הדפסה

נסאר נ' אסמאעיל ואח'

בפני
כב' השופטת חנה לפין הראל

התובע
עלי נימר נסאר, ת.ז. XXXXXX300
באמצעות ב"כ עוה"ד עזמי נסאר

נגד

הנתבע
1. פאיק נג'יב אסמאעיל, ת.ז. XXXXX433
באמצעות ב"כ עוה"ד נמיר קאסם-חוסין ואח'
2.גוד חברה לפרסום ושיווק בע"מ (ניתן פסק דין)
3.ראיד מישיל פרח (ניתן פסק דין)
4.פאטמה אמין בטחיש (ניתן פסק דין)

פסק דין

בתאריך 4.9.2013 הוצע לצדדים להגיע לידי הסכמה אשר תייתר את הצורך בכתיבת פסק דין. המועד אשר ניתן לכך חלף זה מכבר, והמסקנה היא כי אין הסכמה בין הצדדים, ועל כן ניתן בזה פסק הדין.

עניינה של תביעה זו, על פי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") הוא כתבה , אשר פורסמה במגזין "טרפזיון מדריך הבידור והטלוויזיה", היוצא בשפה הערבית בחיפה. הכתבה פורסמה, על פי כתב התביעה בתאריך 24.8.07. האחראים לפרסום בדפוס היו הנתבעים 4-2.

הנפשות הפועלות בתיק זה קשורות לעולם הקולנוע והתאטרון . התובע (להלן: " התובע" או "מר נסאר") הוא תסריטאי ובמאי במקצועו, וכך גם הנתבע אשר בנוסף עוסק במחזאות ובתאטרון.

הכתבה היא למעשה ראיון, אשר נערך עם הנתבע, מר עסמאעיל פאיק נג'יב (להלן: " הנתבע" או "מר אסמאעיל"). המראיינת היתה הגב' פאטמה בטחיש (נתבעת מספר 4). במסגרת הראיון האשים הנתבע את התובע כי "גנב" ממנו תסריט לסרטו של התובע, הנקרא "שביל החלב".

באותו ראיון פרט הנתבע את "תולדות הגניבה": הנתבע היה תלמיד אשר למד במגמת הקולנוע במכללת תל-חי, כתב תסריט לסרט ו קרא לו " המשתמט". תסריט זה הגיש כעבודה. הנתבע נתן את התסריט לתובע בכדי להסתייע בו לצורך הדרכה להפקת סרט על סמך התסריט. בסופו של דבר, מחמת חוסר תקציב, לא צלח הדבר בידי הנתבע ולא הגיע לכדי הפקת סרט. כעבור תקופת מה התגלה לו שהתובע "גנב" את התסריט ושילב אותו בסרט שהוא הפיק, שנקרא "שביל החלב".

לטענת התובע, דבריו של הנתבע באותו ראיון מהווים לשון הרע והוצאת דיבה. לטענתו, אין כל דמיון ולא זהות בין התסריט שכתב הנתבע, לבין הסרט שהוא הפיק.
התובע צרף לכתב תביעתו, העתק הכתבה בשפה הערבית, ולאחר החלטת בית המשפט מיום 17.6.08, צורף תרגום חלקי בלבד .
לטענת התובע, הנתבע התכוון בדבריו אלו לבזותו ולהשפילו והוא אף גרם לו נזק תדמיתי ונפשי ועיכב את עבודתו.

התביעה הוגשה כנגד ארבעת הנתבעים. בין התובע לנתבעים 2-4 נחתם הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין בתאריך 1.11.10. ההצעה לגישור בין התובע לנתבע 1 לא עלתה יפה ועל כן נשמעו ראיות הצדדים.

התביעה הוגשה ע"ס 150,000 ₪, על פי ס' 7 א ו- ב לחוק , ובנוסף פיצוי בגין עוגמת הנפש והנזק שנגרם. בסיכומיו של התובע הועמד סכום הפיצוי הנדרש ע"ס 130,000 ₪.

הנתבע 1 טען להגנתו , " אמת דיברתי". התסריט אותו הכין במסגרת לימודיו ועבודת הגמר, כאשר למד במכללת תל חי מקצועות : בימוי, עריכה ותסריטאות, בין השנים 1988-1990, הוא תסריט לגבי סיפור אמיתי אשר התרחש בתקופת השלטון הטורקי בארץ, והוא נסוב סביב הסתכנותו של אדם יהודי בזיוף חותמת על מנת לסייע לחברו הערבי, מבלי לבקש תמורה ובשל יחסי חברות ואנושיות בלבד. כל העובדות המתוארות בכתבה הן אמת , שכן נודע לנתבע מספר 1 כי התובע הפיק בשנת 1998, סרט המבוסס על הרעיון שהיה בתסריט שהוא הכין ומסר לתובע וזאת עשה התובע מבלי שקיבל ממנו רשות.

טענת ההגנה של הנתבע היא, כי קמה לו הגנת החוק עפ"י סעיפים 14 ו- 15 לחוק , שכן דבריו הם עובדות נכונות, ומשום כך נאמרו בתום לב. יתר על כן, הנתבע אמר דברים אלו לתובע עצמו, כאשר ראה את הסרט ואין בכך שום חידוש. עוד טען הנתבע, כי האחריות על הפרסום היא על נתבעים 2 ו- 4. הוא אינו אחראי על הפרסום ואין לו שליטה על הפרסום, מיקומו ומועדו.
טענה נוספת בפי הנתבע, כי גם אם נגרם לתובע נזק, הוא עניין של מה בכך. הוא עצמו לא התכוון לפגוע ואם יש אשם בעניין, הרי הוא בתובע בעצמו שגרם לנזק , ויש לפסוק כי הוא נושא באשם תורם של 100%.

הנתבע טען, כי סכום הפיצוי הנדרש הוא מופרז ואם יפסוק בית המשפט פיצויים, יש להתחשב בהקלות המצויות בסעיף 19 לחוק. הנתבע טען כי קיימת התיישנות, שכן הדברים נאמרו לראשונה בשנת 1998 עם צאת הסרט "שביל החלב" ואילו הפרסום בכתבה הוא חזרה על אותם דברים. מכיוון שעילת התב יעה נודעה ל תובע כבר בשנת 1998, התביעה התיישנה.

על טענה זו לא חזר הנתבע בסיכומיו.

התביעה:

התובע העיד בעצמו. הוגש לבית המשפט עותק הסרט, מתורגם לאנגלית. בתצהיר עדות ראשית ( ת/1), התובע תיאר את עברו המקצועי כבמאי ותסריטאי ומנה את הסרטים אשר ביים, ביניהם הסרט נשוא התביעה, "שביל החלב". סרט זה הוא סרט עלילתי ארוך בן 108 דקות. התובע הצהיר כי הוא זה אשר כתב את התסריט לסרט זה, כמו גם לשאר הסרטים האחרים שלו, פרט לסרט אח ר ששמו "המ ינקת".

התובע הצהיר על עצמו כי סרטיו מוצגים ברחבי העולם בפסטיבלים שונים, הן בארץ והן בעולם, וזכו לפרסום ופרסים .

התובע הצהיר כי אכן זכור לו כי לפני שנים רבות הנתבע פנה אליו, הציג עצמו כמי שלומד במכללת תל-חי וביקש ממנו, כמקובל במכללות לקולנוע בארץ, כי יהיה לו כחונך ומדריך לסרט קצר, שהוא הנתבע , אמור להגיש במסגרת הלימודים. התובע אישר בתצהירו כי אכן הנתבע העביר לו תסריט בשם " פרארי", שמשמעותו בעברית הו א "המשתמט". התסריט היה בן 5 עמודים, כתוב בצורה לא טובה לדעתו והיה צריך לכתוב אותו מחדש. הוא עצמו לא טרח להתקשר אל הנתבע , על מנת שלא להביכו, והנתבע, לא חזר אליו יותר.

לטענת התובע, לאחר שעיין שנית בעותק של התסריט ששמו "פרארי", אין כל דמיון בין שני התסריטים. הסרט שהוא הפיק הוא באורך של 108 דקות. התסריט יכול להניב סרט של 10 דקות בלבד. מדובר בעלילות שונות, בתקופות שונות ואירועים שונים ואין בין שני התסריטים כל דמיון.
אי לכך, אין כל מקום לטענת הנתבע "אמת דיברתי".

