הדפסה

ס"ע 18855-10-10 אינגרט - ד"ר נ' הטכניון מכון טכנולוגי בישראל

בית דין אזורי לעבודה בחיפה

ס"ע 18855-10-10 ד"ר גריגורי אינגרט נ' הטכניון מכון טכנולוגי בישראל

בפני
כב' השופט אסף הראל
נציגת עובדים - גב' שושנה הורן
נציג מעסיקים – מר מיקי חקלאי

התובע
ד"ר גריגורי אינגרט, ת.ז. XXXXXX066
ע"י ב"כ עו"ד ב' קצוב, על פי מינוי של הלשכה לסיוע משפטי

-

הנתבע
הטכניון מכון טכנולוגי בישראל
ע"י ב"כ עו"ד ש' הופמן

פסק דין

הסוגיה הדורשת הכרעה בתביעה זו הינה האם פוטר התובע, כטענתו, שלא כדין מפני שהתלונן בפני מעסיקו - הנתבע - על אפלית עובדים יוצאי ברית המועצות לשעבר. הנתבע מכחיש את טענות התובע וטוען כי סיום העסקתו היה כדין בשל הגיעו לגיל פרישה חובה, כהגדרת מונח זה בחוק גיל פרישה, התשס"ד – 2004 (להלן – חוק גיל פרישה).

על העובדות הבאות לא היתה מחלוקת. התובע יליד 26.10.40 ועלה ארצה מבריה"מ לשעבר. על פי התובע – והדבר לא נסתר על ידי הנתבע – עליתו ארצה היתה בשנת 1992 כשהוא בעל תואר שני במתמטיקה ותואר שלישי בהנדסת מכונות, ששניהם הוענקו לו בבריה"מ. התובע הועסק על ידי הנתבע בפקולטה למתמטיקה (להלן – הפקולטה) בתקופה 8/2009 - 10/1997 כעובד שכיר במעמד חבר סגל נלווה. בתפקידו זה שימש התובע ברוב הפעמים כמתרגל, ומספר פעמים כמרצה בקורסים שהתקיימו במסגרת הפקולטה. כך, בשנות הלימודים תשס"א-תשס"ט הועסק התובע כמתרגל ב- 47 קורסים וכמרצה בחמישה קורסים (נספח 1 לכתב ההגנה). העסקתו היתה על פי כתבי מינוי זמניים, לתקופה של סמסטר אחד, ובהיקפי משרה חלקית ומשתנה. רוב התקופה הועסק בהיקפי משרה קטנים מחצי משרה.

התובע העיד מטעמו. מטעמו של הנתבע העידו פרופ' יהודה פינצ'ובר, ששימש בתקופה הרלוונטית כסגן דיקן הפקולטה לענייני הוראה וכן מר יגאל כהן, סגן ראש אגף משאבי אנוש בנתבע.

תלונות התובע לנתבע בדבר אפליה
אין מחלוקת כי במספר הזדמנויות התלונן התובע בפני הנתבע על אפליה של עולים חדשים מבריה"מ, בעלי תואר שלישי שהם חברי סגל נלווה, בכל הקשור לשיבוצם בפקולטה למשרות מרצים במובחן ממתרגלים. מעדות התובע התברר כי תלונות אלה החלו עוד טרם העסקתו בפקולטה, עת הועסק בפקולטה אחרת (עמוד 7 לפרוטוקול). תלונותיו אלו של התובע באו לאחר שהתובע שובץ למשרת מתרגל במקום למשרת מרצה ובכך נכזבה ציפייתו. תלונתו הראשונה בפקולטה היתה בשנת 2004. לאחר שבקשתו מהפקולטה לשבצו למשרת מרצה - במובחן ממתרגל - לא נענתה (סעיף 14.2 ונספחים 44-45 לתצהיר התובע) פנה התובע לנשיא הנתבע ביום 17.10.04 במכתב שכותרתו "הפתרון הסופי" ובו הלין על כך שהפקולטה, בשל בעיות כספיות, אינה ממנה למשרת מרצה רשימה של עולים חדשים יוצאי בריה"מ אותם פרט התובע במכתבו, ובכך מתקרבת הפקולטה ל"פתרון הסופי" של ניקוייה ממרצים שהם עולים חדשים כאמור.

