצוינת, שתסייע בידם להגדיל את היקף עסקיהם ואף תניב להם רווחים. ובלשונו של הנתבע 5 (עמוד 224 לפרוטוקול):

"... העברנו את הנכסים שלנו לסונול כנען, בידיעה שהנכסים האלה צריכים להניב פי כמה וכמה מונים תוך תקופה קצרה מאוד".

הלך רוחם זה של הנתבעים 4 ו-5 ועצם העובדה שלא ראו לעתור לביטול הסכם ההקמה מאז חתימתו בשנת 1997 מצביע, כאמור, כי התקשרותם של הנתבעים 4 ו-5 בהסכם ההקמה לא נבעה מחמת כפיה כלכלית ו/או אילוץ. נסיבות המקרה מצביעות, כי לא הוכחו יסודותיה של העילה ואין ולא היה בהתנהלות הנתבעת 11 כלפי הנתבעים 1-5 כדי לבסס את טענות הנתבעים 1-5, בדבר נקיטתם של צעדי כפייה מצדה של הנתבעת 11 במסגרת הליכי המשא ומתן שקדמו לכריתתו של הסכם ההקמה.

קיומו של חוב משמעותי בסדר גודל של 12,000,000-15,000,000 ₪ מצדן של הנתבעות 1-3 לזכות הנתבעת 11 הוכח. מצוקה בתזרים המזומנים של הנתבעות 1-3 הוכחה אף היא, שעה שמנהליה נאלצו ליטול הלוואות בשוק האפור ואף התקשרותם בהסכם ההלוואה עם התובעת לא נולדה, אלא מחמת קשיים תזרימיים אלה.

עוד עלה מן הראיות, כי הצעדים לצמצום האובליגו של הנתבעות 1-3 מצדה של הנתבעת 11 החלו פרק זמן משמעותי בטרם החל המשא ומתן לכריתת הסכם ההקמה ונבעו ממצב הדברים, שעה שהמשך הספקת דלקים לנתבעות 1-3 בלא הגבלת מדיניות האשראי הייתה מביאה להגדלה נוספת של האובליגו, מהלך אותו רשאית התובעת לפי כל קנה מידה להגביל. בכל מקרה, לא ננקטו מצדה של הנתבעת 11 איומים, לא כל שכן איומים מפתיעים, שנועדו לצורך שיפור מעמדה של הנתבעת 11 במשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, וכאמור, לא כל קושי כלכלי או פער באורך הנשימה של הצדדים מקים עילת ביטול מחמת עושק או כפייה. ראה: ע"א 3156/98, יצחק בן ישי נ' אלכס ויינגרטן, פ"ד נה(1), 939.

מעבר לכל האמור לעיל, לא ניתן גם להשתחרר מהרושם, שטענה זו בדבר הכפייה הכלכלית הועלתה על ידי הנתבעים 1-5 ככזו רק במסגרת תצהירי עדותם הראשית של הנתבעים 4 ו-5, שהוגשו על ידם לבית המשפט בשנת 2009. ככל שהיה ממש בטענה זו וההתקשרות עם התובעת לא תאמה את רצונם של הנתבעים 1-5, ניתן להניח, כי הנתבעים 4 ו-5 היו מעלים טענות אלה בשלבים מוקדמים יותר של האירועים, ובפרט משאין חולק, כי למעשה בתקופה הרלבנטית לאירועים נשוא התביעה שוק הדלק היה פתוח לתחרות והיה באפשרותם של הנתבעים 4 ו-5 להתקשר עם חברות דלק אחרות לצורך המשך פעילותם.

חוזה, שנכרת מחמת פגם ברצון, אינו חוזה נפסד, בטל מעיקרו שכמוהו כאין וכאפס, הוא שריר וקיים כל עוד לא בוטל מידי מי שהתקשר בו עקב התנהגות פסולה של הצד האחר, שיש בה כדי לקיים את היסודות שנמנו בסעיף 17 או 18 לחוק החוזים. יתרה מכך, זכות הביטול של חוזה שנכרת מחמת כפייה אינה עומדת לנצח. לפי סעיף 20 לחוק החוזים, ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפייה-תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה.

משהנתבעים 1-5 לא העלו בשום שלב שהוא עד להגשת תצהירי עדותם של הנתבעים 4 ו-5 בשנת 2009 טענה כלשהי, ביחס לתנאי המשא ומתן או ביחס לפגם ברצון, הרי לא ניתן לקבוע, כי התקשרותם של הנתבעים 1-5 בהסכם ההקמה נעשתה מחמת כפייה, אלא דווקא מתוך שקילת תוכנו והבנת משמעותו של ההסכם.

175. הטענה הנוספת, הנטענת על ידי התובעת והנתבעים 1-5, הינה, כי לא ניתנה לנתבעים 1-5 במסגרת הסכם ההקמה תמורה ראויה בעד סוכנות הדלקים של הנתבעות 1-3, אשר מכרה כדי 25,000,000 ליטרים דלק בשנה.

לטענת התובעת והנתבעים 1-5, לא ניתנה תמורה ראויה לשווי הסוכנות של הנתבעות 1-3, שכן הנתבעים 12, 13 ורו"ח של הנתבעת 11, מר אהרוני, הודו, כי סך התמורה ששולמה על ידי הנתבעת 11 עומד על סך של 1,900,000 ₪. זאת ועוד, התובעת והנתבעים 1-5 טוענים, כי אף התמורה הפעוטה שניתנה על פי הסכם ההקמה שולמה בדרך של קיזוז חוב נטען של הנתבעות 1-3 לנתבעת 11, אשר בפועל כוסה ברובו באמצעות המחאת חובות לקוחות הנתבעות 1-3 לנתבעת 11 על ידי ממסרים דחויים וצ'קים דחויים, שמסרו הנתבעים 1-5 לנתבעת 11 עם הקמת הנתבעת 10, ובאופן שלא היה קיים עוד חוב משמעותי לזכות הנתבעת 11.

בהקשר זה נסמכים התובעים והנתבעים 1-5 על דברי עדותו של רו"ח יהושע ביץ', עד התובעת, אשר שימש כרואה חשבון בשורות הנתבעת 11 בזמנים הרלבנטיים לתביעה. בעדותו (עמוד 46 לפרוטוקול) תמחר רו"ח יהושע ביץ' את שווי נכסיהן של הנתבעות 1-3 כדלקמן:

"מדברים על 1,900,000 ₪ עבור התחנות. בהסכם עצמו יש תמורות ישירות שיפתח מביאה או לסונול או לסונול כנען. יש את 1.9 מיליון עבור התחנות, זיכיון הפעלת התחנות. יש 500 ,000$, מעל 2 מיליון ₪ , בגין השקעות במבנה מסחרי בצפת. יש עוד 350 ,000$ לגבי השקעות בציוד, להבדיל מהשקעה בשטח מסחרי. בסיכום גס , אני מעריך בכ-6 מיליון ₪ , את הנכסים הכלולים בהסכם , לא כולל המיכליות. ועוד שווי הסוכנות. הכל יחד 28 מיליון ₪. אם נפחית את החוב הנטען בסך 14 מיליון ₪, נגיע לעודף המגיע ליפתח בסך של כ-14 מיליון ₪ , לא כולל טובות הנאה".

זאת ועוד, הנתבעים 1-5 הוסיפו וטענו בסיכומיהם, כי בפועל, עם הקמת הנתבעת 10 המחו הנתבעות 1-3 את מלוא הממסרים שהיו לנתבעים 1-5 מלקוחותיהם וברשות הנתבעת 11 היו גם כל הצ'קים המעותדים, כך שממילא רוב החוב של הנתבעות 1-3 לנתבעת 11 סולק.

הנתבעים 1-5 טוענים, כי יש לזקוף לחובת הנתבעת 11 את הימנעותה מלהציג מסמכים, שיש בהם כדי ללמד על גובהו האמיתי של החוב לאחר ניכוי הממסרים והתשלומים העתידיים.

176. אין חולק, כי לסוכנות דלקים יש שווי כלכלי, המושתת, בין היתר, על התשואה ומחזור המכירות של הסוכנות ואשר מגולם בעת רכישת הסוכנות, כפי שאישר אף הנתבע 13 בעדותו (עמוד 323 לפרוטוקול). הנתבע 4 ציין בתצהירו, כי שווי סוכנות הנתבעות 1-3 עמד על 28,000,000-40,000,000 ₪, וזאת בהסתמך על מחזור המכירות השנתי ושיעור הרווח לליטר. רו"ח יהושע ביץ', שזומן לעדות מטעם התובעת, התייחס לשווי הסוכנות של הנתבעות 1-3 והעריכה ב-22,500,000 ₪. ובלשונו (עמוד 36-37 לפרוטוקול):

"ת. ... בשום מקום בהסכם לא נאמר ולא הוזכר, שמגיע לקבוצת יפתח שווי עבור פעילות הסוכנות. דבר שאין לו היגיון כלכלי. השווי הזה מורכב משתי שכבות: ראשונה סוכנות שפועלת , יש לה רווחים. בחישוב של שווי הסוכנות , כסוכנות לקונה בשוק החופשי , היא הייתה שווה 15 מיליון ₪ , זה מבוסס על מכירות של 2 מיליון ליטר בחודש בממוצע , על רווח של 9 אגורות לליטר , היוון לפי 8% , תקופת היוון 10 שנים. ברור שמכיוון שיפתח היא 50% מסונול כנען , היא לא צריכה לשלם עבור עצמה. זה בנושא של רווחים מהפעלת סוכנות.
ש. אמרת שיפתח היא 50% מסונול כנען. מאיפה אתה יודע?
ת. קראתי את ההסכם. לפי נוסח ההסכם. המרכיב השני הוא הרווח של חברת הדלק, סונול. מכיוון שהשולט בסוכנות יכול להסית את רכישת הדלקים לכל חברת דלק בשוק , ליפתח בנקודת הזמן שהייתה במחלוקת עם סונול , הייתה אפשרות להציע את הסוכנות לחברות אחרות , שאינן סונול. השווי של הרווחים של סונול בהיוון ל-5 שנים על כמות המכירה של 2 מיליון ליטר לחודש , בהיוון של 8% , הוא 15 מיליון. כלומר , אם נחבר את שני המספרים במינימום של המינימום , אנו מדברים על שווי כולל של 22.5 מיליון ₪. שני המרכיבים יחד.
ש. לא כולל מה שכן שכתוב בהסכם?
ת. כן. זה בנוסף. אני מדבר על מה שלא כלול בהסכם. אני לא מתייחס למה שכלול בהסכם".

177. למקרא מכלול העדויות עולה, כי אכן שווייה של סוכנות בעת מכירתה מגלם ככלל גם רכיב של תשואה ומחזור מכירות. עיון בהוראות הסכם ההקמה, כמו גם בפרוטוקול עדותם של עדי הנתבעים 10-15, מעלה, כי לא ניתנה תמורה בגין שוויה של הסוכנות כסוכנות להפצת דלק במסגרת הסכם ההקמה.

רו"ח גיא אהרוני, רואה החשבון של הנתבעת 11, התייחס ליסוד התמורה בחקירתו וציין כדלקמן (עמוד 94 לפרוטוקול):

"ש. האם במסגרת ה-2 מיליון ₪ שאתה מדבר עליהם, יש רישום ספציפי שאומר סוכנות להפצת דלקים ושמנים באזור הצפון?
ת. אני חושב שהתשלום היה על מספר דברים ביחד, כמה תחנות, כמה נכסים, כמה סוכנים. לדעתי, זה קיבל ביטוי ביחד. זה במסגרת ה-2 מיליון".

אף הנתבע 12 לא ציין בעדותו, כי התמורה ששולמה כללה את שווי הסוכנות. ובלשונו (עמוד 344-345 לפרוטוקול):

"ש. סעיף 12 סייפא להסכם משנת 1997 לרכישת נכסים של יפתח. אנחנו יודעים שמתוך 1.9 מיליון שילמתם 500,000 ₪ עבור ציוד. עבור מה שולם 1.4 מיליון?
ת. עבור השאר, שתי התחנות והמקורות מחוץ לתחנות. הזכויות לתפעול שתי התחנות.
ש. מה עם מיכליות?
ת. זה לא כלול.
ש. מה עם מלאי?
ת. ביום ההעברה קנינו את המלאי.
ש. ה-1.4 בהתאם להסכם כולל גם מיכליות וגם מלאי. הוא כולל גם אי תחרות, תחנות. כל זה מפורט גם בהסכם וגם בתצהירך.
ת. אני לא אמרתי את זה.
ש. אני מפנה אותך לסעיף 30 לתצהירך (מצטט). רשימת לקוחות, כמה כסף מתוך ה-1.4 מיליון היו לקוחות?
ת. אין לי תחשיב. ה-1.4 לא פורט, זה היה משא ומתן וזה מה שסונול הייתה מוכנה לשלם.
ש. אתה לא יכול לקנות חבילה של נכסים בלי לפרט מה. אם קניתם מלאי, למשל, אז הוא נרשם בצורה שונה מאשר רכוש קבוע. ואם קניתם זכויות, יש הבדל אם בגינה יש פחת או לא. אי אפשר להכניס הכל, בהתאם לכללי החשבונאות והוראות מס הכנסה, כחשבונית אחת.
ת. מלאי היה ביום העברה, חשבונית בנפרד למלאי. אנחנו יודעים שאת המלאי קנינו ביום ההעברה. זה לא צריך להיות כתוב.
ש. אני מפנה לסעיף 14.2 להסכם הרכישה (מצטט). ה-1.4 כולל מיכליות, כולל מלאי, כולל אי תחרות, כולל רשימת לקוחות.
ת. לא נכון. לא כולל מלאי ולא כולל מיכליות. לא כתוב שזה ב-1.4, זה בקנייה בנפרד.
ש. אתה יכול להראות לי חשבונית על מיכליות או מלאי?
ת. כל המיכליות היו משועבדות, לא יכולנו לקנות אותן. כשאני הייתי שום מיכלית לא הועברה לסונול.
ש. ואחרי זה?
ת. אני לא יודע. בתקופתי לא הועברה שום מיכלית לסונול, ועל המלאי שילמו כסף.
ש. בסעיף 31 לתצהירך אתה מציין (מצטט). כמה שילמתם עבור תחנות פנימיות?
ת. זה כלול ב-1.4 מיליון.
ש. מדוע לא פירטתם?
ת. עשינו משא ומתן וקנינו את החברה כחבילה. הסכום שסוכם במשא ומתן הוא 1.4 מיליון ₪".

זאת ועוד, הנתבע 13 הודה בעדותו במפורש, כי התמורה ששילמה הנתבעת 11 בגין נכסי הנתבעות 1-3 נקבעה לפי שווי הציוד והמלאי בלבד, בלא התייחסות כלשהי לשווי הסוכנות. ובלשונו (עמוד 319 לפרוטוקול):

"אנחנו לא קנינו סוכנות, קנינו ציוד מלאי, לפי זה נקבע המחיר, בהסכמת המוכרים, ובזה נגמר העניין".

מן המכלול עולה, אפוא, כי התמורה ששולמה על ידי הנתבעת 11 במסגרת הסכם ההקמה, בגין נכסי הנתבעות 1-3, לא כללה תמורה כלשהי בגין שווי הסוכנות ובהתייחס לתשואה למחזור המכירות והכנסות הסוכנות.

178. עם זאת, ככל שהתובעת ו/או הנתבעים 1-5 ביקשו להוכיח את שוויים של הנכסים שנרכשו על ידי הנתבעת 11 מהנתבעות 1-3, לרבות שווי סוכנות הדלקים בהסכם ההקמה של הנתבעת 10, סבורני, כי היה עליהם לעשות כן באמצעות חוות דעת של מומחה. לא ניתן לומר, כי דבריו של רו"ח יהושע ביץ', שנאמרו לפרוטוקול במהלך עדותו כעד מטעם התובעת ואשר אינם מעוגנים במסמכים ומושתתים על פרטים שנחקקו בזיכרונו של העד, בלא כל פירוט, בלבד יכולים להוות חוות דעת של מומחה או תחליף לחוות דעת כאמור.

התובעת ואף הנתבעים 1-5 לא הגישו חוות דעת של מומחה, הערוכה לפי הוראות סעיף 20 לפקודת הראיות, לצורך ביסוס את טענותיהם ביחס לשווי הזכויות שנרכשו מהנתבעות 1-3, הגם שאלה דורשות מומחיות, שאינה נחלתו של בית המשפט, ולא כל שכן בכל הנוגע לשוויים של המקרקעין ומבנה תחנת הדלק בצפת, על פי הוראת סעיף 12 לחוק שמאי מקרקעין, תשס"א-2001.

על כן, לא ניתן על סמך דברי עדותו של הנתבע 5 ועדותו של רו"ח יהושע ביץ', אשר על נסיבות הסכמתו ליתן עדות מטעם התובעת נכתב רבות בסיכומי הנתבעים 10-15, לבסס נתונים כלשהם, הנוגעים לשווי סוכנות הנתבעות 1-3 ולנכסיהן.

למעלה מן הצורך אציין, כי רו"ח יהושע ביץ' בחקירתו הנגדית הודה, כי במסגרת הערכותיו בדבר שווי הסוכנות ונכסיה, לא הביא בחשבון את מערכת היחסים שבין הצדדים, לרבות יכולתה של הנתבעת 11 להשיב לעצמה חלק מהמכירות שהנתבעות 1-3 מכרו ישירות ללקוחות, ובכך להקטין את היקף המכירות של הסוכנות ובהתאם את שווייה (עמוד 39 לפרוטוקול). כן אישר רו"ח יהושע ביץ', כי במסגרת הערכותיו לא גילם את שוויין של הנתבעות 1-3, בהיותן סוכנויות הנמצאות במאבק הישרדות, על רקע קשיים בתזרים המזומנים, על המשמעות הכלכלית הנובעת מכך (עמוד 58, 59 לפרוטוקול), נתונים שבלא ספק יש בהם כדי להשפיע על שוויה של סוכנות דלק.

179. סבורני, כי לא עלה בידי התובעת והנתבעים 1-5 לבסס את הטענה, כי חוב הנתבעות 1-3 לנתבעת 11, ששיעורו עלה על 12,000,000 ₪, גם כעולה מדו"חות כספיים של הנתבעות 1-3 וכן מעדותם של רו"ח יהושע ביץ' והנתבע 5, סולק רובו ככולו, באמצעות צ'קים מעותדים וממסרים דחויים.

טענת הנתבעת והנתבעים 1-5, לפיה סולק החוב באמצעות צ'קים מעותדים וממסרים דחויים, שנמסרו על ידי הנתבעים 1-5 לנתבעת 11 עם ובסמוך מיד לאחר חתימת הסכם ההקמה, לא הוכחה כדבעי. התובעת ו/או הנתבעים 1-5 לא הציגו ולו ראייה אחת, שיש בה כדי לבסס את העברת הצ'קים המעותדים והממסרים הדחויים וסכומם, ובכל מקרה, לא הוצגו על ידם נתונים בדבר גובה הסכומים שנפרעו.

משטענת התובעת והנתבעים 1-5, באשר לפירעון החובות באמצעות צ'קים וממסרים דחויים, הינה "טענת פרעתי" במהותה, רובץ נטל ההוכחה על הנתבעים 1-5 או על התובעת להוכיח טענה זו. טענת התובעת והנתבעים 4 ו-5, בדבר פירעון החוב, מושתתת בעיקרה על עדויותיהם של הנתבעים 4 ו-5, אשר עליהן כשלעצמן לא ניתן להשתית ממצאים, ובכל מקרה, לא הובאה כל עדות נוספת, ובפרט לא מסמכים שיש בהם כדי לתעד את העברות התשלומים וגובה הסכומים שנפרעו.

180. לאחר ששבתי ושקלתי את הראיות ואת טענות הצדדים, סבורני, כי לא עלה בידי התובעת לשלול את הטענה, כי הסכם ההקמה, בו נקשרו הנתבעים 1-5 והנתבעת 11, חרג ממשא ומתן מסחרי חופשי, שהתנהל בין הצדדים ואשר ביטא התקשרות עסקית לגיטימית ובתנאי שוק.

לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי טרם התקשרות הצדדים בהסכם ההקמה, היו לנתבעים 4 ו-5 מניות בנתבעות 1-3, שעמדו, כפי שהוכח, בפני קשיים כלכליים ובתזרים מזומנים שלילי, כאשר כפסע היה בינן ובין פירוק מחוסר סולבנטיות.

המשא ומתן, שקדם להתקשרות הצדדים בהסכם ההקמה ביום 15/09/97, נמשך למעלה מ-7 חודשים. לאחר הקמת הנתבעת 10, חברה המשותפת לנתבעים 4, 5 ו-11, לא היו הנתבעים 1-5 פטורים מחובם לנתבעת 11, ואולם, לנתבעים 4 ו-5 היה 49% מהון המניות בחברה המשותפת, שמאחוריה עמדה הנתבעת 11, חברה בעלת גב כלכלי ומוניטין רב.

בנוסף, העמידה הנתבעת 11 במסגרת הסכם ההקמה לרשות החברה המשותפת, הנתבעת 10, תנאי סחר ואשראי ספקים, בהתאם לתנאים שהיו הנהוגים בין הנתבעת 10 לסוכנויות אחרות וכמפורט בסעיף 5.23 להסכם ההקמה.

עוד יצוין, כי הנתבעת 11 אף הסכימה למסור לנתבעת 10 את תפעול תחנות צפת והקישון לתקופה של 15 שנים וכן אפשרות להארכה נוספת בתנאים שיוסכמו בין הצדדים לאחר תקופה זו, כאשר עובר להתקשרות הצדדים בהסכם ההקמה הוענקה על ידי הנתבעת 11 זכות הפעלה קצרת מועד, שהוארכה מפעם לפעם, כאשר לתחנת הקישון ניתנה זכות הפעלה למשך 3 שנים ואילו לתחנת צפת למשך 6 שנים, ובכל מקרה ועל רקע חריגת הנתבעות 1-3 ממסגרת האשראי, הייתה הנתבעת 11 זכאית לעתור בכל עת לביטול הסכם ההתקשרות שבינה ובין הנתבעים 1-5 ולהשיב לעצמה את תחנות הדלק.

כפי שציין רו"ח יהושע ביץ', עד התובעת, לא ניתן גם להתעלם מכוחו של הנתבע 4 בענף הדלק בצפון הארץ ועל הקושי שהיה לנתבעת 11 בזמנים הרלבנטיים לתביעה לנהל עמו משא ומתן נוקשה (עמוד 60 לפרוטוקול). מכאן, ועל רקע העובדה, שכבר בזמנים הרלבנטיים לניהול המשא ומתן שקדם לחתימת הסכם ההקמה נפתח שוק הדלק לתחרות חופשית, ושעה שלא הייתה מניעה, לטענת הנתבעים 1-5, כי ינהלו משא ומתן עם חברות דלק מתחרות וימכרו את הסוכנות או יעתיקו את פעילותה לחברות דלק אחרות, עולה, כי ההסכם שנקשר בסופו של דבר בין הצדדים אכן היווה הסכם כלכלי לגיטימי ומאוזן, אשר לא הושג מתוך לחצים בלתי הוגנים ו/או מתוך כפייה, שאם לא כן ולו סברו הנתבעים 1-5 בזמן אמת כי אין כדאיות כלכלית בעסקה, חזקה שהנתבעים 4 ו-5, ובעיקר הנתבע 4, אשר מעמדו בשוק הדלק היה ידוע, לא היו מתקשרים בהסכם ההקמה עם הנתבעת 11 במתכונתו.

אוסיף ואציין, כי מסקנה זו נתמכת אף מפסק הדין, ע"מ 705/05 (חיפה), חיים קליאוט בע"מ נ' פקיד שומה חיפה (פרסום נבו), 13/07/11 (להלן: " פסק דין קליאוט"), אשר הוצג על ידי התובעת לנתבע 12 במהלך חקירתו הנגדית. בפסק דין קליאוט צוין, כי הנתבעת 11 שילמה סך של 5,600,000 ₪ עבור פעילות סוכנות קליאוט. על רקע העובדה, כי רו"ח יהושע ביץ' דירג בחקירתו הנגדית (עמוד 36 לפרוטוקול) את גודלן של הסוכנויות והצביע על העובדה, כי סוכנות קליאוט הייתה הסוכנות הגדולה ביותר בסונול, תשלום תמורה כוללת עבור הסוכנות בסך של 5,600,000 ₪, שעה שלא הוכח כי בעת ההתקשרות בהסכם סוכנות קליאוט הייתה בהפרת הסכמי ההפעלה שלה עם סונול וסבלה מקשיים בתזרים המזומנים ומאובליגו בשיעור 12,000,000-15,000,000 ₪ בכל זמן נתון, באופן שאיים לשתק את כל פעילותה, מצביע על כך שהתמורה שניתנה לנתבעים 4 ו-5 בהסכם ההקמה לא חרגה מגדר הסביר והערכת שווי הסוכנות של הנתבעות 1-3, שהועמדה על ידי רו"ח יהושע ביץ' בעצמו בסך של 22,500,000 ₪ במצבה ערב חתימת הסכם ההקמה, אינה סבירה.

181. במסגרת סיכומי התובעת והנתבעים 1-5 טענו התובעת והנתבעים 1-5, כי הנתבעים 10-15, והנתבעת 11 בפרט, לא הציגו מסמכים הנוגעים להתקשרותה של הנתבעת 11 בהסכמים לרכישת סוכנויות אחרות וכן כי הנתבעת 11 העלימה מהתובעת מסמכים. זאת ועוד, התובעת והנתבעים 1-5 אף טענו, כי הנתבעת 11 מנעה מרואי החשבון של הנתבעת 11, רו"ח גיא אהרוני ורו"ח יצחק בן ישר, אשר זומנו על ידי התובעת לעדות, להציג דו"חות כספיים ומסמכים של הנתבעת 11, כפי שאלה נתבקשו על ידי התובעת בעת זימונם למתן עדותם ואשר היה בהם כדי לבסס את טענות התובעת, הן לעניין שווי הסוכנות של הנתבעות 1-3 והן לעניין פירעון חובם של הנתבעים 1-5 לנתבעת 11 לאחר חתימת הסכם ההקמה, באמצעות צ'קים וממסרים דחויים.

בהקשר זה נטען על ידי התובעת, כי בעת זימונם של רואי החשבון לעדות, נתבקשו הם להביא איתם את הדו"חות הכספיים של הנתבעת 11 וכן את טפסי הפחת (טופס יא'). התובעת הוסיפה וציינה, כי לא הסתפקה בשיגור הזימונים, אלא קיימה שיחת ועידה עם רו"ח גיא אהרוני בנוכחות היועץ המשפטי של משרדי רואי חשבון סומך חייקין, עו"ד רועי וולך, והבהירה, כי בדעתה לשאול את רואי החשבון בעדותם על שווי הנכסים שהועברו מהנתבעות 1-3 לנתבעת 11 ורישומם בספרי הנתבעת 11, ולצורך כך נתבקשו רואי החשבון להביא לעדותם את המסמכים המבוקשים.