התובע מציין כי הנתבעים, למרות דרישתו על פי החוק, לא פרסמו - לא הכחשה ולא התנצלות.

הפרסום בעיתון גרם לו נזק קשה, פגיעה קשה, עוגמת נפש רבה ועד יום חתימתו על התצהיר, עדיין הוא מוצא את עצמו צריך להתגונן לפני אנשים שונים.

התובע צרף לתצהירו תעודות שונות. ביניהן, תעודה על כך שהסרט קיבל פרסים ראשונים במסגרת פסטיבל ים בארץ ובעולם, וכן את צילום הכתבה של נשוא התביעה כאמור ותרגום חלק מן הכתבה.

בחקירה הנגדית העיד התובע, כי התסריט לסרט " שביל החלב" נכתב על ידו ועל ידי שותפו, הבמאי הפלסטיני ראלב שאת' והוא נכתב על סמך מחזה שהוא עצמו כתב בשנת 1982 ונקרא "האידיוט". התסריט לסרט "שביל החלב", למרות שהתבקש על ידי ב"כ הנתבע, לא המציא וגם לא צרף אותו לתצהירו. במקום זאת נתן עותק של הסרט עצמו וברור לו שמי שיראה את הסרט ויקרא את הכתבה על התסריט "המשתמט", יבין שאין כל דמיון בין השניים.

התובע השיב כי בזמן עשיית סרטו "שביל החלב" הוא כלל לא זכר את התסריט שנתן לו התובע, אלא רק לאחר שקרא את הכתבה בעיתון, החל לרענן את זכרונו ומצא שאכן הנתבע נתן לו את התסריט וגם ספר במתנה לקרוא. התובע חזר וטען שאין שום קשר בין אותו תסריט והסרט שהפיק ומקור ההשראה שלו הוא המחזה שהוא עצמו כתב הנקרא ה"אדיוט".
באשר לאלמנטים נוספים בתוך הסיפור עצמו, הרי נכון שקיימת התייחסות לנושא חותמת, אך אין התייחסות לזיוף. כאשר נשאל התובע אם כל הרעיון שמתייחס לזיוף חותמת להיתרי מעבר לשלטון צבאי עלה לראשונה בסרט שלו, השיב: "מה פתאום, אין לי טאבו על חותמת של ממשל צבאי (בישיבה מיום 23.5.11, עמוד 12, שורות 24,25).
לעניין ההשראה לנושא זיוף היתרים השיב התובע, כי הוא נולד ב- 1954 בתקופת הממשל הצבאי ונושא המשטרה הצבאית והיתרי העבודה בשטח היו חלק מחייהם.

התובע אישר כי סיים את כתיבת התסריט לסרטו בשנת 1994.

בהמשך התנהל בין התובע לב"כ הנתבע דו שיח הבא:

ש. האם נכון שבסרט שלך יש מוכ'תר?
ת. יש.
ש. קצין צבאי יש?
ת. מושל צבאי יש.
ש. מורה בית ספר?
ת. כן.
ש. נפח?
ת. כן.
ש. הסרט אירע בתקופה של שלטון צבאי המחייב היתרים?
ת. בממשל הצבאי הישראלי ב- 64'. וחייב היתרים.
ש. בסרט שלך, נכון שיש התייחסות רחבה לחותמת שזויפה לצורך היתרים?
ת. יש התייחסות, אחת. הסרט הוא לא על חתימת והיתרי עבודה. הוא הרבה יותר, הוא על האדיוט והיחסים של אנשי הכפר לאדיוט. סיפורו האישי במעבר עד סוף הסרט.
ש. האם נכון שהסצנה האחרונה בסרט, היא ביקור המושל הצבאי בבית המוכ'תר?
ת. לא.
ש. נכון בעבר שהואשמת בגניבה ספרותית?
ת. לא.
ש. מי כתב את התסריט "של המינקת"?
ת. לא אני. לא שלי. כראם שקור. שותף שלי בסרט
ש. נכון שהוא טען שגנבת ממנו את התסריט?
ת. לא זכור לי. ולא היה דבר כזה. ולמה לגנוב לו? עשינו סרט והשם שלו בגוף הסרט כתסריטאי. אם שמו בגוף הסרט, העניין מוגמר, עובדתי.

ישיבה מיום 23.5.11, עמודים 13-12 לפרוטוקול, שורות 19-38.

התובע לא הסכים עם ב"כ הנתבע כי כל הכתבה עוסקת בענייני תרבות וספרות בשפה העברית, אלא יותר בענייני יחסי ציבור של הנתבע. לא היתה בפיו תשובה מדוע לא מולאו החלטות בית המשפט על תרגום כל הכתבה.

לעניין הנזק אשר נגרם לו, טען התובע כי נפגע מאד קשה, עד כי לאחר הפרסום יש לו האטה בכתיבה. למעט דברים אלו לא המציא התובע כל ראיה לתמיכה בהם וכן לא הוזמנו כל עדים נוספים מטעמו.

התרתי את הגשת התסריט במהלך הישיבה, אך היות ולא היה לו תרגום ב"כ התובע ויתר על הגשתו (עמ' 16 שורה 13), וחבל.

ההגנה:

הנתבע אף הוא עוסק כאמור בענייני קולנוע, תאטרון וספרות ילדים, ועפ"י תצהירו, מאז סיים את לימודיו, כתב מעל 20 תסריטים לסרטים קצרים והצגות, מתוכם הוצגו 9 הצגות בתאטראות שונים בארץ. כך גם כתב כ- 17 סיפורי ילדים, אשר התפרסמו בעיתונות ואחד מהם סיפור בשם "פרפור וסמור", תורגם לעברית ואנגלית והוצא לאור.

הנתבע חוזר על עיקרי דבריו, כפי שמופיעים בכתב ההגנה ומוסיף כי את התסריט כתב בשנת 1991 ועניינו הוא יחסים אנושיים בין עדתיים בתקופה של מלחמה ואיבה, אשר מדובר בתקופת השלטון העותומני. התסריט עוסק ביהודי המסתכן בזיוף חותמת עבור חברו הערבי, לצורך זיוף היתר מעבר.
לדעתו של הנתבע, התסריט המקורי התאים לסרט באורך של 40 דקות, אך הוא חילק אותו לשני חלקים, כאשר הראשון נקרא " פרארי" שמשמעו העריק או המשתמט והשני נקרא "אל-חאתם" שמשמעו חותמת.

הנתבע פרט את אותם גורמים שהוא פנה אליהם על מנת להיעזר בהם לצורך הפקת הסרט אך לא הצליח בכך ואף צירוף מסמכים המתעדים את הפניות .
הנתבע הצהיר כי ביקש מהתובע להשיב לו את התסריט, אך התובע השיב כי אינו יודע איפה זה ועד עצם היום הזה התסריט לא חזר אליו.

מתוך התצהיר עולה, כי עניין גילוי עובדת קיומו של הסרט "שביל החלב" התגלה לו, כאשר הוא עצמו רצה לנסות להפיק את הסרט, הכין רשימת שחקנים, ביניהם השחקן מר פארס סויד. כאשר נתן לו התסריט לקריאה, אמר לו מר פארס שהוא שיחק לא מזמן בסרט הדומה בעלילתו וברעיונותיו לתסריט של הנתבע. מר סויד הוא זה שאמר לו שהתובע עומד מאחורי צילום הסרט, הן ככותב והן כבמאי.

הנתבע הצהיר כי בעקבות כך הצליח להגיע לראות את הסרט ביחד עם חברו, המשורר סמיח אל קאסם. הוא רצה לעצור את הסרט משנוכח כי אכן התובע השתמש בתסריט "המשתמט" לסרט "שביל החלב", אך חברו הניע אותו מכך. עוד הצהיר, כי העלה טענותיו באזני התובע ואף אמר לו כי אם יהיה ראיון אתו, הוא יספר זאת.

יש לציין כבר עכשיו כי אמירה זו אינה נכונה שכן הנתבע אישר כי הוזמן להקרנה ע"י התובע (עמ' שורה).

הנתבע הצהיר כי טענותיו כלפי התובע, לאחר שצפה בסרט, נודעו בקרב אנשי המקצוע אשר עוסקים במשחק.

