הדפסה

נתנאל נ' קאירי

בפני
כבוד השופט יעקב שינמן

מערער

עו"ד יעקב נתנאל

נגד

משיבה

אודל קאירי

ע"י ב"כ עוה"ד מאיר כהן

פסק דין

מבוא
בפניי ערעור על פסק דינה של כב' השופטת הלית סילש מבית משפט השלום בראשון לציון בתא"מ 11359/04/12, מיום 31/08/14, לפיו, נדחתה תביעת המערער לקבלת שכ"ט עו"ד בגין שירותים משפטיים שנתן למשיבה (למעט החזר הוצאות שחויבה המשיבה להשיב למערער בסך של 372 ₪). מנגד, חויב המערער לשלם למשיבה, סכום בסך 53,333 ₪, בתוספת 20,000 ₪, הוצאות משפט בגין נזקים שנגרמו לה עקב השירות המשפטי שנתן לה המערער (להלן: ”פסק הדין").

המשיבה, ביחד עם 2 אחיה (המשיבה ו-2 האחים יקראו ביחד להלן: " האחים"), הינם יורשיו של אביהם שהלך לעולמו .
בעקבות חילוקי דעות כאלו ואחרים בין האחים, שכללו בעיקר מחלוקת בקשר ל- 3 דירות שנכללו בנכסי המנוח, היה צורך להסדיר את חלוקת העיזבון ביניהם, ולשם כך, נשכרו שירותי המערער, שהינו עו"ד בישראל.
אחד האחים (אלון) שכר שירותיו של השמאי ירמיהו אלוני (להלן: " השמאי") כדי שיבחן את שווי הדירות.
לאחר קבלת חוות דעת השמאי, שהצדדים לא חלקו עליה, הגיעו הצדדים להבנה, כי לאחר ביצוע איזונים כספים, יהיה כל אחד מהאחים בעלים מלא, של דירה אחת.
הצדדים נפגשו במשרדו של המערער, המערער תיקן בהתאם את טיוטת הסכם חלוקת העיזבון (שהוכנה על ידו קודם לבקשת האח אלון) , החתים על מסמכים שנועדו לביצוע הסכם החלוקה, והתחייב כי יטפל ברישום הדירות ע"ש כל אחד מהאחים, ויבצע כל פעולה נדרשת לשם כך.
שני האחים קיבלו את הדירות שיועדו להם והן נרשמו על שמם, ואילו הדירה שיועדה למשיבה- 2/12 ממנה, לא נרשמה על שם המשיבה ונותרה רשומה על שם האחים, עקב כשל בניסוח ובעריכת הסכם חלוקת העזבון שערך המערער.

המערער ניסח את ההסכם חלוקת העיזבון כך שהוא כלל נתון מוטעה (ברשלנות) או מטעה, בניגוד לרישום שהיה גם באותה העת בלשכת רישום המקרקעין, כאילו הדירה הראשונה כולה, היא ע"ש המנוח (" דירה זו רשומה כולה ע"ש האב המנוח...")- משמע כל הדירה כלולה בנכסי העזבון .

לטענת המערער, גם הוא וגם היורשים ידעו שהנתון אינו תואם את המציאות, אך הם קיוו, שבית המשפט למשפחה יאשר את הסכם חלוקת העיזבון ורשם המקרקעין יפעל על פיו, ו בשימוש בטקטיקה משפטית לגיטימית, ייחסך מהאחים הצורך לבצע העברה למשיבה של 2/12 מהדירה ובלאו הכי יחסך המס המחויב, ותוכשר הדרך לרישום הדירה כולה ע"ש המשיבה בלשכת רישום המקרקעין.

מכיוון שהנתון לפיו הדירה כולה, היא של העיזבון, אינו נכון, סרב רשם המקרקעין לבצע את העברה , ונוצרה צורך המתבקש לפי הדין , לבצע העברה של 2/12 מהאחים למשיבה, כש העברה שכזו כרוכה בתשלום מס שבח- לטענת המשיבה, בסך של כ-60,000 ₪ (ולפי קביעת בית המשפט קמא- 53,000 ₪) אותם מסרבים האחים לשלם.

המערער סבר וגרס, שסיים את המטלות שהוטלו עליו, ולכן תבע מהמשיבה את שכ"ט עו"ד המגיע לו בגין חלקה בטיפול, בסך של 9,500 ₪.

המשיבה סברה כי למערער לא מגיע שכר, שכן הוא לא ביצע תפקידו , בגין רשלנותו לא נרשם כאמור עד היום, חלק מהדירה, אותה הייתה אמורה לקבל (ובגין כך הגישה תביעה שכנגד), וכי מעולם לא סוכם בינה לבין המערער על תשלום שכ"ט.

בית המשפט קמא קבע, כי המערער כשל, בביצוע תפקידו , בעיקר כשערך הסכם הכולל פרט מטעה, ו בכך גרם נזק למשיבה ובנוסף, לא דאג להבטיח זכויות המשיבה על פי הסכם חלוקת העיזבון (לקבלת דירה שלמה על שמה) למקרה בו הטקטיקה המשפטית לא תצלח .

בית המשפט דחה תביעת המערער לקבלת שכ"ט מהמשיבה, מן הטעם שהמערער בניגוד להלכה כעו"ד, לא החתים את לקוחותיו על הסכם שכ"ט, ולפיכך לא היה זכאי לשכר מוסכם ובנוסף קבע, כי הוא גם כשל בהוכחת זכותו לקבלת שכר ראוי (שכלל לא נתבע על ידו ב כתב התביעה).

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובטיעוני הצדדים בדיונים שהתקיימו לפני, מצאתי כי דין הערעור להידחות.

ממצאיו של בית המשפט קמא, הינם חד משמעיים ובצדק הובילו אותו למסקנות ולממצאים אליהם הגיע (ולאלו אתייחס בהרחבה בהמשך).

המערער כשל לפי קביעת בית המשפט קמא, במספר תחומים ומישורים, שכל אחד מהם, יכול להוביל למסקנה כי המערער לא מילא חובותיו, ו/או הפר את חובותיו כלפי המשיבה:

א. ראשית , המערער לא הציג ולא הבהיר למשיבה כי הוא כולל בהסכם נתון לא נכון, לפיו, הדירה אותה היא אמורה לקבל – הדירה הראשונה, כלולה כולה בנכסי העיזבון.
המערער גם לא הבהיר למשיבה כי אותם 25% הרשומים על שמה ועל שם אחיה, אינם חלק מנכסי העיזבון, ובכך כשל כבר בשלב עריכת הסכם חלוקת העיזבון.

ב. שנית, כשל המערער כשל, בעל עוצמה רבה יותר, כאשר טען שהוא ידע שהמצג המוצג על ידו כהסכם חלוקת העיזבון איננו מצג נכון עובדתית, איננו תואם את המציאות, ואינו תואם את הרישום בלשכת רישום המקרקעין, אך הוא סבר שבכך הוא יענה לרצונם של האחים (כך לטענתו) לחסוך בתשלומי המס, הנדרשים מהם בהעברת חלקם למשיבה, לו היה המצב העובדתי הנכון מוצג כדבעי בהסכם.

ג. שלישית, כשל המערער בכך , שכייצג את האינטרסים גם של המשיבה, לא דאג שיהיו בידיו ייפוי כוח ופתרונות מוסכמים על האחים, אם ה"טקטיקה המשפטית" של הצגת העובדות הלא נכונות לא תצלח (למשל על מי לשאת בתשלומים ובהוצאות), כפי שאירע בפועל.