התובעת הפנתה בסיכומיה לפרוטוקול עדותם של רואי החשבון, ממנו עולה, כי העדים התייצבו למתן עדותם בלא הבאת המסמכים ועדותם התמצתה באמירות כלליות, לפיהן נכסי הנתבעות 1-3 נרשמו בספרי הנהלת החשבונות של הנתבעת 11 בסך של 1,900,000-2,000,000 ₪. ובלשונו של רו"ח גיא אהרוני, אשר התייחס בעדותו לדו"חות הכספיים של הנתבעת 11 (עמוד 95 לפרוטוקול):

"אני יכול להגיד לך מה כתוב בדו"חות הכספיים. אני לא יודע מה כתוב במאזן של סונול. בדו"חות הכספיים רשום רכוש אחר, 2 מיליון ₪ , בביאורים בדו"חות הכספיים לנכס הזה יש פחת בשיעור של 10%. הנכס מבואר בפעילות החשבונאית כזכויות הפעלה או חלוקה של תחנות תדלוק או סוכנות".

182. למותר לציין, כי הנתבעים 10-15 טוענים, כי אין כל יסוד לטענה, לפיה הנתבעת 11 הסתירה מסמכים, והטענה נטענת אך כדי לכסות על מחדליה של התובעת בניהול ההליכים בתיק.

183. בהתייחס למחלוקת זו שבין הצדדים, אין מנוס מלהיזקק להליכים שקדמו לשמיעת ההוכחות.

הגם שתביעת התובעת הוגשה בשנת 1998, פתחה התובעת בחודש ינואר 2009 לראשונה בהליכי גילוי מסמכים והגישה ביום 15/01/09, בעת שהתיק היה בטיפולו של כב' השופט גינת, בקשה לגילוי מסמכים.

במסגרת הבקשה עתרה התובעת להורות לנתבעים 1-10, 15 ו-17-26 להמציא לעיונה את המסמכים הספציפיים הבאים:

א. מלוא הדו"חות הכספיים, המבוקרים והמאושרים על ידי רואה החשבון של כל אחד מהמשיבים לשנים 1996-2009.
ב. כל הסכמי הנאמנות, שנקשרו בהם כל אחד מהמשיבים עם צדדים שלישיים כלשהם, וכל הדיווחים שנשלחו בקשר עם הסכמי נאמנות אלה למס הכנסה.

לאחר שהתיק הועבר לטיפולי במהלך חודש אוקטובר 2010, ניתנה ביום 19/12/10 החלטה, בה נדחתה הבקשה לגילוי ספציפי, במסגרתה צוין, בין היתר:

"4. מעיון בתיק עולה כי בדיון שהתקיים ביום 20/02/08 הורה כב' השופט גינת, שהתיק היה בטיפולו, על השלמת ההליכים המקדמיים בתיק עד לישיבת קדם המשפט שנקבעה ליום 15/05/08. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 15/05/08 נקבעו המועדים להגשת תצהירי עדות ראשית וראיות נוספות, ואלו הוגשו על ידי המבקשת ביום 15/01/09. בקשה זו הוגשה על ידי המבקשת ביום 15/01/09, כ-11 חודשים לאחר שניתנה על ידי ביהמ"ש הוראה בדבר סיום ההליכים המקדמיים וכ-11 שנים לאחר הגשת התובענה.
...
6. סבורני כי היעדר תמיכת הבקשה בתצהיר, כמו גם היעדר פירוט ביחס לזכאותה של המבקשת לעיין בדו"חות הכספיים של כל אחד מהמשיבים בפרק זמן של 14 שנה, ובפרט שנים לאחר התגבשות עילת התובענה הנטענת, הינו פגם היורד לשורש הבקשה.
...
7. לא ניתן גם להתעלם מאופיים של המסמכים המבוקשים. דרישת המבקשת מתמקדת בקבלת דו"חות מס למשך 14 שנים ובטרם הוכחה תביעתה. ברי אפוא כי בבקשת המבקשת יש משום פגיעה קשה בזכות המשיבים לפרטיות ויש בה כדי להביא לחשיפתם של סודות מסחריים, באופן מיותר ובלא שהמבקשת הרימה כאמור את הנטל להצדקת דרישתה.
...
8. ... סבורני כי אין הצדקה לדרוש מהמשיבים את חשיפת מלוא דו"חותיהם הכספיים המלאים ל-14 השנים האחרונות, המביאה בחובה חשיפת כל פועלם הכלכלי בשנים אלו ושעה שאף לטענת המבקשת, הדו"חות האמורים נוצרו לאחר קום עילת התביעה והרלבנטיות שלהם לא הוכחה בבקשת המבקשת".

ערב דיון ההוכחות הראשון, הגישה התובעת בקשה חדשה לזימון 8 עדים, אשר לא הגישו תצהירי עדות ראשית, במסגרתה עתרה, כי העד, מר איתן טננהאוז, מי שהיה גזבר של הנתבעת 11, יחויב להביא עמו לעדות את המסמכים הבאים:

"(1) תדפיסים ממערכות המידע של סונול לשנים 1994-1997 ובהם פירוט המכירות במהלך התקופה הנ"ל של סונול ל-סוכנות למכירות דלקים ושמנים אשר הייתה שייכת לקבוצת יפתח (הנתבעות מס' 1-3 בתיק זה) וזאת תוך פירוט הכמויות של בנזין, סולר ושמנים אשר נמכרו לסוכנות במהלך התקופה הנ"ל.
2. תדפיסים ממערכות המידע של סונול ובהם פירוט המכירות של סונול לקבוצת יפתח (הנתבעות מס' 1-3 בתיק זה) אשר נעשו מחוץ לתחנות התדלוק אשר הופעלו על ידי הנתבעות מס' 1-3 בתיק זה, וזאת במהלך השנים 1994-1997.
3. תדפיסים ממערכות המידע של סונול ובהם פירוט המכירות של סונול לכנען אשר נעשו מחוץ לתחנות התדלוק במהלך השנים 1997-2005 תוך פירוט המכירות של בנזין, סולר ושמנים.
4. תדפיסים ממערכות המידע של סונול המפרטים את ההתחשבנות בין סונול ובין הנתבעות מס' 1-3 במהלך השנים 1995-2005.
5. תדפיסים ממערכות המידע של סונול בהם נרשמו הנכסים אשר נרכשו ונתקבלו על ידי סונול מן הנתבעות 1-3 בתיק זה.
6. מלוא הדו"חות הכספיים של כנען לשנים 1997-2005 ועד בכלל.
7. תדפיסים ממערכות המידע של כנען המפרטים את סכומי הדיבידנדים שחולקו לבעלי המניות במהלך השנים 1998-2005.
8. תדפיסים ממערכות המידע של כנען המתייחסים לחברת צ.א.מ.א. הובלת דלק בע"מ במהלך כל אחת מן השנים 1997-2005.
9. תדפיסים ממערכות המידע של כנען המתייחסים לישיעהו איבי (הנתבע מס' 4) במהלך כל אחת מן השנים 1997-2005.
10. הסכם החכירה בין סונול לבין מי מן הנתבעות 1-3 ו/או בעלי מניותיהן המתייחס לתחנת הדלק בצפת".

בקשת התובעת נעתרה חלקית, במובן זה שבקשת התובעת לזימון העדים הנוספים נעתרה, אך לצד זאת נדחתה בקשת התובעת לגילו מסמכים באמצעות העד, מר איתן טננהאוז, תוך שנקבע בהחלטה מיום 14/02/11 כדלקמן:

"7. ... לא ניתן להעלות על הדעת כי מי שאיחר את המועד הקבוע בתקנות לגילוי ועיון מסמכים, יוכל באמצעות השימוש בתקנה 178א' ובאצטלה של הזמנת עד, להשיג ולהציג מסמכים. בכך ירוקנו מתוכן ההוראות הנוגעות לעמידה במועדים הקבועים בתקנות, הדנות בהליכי גילוי ועיון במסמכים.
...
9. ... המבקשת לא פירטה בבקשה ואף לא בתצהיר שתומך בבקשה, באיזה אופן עשויים המסמכים המבוקשים לשפוך אור על השאלות השנויות במחלוקת, לתרום לגילוי האמת ו/או בדבר הרלבנטיות של המסמכים. בהיעדר פירוט, ולנוכח היקף המסמכים המבוקשים, אין מנוס מהמסקנה כי הבקשה, לא כל שכן במתכונתה, היא מסע דייג פסול שננקט על ידי המבקשת, וזאת גם בהחלת מבחן רלבנטיות רחב וגמיש ככל שניתן להעלות על הדעת.
...
11. גם בגישה ליבראלית ביותר, שאינה רואה בפרוצדורה חזות הכול ואשר מביאה בחשבון שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק, לא ניתן לאפשר למבקשת בשלב זה לשבש את ניהולו של המשפט כולו, על דרך ניהולו של מסע דייג חסר תקדים במועד הקבוע לשמיעת הראיות, ושעה שהמבקשת כאמור לא הבהירה מדוע לא עתרה להשלמת הליכי הגילוי במסגרת ההליכים המקדמיים שניהלה או שאמורה הייתה לנהל במהלך למעלה מ-12 שנים שתביעה זו הינה תלויה ועומדת. כמו כן, לא הצביעה המבקשת על הרלבנטיות של המסמכים המבוקשים, ועל רקע היקפם עולה בבירור כי המדובר במסע דייג פסול, דרישת המבקשת אינה מידתית ויש בה כדי להכביד על המשיבה 11 הרבה מעל לצורך.
12. לאור האמור, לא ראיתי כי יש מקום להורות למר איתן טננהאוז, גזבר ומנהל סיכונים של המשיבה 11, להביא עמו לעדות לדיון את כל המסמכים שפורטו בבקשה".

לאחר שנדחתה בקשת התובעת בהחלטה מיום 14/02/11, פנתה התובעת לבית המשפט פעם נוספת, והפעם בבקשה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 14/02/11.

בהחלטה מיום 27/03/11 נדחתה הבקשה לעיון חוזר וצוין, בין היתר:

"1. אין בבקשה פירוט שינוי נסיבות, שיש בו כדי להצדיק עיון מחודש, שעה שבקשה לעיון חוזר אינה יכולה להוות תחליף להליך ערעורי.
2. יתר על כן, מהבקשה לעיון חוזר עולה, כי המסמכים המבוקשים מתייחסים לאירועים שהתרחשו לפני שנים רבות, ולא הייתה אפוא מניעה מהתובעת לדרוש את הצגת המסמכים מהנתבעת 11 במסגרת הליכים מקדמיים, ושעה שהתיק תלוי ועומד במשך למעלה מ-10 שנים והתובעת ניהלה הליכי עיקול כנגד הנתבעים 1-5 וב"כ מונה ככונס נכסים על נכסיהן של הנתבעות 1-3".

סבורני, כי ההחלטות שניתנו מדברות בעד עצמן והן רלבנטיות אף לטענות המועלות על ידי התובעת והנתבעים 1-5 בסיכומיהם.

184. זאת ועוד, אין גם חולק, כי בסופו של יום ולאחר השלמת חקירתם של רואי החשבון, מסר ב"כ הנתבעת 11, עו"ד ניר גלעד ז"ל, לב"כ הצדדים את הדו"חות הכספיים של הנתבעת 10 לשנים 1997-2002, דו"ח החקירה של רו"ח ברלב וכן כתבי שיפוי שניתנו לנתבעים 12 ו-14 על ידי הנתבעת 11.

185. בזהירות סבירה ניתן להניח, כי ככל שהיה במסמכים שנמסרו כדי לבסס את עמדת התובעת והנתבעים 1-5 ו/או להצדיק זימון נוסף של רואי החשבון לעדות או זימונם של עדים נוספים משורות הנתבעת 11 (שעה שבקשת התובעת לזמן 8 עדים משורות הנתבעת 11, ובכלל זה הגזבר איתן טננהאוז, נעתרה), לא הייתה התובעת נרתעת מלעמוד על זכויותיה גם בהקשר זה.

לנוכח כל האמור סבורני, כי לא ניתן לזקוף לחובת הנתבעים 10-15 הסתרת מסמכים מצדה של הנתבעת 11 בניהול הגנתה.

טענת התובעת למתן תמורה נדחית בגין נכסי הנתבעות 1-3

186. התובעת והן הנתבעים 1-5 טענו בסיכומיהם, כי בעת התקשרות הצדדים בהסכם ההקמה, התחייבה הנתבעת 11 ליתן לנתבעים 4 ו-5, ובעיקר לנתבע 4, תמורה אמיתית לנכסי הנתבעות 1-3, וזאת שלא במסגרת הסכם ההקמה, אלא בשלב מאוחר יותר.

התובעת והנתבעים 1-5 טוענים, כי הן העובדה שהנתבעת 11 נאותה לשחרר את השעבוד על ביתו של הנתבע 5 בצפת והן הוראות הסכם 2005, במסגרתו שולם לנתבע 4 ולקבוצת יפתח סך של 15,000,000 ₪ בתוספת מע"מ, כאשר תמורת מניותיו בנתבעת 10 קיבל הנתבע 4 סך של 55,000,000 ₪, מאששות את טענתם.

187. הנתבעת 11 טענה, כאמור, כי אירועים מאוחרים אלה אינם נכללים בכתב התביעה, לא כל שכן בכתב התביעה המתוקן, ועל כן מהווים הרחבת חזית. יתר על כן, טענה הנתבעת 11, כי אין שחר בטענות אלה של התובעת והנתבעים 1-5.

188. מעדותם של הנתבע 5 והנתבעת 23, אשר לא עמדו במחלוקת, עלה, כי בשנת 1987/1988 שועבד ביתו של הנתבע 5 בצפת, אשר לא שימש למגוריו, לנתבעת 11. עוד עלה מהעדויות, כי בשנת 1998 הטילה התובעת, במסגרת העיקולים הזמניים שהטילה, עיקול על הבית בצפת. אין גם חולק, כי אשתו של הנתבע 5, הגב' מלכה מוטעי, אשר שכרה את שירותיה של הנתבעת 23, הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי בנצרת כנגד הנתבע 5, בדרישה להצהיר, כי מחצית מן הרכוש המשותף לה ולנתבע 5, לרבות הבית, שייכים לה. בהיעדר התנגדות של הנתבע 5, ניתן בבית המשפט פסק דין כמבוקש.

מהראיות עלה, כי בהסתמך על השעבוד של הנתבעת 11, מונתה הנתבעת 23 ככונסת נכסים על הבית מטעם הנתבעת 11 ובמסגרת תפקידה ככונסת נכסים של הבית בצפת, מכרה הנתבעת 23 את הבית בהסכמת הנתבעת 11 לרעייתו של הנתבע 5, הגב' מלכה מוטעי, בלא שנעשה מצדה תשלום כלשהו. זאת מעוד, מן העדויות עלה, כי בנוסף, שולם לנתבע 5 ו/או לרעייתו, הגב' מלכה מוטעי, תשלום של כ-100,000$ כהחזר חלקי בגין השקעות הנתבע 5 בנתבעת 10, וזאת באמצעות המחאה שהועברה על ידי הנתבעת 23.

יצוין, כי הנתבע 4 בעדותו (עמוד 28-29 לפרוטוקול) ציין, כי תשלום הסך 100,000$ שולם על ידי הנתבעת 11, ואולם הוחזר על ידו.

לצורך הדיון בשווי נכסי הנתבעות 1-3 ולצורך הדיון בטענת התובעת, כי התמורה לנכסי הנתבעות 1-3 לא מוצתה בהסכם הקמת הנתבעת 10, תשתית עובדתית זו, אשר הנתבעים 10-15 לא חלקו עליה בראיות, אינה מהווה הרחבת חזית, כמפורט בסעיפים 124-132 לפסק הדין. אקדים ואציין, כי הדברים מתייחסים אף בכל הנוגע לטענת התובעת, ביחס להסכם מיום 20/06/05, אשר תידון בהמשך.

יחד עם זאת וחרף העובדה, כי התשתית העובדתית הנוגעת לביתו של הנתבע 5 לא נסתרה, סבורני, כי אין די באמור כדי לבסס את טענת התובעת, כי הסכם ההקמה היה פיקטיבי או כי הובטחה לנתבעים 1-5 ו/או מי מהם תמורה מאוחרת תמורת נכסי הנתבעות 1-3.

לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי מסיכומי הנתבע 5 עלה במפורש, כי התגמול הנוגע לשחרור הבית בצפת והתשלום של 100,000$ נעשה, לטענת הנתבע 5 עצמו, לצורך נישולו ומידורו מעסקי הנתבעת 10 ולא בתמורה לשווי נכסי הנתבעות 1-3, שהועברו לנתבעת 10. אכן, הנתבעת 23 העידה בהקשר זה כדלקמן (עמוד 262 לפרוטוקול):

"כן. כי אני ראיתי אדם, אלי מוטעי, שיותר מזה הוא כבר לא יקבל. מהבחינה הזאת, אני ראיתי, שראיתי את ההיגיון שהם נפטרים ממנו עם הבית שלו ועם עוד 100,000 דולר".

זאת ועוד, אף הנתבע 4 העיד (עמוד 28-29 לפרוטוקול), כי התשלום של 100,000$, ששולם לנתבע 5 ו/או לרעייתו, שולם מכיסו של הנתבע 4 לנתבעת 11 ואחר כך שולם על ידה לנתבע 5, וזאת בגין מניותיו בנתבעת 10. ואכן, דברים אלה מתיישבים עם הסכם פירוק השיתוף שנחתם על ידי הנתבעים 4 ו-5 ביום 17/12/99, אשר התייחסות אליו נפקדה מתצהירי הנתבע 5 ועל פיו התחייב הנתבע 5 בתמורה ל-100,000$ למכור לנתבע 4 את מניותיו ולהעביר אליו את כל זכויותיו לסילוק סופי ומוחלט של כל טענות או דרישות הצדדים.

189. התובעת טענה, כאמור, בסיכומיה, כי על רקע התמורה הכספית שקיבל הנתבע 4 בתמורה למניותיו בנתבעת 10, במסגרת ההסכם מיום 20/06/05, שנקשר על ידו עם הנתבעת 11, ולאור גם הוראות סעיפים 15 ו-16 להסכם, עולה בבירור, כי במסגרת הסכם זה ניתנה לנתבע 4 התמורה האמיתית בגין הקמת הנתבעת 10, אשר לא מצאה ביטויה בהסכם ההקמה. בהקשר זה מפנה התובעת להוראת סעיף 15.1, הקובע כדלקמן:

"למעט דרישות הצדדים האחד כלפי השני לקיום התחייבויותיהם עפ"י הסכם זה ונספחיו, אין ולא יהיו לצדדים כל תביעות ו/או טענות ו/או דרישות נוספות זה כלפי זה בקשר למערכת היחסים העסקית מסחרית שהתקיימה ביניהם עד למועד הקובע. הויתור על טענות הניתן כאמור לקבוצת יפתח יחול גם על איבי באופן אישי וכן על כל עובדי קבוצת יפתח ואלה הפועלים מכוחה. היה ומכל סיבה שהיא תוגש תביעה כנגד סונול ו/או חברה בת שלה ו/או החברה (להלן: "קבוצת סונול") , ע"י מי מעובדי קבוצת יפתח או הפועלים מכוחה , תשפה קבוצת יפתח את סונול וזאת לאחר שסונול התגוננה כראוי כנגד התביעה ושיתפה את קבוצת יפתח בהליכי ההתגוננות בגין כל סכום אשר תחויב סונול לשלם בפסק דין שלא עוכב ביצועו , לאותם תובעים , ובגין כל הוצאה אשר תיגרם להם בקשר עם תביעה כאמור. היה ותוגש תביעה ע"י מי מעובדי ו/או בעלי השליטה בקבוצת סונול , למעט החברה , כנגד איבי ו/או קבוצת יפתח , בגין פעולות החברה ו/או פעולות איבי במסגרת החברה , תשפה סונול את איבי ו/או את קבוצת יפתח בגין כל תשלום ו/או הוצאה שייגרמו למי מהם.
הצדדים מתחייבים שלא לפעול האחד כנגד האינטרסים של השני בכל הקשור לשימוש במידע שהגיע אליהם בתוקף פעילותם המשותפת בחברה וכן לא יעשו שימוש, האחד כנגד השני , בכל מידע ו/או מסמך אשר הגיע לידיהם במהלך פעילותם העסקית המשותפת , לרבות כנגד עובדיהם והפועלים מכוחם".

כן מפנה התובעת להוראת סעיף 16(1), הקובע כדלקמן:

"איבי וקבוצת יפתח מאשרים ומתחייבים, כי למעט התמורה עפ"י הסכם זה , לא יהיו זכאים לכל תשלום נוסף מקבוצת סונול , מכל סיבה שהיא , והם יהיו מנועים מלהשתמש בכל מסמך הנמצא ברשותם או ברשות מי מהם , ואשר נימסר להם ע"י קבוצת סונול ו/או מי מטעמה , בזמן מהזמנים , אשר יש בו התחייבות של קבוצת סונול כלפי איבי ו/או קבוצת יפתח, לצורך העלאת טענות ו/או דרישות ו/או תביעות כנגד קבוצת סונול ו/או החברה".

לאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים, סבורני, כי לא עלה בידי התובעת לבסס את הטענה העובדתית, לפיה ההסכם מיום 20/06/05 מגלם תמורה עתידית, שהתחייבה הנתבעת 11 ליתן לנתבע 4 עבור הקמת הנתבעת 10, זאת לא כל שכן על רקע נטל הראיות הנדרש לצורך ביסוס טענה זו.

בית המשפט העליון, בע"א 8482/01, בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אילנה סנדובסקי, פ"ד נז(5), 776 (להלן: "פסק דין סנדובסקי"), התייחס לנטל הראייה הנדרש בהאשמות בעלות גוון פלילי, בציינו כדלקמן:

"אשר למידת ההוכחה, שאלה זו איננה חד-משמעית. מידת ההוכחה נגזרת מסוג ההליך המתקיים , ממהות העניין ומהטענות שיש להוכיח. בפסיקה מסתמנות גישות שונות לשאלה זו. יש הסוברים כי '...הצד , שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית , חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים' (השופט בך בע"א 475/81 זיקרי נ' 'כלל' חברה לביטוח בע"מ [1] , בעמ' 598). כך למשל כאשר מדובר במעשי מירמה (שם [1] , בעמ' 599). באותו עניין עצמו ננקטה עמדה שונה על-ידי השופט ברק , שסבר כי יש להימנע מיצירת מידת הוכחה שלישית , המצויה בין זו האזרחית לזו הפלילית. לשיטתו , קיימות שתי מידות הוכחה בלבד , אזרחית ופלילית , אם כי כמות הראיות שיהא בה כדי לספק את המידה הדרושה , עשויה להשתנות על-פי מהות הנושא (שם [1] , בעמ' 606). לצורך ביטול הענקות מכוח סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 נקבע כי על נאמן המבקש לבטל הענקה הנטל להוכיח את היסודות העובדתיים של הסעיף, לרבות אלה השליליים, ולעניין זה כמות ההוכחה המוטלת עליו קטנה היא (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר [2], בעמ' 950). במקרה אחר קבע השופט טירקל כי על הטוען לאי-חוקיות מוטל נטל הוכחה מוגבר. חברי ההרכב האחרים נמנעו מלחוות דעה בסוגיה זו".

הלכה, בדבר רף ההוכחה הנדרש בטענות בעלות גוון פלילי, עוגנה גם בע"א 6465/93, אליהו כהן נ' יוסף לנגרמן ואח' (פרסום נבו), 20/07/95, שם נקבע כדלקמן:

"המערער טען לביצועם של מעשי זיוף והונאה, לרבות החתמת דודו המנוח על מסמך, כאשר הדוד היה במצב רפואי קשה בעקבות שבץ מוחי. על כך גם ביקש לבסס טענותיו בענין זכויות מול טענות שותפיו, ועל יסוד טענתו גם ביקש לקעקע אחדות ממסקנותיו של הבורר.
לאור אופי ומהות טענותיו היה המערער בגדר המוציא מחברו. הנטל הראייתי רבץ עליו, וזאת כמובן על פי מאזן ההסתברות כמקובל בהליך אזרחי. אולם בתוך טענותיו היו גם טענות המרמה וההונאה, אותן כיוון נגד המשיבים. לגבי טענות מסוג זה אמר השופט ברנזון בע"א 292/64 (כהן נ' אשד, פד"י יט(1) 414, 416):
'טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור'.
גם השופט בך התייחס לשאלת מידת ההוכחה בדבריו בע"א 475/81 (זיקרי נ' כלל, פד"י מ(1) 589, 603), מקום בו הפנה לדבריו הנ"ל של השופט ברנזון והוסיף:
'באותה רוח נפסק במשפטים, שנושאם תרמית (359/70, 293/70, 69/75,) בעמ' 209- 210, 216- 217 וע"א 365/79, 369 (7), בעמ' 711.
אמנם, בחלק מאותם פסקי דין מנוסח הכלל בנוסח גורף, היינו, שחל הוא על כל משפט אזרחי שבו 'צד מעלה כלפי צד שכנגד טענות מרמה' (ראה לדוגמה, את פסק דינו של השופט י' כהן, כתוארו אז, בע"א 369/79, 365/79 הנ"ל, בעמ' 711).
אולם, הלכה למעשה יושם הכלל אך ורק במקרים, התואמים את העקרונות המתוארים לעיל, היינו, כאשר נטל ההוכחה רבץ על הצד אשר טען אותה טענה'.
גישה זו מקובלת עלי. הטוען במשפט אזרחי למעשה מרמה והונאה, היינו, לביצוען של עבירות פליליות, אמנם אינו חייב להוכיח טענתו מעל לכל ספק סביר. אולם כדברי השופט ברנזון תדרש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר במשפט אזרחי רגיל".

וראה גם: ע"א 8308/00,8393/00, מי גולן אנרגיות רוח נ' כור מתכת (פרסום נבו), 11/05/03 ; ע"א (תל אביב) 3004/07, ניסקו עיצובים 2001 בע"מ נ' א.ט.לסרי תעשיות 1992 בע"מ (פרסום נבו), 10/08/11.