לעניין הראיון, הצהיר כי באוגוסט 2007, הוזמן לראיון בכתב העת "תרפזיון". הראיון היה ארוך ועסק במיעוט הצגות התאטרון בשפה הערבית ובאיכותן. המראיינת היא זו אשר פנתה אליו ואמרה לו כי מסתובב סיפור, לפיה התובע גנב ממנו תסריט , וביקשה ממנו את התייחסותו ופרוט לנושא, וכך הוא עשה. הראיון התפרסם ביום 24.8.07, השתרע על 7 עמודים ועסק בתאטרון הערבי-ישראלי. התשובה לעניין "הגניבה הספרותית" הת פרסמה בעמוד השישי של הראיון, והיא מחזיקה 15 שורות בלבד מתוך 375 שורות של כל הכתבה. הנתבע טען כי הוא מעולם לא יזם את הראיון, את הנושא ואת הפרסום ולא היתה לו שליטה או שיקול דעת לעניין הפרסום עצמו או היקפו. כל חלקו היה במתן תשובות לשאלות. הוא גם לא היה מעורב בכל החלטה בעניין עריכת ופרסום הכתבה.

הנתבע הופתע מאד כאשר קיבל את כתב התביעה, בו התלונן התובע על הטענות אשר הושמעו באוזניו כבר בשנת 1998. הנתבע הצהיר כי כל טענותיו נכונות וכל מה שנאמר בכתבה מהווה את טענת ההגנה "אמת דיברתי".

בהמשך התצהיר פרט הנתבע את קווי הדמיון בין התסריט שלו לבין הסרט של התובע. עיקר הדמיון רואה הנתבע בכך שהתסריט אותו כתב מבוסס על מעשה זיוף חותמת של הצבא העותומני באותו זמן לצורך הנפקת היתרי מעבר, בהם השתמשו עריקי הצבא העותומני במגזר הערבי. בתסריט של הנתבע, מי שעשה את מעשה הזיוף היה מסגר יהודי בשם יצחק והנה הסרט של התובע, מבוסס על היתרי מעבר מזויפים בהם השתמשו ערביי ישראל בתקופת השלטון הישראלי, כאשר היתרים אלו נעשו אגב שימוש בחותמת מזויפת של הממשל הצבאי ישראלי. דהיינו, חוט השדרה ויסוד הסרט, לקוחים מהתסריט שלו.

קו דמיון אחר הוא הדמויות בשני התסריטים. בתסריט של הנתבע, הדמויות העיקריות הן: מוכ 'תר, קצין עותומני, מורה בבית ספר ונפח. בסרט, הדמויות העיקריות הן: מוכ'תר, קצין ישראלי, מורה בית ספר ונפח. שמו של הקצין הישראלי הוא – איציק.

העלילה עצמה והתפתחותה לקוחות מהתסריט אותו כתב הנתבע לדעתו . התסריט אותו כתב מתאר חיים תחת שלטון עותומני ובסרט מתוארים חיים תחת השלטון הצבאי הישראלי. בתסריט מתואר שהשלטון מונע חופש תנועה ומחייב קבלת היתרים וגם בסרט מתוארים הגבלת התנועה והיתר מיוחד. כשם שבתסריט ההיתר מחייב צרוף חותמת של הקצין העותומני, גם בסרט ההיתר מחייב צרוף חותמת של הקצין הישראלי.

קו דמיון נוסף הוא פעולת הזיוף. בתסריטו של הנתבע מי שמזייף את החותמת הוא הנפח, המוסר אותה לשימוש מישהו אחר, ואילו בסרט של התובע, בת המוכ'תר עושה שימוש בחותמת מזויפת שנוצרה ע"י נפח. בנוסף, עלילת התסריט מסתיימת בביקור הקצין העותומני בבית המוכ'תר ובסרט, באופן דומה, העלילה מסתיימת בביקור הקצין הישראלי בבית המוכ'תר.

עוד התייחס הנתבע לאופיו של הראיון וטען כי הראיון ברובו ככולו, עסק ביצירה הספרותית האומנותית והיה הבעת דעה וביקורת על הפעילות התרבותית במגזר הערבי ולמעשה גם התשובה שלו, שהתייחסה אל התובע, היתה ביקורת אמנותית על הסרט של התובע.

הנתבע מחזיק בדעתו עד היום, כי הרעיון היסודי וחוט השדרה עליו בנוי הסרט של התובע "מאומץ" מהתסריטים אותם כתב.

הנתבע הצהיר כי לאחר התקרית ב- 1998 , דהיינו כאשר התעמת עם התובע, היה ויכוח בין אנשי המקצוע בעניין מקוריות הסרט לעומת התסריטים שהוא כתב. כל מה שנכתב ונאמר בראיון, הוא חזרה על מה שנאמר בעבר וויכוח לגיטימי שמתקיים מעל עשור.

ידוע לנתבע שהעיתון התכוון לערוך ראיון מורחב עם התובע, כדי שיוכל להשיב על הטענות כנגדו, וכך היה צריך להיות, אלא שהתובע סרב להצעה. סירובו של התובע עומד בניגוד לחובתו להקטין את נזקיו. משלא עשה כן, אין לו להלין, אלא על עצמו.

עד מטעם הנתבע היה מר פראס סוויד. תצהירו של העד היה קצר והוא הצהיר כי לפני מספר שנים פגש בנתבע. הנתבע קרא בפניו תסריט אשר עסק בסיפור על זיוף חותמת ושימוש בה לצורך הנפקת היתרי מעבר מזויפים. העד הצהיר, כי סיפר לנתבע שהתסריט שלו נשמע מוכר, כי שיחק בסרט שהופק ע"י התובע ואשר עסק בסיפור דומה של זיוף חותמת ושימוש בה לצורך הנפקת היתרי מעבר מזויפים.

בחקירה הנגדית התברר, כי מר סויד פגש בנתבע לפני מספר שנים, ואכן הנתבע הציג בפניו תסריט שהוא כתב , בו ישנו עניין של זיוף חותמת . מר סויד אמר לו כי הוא שיחק בסרט שיש בו רעיון דומה של זיוף חותמת. העד לא זכר לומר אם בסרט שבו הוא שיחק ישנו זיוף חותמת ע"י ב תו של המוכ'תר. הוא גם לא זכר לומר מתי נפגש עם הנתבע ומה הציע לו. אם הציע לו תפקיד בסרט או רק קרא לו את התפקיד. העד גם לא זכר אם התסריט שהוצג בפניו בבית המשפט מתוך ת/3, הוא אותו תסריט שהנתבע קרא בפניו. מה שהוא כן זכר בוודאות מוחלטת הוא שהיה רעיון של זיוף חותמת בתסריט של הנתבע ובסרט שבו שיחק, אך לא זכר לומר אם זה היה העיקר בסרט או שהיו בו דברים אחרים. העד ידע לומר כי, הדמות המרכזית בסרט היא אידיוט הכפר ששמו מברוק. הסרט מספר את סיפורו של הכפר בשנות השישים. הוא אישר כי אכן בסרט יש דמויות של מורה, נפח, מסגר, מוכ'תר, מושל צבאי ואנשים אחרים, אך אישר כי ראה את הסרט לפני למעלה מ- 10 שנים ומאז לא ראה אותו.

כל מה שידע העד לומר שהוא זוכר מהתסריט של הנתבע, זה היה הקטע של הזיוף .

מוצגים:

לכתב התביעה צורף העתק הראיון בשפה הערבית ונכתב כי החלקים הרלוונטיים מודגשים. בעמוד השביעי של הנספח (נספח א' לכתב התביעה) מודגשות 14.5 שורות. לכתבי ההגנה לא צורף כל מסמך.
עפ"י החלטתי מיום 4.3.08 ובהמשך להחלטות מיום 17.6.08 ו- 22.12.08, היה צורך לתרגם את כל הכתבה. התובע תרגם חלק קטן בלבד מהכתבה והגיש אותו לבית המשפט. עפ"י התרגום, הדברים המיוחסים לתובע כלשון הרע, נאמרו לאחר שהמראיינת גב' פאטמה בטחיש שואלת את הנתבע: " מספרים עליך שאתה מתעד את הפולקלור (המורשת) והסיפורים עממיים, כיצד החלה התעניינותך בנושא?". בתשובה לשאלה זו סיפר הנתבע כי זה החל במקרה, כאשר למד במכללת תל-חי, הוטלה עליו משימה לביים סרט ב-5 דקות. לקח על עצמו לכתוב את התסריט ולצורך כך ראיין מבוגרים בכפרו-ראמה. אחד המבוגרים היה מר אבו אדיב נאסר, שהוא אשר סיפר לו את סיפור "הפרארי" שהיה סיפור אמיתי שארע בראמה. הוא כתב את התסריט על סמך הסיפור, אך הסרט לא צולם והסיפור נגנב ומי שגנב אותו הוא עלי נאסר בסרט "שביל החלב", אותו ביקש לצלם את הסרט וביקש ממנהל החוג לקולנוע במכללה להסתייע בעלי נאסר כעוזר במאי ולכן העביר לידיו את התסריט.