שנה אחר כך, בחודש 10/05 (נספח 2 לכתב התביעה), לאחר שלא שובץ למשרת מרצה בקורס משוואות דיפרנציאליות רגילות, פנה התובע למשנה לנשיא הנתבע לעניינים אקדמיים וביקש כי יתאפשר לו לשמש כמרצה בחינם. פניתו נדחתה, בין היתר, בשל כך שהפקולטה משבצת את המרצים על פי תרומתם להוראה (נספח 3 לכתב ההגנה). בחודש 1/2009, לאחר ששובץ למשרת מתרגל במקום למשרת מרצה, פנה התובע בכתב לנשיא הטכניון והלין על אפלית עולים מבריה"מ בעלי תואר שלישי בשיבוץ למשרת מרצים, תוך שהוא מפרט רשימה של 10 שמות (סעיפים 5-5.1 ונספח 11 לתצהיר התובע; עדותו בעמוד 8 לפרוטוקול). הנתבע ערך בירור של התלונה וקיבל את תשובת הפקולטה אשר שללה את התלונה מכל וכל תוך שהיא מפרטת לגבי כל אחד מהשמות את הסיבה לאי השיבוץ במשרת מרצה – סיבות שכללו היעדר רצון של חלק מהאנשים לשמש כמרצים בפקולטה. הושבה לתובע תשובה, בשם המשנה לנשיא של הנתבע, כי לא נמצא בסיס לתלונתו (סעיף 5.3 ונספח 12 לתצהיר התובע; סעיף 15 לתצהיר פרופ' פינצ'ובר).

בעקבות מכתבו של התובע התקיימה פגישה בינו לבין דיקן הפקולטה, פרופ' רובינשטיין, בחודש 2/2009. בפגישה זו לא נענתה בקשת התובע לשמש כמרצה בסמסטר אביב הסמוך אולם כן הוגדל היקף משרתו כמתרגל ב- 50% (סעיף 6.2 לתצהיר התובע; סעיף 18 לתצהיר פרופ' פינצ'ובר). בחודש 4/09 שלח התובע מכתב תלונה נוסף לנשיא הנתבע בו הלין שוב על אפליתם בפקולטה למתמטיקה של עולים חדשים מבריה"מ בעלי תואר שלישי (נספח 14 לתצהיר התובע). הנתבע - באמצעות המשנה לנשיא שלו – השיב לתובע כי לאחר שבירר את התלונה עם דיקן הפקולטה - מצא כי תלונות התובע אינן מבוססות, תוך שהוא מפנה את התובע לתשובתו בכתב של דיקן הפקולטה אשר דחה את טענות התובע והסביר כי עולים מבריה"מ מופלים דווקא לטובה בפקולטה (נספח 5 לתצהיר פרופ' פינצ'ובר; נספח 21 לתצהיר התובע).

יש להטעים כי התובע העיד כי פרט לפניות אלה בכתב, נעשו על ידו פניות נוספות בעל פה בדבר הפליה, ובשל תלונות אלו לא מצאה הפקולטה לפגוע בו (עדותו בעמוד 7 לפרוטוקול).

סיום העסקת התובע על ידי הנתבע
בחודש 6/09 זומן התובע לשימוע בענין המשך העסקתו בפקולטה. השימוע נערך בנוכחות התובע וכן בנוכחות דיקן הפקולטה וסגן הדיקן פרופ' פינצ'ובר. הודע לתובע כי בכוונת הנתבע לסיים העסקתו משום שעבר את גיל פרישה חובה וכי מדיניות הפקולטה היא שלא להעסיק חברי סגל נלווה מעבר לגיל זה פרט למקרים חריגים (סעיפים 8.1-8.2 ונספח 27 לתצהיר התובע; סעיף 23 לתצהיר פרופ' פינצ'ובר). התובע ביקש להשיב בכתב וניתנה לו אפשרות כזו. בתשובתו בכתב ביקש התובע שלא לסיים את העסקתו, תוך שנקב בטעם לפיו פרישתו תהיה כזו ללא קבלת קצבת פרישה מפנסיה. בחודש 7/06 הודיע הנתבע לתובע כי לאחר שבחן את תשובת התובע, הוחלט לסיים את העסקתו בשל מדיניות הנתבע שלא להעסיק מורים מעבר לגיל פרישה, פרט למקרים חריגים. לאור זאת, סמסטר ב' בשנת הלימודים תשס"ט היה הסמסטר האחרון בו הועסק התובע על ידי הנתבע. בסמסטר א' בשנת הלימודים תש"ע כבר לא הועסק על ידו.