ד. רביעית, הכשל האחרון הינו הכשל, לפיו, המערער העביר לשני האחים את דירותיהם במלואם, ולא עשה זאת במקביל ובו זמנית כאשר קביעת ההסכם מעלה כי מדובר בתנאים שלובים, ובזכויות עליהם וויתרה המשיבה בשתי הדירות האחרות, לטובת אחיה, ושילמה אף סכום כסף כספי – הכל מתוך הנחה שהדירה הראשונה תעבור לבעלותה, במלואה.

עתה, כשהאחים מסרבים לשלם את סכום המס הנדרש, והדירה אינה עוברת בשלמותה למשיבה, נוצר מצב בו דירות האחים הועברו לבעלותם, ואילו דירתה של המשיבה, הועברה רק באופן חלקי על שמה.

לצערי, המערער לא הבין, גם במהלך הדיון לפני, כי הוא כשל בביצוע תפקידו ולכן עליו לפצות את המשיבה בהתאם לפסיקת בית המשפט קמא (בשיעורים המקלים והמטיבים עמו).
כל ניסיונותיי לתת למערער הזדמנויות נוספות, לפנים משורת הדין, גם בשלב הערעור, להזים טענות המשיבה, לגבי היקף הנזק הצפוי לה (שיעור מס השבח שיהיה צורך לשלם), לא נוצלו על ידו, ופעם אחר פעם, גם בשלב הערעור הוא טען שזה תפקידה וחובתה של המשיבה ולא שלו.

אני סברתי וסבור, שהמערער טועה בהתנהלותו זו, שכן בשלב זה של ערעור, כשקיימים ממצאים חד משמעיים בקשר ל"כשל" בטיפולו המשפטי בענייני המשיבה, המערער היה צריך "להרים" את ההזדמנויות הנוספות שניתנו לו, ובכלל זה את הצעת הפשרה שהועלתה על ידי (לפיה הוא בפועל יישלם בסופו של יום את המס שיושת לצורך ביצוע העברה), ושנדחתה על ידי המערער (ראה הצעת בית המשפט מיום 10.6.15עמ' 5 ש' 27-31, עמ'6 ש'1-11, דחיית המער הצעת בית המשפט לבקשה 9 מיום 28.6.15, הסכמת המשיבה בתיקונים המתבקשים לניסוח, לבקשה 9, מיום 29.6.15).

ברור שאין שום חובה לקבל הצעות בית המשפט או לנצל הזדמנויות שניתנות לצד ע"י בית המשפט, אך בנסיבות העניין כך היה מצופה מכל מערער, אך על אחת כמה וכמה מהמערער שהינו עו"ד, שיודע כי בית המשפט של ערעור, רק במקרים נדירים, מתערב בממצאים שבעובדה ובמהימנות, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

לא ניתן להשתחרר מהרושם שהמערער מסרב להכיר בטעותו (המקצועית-בדרך הטיפול בהסכם חלוקת העיזבון), כמו שהוא טעה , בניהול התיק בבית המשפט קמא , והוא טועה בהתנהלותו גם במהלך הערעור והיטיב לתאר זאת בית המשפט העליון- כב' השופטת ברק ארז, בבר"ע שהגיש המערער על החלטתי , שלא לעכב ביצוע בנסיבות העניין, כשקבעה שהיא אינה משיתה על המערער הוצאות לטובת אוצר המדינה למרות ש: "ניתן היה לצפות כי המבקש, שהוא עורך דין ואמור להכיר את אמות המידה הנהוגות, יימנע מהגשת הבקשה כפי שזו הוגשה" (החלטה מיום 16.11.15 בבר"ע 7750/15 עו"ד יעקב נתנאל נ' אודל קאירי).

תביעות הצדדים בבית המשפט קמא
המערער הגיש תביעה כנגד המשיבה לקבלת שכ"ט עו"ד, בגין שירותים משפטיים שנתן למשיבה, לטענתו, בעניינים הבאים:

א. הוצאת צו ירושה לאביה המנוח של הנתבעת, מר אלי לוי (להלן: "המנוח").

טיפול והכנת הסכם חלוקת העיזבון בין הנתבעת ושני אחיה (יורשיו של המנוח), לרבות הגשת בקשה לאישור בית המשפט, של הסכם חלוקת העזבון.

רישום הזכויות במקרקעין הנקובים בעיזבון, בהתאם להסכם חלוקת העיזבון, לרבות טיפול וחיוב במס שבח שחל על אחד מנכסי העיזבון.
(להלן: "תביעת המערער")

המשיבה טענה בכתב הגנתה כי לא סוכם עם התובע על תשלום שכ"ט בהיקף מוגדר, וכי למעשה, נושא שכר הטרחה לא עלה כלל בפגישותיהם.

לטענה המשיבה, ממילא אין לחייבה בתשלום שכ"ט, כיוון שהמערער התרשל בשירות שניתן על ידו בקשר להסכם חלוקת העיזבון, רישום זכויותיה של המשיבה במקרקעין בהתאם לאותו הסכם, ודרך הטיפול בחיוב במס שבח.

מהטעמים האמורים, הגישה המשיבה תביעה שכנגד, בגין הנזקים שנגרמו לה בסך של 70,000₪ (להלן: "התביעה שכנגד").

המערער הכחיש טענות המשיבה, טען כי השירות שניתן על ידו, ניתן כדבעי, וכי התביעה שכנגד, מטרתה להתחמק מתשלום שכר טרחתו.

רקע
מפאת חשיבותן של העובדות, ונוסח הסכם חלוקת העזבון, להלן העובדות בתמצית.

כאמור, המשיבה ושני אחיה – אלון לוי ויעקב לוי (להלן בהתאמה: "אלון" או "יעקב") שכרו את שירותיו של המערער, שהינו עו"ד במקצועו, לצורך עריכת הסכם חלוקת עיזבון המנוח ויישומו וזאת לאחר שאלון פנה אל המערער, קודם לכן, בבקשה להוצאת צו ירושה למנוח.

עיזבון המנוח
עיזבון המנוח, כלל זכויות בשלוש דירות:

המנוח היה רשום כבעלים של 75% מזכויות בדירה בקומה ג', רחוב וויצמן 19, בגבעתיים. ו-25% הנותרים, היו רשומים על שם המשיבה ושני אחיה (מכוח ירושה מאימם) בחלקים שווים ביניהם – 1/12 לכל אחד מאלו (להלן: "הדירה הראשונה" או "הדירה").

המנוח היה רשום כבעלים בלעדי של דירה בקומה ז', רחוב וויצמן 18 בגבעתיים (להלן: "הדירה השנייה" או "דירתו של יעקב").

דירה ברחוב השלבים 8 בגבעתיים – מלוא הזכויות בדירה זו, היו רשומות על שם האח אלון.
בין האחים התעוררה המחלוקת, האם זכויות אלו אכן שייכות לאלון (כטענתו) או שמא, הוחזקו על ידו בנאמנות עבור המנוח (כטענת המשיבה ויעקב). זמן קודם לפטירת המנוח, פעל אלון, לבקשת המנוח, להעברת מחצית מהזכויות בדירה על שם המנוח, ללא תמורה, אך העברה זו לא הושלמה עקב הפטירה.
במסגרת הסכם חלוקת העיזבון בין האחים, נקבע כי הזכויות ביחס לדירה זו, תתחלקנה כך שמחצית מהזכויות יוותרו בידי אלון, והמחצית השנייה תיחשב כחלק מנכסי עיזבון המנוח (להלן: "הדירה השנייה" או "דירתו של אלון").

כתוצאה מביצוע העברת מחצית מן הזכויות בדירה זו, מאלון לאביו המנוח, היה צורך לשלם מס שבח, בשיעור של 60,000 ₪, שנלקחו בחשבון האיזונים בין האחים (ראה ס' 8 להסכם חלוקת העזבון).