לאחר מכן שאלה אותו הגב' בטחיש: "אני מבינה שהיית קורבן לגניבות ספרותיות ", ואז סיפר הנתבע סיפור אחר על משהו שקרה בירושלים. כאמור לעיל, לא תורגמה כל הכתבה, למרות החלטות בית המשפט.

לתצהיר עדות ראשית של התובע (ת/1) צורפו צילומי תעודות על פרסים שונים אותם קיבל התובע, בין השאר גם בגין הסרט " שביל החלב", הכתבה בערבית והקטע המתורגם. בנוסף צורף מכתבו של עו"ד נאסר אל הנתבעים בדרישה לפרסום הכחשה והתנצלות. לתצהיר עדות ראשית של הנתבע (נ/1) צורפו מסמכים כדלקמן:

א. נספח א' - אישור לימודים משנת 1993 של מרכז תקשורת תל-חי, המאשר כי הנתבע למד מקצועות שונים הקשורים לקולנוע וביניהן תסריטאות ובימוי.
ב. נספח ב' - מסמך בערבית, עפ"י התצהיר , הוא עותק התסריט "פרארי".
ג. נספח ג' - גם הוא עותק התסריט "פרארי".
ד. נספח ד' - עותק התסריט "אל חאתם".

עפ"י ההסבר, נספח ב' הוא תסריט שהיה אמור להיות עבור סרט מלא באורך של 40 דקות ונס פחים ג' ו- ד' הם תסריטים שפוצלו מתוך תסריט ב'.

ה. נספחים ה1 ו- ה2 - המלצות הכתובות בערבית.
ו. נספח ו' - תעודה של עמותה בשם "פרארי", עפ"י התצהיר עמותה זו נוסדה על מנת לגייס כספים להפקת הסרט.
ז. נספח ז' - בקשת מימון.
ח. נספח ח' - פנייה למר ירון לונדון העיתונאי מאת גאיה ויצחק שגיא בבקשה לסייע לנתבע להפיק את הסרט.
ט. נספח ט' - עותק תשובת "טלעד", אשר לא קיבלה את הבקשה.

גם הנתבע לא חשב כי מן הראוי שיתרגם את התסריטים שהגיש לעברית ורק מאוחר יותר הוגש תרגום של התסריט הנקרא "פרארי" ולא הוגש תרגום של התסריט הנקרא "אל חאתם" (נספח ד').

לבית המשפט הוגש ספר בערבית ת/3 שבו מפורסמים סיפורים ותסריטים של הנתבע, אותו נתן לתובע. כך אושר גם ע"י התובע. וכן הוגשה חוברת העיתון בו פורסמה הכתבה-ת/4. יש לציין כי תמונתו של הנתבע, בנוסף לכתבה, מפורסמת בשער החוברת.

עפ"י דרישת בית המשפט נמסר עותק הסרט "שביל החלב", ובו תרגום לאנגלית.

במהלך הדיון הוצג ע"י התובע מכתב של בא כוחו, ת/2, הזמנה לעורך הדין של הנתבע לעיין בתסריט הסרט. ההזמנה היא מ- 14.12.08. קדמה לכך פנייה של ב"כ הנתבע מ- 6.5.08 אל ב"כ התובע לאפשר לו עיון במסמכים ובכלל זה בתסריט המקורי, בכל הגרסאות המתוקנות וכן להעביר פרטים מסוימים מכתב גילוי המסמכים של התובע. לא הובהר בבית המשפט, מדוע בסופו של דבר לא התאפשר ה עיון בתסריט של הסרט "שביל החלב", ומדוע נטען בלהט כי התובע מנע מב"כ הנתבע לעיין בתסריטים של הסרט "שביל החלב", כאשר ברי כי אין זה נכון.

סיכומי התובע:

התובע חזר על האמור בכתב התביעה, וטען כי משאישר הנתבע את דבריו בראיון, הרי היה אחראי לפרסום לשון הרע, כמשמעותו בחוק בסעיף 1 לחוק, ומשפורסם הדבר בעיתון, הרי עפ"י סעיף 23 לחוק, ברור כי הוכחה העוולה של פרסום לשון הרע ויסוד הפרסום הדרוש עפ"י החוק, התקיים. אין צורך להרבות מילים על כך כי האשמת אדם בגניבה, מהווה לשון הרע. התובע טוען בנוסף כי הנתבע התכוון לפגוע בו עם הפרסום.

התובע טען, כי לא עומדת לנתבע הגנת סעיף 14 לחוק, שהיא הגנת אמת בפרסום. נטל ההוכחה לטענה זו היא על הנתבע, הן על-פי החוק והן על-פי הפסיקה הענפה אליה מפנה ב"כ המלומד של התובע.

לטענת התובע, הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו. לא ברמת ההוכחה המוגברת הנדרשת במקרה זה של האשמה בעבירה פלילית, ואף לא ברמת ההוכחה של מאזן ההסתברות.

הוכח לבית המשפט, כי אין דמיון בין התסריט "המשתמט" של הנתבע לבין הסרט "שביל החלב" אותו הפיק התובע. הסרט "שביל החלב" הוא סרט עלילתי ארוך – 108 ד קות, כאשר הדמות העיקרית בו היא אדיוט הכפר ששמו מברוק ו דרכו מתוארים חיי היום יום בכפר בתקופת הממשל הצבאי בשנות השישים.

את התסריט לסרט הזה כתב התובע ביחד עם שותפו הפלסטיני, כפי שהעיד, כאשר מקור ההשראה שלו הוא מחזה הנקרא "האדיוט" אותו כתב בשנות השמונים, ומקור השראה אחר היה חייו שלו בתקופת הממשל הצבאי, כשהיה עדיין ילד קטן.

לדעת ב"כ התובע גם הנתבע עצמו אישר כי סרטו של התובע מתאר את חיי הכפר באותה תקופה, והיה זה כפר טיפוסי עם הרכב רגיל של דמויות באותה תקופה ולא כפי שטען הנתבע לגבי סרטו שלו, שהמסר בו היה קרוב לבבות בין העמים.

הנתבע עצמו אישר בסופו של דבר, כי "החותמת" בסרטו משמשת כקירוב בין העמים. בסרטו של התובע , אין היא משרתת רעיון זה , כלל ועיקר והיא שולית לחלוטין בסיפור, כאשר הדמות המרכזית סביבה ודרכה מתוארים חיי הכפר היא "מברוק" האדיוט.

יתר על כן, הנתבע טען כי מה שנגנב ממנו זה סיפור "המשתמט". הסיפור הזה, כפי שמופיע ב- ת/4, שהוא לקט תסריטים של הנתבע, שונה לחלוטין.

טענתו של הנתבע כי התסריט שהכין חולק לשני תסריטים, אותם נתן לתובע, האחד "המשתמט" והשני "החותם", וגם סיפור "החותם" נגנב ע"י התובע, איננה יכולה להתקבל, שכן עיון בסיפור "החותם", מדבר על סיפור אחר לחלוטין ואין כל קשר בינו לבין הסיפור על חיי הכפר. שם מדובר על חיילים של הצבא העותומני, אשר נקברים בעודם בחיים עפ"י הוראות מפקדיהם ו חייל אחד מצליח לברוח ובדרך מקבל אישור מזויף. תשובותיו של הנתבע, אשר עומת עם התוכן של סיפור "החותם", היו מתפתלות, מגוחכות וברור שאין ממש בטענה זו. אם היתה גרסה נוספת של התסריט, פרט למה שפורסם ב- ת/4, היא לא הובאה בפני בית המשפט.
ב"כ התובע טען כי גם אם קיימת סצנה אחת בסרט של התובע, בה דובר על שימוש בחותמת של המוכ'תר ע"י בתו, לצורך זיוף חתימת אישורי העבודה בזמן הממשל הצבאי בגליל, אין בה לא זהות ולא חפיפה עם התסריט של הנתבע, ובוודאי שאין מדובר בגניבה ספ רותית. סצנה של שימוש במסמך מזויף, איננה ייחודית, ולא הומצאה ע"י הנתבע.

