הדפסה

ס"ע 14438-02-11 יעקב נ' המועצה הדתית פתח תקווה ואח'

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו
ס"ע 14438-02-11 יעקב נ' המועצה הדתית פתח תקווה ואח'

בית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב – יפו
עב' 14438-02-11

לפני:
כב' השופטת חנה טרכטינגוט
נציג ציבור עובדים מר דוד קמאי
נציג ציבור מעבידים מר איתן ליברוט
תאריך:
‏05 אוגוסט 2012

בעניין:
יצחק יעקב
התובע

ע"י ב"כ
עו"ד אייל נון
ה

הע

נ ג ד

1. המועצה הדתית פתח תקוה

ע"י ב"כ
עו"ד ח. כהן ואח'

2. הרב ישראל שרעבי

3. ינון פרסיק

ע"י ב"כ
עו"ד עירית ורונין ואח'

4. דנאל (אדיר יהושע) בע"מ

5. י.א יעוץ טכני וכלכלי בע"מ

ע"י ב"כ
עו"ד שלמה בכור

הנתבעים

6. קונדיטורית הדר

7. שוק מחנה יהודה (ירקות)

8. פיצוחי השקד

9. אטליז בשר לעובד

10. אטליז דניאל

11. מאפיית ברק

12. לוי עמיאל שיווק בשר

13. אטליז מעדני מלך

14. אטליז חוגי מאיר

15. מדינת ישראל – המשרד לשירותי דת

ע"י פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

הנתבעים הפורמאליים
פסק דין

לפנינו תביעתו מר יצחק יעקב [להלן: "התובע" או "מר יעקב"], ששימש כמשגיח כשרות מטעם המועצה הדתית פתח תקוה [להלן: "המועצה הדתית"], לאכיפת יחסי עבודה והשבתו לתפקיד משגיח כשרות בהיקף ובשכר בהם הועסק טרם פיטוריו, וכן לפסיקת הפרשי שכר עבודה ודמי נסיעות, פיצויי פיטורים ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין, לרבות בגין עבירה על חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז- 1997 [להלן: "חוק הגנה על עובדים"].
תחילתו של ההליך דנן בבקשה לסעדים זמניים שהגיש התובע כנגד פיטוריו ביום 8.2.11. ביום 10.2.11 התקיים בפנינו דיון בבקשה לסעדים זמניים במסגרתו אוחד הדיון בה עם הדיון בתיק העיקרי [פרוטוקול דיון מיום 10.2.11].
במסגרת התיק העיקרי הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו, וכן תצהיר מטעם ראש המועצה הדתית, הרב שמעון ביטון [להלן: "ראש המועצה הדתית" או "הרב ביטון"].
מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבע 2, הרב ישראל שרעבי [להלן: "הנתבע 2" או "הרב שרעבי"], שהינו הרב הממונה על מחלקת הכשרות בעיר; והנתבע 3, מר יינון פרסיק [להלן: "הנתבע 3" או "מר פרסיק"], מנהל במחלקת הכשרות במועצה הדתית שהחל לשמש כמנהל המחלקה בפועל לאחר שמנהלה הקודם של המחלקה פרש לגמלאות. כמו כן הוגשו תצהיריהם של מר דב שוורץ, מנהל המחלקה לשירותי עזר בתחום הכשרות בחברת י.א; מר אביעד לוי, בעליו של אטליז בו שימש התובע כמשגיח כשרות; מר ברק וודשי, מנהל חנות-בית מאפה בשם "מאפה התנור", בה שימש התובע כמשגיח כשרות; ומר לוי עמיאל, בעליו של בית עסק בשם "לוי עמיאל בע"מ", גם בו שימש התובע כמשגיח כשרות.
ביום 5.5.11 התקיים בפנינו דיון הוכחות במסגרתו נחקרו על תצהיריהם התובע ומר שוורץ, ולבקשת התובע הוזמנו ונחקרו גם העדים הבאים: הרב עזריה פג'ו, רב שכונה בעיר פתח תקוה; הרב אברהם שטרית, רב שכונה, רב במחלקת הכשרות במועצה הדתית ובעבר גם האחראי על תחום הבשר והברים; והרב שמריה מעודה, בעבר מפקח כשרות שהיה אחראי על התובע בעבודתו [פרוטוקול דיון הוכחות מיום 5.5.11, להלן: "דיון ההוכחות הראשון"].
ביום 11.7.11 התקיים בפנינו דיון הוכחות נוסף במסגרתו נחקרו על תצהיריהם הרב ביטון, הרב שרעבי, מר פרסיק ומר אביעד לוי [פרוטוקול דיון הוכחות מיום 11.7.11, להלן: "דיון ההוכחות השני"]. ב"כ הנתבעים 2 ו-3 הודיעה במסגרת הדיון כי היא מוותרת על עדויותיהם של מר ברק ושדי ומר עמיאל לוי שלא נכחו בדיון על מנת להיחקר על תצהירהם [פרוט' 11.7.11, עמ' 72 ש' 1-4].
יצוין, כי בפתח דיון ההוכחות הראשון הצהירה ב"כ הנתבעים 2 ו-3 כי "הרב שרעבי לא התייצב לדיון כיוון שאושפז אתמול בביה"ח, לא ידוע מתי ישוחרר" [עמ' 9 ש' 6-7], והציגה אישור רפואי בדבר האשפוז. לעומת זאת, בדיון ההוכחות השני התברר כי מר שרעבי נעדר מן הדיון לרגל בדיקות שעבר בבית החולים עד השעה 17:00, וכי עוד באותו ערב נכח בטקס עירוני ונשא דברים. ב"כ התובע ביקש כי נראה בהתנהלות מר שרעבי וב"כ הנתבעים 2 ו-3 כניסיון להטעות את בית הדין. לטעמנו, חרף תחושת אי הנוחות, איננו סבורים כי אכן מדובר בהטעייה מכוונת, המצדיקה נקיטת צעדים כלשהם.
על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפנינו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת –
הנתבעת 1, המועצה הדתית, הוקמה מכוח חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א- 1971 [להלן: "חוק שירותי הדת"], והיא הגוף המוסמך על פי חוק לטפל במתן שירותי דת בעיר פתח תקוה, ובכלל זה – הענקת תעודות הכשר לבתי עסק ולגופים שונים;
הרב ברוך שמעון סלומון ז"ל, כיהן כרב הראשי לעיר פתח תקוה עד פטירתו ביום 13.3.09, ומאז לא מונה רב עיר במקומו;
הנתבע 2 הינו רב שכונת מחנה יהודה ושעריה בעיר פתח תקוה, אשר מונה על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל לשמש כרב ממונה על מחלקת הכשרות בעיר, והוא המוסמך להעניק תעודות הכשר לבתי עסק בחתימתו [כתב המינוי מיום 20.4.09 צורף כנספח א' לכתב התביעה המתוקן];
הנתבע 3 החל לשמש בפועל, כאמור, כמנהל מחלקת הכשרות במועצה הדתית, עם פרישתו לגמלאות של מנהל המחלקה [להלן: "מר פרסיק"];
הנתבעת 4, חברת דנאל (אדיר יהושע) בע"מ [להלן :"דנאל"], היא חברת האם של הנתבעת 5, חברת י.א יעוץ טכני וכלכלי בע"מ [להלן: "חברת י.א"], אשר צורפה בשלב מאוחר יותר כנתבעת בהליך, לבקשת התובע;
חברת י.א התקשרה ביום 26.6.07 עם המועצה הדתית לצורך אספקת שירותי עזר למועצה הדתית בתחום הכשרות באיזור סמכותה [הסכם מסגרת למתן שירותי עזר קבלניים בתחום ההשגחה והכשרות שנחתם בין הצדדים ביום 26.6.07 צורף כנספח 4 לכתב ההגנה];
הנתבעים 6-14 הינם עסקים וחנויות בעיר פתח תקוה בהם שימש התובע כמשגיח כשרות בתקופות רלוונטיות לתביעה;
אין מחלוקת, כי החל מחודש 03/2008 הועסק התובע באמצעות צד ג' [חברת דנאל או חברת י.א. או כמעסיקות במשותף], ושכרו החודשי שולם על ידי חברת י.א כנגד תלושי שכר חודשיים. הצדדים חלוקים בשאלה האם העסקתו של התובע כמשגיח החלה כבר ביום 14.1.08, ואילו רק בחודש מרץ הועבר להעסקה באמצעות הנתבעות 4-5 או מי מהן; וכן בשאלה האם תלושי השכר שנמסרו לתובע משקפים את שכרו המלא בכל העסקים בהם עבד כמשגיח, אם לאו [תלושי השכר מטעם חברת י.א צורפו כנספח ד' לכתב התביעה];
הרב ביטון מכהן כראש המועצה הדתית החל מיום 11.11.09. סמוך לאחר כניסתו לתפקיד התגלעו חילוקי דעות בינו ובין אישים אחרים במועצה הדתית, לרבות הרב שרעבי ומר פרסיק;
בעקבות כך, ביום 6.7.10 הגישו חמישה מתוך תשעת חברי המועצה הדתית בקשה לקיים ישיבת מועצה שלא מן המניין בנושא "העברת ראש המועצה מכהונתו". בתגובה, ביום 13.7.10 פנה הרב ביטון למבקר המדינה, אשר הורה על הוצאת צו זמני כדלקמן:
"בחינת התלונה והמסמכים שצורפו לה העלתה כי יש קשר סיבתי לכאורי מתקבל על הדעת בין הודעת המתלונן על מעשי השחיתות לבין בקשתם של חברי המועצה הדתית לכנס ישיבת מועצה לצורך העברתו מתפקידו. לפיכך, ובשים לב למכלול נסיבות העניין, וכדי למנוע שינוי במצב הדברים עד למיצוי הבירור בתלונה, החלטתי בתוקף סמכותי לפי סעיף 45(א) לחוק מבקר המדינה, התשי"ח- 1958 [נוסח משולב], להוציא צו זמני כדלקמן:
'צו זמני
הריני מצווה בזה, כי המועצה הדתית פתח תקוה לא תקיים ישיבה שלא מן המניין שעל סדר יומה העברת ראש המועצה הדתית מכהונתו, כי הרב ביטון יישאר בתפקידו כראש המועצה הדתית וכי לא ייפגעו זכויותיו, תפקידו או מעמדו בכל דרך אחרת, עד למתן כל צו או הוראה אחרת על ידי.
יובהר, כי אין במתן הצו כדי להביע עמדה בשאלת צדקתה או אי צדקתה של התלונה'."
[החלטת מבקר המדינה מיום 13.7.10 צורפה כנספח ז' לכתב התביעה]
מן החומר שהובא בפנינו עולה, כי נכון למועד כתיבת פסק הדין טרם הסתיימה בדיקתו של מבקר המדינה, וטרם התקבלה החלטה נוספת כלשהי;
ביום 23.5.10 הורה מר פרסיק לתובע לשמש כמשגיח כשרות גם בשני בתי עסק נוספים, במקומו של משגיח בשם משה צדוק אשר פוטר מעבודתו. התובע עשה כן עד ליום 9.6.10, עת נמסר לו כי מר צדוק חוזר לעבודתו כמשגיח בעקבות בקשה לסעדים זמניים שהגיש לבית דין זה [החלטת בית הדין בהסכמת הצדדים בתיק ס"ע 48636-05-10 משה צדוק נ' הרב שרעבי ואח', ניתנה ביום 9.6.10 על ידי כב' השופטת הדס יהלום ונציגי הציבור מר אודי חן ומר רפי ביאלוגורסקי];