הפלוגתא הדורשת הכרעה
בהחלטה מיום 30.1.12, במסגרת הדיון המוקדם, נקבע כי הפלוגתא בתובענה הינה האם סיום העסקת התובע בשנת 2009 נעשה – כטענת התובע – בשל מכתבי התלונה שלו מהחודשים 1/09, 4/09 בדבר אפליה, או שמא נעשה הדבר – כטענת הנתבע – בשל כך שהתובע עבר את גיל פרישה חובה. פלוגתא נוספת עניינה הסעדים להם זכאי התובע ככל שיקבע כי פיטוריו היו שלא כדין. בהחלטה זו נקבע כי במסגרת התובענה אין פלוגתא שעניינה האם נכונה היתה תלונת התובע בדבר אפליתם בפקולטה של חברי סגל נלווה יוצאי בריה"מ. בענין זה יש ליתן את הדעת כי הנתבע לא טען בהגנתו כי הסיבה לסיום ההעסקה היתה היותן של התלונות כוזבות. משכך, ההגנה המוקנית לתובע מפני פיטורים אך בשל שהגיש מכתבי תלונה שעניינם אפליה, אינה מותנית בשאלה האם מכתבי התלונה היו מבוססים (סעיף 6 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988. השוו: סעיף 4 לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל תקין), התשנ"ו – 1997). טעם נוסף לכך שאין לדון בשאלת נכונות מכתבי התלונה היא שמכתבים אלה עוסקים בצדדים שלישיים שכלל לא ברור האם סבורים הם כי הופלו לרעה והאם מבקשים הם לברר ענין זה בבית הדין. עוד נקבע בהחלטה כי השאלה האם בפועל הופלה התובע לרעה בשיבוצו לתפקידי הרצאה, במובחן מתרגול, איננה רלוונטית לתביעה, שכן זו אינה עוסקת בתפקידים אותם ביצע התובע בפועל בתקופת העסקתו, אלא אך בשאלת הסיבה לסיום העסקתו. נקבע שם גם כי שאלת האפליה אינה רלוונטית לסעדים, שכן התובע אינו מתנגד כי במסגרת השבתו לעבודה בנתבע יושב לתפקיד מתרגל.

התובע טוען כי הסיבה האמיתית לפיטוריו לא היתה הגיעו לגיל פרישה חובה, כי אם מכתבי התלונה ששלח לנתבע בחודשים 1/09 ו- 4/09. בענין זה טוען התובע, בין היתר, כי יש ליתן משקל לסמיכות הזמנים בין ההחלטה על סיום ההעסקה לבין מועדי התלונות ששלח; כי המשיך להיות מועסק על ידי הנתבע במשך כשלוש שנים לאחר הגיעו לגיל פרישת חובה; כי הנתבע נוהג להעסיק בפקולטה חברי סגל נלווה מעבר לגיל פרישה; כי לא ניתן לו מכתב סיום העסקה בו נרשם כי הסיבה לסיום העסקתו היא הגיעו לגיל פרישה חובה; וכי אף ארגון סגל ההוראה בנתבע תמך בטענות התובע. התובע עותר למתן צו עשה להשבתו לעבודה בפקולטה; לתשלום שכר עבודה בגין התקופה שמסיום העסקתו ועד השבתו לעבודה וכן לפיצויו בסך של 10,000 ש"ח בגין פיטוריו שלא כדין.

הנתבע טוען, בין היתר, כי סיום ההעסקה היה בשל הגיע התובע לגיל פרישה חובה; כי מדיניות הנתבע היא לסיים העסקה בגיל פרישה חובה פרט למקרים חריגים; כי רמת ההוראה של התובע היתה בינונית ולא גבוהה; וכי אין לקשור בין מכתבי התלונה לסיום ההעסקה, שכן גם בעבר שלח התובע מכתבי תלונה ואלה לא הביאו לסיום העסקתו. הנתבע מכחיש את זכאות התובע לסעדים הנתבעים על ידו.