הנתבע לא טרח להגיש חוות דעת מומחה בתחום הקולנוע, וגם בכך יש להביא למסקנה כי הוא לא הצליח להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו.

יסוד שני לתחולת ההגנה של "אמת דיברתי" הוא "עניין ציבורי " בפרסום. זהו תנאי מצטבר והכרחי. הנתבע לא העלה כל טענה בעניין זה ולא נתן כל נימוק מדוע היה לדעתו עניין לציבור בפרסום הפוגע.

משלא נטען ולא הוכח, הרי טענת "אמת דיברתי", קורסת.

עדות עד ההגנה, מר סוויד, הופרכה רובה ככולה בחקירה נגדית, כאשר מרבית תשובותיו היו: "אני לא זוכר".
התברר כי התצהיר שנתן העד סוויד היה מגמתי. תשובותיו בחקירה נגדית היו מתחמקות ותשובתו האחרונה לשאלת בית המשפט מראות על זיכרון סלקטיבי ועל כך כי אין ליתן אמון בעדות זו. במיוחד שהוא הודה כי הוא זוכר אך את רעיון זיוף היתרי המעבר ותו לא.

עדותו של הנתבע אף היא איננה ראויה לאמון. משראה הנתבע כי אין קשר בין הסיפור "המשתמט" לבין "שביל החלב", ניסה לטעון כי יש לראות בתסריט השני בלקט-"החותם" כחלק מהתסריט. אין לקבל את טענת הנתבע כי הביא את שני התסריטים לתובע, כי הוא העיד שביקש מהתובע לסייע לו לביים את הסרט הנוגע לתסריט "המשתמט" בלבד. אין קשר סיפורי או אחר בין "המשתמט" לבין "החותם". שילוב שני הסיפורים ביחד הוא מאולץ ונעשה אך לצורכי המשפט.

יתרה מכך גם לדברי הנתבע, הרי מדובר בסיפורים אמיתיים ששמע עליהם מזקני הכפר והטענה כי הוא נאלץ לפצל את הסיפורים, מופרכת.

ב"כ התובע טען, כי הנתבע, גם לטענתו, יצר את התסריטים על סמך סיפורים שהוא שמע ואף הקליט אותם והסריטם בווידאו, דהיינו אין מדובר בסיפורים פרי מחשבותיו ואין לו כל זכות ברת הגנה, ממילא איש לא גנב את יצירתו.

נקודה נוספת בה התגלה חוסר אמינותו של הנתבע היא, טענתו כי התובע התחמק מלהזמינו לראות את הסרט, רק במאמצים הצליח לגלות שישנה הצגה נוספת, אותה ראה, כך על פי התצהיר. ואילו בחקירה הנגדית אישר, כי הוא ביחד עם סמיר אל-קאסם הוזמנו להצגת הבכורה.

ב"כ התובע סבור כי , הנתבע גמר בדעתו עוד מזמן לפגוע בתובע ובשמו הטוב, כפי שהוא עצמו העיד "הזהיר" את התובע ואמר כי אם יום אחד יהיה לו ראיון בעיתון, הוא יגיד את "האמת", דהיינו, כי התובע גנב ממנו את התסריט.
יתרה מכך, כאשר קוראים את הכתבה, עולה כי התקיפה של הנתבע את התובע היתה בהקשר אחר, כאשר המראיינת אמרה לו כי מתארים אותו כמי שמתאר את הפולקלור והנתבע במקום להשיב עניינית, פתח במסע השמצה כנגד התובע. מכאן בר ור, שהנתבע ביקש לפגוע בתובע ואין כל מקום לטענה של תום לב.

לעניין הפיצוי, עפ"י החוק ניתן לפצות באופן סטטוטורי עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק ובמקום שמוכחת כוונה לפגוע עד 100,000 ₪. הנתבע לא הביע חרטה על הפרסום, חזר שוב ושוב על אמירותיו הפוגעניות. התעקש לנהל את התיק, תוך כדי מסע השמצות. טענותיו התפשטו בקרב אנשי המקצוע, עפ"י דברי הנתבע עצמו ויש על כן לפצות את התובע בסכום של 130,000 ₪, המורכב מ- 100,000 ₪ עפ"י החוק ו- 30,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני-עוגמת הנפש שנגרמה לתובע.

סיכומי הנתבע:

אין מחלוקת לגבי העובדות כי אכן בתאריך 24.8.07, פורסם ראיון עם הנתבע בעיתון "תרפזיון", במהלכו התייחס הנתבע לסרט "שביל החלב" וטען שהרעיון בסרט נגנב מתסריט שהוא כתב אותו, בשם "פרארי".

אין גם מחלוקת כי התובע הפיק את הסרט "שביל החלב" וגם כתב את התסריט שלו וזאת בין השנים 1994-1998.

טענה ראשונה בפי הנתבע, כי אין כל לשון הרע. יש להתייחס למילים שנאמרו בתוך קבוצת הייחוס, דהיינו, סופרים, אנשי קולנוע ואנשי רוח וברור כי כאשר המילים "גנב רעיון" או גנב ספר או תסריט, כמו כאן, אין משמעותם כמילה גניבה המופיעה בחוק העונשין. בתחום התרבות וספרות המשמעות המיוחסת למילה גניבה היא אימוץ או העתקה או עשיית יצירה דומה ליצירה קיימת. הסופר הסביר כך יבין את משמעות המילה "גנב" המופיעה בראיון ולא שום משמעות אחרת. מדובר בוויכוח אמיתי, לגיטימי, בנושא ביקורת ספרותית ואין פה שום קשר לאישיות של התובע.

ב"כ הנתבע מצביע על דוגמאות מתחומים אחרים, כמו מתחום הספורט כאשר אומרים "גנבו לנו נקודות", או באירועים כמו חתונה שאומרים ש"הכלה גנבה את ההצגה", לא יעלה על הדעת שבגין אמירות כאלו, תוגשנה תביעות עפ"י חוק לשון איסור הרע. אפילו התובע בעצמו דיבר בלשון עמומה, כאשר אמר כי בני שיחו שאלו אותו פשר הפרסום, אך הוא לא טרח להביא כעד, ולו אדם אחד מבני שיחו, והכוונה היא כמובן לאנשי רוח, אנשים שמקצועם קולנוע וכיוצב', שיעידו כי אכן הבינו את משמעות הדברים עבירה פלילית ולא כ"גניבה ספרותית" לכל דבר ועניין.
ב"כ התובע מפנה לע"א 466/83, שאהה נ' דרדיאן, פד"י לט(4)734, הדן בשאלת קיום לשון הרע ביחס לקבוצה אליה משתייכים הצדדים.

יתר על כן, התובע נמנע מלמלא את החלטות בית המשפט ולא דאג לתרגום הכתבה בשלמותה וכך מ נע מבית המשפט את האפשרות לבדוק את ההקשרים בהם נאמרו המילים ולהגיע למסקנה כי מדובר בשיח ספרותי, ביקורת על הספרות והתרבות, ותו לא.

נושא אחר אליו התייחס ב"כ הנתבע, הוא חופש הביטוי, והיותו של התובע דמות ציבורית. הפסיקה קבעה כבר כי כאשר נמצאים על קו המאזניים חופש הביטוי והיותו של האדם איש ציבור או דמות ציבורית, הרי יש לתת משמעות אחרת לביטויים המופנים כלפי איש הציבור ולדמות ציבורית צריך להיות סף סיבולת גבוה יותר ביחס לביטויים וביקורת, הנחשבים בעיניהם כמעליבים.
ב"כ הנתבע הפנה לפסיקה ענפה המתייחסת לאיש הציבור או דמות ציבורית וחופש הביטוי, ברע"א 10520/03, בין גביר נ' דנקנר, נפסק כי חופש הביטוי עומד לכל אדם במדינה דמוקרטית ומאפשר לו להביע את התרעומת בליבו, גם אם היא מנוסחת בלשון צורמת ומקוממת.
דבריו של הנתבע היו ביקורת לגיטימית על כך שהתובע השתמש בסיפור שהנתבע נתן לו, אודות חותמת מזויפת וזיוף היתרים. ביקורת זו, חוסה תחת כנפיה של הזכות לחופש הביטוי.