התובע פנה למר פרסיק בבקשה לקבל את השכר המגיע לו, לטענתו, בגין ימי עבודתו בבתי העסק במקומו של מר צדוק [1,000 ₪], וביום 7.12.10 אף שלח מכתב התראה למר פרסיק בנושא זה [לרבות העתקים לראש המועצה, למבקר עיריית פתח תקוה ולמבקר המדינה- נספח י"ח לכתב התביעה];
ביום 13.12.10 שלח מר פרסיק מכתב לתובע שעניינו "הפרת הוראות כשרות", בו ציין כי בביקורת מפקח כשרות שהתקיימה ביום 8.12.10 לא נכח התובע באטליז בשעת הביקורת ואף לא נכח יום קודם לכן, וכן תיק הכשרות של העסק התגלה כבלתי מעודכן. כמו כן צוין, כי התקבל דיווח על כך שהתובע צופה שעות ארוכות במכשיר הטלויזיה באטליז אחר, דבר הנוגד את ערכי היהדות ואת נאמנותו כמשגיח כשרותו. לאור זאת, נאמר, כי בימים הקרובים תזומן ועדת שימוע שתחליט על המשך עבודתו של התובע במסגרת מחלקת הכשרות [נספח י"ט לכתב התביעה];
בד בבד ועוד קודם לכן, שלח התובע מכתבים לראש המועצה הדתית, בהם הוא מלין על התנכלויות כלפיו מצד הרב שרעבי ומר פרסיק, ובכלל זה, טענות בדבר נישולו מעבודתו בבתי עסק מסוימים, אי תשלום שכר המגיע לו, מסירת תעודות כשרות לא חתומות לידיו על מנת להכשילו וכיוב' [מכתבים מיום 15.9.09, 15.10.09 ו- 11.11.10 צורפו כנספחים כ"ב- כ"ה לכתב התביעה]. בתקופה זו נשלחו לראש המועצה הדתית גם מכתבים מבעלי עסקים בהם שימש התובע כמשגיח כשרות, אשר הלינו בפניו על קשיים בחידוש תעודת הכשרות וציינו שיחות טלפוניות שקיימו עם מר פרסיק במהלכן נמסר להם כי אם יוותרו על התובע כמשגיח יוכלו לקבל את התעודות [נספח כ"ח לכתב התביעה];
באותה עת, נשלחו גם מכתבי תלונה בדבר תפקודו של התובע כמשגיח כשרות בעסקים השונים, ובין היתר, תלונות כי התובע אינו מבצע את עבודתו ביסודיות, גורם למריבות וסכסוכים בין עובדים בבתי העסק בהם הוא משגיח, ומתנהג באופן בלתי ראוי [מרים את קולו, מעשן בתוך בית העסק, מתבטא בבוטות וכיוב' – נספחים ו'- י"א לכתב ההגנה];
ביום 5.1.11 נשלחה לתובע הזמנה לשימוע חתומה בידי מר פרסיק. השימוע נקבע ליום 12.1.11 במשרדי מחלקת הכשרות, ונועד לקבוע את נאמנותו של התובע כמשגיח כלפי המערכת [נספח כ"ז לכתב התביעה];
בתגובה, שלח ראש המועצה הדתית מכתב למר פרסיק בו הוא מתריע בפניו כי הוא אינו מוסמך לערוך שימוע לעובד מאחר והוא לא מנהל את מחלקת הכשרות, ומאחר וממילא נתונה הסמכות בעניינים מינהליים לראש המועצה הדתית [נספח ל' לכתב התביעה, ומכתב תשובה של מר פרסיק לרב ביטון מיום 11.1.11 נספח ל"ד לכתב התביעה]. ראש המועצה הדתית אף זימן את מר פרסיק לשימוע בפניו, בין היתר בגין נושאים אלה, אך מר פרסיק נמנע מלהתייצב [נספח ל"א לכתב התביעה];
יוער, כי מכתבו של הרב ביטון בנוגע לועדת השימוע נשלח למר פרסיק לאחר שכבר שלח לו בעבר מכתב דומה, בו הוא מבקש ממנו שלא לכנות עצמו בתואר "מנהל מחלקת הכשרות" בהיעדר מינוי כדין ובהיעדר תקן לתפקיד, ומציין כי לועדת שימוע שהוקמה במחלקת הכשרות בעניין אחר אין כל תוקף חוקי והיא אינה מחייבת את המועצה הדתית [המכתב למר פרסיק ומכתב התשובה של מר פרסיק, נספחים ל"ב ול"ג לכתב התביעה];
בהתאם להנחיית ראש המועצה הדתית ולמכתב שהעביר למר פרסיק, נמנע התובע מלהתייצב לוועדת השימוע ביום 12.1.11;
ועדת השימוע התקיימה בהיעדר התובע, ובמסגרתה ציין מר פרסיק כי מאחר והתובע אינו עובד המועצה הדתית אין הוועדה מוסמכת לערוך לו שימוע אלא רק בירור, שמטרתו לעמוד על נאמנותו של התובע כמשגיח כשרות [להלן: "וועדת הבירור/ השימוע"]. בסיום ישיבת הוועדה התקבלה החלטה "להשעות את המשגיח יעקב יצחק לחודש ימים לאלתר. במקביל להמשיך ולבדוק את טענותיהם של בעלי העסקים ובמידה והתברר [כך במקור, ח.ט] שאכן הדבר אמת כפי שעולה מהמסמכים שהובאו בפנינו הוא יושעה סופית. הודעה על כך תימסר לחברת כח אדם דנאל ולשאר המעסיקים. משגיחים חלופיים יוצבו במקום עפ"י החלטת הרב ישראל שרעבי שליט"א ראש מינהל הכשרות" [פרוטוקול מעודכן סופי של וועדת הבירור/השימוע מיום 12.1.11 הוגש בדיון ההוכחות, להלן: "פרוטוקול השימוע"].
ביום 16.1.11 נשלח לתובע מכתב ממר פרסיק שכותרתו "החלטת הועדה", בו נאמר כי בישיבת השימוע שהתקיימה ביום 12.1.11, ממנה בחר התובע להיעדר, הוחלט לאחר דיון ממושך וענייני כי "בשל התנהגות בלתי הולמת למשגיח כשרות, יחסי אנוש גרועים וחשש לחילול ה', הוחלט להפסיק את האמון בך כשלוחא דרבנן, כמשגיח כשרות" [נספח ט"ז לכתב ההגנה]. בד בבד, שלח מר פרסיק מכתב לבעלי העסקים בהם שימש התובע כמשגיח כשרות בנוסח אחיד כדלקמן: "בשל החלטות פנים ארגוניות, המשגיח יעקב יצחק מפסיק לפעול מטעמנו כמשגיח כשרות במקום, יש ליצור קשר עם הח"מ על מנת להסדיר את העניין. תודה מראש על שיתוף הפעולה" [נספח י"ד לכתב ההגנה];
בהתאם, ביום 31.1.11 קיבל התובע מכתב מחברת י.א הנושא תאריך 18.1.11 וכותרתו: "הודעה על הפסקת עבודה – הודעת פיטורין", לפיו בהמשך להודעת הפיטורים בעל-פה, מסתיימים יחסי העבודה ביום 18.1.11 [נספח ל"ט לכתב התביעה];
להשלמת התמונה העובדתית יצוין עוד, כי ביום 16.1.11 מינה הרב ביטון בתפקידו כראש המועצה הדתית, את הרב חיים עזריה פיג'ו [להלן: "הרב פיג'ו"] כרב אחראי על מחלקת הכשרות במועצה הדתית, והסמיך אותו להנפיק תעודות כשרות לעסקים [מכתבו של הרב ביטון בעניין לרב הראשי לישראל מיום 16.1.11 צורף כנספח כ"ב' לכתב התביעה]. בתגובה, ביום 18.1.11 הגיש מר פרסיק תלונה ליחידה הארצית לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות, וביום 19.1.11 התקבלה החלטת מנהל היחידה הארצית, לפיה ראש המועצה הדתית "נדרש לחדול לאלתר להנפיק תעודות כשרות מטעם המועצה שלא באמצעות המוסמך על פי חוק" [הוא הרב שרעבי, ח.ט] [נספח ט"ו לכתב ההגנה].
לטענת התובע, פיטוריו מעבודתו כמשגיח כשרות נעשו בהיעדר עילה ומשיקולים זרים, בחוסר תום לב, ומבלי שניתה לו זכות שימוע כדין. כן נטען, כי פיטוריו נגועים בעבירה על חוק הגנה על עובדים, מאחר שהתריע על ליקויים חמורים בהתנהלותם של הנתבעים 2 ו-3 ומערך הכשרות בכללותו. פגמים אלה מצדיקים, לטענת התובע, את ביטול הפיטורים והשבתו לעבודה, וכן פסיקת פיצוי כספי מכוח חוק הגנה על עובדים. התובע טוען כי על הנתבעים 2 ו- 3 לשאת באחריות אישית כלפיו, בהיקש מסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999, ובהתאם לפסיקת בתי הדין לעבודה בנוגע להרמת מסך וחיוב נושאי משרה שפעלו בניגוד לסמכותם והסמכתם, חרף התראות מפורשות. לבסוף, במישור הכספי נטען, כי התובע זכאי להפרשי שכר בגין הפחתת היקף השתכרותו שלא כדין, ופגיעה בדמי הנסיעות ששולמו לו נוכח התנכלותם של הנתבעים 2 ו-3; וכן לפיצויי פיטורים בגין פיטוריו מבתי העסק בהם עבד, ופיצוי בגין משיכת הכספים הצבורים בקופת הגמל של התובע, לאור המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע.
מנגד, טוענת המועצה הדתית, כי על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, משגיחי כשרות אינם עובדי המועצה הדתית אלא משתלבים בבתי העסק בהם הם מועסקים, ועל כן יש לדחות את התביעה נגדה. כמו כן, ולגופו של עניין הוכח, כי הגורמים המוסמכים פעלו כדין בעניינו של התובע. משגיח כשרות הינו ידו הארוכה ועינו הארוכה של הרב האחראי על מתן תעודות הכשרות, ומשנפגע האמון בינהם, והוסרה נאמנותו של המשגיח בעיני הרב, אין הוא יכול להמשיך לכהן בתפקיד זה. תפקידה של המועצה הדתית הוא להקנות כלי עזר לרבנות המקומית על מנת להוציא אל הפועל את החלטות רבניה, והמועצה הדתית כפופה לרבנות המקומית ולא להיפך. משמעות הדבר, כי ההחלטה הסופית והמחייבת היא של הרב האחראי, והוא הרשות המוסמכת לקבל החלטה בעניינו של המשגיח, כפי שנעשה.