דיון והכרעה
בעניינו של התובע, גיל פרישה חובה הוא גיל 66 (סעיף 7 לחוק גיל פרישה; סעיף 11 לתצהיר יגאל כהן). במועד ההחלטה על סיום העסקתו, הועסק התובע תקופה של כשלש שנים לאחר גיל פרישה חובה. אין להתעלם גם מהסמיכות בין ההחלטה על סיום ההעסקה לבין מועד משלוח מכתבי התלונה בחודשים 1/09, 4/09. משכך, השאלה העיקרית שיש להכריע בה היא האם הנסיבות בחודש 6/09 – אז קויים השימוע בדבר סיום ההעסקה - היו שונות מאלה שחלו בתקופת שלש השנים בהם הועסק התובע לאחר גיל פרישה חובה והאם יש בהן כדי לתמוך בטענת הנתבע. לאחר שנתנו את דעתנו לחומר הראיות ולטענות הצדדים, באנו לכדי מסקנה כי לא נפל פגם בסיום העסקת התובע, וכי התובע לא הצליח להוכיח כי סיום העסקה זה נעשה בשל מכתבי התלונה.

פרופ' פינצ'ובר הסביר בעדותו כי בחודש 6/09 נוכחה הפקולטה כי יש אנשים חדשים שרצו להכנס למערכת, וכי היה עודף של מרצים ומתרגלים בהשוואה לכמות הקורסים. הפקולטה היתה מעוניינת ברענון השורות, על מנת לפנות מקום כך שיתאפשר לה לקלוט לשורות חברי הסגל הנלווה שלה מי שסיימו תואר דוקטור ופוסט דוקטורט, שכן אחרת יפנו אלה למוסדות אחרים. מטרתה היתה גם להעסיק – בהוראה - סטונדטים מצטיינים ובצורה זו לעודדם להמשיך במחקר אצלה. בשל כך, החליטה הפקולטה במועד זה לאכוף את מדיניות הנתבע שלא להעסיק אחרי גיל פרישה, מדיניות שלא נאכפה עד אז בשל העובדה כי אנשים פרשו מהעבודה מרצונם הטוב (עדותו בעמודים 14-16 לפרוטוקול). יגאל כהן הסביר בעדותו כי אכיפת מדיניות הפרישה בגיל פרישה חובה נעשתה במועד זה על ידי הפקולטה גם בשל שינוי במדיניות שנבע מחילופי גברי בה. הוא הסביר כי בתקופה זו כיהן בפקולטה דיקן חדש אשר החל תפקידו בחודש 1/09, והוא ששם את הדגש על מדיניות "רענון השורות". הוא הסביר גם כי מדיניות הנתבע היא לסיים העסקת עובדים – לרבות סגל נלווה - בגיל פרישה חובה (עדותו בעמודים 19-18 לפרוטוקול). הנה כי כן, בפנינו הסבר סביר ולגטימי לכך שהפקולטה בחרה לסיים את העסקת התובע על רקע הגיעו לגיל פרישה חובה. הסבר זה – פינוי מקום של מועסקים שעברו את גיל הפרישה על מנת לאפשר קליטת עובדים חדשים וצעירים – הוא חלק מתכליות חוק גיל פרישה (בג"צ 104/87 נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4) 749, 754 (1990)). בהסבר זה יש גם ליתן תשובה מדוע נעשה סיום ההעסקה בחלוף שלוש שנים לאחר שהתובע הגיע לגיל פרישה. יש בו גם להוות תשובה לטענות התובע כי לא היה הגיון להעדיף סטונדטים על פניו (סעיף 23.6 לתצהירו).

התובע העלה מספר אפשרויות אשר לטעמו היו מאפשרות לשבצו בכל זאת לתרגול בסמסטר א' תש"ע. כך, למשל, טען כי לאור היקף משרתו ניתן היה לשבצו ללא קושי וכי תמיד קיים חוסר במתרגלים (סעיפים 24.3-24.4 לתצהיר התובע; סיכומיו בעמוד 24 לפרוטוקול). דין טענות אלו להדחות. אין פסול, ככלל, במדיניות של "רענון השורות" כפי שהסבירו עדי הנתבע, ומשכך טענות התובע, המנסות לחלוק על מדיניות זו המצויה בפררוגטיבה הניהולית של הפקולטה – להדחות. מעבר לדרוש יצויין כי טענתו העובדתית של התובע - בדבר מחסור תמידי במתרגלים – לא הוכחה, עת הבהיר פרופ' פינצ'ובר כי גם בסמסטר א' לשנת הלימודים יש עודף במרצים ועל הפקולטה לפעול כדי לא להפסיד את המרצים אותם היא רוצה לטפח (עדותו בעמוד 15 לפרוטוקול).