עיקר המחלוקת שבין הצדדים במסגרת ערעור זה, הינה כאמור, בקשר לניסוחו ויישומו של הסכם חלוקת העיזבון ומפאת חשיבותו, להלן ניסוחו בסעיפים הרלבנטיים :

הסכם חלוקת העיזבון
"הואיל...
והואיל...
והואיל: וביום 26.12.10 הוגשה בקשה למתן צו ירושה של האב המנוח אצל הרשם לענייני ירושה בתל אביב בתיק מס' 140491, ולפי הבקשה שלושת הצדדים הינם היורשים היחידים, וביום 5.4.11 ניתן צו ירושה לאב המנוח;
והואיל: והאב המנוח הותיר בעיזבונו, בין היתר, נכסי מקרקעין שונים והצדדים מבקשים להגיע להסכם בדבר חלוקת העיזבון הכל כפי שיפורט להלן.

אשר על כן מוסכם בין הצדדים כדלהלן:

האב המנוח הותיר נכסי מקרקעין כדלקמן:
דירה ברחוב וויצמן 18/8 גבעתיים הידועה כחלקה 435/35 בגוש 6153, הדירה מושכרת לצד ג'.
דירה זו רשומה כולה ע"ש האב המנוח ותקרא להלן: "דירה א'.
שווי שוק של דירה זו על פי דוח שמאי שהצדדים נטלו הינו 1,260,000 ₪ (לא כולל מיסים והוצאות אחרות). (ההדגשה הינה במקור ה.ס.)
דירה ברחוב ויצמן 18/23 גבעתיים הידועה...ותקרא להלן: "דירה ב'".
דירה ברחוב השלבים 8 בגבעתיים הידועה... דירה זו רשומה עש אלון אולם אלון חתם על העברת מחצית מדירה זו במתנה לאב המנוח ולפיכך עזבון האב המנוח כולל מחצית הזכויות מדירה זו. לפיכך הצדדים יורשים כל אחד 1/3 מתוך מחצית הזכויות של האב המנוח בדירה ג' ולפיכך חלקם של הצדדים בדירה זו יהא: נירה 1/6, יעקב 1/6 וחלקו של אלון 4/6.

מוסכם בזאת כי אדל תקבל את דירה א' בשלומה והיא תירשם על שמה בלשכת רישום המקרקעין.
מוסכם בזאת כי יעקב יקבל את דירה ב' בשלומה והיא תירשם על שמו בלשכת רישום המקרקעין.
מוסכם בזאת כי אלון יקבל את כל הזכויות של המנוח בדירה ג' והן יירשמו על שמו בלשכת רישום המקרקעין.
כל צד יהיה אחראי לתשלום מיסים והוצאות אחרות ככל שיהיו לצורך רישום הדירה על שמו על פי האמור בהסכם זה.
הצדדים מצהירים כי לאחר שערכו חישוב של שווי הזכויות בכל הדירות ולאור שיקולים שונים בין היתר שיקולים משפחתיים, הרי שחלוקת הדירות האמורה הינה בכפוף לכך:
אדל תשלם לאלון סך של 40,000 ₪ וזאת בתוך 12 חודשים מיום חתימת הסכם זה.
יעקב ישלם לאלון סך של 100,000 ₪ וזאת בתוך 1 חודשים מיום חתימת הסכם זה.
הסכומים האמורים בסעיפים קטנים א' ו-ב' יהיו בגדר הלוואה אשר נתנה מאלון לאדל ויעקב.
להבטחת החזר ההלוואה אדל ויעקב יחתמו על שטר משכנתא לטובת אלון, משכנתא אשר תירשם על זכויותיהם בדירה אשר קיבלו עפ"י הסכם זה.
לא פרעו אדל ויעקב את ההלואות לאלון עפ"י הסכם זה, ההלואות ישאו הצמדה לצדד וכן ריבית בשיעור 8% לשנה מיום אשר מיועד לפירעון, ועד למועד הפירעון בפועל.
לא נפרעו ההלואות כאמור, אלון יהא זכאי לנקוט הליכים משפטיים לגביית ההלואה.
יתרת העיזבון ככל תהיה תחולק בחלקים שווים בין הצדדים לאחר סילוק כל חובות והוצאות העיזבון.
כיוון שיש חוב מיסים על דירה ג' (ועפ"י הדרישה של רשות המיסים החוב עומד כיום על סך של 60,000 ₪, מוסכם בזאת כי בגין חוב זה אלון ישלם סך של 28,000 ₪, יעקב 22,000₪, ואדל 10,000 ₪. אם החוב יהיה פחות מ-60,000 ₪, כל צד ישלם חלק יחסי על פי האמור לעיל".

הערות והארות לפסק הדין בערעור :

1. בפסק דין זה- קו או בשני קווים בציטוטים, מטרתם להדגיש, הקווים אינם במקור, אלא אם ייאמר אחרת.

2. בפסק דין זה אתייחס לאותם הסעיפים בהסכם, שהיו במחלוקת בין הצדדים, ולא לסעיפים אחרים המעוררים לכשעצמם תהיות ותמיהות , כמו רק למשל ס 6 ג. וס'- 7 העוסקים לכאורה בהלו ואה כשאין בהסכם מועד פירעון לאותה הלוואה, ולא ברור מדוע אותם תשלומים שעל הצדדים לשלם האחד למשנהו בין היתר מכך שהם נובעים: מ"חישוב של הזכויות בכל הדירות..." (רישת ס' 6 להסכם) יש צורך ומניע להכתירם: "בגדר הלוואה.." (ס' 6 ג' להסכם) ?

תביעת שכר הטרחה של המערער
אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיבה מעולם לא הוחתמה על הסכם שכ"ט.

המערער טען- שלמרות שלא היה הסכם, הצדדים סיכמו בפגישה שנערכה ביניהם, כי המערער יערוך פירוט חשבון שכר טרחתו, והאחים יתחלקו בתשלום, באופן שווה.
המשיבה (כפי שקבע בית המשפט קמא) - הסכימה באופן עקרוני להשתתף בתשלום שכר הטרחה של המערער, אך ורק ,ככל שהוא נוגע, לעריכת הסכם חלוקת העיזבון ורישום הזכויות בהתאם לאותו הסכם, מתוך נקודת הנחה כי שיעור שכ"ט יהיה נמוך בהרבה מזה שנתבע על ידי המערער.

באשר לשכ"ט הנוגע להוצאת צו קיום צוואה, טענה המשיבה כי שירות זה ניתן קודם לכך שנפגשה עם המערער, ולכן, אין לה חובה לשלמו ובאשר לפעולות שביצע במס שבח, הרי שננקטו על ידו פעולות מיותרות וכפולות בדירת אלון .

בית המשפט קמא מצא כי המערער זכאי לשכר הטרחה בגין הוצאת צו ירושה, שכן, ללא הוצאת צו הירושה, לא היה ניתן להגיע לאותו הסכם של חלוקת העיזבון, ולפיכך, גם אם לא הייתה המשיבה מודעת להיקף השירות המלא, הרי שבנסיבות אלו, מדובר בחולייה בשרשרת, בלעדיה אין למשיבה, כמו שני אחיה, נהנית מהשירות.