לטענת הנתבעים מר שרעבי ומר פרסיק, אין כל בסיס לתביעה אישית נגדם, ואף לא ניתן לבצע הרמת מסך בינם ובין התאגיד הציבורי, ובפרט כשהרב שרעבי אינו אורגן של המועצה הדתית אלא קיבל את סמכותו והסמכתו מהרבנות הראשית. לגופו של עניין, ועדת השימוע בעניינו של התובע התכנסה כדין, לאור תלונות שהגיעו לידי הנתבעים על תפקודו הלקוי כמשגיח כשרות, ונוכח חשדות לפגיעה בנאמנותו. השימוע התקיים בפני הגורמים המוסמכים האחראים על מערך הכשרות, והתובע הוזמן כדין ואף נכח בבניין המועצה בעת השימוע, אך סירב להשתתף בו. במצב דברים זה, יש לראות בתובע כמי שוויתר על זכותו, ומנוע מלהעלות טענות כנגד אי קיום זכות השימוע. זאת ועוד. על פי פסיקת בית המשפט ובית הדין לעבודה, הרב המוסמך ליתן תעודות כשרות בחתימת ידו מהווה את הרשות המוסמכת בענייני כשרות, הוא המוסמך לקבל החלטה כי משגיח כשרות איננו נאמן עליו יותר ולא יכול להוסיף ולשמש בתפקיד זה. אשר לטענות בדבר פגיעה בהיקף העסקתו והיקף השתכרותו על רקע התנכלות, הרי שהתובע כלל לא הרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפיו, בפרט נוכח קיומם של מכתבי תלונה על תפקודו, ובכל מקרה, הרבנות המקומית ומחלקת הכשרות אינן מחויבות לשכר המשגיח אלא אך ורק לכשרות, ואין זכות קנויה להשגחה במספר מסוים של בתי עסק או בשיעור הכנסה מסוים. השיקולים בהצבת משגיח כשרות משתנים בהתאם לשיקולי כשרות ולצורכי המערכת.
לטענת הנתבעות חברת דנאל וחברת י.א., יש לדחות את התביעה נגד חברת דנאל בהיעדר עילה, מאחר וחברת י.א בלבד שימשה כמעסיקתו של התובע, ורק עמה נחתם ההסכם להעסקת משגיחי הכשרות מטעם המועצה הדתית. כמו כן, מחומר הראיות שהובא עולה, כי חברת י.א. העסיקה את התובע כמשגיח כשרות בבתי העסק הבאים: קונדיטוריית הדר, פיצוחי שקד, שוק מחנה יהודה ואטליז חוגי מאיר. ככל שהתובע העניק שירותי השגחה לבתי עסק נוספים, הרי שלא עשה כן במסגרת עבודתו אצלה. אשר לגוף התביעה, פיטוריו של התובע נעשו כדין, מאחר והסמכות לקבוע כי התובע מנוע מלשמש כמשגיח כשרות נתונה לרב שרעבי, והחלטתו כי איבד את אמונו בתובע נתמכת בתלונות ובראיות שהובאו. התובע אף נמנע מלהתייצב לשימוע אליו זומן ואף לפגישות נוספות שתואמו עמו על ידי מר שוורץ. במצב דברים זה, ומשקביעתו של הרב שרעבי נתקבלה כדין, אין באפשרותה של חברת י.א להוסיף ולהעסיק את התובע כמשגיח כשרות, ועל כן פיטרה את התובע. לפיכך, חברת י.א אינה יכולה להשיב את התובע לעבודה, וממילא תביעתו לאכיפת יחסי עבודה אינה מכוונת כלפיה. אשר לתביעה הכספית, מן הראיות עולה כי התובע קיבל את כל פיצויי הפיטורים המגיעים לו בגין כל העסקים בהם עבד, על פי השכר המופיע בתלושי השכר. טענת התובע לשכר אחר לא נתמכה בראיות כלשהן. התובע אף קיבל את מלוא הסכום המגיע לו בגין דמי נסיעות, ולא הוכיח זכאות לדמי נסיעה מעבר לסכומים ששולמו לו. לבסוף, יש לדחות אף את התביעה לפיצויים בגין משיכת כספי קופת הגמל, הנעדרת כל בסיס משפטי ועובדתי, וממילא התובע לא הוכיח את מצבו הכלכלי הנטען.
במעמד דיון שהתקיים ביום 14.3.11 נתקבלה החלטת בית הדין המורה על צירוף המדינה- המשרד לשירותי דת כצד להליך [להלן: "המדינה" או "המשרד לשירותי דת"]. ביום 29.3.11 הוגשה עמדת המדינה בנוגע לשאלת ייצוגה המשפטי של המועצה הדתית [שאלה שאינה עוד רלוונטית], וביום 2.5.11 הוגשה עמדתה בנוגע לתובענה דנן, ואלה עיקריה:
תחום מערך הכשרות המצוי במסגרת טיפולה של המועצה הדתית מוסדר בהוראות חוק הונאה בכשרות, התשמ"ג- 1983 [להלן: "חוק הונאה בכשרות"], ובחוזרי המשרד לשירותי דת. מקורות אלה מסדירים את כפיפותם ההלכתית של משגיחי הכשרות לרב העיר או לרב שהוסמך להנפיק תעודות הכשר, ומלמדים על יחסי אמון הדוקים הנדרשים בין הרב למשגיחי הכשרות, בהיותם זרועו הארוכה;
אין מחלוקת כי התובע, כמו כל משגיחי הכשרות, אינו עובד המועצה הדתית אלא עובד של בתי העסק בהם שימש כמשגיח. יחד עם זאת נתונה למועצה הדתית, כמי שאמונה על שירותי הדת, הסמכות להחליט על סיום העסקתו של משגיח כשרות בבית עסק או בחברת כוח אדם אם מתגלים פגמים בעבודתו. במצב כזה, בית העסק אכן מנוע מלהעסיקו כמשגיח כשרות אך יכול להעסיקו בתפקיד אחר;
בבסיס ההחלטה כי התובע אינו כשיר להוסיף ולשמש כמשגיח כשרות עמדו שיקולים עניינים ומוצדקים שאין להתערב בהם, וגם ההליך שננקט, לרבות הענקת זכות שימוע, בוצע כדין;
לבסוף, טענות התובע כי התקשרות המועצה הדתית עם חברת י.א פסולה בשל אי עריכת מכרז אינה רלוונטית כלל לתביעתו, וחורגת מגדר הסכסוך בין הצדדים.
דיון והכרעה
הערת פתיחה
במסגרת ההליך דנן הועלו בפנינו טיעונים רבים בנוגע להתנהלותה של המועצה הדתית ולשאלת קיומם או אי קיומם של ליקויים ושחיתות בתפקודו של מערך הכשרות במועצה ובתפקודם של מי מן הנתבעים. נושאים אלה, לרבות שאלת התקשרותה של המועצה הדתית עם חברת י.א שלא באמצעות מכרז, ושאלת תקינות העסקתו של מר פרסיק בחברת י.א, מצויים בבדיקתו של מבקר המדינה שטרם הושלמה, וממילא אינם בעלי השפעה ישירה על השאלות המשפטיות המונחות ביסוד התביעה, ובכלל זה, שאלת תקינות ההחלטה כי התובע אינו כשיר עוד לשמש כמשגיח כשרות; תקינות הליך פיטוריו של התובע ושאלת זכאותו של התובע להפרשי שכר ולסכומים נוספים. לפיכך, ועל אף העדויות וטיעוניהם המפורטים של הצדדים, נתייחס לטענות אלה רק ככל שהן דרושות להכרעה שלפנינו.
א. המסגרת הנורמטיבית – מערך הכשרות במועצה הדתית והעסקתם של משגיחי כשרות
המועצה הדתית פועלת כאמור מכוח חוק שירותי הדת, ו"מוסמכת לטפל בסיפוק שירותי הדת" [סעיף 7 לחוק].
לתפקיד ראש המועצה הדתית נבחר אחד מחבריה שעליו לדאוג, בכפוף לכל החלטה של המועצה, כי כל החלטותיה של המועצה הדתית מבוצעות כדין ובהתאם לתקציבה המאושר, וכן אחראי לרכז את כל פעולותיה [סעיפים 4 ו- 6 לתקנות שירותי הדת היהודיים (ניהול מועצות), תש"ל- 1970, להלן: "תקנות שירותי הדת"].
מערך הכשרות מצוי בתחום פעילותה של המועצה הדתית, ומוסדר בהוראות חוק הונאה בכשרות ובחוזרי המשרד לשירותי דת.
על פי סעיף 2 לחוק הונאה בכשרות, הרשאים להעניק תעודת הכשר הם מועצת הרבנות הראשית לישראל או רב שהיא הסמיכה לכך; או רב מקומי המכהן כרב עיר/רב מועצה אזורית/רב מושב/רב קיבוץ במקום שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום הייצור של המצרך.
כאמור, בעיר פתח תקוה לא מונה רב עיר לאחר פטירתו של הרב סלומון, וביום 20.4.09 הסמיכה מועצת הרבנות הראשית את הרב שרעבי לכהן כרב הממונה על מחלקת הכשרות בעיר והמוסמך להעניק תעודות הכשר בתחומה [כתב המינוי נספח א' לכתב התביעה].
משמעות הדבר, כי מחלקת הכשרות מצויה בתחום פעילותה ואחריותה של המועצה הדתית, אך הגורם האחראי עליה מבחינה דתית-הלכתית הינו רב הממונה ישירות בידי מועצת הרבנות הראשית. כמו כן, סעיף 6א לחוק שירותי הדת קובע כי המועצה הדתית וחבריה יפעלו לפי פסיקת הרבנות המקומית והרבנות הראשית לישראל בכל עניין שבתחום תפקידיה וסמכויותיה של המועצה הדתית.
משגיח כשרות הינו אדם העוסק בהשגחה על כשרותם ההלכתית של מוצרי מזון, אשר הוגדר על ידי המשרד לשירותי דת כ"משרת בקודש" [חוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת מס' 87/5 תשרי התשמ"ה, נספח א' לעמדת המדינה מיום 2.5.11, להלן: "חוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת"]. מפקח כשרות הינו אדם המפקח על עבודתם של משגיחי הכשרות מטעם המועצה הדתית.
על פי הלכתו הפסוקה של בית הדין הארצי לעבודה משכבר הימים, מעסיקו של משגיח כשרות הוא, ככלל, בית העסק אצלו הוא מוצב, וזאת, חרף העובדה שהמעביד אינו חופשי בבחירת משגיח הכשרות, בקביעת מהות ושעות עבודתו ובפיקוח עליה. כך:
"טוענים המערערים: היות ובכדי לנהל מסעדה כשרה עלינו להעסיק משגיח כשרות והיות והמשגיח מופנה אלינו ע"י הרבנות והיות ובגלל עצם טיב עבודתו אין אנו יכולים לפקח על דרכי עבודתו, הרי שהמשגיח אינו נחשב כ"עובד" אצלנו.
לא נוכל לקבל טענה זו. רבים הם המקרים בדיני העבודה, בהם המעביד אינו חופשי בבחירת עובדיו, אך הדבר אינו גורע מהיותו מעביד. בצדק הצביע השופט האזורי המלומד (בסעיף 6 לפסק-דינו) על חיקוקים שונים שלפיהם מופנים מחפשי עבודה למקומות עבודה, ואין הדבר פוגע ביחסי עובד-מעביד. גם העדר אפשרות הפיקוח בגלל סוג עבודה מסויים אינו גורם בכל מקרה לכך שבעל המקצוע המסויים אינו עוד נחשב כעובד. צדק השופט האזורי המלומד כשהסתמך בעניין זה על עקרון מבחן ההשתלבות (ראה סעיף 6 (ד) לפסק-דינו) והתוצאה היא, לפי מבחן זה: המשיב היה "עובד" אצל המערערים ואם זכאי הוא לפיצויי פיטורים, הרי הוא זכאי להם גם לגבי אותה התקופה בה עבד כמשגיח בלבד."
[דב"ע ל/3-9 מרלן ברני – עסים שנה, פד"ע א', 113 בעמ' 116].