הסברו של הנתבע באשר לסיבת סיום העסקת התובע מוצא עיגון חיצוני בכך שהנתבע לא המשיך, ככלל, לאחר מועד סיום העסקת התובע, להעסיק בפקולטה חברי סגל נלווה שעברו את גיל פרישה חובה. התובע טען כי בסמסטר א' בשנת הלימודים תש"ע, שהוא הסמסטר הראשון מיד לאחר שסוימה העסקתו - המשיכה הפקולטה להעסיק ארבעה חברי סגל נלווה שעברו את גיל פרישה חובה. מדובר בד"ר פוסטילניק, ד"ר סקצ'ק, ד"ר שמוקלר ופרופ' גרנובסקי (עדותו בעמוד 10 לפרוטוקול). טענה זו, התברר, אין לה בסיס ואין בה כדי לתמוך בטענות התובע. הוברר לנו כי פרופ' גרנובסקי הינו איש סגל בכיר לשעבר התורם מזמנו בפקולטה בהדרכה של סטדונטים במסגרת עבודת המוסמך שלהם. הוברר שאינו מעביר הרצאות פרונטליות וכי אינו מקבל שכר על פועלו. באשר לד"ר שמוקלר, התברר כי עקב טעות לא סוימה העסקתה יחד עם התובע. משהתברר לפקולטה כי חברת סגל נלווה זו עברה את גיל הפרישה, סוימה העסקתה בתום סמסטר א' לשנת הלימודים תש"ע. באשר לד"ר סקצ'יק, הסביר פרופ' פינצ'ובר כי מדובר במדען מוערך מאוד אשר עובד אך בתפקיד של בודק תרגילים, מבלי שיש לו מגע ישיר עם הסטונדטים, וכי אין הרבה אנשים שמסוגלים לבצע את התפקיד במקומו. בכל הנוגע לד"ר פוסטילניק, התברר מעדותו של פרופ' פינצ'ובר כי מדובר במקרה יוצא מן הכלל של חבר סגל נלווה, מרצה, בעל הישגים מרשימים שהצדיקו המשכת העסקתו על אף שעבר את גיל הפרישה. כן הוברר כי במועד סיום העסקת התובע, סיימה הפקולטה העסקתו של חבר סגל נלווה נוסף בשם פולינגר (עדות פרופ' פינצ'ובר בעמודים 14, 16-17). הנה כי כן, מתברר כי בסמוך לסיום העסקת התובע, סיימה הפקולטה את העסקתם של שני חברי סגל נלווה נוספים - פולינגר ושמוקלר - בשל הטעם שעברו את גיל פרישה. בכך יש לתמוך בטענה כי החל מחודש 6/09 החלה הפקולטה ליישם מדיניות של פרישת סגל נלווה שהגיע לגיל פרישה חובה. התברר כי חבר סגל נלווה אחר – גרנובסקי – אינו מעביר שיעורים פרונטליים אלא נותן הדרכה אישית לסטונדטים לתארים מתקדמים ללא קבלת שכר, ובכך נבחן מקרהו מהתובע אשר כלל לא עסק בפעילות זו וכן קיבל שכר תמורת עבודתו. מקרה זה, כמו גם מקרהו של סקצ'יק, יכולים לדור בכפיפה עם מדיניות הפקולטה של רענון השורות, שכן אין בתפקידם של שני אלה כדי למנוע קליטה לתפקיד הוראה - הרצאה או תרגול - של סטונדטים מצטיינים או חוקרים מוערכים. התברר כי יש רק יוצא מן הכלל אחד – פוסטילניק – שהמשך העסקתו בתפקיד דומה לזה של התובע הוסבר בכישוריו יוצאי הדופן. קיומו של יוצא מן הכלל אחד, כאשר ניתן לו הסבר סביר, גם הוא יכול לעלות בקנה אחר עם מדיניות "רענון השורות" של הפקולטה.