ב"כ הנתבע רואה את הסכסוך בין התובע לנתבע כתחרות על הבכורה של רעיון זיוף החותמת וזיוף ההיתרים. זו תחרות ספרותית, תרבותית, שמי שיכריע בה אמור להיות מבקרי הספרות והקולנוע ולא בית המשפט.

לעניין זה מדגיש ב"כ הנתבע, התובע לא הגיש כל חוות דעת מומחה בתחום הקולנוע והתסריטאות, ולא בכדי. ברור לו כי אילו היה מביא מומחה שכזה, היה המומחה מעיד על הדמיון בין שתי היצירות ועל כך כי הרעיון של שימוש בחותמת לצורך זיוף היתרים, נלקח ע"י התובע מהתסריט של הנתבע.

טענה אחרת העומדת לדעתו של ב"כ הנתבע להגנתו, היא הטענה "אמת דיברתי". התובע נמנע מלהציג לבית המשפט את התסריטים שהוא הכין, לדבריו, לצורך הפקת וביום הסרט וזאת למרות דרישות שהובאו אליו, הן לפני שמיעת הראיות והן במהלך שמיעת הראיות עצמן ולמרות ש בית המשפט אפשר לתובע לעשות כן במהלך החקירה הנגדית. התובע הוא זה שלא אפשר את ההשוואה. יש לקבל את עדותו של הנתבע, שלא נסתרה, כי הוא זה שמסר לתובע את כל שלושת הנוסחים לתסריט שהוא הכין, תסריט באורך 45 דקות, אשר פוצל לשני חלקים.

ב"כ הנתבע טוען כי למרות שהנטל להוכיח "אמת דיברתי" מוטל על כתבי הנתבע, הרי בכך שהתובע מנע את הצגת התסריט בפני בית המשפט, הוא גרם נזק ראייתי ובכך העביר את הנטל אל כתפיו. התובע הוא הגורם היחיד המחזיק בכל החומר הרלוונטי לתיק. התסריטים שהוא כתב, התסריטים שהנתבע כתב והוא זה שהיה צריך להציגם בפני בית המשפט ולהוכיח שאין דמיון בין שניהם, במיוחד שלאורך כל התביעה, הוא טוען ואומר שהשוואה פשוטה תגלה שאין כל זהות וכל דמיון בין "פרארי" לבין "שביל החלב".

עם זאת, הנתבע מצביע, מבלי שיתפרש כי הסכים להעברת הנטל, על קווי הדמיון בין התסריטים של הנתבע לסרט של התובע. בשניהם קיימות דמויות מפתח: מוכ'תר, קצין, מורה בית ספר ונפח. שניהם מתארים חיים בצל שלטון צבאי המחייב היתרי מעבר. שניהם עוסקים בחותמת מזויפת של השלטון הצבאי, אשר משמשת לזיוף היתרים. התובע לא ידע להסביר מאיפה שאב את רעיון זיוף החותמת ושימוש בה לזיוף היתרים, אלא טען שאותן דמויות הן חלק מהנוף הרגיל של כל כפר ערבי בזמן שלטון צבאי וקיימת סבירות שהן תופענה בסיפורים שונים.

הנתבע מסר את התסריטים בשנת 1991 והתובע סיים את כתיבת התסריט לסרט בשנת 1994, לכן ברור כי בהעדר מקור השראה אחר, התסריטים של הנתבע היו מקור ההשראה לתסריט שהכין התובע.

עניין זה מתחזק ע"י עדותו של מר סוויד, אשר מטבע הדברים, זכר את הרעיון המרכזי שבסרט והוא עניין החותמת, זיופה וזיוף ההיתרים, וכל שאר טענות התובע כלפי עדותו, הן אבסורדיות. ברור שאין לדרוש מהעד שיזכור פרטי פרטים לאחר פרק זמן של עשור.

קו דמיון נוסף, הוא המוטיב בתסריטי הנתבע של קרוב לבבות בין עדתי ויחסי גומלין בין יהודי לערבי. בעיני העד סוויד, גילה לראשונה כי התובע הכניס מוטיב זה לספרו כאשר יצר דמות נוצרית החיה בכפר מוסלמי. כפרים מעורבים מעולם לא היו הרוב במדינת ישראל, לא בזמן השלטון הצבאי ואף לא כעת וברור שהתובע אימץ מוטיב נוסף ועיקרי, עליו נבנו תסריטי הנתבע.

העניין הציבורי הוא ברור על פניו, שכן מדובר בסרט שפורסם ברבים וכן התובע בעצמו מודה שהוא דמות ציבורית. אי לכך הנתבע הוכיח את טענתו "אמת דיברתי".

טענת הגנה נוספת היא טענת תום הלב. דהיינו, הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע.

הסרט "שביל החלב" מפורסם ברבים וסיפוריו של הנתבע הכלולים ב-ת/3 מפורסמים אף הם, ומכיוון שהחוברת פורסמה אחרי הקרנת הסרט, נוצר הרושם כי התובע הוא שהגה את הרעיון לראשונה והנתבע הוא שאימץ אותו בשעה שהאמת היא היפוך הדברים. הנתבע מעיד, כי בקרב אנשי מקצוע מתקיים וויכוח למי הבכורה , ולכן הוא נאלץ שוב ושוב לספר על הנסיבות ועל יחסיו עם התובע וכך עשה גם הפעם. הנתבע נשאל בידי המראיינת ואלמלא היה עונה כפי שענה, הקורא אכן היה מסיק את המסקנה המוטעית שהנתבע הוא שאימץ את רעיון החותמת והזיוף מהתובע.
(יש להעיר כבר עכשיו כי טענה זו תמוהה שכן הספר ניתן לכאורה לתובע לפני הפקת הסרט!)
יש לדחות את הטענה, כביכול הנתבע אמר את הדברים למראיינת ללא קשר לשאלות שלה, כאשר ברור מהתרגום שצורף ע"י התובע עצמו, שהשאלה היתה: "אני מבינה שהיית קורבן לגניבה ספרותית", אמנם השאלה מופיעה אחרי התשובה, אך מדובר בענייני דפוס , אשר בשיקול דעת עורכי העיתון.

הנתבע הגן על עניין אישי כשר שלו, השיב דברי אמת והוא פטור מכל סנקציה הכלולה בחוק איסור לשון הרע ויש לדחות את התביעה.

ב"כ הנתבע מזכיר כי התביעה הוגשה מלכתחילה נגד נתבעים 2-4, שהם הדמות הדומי ננטית מאחורי הפרסום, הם היוזמים, הם השואלים, העורכים, בעלי שיקול הדעת הבלעדי מה לפרסם, איך ומתי והתובע כבר קיבל את הפיצוי לו הוא טוען. פיצוי בין עוגמת הנפש, שזה הנזק היחיד שהוא טוען כי נגרם לו – נזק נפשי. מכיוון שהתובע ייחס את אותה עוולה ואותו נזק, הרי שהפיצוי שקיבל בהסכם הפשרה בינו לבין הנתבעים 2-4, הוא הפיצוי שמגיע לו, אם בכלל, מנתבע מספר 1 ואין לזכותו בכפל פיצוי. ב"כ הנתבע מפנה את בית המשפט לסעיף 55(ג) לחוק החוזים, (חלק כללי) תשל"ג-1973, ולספרם של פרידמן וכהן, "ריבוי חייבים" בעמוד 283. משהפטיר התובע את נתבעים 2-4, הופטר גם הנתבע מספר 1.

נושא אחר בו דן ב"כ הנתבע הוא עניין הנזק. התובע טען אך ורק על נזק נפשי. הוא נמנע מלהציג את שומות המס למרות שהתבקש ע"י הנתבע ואף ניתנה על כך החלטת בית המשפט. התובע טען כי עניין הכתבה גרם לו לעיכוב בכתיבה אך עפ"י גרסתו שלו, הוא כותב בקצב של אחד ל- 10 שנים ולכן אין ממש בטענה כי הראיון גרם לו לאיחור בקצב הכתיבה.