ובמקום אחר:
"יחסים אלו הם מיוחדים במינם. הפיקוח על התובע נעשה לא ע"י הנתבעות, אלא ע"י הרב. היינו, לשכת הרבנות. כך גם באשר לשעות העבודה ולמהות העבודה. לכאורה, יחד עם זאת, נראה שהנתבעות היו מעבידותיו של התובע.
הן אמנם העסיקוהו מתוך כורח המציאות - משרצו תעודת הכשר, לא היתה להן דרך אחרת אלא להעסיק את התובע. אמת התנאים הוכתבו על-ידי הרבנות, אך זו נשאה ונתנה איתם, בשמו של התובע. אמת, אף ברצותן תעודת הכשר, היו הנתבעות חייבות להעסיק את התובע, אך לא הוכח כי הן לא יכלו לשאת ולתת על תנאי העסקתו".
[ב"ש שן/36-3 נבט רמונד – ישראל בן ארי ואח', תב"ע, תק-עב 90(3), 157 כפי שהובא בעב' (חי') 2784/00 משה שואפי נ' מועצה דתית נהריה, ניתן ביום 31.10.06, וראו גם בעב' 913731/99 ברזילי אריק נ' המועצה הדתית ראש העין ואח', עבודה אזורי, כרך ט"ז, 507, להלן: "פסק דין ברזילי"]