מכאן יש לבחון האם חלו בעניינו של התובע נסיבות מיוחדות שהצדיקו המשך העסקתו למרות הגיעו לגיל פרישה חובה, בדומה למקרה החריג של ד"ר פוסטילניק. פרופ' פינצ'ובר הסביר בעדותו כי רמת ההוראה של התובע היתה אך סבירה ולא מעולה. הוא הסביר כי התובע לא התאים למתן הרצאות, אלא לתרגולים. עוד הסביר כי במהלך השנים התקבלו תלונות על התובע - בכך שאינו מסכים לשיבוצים, אינו מסכים לבדוק תרגילים או להשתתף בסדנאות – וכי למרות זאת המשיכו בהעסקתו. התובע לא הצליח לסתור זאת. טענתו העיקרית היתה כי ציוניו במשאלים שנערכו בין הסטונדטים – היו גבוהים. איננו מקבלים טענה זו. הקביעה מה היתה רמתו המקצועית של התובע - היא קביעה מורכבת. ענין לנו בהערכה הקשורה בטבורה ליכולות אקדמיות. זוהי קביעה המסורה למעסיקי התובע בפקולטה. אנשים אלה – כדוגמאת פרופ' פינצ'ובר – הם אנשי מקצוע בתחום האקדמי בו שימש התובע חבר סגל נלווה. להם היכולת האמיתית לקבוע את רמתו המקצועית והתאמתה לדרישות הפקולטה. זהו ענין אקדמי מובהק המסור לשיקול דעתה של הפקולטה. הציונים שניתנו לתובע בסקרים שנערכו בין הסטונדטים אינם מהווים את הקריטריון המכריע לאורו יש לבחון את רמתו של התובע. כך הסביר פרופ' פינצ'ובר (עדותו בעמוד 12 לפרוטוקול) – והסברו זה מקובל עלינו מכיוון שהוא עולה בקנה אחד עם ההגיון לפיו הערכתם של הסטונדנטים את רמת ההוראה של התובע אינה יכולה לבוא במקום הערכת תפקודו על ידי בעלי תפקידים בפקולטה שהם אנשי אקדמיה מנוסים ואשר הם – ולא הסטונדטים – מתווים את יעדי ההוראה בפקולטה. עצם העובדה שהתובע זכה בשנת 1998 בפרס מתרגל מצטיין והומלץ לפרס כזה בשנת 2007 – אין בה כדי להביא לכך שלא נקבל את הערכת פרופ' פינצ'ובר בנוגע לרמתו המקצועית של התובע. יש לזכור כי ענין זה רלוונטי לשאלה האם היה מקום להחיל בעניינו של התובע את החריג של המשך העסקה למרות שהגיע לגיל פרישה חובה. פרופ' פינצ'ובר הסביר כי חריג שכזה חל רק על מי שמתאפיינים בכשרון מעולה. פרופ' פינצ'ובר הסביר כי זהו אינו המקרה של התובע (עדותו בעמוד 14 לפרוטוקול) וכי מקרה שכזה התקיים אך בד"ר פוסטילניק. לא שוכנענו כי לתובע היה כשרון מעולה. בפרס משנת 1998 ובהמלצה לפרס משנת 2007 אין כדי להוות ראיה לכשרון יוצא דופן שכזה, בשים לב לתקופת העסקתו הארוכה של התובע בפקולטה. מכאן, שלא הוכח בפנינו חריג שהצדיק כי הפקולטה תסטה בעניינו של התובע ממדיניותה של "רענון השורות".

בבוחננו את טענת התובע, לפיה פיטוריו נעשו בשל מכתבי התלונה, לא ניתן להתעלם מכך שמכתבי התלונה מהחודשים 1/09 ו- 4/09, להם מייחס התובע את פיטוריו, לא היו מכתבי התלונה היחידים ששלח. מהתשתית העבודתית שקבענו לעיל עולה כי התובע לא חשש להתלונן בפני הנתבע – בכתב ובעל פה – במשך כל תקופת העסקתו. תלונותיו נסבו על ענין השיבוץ למשרת מרצה ואפלייתם של עולים חדשים מבריה"מ בשיבוץ זה. במקרים הקודמים בהם התלונן התובע, לא מצא הנתבע להתנכל לו בצורה כלשהו. התובע הודה בכך מפורשות בעדותו (עמוד 7 לפרוטוקול). יתרה מזו, הוא שובץ מספר פעמים לתפקידי הרצאה – במובחן מתרגול – גם לאחר מכתבו הראשון משנת 2004 בדבר אפליה. אילו רצה הנתבע לסיים העסקת התובע אך בשל תלונותיו, יכול היה לעשות כן לפני חודש 6/09, ובכך יש כדי לתמוך בטענת הנתבע כי לסיום ההעסקה לא היה קשר למכתבי התלונה משנת 2009. התובע אינו מסביר – וממילא אינו מוכיח - במה היו שונות תלונותיו האחרונות מהקודמות, ומדוע דווקא התלונות האחרונות הן שהביאו את הנתבע לסיים את העסקתו.