דיון:

התובע והנתבע הם אנשים העוסקים באמנות הקולנוע והתאטרון . הנתבע העיד על עצמו כי הוא גם עוסק בספרות, דהיינו, כתיבת סיפורי ילדים.

המחלוקת בין הצדדים היא חלק מראיון אותו העניק הנתבע לגב' פאטמה בטחיש (נתבעת מספר 4), מעיתון "טרפזיון", מגזין היוצא בשפה הערבית ועניינו עפ"י דברי הצדדים עוסק בתרבות, ספרות ובידור.
במסגרת ראיון זה, סיפר הנתבע על תסריט שכתב בזמנו, בעקבות סיפור אמיתי, כפי שסופר לו סיפור "המשתמט" ע"י מי מזקני כפרו ראמה, והסיפור נגנב ע"י התובע בסרט "שביל החלב".
לא למותר להעיר כי במסגרת הכתבה לא נזכר שם התסריט – החותמת.

התובע טען כי משפט זה מהווה לשון הרע, כמשמעותו בחוק, ועל כן מגיעים לו פיצויים אף ללא הוכחת נזק.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הדברים נאמרו ופורסמו בעיתון, כפי שנטען ע"י התובע.
התובע טען כי הדברים הללו מהווים לשון הרע, שכן נועדו להשפיל את התובע ולעשותו למטרה לבוז וללעג, ולפגוע במקצו עו ופרנסתו ואין בהם שמץ של אמת. כן אין כל דמיון בין הסיפור של הנתבע לבין הסרט ואילו הנתבע טוען, כי הדברים הם נכונים ועומדות לו ההגנות הקבועות בחוק, דהיינו ההגנות: "אמת דיברתי", "תום הלב" והגנה על "אינטרס אישי וכשר".

הערות כלליות

יש לציין, כי שני הצדדים הכבידו על ניהול התיק. הכבדה ראשונה היתה בכך שהתובע לא מילא אחר החלטות בית המשפט ולא דאג לתרגום כל הכתבה. יש בכך משום להקשות, שכן עפ"י הפסיקה, כאשר בוחנים ביטוי מסוים המהווה לשון הרע, יש לבחון את הפרסום בכללותו, יש ליתן את הדעת על הקטעים האחרים, כדי שהתמונה תהיה שלמה. יש להביא בחשבון את מקום הפרסום ואת אופן הפרסום בכתבה עצמה (ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ. ידיעות אחרונות ואח', פד"י ס(4), עמוד 13 מיום 28.12.05, בעמוד 22).

הכבדה נוספת היתה באי הגשת התסריט וגרסאותיו השונות של הסרט "שביל החלב".
אף הנתבע הכביד כאשר לא טרח לתרגם את כל הנספחים לתצהירו או את אותו חלק שהוא מכנה "הסיפור בעניין החותמת". לא למותר לציין, כי הטענה שמלכתחילה מדובר היה בסיפור ארוך, ואחר כך פוצל לשנ יים לא הועלתה בכתב התביעה.

עוד הכבידו הצדדים בניהול התיק כאשר התובע התמהמה ארוכות בהגשת התצהיר , ולא הביא מטעמו כל עד נוסף לחזק את טענותיו לעניין הפגיעה , ולעניין הכחשת טענות התובע.

הנתבע אף הוא, למעט העד פ יראס סוויד, לא הזמין לעדות איש.

לאור הטענה כי מזה שנים ניטש ויכוח בחוגיהם המקצועיים של התובע והנ תבע למי זכות ראשונים על רעיון החותמת וזיוף היתרים אשר מקורם בשלטון, בין אם העותמני בין הממשל הצבאי הישראלי, היה צפוי כי לפחות עד או שניים מהחוג אליהם משתייכים הצדדים יבוא להעיד. ניתן היה לצפות כי לפחות העד סמיח אבו קאסם אשר בפניו , מיד לאחר הצפיה בסרט , שטח הנתבע את טענותיו יבוא להעיד.

ניתן לצפות במידה רבה של סבירות, כי יעיד מומחה לקולנוע או לתסריטאות, בין מטעם התובע בין מטעם הנתבע. נטל ההוכחה כאן, היה ויקבע כי הפ רסום עצמו ותכנו מהווים לשון הרע , על הנתבע הטוען לטענות הגנה שהעיקרית בהן היא אמת דברתי.
לצורך ניתוח ספרותי וקולנועי ועל מנת להוכיח אימוץ רעיונות או העתקת סצנות, אם היו כאלו , היה לכאורה, צורך במומחה. בהעדרו , בית המשפט הקורא והצופה הסביר הוא שישפיע.
בנוסף, איש לא מנע מהנתבע להזמין לעדות את עורכת הריאיון או עורך הכתבה. הטענה כי הנתבע אמר את הדברים המיוחסים לו היות ונשאל על גניבות ספרתיות לכאורה אינה נכונה. על פי התרגום אכן הדברים נאמרו בתשובה לשאלה לעניין הפולקלור במגזר הערבי. אי אפשר לקבל את טענת ב"כ הנתבע כי זה שיקול העורך היכן להדפיס כל תשובה. זו טענה מאולצת , ואילו הייתה נכונה מה קל להוכיחה באמצעות עורך הכתבה או עורך העיתון או המראיינת עצמה? ?
כאמור הנתבע לא ביקש להעיד איש מאנשי העיתון.

אין לשופט אלא מה שבעלי הדין בחרו להניח לפניו. בתיק זה כאמור למרות שניתן היה, בעלי הדין בחרו למעט בהגשת חומר ראיות.

משנאמרו דברים אילו יש לבחון את השלכותיהם על התביעה.

בתביעה כגון זו יש לבדוק את הטענה ל"פגיעה בשם הטוב" במהלך 4 שלבים:
(ע.א 89/04 דר אלי נודלמן נ. נתן שרנסקי מיום 4.8.08 פיסקה 17, וכן ת.א. 81/98 דרור חוטר ישי נ. מרדכי גילת מפי כב' סגן הנשיא השופטת דר ד. פלפל מיום 27.8.06 והפסיקה שם):

  1. פירוש אובייקטיבי על ידי האדם הסביר כאשר היסודות לפירוש הם המובן הפשוט של הדברים, הנאמר בין השורות והמכלול המתקבל. האדם הסביר הוא בית המשפט היושב בדין. (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פד"י מג (2) 333 ).
  2. האם משמעות הדברים מהווה לשון הרע כמשמעותו בסעיף 1 לחוק, האם דרך אמירתם מהווה פרסום על פי החוק, והאם יש בפרסום משום להשפיל לבזות או לפגוע במשרה.
  3. האם עומדת למפרסם אחת מההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק, כאן יש לקבוע האם הביטוי הוא עובדה או דעה - מתיחת ביקורת. לאבחנה זו יש חשיבות כאשר שמים על כפות המאזניים את חופש הביטוי - זכות חוקתית, והפגיעה בשם הטוב אשר שמירה עליה אף היא זכות חשובה מעין כמוה. כן יש חשיבות בעניין זה למעמדו של הנפגע אם הוא איש ציבור או דמות ציבורית אשר אליה היחס בפסיקה שונה.
  4. השלב האחרון הוא בדיקת הסעדים ובכלל זה פיצוי לנפגע.

המלים הפוגעות בעייננו הן: "..והסיפור נגנב ומי שגנב אותו הוא עלי נסאר בסרט שביל החלב...".

לא יכול להיות ספק כי תיאור אדם כגנב הוא ביטוי ששיש בו משום תיאור שלילי של אדם ויש בבטוי זה כשלעצמו משום להשפיל אדם או לבזותו.

גניבה על פי הגדרתה בחוק העונשין:
383 .(א) אדם גונב דבר אם הוא –
(1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע;
(2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר.
[א/268]
[א/268]
(3) דבר בעל ערך תרבותי, מדעי, היסטורי, דתי או אומנותי.

גניבה על פי מילון אבן שושן:
"1. לקיחת חפצי אחרים בסתר.
2. דבר שנגנב.
לאחר מכן יש ערכים כגון: "גניבת דעה" – אונאה, רמאות ע"י העלמה, המעדת פנים וכדו'.
"גניבת לב" – גנבת דעה, אונאה.
"גניבה ספרותית" – העתקת דברים שנתחברו בידי אחרים, ופרסומם בשם עצמו (בשם האדם הגונב) ".