ראשית אציין, כי הגם שהנתבע 4 ראה להעלות בתצהיר עדותו הראשית גרסה שונה בתכלית מזו שמצאה ביטויה בכתב ההגנה ותוך שיתוף פעולה עם התובעת, על רקע ההסדר שהושג בינו ובין התובעת, והעלה במסגרת תצהירו טענות רבות וקשות כנגד הנתבעת 11, בכל הנוגע להסכם מיום 20/06/05 ולזכויות שהגיעו לידו מכוחו, לא נטען בתצהירו הארוך והמפורט של הנתבע 4, בהתייחס להסכם מיום 20/06/05, כי ההסכם גילם תמורה מאוחרת להסכם ההקמה, ולא תמך בתצהירו בטענה זו, הנטענת על ידי התובעת בסיכומיה.

זאת ועוד, מקריאת הוראות ההסכם מיום 20/06/05 עולה, כי ההסכם נועד לסיים את מכלול היחסים ארוכי השנים שהתנהלו בין הנתבע 4 וחברות שבשליטתו ובין הנתבעת 11.

סבורני, כי על רקע תכלית זו, יש לקרוא את הוראות הסעיפים, אליהן הפנתה התובעת בסיכומיה, ומכאן שאין בהוראות אלה כשלעצמן לבסס את טענת התובעת, לעניין התחייבות שניתנה על ידי הנתבעת 11 במסגרת הסכם ההקמה למתן תמורה עתידית שתשולם לנתבעים 1-5 ו/או למי מהם, בגין זכויותיהם בנתבעות 1-3.

טענות התובעת, לעניין התחייבות למתן תמורה עתידית, נסתרו אף בעדותם של הנתבעים 12 ו-14, כאשר הנתבע 12 ניהל את המשא ומתן מטעם הנתבעת 11, בכל הנוגע להסכם ההקמה, והעיד (עמוד 345 לפרוטוקול) כדלקמן:

"ש. היה לכם הסכם עם שייקה איבי, שהוא יקבל את השווי האמיתי של הסוכנות במועד מאוחר יותר. ידעת על הסכם כזה?
ת. לא היה הסכם כזה. מה שאתה אומר ורומז, שהיה פה רמאות של הרבה מאוד אנשים. לא היה ולא נברא. הייתי אז בחברה, מעבר לזה שאם זה היה, זה היה אמור לעבור דרכי. את ה-1.4 אני ניהלתי את המשא ומתן ולא נוהל שום משא ומתן עם שייקה איבי מעבר לזה".

ובהמשך (עמוד 396-397 לפרוטוקול):

"הטענה הזאת נראית לי בכלל מוזרה. אני עזבתי בשנת 1999, נתן להב עזב שנה אחריי, ומשה ארז שנה או שנתיים לאחר מכן. היום הטענה שבשנת 2005, 3 שנים לאחר מכן, המנכ"ל החדש ראה שיש הסכמים לא חוקיים ועדיין יישם אותם. הוא מנכ"ל בר דעת, אם הוא היה עושה את ההסכם הזה הוא היה הולך לכלא. אני הייתי מנכ"ל תדיראן, אם אני הייתי מקבל הסכם כזה מקודמי, הייתי הולך איתו למשטרה".

דברים ברוח זו מצאו ביטויים גם בעדותו של הנתבע 14, אשר היה מנהל בנתבעת 10 מטעם הנתבעת 11 והעיד כדלקמן (עמוד 438 לפרוטוקול):

"ש. נטען בחקירה של עו"ד שוגול, וגם בחקירות קודמות, שמעבר להסכם ההקמה הזה, היו הסכמים בעל פה, שפרט לסכומים שישלמו עבור הפעילות של יפתח, בבוא הזמן בעתיד שייקה יקבל עוד סכום נכבד, במידה והשותפות הזאת תפורק בעתיד. ידוע לך?
ת. לא. ידוע לי הסכם ההקמה והסכם ההלוואה.
ש. היית מנהל בסונול כנען. כמנהל בסונול כנען, האם אתה מאשר טענות, שחוץ מהסכם ההקמה, הבטיחו לו סכומים אדירים בעתיד, אם החבילה תתפרק?
ת. לא. לא ידוע לי דבר כזה, ואני גם חושב שזה לא נעשה.
ש. במידה והייתה מעין הסכמה כזאת, זה צריך היה לעבור את כל הנהלת סונול, או שאפשר היה לעשות את זה בין שני אנשים?
ת. אי אפשר לעשות את זה במחבואים בין שני אנשים. סונול שייכת לקבוצת גרנית, זה חברה שנסחרת בבורסה. מה שמדברים פה זה על תקן פלילי בריבוע. אני לא מעלה על דעתי, שדבר כזה היה עובר בסונול".

מעבר לעובדה, שלא עלה בידי התובעת לבסס בראיות את טענותיה, בדבר התמורה העתידית המגולמת בהסכם מיום 20/06/05, אין אף היגיון בצידה של טענה זו והיא אף אינה סבירה, על רקע מספר הגורמים שהיו מעורבים אצל הנתבעת 11 במשא ומתן ובחתימת הסכם ההקמה ואשר כללו מנהלים שונים בנתבעת 11 (הנתבעים 12 ו-13), רואי חשבון, רו"ח יהושע ביץ', מחלקה כלכלית, וועדות אשראי, מבקר פנים ומועצת מנהלים של החברה. קשה להעלות על הדעת, כי כל הגופים הללו היו שותפים לקנוניה הנטענת ו/או כי לא היו ערים לה בזמן אמת ועדו יותר קשה לקבל את הטענה, כי בשנת 2005, כאשר הגורמים המעורבים בהתקשרות בהסכם ההקמה לא שימשו עוד בתפקידם בנתבעת 11, מנהליה של הנתבעת 11 יפעלו על סמך התחייבויות בלתי חוקיות שנטלו על עצמם קודמיהם. לאור כל האמור, לא ראיתי, אפוא, לקבל את טענת התובעת, לפיה ניתנה לנתבעים 4 ו/או 5 התחייבות במסגרת הסכם ההקמה, למתן תמורה עתידית נוספת בגין נכסי הנתבעות 1-3.

הסכם הקמת הנתבעת 10, האם מהווה הברחת נכסים?

190. על רקע הנתונים העובדתיים שנקבעו לעיל, לפיהם נקשרה הנתבעת 11 בהסכם ההקמה כשלנתבעות 1-3 חוב בשיעור שאינו נופל מ-12,000,000 ₪ לנתבעת 11 והסכם ההקמה מגלם הסכם כלכלי לגיטימי, שנקשר בין הנתבעת 11 והנתבעים 1-5 ובמסגרתו הושקעו בהקמת הנתבעת 10 נכסי הנתבעות 1-3, אדון בטענות התובעת להברחת נכסים.

במאמר מוסגר יצוין, כי פועל יוצא מהתשתית העובדתית שנקבעה לעיל בפסק הדין ומקביעות פסק הדין שלעיל, כי מתייתר הדיון בטענות התובעת, בכל הנוגע להסכם למראית עין וטענות בדבר אותות מרמה שפורטו בסיכומי התובעת.

191. התובעת טוענת בסיכומיה, כי העברת נכסי הנתבעות 1-3 במסגרת הסכם ההקמה של הנתבעת 10, אשר מאוחר יותר הועברו לחברות נוספות שבשליטת הנתבעת 11 ו/או הנתבע 4, מהווה ניסיון להבריח את נכסי הנתבעות 1-3 מהתובעת, תוך העדפת ענייניה של הנתבעת 11, ומצדיקה את חיוב החברות שאליהן הוברח הרכוש, את בעלי המניות ו/או את אנשי הקש וכן את הדירקטורים ואת נושאי המשרה בחברות שאליהן הוברח הרכוש בחובם של הנתבעים 1-5 לתובעת.

התובעת טוענת, כי יש מקום להורות על הרמת המסך בין החברות הקשורות, אף אם אין זהות מוחלטת בין בעלי המניות והמנהלים בחברה הישנה, שממנה הוברח הרכוש, לבין החברה החדשה, שאליה הוברח הרכוש.

על כן, טוענת התובעת, כי הברחת הרכוש מהנתבעות 1-3 לנתבעת 10, אשר נועדה להעדיף את פירעון החוב לנתבעת 11 על פני פירעון החוב לתובעת, עולה כדי קיפוח נושים, המהווה עילה להרמת מסך בין הנתבעות 1-3 לנתבעת 10.

כן טוענת התובעת גם לחיוב הנתבעות 17-19, וזאת מכוח הרמת מסך, בהיות הנתבעות 17-19 קשורות בעילה של הברחת רכוש והונאת נושים, שעה שהנתבעות 17-19 פעלו להסוות זהותם של בעלי המניות על ידי אנשי קש, שהחזיקו במניות בנאמנות עבור הנתבע 4.

התובעת טוענת, כי מכוח הלכות דיני חדלות פירעון, נתונה הסמכות לבית המשפט לבטל העברות אלה, שבוצעו על ידי הנתבעים 11-15.

192. בנסיבות שפורטו לעיל ושעה שהנתבעות 1-3 היו חברות פעילות במועד הקמת הנתבעת 10, סבורני, כי לא ניתן להטיל חבות על הנתבעת 11, בגין העברת נכסי הנתבעות 1-3 לנתבעת 10 במסגרת התקשרותה בהסכם ההקמה, אשר נועד, בין היתר, לאפשר לנתבעת 11 לגבות את חובותיה מהנתבעות 1-3. ד"ר אירית חביב סגל ז"ל בספרה, דיני חברות, כרך ב', 2004, ציינה בעמוד 202 כדלקמן:

"כל עוד החברה חיה ונושמת, כפופה היא להליכי גבייה אינדיווידואליים: כל נושה זכאי לנהל הליך משפטי נפרד להוכחת חובו בבית המשפט ולגבייתו של החוב בהליכי הוצאה לפועל , כאשר קיומו של ההליך המשפטי האחד כמעט שאינו משפיע על כל הליך אחר כנגד החברה. ההנחה הסמויה המסתתרת מאחורי שיטת הגבייה האינדיווידואלית היא שכל עוד עולה שווי נכסי החברה על שווי התחייבויותיה , הרי שכל אחד מן הנושים יוכל להיפרע את מלוא חובו , במסגרת ההליך האינדיווידואלי של ההוצאה לפועל. לעומת זאת , עם כניסתה של החברה למצב של חדלות פירעון , הרי ששווי החובות עולה על שווי הנכסים , ואין די עוד בנכסי החברה על מנת להיפרע את מלוא חובותיה. אז , הליך הגבייה האחד עלול להשפיע על הליך הגבייה האחר , כך שנושה המצליח להקדים את גביית חובו ייהנה מפירעון מלא , בעוד שנושים אחרים עלולים להיוותר עם שווי אפס. במילים אחרות , הליכי הגבייה האינדיווידואליים מביאים למשטר שרירותי , שבו 'כל הקודם זוכה ,' גם אם אין לכך כל הצדקה נורמטיבית".

עמדה זו מצאה ביטויה גם במאמרו של ד"ר דוד האן, העברת ערך לנושה והמחאת זכות על-ידי נושה: על העדפת נושים בחדלות-פירעון, מחקרי משפט, טז (תשס"א), 197:

"תהליך ההתדרדרות הפיננסית של חייב יכול שיהיה מהיר ויכול שיהיה אטי, אולם לעולם אין הוא בחטף. כשמו כן הוא: תהליך. עד שייפתח הליך הפירוק , יוסיף כל נושה לפעול מול החייב באורח עצמאי וללא כל תלות בשאר הנושים. הקולקטיביזציה תחל רק עם פתיחת ההליך המשפטי הפורמלי , הפירוק. ברם , פעולות עצמאיות של נושים ערב הפירוק עלולות לשנות את כללי-המשחק שיחולו במהלך הפירוק עצמו. הוצאת ערכים כלכליים מקופת חדלות-הפירעון והעברתם לידי נושה מסוים משנות את התמונה. ככלל , בטרם מופעל הליך משפטי קולקטיבי , כל נושה 'משחק' באופן אינדיווידואלי ללא כל מניעה לכך מצד הדין".

מכאן, משבחרו הנתבעת 11 וקברניטיה, הנתבעים 12-14, לפעול לפירעון חובותיהן של הנתבעות 1-3 לנתבעת 11 באמצעות הסכם ההקמה, הרי עצם נקיטתם של הליכים אינדיבידואלים אלה, הגם שפגעו ביכולת הגבייה של התובעת מהנתבעות 1-3, אין בו להקנות עילת תביעה, בגין הברחת נכסים, כנגד הנתבעת 11 וממילא אף לא כנגד מנהליה, הנתבעים 12-14.

עם זאת, אין חולק, כי פעולה עצמאית שנעשית בין נושה וחייב, הכוללת הוצאת ערכים כלכליים מידי הנושה והנערכת בשלב ההתדרדרות הפיננסית של החייב, עשויה להשפיע על קופת חדלות הפירעון ועל שאר הנושים של החייב. ואולם, ההתמודדות עם תהליכים אלה נעשית בדיעבד, באמצעות דיני הפירוק. ובלשונו של ד"ר דוד האן (עמוד 199):

"יש שתוצאות פעולות אלה יבוטלו בדיעבד עקב תביעה לביטול שתבוא מצד המפרק. העילה הקלסית בדיני פירוק לתקיפה בדיעבד של העברות לידי נושה של החייב היא 'העדפת נושים'".

מכאן, שביטול הסכם ההקמה, בו התקשרה הנתבעת 11 טרם הפכו הנתבעות 1-3 לחדלות פירעון, ייתכן במסגרת הליכי חדלות פירעון ודיני הפירוק ודיני פשיטת הרגל, ואולם, לא מכוח הדין הכללי. ואולם, התובעת, כאמור, לא נקטה בהליך פירוק או בהליך לפי פקודת פשיטת הרגל.

אחריות הנתבעים 10-15
הרמת מסך ההתאגדות

193. התובעת טוענת, כי מאחר והקמתה של הנתבעת 10 נועדה להונות את התובעת, שהינה, בין היתר, נושה של הנתבעות 1-3, משבוצעה למעשה הברחת רכוש מהנתבעות 1-3, באמצעות הנתבעים 4 ו-5, לחברה החדשה שהוקמה, כאשר בעלי המניות הם אותם בעלי מניות, וגם אם נוספו בעלי מניות חדשים, הרי חרף היעדר הזהות המוחלטת בין בעלי המניות והמנהלים בחברות הישנות, מהן הוברח הרכוש, לבין הנתבעת 10, אשר אליה הוברח הרכוש, יש מקום להורות על הרמת מסך ההתאגדות.

בהקשר זה שבה התובעת וציינה, כי הנתבעת 10 נוסדה ביום 31/07/97 ואליה הוברחה פעילותן של תחנות הדלק שהופעלו ונוהלו על ידי הנתבעות 1-3 וכן הפעילות של הנתבעות 1-3, בכל הקשור לאספקת דלקים ללקוחות רבים. בנסיבות המקרה, נטען על ידי התובעת, כי מתקיימים כל היסודות, המצדיקים את הרמת המסך בין הנתבעות 1-3 לבין הנתבעת 10, שכן עיסוקן של החברות היה זהה, חוג הלקוחות נשאר כשהיה, המנהלים המשיכו לקבל שכרם והנתבעת 10 התעלמה מחובותיהן של הנתבעות 1-3 או מי מהן וקנתה רק את זכויותיהן, דבר שיש בו משום הונאה של הנושים.

194. הנתבעים 10-15 טוענים, כי אין כל בסיס עובדתי או משפטי לטענות התובעת להרמת המסך בין הנתבעות 1-3 והנתבעת 10 וכי הן נועדו אך על מנת שהתובעת תוכל להגיע לנתבעת 11, המחזיקה ב-51% ממניותיה של הנתבעת 10.

זאת ועוד, לטענת הנתבעים 10-15, ניתוחה המשפטי של התובעת שגוי, הואיל והוא מתייחס לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), ולפסיקה שבאה בעקבותיו, בעוד שהדין הרלבנטי הינו זה הקבוע בפקודת החברות, שכן האירוע המכונן התרחש בשנת 1997, עם הקמת הנתבעת 10, ואילו חוק החברות נכנס לתוקפו רק ביום 01/02/00. עוד טוענים הנתבעים 10-15, כי הרמת המסך הינה חריג לכלל האישיות המשפטית הנפרדת וזו נעשית במקרים חריגים ונדירים, בהם הוכח כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות וכי התובעת לא עמדה בנטל להציג תשתית עובדתית, שיש בה כדי להצדיק את הענקת הסעד הקיצוני, מה גם שאין בפסיקה המוזכרת בסיכומי התובעת כדי לתמוך בטענותיה.

195. צודקים הנתבעים 10-15, כי התובעת לא טענה דווקא לתחולה של ההלכה שהתגבשה לאור פקודת החברות. התיקון לחוק החברות, שבמסגרתו תוקן סעיף 6, העוסק בהרמת מסך, באופן המצמצם את האפשרות להרמת מסך, אינו חל רטרואקטיבית. ואולם, אין חולק, כי החוק נתן ביטוי מפורש להלכה פסוקה שקדמה לו ואף נפסק, כי ניתן להסתייע בו לניתוח הסוגיות שבפנינו. ראה: ת"א (תל-אביב) 3125/00, מתוק אפרים ובניו בע"מ נ' אפיבן יוזמות בע"מ (פרסום נבו), 01/08/07.

196. דיני החברות הכירו מקדמת דנא בעיקרון הישות המשפטית של החברה.

פרופ' יוסף גרוס, בספרו, חוק החברות החדש, מהדורה רביעית, 2007, עמוד 62-63, התייחס לאישיותה המשפטית העצמאית של החברה, באומרו:

"מיום שנרשמה, החברה הינה אישיות משפטית עצמאית הנפרדת מזו של חבריה והיא כשרה לכל זכות, חובה ופעולה משפטית, המתיישבת עם אופייה וטבעה כגוף מאוגד.
לחברה אישיות משפטית כללית והיא משמשת מושא לזכויות ולחובות בתחומי המשפט השונים.
...
עם הרישום קם גוף מאוגד אשר הדין מקנה לו קיום עצמאי. בכך מאפשר החוק לאנשי עסקים ולאחרים לנהל את פעילותם במסגרת משפטית מלאכותית, על יתרונותיה וחסרונותיה".

כאשר מרים בית המשפט את מסך ההתאגדות בין חברות שונות, משמעות הדבר שבית המשפט מתעלם מן ההפרדה שבין הישויות וכך יוכלו נושי החברה לתבוע לא רק את החברה החבה כלפיהם במישרין, אלא גם את החברה אליה הועברו הנכסים, מנהליה והדירקטורים שלה.

אכן, נטל ההוכחה מוטל על המבקש סעד של הרמת מסך ועליו להניח בפני בית המשפט תשתית עובדתית מבוססת, אשר תצדיק הענקת סעד כה קיצוני.

197. מהתשתית העובדתית שפורטה לעיל עולה, כי הקמת הנתבעת 10 נעשתה לאחר משא ומתן שהחל מראשית שנת 1997 ועל פי הסכם ההקמה, שנחתם על ידי הנתבעים 1, 3, 4 ו-5 מצד אחד ועל ידי הנתבעת 11 מצד שני. סמיכות זמנים זו אינה מקרית ונראה שהנתבעת 10 הוקמה לאחר שהתובעת לא מימשה את האופציה, שהנתבעים 1-5 ביקשו ליתן לה, ועמדה על דעתה לקבלת כספי ההלוואה מהנתבעים 1-5.

הסכם ההקמה נחתם בשעה שהנתבעות 1-3 היו עדיין פעילות ושעה שאין עוד חולק, כי היה להן חוב ידוע לתובעת בסך שלא פחת מ-12,000,000 ₪ לנתבעת 11.

במסגרת הסכם ההקמה, רכשה הנתבעת 11 את מלוא נכסי הנתבעות 1-3, הכוללים העברת זכויות ההפעלה, ציוד קבוע והוצאות בניית המבנה המסחרי בתחנת הדלק בצפת, כמפורט לעיל, והקימה עם הנתבעים 4 ו-5 את הנתבעת 10, אשר אליה העבירו הנתבעים 2-5 בנוסף אף את כל פעילותן של הנתבעות 1-3, בכל הקשור לענף הדלק.

בפועל, המחו הנתבעים 2-5 את מלוא נכסיהם, בכל הנוגע לסוכנות הדלק שהופעלה על ידם בצפת, לנתבעת 10, תוך שהתעלמו מהתובעת ובלא שפעלו לסילוק חובם לתובעת, כולו או חלקו.

עיסוקה של הנתבעת 10 זהה לעיסוקן של הנתבעות 1-3. הנתבעת 10 הוקמה על מנת לשווק דלקים של הנתבעת 11, בין בתחנות שהופעלו על ידי הנתבעות 1-3 ובין בשיווק ישיר לאותו חוג לקוחות, כאשר הנתבעת 10 הגדילה לעשות ובחרה לברור בין לקוחות הנתבעות 1-3, ובאופן שמכרה דלקים רק ללקוחות הטובים ביותר שהעבירו הנתבעים 1-5 לנתבעת 10 וכפי שעולה מעדותו של הנתבע 15 (עמוד 473 לפרוטוקול):

"הבראו את המערכת מלקוחות בעייתיים. עברנו אחד אחד את הלקוחות וחלק לא המלצתי כי הם לא טובים.לגבי לקוחות מזדמנים הם לא שפוטים של סונול או של יפתח. הוא בודק את השוק, מה המחיק בדלק, מה המחיר בדור ומה המחיר בפז ובהתאם הוא מזמין את הדלק. היתה מסה איכותית של לקוחות שלא עברה את ה – 70,80 לקוחות טובים שהם נתנו את כל הכמות".

ובהמשך:

"ש. אמרת 70,80 לקוחות גדולים באשראי היו השמנת של יפתח.
ת. כן. הם עברו באופן מלא לסונול כנען. זה נכון.
ש. זה לקוחות שיש להם ערך עבור סונול.
ת. נכון".

בפועל, הנתבעים 4 ו-5 מונו כמנהלים בנתבעת 10, כאשר הנתבע 4 מונה כמנכ"ל הנתבעת 10. הנתבעים 4 ו-5 המשיכו לקבל שכרם מהנתבעת 10 ושניהם החזיקו יחד ב-49% מהון המניות הנפרע בנתבעת 10.

שעה שלנתבעת 11 הייתה מניית הכרעה, כטענתה, גם בנתבעות 1-3 ואשר מכוחה הייתה הנתבעת 11 זכאית למנוע הקצאות מניות והעברתן בנתבעות 1-3, הרי הנתבעת 11 החזיקה ב-51% מהון המניות הנפרע של הנתבעת 10. וכאמור, ברישא הסכם ההקמה הוצהר על ידי הצדדים כדלקמן:

"והואיל וברצון סונול מצד אחד, ואיבי ומוטעי, כבעלי מניותיה של יפתח תדלוק מצד שני, להקים חברה משותפת בה תחזיק סונול % 51 מהון המניות הנפרע של החברה החדשה ואיבי ומוטעי במשותף ובחלקים שווים % 49 מהון המניות הנפרע של החברה החדשה, ואל חברה זו תעביר יפתח תדלוק את כל פעילותה בכל הקשור בענף הדלק, הכל בתנאים המפורטים להלן בהסכם זה".

198. חרף הנחת המוצא, כי חברה היא ישות משפטית עצמאית ונפרדת, סבורני, כי מכלול הנסיבות שפורטו מערערות נקודת מוצא זו. מכלול הנסיבות שפורטו מבסס אכן חשד, שהנתבעת 10, שקמה מתוך חדלונן של הנתבעות 1-3 וחוסר יכולתן לפרוע את חובן לנתבעת 11, בין היתר, גם לתובעת, אינה אלא הזהות החדשה של הנתבעות 1-3, כאשר אליה הועברו מלוא נכסיהן ותוך התעלמות מחובותיהן של הנתבעות 1-3 לתובעת.

מבחינה כלכלית, פועלת הנתבעת 10 בשורותיהם של אותם בעלים למכירה ולאספקת דלקים של הנתבעת 11, וכל זאת על מנת לאפשר את המשך פעילות שיווק הדלק, כשהיא משוחררת מנטלי חובות עבר, בין היתר, לתובעת. למעשה, ניתן לומר, כי לא חל עם המעבר לנתבעת 10 שינוי, לא כל שכן שינוי מהותי במבנה או בפעילות הנתבעת 10 בשוק הדלק, מזה שנעשה על ידי הנתבעות 1-3.

בהסכם ההקמה נעשה אמנם שינוי בסגל הדירקטורים שימונו מכוח הסכם ההקמה, באופן שיו"ר דירקטוריון הנתבעת 10 היה נציג הנתבעת 11 ולו ניתנה זכות ההכרעה, כאשר הנתבעת 11 תמנה 3 דירקטורים ואילו הנתבעים 4 ו-5 ימנו יחדיו 3 דירקטורים נוספים לדירקטוריון הנתבעת 10. ואולם, את השינוי בסגל המנהלים של הנתבעת 10, לרבות מתן זכות הכרעה לנתבע 13, ניתן לייחס למדיניות האשראי שנקטה הנתבעת 11 ולרצונה להגביר את שליטתה על פעילויות הסוכנות. ממכלול העדויות עולה, כי גם בנתבעת 10 היה הנתבע 4 הדמות הדומיננטית אשר השליט את כל יהבו וניהל את הנתבעת 10 ככל העולה על רוחו.

ביחס לנסיבות דומות, שהתעוררו בה"פ (ירושלים) 745/03, המקומון ירושלים בע"מ נ' עיריית ירושלים (פרסום נבו), 14/02/05, נאמר על ידי כב' השופט סולברג, כדלקמן:

"בהינתן מצב שבו הנפשות הפועלות אצל החייבת ואצל המבקשת הינן דומות; כשעיסוקן של השתיים זהה; כשמיקומן באותו מען; כשמנהליהן ממשיכים לקבל את שכרם טבין ותקילין; כשחוג הלקוחות נשאר כשהיה; כשהמבקשת התעלמה מחובותיה של החייבת, ו'קנתה' רק את ה'זכויות', תוך הונאת הנושים; בהתקיים תנאי סעיף 6(ג)(1) לחוק החברות כמתואר; וכשמכלל נסיבות העניין שפורטו לעיל עולה כי המבקשת והחייבת אחת הן, קרי, "אינדקס" - ראוי להרים את מסך ההתאגדות".

וכך נאמר בה"פ (תל-אביב) 1166/97, מבנד פאנלים מבודדים לבניה (1990) בע"מ נ' פרוייקטים חקלאיים 2000 בע"מ ואח', דינים מחוזי, 1998(1), 722:

"סוף דבר. אין ולא היה מסך מפריד בין החברה לבין השותפות והקיבוץ, ואם היה ראוי להרימו. בפנינו מקרה ברור של העברת נכסים לחברה כדי למלטם מנושים.
הדעת אינה סובלת מצב שבו בעל נכסים ימלט אותם משותפות בשליטתו אל חברה בשליטתו ויותיר את השותפות החייבת ללא נכסים, כדי לסכל אפשרות לגביית חובה של השותפות.
בית המשפט לא יאפשר לנצל את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לקיים העברות מסוג זה".

