הדפסה

נסירוב נ' יעקובוב

בפני
כב' השופט רחמים כהן

תובע בת.א. 41391-09-11
משיב בה"פ 19972-09-11
משה נסירוב ת.ז. XXXXX708
ע"י ב"כ עו"ד אפרים קלוג

נגד

נתבע בת.א. 41391-09-11
משיב בה"פ 19972-09-11
שלום יעקובוב ת.ז. XXXXXX476
ע"י ב"כ עו"ד ליאור להב

פסק דין

בפני תובענות העוסקות בהעברת זכות דיירות מוגנת בהתאם לסעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 19 72 (להלן – חוק הגנת הדייר).

התובע, מר משה נסירוב (להלן – נסירוב או התובע), הוא בעלים של בית מגורים המצוי ברח' רלב"ג 23, תל אביב, הידוע כחלקה 89 בגוש 6971 (להלן – הדירה). הנתבע, מר שלמה יעקובוב (להלן – יעקובוב או הנתבע) הוא, לטענתו, בנה של גב' תמרה יעקובוב ז"ל (להלן – המנוחה), שהיתה דיירת מוגנת בדירה.

מר יעקובוב הגיש ביום 11.9.2011 המרצת פתיחה (ה"פ 19972-09-11), במסגרתה ביקש פסק דין הצהרתי לפיו, הוא דייר מוגן בדירה. לטענתו, הוא בנם של בכור ותמרה יעקובוב ז"ל והתגורר בדירה ברציפות החל משנת 1974 ועד לפטירת אמו ביום 29.7.2011. עוד נטען על ידו, שלא היתה לו, מעולם, דירה אחרת למגוריו, מלבד הדירה נשוא התובענה. מר נסירוב הגיש תשובה להמרצת הפתיחה בה נטען, בין היתר, שבית משפט השלום חסר סמכות לדון בסעד המבוקש בהמרצת הפתיחה וכי הסמכות העניינית נתונה לבית הדין לשכירות. עוד נטען, שמר יעקובוב הוא משיג גבול שפלש לדירה לאחר פטירת המנוחה, ללא כל זכות ותוך רצון לטעון לזכות של דיירות מוגנת. מר יעקובוב לא התגורר עם המנוחה כלל ובוודאי שלא התגורר עמה במשך חצי שנה טרם פטירתה. לטענת מר נסירוב, אין למר יעקובוב כל ראיה של ממש לפיה הוא בנה של הדיירת המוגנת.

מר נסירוב הגיש ביום 20.9.2011 נגד מר יעקובוב תביעת פינוי (ת .א. 41391-09-11), בה הוסיף וטען את הטענות הבאות: המנוחה איבדה את הזכות לדיירות מוגנת, שכן לא שילמה למר נסירוב דמי שכירות מעולם. מר יעקובוב הגיש כתב הגנה בו הוא טוען את הטענות שטען בהמרצת הפתיחה ומוסיף, שמר נסירוב ויתר על תשלום דמי השכירות מהמנוחה לאור העובדה, שמדובר בדמי שכירות נמוכים, בסך של כ- 6 ₪ לחודש.

הדיון בשתי התובענות אוחד בפני, בהסכמת הצדדים.
דיון

אין מחלוקת בין הצדדים , שמר נסירוב הוא הבעלים של הדירה וכי המנוחה היתה דיירת מוגנת בדירה. אין גם מחלוקת, שנטל ההוכחה ונטל השכנוע מוטלים על הטוען לזכות כדייר מוגן (סעיף 24 לסיכומי יעקובוב).

השאלה הראשונה שיש לדון בה היא, האם מר יעקובוב עומד בתנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר: האם הוא בנה של המנוחה, גב' תמרה יעקובוב ז"ל, האם התגורר בדירה לפחות שישה חודשים לפני פטירת המנוחה והאם לא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן פטירת המנוחה (סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר).

מר יעקובוב צירף לתצהיר העדות הראשית צילום של תעודת הזהות שלו ותמצית רישום ממרשם האוכלוסין, המלמדת שאביו הוא מר בכר יעקובוב ז"ל וכי אמו היא המנוחה. על אף ניסיונו של התובע להטיל ספק בעניין זה אני סבור , שדי בתמצית הרישום ממרשם האוכלוסין כדי לשכנע שאכן מדובר באביו ובאמו של הנתבע. עוד יצוין, שעל פי האמור בתמצית הרישום כתובתו של הנתבע היא בדירה נשוא התובענות שבפני, וזאת החל מיום 1 בינואר, 1975. חיזוק לגרסת הנתבע ניתן למצוא בעדויותיהן של גב' ורד קלנטרוב וגב' בולור רפאלוב.

כאמור, על פי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר על הנתבע להוכיח, שהתגורר בדירה יחד עם המנוחה לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתה וכי לא היתה לו בזמן הפטירה דירה אחרת למגוריו. לטענת הנתבע, התגורר בדירה ברציפות החל משנת 1975 ומעולם לא עזב את הדירה. עוד נטען על ידו, שלא היתה לו מעולם דירה אחרת למגוריו.