כתימוכין לטענתו כי סיום העסקתו נעשה בשל מכתבי התלונה מ- 2009, מפנה התובע למכתבו מיום 10.5.09 של דיקן הפקולטה (נספח 21 לתצהיר התובע). מכתב זה ממוען למשנה לנשיא של הנתבע, והוא נכתב בעקבות מכתב התלונה של התובע מחודש 4/09. במכתב זה דוחה הדיקן את טענות התובע על אפליה ומציין, בין היתר, כי -

"... אני דוחה את טענותיו של דר' אינגרט. אני מצר על כל שדר' אינגרט שב ומעליל, מאיים ומכפיש את הפקולטה למתמטיקה בפני הנהלת הטכניון, ארגון הסגל וגורמים אחרים. אגב, על פי קורות החיים של דר' אינגרט הדוקטורט שלו כלל אינו במתמטיקה אלא בהנדסת מכונות, וכך גם תחום המחקר שלו. לכן אני מציע שדר' אינגרט יעבור ללמד כמורה נלווה בפקולטה להנדסת מכונות שם ודאי יוכל לתרום יותר מיכולתו ומנסיונו".

התובע טוען כי יש לראות במכתב זה ביטוי לרצונה של הפקולטה להעבירו לפקולטה אחרת, ומשלא זכתה להסכמת הנתבע, העלתה את הנימוק של גיל פרישה חובה. מוסיף התובע וטוען כי העלאת היקף משרתו בחודש 2/09, בעקבות מכתב התלונה מחודש 1/09, היה צעד של הפקולטה שנועד להשתיקו לפני החלטת הפיטורים. לא מצאנו ממש בטענות אלה. יש לזכור כי מכתבי התלונה של התובע ייחסו לפקולטה התנהלות פסולה. ממכתב דיקן הפקולטה מחודש 5/09 עולה בצורה מפורשת טרוניתו על כך שעל אף שתלונת התובע מחודש 1/09 נבחנה לגופה ולא נמצאה מוצדקת, ועל אף שהדיקן נפגש עם התובע והיקף משרתו של התובע הועלה – על אף כל אלה שב התובע והתלונן בחודש 4/09 על אפליה. אך טבעי היה שהדיקן יחוש שלא בנוח בשל כך שהתנהלותו המקצועית מצויה תחת התקפת התובע. בכך אין כל פגם. הדיקן לא עשה נסיון כלשהו להסוות את תחושותיו. ניתן היה לצפות כי אילו ביקש לפטר את התובע אך בשל מכתבי התלונה, לא היה מבטא הדיקן את תחושותיו בצורה חופשית כפי שביטא במכתב. ביטוייו אלה של הדיקן מלמדים על תחושת עלבון של הדיקן, שהיא תחושה טבעית בנסיבות. הם מלמדים על שקיפות ראויה מצידו. אולם מעלבון זה לא נובע כי היתה כוונה לסיים את העסקת התובע מסיבות הקשורות למכתבי התלונה. מסקנה זו מתבקשת בשל העובדה שבסמוך לסיום העסקת התובע, הסתיימה העסקתם של חברי סגל נלווה אחרים בפקולטה בשל גיל פרישה חובה. את מכתב הדיקן אין לפרש כנסיון לפטר את התובע אלא כאמירה לפיה ככל שהתובע אינו מרוצה מעבודתו בפקולטה, רשאי הוא לשקול השתלבות בפקולטה אחרת. יש גם לדחות את הטענה כי העלאת היקף המשרה נועדה להשתיק את התובע. אילו חפצה הפקולטה להשתיק את התובע, יכולה היתה לשבצו כמרצה. זאת לא עשתה הפקולטה. על אף מכתב התלונה מחודש 1/09 שכל עניינו אי השיבוץ לתפקיד מרצה, ועל אף פגישתו של התובע עם דיקן הפקולטה בחודש 2/09, לא נעתרה הפקולטה לבקשתו של התובע והוא לא שובץ כמרצה. כל שעשתה הפקולטה הוא הגדלת היקף משרתו כמתרגל.