ובלשונו של בית המשפט, בת"א 20014/92, אור אלום בע"מ נ' גליק מור חיים בע"מ (לא פורסם), פורסם בספרו של עו"ד אבי זילברפלד, אחריות אישית בתאגיד והרמת מסך-דין, פסיקה ופרקטיקה, כרך ב', עמוד 1377:

"10. מהשתלשלות העובדות הללו ומעדויות הנתבעים 2 ו-3 עולה, כי מטרת הקמת גמח היתה התחמקות מתשלום חובות הנתבעת לנושיה, תוך הברחת המלאי והציוד שלה לחברה החדשה ותוך הסבת העבודות שהיו באמצע תהליך ביצוע, על ידי הנתבעת אל גמח על מנת שזו תיהנה מהרווח שהופק מעבודות אלה ולא נושיה של הנתבעת.
מנהל התובעת העיד כי כאשר נקט בפעולות הוצאה לפועל ועיקולים נגד הנתבעת 1, קיבל תשובות מהמחזיקים שהציוד שלה והכספים המגיעים מהעבודות שהיו שלה בעבר אינם שלה, אלא של אלדד וזו לטענת המחזיקים איננה חייבת לה (עמ' 7 - 8, שורות 14 - 23; כמ' 40, שורות 7 - 20; עמ' 41, שוות 6 - 31; עמ' 28, מוצגים נ/1 עד נ/13).
העובדה שמוקמת חברה חדשה בשם אחר מתוך מטרה להמשיך את עסקיה של החברה הישנה ללא צורך בתשלום החובות מהווה אחד השיקולים להרמת המסך. אין לשמור על מסך ההתאגדות במקום שנעשה בו שימוש לרעה. מסך ההתאגדות אינו בא לאפשר התחמקות מחובות. כאשר מנהלי חברה מציגים מצג שווא לפני צדדים איתם הם עושים עסקים, יש בכך משום תרמית המצדיקה הרמת מסך. ומשכל שכן מעשה של חוסר תום לב.
11. הנתבעת הינה אישיות משפטית נפרדת, אולם אין מקום לשמור על מסך ההתאגדות במקום בו נעשה בו שימוש לרעה. הרמת מסך ההתאגדות תתבצע לשם בדיקת סולבנטיות, ולשם מניעת התחמקות מביצוע חוזים (ע.א. 1371/90 דמתי ואח' נ' גנור ואח', פד"י מד, חלק רביעי, עמ' 847 בעמ' 857).
בית המשפט ירים את מסך ההתאגדות במקום שהשימוש במסך זה נעשה בניגוד לעקרונות היושר.
במצב כזה יש להטיל אחריות אישית על נתבעים 2 ו-3 ועל גמח, אשר הקמתה בחטא יסודו ונועדה לשמש כאמצעי להפרת חוזה ולהתחמקות מהתחייבות של הנתבעת.
לפיכך יש להסיר את המסך המלאכותי המפריד בין הנתבעת לבין גמח ולראות דרך הנתבעת אל גמח, ולהטיל על גמח לשאת התחייבויותיה של הנתבעת. כמו כן יש להרים את המסך כלפי נתבעים 2 ו-3".

כן ראה: ת"א (חיפה) 25292/98, בנק לאומי לישראל בע"מ סניף עכו נ' בטון ירכא בע"מ (פרסום נבו), 17/11/02 ; ע"א (ירושלים) 9584/06, ד.ג.ש שירותי דלק בע"מ נ' מוניות און ליין בע"מ (פרסום נבו), 10/02/08.

עצם העובדה, שלא קיימה זהות מלאה בהחזקת המניות בחברות הקשורות, קרי, הנתבעות 1-3 והנתבעת 10, אין בה כדי למנוע את קבלת טענות התובעת, לעניין הרמת מסך. כך נפסק כאמור, בת"א (תל-אביב) 2147/89, אלקו בע"מ נ' רנואר בע"מ, תק-מח 90(2), 84, 91 (1990) ; ע"א (חיפה) 4128/96, הנסיכה מפרץ חיפה בע"מ נ' אלבז פרלה ואורי, דינים-מחוזי, 1997 (7), 131. ; ע"א 478/74, "נהר" השקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3), 706.

לנוכח כל האמור, סבורני, כי אין מקום לשמור על מסך ההתאגדות הנפרד של הנתבעת 10, כאשר הקמתה של הנתבעת 10 נולדה בחטא, ייסודה נועד לשמש כאמצעי להפחתת חובותיה של הנתבעת 11 לאחר ריקון הנתבעות 1-3 מנכסיהן ותוך התעלמות והתחמקות מצד הנתבעים 1-5 למלא אחר התחייבויותיהם ולהשיב לתובעת את החוב שהתגבש לזכותה.

לפיכך, סבורני, כי יש להסיר את המסך המפריד בין הנתבעות 1-3 והנתבעת 10, לראות דרך הנתבעות 1-3 אל הנתבעת 10 ולהטיל על הנתבעת 10 לשאת בהתחייבויותיהן של הנתבעות 1-3 כלפי התובעת.

199. התובעת טוענת בנוסף בסיכומיה בסעיפים 213.10-213.11, כי יש להורות אף על הרמת המסך בכל הנוגע לנתבעת 9. ואולם, בהיעדר תשתית עובדתית ראויה בנוגע להברחת רכוש, לא כל שכן רכוש של הנתבעים 1-5, המעוגנת בראיות ועל רקע הנטל הראייתי הרובץ על מי שטוען להרמת המסך, לא ראיתי להיעתר לעתירה זו של התובעת והנני מורה על דחייתה.

200. התובעת טוענת להרמת המסך, גם באשר לנתבעת 11. לטענתה, פעלה הנתבעת 11 ביודעין להברחת רכושן של הנתבעות 1-3 לנתבעת 10, תוך שהייתה מעורבת במרמה ובמראית עין, ובאופן שכל תכליתן של הברחות אלה היא הונאה וקיפוח של התובעת, תוך קבלת רכושן של הנתבעות 1-3 והנאה מפירותיהם.

באשר לסוגיית הרמת המסך, בכל הנוגע לנתבעת 11, ייתכנו מצבים, בהם ניתן מכוח דוקטרינת הרמת המסך למעשה להרחיב את מעגל היריבות, כך שניתן ליצור יריבות בין הנושה לבין בעל מניות, על מנת לשרת את האינטרס של הנושה להיפרע במלוא חובו ואזי לייחס את חוב החברה לבעל המניה, בכפוף להתקיימות העילות להרמת המסך.

המבחן המסורתי של הדוקטרינה להרמת מסך הוא, השימוש לרעה במסך ההתאגדות. הפסיקה ראתה במקרים, בהם ייסוד החברה נועד למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם נכסיהם הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי דק, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מהחברה לבעלי מניותיה ללא תמורה ראויה ועוד דוגמאות, שימוש לרעה במסך ההתאגדות וראתה בנסיבות מעין אלה עילה להרמת מסך.
ראה: רע"א 510/00, ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' אילנה ענבר, פ"ד נד(2), 712 ; ע"א (ירושלים) 4606/90, איטה מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5), 353 ; ע"א 1371/90, עמנואל דמתי נ' יוסף גנור, פ"ד מד(4), 847 ; ד"ר אירית חביב סגל ז"ל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, כרך א' (1999), 260-267.

יחד עם זאת, נקבע לא אחת, כי מתחייבת זהירות בהחלתה של הדוקטרינה, ולכן לא לעולם יורם המסך רק משום שאינטרס הנושה נפגע. ראה: ע"א 471/68, דוד יעקב נ' המפרקים במאוחד של מקיף חברה להשקעות בע"מ, פ"ד כג(1), 65 ; ד"ר אירית חביב סגל ז"ל, דיני חברות, כרך א' (1999), 253-254.

בענייננו, עולה השאלה, האם הנתבעת 11, אשר הייתה שותפה להקמתה של הנתבעת 10, השקיעה כספים בנתבעת 10, הוקנו לה 51% ממניות הנתבעת 10, הייתה ערה לעובדה שכל נכסי הנתבעת 1-3 מועברים לנתבעת 10 ואף לחובם של הנתבעים 1-5 לתובעת ולהשלכות הקמת הנתבעת 10 על אפשרויות הגבייה של התובעת, הפרה בהקמת הנתבעת 10 את חובותיה כלפי התובעת כנושה של הנתבעות 1-3, ובאופן המצדיק את הרמת המסך כנגדה.

וכאמור, נקבע לא אחת, כי עקב החשיבות בשמירה על הוודאות והיציבות, שמעניקה האישיות המשפטית הנפוצה לחברות מסחירות בכלכלה בת ימינו, על העותר להרמת מסך להניח תשתית ראייתית מוצקה לכך, שאותן חברות פועלות למעשה כיד אחת ועושות שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת שלהן.

בהסתמך על הראיות שהובאו בפניי, עולה, כי לנתבעות 1-3 היה חוב שלא נפל מ-12,000,000 ₪ לנתבעת 11, כי פעולות הקמתה של הנתבעת 10 נעשו בטרם נקלעו הנתבעות 1-3 למצב של חדלות פירעון ונבעו מתוך רצונה של הנתבעת 11 לצמצם את חוב הנתבעות 1-3 כלפיה, כמו גם לפקח מקרוב אחר פעולות סוכנות הדלק בעתיד, בין היתר, לצורך הגבלת מדיניות אשראי, שהייתה נהוגה על ידי מנהליה, הנתבעים 4 ו-5. מכאן, ומששוכנעתי כי מעורבותה של הנתבעת 11 בהקמתה של הנתבעת 10 לא נבעה לצורך הצלת נכסי הנתבעות 1-3 מפני נפילתם לידי התובעת והעברת נכסי הנתבעות 1-3 לנתבעת 10 לא נעשתה למראית עין בלבד או מחוסר תום לב, סבורני, כי ניטל הבסיס בנסיבות אלה מלהרים את מסך ההתאגדות מהנתבעת 10 אל כתפי הנתבעת 11 ו/או להטיל אחריות על הנתבעת 11 מכוח היותה נושאת משרה בנתבעת 10.

אחריות אישית של הנתבעים 4, 5 ו-12-15

201. הלכה היא, כי נושא משרה בחברה הפועל כשליח או אורגן שלה, אינו חב באחריות אישית לחובות החברה. עם זאת, ייתכנו נסיבות, בהן תוטל אחריות אישית על אורגן של החברה, המבוססת על אחריותו שלו, על רקע האחריות שחב נושא המשרה כלפי החברה והן כלפי צד ג' המתקשר עמה. בנסיבות אלה, הטלת האחריות האישית על נושא המשרה שונה מהרמת מסך ההתאגדות. שעה שמהות הרמת המסך היא ייחוס החובות של החברה לבעלי מניותיה, הטלת אחריות אישית על נושא משרה אינה פוגעת בעיקרון האישיות הנפרדת של החברה, אלא מבוססת על אחריותו של נושא המשרה, אשר לא יוכל להסתתר מאחורי אישיותה הנפרדת של החברה.

מקור אחריותו של נושא המשרה יכול שיקום מכוח ביצוע עוולה נזיקית, לרבות הברחת הנכסים מחברה לבעלי מניותיה ללא תמורה ראויה, או התנהגות חוזית לקויה, כגון ניהול משא ומתן בחוסר תום לב או קיום החוזה שלא בתום לב ועוד.

ראה: ע"א 725/78, בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל אורן, פ"ד לה(4), 253 ; ע"א 9916/02, בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ (פרסום נבו), 05/02/04 ; ע"א 10385/02, דן מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2), 53.

תחום התפרסותה של העוולה הנזיקית, ובפרט עוולת הרשלנות, הוא עניין שבמדיניות משפטית, התלויה בנסיבות המקרה. ראה: ע"א 145/80, שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1), 113 ; ע"א 2792/03, אליעזר יצהרי נ' טל אימפורט (פרסום נבו), 14/12/06.

במסגרת חובת הזהירות, על בית המשפט לבחון, האם בין המזיק לניזוק התקיימו יחסי קרבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק, הן במישור הפיזי והן במישור הנורמטיבי, בכפוף לקיומם של שיקולי מדיניות משפטית, המצדיקים, בנסיבות מקרה ספציפי, את צמצום היקף האחריות הנזיקית.

202. דיון ב חיובם האישי של הנתבעים 4 ו-5, מכוח היותם נושאי משרה בנתבעות 1-3 או בנתבעת 10, אינו נדרש, על רקע העובדה, שהנתבעים 4 ו-5 נטלו ממילא במסגרת הסכם האופציה שנחתם בין התובעת והנתבעים 1-5 התחייבות אישית לפירעון כספי ההלוואה. במאמר מוסגר ולשם השלמת התמונה אציין, כי ככל שהדבר היה נדרש, אכן מצב הדברים שתואר לעיל מצדיק הטלת אחריות אישית אף על הנתבעים 4 ו-5, אשר פעלו להקמת הנתבעת 10 לשם התחמקות מתשלום חובותיהם לתובעת ולצורך המשך פעילותם בתחום התדלוק ושוק הדלק בחסותה של הנתבעת 10. ראה: רע"א 5438/95, דוד רוזנווסר בע"מ נ' Lloyds underwriters through Willis Faber Ltd , פ"ד נא(5), 855; ע"א 407/89, צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5), 661; וע"א 8910/05, א. אדמון בע"מ נ' זלמה וינבלט (פרסום נבו), 20/09/07.

203. מאידך, אינני סבורה, כי יש מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעים 12-14. בהסתמך על הראיות שהובאו בפניי, לפיהם היה לנתבעות 1-3 חוב שלא פחת מ-12,000,000 ₪ לנתבעת 11, כי פעולות הקמתה של הנתבעת 10 נעשו בטרם נקלעו הנתבעות 1-3 למצב של חדלות פירעון ונבעו מרצונה של הנתבעת 11 לצמצם את חובן של הנתבעות 1-3 כלפיה, כמו גם מתוך רצונה של הנתבעת 11 לצמצם את חוב הנתבעות 1-3 כלפיה, תוך פיקוח מקרוב אחר פעילות הסוכנות בעתיד, בין היתר לשם הגבלת מדיניות אשראי שהייתה נהוגה. נתונים אלה מעלים, כי פעולותיהם של הנתבעים 12-14 לא נבעו מתוך אינטרסים בלתי לגיטימיים כגון ניסיון להברחת נכסי הנתבעות 1-3 מפני התובעת ולא חרגו מהתנהגות שגרתית של מנהלי חברה, במהלך ניהול ענייני החברה, שיש בה כדי להקים חבות נזיקית אישית.

משמעורבותם של הנתבעים 12-14 בהקמתה של הנתבעת 10 ובמהלך פעילותה לא נבעה לצורך הצלת נכסי הנתבעות 1-3 מפני נפילתם לידי התובעת והעברת נכסי הנתבעות 1-3 לנתבעת 10 לא נעשתה למראית עין בלבד או מתוך חוסר תום לב או כוונה לרמות, סבורני כי ניטל הבסיס בנסיבות אלה מלהטיל חבות אישית על הנתבעים 12-14, שכן לא הוכחה התגבשותה של עילה נזיקית מצדם.

204. כך, לא ראיתי במכלול הנסיבות שפורטו מקום להטיל חבות אישית אף על הנתבע 15, אשר שימש כמנהל כספים בנתבעת 10, מונה לתפקידו על ידי הנתבעת 11 וכיום מכהן כמנכ"ל סונול צפון בע"מ. מעבר לפעילותו זו של הנתבע 15, לא הונחו בפניי ראיות, שיש בהן כדי לבסס מעורבות אישית, לא כל שכן היותו הרוח החיה בהקמת הנתבעת 10 ובהברחת נכסי הנתבעות 1-3 מידי התובעת, שיש בה כדי להטיל עליו חבות אישית.

שעבודים והעברת רכוש
העברת רכוש בניגוד לשעבודים קודמים

205. התובעת טוענת בסיכומיה, כי הנתבעים 4, 5 ו-11 פעלו בחוסר תום לב, עת שהעבירו נכסים ששועבדו לבנקים מהנתבעות 1-3 לנתבעת 10, וזאת בניגוד לתניה, האוסרת על העברת הרכוש, ועל כן העברות אלה הינן בטלות.

מעיון בתדפיסי רשם החברות, בכל הנוגע לנתבעות 1-3, מתאריך 11/08/97, אשר צורפו לכתב התביעה המתוקן של התובעת, עולה, כי רכושן של הנתבעות 1-3, ובפרט משאיות, היה משועבד לבנקים, כאשר השעבוד כולל תניה, לפיה "אין לשעבד או להעביר ללא הסכמת בעל השעבוד".

לטענת התובעת, העבירו הנתבעים 4 ו-5 ובידיעתה של הנתבעת 11 נכסים אלה לנתבעת 10, כל זאת בניגוד להוראות סעיף 6(א) סיפא לחוק המשכון ובניגוד לפסיקה המפורטת בסיכומיהם.

206. הגם שטענות אלה של התובעת לא נסתרו, סבורני, כי אין מקום להרחיב ולדון בטענות אלה, שכן אף לגרסת התובעת, היו נכסים אלה משועבדים לבנקים, התובעת אינה מעלה כל טענה בדבר פיקטיביות השעבודים לבנקים והיא ממילא לא יכולה להיפרע מנכסים אלה, בהיותם, אף לגרסתה היא, משועבדים לבנקים ולא ניתן לשעבדם או להעבירם, אלא בהסכמת בעל השעבוד, לרבות לא לתובעת.

בעלי העניין הראויים להעלות טענות אלה, המועלות על ידי התובעת, הינם הבנקים, ומשאלה אינם צד להליך, לא יכולה התובעת להישמע בטענות אלה.

החזקת מניות הנתבעות 1-3 בנתבעת 10 בנאמנות ושעבודם

207. התובעת מוסיפה וטוענת, כי בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת 10 נטען, כי הנתבעים 4 ו-5 מחזיקים ב-49% ממניות הנתבעת 10 בנאמנות עבור הנתבעות 1-3.

לטענת התובעת, הנתבעים 4 ו-5 לא רשמו הערה על קיומה של נאמנות זו, במטרה להסוות את הזיקה שבין הנתבעות 1-3, שמהן הוברח רכוש, לבין הנתבעת 10, שאליה הוברח הרכוש, ועל מנת שהנתבעות 1-3 ימשיכו ליהנות מנכסי הנאמנות שהוברחו לנתבעת 10 על ידי קבלת דמי ניהול, תשלומים וטובות הנאה, באמצעות הנאמנים, הנתבעים 4 ו-5.

לנוכח העובדה, כי במקרה דנן יוצרי הנאמנות הם הנהנים (הנתבעות 1-3), טוענת התובעת, כי יש לראות בנאמנות הסדר פיקטיבי, העולה כדי חוזה למראית עין, שיש לראותו כבטל ואשר נועד כדי למלט את רכושן של הנתבעות 1-3 מפני התובעת.

בנוסף, טוענת התובעת, כי החזקתן של מניות הנתבעות 1-3 בנתבעת 10 בנאמנות על ידי הנתבעים 4 ו-5 נועדה לכך, ששעבוד מניות אלה שנעשה על ידי הנתבעת 10 יירשם ברשם המשכונות ולא ברשם החברות, ובאופן שהכביד על התובעת ולא אפשר לה לגלות את הדבר בנקל.

בהיעדר הסכמה של הנתבעות 1-3 לשעבוד מניותיהן לנתבעת 11, טוענת התובעת, כי השעבוד בטל. בנוסף, טוענת התובעת, כי שעבוד המניות, אשר נרשם ביום 21/08/97, הינו הסכם למראית עין ו/או לא חוקי, שכן לא נעשתה כל פעולה למימוש המשכון ולמכירת המניות עד היום, וכן המניות שועבדו בגין חוב עבר של כ-1,000,000 ₪ בלבד של הנתבעת 3, כאשר לא היה לנתבעות 1 ו-2 כל חוב כלפי הנתבעת 11.

בנוסף טענה התובעת, כי שעבוד מניותיהן של הנתבעות 1-3 על ידי הנתבעת 11 נעשה תוך הפרת תנאי הנאמנות, שכן על פי סעיף 18 להסכם האופציה, קדמה התחייבותם של הנתבעים 1-5 לרישום שעבוד על שליש ממניות הנתבעות 1-3 להבטחת תשלום החזר ההלוואה שניתנה על ידי התובעת לנתבעים 1-5 והנתבעת 11 ידעה, כאמור, על התחייבות זו של הנתבעים 1-5 והפרת הנאמנות. לנוכח האמור ולאור גם קיומה של התחייבות נוגדת מוקדמת בזמן, טוענת התובעת, כי אף מנימוקים אלה על בית המשפט להורות על ביטול השעבוד של מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעות 1-3.

208. הנתבעים 11-15 טוענים, כי אין ממש בטענות התובעת, מאחר ואין יסוד לטענה, כי מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10 מוחזקות על ידם בנאמנות עבור הנתבעות 1-3. כפועל יוצא מכך, אין גם כל בסיס לטענה, כי הנתבעים 10-15 הפרו את תנאי הנאמנות או גרמו להפרתם.

209. בסעיף 52 לכתב התביעה המתוקן טענה התובעת, כי הנתבעים 4 ו-5 טענו, כי המניות שלהם בנתבעת 10 מוחזקות על ידם בנאמנות עבור הנתבעות 1-3 וכי משכון מניותיהם של הנתבעים 4 ו-5 לנתבעת 11 בטל וחסר תוקף, הואיל והמניות הוחזקו על ידם עבור הנתבעות 1-3 ואלה לא נתנו הסכמתן למשכון. בנוסף טענו הנתבעים 4 ו-5, כי היעדר רישום השעבוד ברשם החברות נועד לסייע לנתבעות 1-3 לחמוק מחובותיהן לתובעת.

הנתבע 5 אמנם טען בתצהיר, שניתן בתמיכה להתנגדות למתן הסעדים הזמניים, כי מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10 מוחזקות על ידם בנאמנות עבור הנתבעות 1-3. ואכן, במהלך חקירה נגדית, שהתקיימה במסגרת ההליכים הזמניים בפני כב' השופט גרשון ביום 29/10/98, הצהיר הנתבע 5 כדלקמן:

"שייקה ואני מחזיקים בנאמנות עבור.. אנחנו באופן אישי לא רצינו להעביר, כמו שכתבת פה - להבריח, כמו שנאמר פה, אז לא הייתי רושם את זה על שמי. אני רשמתי על שמי כדי לשמור על כל הזכויות של אדון ארווינג יאנג".

ואולם, בגדר כתב ההגנה המתוקן שהוגש על ידי הנתבעים 1-5, לא מצאה הטענה זכר.

210. בתצהירי העדות הראשית, שהוגשו על ידי הנתבעים 4 ו-5 בשנת 2009, אכן נטענו טענות בעניין הנאמנות, החורגות מהאמור בכתב ההגנה המתוקן ואשר על בסיסן טוענת התובעת לקביעה, כי המניות אכן הוחזקו בנאמנות.

211. עיון בגרסה שמסר הנתבע 5 בתצהיריו, לגבי אחזקת המניות בנאמנות, מגלה היעדר אחידות. בעוד שבתצהיר העדות הראשית מחודש ינואר 2009 נטען בסעיף 8 סיפא, כי המניות הוחזקו בנאמנות שעברה בשרשרת, תחילה על ידו, לאחר מכן על ידי הנתבע 15 ולבסוף על ידי הנתבע 4, שונה הגרסה בתצהיר מחודש מאי 2009. בתצהיר הנתבע 5 מחודש מאי 2009 צוין בסעיף 8 סיפא, כי יתרת המניות הוחזקה בנאמנות עבור הנתבעות 1-3 על ידו ועל ידי הנתבע 4, ואילו בסעיף 25 לתצהיר צוין, כי הנתבע 16 החזיק במניות בנאמנות עבור הנתבעים 4 ו-5, ובלשונו:

"בפועל, עו"ד שנער אכן החזיק ככונס נכסים את מניותיו במשך שנים רבות מבלי לנסות לממשן - כפי שסוכם עם סונול, כאשר בכל התקופה הנ"ל עו"ד שנער מחזיק במניותיו כנאמן ובכך מגן כחומה בצורה על מניותינו בפני עיקול או כינוס נכסים מטעם התובעת".

גרסאות סותרות אלה מצאו ביטוין אף בתצהירו של הנתבע 4 (סעיפים 17 ו-30).

212. לאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים, סבורני, כי התובעת לא הניחה את התשתית העובדתית, שיש בה כדי לבסס את החזקתם של הנתבעים 4 ו-5 במניות הנתבעת 10 בנאמנות לטובת הנתבעות 1-3.

213. מעבר לגרסאות הסותרות שהועלו, כאמור, על ידי הנתבעים 4 ו-5 ואשר על בסיסן לא ניתן להשתית מקבעים עובדתיים, הרי נאמנות נוצרת על פי חוק, מכוח סעיף 2 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש. בנסיבות המקרה, לא עלה בידי התובעת ו/או הנתבעים 1-5 להצביע על מסמך כלשהו שיעגן את טענתם. יתר על כן, הטענה בדבר נאמנות אף עומדת בסתירה להוראות הסכם ההקמה שנקשר בין הצדדים, אשר במסגרתו אין כלל ביטוי ליחסי הנאמנות הנטענים. בכל מקרה, הן התזכיר ותקנון ההתאגדות של הנתבעת 10 והן עצם רישום המניות במרשמי רשם החברות נעשו כולם על שם הנתבעים 4 ו-5 באופן אישי ומבלי שנזכרו בהם יחסי נאמנות. לא זו אף זו, עיון בתקנון ההתאגדות של הנתבעת 10 מעלה, כי התקנון הגביל במפורש את העברת המניות בנתבעת 10 ואף אסר במסגרת סעיף 7 על החזקת מניות בנאמנות, אלא אם כן חתמו בעל המניה והנאמן יחדיו על הצהרה, המפרטת את מהות היחסים ביניהם וזכויותיהם זה כלפי זה והחברה, ובכל מקרה, נשמרה לנתבעת 10 הזכות לסרב להכיר בנאמנות זו מנימוקים סבירים.

214. יצוין, כי הנתבע 5, אשר נחקר על טענתו, לפיה כל מנהלי הנתבעת 11 ידעו כי מניות הנתבעות 1-3 מוחזקות על ידי הנתבעים 4 ו-5 בנאמנות, לא יכול היה ליישב בין טענותיו אלה ובין העובדה, כי אין בידיו להציג שטר נאמנות, הסכם נאמנות, הצהרת נאמנות ו/או כל מסמך אחר, המבסס את טענתו, לרבות העובדה, שביטוי לגרסה זו כלל לא נמצא בהסכם ההקמה, שעל ניסוחו שקדו הצדדים חודשים ארוכים.