בקובעו הלכה זו נתן בית הדין הארצי לעבודה את דעתו גם בשאלת ניגוד העניינים הטמון במערכת היחסים, במסגרתה הגוף המושגח הוא גם מעסיקו של המשגיח, ומשלם את שכרו ואת זכויותיו הסוציאליות:
"מן הראוי הוא, שהמדינה תשב על המדוכה ותסדיר באופן כולל את העסקתם של המשגיחים והשוחטים בארץ ובחוץ לארץ באופן ש"ינטרל" תלות זו ויבטיח עצמאות של בעלי תפקידים אלה במילוי תפקידם. עם זאת, העובדה שתבנית העסקתם של המשגיחים אינה משביעת רצון, אין בה כדי לשנות מתמונת העסקתם בפועל או להוות שיקול בסוגיית זיהוי המעסיק."
[ע"ע 467/08, ע"ע 524/08 פימה פאק פרימוזה טריידינג בע"מ ואח' – הרבנות הראשית לישראל ומדינת ישראל (לא פורסם), ניתן ביום 12.7.10, ההדגשה במקור]

על פי ההלכה המחייבת, אפוא, המועצה הדתית אינה מעסיקתו של משגיח הכשרות כי אם בתי העסק בהם הוא מוצב. יחד עם זאת, מתוקף תפקידה כגוף הממנה את משגיחי הכשרות ומפקח עליהם, מוסמכת המועצה הדתית, כשם שהחליטה שאדם מסוים מתאים לשמש כמשגיח כשרות, להחליט כי אדם מסוים אינו מתאים עוד לשמש ככזה, היה ומתגלים פגמים או ליקויים בעבודתו. משנשללה כשרותו של המשגיח לשמש בתפקידו הוא אינו יכול להוסיף ולעשות כן, אך אין פירוש הדבר כי המועצה הדתית פיטרה אותו מעבודתו וניתן להמשיך ולהעסיקו בתפקידים אחרים [ראו בפסק דין ברזילי ובהחלטת כב' השופטת קוטן בבקשה לסעדים זמניים בתיק ס"ע (חי') 46839-03-10 אברהם שלמה פרל נ' המועצה הדתית חיפה ואח', ניתן ביום 12.1.11 [להלן: "פסק דין פרל"; פסק דין בתיק העיקרי ניתן, בהסכמת הצדדים, ביום 21.2.11].
במקרה שלפנינו, מלבד המועצה הדתית ובתי העסק בהם מוצבים משגיחי הכשרות, מעורבת גם חברת י.א בהעסקתם של המשגיחים בהתאם להסכם שנחתם בינה ובין המועצה הדתית ביום 26.6.07 [נספח 4 לכתב ההגנה, להלן: "הסכם ההתקשרות"]. על פי ההסכם, התקשרה המועצה הדתית עם חברת י.א למתן שירותי עזר בהשגחת כשרות, ובכלל זה – ניהול העסקתם של משגיחי הכשרות, גביית התשלום בגין שירותי ההשגחה מבתי העסק ותשלום שכרם של המשגיחים, וכן פיקוח ניהולי שוטף על העסקתם.
מר שוורץ, מנהל המחלקה לשירותי עזר בתחום הכשרות בחברת י.א, העיד בחקירתו על טיב היחסים בין הצדדים כדלקמן:
"ש. כשאתה מתחשבן עם עסק ועם משגיח...
ת. כשאנחנו אמורים לתת שכר ולגבות דרך חשבונית מס כחוק מבעל העסק, זה נקבע בשיתוף פעולה מול המועצה הדתית, מול הממונים במחלקת הכשרות. דהיינו, אנחנו יודעים כמה כל בית עסק אמור לשלם וכמה מתוך זה נגזרת השכר של המשגיח.
ש. האם כשאתה מקבל הנחיות מהמועצה כמה לגבות מעסקים, זה לפי ההסכם הזה או שיש איזה שהוא אסמכתא אחרת?
ת. אני חוזר: כל אחד ואחד מבעלי הלקוחות שאיתם אנחנו חותמים על הסכם, הכל נקבע דרך המועצה הדתית.
חב' י.א יעוץ טכני וכלכלי אינה קובעת את זהות המשגיחים, אינה קובעת מה שעות ההשגחה בכל עסק ועסק ואינה קובעת כמה שעות עבודה, כמה שעות פעילות תהיה ההשגחה בכל עסק ועסק.
ש. איך נקבע כמה כל עסק ישלם?
ת. כל עסק יש לו את הקריטריונים שלו לתשלום והתשלום נקבע על ידי המועצה. התשלום הוא נגזרת של מחלקות שונות.
ש. אתה מקבל סכום ואינך יודע אף פעם את השעות?
ת. אני מקבל את הסכומים דרך המועצה...הדיווח של השעות מתקבל על ידי בית העסק.
ש. המועצה לא שואלת אותך כמה שעות לגבות? אתה לא שואל אותם?
ת. בנושא השעתי נקבע בין המועצה לבין בית העסק המקבל את השירות כמה שעות השגחה אמור להיות בכל עסק ועסק. המשגיח אמור למלא את פונקציית השעת הנ"ל. אני מקבל דיווח חודשי מבית העסק על שעות ההשגחה שנעשו."
[עדות מר שוורץ, 5.5.11, עמ' 22 ש' 6- 29]