כמו כן, מצא בית המשפט קמא לקבל את גרסת המערער, לפיה, במסגרת פגישה בין האחים והמערער, התחייבו כל הנוכחים להשתתף בתשלום שכר הטרחה, לרבות זה הנוגע לצו הירושה והעובדה ששני האחים שילמו את שכר הטרחה במלואו, מחזקת את המסקנה בדבר קיומה של אותה הסכמה. בנוסף, מצא בית המשפט קמא כי גם הוצאת צו הירושה וגם התפקוד במס השבח, הם חלק מתהליך כולל של הטיפול ואין מקום לאבחן בין שלבי הטיפול.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית המשפט קמא כי השירותים שנדרשו בדרישת התובע לתשלום שכר הטרחה, ניתנו למשיבה, והיא חבה בתשלומם בכפוף:

א. להוכחת שיעור שכר הטרחה הראוי;

ב. בחינת טענות המשיבה לעניין רשלנות המערער.

שיעור שכר הטרחה
המערער סמך תביעתו על חשבון שכר הטרחה ששלח ביום 11/12/11, כ-8 חודשים לפני שנחתם הסכם חלוקת העיזבון – אפריל 2011 (להלן: "מכתב הדרישה").

מעבר למכתב הדרישה, לא היה בידי התובע להציג הסכם שכר הטרחה, או אינדיקציה כלשהי לשיעור שכר הטרחה שהוסכם בין הצדדים (להבדיל מההסכמה לעצם התשלום).

התובע לא זימן אף אחד מאחי המשיבה כעדים, ולא הציג כל ראיה אחרת לעניין הסכמת המשיבה לשלם את השכר בהיקף המבוקש, ובכלל זה, אף לא הוכיח כי שיעור השכר הובא לידיעתה של המשיבה קודם לחתימה לפני חלוקת העיזבון.

בית המשפט לא מצא די בעובדה שאחיה של המשיבה שילמו את שכר הטרחה, והוא הסתמך בעניין זה על פסק הדין בעניין ע"א 136/92 עדיאל בניש נ' דניה סיבוס, פסק דין מ"ז(5)114, (להלן: "הלכת דניה סיבוס") בו התייחס בית המשפט העליון בדרך בו יש לבחון קביעת סכום שכר טרחה, והפנה בראשית לסעיף 46, לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן: " חוק החוזים") בו נקבע כי חיוב בעד שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיימו בתשלום של "סכום שהיה ראוי להשתלב לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה".

בין המשפט קבע, כי התובע לא הציג ולא הניח מוצג ראייתי- ממנו ניתן להסיק על קיומה של הסכמה מצד המשיבה לשיעור שכר הטרחה הנדרש.
אין מקום להתערב בממצא זה, של בית המשפט קמא , כפי שאין מקום וסיבה להתערב בממצאים אחרים שקבע.
משקבע בית המשפט, כי השירותים המשפטיים ניתנו ע"י המערער למשיבה, הרי שבלאו הכי הוא זכאי לקבל שכר בגינם, אך מאחר ולא קיים הסכם שכ"ט, הרי שבהתאם לדין היה על המערער להוכיח אחד מהשניים:
א. קיומה של הסכמה, אפילו במעשה/התנהגות, עם המשיבה, לתשלום השכר בשיעור הנקוב ע"י המערער, ואם אין בידו להוכיח הסכמה שכזו;
ב. עתירה לקבלת "שכר ראוי".

באשר לשכר הראוי, קבע בית המשפט קבע, בדין ובצדק, בהתבסס על פסק דין הלכת דניה סיבוס, כי:
"הלכת דניה סיבוס הכתה שורשים ובשורה ארוכה של פסקי דין מאוחרים , קבע בית המשפט העליון כי בחינת השכר הראוי נעשית, הד אוק, בכל מקרה, מתוך מתן הדעת לנתונים רבים, כגון הזמן שהקדיש עורך הדין, מהותו של השירות, הרכב מורכבותו, שווי מושא שירות, מוניטין של עורך הדין והדרך המקובלת בעניינים כגון דא, לחישוב שכרו של עורך הדין.
(בעניין זה ראה 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ"ד נח (5) 20, 27-28, ע"א 261/86 חב' דנו הישראלית ואח' נ' יעקב הורשפלד ואח', פ"ד מג(1) 160; ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן ציון ופריבס, עורכי-דין, שותפות רשומה (פורסם בנבו)." (עמ' 8 ש' 27-34 לפסק הדין).

בהתאם להלכה, בהעדר הסכמה בכלל ובכתב בפרט, הוכחת השכר הראוי, מוטלת לפתחו של עו"ד, התובע שכר טרחה.
המערער בבית המשפט קמא, לא רק שלא העריך, לא אמד את השכר הראוי ולא הוכיח אותו (למשל ע"י הבאת חוות דעת לגבי השיעור המקובל במקרים שכאלו), אלא שאפילו לא עתר בכתב התביעה לסעד שכזה, וכל תביעתו התבססה על שיעור השכר שהוסכם לטעמו, ושבית המשפט קמא דחה טענה זו של קיומם הסכמה לכאורה.
משכך פסק בית המשפט קמא, בצדק, כי המערער "לא הרים את הנטל להוכיח כי אכן עסקינן ב"שכר ראוי" (עמ' 9 ש' 10 לפסק הדין).
בית המשפט נטע חסד עם המערער בעניין זה כאשר דחה את תביעת שכר הטרחה, אך זיכה אותו בהוצאות יחסיות של 372 ₪.

לסיכום הכרעה זו, בעניין שכ"ט עו"ד, יש מקום לחזור להעיר ו להאיר, מספר מושכלות ייסוד הרלבנטיות למקרה דנא.
ראשית, יש "...להזכיר את הכלל הידוע אשר לפיו חב עורך הדין חובת אמון כלפי לקוחו (ראה למשל, על"א 18/85 מימון נ' הועד המוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מ(2)517)" (מאמרו של פרופ' דניאל פרידמן "שכר טרחה ראוי לעורך דין" המשפט ב' תשנ"ה) ובתוך חובות אלו הכלל שעליו לערוך הסכם שכ"ט ברור עם לקוחותיו ולא להמתין ולצפות לקבלת שכר ראוי, שכן אם ינקוט בדרך שכזה, שיעור השכר הראוי יעמוד על הרף הנמוך יותר.

חובתו של עורך הדין להסדיר מראש את שכר הטרחה שהוסכם בינו לבין הלקוח, ואם הוא לא עושה כן, אין לו אלא להלין על עצמו וברור שהנטל מוטל עליו להוכיח את שיעור שכר הטרחה, מקום בו נקבע שהוא זכאי לשכר שכזה (ע"א 47491-05-13 (מחוזי ת"א) עו"ד מאיר כסיף נ' אתרים בחוף ת"א (פורסם בנבו 03/11/11).
חובה זו מקבלת משנה תוקף ברמה הראייתית נוכח חובת האמון המוגדרת ביחסים שבין עו"ד לבין לקוחו.

ההנחה היא, שעורך הדין אינו עובד כמתנדב (ע"א 525/81 שחם חברה לבניין בע"מ נ' רוזן פ"ד ל"ו(2) 337 (1982), ולכן, בית המשפט קמא י צא בצדק מתוך נקודת הנחה כי הוא זכאי לתמורה בגין השירותים שהוא נותן ללקוחותיו, אילו היה מוכיח את שהוסכם או שיעור השכר הראוי, והוא לא הרים את הנטל המוטל עליו, באף אחד משניהם. בהתאם להלכה, בהיעדר הסכם בדבר שיעור שכר הטרחה, ובהיעדר ראיה לעניין השכר הראוי, יש לזקוף לחובת עורך הדין את אי הרמת הנטל להוכיח את שווי השכר הראוי ע"א 2982/02 יכין חקל בע"מ נ' יחיאל עו"ד (פורסם בנבו 28/04/04).