215. לנוכח כל האמור, סבורני, כי לא הונחה בפניי התשתית, לפיה החזיקו הנתבעים 4 ו-5 בנאמנות את מניותיהם בנתבעת 10 עבור הנתבעות 1-3 וכי החזקה זו נועדה לסייע בידי הנתבעים 1-5 להבריח את מניותיהם.

שעה שאינני סבורה, כי נוצרו מלכתחילה יחסי נאמנות, כאמור, נשמטת הקרקע ממילא מטענות התובעת, לפיהן לא ניתנה הסכמה של הנתבעות 1-3 למשכון מניות הנתבעים 1-5 בנתבעת 10 לטובת הנתבעת 11 ו/או כי מכח הפרת חובות הנאמנות ניתן להורות על ביטול השעבוד שנעשה על מניות הנתבעים 4 ו-5, בהתאם להוראות הסכם ההקמה שנחתם על ידי כל הצדדים.

216. להשלמת התמונה אציין, כי על יסוד הדו"חות הכספיים של הנתבעות 1-3 ולאור האמור בביאור 8, לא ניתן היה לדעת שהתובעת זכאית להירשם כבעלת מניות בנתבעות 1-3, וממילא, בהסתמך על ההסכם שנחתם בין הנתבעת 11 לבין הנתבעת 3 להפעלת תחנות התדלוק בצפת ועל פי הוראת סעיף 17(ג), הייתה לנתבעת 11 מניית הכרעה בנתבעת 3, המקנה לבעליה את הזכות שלא יוקצו ולא יועברו מניות בחברה ללא הסכמת הנתבעת 11 בכתב ומראש, ופנייה לנתבעת 11 עובר לחתימת הסכם האופציה ו/או לאחריו לא נעשתה.

לא למותר לציין, כי ביטוי מלא לאמור ניתן אף למצוא במסמכי ההתאגדות של הנתבעת 3, בתזכיר ההתאגדות בסעיף 5 ובתקנות ההתאגדות בתקנה 71. מכאן, ועל רקע מניית ההכרעה, שהייתה ברשות הנתבעת 11, לא היו הנתבעים 4 ו-5 מוסמכים ממילא להתחייב להעברת שליש ממניותיהם של הנתבעים 4 ו-5 בכל אחת מיחידי הנתבעות 1-3, כמפורט בסעיף 18 להסכם האופציה, וממילא התובעת לא הייתה זכאית לקבל מניות אלה בלא הסכמתה של הנתבעת 11.

217. זאת ועוד, לא ניתן גם להתעלם מן העובדה, שמעריכת הסכם האופציה, מחתימתו ביום 30/04/95 ומהזרמת כספי התובעת לנתבעים 1-5, כמו גם מהמועד שבו הודיעה התובעת על סירובה לממש את האופציה ועד לחתימת הסכם ההקמה ושעבוד מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10 לזכות הנתבעת 11, חלף פרק זמן ניכר, שבו לא פעלה התובעת להבטחת זכויותיה הנטענות במניות הנתבעות 1-3, ובאופן שהנתבעת 11 לא הייתה מודעת כלל לזכויות הנטענות על ידי התובעת, ביחס למניות הנתבעים 4 ו-5.

218. אין חולק, כי השעבוד שנרשם על מניות הנתבעים 4 ו-5 ביום 21/08/97 נעשה באופן, שתחילה הנתבע 16 נרשם כבעל מניות בנתבעת 10, ובשלב מאוחר יותר הועבר הרישום לנתבעת 23 במקומם של הנתבעים 4 ו-5, ועד היום לא נעשתה על ידי הנתבעת 11 כל פעולה כדי לממש את המשכון ועל מנת למכור את המניות. ואולם, חרף האמור, אין בעובדה זו בלבד, כדי לבסס את טענת התובעת, כי השעבוד נועד לגונן על הנתבעים 1-5 למראית עין או בחוסר תום לב וניתן להניח, כי שיקולים עסקיים וכלכליים הנחו את הנתבעת 11 שלא לממש מניות אלה, שסחירותם הייתה ממילא לא ברורה, שעה שאף לא היה לנתבעת 11 עניין לצרף בעלי מניות אחרים לחברה שבשליטתה.

זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה מה היה שוויין של מניותיהם של הנתבעים 4 ו-5 בנתבעות 1-3 לאחר חתימת הסכם ההקמה, אשר במסגרתו ולשם קיזוז חלק מחובותיהן של הנתבעות 1-3 בסך של כ-2,500,000 ₪, הועברו מרבית נכסיהן לנתבעת 10, ושעה שאף התובעת בסיכומיה אינה חולקת על קיומו של חוב עבר של 1,000,000 ₪ של הנתבעת 3 לנתבעת 11 ובפועל הוכח, כי סך חובן של הנתבעות 1-3, כעולה גם מהדו"חות הכספיים של הנתבעת 1-3, לנתבעת 11 עמד על למעלה מ-12,000,000 ₪.

219. לאור כל האמור, לא ניתן בנסיבות העניין לקבל את טענת התובעת, לפיה שעבוד מניותיהם של הנתבעים 4 ו-5 בנתבעות 1-3 על ידי התובעת נעשה תוך הפרת חובת הנאמנות, למראית עין, בחוסר תום לב ו/או מתוך מרמה, ואין מקום לביטול שעבוד זה.

גרם הפרת חוזה

220. התובעת טוענת, כי שעבוד מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעות 1-3 במסגרת הסכם ההקמה, לפיו התחייבו הנתבעים 4 ו-5 לשעבד לנתבעת 11 את מניותיהם בנתבעות 1-3, מהווה גרם הפרת חוזה מצדה של הנתבעת 11, שכן לטענתה, התחייבו הנתבעים 1-5 בהתחייבות קודמת בהסכם האופציה לשעבד שליש ממניותיהם בנתבעות 1-3, ובכך ביצעה הנתבעת 11 עוולה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין.

התובעת טוענת בסיכומיה, כי הביטוי "ביודעין", המופיע במסגרת יסודותיו של סעיף 62, כולל גם עצימת עיניים. יתר על כן, לטענתה, די בעצימת עיניים המתייחסת לעצם קיומו של ההסכם ואין צורך בידיעה כל שהיא על תוכנו ותנאיו.

עוד טוענת התובעת, כי במקרה דנן השעבוד נעשה ללא צידוק, שכן שועבדו גם מניותיהן של הנתבעות 1 ו-2, שלהן לא היה חוב לנתבעת 11, וכן שועבדו מלוא המניות של הנתבעת 3, למרות שהחוב עמד על סך של 1,000,000 ₪ בלבד, כאשר בפועל השעבוד לא מומש ותכליתו הייתה לגונן על הנתבעים 1-5.

221. הנתבעים 10-15 טוענים בסיכומיהם,כי התובעת זנחה בסיכומיה את טענתה, בדבר גרם הפרת חוזה, ומטעם זה אין מקום לדון עוד בטענה זו, הגם שהטענה מצאה זכרה אף בסיכומי התובעת.

222. סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין מגדיר את עוולת גרם הפרת חוזה כדלקמן:

"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

עוולת גרם הפרת חוזה נועדה להקנות הגנה נזיקית על החיוב החוזי כלפי צד שלישי, שמנסה לפעול להכשלת קיומו של החיוב או להתערב בו.

בית המשפט העליון, בע"א 8483/02, אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד, פ"ד נח(4), 314, הבהיר, כי חמישה הם יסודותיה של העוולה: חוזה מחייב כדין, הפרת חוזה, גרימת הפרה, ביודעין, היעדרו של צידוק מספיק.

223. בכל הנוגע ליסוד הידיעה על קיום החוזה ועל הפרתו, קיימת בפסיקה מגמה להגמשת הדרישה, ובהקשר זה אכן ניתן לעשות שימוש בעיקרון הידיעה הקונסטרוקטיבית ובעצימת עיניים, בפרט כאשר הודע למתקשר על אפשרות קיומו של חוזה שבין המפר לצד השלישי. ראה: ע"א 2600/90, עלית חברה ישראלית לתעשיית שוקולד וסוכריות בע"מ נ' יעקב סרנגה, פ"ד מט(5), 796 ; ע"א 8810/08, עמינדב ברוש, נ' יעקב פריצקר ושות' חברה לבנין חיפה בע"מ (פרסום נבו), 07/11/10.

פרופ' נילי כהן בספרה, דיני הנזיקין-העוולות השונות – "גרם הפר חוזה" (המרכז למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי) ג' טצסקי עורך, תשמ"ו-1986, עמוד 155, א ף אוחזת בדעה, כי כאשר רוכש מתקשר בידיעה ממשית וברורה אודות החוזה, תהייה הנטייה להטיל עליו חובה לבדוק אם פעילותו אינה עומדת בסתירה לאותו חוזה. אי עמידה בנטל זה עשוי להפוך את המתקשר למי שעצם את עיניו נוכח תניות החוזה.

לאור האמור בביאור 8 לדו"ח הכספי של הנתבעת 3, אשר היה ברשות הנתבעת 11 בעת המשא ומתן שבעקבותיו נערך ונחתם הסכם ההקמה, בו שועבדו מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעות 1-3 ואשר בו צוין, כי לצד ב', המלווה, "אופציה לרכישת שליש ממניות החברה והחברות הקשורות", אשר טרם מומשה, סבורני, כי לצורך הוראת הסעיף די בידיעה קונסטרוקטיבית זו, שניתן לייחסה לנתבעת 11, על מנת שתסיק דבר קיומו של חוזה או לפחות את האפשרות הקרובה לקיומו של חוזה ולהטיל עליה את החובה לבדוק אם פעילותה אינה עומדת בסתירה לאותו הסכם הדן באופציה שניתנה לאותו צד ב' עלום לרכישת מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעות 1-3. אי עמידה בנטל זה עשוי להפוך את המתערב למי שעצם את עיניו, נוכח תניות הסכם האופציה שנקשר בין התובעת והנתבעים 1-5.

224. הגם שסבורני, כי התובעת ביססה את יסוד הידיעה, סבורני, כי לא עלה בידי התובעת לבסס את יסודותיה של העוולה בנסיבות המקרה.

על יסודות העוולה נמנית גם הדרישה לקשר סיבתי, בין פעולתו של המתערב לבין הפרת החוזה. במקרה שלפנינו אין חולק, כי למן חתימת הסכם האופציה ביום 30/04/95 ולהזרמת הכספים מצד התובעת, נמנעו הנתבעים 4 ו-5 לפעול להעברת מניותיהם לתובעת וחרף התרעות חוזרות ונשנות מצדה, לא פעלו הנתבעים 4 ו-5 בהתאם לאמור בסעיף 18 להסכם האופציה.

הגם שבית המשפט העליון בע"א 628/77, גדעון חסיד נ' ישראל קנופף, פ"ד לד(2), 225, הביע דעתו, כי שמירה על אינטרס עצמי אינה בגדר צידוק סביר, ציין בית המשפט העליון, כי שונה המצב, מקום שבו הנתבע מגן על זכות חוקית משלו, שהייתה נפגעת אילו בוצע החוזה. ראה:

"אולם, כפי שהבהרתי , אין ממילא לראות כצידוק משפטי את האינטרס העצמי של הנתבע בגרם הפרת החוזה. שונה המצב , כאשר הנתבע מגן על אינטרס ציבורי או על זכות חוקית משלו , שהיתה נפגעת אילו בוצע החוזה".

בנסיבות המקרה דנן ולאור העובדה, שמכוח ההסכם שנקשר ביום 28/03/89 עם הנתבעת 11 וכעולה גם ממסמכי ההתאגדות של הנתבעת 3, הייתה בידי הנתבעת 11 מניית הכרעה, מכוחה יכלה היא למנוע ולסרב להעברת מניות הנתבעות 1-3 לצד שלישי ואישורה לא נדרש ולא נתקבל, הרי שבנסיבות העניין עמדה לנתבעת 11 זכות ראויה להגנה, שהינה עדיפה על פני זכותה של התובעת ואשר מכוחה זכאית הנתבעת 11 ליהנות מהגנת הצידוק.

225. זאת ועוד, יסוד הנזק הינו יסוד משמעותי אף הוא במסגרת העוולה הנטענת והתובעת לא הוכיחה בראיות כבילות, או ליתר דיוק באמצעות חוות דעת מומחה, שווי מניותיהן של הנתבעות 1-3 במועדים הרלבנטיים.

226. לאור האמור, סבורני, כי לא עלה בידי התובעת לבסס את עילת גרם הפרת החוזה.

סיכול עיקול באמצעות קיזוז

227. במסגרת סיכומיה טענה התובעת, כי דמי הניהול, שהיו הנתבעות 1-3 זכאיות לקבל מהנתבעת 10, קוזזו, בגין חובות הנתבעות 1-3, שלא כדין, שכן לטענתה, לא היה לנתבעות 1-3 כל חוב כלפי הנתבעת 11, בהיעדר הדדיות בין הצדדים, ועל כן הקיזוז הינו בטל.

228. שבתי וקראתי את כתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי התובעת, ואולם, לא עלה בידי למצוא זכר לטענה זו במסגרתו. במסגרת סיכומיה לא הפנתה התובעת לאירועים שהתרחשו במסגרת שמיעת הראיות ואשר מכוחם ניתן לקבוע, כי הנתבעים או מי מהם התירו את הרחבת חזית בקשר לסוגיה זו, זאת בפרט על רקע התנגדותם העיקשת של הנתבעים 10-15 להרחבת חזית.

229. משכך, משהתשתית העובדתית לטענות האמורות לא נתלבנה ככזו במסגרת הבאת הראיות ומשהמדובר אפוא בהרחבת חזית, סבורני, כי אין מקום לדון בטענות אלה של התובעת לראשונה במסגרת פסק הדין. לפיכך, אינני מוצאת מקום להיזקק לטענות הנוגעות לקיזוז כספי הנתבעים 4 ו-5, שנעשה לטענת התובעת שלא כדין ואשר נועד על מנת לגונן על הנתבעים 4 ו-5, הכל כנטען על ידי התובעת בסיכומיה.

עשיית עושר ולא במשפט

230. בהסתמך על התשתית העובדתית, שהתובעת טוענת לה בסיכומיה, טענה התובעת, כי כריתת הסכם ההקמה, אשר באמצעותו הבריחו הנתבעות 1-3 את פעילותן ורכושן לנתבעת 10, כאשר הנתבעים 4 ו-5 מחזיקים ב-49% מן המניות של הנתבעת 10 ואילו הנתבעת 11 מחזיקה ב-51% מן המניות, מקימה לתובעת עילה בעשיית עושר ולא במשפט כלפי הנתבעות 10 ו-11, שכן אלה התעשרו על חשבונה.

231. אכן, בחקיקת חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"), קבע המחוקק עיקרון כללי בסעיף 1 לחוק עשיית עושר, המעניק גמישות והמאפשר את התאמת הדין למציאות החיים המשתנה, במובן שאין החוק מגביל את הענקת סעד ההשבה רק למי שנפגעה זכותו המוכרת בדין הכללי שמחוץ לדיני עשיית עושר. אף פסיקת בתי המשפט הכירה באפשרות להעניק מכוח חוק עשיית עושר הגנה לאינטרסים שאינם עולים כדי זכות ממוסדת, כאשר אינטרסים אלה הינם ראויים להגנה מכח תחושת הצדק ועל פי מדיניות משפטית ראויה. ראה: ד"נ 20/82, אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1), 221 ; רע"א 5768/94, א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4), 289.

שלושה יסודות יוצרים עילה בעשיית עושר: אחד מהם יסוד, שבמהותו הינו בעובדה, והוא יסוד ההתעשרות, כלומר, האם קיבל הזוכה נכס, שירות או טובת הנאה. היסוד השני, שהינו יסוד מעורב, שבו משמשים גם יסוד שבעובדה וגם יסוד שבמשפט, הוא יסוד הקשר הסיבתי בין אותה התעשרות לבין אדם אחר, האם התעשרותו של הזוכה באה לו מהתובע. היסוד השלישי הוא עיקרה המשפטי של העילה, האם קבלתה של טובת ההנאה הייתה שלא כדין, דהיינו, שלא על פי זכות שבדין. בהקשר זה יכולה לצמוח זכות תביעה בעילת עשיית עושר, גם אם לא קמה בנסיבות העניין עילה נזיקית. עמד על כך בית המשפט העליון, בע"א 280/73, פלאימפורט בע"מ נ' ציבה-גייגי לטד (לשעבר ציבה לטד), פ"ד כט(1), 597 ; ע"א 347/90, סודהגל בע"מ נ' ריקרדו ספילמן, פ"ד מז(3), 459.

232. התובעת ביססה במסגרת הראיות את טענותיה, לפיהן התובעת פעלה לגביית חלק מחובותיה מהנתבעות 1-3, על דרך של הקמת הנתבעת 10, שבה היו לנתבעת 51% מהון המניות של הנתבעת 10 ושעה שחוב בסך של כ-2,500,000 ₪, שהיה לנתבעות 1-3 כלפי הנתבעת 11, קוזז בתמורה לנכסים שונים של הנתבעות 1-3, אשר נרכשו והועברו לנתבעת 10 לצורך המשך פעילותה הכלכלית בתחום שיווק הדלק, בשיתוף פעולה מלא עם הנתבעים 4 ו-5. כן הוכיחה התובעת, שהנתבעים 10-15 היו מודעים לחובות נוספים שהיו לנתבעים 1-5, לרבות לתובעת, וכן כי בדרך זו הקטינה הנתבעת 11 את חובותיהם של הנתבעים 1-5 כלפיה ואף נראה, כי זכתה לרווחים נאים בתקופות שונות במהלך פעילותה של הנתבעת 10, אשר שיווקה דלקים שסופקו על ידה.

ואולם, עם זאת, לא עלה בידי התובעת לבסס את הטענה, כי הנתבעת 11 נטלה חלק או הייתה אינסטרומנטאלית בהברחת נכסי הנתבעים 1-5 מפני התובעת.

משהתובעת ביקשה למשך תקופות ממושכות לצמצם את האשראי של הנתבעות 1-3 והאובליגו שלהן ונקטה בהליכים לצמצום גובה החוב עוד טרם נקלעו הנתבעות 1-3 להליכי חדלות פירעון, סבורני, כי התרופה הראויה להתנהלות זו של הנתבעת 10 והנתבעת 11 הינה במישור של הרמת המסך בין הנתבעת 10 והנתבעות 1-3, כך שהתובעת תוכל אף היא להיפרע כדי חלקה בחובות הלא מובטחים מנכסי הנתבעות 1-3, אשר הועברו לנתבעת 10, ואולם, סבורני, כי לא ניתן לקבוע, כי התנהלות זו כשלעצמה מקימה לתובעת עילת תביעה מכוח עשיית עושר.

טענת התובעת לסבב הברחות שני לנתבעות 17-19 ו-24

233. התובעת טוענת, כי הנתבע 4, בסיועה של הנתבעת 11, בצע סבב הברחות נוסף לנתבעות 17-19 ו-24.

234. יצוין, כי בעוד שהנתבעות 17 ו-18 ניהלו את הגנתן ואף הגישו סיכומים, נמנעו הנתבעות 19 ו-24 להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמן ו/או להגיש סיכומים.

235. במסגרת הסיכומים שהוגשו על ידי התובעת לא מפרטת התובעת את התשתית העובדתית, המקימה לטענתה את הסעדים המבוקשים על ידה כנגד הנתבעות 17-19 ו-24.

236. בכתב התביעה טענה התובעת, כי מתדפיסי רשם החברות עולה, כי בחודש נובמבר 1998 נוסדו הנתבעות 17 ו-18, כאשר בנתבעת 17 מחזיק הנתבע 20 ב-33% מהמניות והנתבעת 22 מחזיקה ב-66% מהמניות, ואילו בנתבעת 18 מחזיק הנתבע 20 ב-99%, כאשר בשתי החברות, הנתבעות 17 ו-18, מוחזק 1% מהמניות על ידי מאוטנר רואש נאמנויות בע"מ, שהיא חברה של עו"ד דורון מאוטנר ועו"ד אלי רואש, שאינם צד להליך זה.

עוד טענה התובעת בכתב התביעה, כי הנתבעת 17 מנהלת את פעילותן של הנתבעות 1-3 מול חברת דור אנרגיה, פעילות שנוהלה בעבר על ידי הנתבעות 1-3, אשר הוברחה על ידן לנתבעת 9 ואשר הוברחה בשלב השני לנתבעת 17.

237. טענות קונקרטיות, ביחס לפעילותה של הנתבעת 18, לא הועלו על ידי התובעת בכתב התביעה כלל.

238. באשר לנתבעת 19, טענה התובעת, כי בתאריך 07/01/98 נוסדה חברה בשם אסרב שירותי ניהול והשקעות בע"מ, על ידי הנתבע 20 ומר משה פייביש. שמה של החברה שונה בתאריך 31/01/00 לשמה הנוכחי של הנתבעת 19 וכתובתה הינה ככתובתן של הנתבעות 17 ו-18, ברחוב התעשייה 44, קריית אתא. התובעת טוענת, כי מניותיה של הנתבעת 19 מוחזקות על ידי הנתבעת 23, הרשומה כבעלת המניות של הנתבעת 19 וכמנהלת של הנתבעת 19, ושעה שהנתבעת 23 אף ייצגה את אשתו של הנתבע 5, הגב' מלכה מוטעי, בהליכי עיקול שונים, שנעשו ביחס לנכסיו של הנתבע 5, וטענה, כי העיקולים לא יכולים לחול על מחצית מהזכויות בנכסים, לנוכח חזקת השיתוף.

עוד הוסיפה התובעת וטענה בכתב התביעה, כי בתאריך 26/03/98 ייסדו הנתבע 4, הנתבע 5 ומר איהאב בבאה את הנתבעת 24, שעיסוקה ניהול תחנת דלק. בהקשר זה נטען על ידי התובעת בכתב התביעה, כי ככל שידיעת התובעת משגת, התחנה המופעלת על ידי החברה הנ"ל היא אחת התחנות, אשר את הקמתן יזמו הנתבעות 1-3 ואשר הנתבעים 4 ו-5 העבירו הפעלתן לגופים אחרים.

התובעת טוענת, כי בהסתמך על התשתית העובדתית שציינה, על רקע העובדה שהנתבע 20 היה שכנו של הנתבע 4 ולאור העובדה שמניות הנתבעות 17-19 ו-24 מוחזקות על ידי הנתבע 20, הנתבעת 22, שהינה יוצאת קיבוץ, והנתבעת 23, שהינה עורכת דין המייצגת את אשתו של הנתבע 5, אין המדובר ביד המקרה וכל אלה משמשים מסתור ומחסה לנכסיהם של הנתבעים 4 ו-5, במטרה להסתירם מפני התובעת, וראוי על כן לחייבם, ביחד עם הנתבעים 1-5, בשל הרמת מסך עקב הברחת נכסים ו/או רכוש ו/או בשל שימוש בלתי נאות במסך ההתאגדות של התובעת ו/או בשל חוסר תום לב ו/או בשל תקנת הציבור.

239. הגם שהדברים לא צוינו על ידי התובעת מפורשות, נראה, כי ברכיב זה של התביעה נסמכת התובעת בעיקר על עדותו של החוקר, מר דוד שוויפל, וכן על עדותם של הנתבע 5 והנתבע 15.

240. החוקר, מר דוד שוויפל, ציין בהקשר זה בתצהירו מיום 14/09/08, כי הנתבע 20, אשר היה שותף של הנתבע 4 בעסק להלוואות כספים בשוק האפור, ורעייתו, הנתבעת 21, מתגוררים בבית שסמוך לביתו של הנתבע 4, כאשר מספר הטלפון של הנתבע 4 רשום על שם הנתבע 20 ואף הנתבע 4 נוהג באופן קבוע ברכב מסוג מרצדס, הרשום על שם הנתבעת 21, שהינה לכאורה אף שכנתו.

בנוסף, פירט החוקר, מר דוד שוויפל, בתצהירו, כי עלה בידו לאתר מידע, הנוגע לזהות בעלי המניות של הנתבעות 17 ו-18, ובמסגרת תצהירו פירט את בעלי המניות המחזיקים בחברות אלה, כפי שצוין אף בכתב התביעה המתוקן של התובעת.

בתצהירו טען החוקר, מר דוד שוויפל, כי ממידע שנמסר לו עולה, כי הנתבעת 17 מנהלת את אותה פעילות שנוהלה בעבר על ידי הנתבעות 1-3 כלפי דור אנרגיה, אשר הוברחה על ידן ביום 01/01/8 לנתבעת 9 ומאוחר יותר לנתבעת 17, וזאת מבלי לפרט את מקורות המידע והאסמכתאות לגיבוש מסקנתו.

בנוסף, ציין החוקר, מר דוד שוויפל, כי ביום 07/01/98 נוסדה חברת אסרב שירותי ניהול והשקעות בע"מ, אשר בעלי מניותיה היו הנתבע 20 ומר משה פייביש, אשר שמה שונה ביום 31/01/00 לשמה של הנתבעת 19 ואשר משרדיה מוקמו, כאמור, בכתובתה של הנתבעת 18 ובכתובתה של הנתבעת 17 ואשר הנתבעת 23 נרשמה כבעלת מניותיה וכמנהלת החברה.

הגם שהחוקר, מר דוד שוויפל, הסתפק בפרטי מידע אלה ולא פירט מעבר לאמור, נטען בתצהירו, כי הוא משוכנע כי הנתבעים 17-23, ובמידה מסוימת אף הנתבע 16, אנשי קש או נאמנים של הנתבעים 4 ו-5 ומהווים מסתור לנכסיהם מפני התובעת.

241. הנתבעים 17, 18 ו-20-22 חולקים על טענות התובעת אחת לאחת, באשר לזיקתם לנתבע 4 ולטענה בדבר סיוע בהברחת נכסיו, וטוענים, כי התובעת לא הניחה את הבסיס לחיובם. בתצהיר שהגיש הנתבע 20 הבהיר, כי הנתבעת 18 הייתה בבעלותו מאז היווסדה והוא אף הבעלים בשלמות של הנתבעת 17, לאחר שהשותפות שהייתה בינו ובין הנתבעת 22, אותה העסיק הנתבע 20 אף בחברות אחרות שלו, לא צלחה. לדבריו, הנתבעת 22 פרשה כליל מן השותפות והנתבעת 17 נותרה בבעלותו בלבד. עוד הצהיר הנתבע 20 בתצהירו, כי בזמנים הרלבנטיים התגורר בזיכרון יעקב ולא היה שכנו של הנתבע 4. לדבריו, התגוררו הנתבע 20 והנתבע 4 בשכנות רק החל משנת 2000, עת שהעתיק את כתובת מגוריו מזיכרון יעקב לשכונת דניה בחיפה.