מאחר וחברת י.א הצהירה בפנינו כי היא מעבידתו של התובע החבה בתשלום שכרו וזכויותיו הסוציאליות [ראו בסעיפים 2.2-2.3 ו- 2.9-2.10 לסיכומי הנתבעות 4 ו-5; ובסעיפים 3-5 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 4 מיום 13.3.11, עוד בטרם צורפה חברת י.א כנתבעת בהליך], ומאחר ואף התובע עצמו טוען כי חברת י.א היא מעבידתו [הגם שלטענתו מדובר בהעסקה במשותף על ידי חברת דנאל וחברת י.א כפי שידון בהמשך], הרי שאיננו נדרשים לבחינת זהות המעביד על פי מבחני הפסיקה, לרבות לשאלת חבותם של בתי העסק בהם הוצב התובע, ביחד ולחוד עם חברת י.א., בתשלום תביעתו של התובע להפרשי שכר וזכויות כספיות נוספות, ככל שיוכחו.
יחד עם זאת, ובמאמר מוסגר נעיר, כי מן הראיות שהובאו בפנינו התרשמנו כי תפקידה של חברת י.א היה טכני במהותו, וכי התקשרות עמה נועדה לסייע למועצה הדתית לרכז את הליכי הגבייה מבתי העסק ותשלום השכר למשגיחים, לאור הקושי התפעולי הנובע מתשלום שכר למשגיח על ידי כל בית עסק בנפרד – הן בהיבט של מעקב אחר הזכויות הסוציאליות והתשלומים המועברים למשגיחים, והן לאור החשש מתשלום שכר במזומן ללא דיווח לרשויות המס כחוק. כמו כן התרשמנו, בפרט מן העדויות שהובאו בפנינו, כי המועצה הדתית נותרה מעורבת בכל ההיבטים המהותיים הנוגעים לעבודת המשגיחים, כפי שיפורט עוד להלן.
ב. שלילת כשרותו של התובע כמשגיח כשרות וההחלטה על סיום העסקתו
כאמור, טענותיו של התובע בנוגע להחלטה לסיים את עבודתו כמשגיח כשרות במועצה הדתית נוגעות הן לעצם קבלת ההחלטה כי הוא אינו כשיר לשמש עוד כמשגיח כשרות ועל כן יש לפטרו, והן לאופן בו בוצע הליך פיטוריו. נכריע בטענות אלה כסדרן.
ב.1 תקינות ההחלטה כי התובע אינו כשיר להוסיף ולשמש כמשגיח כשרות
לטענת התובע, ההחלטה שנתקבלה בעניינו נגועה בחוסר תום לב ובשיקולים זרים של הנתבעים 2 ו-3, לרבות התנכלותם על רקע חשיפתו שחיתויות ואי סדרים, וכי בפועל לא היתה כל עילה לקבוע כי הוא אינו כשיר להוסיף ולשמש משגיח כשרות מטעם המועצה הדתית.
מנגד, טוענים הנתבעים, כי נוכח קיומן של תלונות רבות וחמורות, בכתב ובעל-פה, על תפקודו והתנהגותו של התובע כמשגיח כשרות, החליט הרב שרעבי כי איבד את אמונו בתובע, וכי הוא אינו נאמן עליו יותר, ומשכך, התובע אינו יכול להוסיף ולשמש בתפקידו.
מן הראיות שהובאו בפנינו עולה תמונה עובדתית מורכבת:
מחד גיסא, בתקופה שקדמה לקבלת ההחלטה בעניינו של התובע נשלחו לראש המועצה הדתית מכתבים מבעלי עסקים בהם שימש התובע כמשגיח כשרות, בהם הלינו על קושי בחידוש תעודת הכשרות וציינו כי בשיחות טלפוניות שקיימו עם מר פרסיק נמסר להם כי אם יוותרו על התובע כמשגיח יוכלו לקבל את התעודות [נספח כ"ח לכתב התביעה]. כמו כן, בתקופה זו פנה התובע מספר פעמים לראש המועצה הדתית בתלונות כי הרב שרעבי ומר פרסיק מתנכלים לו, מנשלים אותו מהשגחה בבתי עסק בהם עבד, ומנסים להכשילו [נספחים כ"ב- כ"ה לכתב התביעה]. לבסוף, מוצאים אנו קושי גם בסמיכות הזמנים בין מכתבו של התובע למר פרסיק בבקשה לקבל את השכר המגיע לו עבור ימי ההשגחה בבתי העסק של המשגיח משה צדוק [מכתב מיום 7.12.10, נספח י"ח לכתב התביעה], לבין ביקורת הפתע שנערכה למחרת, 8.12.10, באטליז בו משגיח התובע, ביקורת אשר בעקבותיה נשלח לתובע מכתב תלונה חמור והודע לו על זימונה של ועדת שימוע בעניינו, שצפויה להחליט על המשך עבודתו במחלקת הכשרות [מכתב מיום 13.12.10, נספח י"ט לכתב התביעה]. התובע תמך את טענותיו גם בעדותו של הרב פיג'ו, שהעיד כי בירר את התלונות שהתקבלו על התובע בחנות הירקות מחנה יהודה, בקונדיטוריה ובחנות שיש-קבב, ונמסר לו כי התייחסות התובע טובה וסימפטית ולא היתה איתו בעיה כלשהי [5.5.11, עמ' 31 ש' 30- עמ' 32 ש' 10]. עוד עלה מעדותו של הרב פיג'ו, כי התובע נפל קורבן לעימות שלא היה מודע לו, בין ראש המועצה הדתית לנתבעים 2 ו-3, ולמעשה "סומן" על ידי הנתבעים 2 ו-3 בעקבות העדפתו את ראש המועצה הדתית ופניותיו אליו [5.5.11, עמ' 35 ש' 31- 6].
מאידך גיסא, בתקופה שקדמה לקבלת ההחלטה בעניינו של התובע נשלחו כאמור גם מכתבי תלונה על תפקודו של התובע כמשגיח כשרות, שישה מהם צורפו כנספחים לכתב ההגנה [נספחים ו'- י"א לכתב ההגנה], ושניים מכותביהם אף העידו בפנינו במסגרת דיון ההוכחות. בפרוטוקול ועדת הבירור/השימוע נאמר כי "ההתכנסות היום היא לאור המכתבים והפניות שהתקבלו למחלקה מבעלי עסקים שלא יכולנו להתעלם מהם, מכתב אחר מכתב" [פרוטוקול הבירור/שימוע, דברי הקדמה ופתיחה של מר פרסיק]. מכתבים ועדויות אלה מצדיקים לכאורה בירור/בדיקה של האמור בהם, ומעלים חשדות בדבר התנהגות בלתי ראויה מצד התובע ובכלל זה, קריאה בכינויי גנאי, דיבור לא הולם ועוד, המחייבים את בדיקתם [ראו בעדות הרב אברהם שטרית, שהוזמן לעדות מטעם התובע, 5.5.11, עמ' 37 ש' 24-32; ובעדות מר אביעד לוי שהגיש תצהיר מטעם הנתבעים, 11.7.11 עמ' 72 ש' 25-28].
הנה כי כן, לאחר שנתנו דעתנו למכלול הראיות והעדויות שהובאו בפנינו, סבורים אנו כי ההחלטה לפתוח בהליכי בירור בעניינו של התובע לא היתה משוללת יסוד, וכי הונחה בפני הנתבעים תשתית עובדתית מספקת על מנת לעשות כן. זאת, אף בשים לב לעובדה כי מרבית המכתבים נכתבו לבקשתו של מר פרסיק או מי מטעמו ולא ביוזמת כותביהם, אך לאחר שהשתכנענו כי לכתיבתם קדמו פניות בעל-פה בעניינו של התובע [ראו למשל בעדותו של מר אביעד לוי, 11.7.11, עמ' 72 ש' 25- 28], וכן קדמו אירועים נוספים בעניינו של התובע בעבר [עדות הרב פיג'ו, 5.5.11 עמ' 32 ש' 13-23; עדות הרב שטרית, 5.5.11, עמ' 37 ש' 24 – עמ' 38 ש' 9, שניהם הוזמנו לעדות על ידי התובע]. איננו מקבלים אף את בקשת התובע להוציא את מכתבי התלונה ולהימנע מלקבלם כראיות בתיק דנן בהיותם "מפוברקים", כלשונו. המכתבים עמדו בפני ועדת הבירור/שימוע ועצם קיומם היווה טעם לכינוס הוועדה. המכתבים שעורכיהם לא העידו מתקבלים כראיה לעצם קבלתם והנחתם בפני הוועדה ולא להוכחת תוכנם.
אף על פי כן, ועוד בטרם נדון בשאלת תקינות הליך הפיטורים, השתכנענו כי ההחלטה שנתקבלה בעניינו של התובע לא נבעה רק מתפקודו והתנהגותו של התובע, אלא כי התובע נפל קורבן ל"מלחמת המחנות" במועצה הדתית, בין ראש המועצה לגורמים אחרים ובכללם מר פרסיק והרב שרעבי, כפי שהובא בהרחבה בפרק העובדתי לעיל.
תמיכה למסקנה זו מצאנו בעדותו של הרב פיג'ו:
"שאלת נציג הציבור: אמרת שהתובע היה ברשימת המשגיחים "המסומנים", למה?
ת. היה פה אירוע מסוים, היה לו ויכוח לגבי שכר מסוים, ואז הוא, תוך אי הכרת הנפשות הפועלות במועצה, הוא חשב שהסיטואציה היא שישנו ראש מועצה דתית שהוא בעל הבית וישנם רבני מחלקות וישנם עובדי המחלקות במחלקת הכשרות וכדומה, אז הוא פנה ליו"ר. זה כאן גרם לכל מיני דברים שאח"כ... היות ומערכת היחסים לא היתה אידאלית שם ביניהם, אז זה יצר מצב שכביכול הוא "סומן" קצת.
לשאלת ביה"ד, היו לו שאלות למה הוא עזב מקומות מסוימים, היה איזה סכום של שכר שהובטח לו ולא שולם אז גם על זה הוא פנה, אני מדבר על כך שהוא החליף משגיח כשרות לתקופה מסוימת, אלה דברים ששמעתי, לא הייתי, זה יותר עדות שמיעה."
[עדות הרב פיג'ו, 5.5.11, עמ' 35 ש' 31- עמ' 36 ש' 6. עדות זו נתמכת גם בסמיכות הזמנים שבין מכתב הדרישה ששלח התובע למר פרסיק בעניין תשלום שכרו לבין ביקורת הפתע על התובע שיזם מר פרסיק למחרת היום, כאמור לעיל]
כן נתמכת מסקנתנו בעובדה כי, כאמור, מרבית מכתבי התלונה על התובע נכתבו לבקשת מר פרסיק ולא ביוזמת כותביהם, ומר אביעד לוי אף העיד כדלקמן:
"ש. מפנה לס' 11 לתצהיר. קודם אמרת שהתלוננת ובתצהיר אתה כותב שמעולם לא פנית למחלקת הכשרות. איפה כתוב אמת?
ת. לא פניתי בכתב, מה שכתוב בס' 11 ומה שכתוב במכתב שלי מתייחס לכך שלא פניתי מעולם בכתב.
...
ש.למה הוצאת את המכתב הזה?
ת. כי בכל התלונות שהיו לי בעבר, התלונה משנת שמיטה 2008, התלוננתי עליו ואז ינון פנה אלי ואמר – יש תלונות עליך בעסק ואתה התלוננת אצלנו, אני מבקש שתעלה את זה על הכתוב."
[עדות מר לוי, 11.7.11, עמ' 73 ש' 1-4 ועמ' 75 ש' 1-4]
עדות זו והמכתבים בנספח כ"ח לכתב התביעה משמיטים את הקרקע מתחת לטענת הנתבעים כי סיום העסקתו של התובע נבע משיקולים מקצועיים בלבד, ומעידים על קיומו של מניע נוסף למר פרסיק, מלבד השאיפה למצות את הבירור בעניינו של התובע ולהגיע לחקר האמת. מסקנה זו מתיישבת גם עם כך שחלק לא מבוטל מן התלונות על התובע מתייחס לאירועים שהתרחשו למעלה משנה ממועד איסופן ועריכת השימוע בגינן, אך סמוך לאחר פנייתו של התובע לראש המועצה הדתית בתלונה על מר פרסיק [ראו בעדות הרב שרעבי באשר למועד התלונה, 11.7.11, עמ' 58 ש' 4-7; בעדות מר אביעד לוי כי מדובר בתלונות משנת שמיטה 2008, עמ' 75 ש' 1-4; ובעדות הרב פיג'ו, 5.5.11, עמ' 32 ש' 13-21].
אכן, כפי שכבר צוין לעיל, אין במסקנותינו כדי להעיד על כך שלא נפל פגם בהתנהגותו של התובע, ואף השתכנענו כאמור כי היה בסיס לקיים בירור בעניינו. יחד עם זאת, התרשמנו, כי אלמלא הסכסוך הפנימי במועצה הדתית המונח לפתחו של מבקר המדינה, ואלמלא "העדפתו" של התובע את הרב ביטון על פני הנתבעים 2 ו-3, יתכן כי היתה מתקבלת החלטה אחרת בעניינו [אולי כפי שנתקבלה בעניינו של המשגיח גדעון ישר – ראו בעדות הרב שטרית, 5.5.11, עמ' 39 ש' 21- עמ' 40 ש' 13, אם כי בעניינו של מר ישר דובר באירוע בודד].
יחד עם זאת, הלכה היא כי בית דין זה אינו שם עצמו בנעליו של המוסמך לקבל החלטה מקצועית בעניינו של עובד, ואינו מחליף את שיקול דעתו גם אם הוא סבור כי ניתן ואף ראוי היה להחליט אחרת, ובלבד שההחלטה חוקית ומצויה במתחם הסבירות והמידתיות. בתחומים בהם נדרשת מומחיות ספציפית, דוגמת המקרה שלפנינו, יפה הלכה זו ביתר שאת [ראו בפסק דין ברזילי לעיל, סעיפים 45-47 לפסק הדין].