גם אם היה מבקש המערער לסמוך על התעריף המינימלי, או היה תובע אותו (והוא לא עשה כן), אין די בכך, שכן על המערער היה להוכיח מסד נתונים ממ נו ניתן היה לגזור את התעריף המינימלי (ע"א (מחוזי חיפה) 1190/05 פנחס נ' שפריר משרד עו"ד (פורסם בנבו 02/03/06).

משלא הוכיח המערער את השכר המוסכם, ולא את השכר הראוי, הרי שבית המשפט קמא פסק בצדק, על פי נסיבות העניין, כי אין הוא זכאי לשכר ראוי בכלל , גם אם זה היה נתבע על ידו (רע"א 5053/10 גורה נ' רינה שיבולת עו"ד (פורסם בנבו 02/09/10), וכן ת"א (מחוז מרכז) 19701-11-10 עו"ד צבי מנדל נ' לוזון (פורסם בנבו 23/12/13).

ובשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבות הדברים, יש לזכור בענייננו, כי בית המשפט קמא קבע במפורש ובמשתמע כי ההסכם שערך המערער, כלל עובדות בלתי נכונות בעליל (כפי שעוד יורחב בהמשך) , על מנת שבית המשפט ייתן גושפנקא למצג לא נכון שכזה, ועל סמך אלו, יקבלו הצדדים פטור ממס שבח ו/או על פיהם יוטעה רשם המקרקעין לרשום את הדירה כולה ע"ש המשיבה .

אין ספק כי בהתנהלות שכזו, קיים גוון של אי תקינות (בלשון זהירה), ויש ספק בעייני אם בנסיבות שכאלו, כשמדובר בהסכם בלתי חוקי, הנעשה ביודעין, בעזרתו של עוה"ד, יש מקום לפסוק שכר לעוה"ד, בכלל וראוי בפרט (ע"א (מרכז) 6504-08-07 מועצה אזורית חבל מודיעין נ' רוזנבלום (פורסם בנבו 04/05/08) , רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין (פורסם בנבו 20/12/10) וכן ע"א 7565/12 באמונה חברת למימון נאמנויות והקדשות בע"מ נ' מדינת ישראל הנהלת בתי הדין הרבניים (פורסם בנבו 02/02/14).

משהסתיים הדיון בטענות המערער לעניין שלילת תביעת שכר טרחתו, נותרה איפה לדיון השאלה העיקרית שבמחלוקת, האם המערער אחראי בכשל של ניסוח הסכם החלוקה, ואם יקבע שאכן הוא כשל האם עליו לשאת בנזקי המשיבה, והאם נזקי המשיבה הוכחו.

זכות המשיבה לקבל את הבעלות בדירה, במלואה

בהתאם להסכם חלוקת העיזבון, הייתה אמורה דירה א' (רחוב ויצמן 18, גבעתיים), לעבור במלואה על שמה של המשיבה.

כנגד קבלת הבעלות המלאה בדירה, ויתרה המשיבה על זכויותיה בשתי דירות העיזבון האחרות- שהועברו במלואן לאחיה, ובנוסף שילמה לאחיה אלון 40,000 ₪ (ס' 6 א' להסכם ). הגם שבאופן תמוהה, כאמור כבר לעיל, הוגדר סכום זה כהלואה ללא מועד פרעון (ס' 6 ג' ו-7 להסכם) .

המשיבה מילאה אחר כל מחויבויותיה כלפי אחיה, שתי הדירות האחרות הועברו במלואן על שם האחים- אחת ע"ש אלון ואחת ע"ש יעקב.

המערער ניסח בצורה שגויה, את הסכם חלוקת העיזבון כשקבע שהדירה במלואה שייכת לנכסי העיזבון, בעוד שבפועל רק 75% ממנה היה של העיזבון.
שגיאה זו הביאה לגריעה מזכויותיה הקנייניות של המשיבה, לפיה נרשמו רק 10/12 הזכויות על שמה של המשיבה, ואילו היתרה 2/12, נותרה רשומה על שם שני אחיה.

כיום המניעה העיקרית להעברת הדירה ע"ש המשיבה, נובעת מדרישת שלטונות המס, כי ישולם מס בגין העברת חלק האחים בדירה(2/12) למשיבה.
האחים מסרבים לשלם את המס שמוערך ע"י המשיבה בכ- 60,000 ₪ (ייתכן שכיום אף יותר עקב תוספת ריבית).

הטעויות שבהסכם חלוקת העזבון
בסעיף 2 להסכם חלוקת העיזבון, נקבע: "מוסכם בזה כי אדל תקבל את דירה א' בשלמותה, והיא תירשם על שמה בלשכת רישום המקרקעין".
משמע, אדל צריכה לקבל את הדירה הראשונה במלואה, ובהתאם לסעיף 3 ו-4 להסכם, נקבעה זכאותם של יעקב ושל אלון לקבלת הזכויות בדירה ב' ו-ג' במלואן.

בסעיף 1א' להסכם, בו מפורטים נכסי העיזבון, נרשמה דירה א' כ:
"דירה זו רשומה כולה על שם האב המנוח, ותקרא להלן: דירה א'".

אין חולק כי התיאור שבסעיף 1א' להסכם, לא שיקף נכונה את מצב הזכויות בדירה א' במועד עריכת הסכם העיזבון, שכן, באותה עת, רק 75% מהזכויות בדירה א' היו בבעלות המנוח, ואילו, 25% נוספים היו בבעלות המשיבה ואחיה, בחלקים שווים ביניהם – 1/12 לכל אחד מהם, ואותם 25% לא היוו חלק מהעיזבון.

לטענת המשיבה, המערער לא בדק קודם לעריכת הסכם חלוקת העיזבון, מה היקף הזכויות המדויקות של המנוח בדירות השונות, בין היתר כפי שאלו בלשכת רישום המקרקעין, ומכאן, הכשל ברשלנותו.
לטענת המשיבה, המערער יצא מתוך הנחה מוטעית כי די בהסכם חלוקת העיזבון ואישורו על ידי בית המשפט כדי להביא לרישום מלא של הזכויות בדירה על שם המשיבה.

המערער הודה, במישרין או בעקיפין, כי טרם ביצוע עריכת הסכם העיזבון, הוא לא הוציא נסח טאבו, ובלאו הכי, מכאן שהוא לא יכול היה ולא הפנה את תשומת לב המשיבה , ואחיה להיקף זכויות הבעלות הרשומות על שם המנוח, בדירת הנתבעת.
בית המשפט קמא, קבע בצדק, כי: "עריכת הסכם עיזבון המתייחס לנכס מנכסי מקרקעין ללא בדיקה יסודית קודמת של מצב הזכויות בנכסים אלו או ללא ציון נכון של היקף הבעלות, באמצעות צירוף נסח רשום, שלעמה יצרה את הכשל המקורי, אם ואכן לא נבדקו על ידי התובע" (עמ' 11 ש' 20-23 לפסק הדין).

כלומר בית המשפט קמא מוכן היה להניח, לטובת המערער, גרסה מקילה, לפיה הדבר נבע מכשל או מטעות של המערער.

עורך דין המבצע מלאכתו, עשוי לטעות וזה אירוע אנושי ומוכר, והוא מסתיים בהודאת עורך הדין בטעות, נשיאה באחריות או הפניית הלקוח לחברת הביטוח שביטחה אותו.

אך המצב לא פעם מקבל ממדים שונים, כאשר עורך הדין בהצגת גרסה לא הגיונית, רק מסבך את האירוע ומציב את כל הנוגעים בדבר , באור שלילי, והכל רק כניסיון כושל נוסף שלא לשאת בתוצאות טעותו.