בנוסף, עמד הנתבע 20 על דעתו, כי מעולם לא היה שותף לעסקי הנתבע 4, לרבות לא בעסק למתן הלוואות בשוק האפור, וכי רכב מסוג מרצדס, שהתובעת טוענת שהינו למעשה בבעלות הנתבע 4, הינו רכב של אשתו של הנתבע 20, הנתבעת 21, אשר נרכש על שם חברת צח-רז שירותי ניהול והשקעות בע"מ, שהינה חברה בבעלות הנתבעים 20 ו-21.

בכל הנוגע לחברת אסרב שירותי ניהול והשקעות בע"מ, ציין הנתבע 20, כי הייתה זו חברת מדף, שיוסדה על ידו, וזאת בלבד. לחברה לא הייתה כל פעילות מאז היווסדה על ידי הנתבע 20. לדבריו, בשלב מאוחר יותר ולאחר שלנתבע 20 לא היה כל עניין בחברה, שונה שמה והבעלות בה הועברה לנתבע 4.

באשר לכל יתר הפרטים שנטענו על ידי החוקר, מר דוד שוויפל, בתצהירו, טען הנתבע 20, כי המדובר בבדיות חסרות שחר וכי אין מקום להורות על הרמת מסך, בוודאי שלא ביחס לנתבעים 20 ו-21 או לנתבעות 17 ו-18.

242. מעיון בפרוטוקול חקירתו הנגדית של הנתבע 20, אשר נחקר על תצהירו ביום 11/03/12, עולה, כי עדותו לא נסתרה, נותרה איתנה ואף התובעת בסיכומיה לא הפנתה לסתירות כלשהן בעדות.

מנגד, ראוי לציין, כי מעדותו של החוקר, מר דוד שוויפל, עולה, כי זו מושתתת בעיקרה על המידע העולה ממסמכי רשם החברות, שבהם כשלעצמם אין לבסס את הנטען על ידו בתצהירו או כדי לבסס עילה להרמת מסך. באשר ליתר הטענות הנטענות על ידו, ובייחוד ביחס לטענה בדבר הברחת נכסים, הרי בניגוד לגרסה המוצקה שביקש ליתן בתצהירו, חזר בו החוקר, מר דוד שוויפל, בחקירתו הנגדית, שהתקיימה ביום 22/05/11, מדבריו שהובאו בתצהיר ונאלץ להודות שאלה מהווים בגדר "השערה" שלו.

כך גם נאלץ העד להודות, כי למעשה הנתבעים 20 ו-21 התגוררו בזיכרון יעקב ואף לא יכול היה לתמוך בגרסתו, בדבר עסק משותף של הלוואות בתנאי השוק האפור, שהיה לנתבעים 4 ו-20, כנטען בתצהיר.

זאת ועוד, הגם שהחוקר, מר דוד שוויפל, טען בתצהירו, כי הנתבע 4 נצפה נוהג ברכב המרצדס, לא ידע החוקר, מר דוד שוויפל, למסור פרטים כלשהם בדבר הרכב, רכישתו, מימון הרכישה ומחיר הרכב ואף לא הציג סרטון כלשהו, המעיד כי הנתבע 4 נוהג על הרכב, כנטען על ידו. ובלשונו (עמוד 134 לפרוטוקול):

"ש. אני מפנה לסעיף 41 לתצהירך. מהי שנת הייצור של הרכב, מסוג מרצדס?
ת. לא יודע.
ש. מי רכש את הרכב הזה?
ת. לא יודע.
ש. אם אני אגיד לך שהוא נרכש על ידי חברת צחרז, אתה יודע משהו על זה?
ת. לא.
ש. אתה מכיר את החברה הזאת?
ת. לא.
ש. אם אני אגיד לך שהיא מימנה את המרצדס, אתה יודע על זה משה?
ת. לא".

עיון בפרוטוקול עדותו של החוקר, מר דוד שוויפל, מעלה, כי העד ניזון, אם בכלל, ממידע מפי השמועה והסברה, ובוודאי שלא מכלי ראשון (עמוד 132-134, 136 לפרוטוקול).

בהקשר זה לא ניתן שלא לציין, כי ב"כ הנתבעים 17, 18 ו-20-22 טען עוד בראשית החקירה הנגדית (עמוד 131 לפרוטוקול), כי הינו מתנגד לעדויות שמועה וסברה.

243. אם לא די באמור, הרי החוקר, מר דוד שוויפל, גילה עוד פחות ידע, בכל הנוגע לנתבעת 18, בחקירתו הנגדית. באשר לקשר שבין הנתבעת 18 והנתבע 4, נאלץ החוקר להשיב כדלקמן (עמוד 130 לפרוטוקול):

"ש. האם לשייקה היה קשר כלשהו, בכל מובן שהוא , לחברת קורז?
ת. אני לא זוכר להגיד לך".

וכך גם ביחס לנתבעת 17 ולנסיבות הקמת חברת אשרב (עמוד 136-137 לפרוטוקול).

244. הדברים נכונים גם ביחס לחוסר יכולתו של העד, מר דוד שוויפל, לבסס את טענתו, בדבר הברחת נכסי הנתבעות 1-3 לנתבעות 17 ו-18, ודי בהקשר זה להפנות לפרוטוקול הדיון (עמוד 137-138 לפרוטוקול):

"ש. אני שואל אותך שאלה ספציפית, איזה עסק של חברות יפתח נוהל על ידי ד.ג.ש?
ת. אני לא זוכר כרגע. אבל התשובה שלי היא עמוד 8, פסקה 2.
ש. אותה תשובה לגבי קורז? איזו פעילות של הנתבעים 1-3 בוצעה על ידי חברת קורז?
ת. אותה תשובה.
ש. אני מפנה אותך לפסקה האחרונה של סעיף 45. איזו תחנה הייתה בבעלות ד.ג.ש?
ת. אני לא זוכר כרגע.
ש. איזו תחנה הייתה בבעלות קורז?
ת. לא זוכר.
ש. אני מבין שאין ברשותך הסכמים או מסמכים המעידים על מה שיצרת (צ.ל: הצהרת – ב.ט.) בפסקה האחרונה של סעיף 45?
ת. לא.
ש. אתה טוען בשורה השנייה בפסקה האחרונה, שהם קיבלו כספים. מי קיבל כספים מהתובעת? האם מישהו מהנתבעים 17 ,18,20-22 קיבל כספים כלשהם מהתובעת?
ת. כפי שציינתי קודם, הסתמכתי על ההסכם בין סונול לשייקה.
ש. אז התשובה שלך לגבי הפסקה האחרונה. מי מהנתבעים שאמרתי קיבל כספים?
ת. בעל פה, לא.
ש. אתה מצהיר בסוף הסעיף "למרות כל מצגי הכזב...". איזה מצג כזה נעשה על ידי הנתבעים 17,18,20-22?
ת. לא זוכר לענות לך כרגע.
ש. אתה מצהיר הרבה בתצהיר שלך ומשתמש במילים "הברחת רכוש". אתה מבין את צמד המילים הזה?
ת. עניתי על זה.
ש. אני מפנה לסעיף 50 לתצהירך (מצטט). תן לי דוגמא אחת של רכוש שהוברח, מתייחס ספציפית לנתבעים הנ"ל?
ת. לא זוכר.
ש. ממי הוברח הרכוש?
ת. אני משער שמהתובעת.
ש. אתה לא יודע לתת תשובה קונקרטית, אתה משער?
ת. אמרתי שאני משער.
ש. אותה תשובה למי הוברח הרכוש?
ת. אני לא יכול לתת לך תשובה מוגדרת.
ש. כמה רכוש הוברח? מתי הוברח? יש לך תיעוד?
ת. אין לי".

בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 5, אשר נערך בשנת 2009, התייחס הנתבע 5 לנתבעות 17, 18 ו-24 וטען, כי הנתבע 4 העביר לחברות אלה רכוש משותף של הנתבעים 4 ו-5 ופעילויות בתחום הדלק והובלתו, כאשר החזקות אלה של הנתבע 4 הוחזקו על ידי אנשי קש מטעמו של הנתבע 4. ואולם, בפרוטוקול עדותו ציין, כי עדותו אינה אלא עדות מפי השמיעה. ובלשונו (עמוד 293 לפרוטוקול):

"ש. אתה לא יודע את זה מידיעה אישית, נכון?
ת. לא הלכתי לחקור את החברות".

זאת ועוד, מפרוטוקול עדותו של הנתבע 5 התברר, כי זו רוויה בסתירות ובחוסר ידיעה, גם באשר למידע אשר אמור היה להיות בידיעתו, לאור הגרסה שביקש להציג בתצהירו.

כך נתברר, כי לגבי הטענה, לפיה הוברח רכוש של הנתבעות 1-3 שלא הועבר לנתבעות 10, ו-17-19, עלה, כי הנתבע 5, הגם שהיה בעל מניותיהן של הנתבעות 1-3, לא יכול היה להצביע על רכוש כלשהו שהועבר לנתבעות 17-19 או שלא הועבר לנתבעת 10 עם חתימת הסכם ההקמה. ובלשונו (עמוד 293-294 לפרוטוקול):

"ש. באותו סעיף 42 אתה אומר שיש רכוש משותף שלא הועבר לכנען בע"מ. איזה רכוש משותף שלך ושל שייקה לא הועבר לכנען?
ת למיטב זכרוני, ואני כבר לא זוכר אחרי תקופה כל כך ארוכה , היו מספר משאיות והיו לנו עוד זכויות וקשרים לגבי הקמת תחנות דלק או התקשרויות עם תחנות דלק.
ש. אתה לא יכול להיות ספציפי?
ת. לא.
ש. איזה רכוש שלך ושל שייקה הועבר לדגש?
ת. כל מה שלא הועבר לסונול הועבר לדגש. אני לא יכול לעשות את ההפרדה בדיוק.
ש. כשאתה אומר הועברה לדגש, אתה ביצעת?
ת. לא.
ש. אז איך אתה יודע?
ת. מדבריו של שייקה.
ש. אז גם את זה אתה לא יודע מידיעה אישית?
ת. אין יותר אישי מזה שהבעלים אומר.
ש. אתה יכול לנקוב ברכוש ספציפי ששייקה אמר לך שעבר לדגש?
ת. עיקר הדברים החשובים, אני לא יכול לדבר על אינווטר ספציפי.
ש. תדבר על אינווטר של רכוש שלך ושל שייקה שעבר לדגש.
ת. הדברים העיקריים, מעבר לתחנות דלק ומשאיות , זה גם לקוחות. ואת זה שייקה בעיקר העביר. אני לא יכול להיות ספציפי. אני לא יכול לזכור את הדברים האלה".

יצוין, כי הנתבע 5 אף לא יכול היה ליתן ולו מעט מידע קונקרטי, בכל הנוגע לנתבעת 17 או ביחס לנתבעת 19, כעולה מפרוטוקול הדיון (עמוד 291-293 לפרוטוקול):

"ש. סעיף 42 לתצהירך, שורה ראשונה , אתה משתמש פעמיים במילה "לאחר". אתה יודע או זוכר מתי הוקמה חברת צ.א.מ.א.
ת. לא זוכר.
ש. מתי הוקמה חברת דגש?
ת. אני מניח שאחרי ששייקה הפך להיות עצמאי בסונול כנען, בסונול בפרט.
ש. אתה לא יודע מתי שתי החברות הוקמו?
ת. אני לא יודע תאריכים. אני ידוע שהשמות האלה עלו לאחר ששייקה הפך להיות פעיל מאוד בסונול.
ש. אם אני אגיד לך שהם היו קיימות לפני?
ת. אני יודע רק לאחר.
ש. מי היו הבעלים של דגש?
ת. אני מניח ששייקה. שייקה אמר שהכל שלו.
ש. אתה יודע מי היו הבעלים של דגש?
ת. אני יודע שהציגו גברת בשם שני, והבעלים האמיתיים זה היה שייקה.
ש. מי ניהל את דגש?
ת. לעניות דעתי, שייקה ושני.
ש. כאתה אומר לעניות דעתי, למה אתה מתכוון?
ת. שום דבר לא נעשה בלי ששייקה ידע מה קורה.
ש. ישבת איתו, ראית אותו?
ת. לא. הוא אמר לי. אם הייתי אצלו במשרדים של דגש בחיפה? כן.
ש. אז נסכים שהתשובות האחרונות הם מפיו של שייקה?
ת. בעיקר.
ש. מי היו העובדים בחברת דגש? עובדים בשכר?
ת. אני יודע שעבדה שני, שעבדה אחותו של שייקה , אורה , ואותם ראיתי במשרדים של שייקה בחיפה.
ש. אם אני אגיד לך שאת העובדות שאתה מתאר עכשיו, הן היו עובדות של חברה אחרת?
ת. הכל יכול להיות. יכול להיות שנוהלו באותם המשרדים מספר חברות.
ש. אתה לא ידוע להגיד בפועל מי קיבל משכורת מחברת דגש?
ת. אני לא יכול לזכור פרטים, בטח שלא הייתי מעורב בפרטים , אני לא יודע מי קיבל משכורות.
ש. מי היה רואה החשבון?
ת. כמדומני, אורי הראל.
ש. ואם אני אגיד לך שאורי הראל לא היה רואה החשבון של דגש?
ת. אני אאמין לך.
ש. מה הנכסים שהיו בבעלות דגש?
ת. תחנות דלק.
ש. איזה?
ת. לא יודע. שייקה הזכיר מספר תחנות.
ש. האם תחנת דלק עוספיא שייכת לדגש?
ת. אני לא יודע הכל, לא הייתי שותף. אבל שייקה בפירוש...".

חוסר הידיעה של הנתבע 5 מצא ביטויו בפרוטוקול גם בכל הנוגע להצהרותיו ביחס לרכב המרצדס (עמוד 294 לפרוטוקול).

245. למען הסר ספק יצוין, כי אף עדותו של הנתבע 15 אינה יכולה לסייע לתובעת בהוכחת טענותיה כנגד הנתבעים 17-22, שכן נתברר במהלך חקירתו הנגדית, כי דבריו של הנתבע 15 אינם מבוססים על מידע מבוסס כלשהו, שניתן לצפות מתפקידו בנתבעת 10 אצל הנתבעת 11 ותחום עיסוקו המקצועי, ובלשונו (עמוד 469 לפרוטוקול):

"ש. מי היה בעל השליטה בדגש?
ת. מבחינת בעלי מניות, אני לא יודע. מי שהיה בפרונט של דגש היה שייקה. לא בדקתי בעלות. לא היה לי עניין או דרישה לבדוק את נושא בעלי המניות של דגש.
ש. מי היה מורשה החתימה בדגש?
ת. אני חושב שאלי לירז.
ש. שייקה היה?
ת. לא ראיתי חתימות של שייקה בדגש.
ש. מה הייתה מערכת היחסים בין שייקה ואלי לירז, בכל מה שקשור בדגש? הם היו שותפים?
ת. צריך לשאול אותם.
ש. אתה יודע?
ת. אני יודע שאלי לירז קיבל ממנו הנחיות, הוא אמר תמיד שזה מה ששייקה ביקש ממנו לעשות , וששייקה מוביל את המהלך. אם היה שותפות ביניהם או לא , אין לי מושג".

מניתוח העדויות, שעליהן ביקשה התובעת להשתית את העילה בדבר הרמת מסך, עולה, כי אין בהן כדי לבסס ממצאים עובדתיים כלשהם, לא כל שכן כדי לעמוד בנטל ההוכחה הדרוש להוכחת המסד העובדתי הרלבנטי.

246. בנוסף לכל האמור יצוין, כי תצהירי העדות הראשית, שהוגשו על ידי הנתבעים 4 ו-5 ואשר נועדו לתמוך בגרסת התובעת, אינם מבססים כלל את הטענה, לפיה הועברו לנתבעות 17-19 ו-24 נכסים כלשהם מנכסי הנתבעות 1-3. יתר על כן, עיון בתצהירו של הנתבע 4, כמו גם בתדפיסי רשם החברות, מעלה, כי חברות אלה הוקמו לאחר היווסדה של הנתבעת 10, כאשר בתצהירו של הנתבע 4 בסעיף 51 אף צוין כדלקמן:

"בסמוך לאחר הקמת כנען בע"מ התחלתי לפתח עסקים בתחום הדלק בשיתוף פעולה מלא של סונול בהתאם להדרכתו והכוונתו של משה ארז, למרות שאלה היו מנוגדים לחלוטין להוראות ההסכם נספח א'".

עוד עלה, כאמור, מהתצהיר, כי הנתבעות הללו קיבלו מהנתבעת 11 אשראי כמעט בלתי מוגבל וכן זיכיונות להפעלת תחנות תדלוק נוספות, ואף באמור יש כדי לאשר, כי לא הועברו לנתבעות 17-19 ו-24 זכויות או נכסים של הנתבעות 1-3.

לנוכח כל האמור, משלא עלה בידי התובעת לבסס בראיות את טענותיה, לפיהן נכסיהן של הנתבעות 1-3 הועברו לנתבעות 17-19 ו-24, אין באמור בהוראות ההסכם, שנקשר בין הנתבעת 11, הנתבע 4 וצדדים נוספים ביום 20/06/05, כדי להניח את התשתית הראויה לביסוס העילה להרמת מסך כנגד הנתבעות 17-19 ו-24.

למעלה מן הצורך יצוין, כי באשר לנתבעת 19 הוגשה בקשת פירוק (פר"ק 718/08 (מחוזי חיפה)) עוד בחודש יולי 2007 על ידי הנתבעות 10 ו-11, כאשר עוד בחודש אפריל 2008 נעתר בית המשפט לבקשת הנתבעת 11 והורה על פירוקה של הנתבעת 10 ולאחר מכן אף מינה את עו"ד שחר בן מאיר כמפרקה של הנתבעת 19.

זאת ועוד, מפרק הנתבעת 19 הגיש בקשה לפירוקה של הנתבעת 24, חברת האם של הנתבעת 19, בשל חובה לנתבעת 19, ואף בקשת פירוקה של הנתבעת 24 נעתרה ועו"ד שחר בן מאיר מונה למפרקה.

לאור כל האמור, סבורני, כי לא ניתן להיעתר לבקשת התובעת להרמת המסך, בכל הנוגע לנתבעות 17-19 ו-24, ודין עתירה זו להרמת מסך להידחות.

המגרש בחולון-גוש 6751, חלקה 507 (להלן: "המגרש בחולון")

247. התובעת טוענת, כי התנהלות הנתבעת 11, בכל הנוגע למגרש בחולון, מצביעה על מעורבותה בהברחת נכסי הנתבעים 1-5.

לטענת התובעת, הייתה הנתבעת 3 הבעלים של המגרש בחולון, אשר נרשם בטעות על שם הנתבעים 4 ו-5.

התובעת טוענת, כי במסגרת הסכם קיסריה מיום 14/05/96 התחייבו הנתבעות 1-3 להעביר שליש מכספי המכירה של המגרש בחולון לתובעת. ואולם, כעולה מסעיף 10.1(א) להסכם ההלוואה, שנקשר בין הנתבעת 3 לנתבעת 11, התחייבה הנתבעת 3 להמציא לנתבעת 11 משכנתא על זכויות הלווה במגרש בחולון, הגם שהיא אינה בעלת הזכויות במגרש בחולון ואלה שועבדו לנתבעת 10, כעולה מדף התנאים המיוחדים, ביום 30/07/97 ובתאריך הקודם לחתימת הצדדים על הסכם ההלוואה, שנחתם ביום 15/09/97.

התובעת טוענת, כי מעבר לתדהמתה, בנוגע לתאריך שבו שועבד המגרש בחולון ואשר קדם לעריכת הסכם ההלוואה, הרי קדמה להתחייבות זו התחייבות קודמת בזמן של הנתבעים 1-5 להעביר שליש מכספי המכירה של המגרש בחולון לתובעת ובנוסף השעבוד על המגרש בחולון לנתבעת 11 לא נעשה כנגד אשראי חדש, אלא ביחס לחוב נטען, שאותו לא חב מי ששעבד את המגרש בחולון, הנתבעת 2, שעה שהחוב הוא של הנתבעת 3.

התובעת טוענת, כי למעלה מכך, שעבוד זה לא מומש מעולם על ידי הנתבעת 11 וכל תכלית השעבוד הייתה להברחת המגרש בחולון מידי התובעת.

248. הנתבעת 11 חלקה בסיכומיה על כל טענות התובעת וטענה, כי בכל מקרה, לא ניתן לראות את הנתבעת 11 כמי שמנעה את קיום ההתחייבויות שהיו לנתבעים 1-5 כלפי התובעת.

249. עיון בהסכם קיסריה מעלה, כי במסגרת סעיף 7 הגיעו הצדדים להסכמות כדלקמן:

"The immovable property in Holon which has been purchased by the Iftach Group (and mistakenly registered under the names of Shaike Aby and Eli Motai) will not be registered under the name of the Iftach Group however the Iftach Group undertake that 33.3% of any consideration received by Eli Motai and/or Shaike Aby as a result of selling or otherwise transferring right in the abovementioned property and/or apartment to be erected on said property will belong and be paid to Safed.
To secure Safed's rights as aforesaid, Shaike Aby and Eli Motai will register a fixed and first degree mortgage over the above property".

אין חולק, כי התובעת לא דאגה לרישום המשכנתא, מכוח הסכם האופציה מיום 30/04/95 או מכוח האמור בסעיף 7 סיפא להסכם קיסריה מיום 14/05/96, ואף לא פעלה למכירת המגרש בחולון ולמימוש זכויותיה הנטענות במגרש בחולון.

250. בהתאם להוראות סעיף 15 להסכם ההקמה, שנחתם בין הנתבעת 11 והנתבעים 2-5 ביום 15/09/97, ולהסכם ההלוואה, שנחתם אף הוא בין הצדדים בתאריך 15/09/97, התחייבו הנתבעות 2 ו-3 להמציא לתובעת בטחונות נוספים לשביעות רצונה לפירעון ההלוואות, בסך של 750,000 ₪ ל-6 שנים ובסך של 1,500,000 ₪, שהעמידה הנתבעת 11 לנתבעות 1-3 למשך 3 שנים. בהתאם להוראות הסכם ההלוואה ולהבטחת פירעון כל אחת מההלוואות, התחייבו הנתבעות 2 ו-3 להעמיד, בין היתר, משכנתא על זכויות הנתבעות 2 ו-3 במגרש בחולון. כן נקבע בהסכם, כי לא יימסר כל סכום מכספי ההלוואה בטרם תומצאנה הבטוחות המוסכמות.

יצוין, כי הסכם ההלוואה העניק לנתבעת 11 את הזכות לדרוש את פירעונן המיידי של ההלוואות, בין היתר, אם תוגש כנגד הנתבעות 2 ו-3 בקשה למינוי כונס נכסים ו/או ימונה לרכושן כונס נכסים והמינוי לא יבוטל תוך 90 יום.

בהתאם להסכם ההקמה ולהסכם ההלוואה, נחתם שטר המשכנתא לטובת הנתבעת 11 ביום 30/07/97, ואילו ביום 31/07/95 נוסדה ונרשמה הנתבעת 10 ברשם החברות.

ביום 22/04/98, כ-9 חודשים לאחר חתימת שטר המשכנתא ולאחר שהוסדרו זכויותיהם של הנתבעים 4 ו-5 במגרש בחולון, אשר לא נרשם עד למועד זה על שמם, אלא בהערת אזהרה, בשל עיקול שרבץ מכוח צו בית משפט מחוזי מיום 15/03/94 במסגרת ה"פ 1032/94, נרשמה בסופו של יום המשכנתא לטובת הנתבעת 11 בפנקסי המקרקעין.

251. בהתאם ועל פי התשתית העובדתית שנפרשה, הגישה התובעת את כתב התביעה המקורי ביום 28/07/98 ובד בבד ביקשה וקיבלה צווים בקשר לעיקולים זמניים ולמינוי כונס נכסים לכנסי הנתבעות 1-3.

252. ביום 31/05/99, משנודע לנתבעת 11 כי הצווים הזמניים לא בוטלו, הגיש הנתבע 16 בשמה של הנתבעת 11 בקשה למימוש המשכנתא על המגרש בחולון ללשכת ההוצאה לפועל בהרצלייה. בקשה זו נתמכה על ידי רו"ח יהושע ביץ', אשר פירט בתצהירו את חובות הנתבעות 1-3 לנתבעת 11 ואף אישר את אמיתות החובות בעדותו (עמוד 65 לפרוטוקול).

253. לתובעת טענות קשות כנגד התנהלותה של הנתבעת 11, ואולם, לא ניתן על ידה מענה לשאלה, מדוע ישנה על זכויותיה ולא עשתה דבר, על מנת להבטיחן ו/או לעגנן בלשכת רישום המקרקעין, חרף העובדה שלטענתה, הפרו הנתבעים 1-5 את הסכם האופציה והסכם קיסרה בהפרות יסודיות רבות.

254. סבורני, כי לא ניתן לייחס לנתבעת 11 כל פסול בעצם העובדה, כי הנתבעים 4 ו-5 שעבדו מרצונם לטובתה את המגרש בחולון, שנרכש על ידי הנתבעת 2 בגין חובות של הנתבעת 3 ואשר נרשם בלשכת רישום המקרקעין על שמם לנתבעת 11. על רקע הנתונים שהובאו לידיעת הנתבעת 11 בזמן אמת, ושעה שעל פי הרישום בלשכת רישום המקרקעין לא הייתה מניעה מהנתבעת 11 לקבל בטוחה לכספי ההלוואות באמצעות המגרש בחולון ולהגן על הלוואותיה באמצעות רישום משכנתא בספרי המקרקעין, לא ניתן לזקוף לחובתה של הנתבעת 11 את קבלת הבטוחה.

מכל המקובץ עולה, אפוא, כי התובעת נמנעה מלעגן את הזכויות הנטענות של התובעת בלשכת רישום המקרקעין ולא הובאה בפניי ראייה, לפיה הוראות הסכם האופציה והסכם קיסריה הובאו לעיונה ולבדיקתה של הנתבעת 11 וגרסת הנתבעים 10-15, לפיה הסכמים אלה לא הובאו לידיעת הנתבעת 11 ומנהליה, לא נסתרה.

בכל הנוגע לחתימת הסכם ההקמה והסכם ההלוואה, אשר שיקפו התנהלות מסחרית רגילה ורצון להבטיח פירעון הלוואות שניתנו, בעיקר גם על רקע ניסיון העבר, סבורני, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי התנהלות הנתבעת 11 ביחס למגרש בחולון נועדה לסייע לנתבעים 1-5 בהברחת רכושם מפני התובעת ו/או כי זכויותיה של התובעת ביחס למגרש בחולון הינן עדיפות.