ב.2 תקינות הליך הפיטורים
כאמור, התובע טוען כי פוטר מבלי שניתנה לו זכות שימוע בפני הגורמים המוסמכים. מנגד, טוענים הנתבעים, כי השימוע התקיים בפני הגורמים המוסמכים והאחראים על מערך הכשרות במועצה הדתית, וכי התובע הוזמן כדין ואף נכח בבניין המועצה בעת השימוע אך סירב להשתתף בו. משכך, יש לראות בו כמי שוויתר על זכותו.
בספרו "הסמכות המינהלית" פירט כב' השופט זמיר מרכיביה של חובת השימוע כך:
"ראשית, השימוע צריך להתקיים בפני הרשות המוסמכת; שנית, הרשות חייבת לתת הודעה על מהות העניין הנדון על ידה; שלישית, היא צריכה להקצות די זמן לצורך הכנת הטעון; רביעית, חובתה לאפשר לטוען, או לבא-כוחו, להציג בפניה הן את טענותיו והן את ראיותיו; וחמישית, במקרים מסוימים עליה להתיר גם חקירת עדים (ראו גם דב"ע 98/231-3 ישראל גלבוע נ' מדינת ישראל)".ו
[י' זמיר הסמכות המינהלית (הוצאת נבו, 1996, כרך ב' ע' 813)]
בענייננו, ביום 5.1.11 שלח מר פרסיק לתובע הזמנה לוועדת שימוע שנקבעה ליום 12.1.11, [נספח כ"ז לכתב התביעה]. בנוסח ההזמנה לא הובא פירוט בדבר מהות הנושאים שעתידים להידון בוועדת השימוע, מלבד נושא הישיבה: "עבודתך כמשגיח כשרות", והערה כללית לפיה: "חשוב שתדע כי אין בסמכותה של הוועדה לפטר את כבו' מהעסקים בהם הוא משגיח (זאת לאור העובדה כי אינה המעסיקה), אלא לקבוע את נאמנותך כלפי המערכת", אם כי, כאמור, לא פורטו מהן הטענות בגינן נבדקת נאמנות זו. יחד עם זאת, במכתב קודם ששלח מר פרסיק לתובע ביום 13.12.10 בנושא: "הפרת הוראות כשרות", נאמר לתובע כי בימים הקרובים יוזמן לועדת שימוע שתחליט על המשך עבודתו במסגרת מחלקת הכשרות, וזאת, לאור ביקורת מפקח כשרות שנערכה באטליז בו היה אמור להימצא, ותלונות שנתקבלו במחלקת הכשרות לפיהן צופה התובע שעות ארוכות במכשיר הטלויזיה באטליז "שיש קבב", "דבר הנוגד את ערכי היהדות ונאמנותך כמשגיח כשרות", וכן תלונות נוספות שלא פורטו [נספח י"ט לכתב התביעה]. למעשה, ואף אם נתייחס לשני המכתבים יחדיו כאל ההזמנה לשימוע, הרי שיש בהם פירוט חלקי בלבד באשר למהות התלונות שאמורות להידון בו, באופן שאינו מאפשר לתובע להיערך לשימוע כהלכה. זאת, בפרט משהדגש במכתבים אלה מושם דווקא על "הפרת הוראות כשרות" ואי עמידה בביקורת כשרות, ואילו ב"כ הנתבעת 1 הצהיר בדיון כי "אין מחלוקת שלא נמצאו תקלות כשרותיות. הטענה לא היתה לגבי צורת ההשגחה, אלא לגבי הפרסונה של ההשגחה" [11.7.11, עמ' 58 ש' 12-13], וכך גם בעדותו של הרב שרעבי [11.7.11, עמ' 58 ש' 17-20 ועמ' 60 ש' 1-10], בעדותו של הרב פיג'ו [5.5.11, עמ' 27 ש' 15-30, "כשלים כשרותיים"], ובפרוטוקול וועדת הבירור/השימוע [דברי ההקדמה והפתיחה בפרוטוקול, על ידי מר פרסיק]. הנה כי כן, לא זו בלבד שלא נמסרו לתובע מלוא העובדות והפרטים בהם צפויה ועדת השימוע לדון, ובכלל זה מכתבי התלונה שנאספו, אלא שאף הפרטים שנמסרו לתובע אינם נוגעים לסיבה העיקרית בגינה שוקלים לסיים את עבודתו.
יתירה מזאת. אין מחלוקת כי ביום 11.1.11 [ערב וועדת השימוע] שלח הרב ביטון מכתב למר פרסיק בו הבהיר לו כי הוא כלל לא מוסמך לזמן וועדת שימוע מאחר ונושאים מינהליים מצויים בסמכותו של ראש המועצה הדתית [ומדובר במכתב שני שמעביר הרב ביטון למר פרסיק בעניין כינוס ועדות שימוע על ידו]. כן אין מחלוקת, כי התובע נעדר מוועדת השימוע בהנחייתו ובהוראתו של ראש המועצה הדתית, שסבר כי מדובר בועדה בלתי חוקית, שאינה יכולה לחייב את המועצה הדתית במסקנותיה [ראו בדברי הנוכחים בפרוטוקול וועדת הבירור/השימוע].
במצב דברים זה, עולה השאלה האם ניתן לראות בהיעדרות התובע מוועדת השימוע כוויתור על זכותו לשימוע [דב"ע נא/3-210 יוסף ויסוסר – המועצה המקומית רמת השרון, פד"ע כד, 295]. לדעתנו, יש להשיב על שאלה זו בשלילה.
הצדדים חלוקים בשאלה האם הרב האחראי על הכשרות ומחלקת הכשרות מוסמכים לערוך בירור/שימוע שעניינו נאמנותו והמשך תפקודו של משגיח כשרות, או שמא אין לכנס וועדות מסוג זה אלא על ידי המועצה הדתית והעומד בראשה, מתוקף אחריותם לריכוז כל פעולות המועצה לרבות ענייני כוח אדם. במסגרת זו, מפנים הנתבעים לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתיק עת"מ 1569/07 הרב מאיר פינס נ' המועצה הדתית ת"א (לא פורסם), ניתן ביום 27.8.07 על ידי כב' השופט מודריק [להלן: "פס"ד פינס"], שקבע כי כשם שסמכותו של הרב המקומי מקיפה את הסמכת המפקחים ומשגיחי הכשרות, כך כוללת סמכות זו גם את שלילת ההסמכה, ואילו המועצה הדתית אינה הגורם המוסמך להורות על שלילת כשרותו וסמכותו של משגיח כשרות.
בענייננו, גם אם וועדת הבירור/שימוע שהתכנסה בעניינו של התובע היתה בעלת הסמכות לעורכו, הרי שעדיין, נמנעה מן התובע הזכות לממש את זכותו בהוראת ראש המועצה הדתית, לאור מערכת היחסים העכורה השוררת בינו ובין הרב האחראי על הכשרויות וחברים במחלקת הכשרות.
יתירה מזאת. מעדותו של הרב ביטון השתכנענו כי אף אם היה מוזמן לוועדת הבירור/שימוע בעניינו של התובע, כפי שהוזמן לוועדה קודמת בעניינו של המשגיח צדוק, הרי שהיה נמנע מלהגיע אליה נוכח חבריה, וכן כי הוא חולק על עצם סמכותו של הרב שרעבי להחליט בדבר נאמנותו של משגיח כשרות, על אף היותו הרב האחראי על הכשרויות. כך:
"ש. האם אתה חולק על כך שלמעשה לרב הנותן תעודות כשרות יש סמכות להחליט בדבר נאמנותו של משגיח כשרות?
ת. אם מדובר ברב שרעבי, אז התשובה היא חיובית.
ש. מפנה לסעיף 33 לתצהירך, אתה טוען שאף פעם לא מזמינים אותך לוועדת שימוע.
זה נכון שהוזמנת לוועדת שימוע של משה צדוק ולא התייצבת ושלחת מכתב שאומר שאתה לא מתכוון להגיע?
ת. גם לפני כניסתי וגם אחרי לא היה וועדת שימוע במועצה הדתית. הם החליטו להקים ועדת שימוע שחבריה הם אליהו שלימי שהוא מפקח על בד"צ בית יוסף והוא קיבל 7 עסקים ממר ינון פרסיק, שהעסקים על הכותל נמצאת תעודת כשרות על שם של אבי סימן טוב, שהוא גיסו של...
כשאני רואה מי החברים אין לי מה להגיע.
ש . אתה חושב שיש לך סמכות לערוך ועדת שימוע בכל מקרה של נושא כשרות?
ת. כמובן, אני ראש המועצה."
[עדות הרב ביטון, 11.7.11, עמ' 50 ש' 1-14]

במצב דברים זה השתכנענו, כי לאור מערכת היחסים העכורה בין הצדדים לא היתה קיימת כל אפשרות מעשית לכינוס ועדת שימוע הכוללת הן את ראש המועצה הדתית והן את הרב האחראי על הכשרויות וחברים ממחלקת הכשרות, וזאת – על אף שעניינו של השימוע בשאלת התנהגותו ונאמנותו של התובע כמשגיח כשרות, וחרף יחסי האמון הגבוהים הנדרשים בין משגיח כשרות לרב הממונה על הכשרויות [כמפורט בעמדת המדינה מיום 2.5.11]. משכך, ומשאין מחלוקת כי התובע נעדר מישיבת הבירור/שימוע בהנחייתו ובהוראתו של ראש המועצה הדתית, איננו סבורים כי יש לראות בתובע כמי שויתר על זכותו לשימוע, אלא כמי שזכות זו נמנעה ממנו הלכה למעשה.
כללו של דבר – מלבד הפגם שנפל בהזמנת התובע לשימוע הרי שאף נמנע ממנו השימוע עצמו, וזכותו הבסיסית "להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגרסתו ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן 'כצעקתה'" [דב"ע נו/31-3 מדינת ישראל נ' ד"ר ארנון בונה (לא פורסם), ניתן ביום 26.9.96].
לא זו אף זו: וועדת השימוע ננעלה בהחלטה כי התובע יושעה לאלתר למשך חודש ימים, ובמקביל תימשך בדיקת התלונות מול בעלי העסקים, עד להכרעה סופית בעניינו. אף על פי כן, ארבעה ימים לאחר מכן [16.1.11], שלח מר פרסיק מכתב לתובע המפרט את החלטת הוועדה לפיה "בשל התנהגות בלתי הולמת למשגיח כשרות, יחסי אנוש גרועים וחשש לחילול ה', הוחלט להפסיק את האמון" בו כמשגיח כשרות, ובמקביל נשלחו מכתבים המודיעים לבעלי העסקים כי התובע חדל לשמש כמשגיח כשרות. כמו כן, ביום 18.1.11 הודיעה חברת י.א לתובע כי הוא מפוטר. במכתבים אלה לא היתה כל התייחסות להמשך בדיקה כלשהי בעניינו של התובע, ולא פורטו ממצאים או מסקנות כלשהם.
אמנם, מר פרסיק טען בעדותו כי הוא שערך את הבדיקות הנוספות בעניינו של התובע לאחר וועדת השימוע, אך עדותו לא היתה משכנעת, ומדובר בעובדות חדשות שלא נזכרו כלל בתצהירו. מר פרסיק גם הודה כי לא תיעד כלל את ממצאי הבדיקה ותוצאותיה, ואף לא ראה לנכון לעדכן בכך את התובע [עדות מר פרסיק, 11.7.11 עמ' 70 ש' 5-26]. זאת ועוד, מר אביעד לוי נשאל בעדותו האם מישהו מהמועצה הדתית בירר איתו את הכתוב במכתב והשיב "חד וחלק לא". כשנשאל האם מר פרסיק דיבר איתו, השיב גם כן בשלילה [עדות מר אביעד לוי, 11.7.11 עמ' 74 ש' 19-23]. לפיכך, קובעים אנו, כי וועדת השימוע לא מילאה אחר החלטותיה, וחרצה את גורלו של התובע בטרם השלימה את בדיקותיה כמתחייב.
התובע מוסיף וטוען, כאמור, כי פיטוריו נעשו בניגוד להוראות חוק הגנה על עובדים, מאחר ונבעו כתוצאה מחשיפתו שחיתויות וחריגות מהמינהל התקין, ובכלל זה – הפחדות ואיומים מצד מר פרסיק, תלונות על פגיעה בכשרות והעדפת מקורבים לנתבעים 2 ו-3.
אין בידינו לקבל טענה זו.
אכן, תכליתו של חוק הגנה על עובדים הינה להגן על עובדים המגלים אי סדרים במינהל הציבורי ולאפשר להם לפעול נגד מעשים אלה [ע"ע 300204/97 דוד מוצפי – עיריית אור יהודה (לא פורסם), ניתן ביום 29.1.01]. יחד עם זאת, על מנת שנטל ההוכחה יעבור לכתפי המעביד, על העובד להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין תלונתו לבין הפגיעה בו, ובכלל זה כי קיימת סמיכות זמנים בין הגשת תלונתו לבין הפגיעה בו; כי הפגיעה הינה ברורה ונראית לעין; כי תלונתו הוגשה בתום לב; וכי לכאורה תפקודו של העובד לא הצדיק פגיעה בתנאי עבודתו [ע"ע 259/06 רפי רותם ;1– מדינת ישראל, משרד החינוך (לא פורסם), ניתן ביום 20.9.07; ע"ע 65/08 איתן שרעבי – עזרה ובצרון חברה לשיכון בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 7.4.098].
בענייננו, כאמור, לא ניתן לומר כי תפקודו של התובע לא הצדיק לכאורה פגיעה כלשהי בתנאי עבודתו, וזאת, נוכח מכתבי התלונה והעדויות שהובאו בפנינו בעניין זה. כמו כן, במכתביו לראש המועצה הדתית הלין התובע על העסקתו דרך חברת י.א, על אי תשלום שכרו ועל פגיעה בזכויותיו וייחס פגיעות אלה לשחיתות במחלקת הכשרות. משמעות הדבר, כי התובע טען לפגיעה והתנכלות בו עוד בטרם פנה בתלונות לראש המועצה הדתית, ועל כן לא מתקיים בענייננו הקשר הסיבתי הנדרש להוכיח כי נפגע כתוצאה מתלונותיו לראש המועצה הדתית.
משכך, סבורים אנו, כי לא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין תלונות התובע וחשיפת שחיתויות, לכאורה, לבין פיטוריו, ודין התביעה ברכיב זה להידחות.
ג. שאלת הסעד הראוי בנסיבות העניין
משהגענו למסקנה כי בהליך פיטוריו של התובע נפלו פגמים משמעותיים, זכאי התובע לסעד בגין פיטורים שלא כדין.
הסעד העיקרי המבוקש על ידי התובע הוא אכיפה – השבתו לעבודה כמשגיח כשרות באותם בתי עסק בהם עבד במרבית תקופת עבודתו.
בעניין רבקה אלישע נפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה כי:
"כלל נקוט בפסיקתנו הוא שהסעד העיקרי בפיטורים שלא כדין הינו של פיצויים ולא של אכיפה, כפי שנפסק לא אחת: "דרך המלך במקרה של פיטורים שלא כדין היא פסיקת פיצויים. אולם בנסיבות מיוחדות רשאי בית-הדין לחרוג מהלכה זו ולפסוק אכיפת יחסי עובד-מעביד". הלכות אלה חלות גם על יחסי עבודה בגופים ציבוריים ודו-מהותיים. אומנם, "דרך המלך בפיטורים שלא כדין בשירות הציבור היא הכרזה על ביטולם, כך עשה בית דין זה אין ספור פעמים" אולם "יחד עם זאת, במקרים הראויים, מקום בו ניתן לפצות עובד, גם בשירות הציבורי על הנזקים שנגרמו בגין פיטורים שלא כדין, יפסוק בית הדין פיצויים כספיים על פיטורים אלה".
כפי שציינתי בפרשת צויזנר סעד האכיפה, הוא סעד שבשיקול דעת במסגרתו "בית הדין ייתן דעתו לסעד הראוי להינתן הנדרש בשים לב לנסיבות המייחדות את המקרה הספציפי, תוך שתיעשה מלאכת האיזון והמידתיות. בין היתר, אך לא רק, יידרש בית הדין לבחינת מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה בה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפה או פיצוי, על העובד, על ההקשר התעשייתי והתעסוקתי, תוך מתן משקל להיבטים החוקיים והחוקתיים, ככל שאף הם באים בגדר העניין; במקרה המתאים יבדוק בית דין האם נכון הוא לתקן עוול בעוול - ככל שעוול עשוי להיגרם למי מהצדדים המעורבים בעניין והנוגעים לו".
אין להתעלם מכך, כי ייתכנו מקרים חריגים בהם יורה בית הדין לעבודה על מתן סעד של השבה לעבודה, בשים לב לשיקולים עליהם הצביע חברי הנשיא אדלר בפסק הדין בעניין ענבר בדבריו אלה: "השבה לעבודה תעשה במקרים חריגים ובהתחשב, בין היתר, בנסיבות הפיטורים, מאפייני מקום העבודה, יכולתם של העובד והמעסיק לשתף פעולה, משך התקופה שחלפה מיום הפיטורים, ואם השבת העובד למקום עבודתו תפגע באורח קשה ביחסי העבודה התקינים במקום העבודה".
[ע"ע 456/06 אוניברסיטת תל אביב – רבקה אלישע (לא פורסם), ניתן ביום 27.2.08, ההדגשות במקור]