התובע בעדותו, טען במפורש כי אין מדובר בטעות, אלא כי מצב הזכויות בדירה היה ידוע לו ולצדדים עובר לחתימת ההסכם.
בית המשפט לא קיבל את עדותו של התובע, שהייתה "עדות יחידה" בגדר "טענה כנגד מסמך בכתב", ובית המשפט קובע כי לא הוצגה לו כל ראיה כי מצב הזכויות האמתי והנכון שבדירה, הובא לידיעתה של המשיבה.
תוך בחינת הוראות הסכם החלוקה, מגיע בית המשפט למסקנה, כי הן אינן עומדות בקנה אחד עם טענתו של המערער, או עם האבחנה שביקש לעשות בהבדל שבין ההיבט הרישומי לבין כוונת הצדדים.
בית המשפט קובע כי ההסכם עצמו, עושה אבחנה מפורשת במסגרת סעיפיו בין היקף של נכסי העיזבון שהותיר המנוח, לבין הסכמות הצדדים. וכך למשל, צוין מפורשות בהסכם, כי הזכויות בדירה ג', אינן רשומות על שם המנוח, והעובדה זו שומטת למעשה את הקרקע מטענות המערער שכן מההסכם עולה ברורות כי מקום בו היו הצדדים ערים לשוני, הם דאגו לאבחנו בהסכם וליצור הפרדה בין הנכס או חלקו, שאינו חלק מהעיזבון, והחלק האחר שהינו חלק מנכסי העיזבון.
באשר לדירה א' שהייתה אמורה להירשם על שם המשיבה, קובע בית המשפט כי מתוך ההסכם כשנרשם "דירה זו רשומה כולה על שם האב המנוח" לא ניתן אלא להסיק כי "עסקינן בנכס אשר הזכויות ביחס אליו רשומות באופן מלא על שם המנוח, הא ותו-לא. " (עמוד 12 שורה 29-30 לפסק הדין).
בעניין זה, מצא בית המשפט גם לחובת המערער, את העובדה שהוא לא זימן את האחים לעדות, כדי לתמוך בטענתו, לפיה הוא לכאורה, הציג בפני האחים, באופן נכון את היקף ומהות הזכויות הקנייניות וכי הדבר נעשה לבקשתם .

באשר לטענת האחרת של המערער, כי הזכויות הנכונות נכללו בחוות דעת שמאי, אשר הוכנה לצורך קביעת שווי הדירות בעיזבון, מצא בית המשפט קמא כי חוות דעת השמאי לא הוזמנה על ידי המשיבה (אלא על ידי אלון), זיכרה לא בא במסגרת עדות הראשית של המערער, וכלל לא הוכח, שהמשיבה הייתה נוכחת בעת ביקור השמאי בדירה, או כי המערער מסר לה את הנתונים שבחוות הדעת או הבהיר לה את מצב הזכויות בדירה א'.

בית המשפט מתייחס בחומרה, לגרסתו של המערער (שלא התקבלה ע"י בית המשפט), לפיה הוא היה ער לשוני וכי רישום חלוקת העיזבון בהסכם לא נבעה מטעות, אלא מתוך טקטיקה משפטית ורצון של האחים לחסוך במס.

גרסה זו מייצרת בעייתיות לא קטנה (בלשון המעטה), שכן, אם "התוכנית הייתה יוצאת אל הפעל", ובית המשפט למשפחה היה מאשר את הסכם חלוקת העיזבון, ולשכת רישום המקרקעין הייתה פועלת על פי אותו הסכם, הרי שהיה נוצר מצב שההסכם שאושר על ידי בית המשפט אינו תואם את מצב הזכויות האמתי, לאחר שעורך הדין שטיפל בעניין (המערער) והאחים, ידעו שהם הגישו לבית המשפט למשפחה לאישור, הסכם ש:

"אינו נכון עובדתית ואינו משקף את מצב הזכויות הנכונה במקרקעין, והכל מתוך כוונת מכוון להביא את בית המשפט לתן לו תוקף של פסק דין מוטעה, כל זאת מתוך מטרה לחמוק מתשלום מס" (עמוד 13, שורות 28-31).

המערער, כשנשאל על כך, השיב כי אין מדובר בניסיון להטעות את בית המשפט, אלא, בניסיון לממש אפשרות משפטית.

בית המשפט קמא, בלשון זהירה, קובע כי :
"אינני שותפה לפרשנות זו של התובע. יש לאבחן במפורש ובפרשנות משפטית או בטקטיות משפטיות לבין החובה להציג נתונים עובדתיים כדבעי" (עמוד 14, שורות 7-8).

בית המשפט קמא קובע, בצדק, כי מבחינת עובדתית אותם 25% בדירה הראשונה, בניגוד לאמור בהסכם חלוקת העיזבון, לא היוו חלק מנכסי העיזבון. ומשום כך, הניסיון לתארם כחלק מנכסי העיזבון, הינו ניסיון להתחמק מהצורך לבצע העברה כדין של אותם החלקים שאינם חלק מנכסי העיזבון, לידי המשיבה, במסגרת חלוקת העיזבון ואם תתקבל טענת המערער כי האחים ידעו על כך :

"הרי שיש לראות בכך כדי ניסיון של היורשים לעשות שימוש לרעה בהליכי בית משפט, מתוך כוונה להימנע או להפחית חיוב במס. שעה שהתובע ערך את ההסכם, הינו קצין ציות של בית המשפט (officer of the court), עצם העלה של טענה זו, מותירה תחושה של חוסר נוחות" (עמוד 14, שורות 18-21)

גם אם טענת המערער הייתה מתקבלת, כי הוא נקט בצעדים האמורים כטקטיקה משפטית לגיטימית, בית המשפט קמא מוצא, כי בעניינה של המשיבה, פעולה שכזו הינה פעולה החורגת ממתחם הסבירות ומחובת הזהירות של עורך הדין בביצוע תפקידו.

כאמור לטענת המערער, המשיבה ושני האחים ידעו כי 2/12 מתוך הזכויות בדירה א', רשומות על שם אלון ויעקב ומטרת ההסכם הייתה להביא בסופו של דבר לרישום מלוא הזכויות בדירה על שם המשיבה, וזאת במקביל לרישום הזכויות בדירות הנוספות על שם האחים.
אין חולק כי חלק מהשירות המשפטי של המערער היה לרשום את הזכויות על שם היורשים בלשכת רישום המקרקעין.

בנסיבות אלו, גם אם שלושת האחים ביקשו לבחון את האפשרות להעביר את מלוא הזכויות במקרקעין למשיבה באמצעות ההסכם (כטענת המערער), אך הם לא היו בטוחים שטכניקה כזו תצלח, היה על המערער, כחלק מחובתו המקצועית, לדאוג כי יהיו בידו מסמכים חתומים של שלושת האחים המאפשרים לו לבצע העברת הזכויות, למקרה שלשכת רישום המקרקעין תשלול את הטקטיקה בה רצה להלך, והיה צריך לדאוג ל הסכם בין האחים, הקובע מי יישא בתוצאות הכישלון ובין היתר מי יישא בחבות המס.

המערער עצמו הודה במהלך עדותו, כי יידע שהניסיון (להציג עובדות לא נכונות) עשוי להיכשל וכך אמר בעדותו כשנשאל על כך:

"הועלה אפשרות שכזו בפני המשיבה, כי במהלך רישום הדירה על שמה, לא יצלח הניסיון ויהיה צורך בהליכים נוספים" (עמוד 7 שורות 24-29, עמוד 8 שורות 1-11 לפרוטוקול הדיון).