דיון בהכשלת עיקולים זמניים

255. במסגרת הסיכומים טענה התובעת, כאמור, להכשלת עיקולים ולהברחת נכסים, בכל הנוגע לעיקול שהטילה על ביתו של הנתבע 5 בצפת, וטענה, כי מימוש המשכנתא על ביתו של הנתבע 5, באופן שבו הועברו מלוא הזכויות לבעלות אשתו של הנתבע 5, הגב' מלכה מוטעי, ומששולם לה תשלום בסך של 100,000$ מעיד, כי המשכנתא הייתה פיקטיבית ונועדה להכשיל את העיקול.

256. כן טענה התובעת, כאמור, כי הדברים נכונים גם ביחס למינויים של הנתבעים 16 ו-23 ככונסי נכסים על מניותיהם של הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10, על רקע היעדר מימושם של מניות אלה.

257. עיון, הן בכתב התביעה והן בסיכומי התובעת, מעלה, כי הסוגיה, הנוגעת למשכנתא על בית הנתבע 5 בצפת, לא מצאה ביטויה בכתב התביעה או בכתב התביעה המתוקן כלל, ובכל מקרה התובעת לא עתרה לסעדים אופרטיביים ביחס לטענותיה אלה.

יתר על כן, התובעת אף לא הציגה חוות דעת שמאיות ו/או הערכות שווי בדבר שוויים של נכסים אלה, על מנת שניתן יהיה לכמת את נזקיה של התובעת, ככל שטענותיה היו מתקבלות.

באשר להתנהלות הנתבעת 11 והנתבעת 23, בכל הנוגע למימוש המשכנתא על בית הנתבע 5, נסקרו הנסיבות העובדתיות לעיל בהרחבה בסעיף 188 לפסק הדין . אכן, לא ניתן לכחד, שנסיבות מימוש המשכנתא על בית הנתבע 5, העברת מלוא הזכויות בבית, שהיה רשום על שם הנתבע 5 ואשר שועבד לזכות הנתבעת 11, לאשתו, הגב' מלכה מוטעי, אשר טענה למחצית הזכויות בנכסי הנתבע 5 מכוח חזקת השיתוף וכן העברת תשלום נוסף של 100,000$, מעלה תחושה של חוסר נוחות. ואולם, כפי שצוין לעיל, במסכת עובדתית נרחבת זו לא די באינפורמציה לא נוחה אחת, על מנת לקבוע שיש בכך להשליך על הסכם ההקמה של הנתבעת 10 ולהכתימו בהיעדר חוקיות.

בנוסף, על רקע העובדה שמכלול הנסיבות הנוגעות למשכנתא על בית הנתבע 5 לא נפרשו בכתב התביעה כלל ולאור גם טענת הנתבעים 10-15 להרחבת חזית, לא ניתן להטיל חיוב אופרטיבי על הנתבעים 10-15 ו-23 מכוח האמור, ושעה שממילא סעד קונקרטי לא נתבקש על ידי התובעת בכתב תביעתה ובסיכומיה.

258. באשר לטענת התובעת, ביחס להכשלתה בכל הנוגע למניותיהם של הנתבעים 4 ו-5, ומעבר לאמור בפסק הדין, יצוין, כי משכון המניות של הנתבעים 4 ו-5 נעשה מכוח הסכם ההקמה והסכם ההלוואה ואכן נעשה כבטוחה לחיוב הנתבעים 4 ו-5 כערבים כדי חלקם בהון המניות המונפק של הנתבעת 10 לחיובי הנתבעת 10 כלפי הנתבעת 11. ואולם, יש לזכור, כי שעה שבמסגרת הסכם האופציה והסכם קיסריה התחייבו הנתבעים 1-5 למשכן שליש ממניותיהם של הנתבעים 1-5 בנתבעות 1-3, וכך אף נטען בסעיף 64(ג) לכתב התביעה המתוקן, הרי שבמסגרת הסכם ההקמה והסכם ההלוואה מושכנו מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10 ולא בנתבעות 1-3.

זאת ועוד, התובעת ביקשה לברר את טענותיה בדבר הכשלת העיקולים והברחת הנכסים במסגרת התובענה שהוגשה על ידה לאישור העיקולים בת"א 1135/98. אכן, זוהי המסגרת הדיונית הנאותה לבירור טענות אלה, כפי שעולה מהוראות תקנה 378 ותקנה 380 לתקנות סדר הדין האזרחי.

למען שלמות התמונה יצוין, כי בתאריך 29/06/06 ניתנה על ידי כב' השופטת שטמר החלטה בת"א (חיפה) 1135/98, סאפד דיבלופמנטס ג'רסי לימיטד נ' יפתח סוכנויות דלקים שיווק (פרסום נבו), כדלקמן:

"1. תיק זה נפתח בשנת 1998, דהיינו הוא תלוי ועומד בבית המשפט מזה כ- 8 שנים. ההתדיינות בתיק תלויה בפסק הדין ב- ת.א. 928/98 בבית משפט זה (הנדון לפני שופט אחר).
2. בזמנו הוריתי בהחלטתי מיום 14/03/02, כי הדיון לפני תלוי בתוצאות פסק הדין ב- ת.א. 928/98 , כיוון שהתביעה לפני היא תביעה לאישור עיקולים אצל מחזיקים. אם תדחה תביעת התובעת לפני ב- ת.א. 928/98 , ממילא יידחו גם תביעותיה לתשלום הסכומים שנתבעו בתביעה שלפני.
3. אינני רואה טעם בהבאה חוזרת של התיק ללשכתי על מנת לעקוב אחר ת.א. 928/98.
4. לפיכך אני מורה לכל אחד מהצדדים להגיב תוך 15 יום מהיום על הדרך הנראית נכונה, לכאורה , והיא מחיקת התובענה , ומתן אפשרות לב"כ התובעת להגישה מחדש תוך 60 יום מיום קבלתו את פסק הדין ב- ת.א. 928/98. צד שלא יגיב ובמועד – ייחשב כמסכים להצעה.
5. התיק יובא לפני לכתיבת החלטה או פסק דין ביום 15/07/2006".

בהחלטה נוספת, שניתנה ביום 01/08/06 על ידי כב' השופטת שטמר, נקבע:

"מהנימוקים שבהחלטתי מיום 29/06/06, אני מורה על הפסקת התובענה.
יחד עם זאת אני מורה, שאם תבקש התובעת לחדש את הדיון בתובענה תוך שלוש שנים מהיום או תוך 60 יום מיום שניתן פסק הדין בתיק אזרחי 928/98 – הכל לפי המוקדם , היא תוכל לעשות כך על ידי הגשת הודעה לבית המשפט , ויראו את התובענה לכל עניין , כאילו לא הופסקה".

מסיכומי הנתבעים 10-15 עולה, כי התובעת לא מסרה כל הודעה לתיק בית המשפט, ועל כן, ביום 01/08/09, משחלפו להן 3 שנים מהיום שבו ניתנה ההחלטה האמורה והתובעת לא פנתה לבית המשפט בבקשה לחדש את הדיון, הופסקה התובענה לאישור העיקולים ולא ניתן עוד לחדשה.

טענות התובעת ביחס לנתבעים 6-8

259. במסגרת כתב התביעה המתוקן עתרה התובעת לחייב את הנתבעים 6-8 במתן פרטים, בכל הנוגע למניות שהיו בבעלות הנתבעים 1-5 או מי מהם וביחס לכלי רכב, שהינם או היו בבעלותם של הנתבעים 1-5 ואשר היו רשומים על שם הנתבעת 6, וכן ליתן פסקי דין הצהרתיים, לפיהם נכסים אלה הינם בבעלות הנתבעים 1-5.

260. בסיכומי התובעת הסתפקה התובעת בהפניה לתשתית העובדתית הנטענת בכתב התביעה המתוקן בסעיפים 44 ו-45 ולאינווטר אשר צורף כחלק מסכם האופציה ולמכתבו של עו"ד ונגליק, אשר מהם עולה, לטענת התובעת, כי חלק ניכר מכלי הרכב של הנתבעת 6 הינם בבעלות הנתבעים 1-5, ואולם נרשמו על שם הנתבעת 6. עוד טענה התובעת, בהסתמך על האמור, כי הנתבע 4 הינו בעל מניות בנתבעת 7 ואשר מחציתן מוחזקות על ידו בנאמנות עבור הנתבע 5. על כן, טענה התובעת, כי יש ליתן פסק דין הצהרתי בהתייחס לכלי הרכב ולמניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 7.

261. מעיון ברשימת המלאי, בהתייחס לכלי הרכב הנזכרים בתובענה, עולה, כי כלי הרכב, 19 במספר, הינם משנות ייצור 1988-1994, דהיינו מלפני למעלה מ-20 שנה בממוצע.

262. מתצהירו של הנתבע 8 עלה, כי מהמידע שעלה בידי הנתבעת 6 לדלות עולה, כי כלי הרכב אינם נמצאים כיום בחזקת הנתבעת 6. חלקם היו במצב של אובדן גמור וחלקם נמכרו טרם נקטה התובעת בהליכים. עוד נטען על ידי הנתבע 8, כי חלק מכלי הרכב נתפסו בשנת 1996 על ידי גורמים מימוניים שונים, לרבות בנקים וחברות ליסינג, וחלקם היו משועבדים בגין מימון שניתן לרכישתם ליבואן.

עוד נטען על ידי הנתבע 8, כי מלכתחילה כלי הרכב, במובנם הפיזי, היו בבעלות הנתבעת 6 ולנתבעות 1-3 היו רק זכויות הובלה בהם.

263. על פי מסמכי הרישוי, נרשמו כלי הרכב על שמה ובבעלותה של הנתבעת 6, גרסתו של הנתבע 8 לא נסתרה ואף התובעת לא הצביעה על ראיות, שיש בהן כדי לבסס את הטענה, כי לנתבעים 1-5 היו, מעבר לזכויות הובלה, זכויות בעלות בכלי הרכב עצמם. בנוסף, גרסתו של הנתבע 8, לפיה התובעת נשאה בעלות רכישת כלי הרכב ובהוצאות הדרושות להפעילם, ומשהנתבעות 1-3 או התובעת לא הצביעו כי פרעו את חובותיהן לנתבעת 6, סבורני, כי התובעת לא ביססה את טענתה, לעניין הסעד ההצהרתי המבוקש לגבי כלי הרכב.

264. באשר למניות הובהר, כי המניות אשר הונפקו על ידי הנתבעת 6 היו מניות בכורה ניתנות לפדיון, אשר ככאלה לא היו בעלות ערך כספי, אלא שהייתה מגולמת בהן הזכות להוביל דלקים במסגרת סידור העבודה של הנתבעת 6, בהתאם לתקנון הנתבעת 6. בפועל, כל מניה שיקפה זכות בעלות להובלה של ליטר ומדובר, לפיכך, בזכויות הובלת דלקים בלבד.

הנתבע 8 הבהיר בתצהירו ובעדותו, כי לנתבעות 1-3 היו מחד זכויות הובלה וזכות לתמורה בגין ההובלה, ומאידך היו לנתבעות 1-3 חובות בגין תשלומים שנדרשו לצורך הפעלת המיכליות ואלה הפכו לחוב אבוד, כאשר הנתבעות 1-3 נותרו חייבות כספים ניכרים לנתבעת 6.

הנתבע 8 הוסיף וציין, כי לנתבעים 4 ו-5 היו מניות מעטות גם בנתבעת 7 ובגין מניות אלה נותרו הנתבעים 4 ו-5 חייבים כספים. לגרסת הנתבע 8, אשר לא נסתרה, נמחק החוב כאבוד, כאשר מניות אלה של הנתבעים 4 ו-5 שימשו כביטחון לחוב.

משהוכח כי לנתבעים 6-8 אין נגיעה לסכסוך שנפרש בגדר תביעה זו ולא עלה בידי התובעת להציג גרסה ו/או מסמך, שיש בהם כדי לסתור את טענות הנתבעים 6-8, דין תביעת התובעת כנגד הנתבעים 6-8 להידחות.

התביעה כנגד הנתבע 16

265. מעיון בכתב התביעה המתוקן עולה, כי הנתבע 16 צורף לכתב התביעה, מבלי שהתבקש כנגדו סעד כזה או אחר ומבלי שנפרשה עילה כנגדו. למעשה, צוין בכתב התביעה מפורשות, כי הנתבע 16 צורף לכתב התביעה כנתבע פורמאלי. יתר על כן, אף בסיכומי התובעת לא עתרה התובעת למתן סעד כנגד הנתבע 16. לנוכח האמור ובהסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון, בע"א 8659/99, חברת נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ נ' פול פיינרו, פ"ד נד(2), 625, די באמור כדי להורות על דחיית התביעה כנגד הנתבע 16.

למעלה מן הצורך יצוין, כי אין מחלוקת, שהנתבע 16 אינו כונס הנכסים של מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10 מיום 21/01/02, וזאת לאחר שראש ההוצאה לפועל נעתר לבקשת הנתבעת 11 ומינה את הנתבעת 23 להיות כונסת הנכסים על המניות האמורות במקומו של הנתבע 16.

פועל יוצא מן האמור, כי עוד ביום 13/08/02 נתקבל צו, המורה לרשם החברות לעדכן את רישומי הנתבעת 10, באופן שמניות החברה הרשומות על שמו של הנתבע 16 ככונס נכסים יועברו ויירשמו על שמה של הנתבעת 23 ככונסת הנכסים וכך אף נעשה. לפיכך, מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10 אינן רשומות עוד על שם הנתבע 16.

לנוכח כל האמור, משלא הונח הבסיס להתנהלות שאינה על פי דין מצדו של הנתבע 16 ומשהתובעת לא עתרה למתן סעד ספציפי כנגד הנתבע 16, דין התביעה כנגד הנתבע 16 להידחות וניתן אך להצר על עצם צירופו של הנתבע 16 לכתב התביעה, שעה שאף התובעת לא ראתה בו אלא נתבע פורמאלי.

התביעה כנגד הנתבעת 23

266. במסגרת כתב התביעה המתוקן הועלו כנגד הנתבעת 23 שלוש טענות בלבד. הטענה הראשונה הינה, כי הנתבעת 23 מונתה ככונסת נכסים על מניות הנתבעת 10, אשר שייכות לנתבעים 4 ו-5, על מנת לחסום את מימוש המניות על ידי התובעת ולהבריח את הרכוש מן התובעת. הטענה השנייה הינה, כי הנתבעת 23 רשומה כבעלת מניות וכמנהלת של הנתבעת 19 וככזו הינה מהווה מסתור ומחסה לנכסיהם של הנתבעים 4 ו-5, על מנת להסתירם מפני התובעת. הטענה השלישית הינה, כי הנתבעת 23 הגישה בשנת 2000 תביעות בשם אשתו של הנתבע 5, הגב' מלכה מוטעי, כנגד הנתבע 5 וכנגד נושים שונים, בהן טענה, כי העיקולים על נכסיו של הנתבע 5 לא יכולים לחול על מחצית הזכויות בנכסים, המגיעים לגב' מלכה מוטעי מכוח חזקת השיתוף.

בהסתמך על טענות אלה, טענה התובעת בכתב התביעה, כי יש להטיל על הנתבעת 23, ביחד ולחוד עם הנתבעים 1-5, חבות, בין בגין נזקיה בשל חוסר תום לב של הנתבעת 23 ובין בשל תקנת הציבור.

267. מעיון בסיכומי התובעת עולה, כי במסגרת הסיכומים לא התייחסה התובעת עוד במישרין לחבותה של הנתבעת 23, ודומה, כי פרט לטענה, לפיה על בית המשפט לחייב את כל הנתבעים, לרבות הנתבעת 23, בנזקי התובעת, לא נפנתה התובעת להתייחס לחבות האישית המיוחסת לנתבעת 23, כמי שהייתה כונסת הנכסים על מניותיהם של הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10 ו/או כמי שהחזיקה בנאמנות את מניות הנתבעת 19 ו/או כמי שייצגה את הגב' מלכה מוטעי בכל הנוגע לבית בצפת.

268. לאחר ששבתי ועיינתי בתצהירה של הנתבעת 23 ובפרוטוקול עדותה ושקלתי את טענות הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומים, לא ראיתי בנסיבות העניין להטיל חבות על הנתבעת 23.

269. גרסתה של הנתבעת 23, לפיה בזמנים הרלבנטיים לא הייתה מודעת לטענות התובעת להיעדר חוב אמיתי לנתבעת 11 או להעברת נכסי הנתבעות 1-3 לנתבעת 10, לא נסתרה. זאת ועוד, במסגרת שמיעת הראיות הוכח, כי לנתבעים 1-5 היה חוב לנתבעת 11 בסדר גודל שעלה על 12,000,000 ₪ ואף הסכם ההקמה והסכם ההלוואה, אשר מכוחם שעבדה הנתבעת 11 את מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10, היו הסכמים לגיטימיים, שביטאו פעילות כלכלית סבירה בנסיבות הקיימות.

גרסת הנתבעת 23, לפיה לא ראתה מניעה מלהירשם ככונסת נכסים למניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10, לאחר שדבר רישומה נודע לה בדיעבד, על רקע שנאמר לה במפורש על ידי הנתבעים 4, 5 ו-11 כי אין גם צורך בנקיטת פעולה כלשהי, שכן הנתבעים 4 ו-5 מסדירים את חובם הכספי בדרכים אחרות, גם היא נשמעת כסבירה. לא ניתן להתעלם מן העובדה, שאין מחלוקת, כי בשנים הרלבנטיות שררו יחסי עבודה בין הנתבעים 4 ו-5, ובייחוד הנתבע 4, והנתבעת 11, כאשר בפרקי זמן אלה העבירה הנתבעת 11 לחברות, שבהן היו הנתבעים 4 ו-5 בעלי מניות והנתבע 4 שימש כמנהלן, דלקים בהיקפים גדולים. על רקע האמור, ניתן לקבל את גרסתה של הנתבעת 23, לפיה סברה בתום לב, כי אי המימוש של השעבוד על מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10 הינו לגיטימי ונובע מכך שמחד לא הייתה כל הצדקה לממש השעבודים, שעה שהצדדים עומדים בהסדרים, ומנגד לא הייתה הצדקה להסרת השעבוד כל עוד לא הוסדר מלוא תשלום החוב.

סבורני, כי בנסיבות המתוארות, שעה שהתובעת אף לא הטילה עיקול על מניות הנתבעים 4 ו-5 בנתבעת 10, באופן שהיה מביא למודעותה של הנתבעת 23 כי לתובעת טענות ביחס למניות אלה בהיותה נושה של הנתבעים 4 ו-5, ואין אף טענה, כי נערכה פנייה מסודרת מצד התובעת לנתבעת 23, שהיה בה כדי להבהיר את טענות התובעת, ביחס למניות בזמן אמת, לא ראיתי כי התנהלותה של הנתבעת 23, בכל הנוגע למינויה ככונסת נכסים על מניותיהם של הנתבעים 4 ו-5, מקימה חבות.

270. באשר לטענה, כי הנתבעת 23 החזיקה במניות הנתבעת 19, יצוין, כי מהממסכים שצורפו לתצהירה של הנתבעת 23 עולה, כי הנתבעת 19 החזיקה במניות אלה בנאמנות לתקופה קצובה, בין התאריכים 02/05/01-24/06/02 ולא במועדים הרלבנטיים להגשת כתב התביעה המתוקן. יצוין, כי במועדים רלבנטיים אלה היו המניות של הנתבעת 19 רשומות על שם גיסו של הנתבע 4, מר צחי פאשה, אשר היה אף הוא היה מנהל בפועל של הנתבעת 19. בכל מקרה, טענת הנתבעת 23, לפיה בתום תקופת החזקת המניות, אלה הושבו לבעלים הרשומים, מר צחי פאשה, לא נסתרה. כן לא נסתרה טענת הנתבעת 23, לפיה לא הוצגה בפניה במועד הרלבנטי דרישה או תביעה של התובעת ביחס למניות אלה או ביחס לנתבעת 19, ועל כן לא הייתה כל מניעה בדין לכינוסן של המניות או לרישומן בנאמנות על שמה. כך או כך, גם לא נסתרה טענת הנתבעת 23, לפיה החזקת המניות של הנתבעת 19 בתקופה הקצובה הסבה לתובעת נזקים כלשהם, שעה שהתובעת, הגם שהייתה מודעת לעובדה שהמניות היו בבעלותו של מר צחי פאשה, לא ביקשה לצרפו כבעל דין לתובענה.

271. בכל הנוגע להעברת הזכויות בבית בצפת, שהיו משועבדות לנתבעת 11, לאשתו של הנתבע 5, הגב' מלכה מוטעי, נטען כנגד הנתבעת 23, כי הנתבעת 23 ייצגה את הגב' מלכה מוטעי בתביעות שהוגשו על ידה כנגד נושים, לרבות התובעת, כמי שזכאית להיות בעלת מחצית הרכוש מכוח חזקת השיתוף. טענה זו בוודאי אין בה כשלעצמה כדי להקים עילה כנגד הנתבעת 23.

אכן, במהלך ההליך נפרשה מסכת עובדתית, אשר הצביעה על כך שהנתבעת 23 מונתה מטעם הנתבעת 11 והנתבעים 4 ו-5 כבאת כוח משותפת וככונסת נכסים על הבית בצפת. בסופו של יום, נרשם הבית בצפת על שם הגב' מלכה מוטעי ואף הועבר לה סך של 100,000$ בהמחאה שנמשכה על ידי הנתבעת 11. ואולם, מסכת עובדתית זו לא הועלתה ולו ברמז בכתב התביעה המתוקן.

על רקע העובדה, כי הנתבעים, ובכללם הנתבעת 23, התנגדו להרחבת החזית, סבורני, כי בהיעדר תשתית מינימאלית ולו ברמז לכל האמור בכתב התביעה, אין המסכת העובדתית, שלא מצאה זכרה בכתב התביעה, מקימה כשלעצמה עילה כנגד הנתבעת 23, בשונה מתשתית עובדתית, שניתן להתייחס אליה כרלבנטית לעילות שנטענו על ידי התובעת כנגד הנתבעים 1-5 ו-10-15, בכל הנוגע להברחת רכוש של הנתבעים 1-5, כפי שנעשה בפועל בפסק הדין.

על כן, סבורני, כי מלכתחילה לא ניתן להיזקק לטענות אלה של התובעת, בהתייחס לפעילותה של הנתבעת 23.

272. מעבר לאמור יצוין, כי במסגרת תצהירה פרשה הנתבעת 23 את הנסיבות העובדתיות הנוגעות לתביעות שהוגשו על ידה בשם הגב' מלכה מוטעי, ההסכמות שהושגו בין הגב' מלכה מוטעי והנתבעת 11 והליכי מימוש הבית בצפת.

מהאמור בתצהירה של הנתבעת 23 ובסיכומיה ולאור גם תצהירו של עו"ד אבירם דואק מטעם הנתבעת 11, יכלה הנתבעת 23 לסבור, גם בהסתמך על תצהיר מטעם הנתבעת 11, כי לנתבעים 4 ו-5 חוב בסך של 2,300,000 ₪, נכון ליום 26/06/02, המובטח במשכנתא, כי סכום השעבוד המובטח עולה על שווי זכויותיו של החייב בנכס ומימוש השעבוד במכירתו בתנאי התמחרות רגילים ולא לגב' מלכה מוטעי, לא יניב תוספת משמעותית, שיהא בה להוסיף סכומי כסף עבור צו העיקול הקיים.

יצוין, כי ראש ההוצאה לפועל אף אישר את המכירה של הבית בצפת לגב' מלכה מוטעי בהחלטה מיום 19/02/03, וזאת בהסתמך על תצהירו של עו"ד אבירם דואק מטעם הנתבעת 11.

יהיו הנסיבות אשר יהיו, לגבי האופן בו מומש בסופו של יום הבית בצפת, ובאופן שמלוא זכויות הבעלות בו הועברו על שם הגב' מלכה מוטעי, אשר לא רק שלא נדרשה לשלם תשלום בגין הרכישה, אלא קיבלה לידיה המחאה בסך של 100,000$, הרי כל טענות התובעת בהקשר זה מהוות הרחבת חזית ואין חולק כי אלה היו בידיעתה של התובעת עוד זמן רב טרם שמיעת הראיות, ואילו התובעת נמנעה, משיקוליה היא, לתקן את כתב התביעה ולבסס את העילה, בגין התנהלות נטענת זו כלפי הנתבעת 23.

273. לאור כל המקובץ סבורני, משעולה ממכלול הראיות ומהתנהלותה של הנתבעת 23, כי הנתבעת 23 לא פעלה ביודעין להברחת נכסי הנתבעים 1-5 מידי התובעת, יש מקום להורות על דחיית התביעה אף כנגד הנתבעת 23.

אחריותו של הנתבע 26

274. הנתבע 26 לא נתבע במסגרת כתב התביעה המקורי וצורף לכתב התביעה המתוקן עם קבלת בקשת התובעת לתיקון כתב התביעה ביום 28/10/04. במסגרת הסיכומים לא הקדישה התובעת ולו פיסקה אחת לעילת התביעה הנטענת כנגד הנתבע 26, ולמעשה התביעה כנגד הנתבע 26 נזנחה, באופן שמצדיק כשלעצמו את דחיית התביעה כנגדו. וראה: ע"א 447/92, הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2), 102.

275. הגם שדי בזניחת טענות התובעת כלפי הנתבע 26 בסיכומיה כדי לסיים את הדיון בעניינו של הנתבע 26, על דרך דחיית התביעה כנגדו, אציין, כי הטענות הנטענות על ידי התובעת כנגד הנתבע 26 בכתב התביעה המתוקן לא אוששו, בכל הנוגע לטענות בדבר המצג שהתיימר הנתבע 26 ליתן לתובעת ולנציגיה וכן בכל הנוגע להתנהלותו עם התקשרות התובעת בהסכם עם הנתבעים 1-5. על כן, לא ניתן לומר כי הנתבע 26 הפר חובות זהירות ו/או נאמנות כלפי התובעת או כי פעל מתוך העדפת האינטרסים של הנתבעים 1-5. על רקע התשתית העובדתית, שאינה שנויה במחלוקת, לא ניתן אף לקבוע, כי אלמלא מעשיו ומחדליו של הנתבע 26, לא היו מועברים כספי התובעת לנתבעים 1-5 או כי לנתבע 26 היה תפקיד בהברחת נכסי הנתבעים 1-5, כנטען על ידי התובעת.