הדירה נשוא התובענה היא דירה בת שני חדרים וחצי, כאשר לטענת הנתבע הוא התגורר לאורך כל השנים, החל מגיל 14, 1975, בסלון הדירה (עמוד 5 לפרוטוקול שורה 12). תמיכה לגרסת הנתבע ניתן למצוא בעדויותיהן של גב' קלנטרוב וגב' רפאלוב. גב' קלנטרוב העידה, שהנתבע לא התחתן מעולם, שלא ידוע לה שהתגורר מחוץ לדירה וכי "כל יום הוא היה בבית" (עמוד 12 לפרוטוקול שורה 17), כי הוא התגורר בסלון "כל הזמן בסלון" (שם, שורה 23). לשאלה, האם המנוחה התחתנה שוב השיבה, " לא. היא אפילו לא חשבה על זה, כי יש לה בן" (שם, שורה 25). ב"כ הנתבע מנסה להטיל ספק במהימנות העדה, (סעיף 6 לסיכומים), אך אלה טענות בעלמא ואיני שותף לתמיהות המועלות בסעיף זה. גב' רפאלוב העידה, שעבדה במכולת בשכונה ומאחר והיא קרובת משפחה של המנוחה, היא היתה מבקרת אותה בדירה מדי פעם, "בהזדמנויות... מתי שיצא", כאשר ביקרה את המנוחה ראתה שם את הנתבע (עמוד 13 לפרוטוקול).
גם הנתבע נחקר בעניין מגוריו בדירה וגרסתו לא נסתרה. כאשר בוחנים את עדותו של הנתבע ומוסיפים לכך את עדויותיהן של גב' קלנטרוב וגב' רפאלוב, הרי שהמסקנה היא, שהנתבע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שהתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת מלבדה.

מנגד, התובע לא הצליח להפריך את גרסת הנתבע. הנתבע נחקר לגבי דירת חברתו בשכונת עמישב בפתח תקווה והשיב שלא התגורר בדירת חברתו, אם כי ישן שם לעיתים (עמוד 7 לפרוטוקול). ראשית, הנתבע לא נשאל לגבי המועד בו היו יחסי חברות בינו לבין החברה מפתח תקווה. שנית, החברה לא הוזמנה לעדות על ידי התובע, בין לפני הדיון ובין לאחריו. התובע הזמין למתן עדות את מר עופר בן יקר, עובד במשרד תיווך המנהל עבור התובע את השכרת דירותיו. מר בן יקר לא נכנס לדירה מעולם (עמוד 18 לפרוטוקול). לטענתו, היתה לו ידידה בשם אדיס אניו, שהתגוררה בדירה "למטה", מר בן יקר היה מבקר את ידידתו רבות "ומעולם לא ראיתי מישהו שנכנס לבית המנוחה" (עמוד 19 לפרוטוקול). מר בן יקר לא הזכיר עניין זה בתצהירו והתובע לא הזמין את גב' אניו לעדות ולפיכך לא ניתן להסתמך על עדותו של מר בן יקר בעניין זה.

לאור כל האמור המסקנה היא, שהנתבע הוכיח את התנאים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר וכי הפך לדייר מוגן בדירה.

השאלה השניה שיש לדון בה היא, האם קמה "עילת פינוי" מהדירה בשל אי תשלום דמי השכירות.

מר נסירוב טוען, שהמנוחה איבדה את זכותה לדיירות מוגנת, שכן לא שילמה לו דמי שכירות מעולם. מאחר והמנוחה איבדה את זכותה כ"דייר מוגן" הרי שזכות זו אינה יכולה לעבור למר יעקובוב על פי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. מר יעקובוב טוען שמר נסירוב וויתר למנוחה על תשלום דמי השכירות שכן היו נמוכים מאוד, 61 ₪ לשנה, כ- 6 ₪ לחודש , כאמור במכתבו של עו"ד דרזנין מיום 14.1.2002.

במסגרת קדם המשפט טען התובע ש"מעולם לא גביתי כסף מתמרה כי טענה שהיא אישה ערירית " (עמוד 2 לפרוטוקול). במסגרת החקירה הנגדית חזר בו התובע מדבריו במסגרת קדם המשפט וטען שלא ויתר למנוחה על דמי השכירות. מאידך, מעולם לא גבה דמי שכירות מהמנוחה. מדוע? כי יש לו "מספיק נכסים בדרום תל אביב... היא לא רצתה לשלם לי לכן לא גביתי... אין שום סיבה, היא לא רצתה לשלם לי, זו הסיבה... יש לי זכות לגבות שכירות ועל הזכות שלי לא ויתרתי, אבל לא אלך למלחמות עם אישה בת 90" (עמודים 14, 15 לפרוטוקול). זאת ועוד, התובע טען, שמי שמטפל בגביית דמי השכירות הוא משרד התיווך, אך מר בן יקר העיד, שמי שטיפל במנוחה היה התובע בעצמו (עמוד 18 לפרוטוקול). התובע לא הצביע על כל פעולה שנעשתה לשם גביית דמי השכירות לאורך השנים.
מכל האמור עולה, שהתובע לא עמד על גביית דמי השכירות הנמוכים, מאוד, מהמנוחה ולמעשה ויתר על דמי השכירות מטעמים השמורים עמו ואין הוא יכול עתה, לאחר לכתה, לבוא ולטעון שהמנוחה איבדה את זכותה לדיירות מוגנת.

באשר לטענה בדבר העדר סמכות עניינית הרי שהתובע עצמו הגיש את תביעת הפינוי לבית המשפט השלום ובמסגרת תוב ענה זו בית משפט השלום מוסמך לדון בטענות ההגנה של הנתבע, שהן אותן טענות ממש הנטענות על ידו בהמרצת הפתיחה. עוד יצויין, שב"כ הצדדים הסכימו לאי חוד הדיון בשתי התובענות, שכן מדובר בשאלות עובדתיות ומשפטיות זהות.

סוף דבר

אני דוחה את התובענה לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מהדירה (ת.א. 41391-09-11) ומקבל את הבקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו, הנתבע הוא דייר מוגן בדירה החל מיום 2 .7.2011, וזאת מכ וח הוראות סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר (ה"פ 19972-09-11) .

מר משה נסירוב ישלם למר שלום יעקובוב הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ד, 07 מאי 2014, בהעדר הצדדים.