משמע, המערער, כדבריו, היה מודע לעובדה כי העיזבון אינו כולל את מלוא הזכויות בדירה וכי בהסכם מוצגות עובדות לא נכונות.

ידיעתו זו של המערער, מציגה את גרסתו באור בעייתי, שכן, הוא ראשית- שיתף פעולה עם הצדדים בהצגת מצג שווא לרשויות, ושנית- הוא לא דאג שיהיו בידיו ממסכים של שלושת האחים, לביצוע העברה, למקרה כאמור, שהטקטיקה בה החליט לנקוט, לא תתקבל.

המשיבה, ברור שהכחישה טענות אלו, אך גם אם הן נכונות, ובידי המערער לא היו מסמכים המאפשרים לו כיום לבצע את העברה (כמו ייפוי כוח בלתי חוזרים מהאחים), הרי שגם בכך הוא כשל, וכישלונו גדל כאשר מתברר שהוא לא הסדיר בין האחים מה יהיו תוצאות אותו כשל, כמו, מי יישא אז בתשלום ההוצאות של ההליכים החדשים, מי יישא בתשלומי מס השבח וכדו'.

ה-ראיה לכשל , לטעמו של בית המשפט, הינה שעד היום לא מצליח המערער לרשום את מלוא הדירה על שם המשיבה, "דבר המדבר בעד עצמו "ומהווה הוכחה, שהוא לא ביצע את תפקידו כאשר לא הבטיח את ביצוע העברת הדירה במלואה על שם המשיבה, שכן:
"לצורך כך, בין היתר, נשכרו שירותיו" (עמוד 16, שורה 9).

בית המשפט קמא גם מצא כבלתי סבירה את גרסת המערער , כי המשיבה הסכימה לוותר על זכויותיה בדירות האחרות, מבלי שזכויותיה בדירה א', הובטחו במלואן, וכיום בפועל, רשומות כל אחת מדירות ב, ו -ג' על שם שני האחים והמשיבה נותרה עם דירה א' כאשר רשומות על שמה רק 10/12.

המערער לא רק שלא דאג להעברת הדירה במלואה על שם המשיבה, אלא, שהוא, מבלי שנתן דעתו לכך, העביר את דירות ב' ו-ג' לאחים – יעקב ואלון, בטרם בוצעה ההעברה של הדירה במלואה על שם המשיבה, למרות שמרוח ההסכם, ומתנאיו, עולה , כי יתכן ומדבור בתנאים שלובים, אך מפאת העובדה שאינני צריך להכריע בשאלה זו כאן, אני משאיר אותה בצריך עיון.

בניסיון לחמוק ממחויבותו, ומתשלום הנזקים, העלה המערער את הטענה, כי המשיבה יכולה לממש זכויותיה על ידי פניה ודרישה לאחיה.

ראשית, מהראיות שהיו בפני בית המשפט קמא וגם בפני, עולה בבירור שהאחים מסרבים לשאת בתשלום מס השבח הנובע מהצורך להעביר למשיבה את חלקם בדירה, ולא ברור כיצד יהיה ניתן לאכוף עליהם תשלום שכזה.

לצורך ההכרעה תיק זה איני נדרש לסוגיה זו, בייחוד כאשר האחים עצמם אינם צד להליך, אך ספק בעייני, אם גם בהתאם לכתוב בהסכם עצמו, יכולה המשיבה לתבוע את אחיה, שכן, בסעיף 5 להסכם, דאג המערער להכניס סעיף לפיו: "כל צד יהיה אחראי לתשלום מיסים והוצאות אחרות ככל שיהיו לצורך רישום הדירה על שמו על פי האמור בהסכם זה." מסעיף זה עולה, כי לכאורה אם קיימת בעיית מס בקשר לדירה שעל המשיבה לקבל, הרי, שהיא אחראית לתשלום המיסים וספק בעייני, כאמור, לאור ניסוח זה, תוכל המשיבה לפנות בתובענה לאחיה לתשלום המס מכח ההסכם עצמו .

העובדה שההעברות של הדירות לא בוצעו בו זמנית, גם היא מהווה כשל מצד המערער, לשמירה על זכויותיה של המשיבה, שכן, כיום כשהדירות רשומות על שם האחים וגם אם קיימת עילה, או צידוק לדרוש מהם תשלום המס, לאחים אין כל תמריץ או עניין לשלם את הכספים הדרושים לאחותם – המשיבה, על מנת להעביר את יתרת הדירה על שמה.

כך בצדק קבע בית המשפט קמא שהתייחס לשאלת הנזק שנגרם למשיבה עקב הכשל שבחוזה:

"עם זאת, אין מקום להתעלם מן העובדה כי מעדותה של הנתבעת עצמה על כי אחיה, אינם מסרבים באופן גורף לביצוע העברת הזכויות ביתרת החלקים בדירה הרשומים על שם, אלא, כי סירובם נובע מחסר הרצון שלהם, לשאת בתשלומי מס שבח הכרוכים בהעברה זו. (בעניין זה, ראה סעיפים 138-141 לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת וכן עדותה בעמוד 21, שורות 27-28 ובעמוד 22, שורות 16-18 ושורות 20-32 לפרוטוקול הדיון) במסגרת סיכומיה של הנתבעת, היא שבה והעלתה סוגיה זו במסגרת סעיפים 44-46. מכאן, כי שיעור הנזק אשר נגרם לנתבעת הינו מלוא השווי זכויות בדירה הראשונה, אלא, העלות הצפויה במסגרת העברה כזו" (עמוד 20, שורות 23-31).

בסופו של יום, מגיע בית המשפט קמא למסקנה כי המערער התרשל כאשר לא נקט בצעדים המתבקשים לצורך הבטחת מימושו של הסכם חלוקת העיזבון מכוח הוראותיו, בין אם הוא עדכן את המשיבה ובעלה בדבר ההליכים המשפטיים הנוספים שידרשו, ובין אם לאו (עמוד 17, שורות 1-10 לפס"ד).

הנזק
המצב המשפטי כיום הינו, שעל שם המשיבה רשומות 10/12 מהדירה, בעוד ש-2/12 נותרו בבעלות אחיה.

על פי חוות דעת השמאי מיום 06/04/11 שנערכה על ידי השמאי ירמיהו אלוני ושהוגשה לבית המשפט קמא - שתוכנה לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, שווי הדירה שבמחלקות נעמד ב-1,260,000₪.

מכאן, ששווים של 2/11 היו שווים 210,000 ₪ וזה סכום הנזק שנגרם למשיבה, לטענתה, עקב אי רישום הדירה במלואה על שמה.

בית המשפט קמא לא קיבל את תובענה שכנגד במלואה מאחר ולא הסכים כי זה הנזק שנגרם למשיבה הינו אובדן מוחלט של אותו חלק בדירה שלא הועבר על שמה.

אין להתעלם מן העובדה כי בסופו של יום, הדירה מצויה בחזקתה של המשיבה, היא עושה בה שימוש, והחשוב מכל – לכאורה אין מניעה בעתיד, בכפוף לתשלום המס, להעביר את הדירה במלואה על שמה בלשכת רישום המקרקעין.

בית המשפט קמא, נטה חסד עם המערער כשלא חייב אותו במלוא סכום שווי החלק שלא הועבר בדירה על שם המשיבה, שכן, בהתאם לדין, הבעלות מועברת רק מעת הרישום ועד לרישום עשויים להיגרם נזקים, הנפסקים רק מעת הרישום (כמו חוסר האפשרות למכרה כשקימת בעיית רישום שכזו) .