276. ראשית יצוין, כי עד התובעת, מר ניקולאס פאלה, הבהיר בעדותו, כי הנתבע 26, אשר היה בזמנים הרלבנטיים לתביעה בראשית שנות ה-30 לחייו, מונה לתפקידו בתובעת, בשל פרויקט נדל"ן שביצעה התובעת בצפת טרם התקשרותה עם הנתבעים 1-5 ובעיקר בשל מקום מגוריו בצפת (עמוד 6 לפרוטוקול). זאת ועוד, מעדותו של מר ניקולאס פאלה אף עלה, כי מר ארווינג יאנג, אשר מינה את הנתבע 26 לתפקידו ואשר השקיע בתובעת ממיטב כספו ופיקח על ענייניה בארץ, היה איש עסקים מנוסה וביקש מיוזמתו להתקשר בהסכמים עם הנתבעים 1-5 ולהשקיע כספים בנתבעות 1-3.

אין גם חולק, כי הנתבע 26 לא הציג עצמו כמומחה בתחום הכלכלי או בתחום האנרגיה וכמי שמעריך שווי של חברות ואף ברור, כי התובעת עצמה לא הסתמכה על דברי הנתבע 26, באשר להערכת שווי של חברה או אם להשקיע בחברה. ובלשונו של מר ניקולאס פאלה (עמוד 7 לפרוטוקול):

"ש. אני אומר לך שאתה מעולם סמכת על שמשון איבי להחליט אם להשקיע בחברה, או להחליט אם להעריך את ההשקעה בחברה?
ת. כשהוצע להשקיע בקבוצת יפתח, שכרנו את שירותיו של עו"ד אם אפשטיין ממשרד שביט מרום , לשם ביצוע בדיקות נאותות".

ובהמשך:

"ש. זה נכון אם אומר שאתה לא הסתמכת על שמשון איבי לצורך הערכת שוויה של קבוצת יפתח?
ת. לא פורמאלית. באופן בלתי פורמאלי, הוא סיפק מידע מסוים , ונתן כמה רעיונות , ואני לא חושב שזה משהו יוצא דופן בעולם העסקים. כאשר אתה עושה עסקה עם מישהו , אתה מפקפק בו , ואז עושה בדיקת נאותות כדי לחלץ נתונים מספריים.
ש. אני לא טוען שלקבוצת יפתח היה או לא היה שווי כזה או אחר, אני אומר שאתה לא הסתמכת על שמשון איבי במובן שהוא נתן לך אינדיקציה למה שהשווי היה. דיברת איתו , כמו ששוחחת עם אחרים? אני מסכים איתך ששוחחת איתו בעניין.
ת. אני נוטה להסכים".

277. אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי התובעת ידעה היטב, עוד טרם התקשרותה עם הנתבעים 1-5, כי הנתבע 26 הינו אחיו של הנתבע 4, ולא ראתה בכך כל פסול.

מר ניקולאס פאלה אישר את גרסתו של הנתבע 26 בהקשר זה, בציינו כדלקמן (עמוד 22 לפרוטוקול):

"ש. היית ער לאורך כל התהליך מבחינת ההשקעה בקבוצת יפתח, שאתה הולך להשקיע בקבוצת חברות , שאח של הנציג של בארץ , הוא אחד משני בעלי המניות המרכזיים בחברה?
ת. כן".

278. אין חולק, כי מר ארווינג יאנג, שהיה איש עסקים מנוסה ואשר פיקח על השקעות התובעת בישראל, לא הסתמך על חישובים או הערכות שווי שערך הנתבע 26, ואכן מר ארווינג יאנג והתובעת שכרו כאמור את שירותיו של עו"ד רם אפשטיין לעריכת בדיקת נאותות ואף מר ארווינג יאנג ערך פגישות עם נציגי בנק הפועלים בע"מ ועם נציג הנתבעת 11. ובלשונו של עד התובעת, עו"ד רם אפשטיין (עמוד 76 לפרוטוקול):

"לא, אבל מה שכן אני זוכר , זה שגם שמשון איבי וגם ארווינג יאנג ציינו בפניי נפגשו עם מישהו בסונול , לא יודע מי , אחד המנהלים שם והציגו את תכנית ההשקעה של סאפד לנתבעות 1 עד 3...".

כן ניתן להניח, כי התובעת אף נועצה ברו"ח הרי מילנר, אשר מונה על ידה לערוך את בדיקת הנאותות, הייתה מודעת היטב לעובדה, שמדובר בעסקה בסיכון גבוה, כפי שעולה אף מעדותו של מר ניקולאס פאלה (עמוד 18 לפרוטוקול) וכי הנתבע 26 אינו מסוגל לייצגה בעסקה, שעה שאת המשאים ומתנים שנוהלו על ידי התובעת, ניהל עו"ד רם אפשטיין בעצמו, כעולה מעדותו של עו"ד רם אפשטיין, תחת הנחיותיו המפורשות של מר ניקולאס פאלה (עמוד 72 לפרוטוקול).

279. הגם שהתובעת ידעה לבטח, כי על מרבית נכסי הנתבעות 1-3 רבצו שעבודים, העבירה התובעת כספים בסדר גודל של כ-2,000,000$ בהיעדר בטחונות. ובלשונו של מר ניקולאס פאלה (עמוד 18 לפרוטוקול):

"ת. ידענו שלצד הנכסים היו גם חבויות ושעבודים. איך השעבוד נעשה בישראל, לא ידעתי. יש דרכים שונות לבצע שעבודים ולערוך בטוחות לנכסים בישראל , בבריטניה , בארה"ב וכו' , זו עבודה של משרד עו"ד ישראלי כדי לבצע בדיקת נאותות לברר את ההליך.
ש. אתה מאשר שידעתם, לפני שנתתם את הכסף , שהיו שעבודים , גם אם לא ידעת את היקפם?
ת. כן".

בפועל, השליטה על העברת כספי התובעת הייתה בידי מר ארווינג יאנג ולא בידיו של הנתבע 26 ואף לא בוצעה על פי שיקול דעתו. זאת ועוד, התובעת יכלה בכל שלב למנוע את הזרמת הכספים לתובעת, שכן לחשבון התובעת בבנק לאומי בצפת לא היה אובליגו ובהיעדר העברת כספים מצד התובעת לא יכול היה הנתבע 26 לבצע העברות כלל, ובכך הודה אף מר ניקולאס פאלה (עמוד 16 לפרוטוקול):

"ש. למה זה צדדי? האם העברת הכסף במהלך שנת 1995 ומחצית ראשונה של 1996, נעשתה על דעתך כדירקטור או לא?
ת. כן.
ש. כשאתה אומר כן, אתה מתכוון ל'כן' בזמן אמיתי?
ת. כן. זה היה עניין צדדי".

ובהמשך (עמוד 17 לפרוטוקול):

"ש. אני לא שואל על זרימת מסמכים. אני שואל עמדתך לגבי עמדתך על זרימת הכסף.
ת. נחה דעתנו מתזרים הכסף, אבל כפי שאתה מבין וכפי שעדים אחרים יעידו בשבועה , עם הזמן הפכנו ליותר טרודים ומודאגים , ובשל כך התקיימה הפגישה בדן קיסריה".

עולה, כי התובעת, בפיקוחו ההדוק של מר ארווינג יאנג, בחרה להעביר סך של כ-2,000,000$ לנתבעות 1-3 בטרם החלה בדיקת הנאותות בחודש מרץ 1996, וזאת על פי בחירה מודעת שקיבלו הדירקטורים של התובעת, ובכללם מר ארווינג יאנג. האמור עולה מעדותו של עו"ד רם אפשטיין, אשר ציין כדלקמן (עמוד 78-79 לפרוטוקול):

"ש. התחלת תזרים ההלוואות לפי נספח מ"ב לכתב התביעה, מתחיל במאי 95' , אתה נכנסת לתמונה במרץ 96'.
ת. סדר גודל.
ש. אז אנו רואים מדך (צ.ל: מדף – ב.ט.) זה שכמעט 95% מההלוואות שהיום אתם תובעים אותם כבר ניתנו בזמן שאתה נכנסת , נכון?
ת. כן".

280. בנוסף יצוין, כי גם מעדותו של רו"ח יהושע ביץ' (עמוד 52 לפרוטוקול), גם מעדותו של הנתבע 13 (עמוד 339 לפרוטוקול) וכן מעדותו של הנתבע 15 (עמוד 467 לפרוטוקול) עלה מפורשות, כי לא היה כל קשר בין הנתבע 26 לבין פעילות הנתבעות 1-3 או הנתבעת 10.

281. מכלול הראיות שפורטו לעיל מעלה, כי התובעת הייתה מודעת כל העת לקרבת המשפחה שבין הנתבע 26 והנתבע 4, ואולם דומה, כי הייתה להוטה להתקשר בעסקה עם הנתבעים 1-5 משיקולים עסקיים שלא הובהרו די צרכם. כה להוטה הייתה התובעת להתקשר בעסקה, עד שבחרה להעביר לנתבעים 1-5 סך של כ-2,000,000$, בלא עריכת בדיקת נאותות ובלא הבטחת הכספים בביטחונות ראויים.

מעדותו של מר ניקולאס פאלה הובהר היקף תפקידו של הנתבע 26 בתובעת, תפקיד שלאחר השלמת פרויקט הנדל"ן בצפת אופיין במתן שירותים אישיים ועזרה למר ארווינג יאנג, ואולם, ברור שהנתבע 26 לא הועסק לצורך בחינת שווי כלכלי של מיזמים או עסקאות והערכותיו, ככל שהיו, אף לא הנחו את התובעת בניהול עסקיה בישראל.

מכל המקובץ אף עולה, כי הנתבע 26 לא הפר את חובת הזהירות ו/או חובת הנאמנות שלו כלפי התובעת, לא היה קשור בעסקי הנתבעות 1-3 ולא העדיף את טובתו האישית או טובת בני משפחתו על פני ענייניה של התובעת. בהקשר זה יצוין, כי גם עדותו של הנתבע 26, לפיה התריע בפני התובעת על עסקת הקמת הנתבעת 10 מיד לאחר שהדבר נודע לו (עמוד 167 לפרוטוקול), לא נסתרה.

על כן, סבורני, כי בנסיבות העניין, אין לתובעת להלין על התנהלותו של הנתבע 26 ואין כל מקום להיעתר לתביעתה כנגדו.

סעדים הצהרתיים

282. במסגרת סיכומיה עותרת התובעת למתן סעדים הצהרתיים, הן לגבי בית מגורים הנמצא בשכונת דניה בחיפה, אשר ידוע כגוש 12255, חלקה 91 (להלן: "בית המגורים"), ואשר רשום היה בזמנים הרלבנטיים להגשת כתב התביעה המתוקן על שם הנתבעת 25, והן ביחס לרכב מרצדס, אשר היה רשום בבעלות הנתבעת 21.

283. בהיעדר הוכחת התשתית העובדתית הרלבנטית למתן סעד הצהרתי, בכל הנוגע לרכב המרצדס, כפי שנקבע, בין היתר, בסעיף 242 לפסק הדין, לא ניתן להידרש לסעד ההצהרתי המבוקש לגבי רכב המרצדס.

284. באשר לסעד המבוקש, ביחס לבית המגורים, אקדים ואציין, כי הנתבעת 25 אמנם הגישה כתב הגנה, ואולם, משיקוליה היא, לא התייצבה לדיונים שהתקיימו במסגרת הליך זה ואף לא הגישה סיכומים.

על רקע ייצוגו של הנתבע 4, אביה של הנתבעת 25, בתובענה ומעורבותו, לא ניתן להניח, כי הנתבעת 25 לא הייתה מודעת ביחס להתפתחות המשפט, הדיונים שנקבעו וההחלטות שניתנו, לרבות לגבי הגשת תצהירי עדות ראשית וסיכומים.

285. במסגרת כתב ההגנה, שהוגש על ידי הנתבעת 25, טענה הנתבעת 25, כי התובעת לא הניחה את התשתית העובדתית לטענותיה, לפיהן שימשה כאשת קש עבור הנתבעים 4 ו-5 או החזיקה על שמה נכסיהם.

לטענת הנתבעת 25, מטרת התביעה כנגדה הינה להפעיל לחץ בלתי ראוי עליה ועל בני משפחתה, תוך עשיית שימושו לרעה בהליכי בית המשפט, ומכאן שהיא טוענת לדחיית התביעה כנגדה.

286. ראוי לציין, עם זאת, כי בסעיף 7 לכתב הגנתה מאשרת הנתבעת 25 את הפרטים העובדתיים, לפיהם הנתבע 4 אינו מתגורר בקביעות בנכס, ואולם, הוא נוהג משהוא מגיע לישראל להימצא בנכס או בדירתו שבתל אביב.

עוד ציינה הנתבעת 25, כי בבית המגורים מתגוררת הנתבעת 25 יחד עם אמה ושני אחיה הקטנים.

הנתבעת 25 ציינה, כי היא ילידת 15/07/79 והנכס אכן נרשם על שמה ביום 06/07/99, ימים ספורים בטרם מלאו לה 20, ולא בהקשר הנטען על ידי התובעת.

עוד ציינה הנתבעת 25, כי הנכס לא היה רשום על שם של אדם אחר לפני שנרשם על שמה ומשנסתיימה בנייתו, נרשם בית המגורים על שמה.

למעשה, זולת ביחס לטענת התובעת, לפיה נרשם בית המגורים על שמה של הנתבעת 25 באופן פיקטיבי ועל מנת להבריח רכוש מהתובעת, לא חלקה הנתבעת 25 על התשתית העובדתית שהתובעת טענה לה ואשר נזכרה בתצהירו של החוקר, מר דוד שוויפל.

287. הדיון בשאלת הבעלות האמיתית בבית המגורים יכול שייעשה במסגרת תביעה רגילה של צד ג' למתן צו הצהרתי, כפי שנעשה על ידי התובעת בענייננו, או במסגרת סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), המאפשר לבית המשפט לדון בשאלה, אם מקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב.

נטל הוכחה כבד מוטל על מי שטוען לבטלות הסכם, בשל היותו הסכם למראית עין, או לבטלות רישום זכות בעלות במקרקעין.

בנסיבות המקרה, נדרשת התובעת לעמוד בנטל השכנוע ולהוכיח, שבית המגורים הוא של הנתבע 4, אף שהינו רשום על שם הנתבעת 25. כן נדרשת התובעת להוכיח, שהגם שהנתבעת 25 רשומה כבעלים של בית המגורים ונחזית להיות הבעלים של בית המגורים, לא כך הדבר למעשה.

על רקע העובדה, כי הנתבעת 25 רשומה כבעלים של בית המגורים, לאור מהותו של הרישום ולאור גם אופי הטענות, שהינן בעלות גוון פלילי, נדרשת התובעת לעמוד ברמת הוכחה מוגברת. ובלשונו של בית המשפט העליון, בע"א 1680/03, חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול (פרסום נבו), 02/08/04:

"עדיין לא הוכרעה רמת ההוכחה הדרושה בכגון דא (ראו פסק הדין בע"א 8482/01 בנק איגוד נ' סנדובסקי (טרם פורסם), המותיר נושא זה בצריך עיון, מפי השופטת שטרסברג-כהן; ראו גם דברי השופט טירקל בע"א 789/96 פולק נ' סיסמיקה הנזכר, 701). ואולם, נטל השכנוע כאמור הוא על מבקש ההצהרה, וברור גם שבית המשפט יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום. דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מרמה (Badge of Fraud), שהן חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני, אשר אם נותרות הן ללא מענה מצביעות הן על מרמה. באלה ייכללו, למשל, חדלות פרעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד".

ובלשונו של כב' השופט רובינשטיין, בע"א 8128/06, יצחק לוינזון נ' נתנאל ארנון (פרסום נבו), 03/02/09, בהתייחסו לדרך ההוכחה לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל:

"ביחס להוראה זו ציינתי בעבר, כי 'הרעיון שביסוד סעיף זה פשוט: 'יצר לב האדם רע מנעוריו' (בראשית ח' 21), ויהיו שינסו להבריח נכסיהם מנושיהם על ידי רישומם על שם אחר. המחוקק יצר איפוא כלי להיאבק בתופעה זו.' (ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול פ"ד נח(6), 941 , 946). מכל מקום, ברי כי נטל השכנוע הוא על מבקש ההצהרה, ובית המשפט יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום (ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמקה חיפושי נפט, פ"ד נ"ג(5) 689, 701 (השופט טירקל) (להלן פרשת פולק)). יוטעם כי גם אם לא הוכרעה עד תום רמת ההוכחה הדרושה בכגון דא, אך היא בנויה על קיומם של אותות של מרמה (Badges of Fraud), שהן חזקות שבעובדה (ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי פ"ד נז(5), 776 , 782)(להלן פרשת סנדובסקי) (השופטת שטרסברג- כהן))".

וכך גם בפסק דינו של כב' השופט עמית, בת"א (חיפה) 595/02, כהן דבי נ' כהן יוסף (פרסום נבו), 09/04/08, הדן בנטל ההוכחה לעניין הסכם למראית עין.

288. באשר לנטל ההוכחה ולדרך ההוכחה שעל התובעת לעמדו בה, ניתן להקיש מדרך ההוכחה המוטלת על הנושה או על הטוען לבטלות העסקה או הרשום מהפסיקה הקיימת לגבי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל. במסגרת פסקי הדין שדנו בהוראת הסעיף נקבע מתווה, המסייע להוכחת קיומם של אותו מרמה, אשר הצטברותם מעידה על מרמה ואשר בהוכחת קיומם יוצא התובע ידי חובת נטל ההוכחה.

בפסק דין סנדובסקי פירט בית המשפט העליון את המתווה, שיש בו כדי להקל על הוכחת טענות המרמה. ובלשונו:

"שני גורמים חברו להקל את הנטל המוטל על המערער במקרה זה: האחד הוא הכלל הראייתי בדבר מידע המצוי ברשותו של הנתבע; השני, חזקות שבעובדה שקמו לטובת המערער. בהקשר זה יש לציין את כללי ה-Badges of Fraud ("אותות המירמה") שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה, ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה הן מצביעות על קיומה של מירמה. ככל שמצטברים יותר "אותות מירמה" כך עובר הנטל אל הנתבע להפריכן. מבין אותות המירמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העיסקאות נעשו בתום-לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם, נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מירמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מירמה מצד הנתבע, יהיה ניתן להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע".

כן ראה: ה"פ (תל אביב) 1823/92, בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלברט סבג, פ"מ תשנ(3), 421.

289. סבורני, כי העובדות המוסכמות על הצדדים, יש בהן כדי ליצור אותות מרמה שהן בבחינת חזקה בעובדה שלא נסתרה.

אין חולק, כי בית המגורים לא נרכש מכספיה של הנתבעת 25, אלא נרשם על ידי הנתבע 4 על שמה של הנתבעת 25 ביום 06/07/99, בסמוך לפני שמלאו לנתבעת 20 שנים ולאחר שהתובעת הגישה את כתב התביעה המקורי, לרבות הבקשות לסעדים הזמניים. האמור מצביע, אפוא, כי רישום הזכויות בבית המגורים על שם הנתבעת 25 נועד למנוע אפשרות של התובעת לשים ידה על הנכס. משתזמון הרישום של בית המגורים על שם הנתבעת 25, בשעה שההעברה אינה סבירה, מבחינת היקפה או מבחינת ההתנהלות המקובלת, ושעה שלא ניתן על ידי הנתבעת 25 ו/או הנתבע 4 הסבר כלשהו, לא כל שכן הסבר המניח את הדעת, מדוע בוצע הרישום של בית המגורים, אותו פוקד הנתבע 4 בהיותו בארץ על שמה של הנתבעת 25, בהיותה בת פחות מ-20 שנה, ובו גרים גם יתר בני משפחתו, סבורני, כי אכן הוכחו אותות המרמה של הרישום, אשר לא נסתרו על ידי הנתבעת 25.

אשר על כן, סבורני, כי ראוי להיעתר לבקשת התובעת, בכל הנוגע לסעד ההצהרתי המתייחס לבית המגורים, ולהצהיר, כי בית המגורים הינו בבעלותו של הנתבע 4, בכל הנוגע למערכת היחסים של הצדדים לתובענה.

סוף דבר

290. מכל המקובץ עולה, אפוא, כי התובעת, חברה זרה אשר התאגדה באיי התעלה ג'רסי, השקיעה סכום של 1,950,000 $ בנתבעות 1-3. בעטיו של המידע שנתגלה לה והתנהלותם של הנתבעים 1-5 במהלך המשא ומתן, לא מימשה התובעת את האופציה שניתנה לה וכספי השקעתה לא הושבו לה עד היום.

מטעמים שלא הובהרו, נאותה התובעת להקדים ולהשקיע את הכספים בנתבעות 1-3 טרם ביצוע בדיקות נאותות ובלא שדאגה לקבלת בטחונות כלשהם לכספים שהיה בדעתה להשקיע ואשר הושקעו בפועל.

על רקע חוב לא מבוטל, שעלה על סך של 12,000,000 ₪, ושיקולים מסחריים מקובלים נוספים, פעלו הנתבעת 11 וקברניטיה, הנתבעים 12-14, לצמצום חוב הנתבעות 1-3 על דרך הקמתה של הנתבעת 10, כאשר אליה הועברו כל נכסי הנתבעות 1-3, בהן השקיעה התובעת ואשר נמנו באותן שנים על סוכנויות הדלק הגדולות בישראל.

לאחר שנבחנו כל טענות התובעת לעומק עולה, כי התובעת תוכל למצות את גבייתה מהנתבעים 1-5 בלבד ועל דרך של הרמת מסך של הנתבעת 10, ובאופן שקיים ספק אם יעלה בידה להשיב לה את כספי השקעתה או אף חלק מהם.

הגם שתוצאה זו, שבה נושה אחד אשר מקדים ונוקט בהליכי גבייה מצליח לשים ידו על כל נכסי החייבים ומותיר למעשה נושים נוספים בפני שוקת שבורה, אינה נוחה, הרי משהליכי גבייה אינדיבידואליים בשלב המוקדם לחדלות פירעון מוכרים על פי הדין, ושעה שהתובעת לא נקטה בהליכי חדלות פירעון, הסעדים שניתן היה להושיט לתובעת במסגרת זו הינם מוגבלים בהיקפם.

291. באשר לחיוב בהוצאות: על דרך הכלל, יפסוק בית המשפט לטובת הצד שזכה בהליך הוצאות משפט ריאליות וסבירות. ראה: בג"ץ 891/05 וע"א 2617/00, תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצאת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר (פרסום נבו), 30/06/05 ; ע"א 3074/03, מתן בן דרור נ' קו-אופ ירושלים, אגודה צרכנית שיתופית בע"מ (פרסום נבו), 20/07/05.

כך הכלל, ואולם, לא אחת ובנסיבות מיוחדות, שוקלת הערכאה הדיונית בפסיקת ההוצאות מכלול שיקולים נוסף, לרבות מלוא נסיבות הסכסוך, התנהלות הצדדים במהלך הסכסוך' אורך המשפט ועוד. בית משפט אף עשוי להביא בגדר שיקוליו את השתלשלות העניינים, הנזקים שנגרמו לבעל הדין, הגם שהפסיד בהליך, ושוקל אלה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. ראה: ע"א 916/05, שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו (פרסום נבו), 28/11/07 (להלן: " פסק דין כדר").

כך נמנע בית המשפט העליון בפסק דין כדר לפסוק הוצאות, חרף דחייתה של התביעה, תוך שציטט מדברי כב' השופט רובינשטיין ב רע"א 6568/05, רוני כץ נ' גניה כץ (פרסום נבו), 17/08/05, שם נאמר כדלקמן:

"לא אחת יארע שבתי המשפט, לרבות בית משפט זה, מחליטים שלא לפסוק הוצאות בשל נסיבותיהם הספציפיות של תיקים שלפניהם, לא רק כאשר התוצאה אינה חד משמעית לכיוון אחד, אלא גם בשל נסיבות הכרוכות בצדדים, ופעמים שכך גם לפנים משורת הדין".

באשר להוצאות המשפט, ביחס לנתבעים 10-15, יש להביא בחשבון את מכלול השתלשלות העניינים, התנהלות הצדדים בזמן אמת והתוצאה הבלתי נמנעת, כמו גם מעורבותם של הנתבעים 11-14 באירועים, אשר בסופו של דבר הביאו אף להרמת המסך ביחס לנתבעת 10. כמו כן, לא ניתן להתעלם מסימני השאלה שעוררה התנהלותם של נתבעים 10-15 ואשר התפוגגה אך בדיעבד . על כן, סבורני, שלא ראוי להטיל על התובעת הוצאות משפט מעבר לנזקים שכבר ספגה היא עצמה בנסיבות המקרה, ושעה שאין חולק כי מלוא נכסי הנתבעות 1-3, לרבות כספי הלוואה, הועברו לנתבעת 10 בפעילות משותפת של הנתבעים 1-5 והנתבעים 10-14, ולרווחתה של הנתבעת 11.

עוד ראוי להביא בחשבון את העובדה, שמרבית הנתבעים, ובכללם הנתבעים 6-9 ו-16-25, נטלו ייצוג משותף, לא השתתפו בחלק ניכר מהדיונים ואף לא התייצבו לישיבות ההוכחות שנקבעו, רובן או חלקן, ובאופן שלא נטלו כלל חלק אקטיבי בניהול הגנתם.

בהביאי את כלל הנסיבות בחשבון , סבורני, כי אין מקום לפסוק כנגד התובעת הוצאות משפט.

292. לפיכך, הנני מורה כדלקמן:

הנתבעים 1-5 ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, את הסך בשקלים של 1,950,000$, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום הגשת התביעה (28/07/98) ועד התשלום המלא בפועל.

הנני מחייבת את הנתבעים 1-5 לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך כולל של 200,000 ₪.

293. כן הנני מורה על הסרת מסך ההתאגדות, המפריד בין הנתבעות 1-3 והנתבעת 10, על מנת שניתן יהיה לראות דרך הנתבעות 1-3 אל הנתבעת 10, ומטילה על הנתבעת 10 לשאת בהתחייבויותיהן של הנתבעות 1-3 כלפי התובעת.

294. התביעה כנגד יתר הנתבעים, הנתבעים 6-9, 11-24 ו-16, נדחית בזאת.

295. באשר לנתבעת 25, מוצהר בזאת, כי בית המגורים, הידוע כגוש 12255, חלקה 95, הינו בבעלותו של הנתבע 4, בכל הנוגע למערכת היחסים שבין הצדדים לתובענה.

296. בהיעדר הודעה של מי מהצדדים, תינתן החלטה, בדבר השבת הערובה שהופקדה על ידי התובעת להבטחת הוצאות הנתבעים או מי מהם, תוך 20 יום מהיום.

297. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט' חשון תשע"ד, 13 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.