לא מצאנו ממש ביתר טענות התובע. כך, למשל, העובדה שהנתבע לא הנפיק לתובע, עם סיום העסקתו, מכתב המפרט כי סיום העסקתו נעשה בשל הגיעו לגיל פרישה חובה, אין בה כדי להצביע שהסיבה האמיתית לסיום ההעסקה היתה שונה. הנתבע הבהיר לתובע בכתב – בסיכום השימוע וגם בהחלטתו על סיום ההעסקה – מהי הסיבה לכך. לזאת יש להוסיף כי יגאל כהן הסביר בעדותו (עמוד 19 לפרוטוקול) כי אי הנפקת מכתב סיום העסקה הכולל בתוכו את סיבת סיום ההעסקה – היווה אך תקלה, ודי בהסבר זה. כך, למשל, העובדה שהנתבע לא השיב למכתב של ארגון סגל ההוראה לנשיא הנתבע, שם נטען כי טענות התובע בדבר המניע לפיטוריו אינן משוללות יסוד. התובע טוען כי היעדר התשובה נבע מכך שעמדת ארגון סגל ההוראה היתה נכונה. דין הטענה להדחות. עין בתכתובות שצורפו לתצהיר התובע (נספח 31) מעלה כי פניות ועד ארגון סגל ההוראה זכו להתיחסות ומענה של הפקולטה. גם אם מכתב הארגון אל נשיא הנתבע לא זכה למענה, אין לומר כי מדובר בראיה נסיבתית המצביעה על הסכמת הנתבע עם האמור במכתב. כך, למשל, עצם העובדה שעל חברי הסגל הנלווה לא חלות הוראות הסכם קיבוצי מיוחד הקובעות גיל פרישה חובה, בעוד שלגבי חברי הסגל הבכיר – עליו לא נמנה התובע – כן קיימות הוראות כאלה בחוקת הגמלאות של הטכניון (עדות יגאל כהן בעמוד 18 לפרוטוקול), אינה שוללת מהנתבע ומהפקולטה להחיל מדיניות של גיל פרישה חובה המתיחסת לחברי הסגל הנלווה והמתבססת על הוראות חוק גיל פרישה. משכך טענות התובע בענין זה דינן להדחות.

סוף דבר
התובע לא עמד בנטל השכנוע להראות כי פוטר בשל מכתבי התלונה ששלח בשנת 2009. תחת זאת שוכנענו כי הנתבע יישם מדיניות לגיטימית וסבירה – המצויה בפררוגטיבה הניהולית שלו – לרענן את שורות הסגל הנלווה בפקולטה על מנת לאפשר לפקולטה, בין היתר, לקלוט לשורותיה ולהשאיר אצלה סטודנטים וחוקרים מצטיינים. מדיניות זו יושמה על ידי כך שהפקולטה חייבה את התובע וחברי סגל נלווה אחרים שמילאו תפקידים דומים לו בפקולטה, לפרוש מעבודתם בשל גיל פרישה חובה. בעשותה כן פעלה הפקולטה לפי סמכותה על פי סעיף 4 לחוק גיל פרישה ובכך לא נפל כל פגם. לאור זאת, התביעה נדחית.

התובע ישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד הנתבע בגין הליך זה בסך כולל של 1,000 ש"ח אשר ישולמו לידי הנתבע תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק הדין לתובע. בקבענו סכום הוצאות זה, הבאנו בחשבון את טענת התובע כי הוא מתקיים מקצבת זקנה והשלמת הכנסה. לצדדים מוקנית תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, ט' באייר תשע"ב, 1 במאי 2012, בהעדר הצדדים.

מר מיקי חקלאי
נציג מעסיקים

אסף הראל, שופט

גב' שושנה הורן
נציגת עובדים

12 מתוך 12