אני סבור כי בית המשפט קמא, בצדק, הגיע למסקנה ,בנסיבות העניין, שהנזק הנכון שנגרם למשיבה ושהוכח ברמה הוכחה מספקת, הינו נזק תשלום המס, שכן, מהנתונים שהיו בפני בית המשפט קמא, עם תשלום המס, יהיה ניתן לתקן את המעוות ואת הכשל כאשר הדירה, בסופו של יום, תירשם במלואה על שם המשיבה.

בהתאם לסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970, קיימת חובה לנפגע להקטין את הנזק. בענייננו, כשמדובר בנזק שנגרם עקב כשל של עורך הדין, בצדק קבע בית המשפט קמא, כי הנטל מוטל על המערער להוכיח מה הסכום באמצעותו יכול הנפגע להקטין את הנזק, וכך קבע:

"בשורה של פסקי דין, אשר ניתנו ע"י בית המשפט העליון, נקבע כי "בעוד שנטל הקטנת הנזק מוטל על הנפגע, הרי שנטל ההוכחה כי הנפגע לא פעל כנדרש להקטנת הנזק מוטל על המפר.

במסגרת נטל הוכחה זה על המפר גם להראות בכמה היה הנזק מופחת אילו פעל הנפגע באופן סביר להקטנתו (בעניין זה ראה דוגמה ע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ, פדאור 12 (51) 046, בס' 46 לפסק הדין, ע"א 571/80 אילן רחמים חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' טביק פ"ד לז(2) 77, 80; ע"א 462 שמחון נ' יוסף בכר חברה לבניין ופיתוח בע"מ פ"ד לט (1) 701, 708; ע"א 411/87 חזן נ' דגן פ:ד מג(2) 279, 297; ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סוראקי פ"ד מב(4) 811, 825; ע"א 444/94 אורות ייצוג אומנים והפקות נ' עטרי פ"ד נא(5) 241, 259, וכן ספרו של המלומדים פרופ' פרידמן ופרופ' כהן, חוזים, כרך ד' אבירם הוצאה לאור בע"מ תשע"א - 2011, בע' 725 והאסמכתאות המופיעות בה"ש 678).

בענייננו, טענת חובתה של הנתבעת לפעול לצורך הקטנת הנזק, הועלתה ע"י התובע באופן כללי וללא כל פירוט או הצגת תשתית ראייתית כלשהי אשר יכול והיה בה כדי לבסס את ההצדקה להקטנת חיובו במלוא נזקיה של הנתבעת (בעניין זה ראה לדוגמא סעיף 23 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד וכן סעיף 18 לתצהיר העדות הראשית מטעמו). בסיכומיו של התובע סוגיה זו, לא מצאה כלל ביטויה."

משכך, כאמור לעיל , החליט בית המשפט קמא לחייב את המערער אך ורק בתשלום נזק מס השבח, הצפוי להיות משולם בגין העברת הדירה.

בית המשפט קיבל את עדותה של המשיבה והאמין לה, כי הסכום שנאמר לה, לפיו היא תחויב בתשלום המס, הינו 60,000 ₪ ובית המשפט מצא תימוכין להערכה זו, בשיעורי המס שחושבו על ידי השמאי, שהעריך את סכום המס היחסי בכ- 53,000 ₪.

ברור שבנסיבות העניין, כשהמערער טוען כי המשיבה לא הקטינה את הנזק, הנטל עבר אליו להוכיח שהשיעור הנטען על ידה, אינו נכון, ומה השיעור הנזק שיגרם בפועל למשיבה.

משלא הציג המערער כל ראיה לעניין היקף העלות שתידרש לצורך ביצוע ההעברה, וכשבית המשפט קמא קיבל את עדותה של המשיבה בעניין זה, הרי שאין מקום להתערב בקביעה זו ובעניין זה, ומשלא הביא המערער כל ראיה לעניין היקף הנזק, עשה בית המשפט קמא חסד עם המערער שלא חייב אותו בתשלום שווי החלק שלא נרשם במלואו, וכדבריו במפורש :

"עם זאת, מהותית, התעלמות מנתון זה שנמצא על ידי הנתבעת, והיעדרן של ראיות כלשהן מצד של התובע (אשר הנטל מוטל לפתחו) משמעותן, חיוב במלוא שיעורו של הנזק, דהיינו, סך של 210,000 ₪. עסקינן בתוצאה שאינה סבירה בנסיבותיו של תיק זה. תוך איזון כל כלל האינטרסים בהליך שבפניי, אני סבורה כי יש להעמיד את חיוב השיעור במס בהתאם לחוות דעתו של השמאי, דהיינו, סך של 53,333 ₪" (עמוד 21, שורות 18-23).

כאמור, למערער טענות, גם בבית המשפט קמא וגם בערעור בפניי, כי הנטל היה על המשיבה להוכיח את היקף המס, היא לא עמדה בכך.

ראשית, בית המשפט קמא קבע שהוא מאמין למשיבה ומקבל עדותה, שזה הנתון שנמסר לה משלטונות המס לגבי היקף שיעור המס שיושת לצורך העברת הדירה ובצדק, מצא תימוכין בראיה אובייקטיבית בדמות חוות דעתו של השמאי ירמיהו אלוני שהגיע לשיעור מס דומה.

ברור שדי בכך כדי לקבוע כי המשיבה, ככל שהנטל היה מוטל עליה ולא על המערער, היא הרימה נטל זה והמערער מאידך, כשל כשלא הציג כל נתון, או חוות דעת, בקשר לשיעור הנזק שנגרם למשיבה.

אני סבור, כפי שכבר נרמז, כי חסד עשה בית המשפט קמא עם המערער, כשלא פסק פיצויים גלובליים כנגד המערער ושנטענו על ידי התובעת בתביעתה שכנגד, והסתפק אך ורק בתשלום סכום המס שתצטרך לשלם לצורך ביצוע ההעברה.

ברור שלמשיבה נגרמו נזקים עקב הפרת מחויבותו של המערער כלפיה, ואלה ילכו ויגדלו בעתיד כשתצטרך לדאוג לביצוע ההעברה, בין אם היא תצטרך להגיש תובענה כנגד אחיה, ובין אם היא תצטרך לנקוט בהליכים לביצוע ההעברה שלטונות מס שבח, ואין כל ספק כי אלו יהיו כרוכים בהוצאות ותשלומים נוספים (אני תקוה ששלטונות המס לא ימצאו בנסיבות העניין מקום להטיל קנסות על אי דווח וכד') שלא קיבלו ביטויים בפסק הדין.

לפיכך, גם אם סכום המס בנוי בחלקו על אומדן והערכה, הרי שבנסיבות העניין, גם אם תהיה סטייה כלשהי בסכום המס שישולם בפועל, אינני רואה מקום לשנות תוצאה זו, בייחוד שהמערער סירב להצעתי שפורטה לעיל, לפיה, פסק הדין יישאר בעינו, אך בפועל, סכום המס יפחת וישלם את שיעור המס שהושת בפועל על המשיבה.

סוף דבר
מכל המקובץ והאמור לעיל, עולה כי המערער כשל כש ערך את הסכם חלוקת עיזבון וגרם למשיבה, שהייתה לקוחתו, נזק.

חסד עשה בית המשפט קמא, שלא פסק לחובת המערער סכומים גבוהים יותר, שיביאו לכדי ביטוי את הנזקים שנגמרו ויגרמו למשיבה עקב הפרת מחויבויותיו.

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

אני מחייב את המערער לשלם למשיבה את הוצאות שכ"ט עו"ד בגין ה ערעור, בסך כולל של 7,200 ₪.

הסכום יעובר למשיבה מתוך העירבון והיתרה תושב למערער.

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ו, 24 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.

יעקב שינמן , שופט