במקרה הנדון, לאחר בחינת מכלול השיקולים, הגענו למסקנה כי אין מקום להעניק לתובע סעד של אכיפה מן הנימוקים שיפורטו להלן:
59.1 כאמור, הפגמים שנפלו בפיטורי התובע לא נגעו לעצם ההחלטה כי התובע אינו ראוי להוסיף ולשמש כמשגיח כשרות, אלא להליך הפיטורים שנערך לו, ולאופן בו נתקבלו ההחלטות בעניינו. אכן, התרשמנו, כי אלמלא קיומה של "מלחמת מחנות" במועצה הדתית יתכן כי היתה מתקבלת החלטה אחרת ופוגענית פחות בעניינו של התובע, אולם כל זמן שממסכת הראיות שהובאה בפנינו ניתן היה להגיע גם להחלטה שנתקבלה, אזי אין מדובר בהחלטה בלתי סבירה או בלתי מידתית המצדיקה את התערבותנו [ראו לעניין זה את החלטת ביה"ד האזורי לעבודה בבאר שבע בעב' 3412/01 אלבז אברהם נ' המועצה הדתית אשקלון (לא פורסם), ניתן ביום 20.1.05, בדבר האוטונומיה של הרב המקומי להחליט כי משגיח כשרות אינו מוסמך להמשיך ולכהן בתפקידו וכי סר אמונו בעיניו, ומידת התערבותו המוגבלת של בית הדין בעניינים המצויים בתחום שיקול הדעת ההלכתי];
59.2 יתירה מזאת, "מלחמת המחנות" במועצה הדתית נכון להיום הינה עובדה קיימת, ובמצב דברים זה נראה לנו כי אין סיכוי לעבודה משותפת של התובע ושל הנתבעים, וכי משבר האמון שנוצר בלתי ניתן לגישור [ראו גם בעב' 11982/08 חיים חיון נ' המועצה הדתית חולון (לא פורסם) ניתן ביום 9.8.09, להלן: "פסק דין חיון"]. זאת, בפרט נוכח יחסי האמון ההדוקים הנדרשים בין הרב המוסמך לחתום על תעודות ההכשר לבין משגיח הכשרות, המשמש למעשה כזרועו וכעינו הארוכה של הרב במימוש סמכותו [ראו בעמדת המדינה מיום 2.5.11; בסעיף 12 לחוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת לעיל; ובנוהל הפעלת מערך הכשרות במועצות הדתיות, שפורסם לאחר התקופה הרלוונטית לתביעה אך ניתן ללמוד ממנו על טיב היחסים והכפיפויות, נספח ב' לעמדת המדינה מיום 2.5.11].
לא נוכל לצאת פטורים מבלי להעיר, כי מדובר במקרה מצער בו קיים קרע מתמשך בין ראש המועצה הדתית לבין מי שהוסמך על ידי מועצת הרבנות הראשית ליתן תעודות הכשר בתחומי המועצה הדתית. מצב דברים זה יוצר אווירה עכורה במועצה הדתית, מחבל בקידום אינטרסים שהיו אמורים להיות משותפים למועצה הדתית ולמערך הכשרות בתחומה, ועלול אף לגבות מחיר מעובדים הנחזים על ידי מי מהמחנות כתומכים במחנה היריב. על המשרד לשירותי דת לפעול למען מציאת פתרון הולם.
משקבענו כי התובע אינו זכאי לביטול פיטוריו ולהשבתו לתפקיד משגיח כשרות, ומאחר ופיטוריו נעשו שלא כדין ובהליך פגום, מן הראוי לזכותו בפיצוי כספי משמעותי בגין הפגמים החמורים שפורטו לעיל. מאחר והתובע תבע בגין רכיב זה 20,000 ₪, לא ניתן לפסוק לו מעבר לסכום שתבע ואנו פוסקים את מלוא הסכום כפיצוי בגין הפגמים שנפלו בפיטוריו. בקביעת סכום זה הבאנו בחשבון את גובה משכורתו של התובע על פי תלושי השכר כפי שיפורט להלן, את תקופת עבודתו של התובע כמשגיח כשרות מטעם המועצה הדתית ואת חומרת הפגמים שנפלו בהליך פיטוריו. את סכום הפיצויי חייבת לשלם לתובע הנתבעת 1, המועצה הדתית, ולא חברת י.א או בתי העסק בהם הועסק, וזאת בשים לב לקביעותינו לעיל בדבר סמכותה ואחריותה של המועצה הדתית על מערך הכשרות ועל משגיחי הכשרות, והיותה גוף ממיין, מסמיך ומפקח על עבודתם, אף אם באמצעות גורם שלישי בהתקשרות טכנית [ראו בפסק דין ברזילי, פסק דין פרל, ובאשר להטלת אחריות לתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין על המועצה הדתית בפסק דין חיון, לעיל, בסעיף 40 לפסק הדין].
ד. התביעה הכספית
ד.1 התביעה להפרשי שכר
התובע טוען, כאמור, כי הועסק כמשגיח כשרות עוד בטרם ההתקשרות עם חברת י.א והחל מחודש ינואר 2008, וכן כי שכרו עמד על סך של 8,600 ₪ נטו לחודש טרם הופחת, וזהו השכר על פיו יש לחשב את הזכויות הכספיות המגיעות לו, לרבות הפרשי שכר.
לאחר שעיינו בחומר שהובא בפנינו, סבורים אנו כי מדובר בטענות שלא הוכחו.
ראשית, התובע לא הביא ראיה כלשהי לתמיכה בטענתו כי החל לשמש כמשגיח כשרות כבר בחודש ינואר 2008, לרבות תיעוד קבלת שכר בדרך כלשהי [אישורי הפקדת שיק או מזומן וכיוב'] או עדויות כלשהן. התובע מפנה למכתב ששלח מר פרסיק לרב ביטון בדבר הקושי בקבלת שכרם של המשגיחים ישירות מבעלי העסק ללא חשבוניות [נספח ג' לכתב התביעה], אך המכתב מתייחס לבעיה כללית במועצה הדתית ולא ניתן לייחסו פרטנית לתובע. כמו כן, בתלושי השכר שקיבל התובע מחברת י.א החל מחודש מרץ 2008 [נספח ד' לכתב התביעה], מצוין כי מועד תחילת עבודתו הינו 2.3.08, ועל פי הפסיקה מהווה האמור בתלושי השכר ראיה לאמיתות תוכנו, למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת [דב"ע מח/146-3 יוסף חוג'יראת – שלום גל ואח', פד"ע כ, 7 בעמ' 26].
הלכה זו יפה גם לעניין סכומי השתכרותו של התובע. טענתו של התובע כי שכרו הכולל בגין עבודתו בכל בתי העסק בהם עבד עמד על סכומים גבוהים בהרבה מאלה המצוינים בתלושי השכר, אך טענתו לא נתמכה בראיות כלשהן, ואף לא הוכח בפנינו כי בחודשים הרבים שחלפו עד מכתביו לראש המועצה הדתית בשלהי שנת 2010 התלונן התובע על שיעור השתכרותו כפי שהוא מופיע בתלושי השכר, ואף במכתבים אלה לא נטען לפערים הנטענים בתביעתו [ראו גם בעדותו של מר שוורץ שאישר כי התובע מעולם לא השמיע טענות לגבי גובה שכרו, 5.5.11, עמ' 28 ש' 26-29].
ערים אנו לעדותו של מר אביעד לוי שאישר כי שילם לתובע בסביבות 900-1,000 ₪ ומצרכים שלקח מהחנות, כך:
"ש. האם זה נכון ששילמת לתובע שכר בלא תלוש?
ת. התובע מעולם לא היה עובד שלי, הוא עובד של המועצה הדתית ולא שלי.
זה שאני הייתי נותן לו, זה עבור זה שהוא לא ייפול בין הכיסאות, תלוש משכורת הוא לא רצה, היה איזה מנגנון שניסו לעשות במועצה הדתית ולא הסכמתי לו, אבל בפועל שילמתי לו על זה שהוא בא ונוכח ועשה את עבודתו.
ש. כמה בחודש?
ת. נדמה לי בסביבות 900-1,000 ₪ ודברים שהוא לקח מהחנות, התחייב לשלם אבל לא שילם."
[עדות מר אביעד לוי, 11.7.11, עמ' 73 ש' 29-33; עמ' 74 ש' 1-3]
יחד עם זאת, אין בכך כדי להוות ראיה כי מדובר בסכום נוסף על מה ששילם לחברת י.א, ואין בכך כדי להשליך על העסקים האחרים.
מר לוי לא העיד כי שילם לתובע וכן לחברת י.א, כאשר התובע מודה כי קיבל כספים מחברת י.א אך טוען כי קיבל סכום נוסף מבעלי העסקים. התובע לא הוכיח כמה כסף קיבל מבעל העסק, בנוסף על הסכום שקיבל מחברת י.א ולאיזו תקופה מתייחסים התשלומים.
לפיכך, ומשלא הוכח בפנינו אחרת, קובעים אנו כי האמור בתלושי השכר משקף את מועד תחילת עבודתו של התובע כמשגיח כשרות מטעם המועצה הדתית וכן את שיעור השתכרותו הכולל בבתי העסק בהם השגיח. נוסיף, כי תלושי השכר אכן ערוכים כך שמופיעות מספר שורות תשלום בגין "משכורת", כפי הנראה נוכח פיצול העבודה לבתי עסק שונים.
מתלושי השכר של התובע עולה, כי החל מחודש נובמבר 2008 עלה שיעור השתכרותו כתוצאה מעלייה במספר בתי העסק בהם שימש כמשגיח, ואילו חודשים ספורים טרם סיום עבודתו [החל מחודש אוקטובר 2010] חלה הפחתה במספר בתי העסק בהם השגיח, ובהתאמה גם הפחתה משמעותית בשכרו. אכן, מקובלת עלינו טענתם העקרונית של הנתבעים, כי אין למשגיח זכות קנויה להשגחה במספר מסוים של בתי עסק, וכי המועצה הדתית/מחלקת הכשרות אינן מחויבות כלפי משגיח הכשרות לשיעור הכנסה מסוים. יחד עם זאת, מאחר והשתכנענו, כאמור, בהתערערות היחסים עם התובע בשלהי שנת 2010, בין היתר על רקע "מלחמת המחנות" במועצה הדתית, איננו סבורים כי מקורה של הפחתה זו בשיקולים מקצועיים בלבד, ועל כן סבורים אנו כי התובע זכאי להפרשי שכר עבור חודשים אלה ועד פיטוריו, על פי השכר הקבוע בתלושי השכר טרם ההפחתה. לפיכך, זכאי התובע להפרשי שכר בסך 3,584 ₪ על פי החישוב כדלקמן:
2,625 ₪ [ממוצע 12 תלושים אחרונים אוקטובר 2009- ספטמבר 2010] – 1,601.4 ₪ = 1,024 ₪ לחודש * 3.5 חודשים = 3,584 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהמועד בו היה אמור להשתלם כל תשלום ועד מועד התשלום בפועל.
כמו כן, משלא הוכח בפנינו אחרת, זכאי התובע לשכר עבודה בגין עבודתו בבתי העסק במקומו של המשגיח צדוק, בסך 1,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מן המועד בו היה אמור להשתלם סכום זה [9.6.10] ועד מועד התשלום בפועל.
ד.2 התביעה להפרש דמי נסיעות
התובע טוען כי הוא זכאי להפרשים בגין הפחתת דמי הנסיעות ששולמו לו, בסך 22 ₪ לחודש.
עיון בתלושי השכר מעלה כי מדי חודש שולמו לתובע דמי נסיעות בסך 100 ₪ - 136 ₪, למעט חודש יוני 2010 במסגרתו לא שולמו לתובע דמי נסיעות והוא זכאי לקבלם.
כאמור, התובע לא הוכיח כי החל לעבוד כמשגיח כשרות לפני חודש מרץ 2008, וממילא לא הוכיח כי בתקופה זו קיבל דמי נסיעות בשיעור גבוה מן השיעור ששולם לו החל מחודש מרץ 2008 ואילך.
יתירה מזאת, התובע לא טען ולא הוכיח כי דמי הנסיעות ששולמו לו נמוכים מעלות התחבורה לה הוא נזקק כדי להגיע לבתי העסק בהם עבד, בהתאם לקבוע בצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה [לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז- 1957].
לפיכך, ומשהתובע לא הוכיח אחרת, חזקה כי דמי הנסיעות ששולמו לו הולמים את הוצאות נסיעותיו בפועל.
הנה כי כן, התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה בגין חודש יוני 2010 בסך 136 ₪ [על פי סכום דמי הנסיעות ששולמו לו בחודשים הקודמים והעוקבים].
ד.3 התביעה להפרש פיצויי פיטורים
התובע הוסיף וטוען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בגין פיטוריו מעבודתו באטליז חוגי מאיר בכפר גנים, בסך 2,607 ₪.
כמפורט בהרחבה לעיל, שכרו של התובע כמשגיח כשרות שולם על ידי חברת י.א, שהיתה אחראית, בין היתר, לגביית התשלומים בגין שירותי ההשגחה מבתי העסק השונים ולתשלום השכר והזכויות הסוציאליות למשגיחים. במסגרת זו, לא ניתן לייחד את השכר ששולם לתובע עבור כל אחד מבתי העסק בהם עבד, הגם שבתלושי השכר ניכרת הבחנה בין מספר בתי עסק [על פי חלוקה למספר שורות "משכורת"]. במצב דברים זה, חברת י.א היא שחייבת בתשלום פיצויי פיטורים לתובע בגין כל בתי העסק בהם הועסק [ואף אין היא כופרת בחבות זו], כך שאין מקום לחייב בתשלום כלשהו את בתי העסק עצמם או מי מהם, וממילא צורפו בתי העסק להליך כנתבעים פורמאליים בלבד, אשר גרסתם לא נשמעה.
אשר לעצם החבות בתשלום פיצויי פיטורים, התובע הודה בחקירתו כי בסיום עבודתו קיבל 4,780 ₪ בגין פיצויי פיטורים מחב' י.א. [5.5.11, עמ' 18 ש' 13-20].
שכרו האחרון של התובע טרם ההפחתה שלא כדין עמד על 2,541.4 ₪ [חודש ספטמבר 2010], כך שהתובע היה זכאי לפיצויי פיטורים בסך כולל של 7,192 ₪ [34 חודשי עבודה = 2.83 שנים].
לפיכך, ומאחר והתובע העיד בפנינו כי קיבל פיצויי פיטורים בסך 4,780 ₪, הרי שהוא זכאי להפרשי פיצויי פיטורים בסך 2,412 ₪, שישולמו על ידי חברת י.א מבלי לייחס סכום זה לפיצויי פיטורים בגין עבודתו בבית עסק כזה או אחר.
ד.4 התביעה לשכר עבודה בגין עבודתו של התובע כמחליפו של מר צדוק
כאמור לעיל, התובע שימש תקופה קצרה כמחליפו של המשגיח מר צדוק אך לטענתו לא קיבל את השכר המגיע לו בגין עבודה זו. לפיכך החל התובע לפנות למר פרסיק בבקשה לקבל את השכר המגיע לו [ראה מכתב התראה מיום 7.12.10, נספח י"ח לכתב התביעה].
משהנתבעים לא הכחישו את זכאותו של התובע לשכר האמור, ומר פרסיק אף ציין בעדותו כי היה בטוח שהתובע קיבל את שכרו ואם לא כך הרי שיש לשלם לו [עדות מר פרסיק, עמ' 68 ש' 13-27], יש לקבל את התביעה ברכיב זה.
ד.5 התביעה לפיצוי בגין משיכת כספי קופת הגמל
התובע טוען כאמור כי הוא זכאי גם לפיצוי גם בגין משיכת הכספים הצבורים בקופת הגמל שלו, מאחר ונאלץ לעשות כן לאור המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע.
התובע לא טען וממילא לא הוכיח את עצם משיכת הכספים, מועד המשיכה והסיבות לה, ועל כן דין התביעה ברכיב זה להידחות על פניה.
ה. טענות התובע לעילות אישיות כנגד נתבעים 2 ו-3, ולעילת תביעה כנגד חברת דנאל
לטענת התובע, יש לחייב את הרב שרעבי ומר פרסיק לשאת באחריות אישית כלפיו, בהיקש מסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999, ובהתאם לפסיקת בתי הדין לעבודה בנוגע להרמת מסך וחיוב נושאי משרה שפעלו בניגוד לסמכותם והסמכתם. אין בידינו לקבל טענה זו. לא זו בלבד שהתובע לא ציין מהן העילות המחייבות, לטענתו, את חיובם האישי של הנתבעים 2 ו-3, אלא שלא הבהיר את מקור החיוב בהיותו של הרב שרעבי הרב האחראי על הכשרות שקיבל את הסמכתו וסמכותו מן הרבנות הראשית ואינו אורגן של המועצה הדתית, ומאחר ומדובר בתאגיד ציבורי. יתירה מזאת, כפי שפורט, המועצה הדתית היא שאחראית כלפי התובע לליקויים שנפלו בהליך פיטוריו, ואותה יש לחייב בגין ליקויים אלה. תלונות אישיות על תפקודם של הרב שרעבי ומר פרסיק, לרבות טענות בדבר שחיתות, אין מקומן בהליך שלפנינו והן מצויות בבדיקתו של מבקר המדינה.
אשר לטענה בדבר חבותה של חברת דנאל במשותף עם חברת י.א, לא השתכנענו כי יש לה כל בסיס. חברת דנאל, מלבד היותה של חברת האם של חברת י.א, לא היתה מעורבת כלל בהליך העסקתו ופיטוריו של התובע, וממילא חברת י.א אינה כופרת בחבותו כלפיו.
לפיכך, דין טענות אלה להידחות.
ו. סיכום
לאור כל האמור לעיל, דין התביעה לאכיפת יחסי עבודה להידחות.
התובע זכאי לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 20,000 ₪, שישולמו על ידי המועצה הדתית כמפורט בסעיף 60 לעיל. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 8.2.11, ועד מועד התשלום בפועל.
כמו כן, על חברת י.א לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. הפרשי שכר על פי החישוב כדלקמן –
1,024 ₪ בגין שכר חודש אוקטובר 2010 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.10 ועד מועד התשלום בפועל;
1,024 ₪ בגין שכר חודש נובמבר 2010, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.10 ועד מועד התשלום בפועל;
1,024 ₪ ₪ בגין שכר חודש דצמבר 2010, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.11 ועד מועד התשלום בפועל.
ב. שכר עבודה בגין עבודתו של התובע כמחליפו של מר צדוק בסך 1,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 9.6.10 ועד מועד התשלום בפועל.
ג. הפרש דמי נסיעות בגין חודש יוני 2010 בסך 136 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.7.10 ועד מועד התשלום בפועל.
ד. הפרש פיצויי פיטורים בסך 2,412 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.2.11 ועד מועד התשלום בפועל.
כן תישא המועצה הדתית בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד עבור התובע בסך 10,000 ₪.
כל הסכומים ישולמו תוך 30יום מהיום בו יומצא פסק הדין.
הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ב, 5 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.

מר דוד קמאי,
נציג ציבור עובדים

חנה טרכטינגוט,שופטת

מר איתן ליברוט,
נציג ציבור מעבידים

20 מתוך 24