יש להעיר כי לא הייתה מחלוקת על התרגומים אשר הוגשו, אך למען הסר ספק הוזמנו תרגומים על ידי בית המשפט.
צפיתי בסרט בתרגומו לאנגלית פעמיים, וקראתי את התרגום של חלק הכתבה לגביו נטען לשון הרע. לאחר קבלת התרגומים קראתי גם את התרגום לסיפור "החותם" או "החותמת" ו"המשתמט", כפי שפורסמו בחוברת זו – ת/3.

הצדדים אינם חלוקים על כך כי בתסריט ובסרט קיימות דמויות דומות כמו המוכתר, קצין צבאי, מורה , נפח . אין גם מחלוקת כי קיים מוטיב של שימוש בחותמת וזיוף התרים.

תוכן התסריט ששמו "פרארי" ביטוי אשר תאר בזמנו , על פי דברי הנתבע, עריקים מן הצבא העותומני הוא כדלקמן:
קצין עותומני מתעמר קשות באשה אשר כנראה בעלה ערק מן הצבא או ברח על מנת שלא יגייסו אותו. הקצין מלקה את האישה בניסיון להוציא ממנה את מקום מחבואו של בעלה. הסצנה מתרחשת בחצר ביתו של המוכתר אשר גם מנסה לדבר על לבו של הקצין שירחם על האישה ההרה הנאלצת לעמוד על רגל אחת ואבן על ראשה , אך גם מנסה להניע את האישה למכור אדמה על מנת לשלם כופר לקצין תמורת שחרור בעלה.- סצנות 2 4 6 .

בין סצנה 2 לסצנה 3 ישנו ראש פרק חדר עבודתו של יצחק , אך אין הסבר מיהו יצחק ומה שמתואר אחר כך הוא מקום עבודה של הנפח- אברהים. גם סצנה 5 המתארת את עבודתו של הנפח כתובה תחת הכותרת חדר עבודתו של יצחק.
סצנה מס' 7 חוזרת לחדר עבודתו של יצחק :
"רואים יד מחזיקה בבקבוק דיו קטן... שפך ממנו על חתיכת צמר גפן שבתוך קופסת מתכת ... לוחץ על החותמת לתוך הקופסא, מרים את החותמת ומביט אליו. מביט אל אבראהים ומחתים נייר לבן שהיה על השולחן, מזיז את ידו וקוראים את השם (חסן מוסטפא בק)קצין גיוס...אבראהים לוקח את הנייר מעל השולחן, מביט אליו ופניו מביעות שמחה, מביט אל יצחק ברצון ומוציא מכיסו מצית ומדליק את הנייר כאשר רואים את השם בוער".
מיהו יצחק??מן התסריט תפקידו לא ברור וכך גם משמעות החותמת על הנייר אשר אבראהים מציתו ומדוע הוא שבע רצון מכך שה שם "חסן מוסטפא בק" בוער??
סצנות מס' 8 ו 9 עוסקות בשבוי המובל על ידי חייל רואה את האשה, מבין את המעמד ומתחזה לבעלה על מנת שהקצין יחשוב כי נתפס ובעלה עדיין יצליח להשאר חופשי. דברים אילו נאמרים גם למוכתר : " תשתוק ( למוכתאר-ח.ל.ה.) אני במקום בעלה, יהיה לך חשבון קשה עם אבראהים".

התמונה האחרונה על פי התסריט הקצין מלקה את השבוי המתחזה.

הסרט" שביל החלב" – שמו של הסרט הוא על סמך האמונה של חלק מאנשי הכפר כי שביל החלב משפיע על חייהם וגורלם לטוב ולרע. הגיבורים הראשיים בסרט להבנתי הם מברוק, שוטה הכפר מחמוד – הנפח והמוכתאר. ישנם גיבורי משנה אשר תפקידם בעלילה חשוב והם המורה אחמד, הנעצר על לא עוול בכפו , בחשד כי הוא אחראי לזיוף ה יתר עבודה, באחת הסצינות נראית קסת דיו נשפכת על נייר בחדר העבודה. בניו של המוכתר , הקצין הישראלי, והנשים, ג'מילה וסוואעד. תפקיד מיוחד לבת המוכתר אשר כפי שהתברר אחראית לז יוף ההיתרים ל לא ידיעת אביה המוכתר .
הסרט מתחיל ומסתיים בסצנות מחייו של מברוק "שוטה הכפר", אשר התייתם כנראה מכל בני משפחתו באירועים אלימים בהיותו ילד, חי בכפר ומאוהב בג'מילה.
לצדו של מברוק עומד הנפח מחמוד הדואג לו כאח, מחמוד העומד להינשא לסוואעד בה גם חושק בנו הפוחז והלל של המוכ'תר- מוחמד. הסכסוך על ליבה של סוואעד, מביא לפרץ אלימות במהלכו מ וחמד נהרג כאשר הוא נופל על סכין בה רצה לדקור את מחמוד.
חלק נכבד בעלילה הוא מתן האפשרות ליציאה מן הכפר לעבודה– נושא הנשלט על ידי הקצין הישראלי בסיוע מוכתר הכפר המשתדל עבור התושבים מחד , אך מצטייר גם כדמות מושחתת. התברר לקצין הישראלי כי נמצא היתר עבודה מזויף ועל כן הוא מעניש בענישה קולקטיבית את אנשי הכפר ב כך שהוא אוסר עליהם לצאת לעבודה, עד שיסגירו את המזייף.
התברר כי עיישה , בתו של המוכתר היא זו אשר זייפה את התרי העבודה. הסרט משלב בין עלילה רומנטית , מאבקי קיום, מאבקים אי דיאולוגיים בין תושבי הכפר לבין עצמם, סכסוכים ביניהם מעשי אלימות ביניהם וחיי יום יו יום בצל הממשל הצבאי והשפעותיו. אינני סבורה, כמו התובע כי חיי הכפר הם "דרך" חייו של "מברוק". לא כך התרשמתי.

לאחר מותו של בן המוכתר, ומששוכנע זה האחרון כי לא מחמוד הנפח אשם במותו, נמצא הפתרון לבעיית הסגרת זהות המזייף: המוכתר מזמין את הקצין הישראלי לביתו ו אומר לו כי התברר שהבן המת הוא אשר זייף את ההתרים וכי מותו היה מוות טבעי.
הסרט מסתיים בצפייה של מברוק בשביל החלב כשלצדו ג'מילה, אם כי נכון שהסצנה המסיימת את העלילה היא תמונת הקצין הישראלי איציק יוצא מבית המוכתר.

התובע צודק בכך כי עניין השימוש בחותמת ( שלא נראה בסרט אך מובן מההקשר- החותמת בביתו של המוכתר באמצעותה זייפה עיישה את ההיתרים) וזיוף היתרים הוא אינו הרעיון המרכזי בסר ט , אך הוא קיים, כמו גם היחסים בין השלטון והמוכתר , בעיקר בעניין ההערמה על השלטון באמצעות החלפת זהויות. אי אפשר שלא להבחין בדמיון בין מוטיבים והרעיונות שבסרט ובתסריט. אכן הסרט ארוך וכולל עלילות נוספות, גיבורים ורעיונות נוספים, אך אפשר בהחלט , כאשר רואים את הסרט וקוראים את התסריטים למצוא דמיון למוטיבים ולדמויות הקיימים בתסריטי הנתבע.

הסרט "שביל החלב" זכה בב יקורות טובות ואף בפרס התסריט הטוב בפסטיבל ישראל.
יש להבין לליבו של הנתבע כאשר הוא סמוך ובטוח כי התסריט אותו מסר לתובע , שימש אותו ללא קבלת רשותו כחלק מהסרט "שביל החלב" ואף ה וא הנתבע היה זכאי לחלוק בתהילה.

יחד עם זאת לא מובן מדוע בזמן אמת עם הקרנת הסרט וזכייתו בפרס בשנת 1998 לא נקט הנתבע בשום צעד למעט גרסתו על עימות עם הנתבע , עימות שלא אושר עלי-די התובע ולא הובאה כל ראייה לקיומו, או לקיום הויכוח הקיים בחוג ה יוצרים הקולנועים והספרותיים במגזר הערבי לעניין הראשוניות כטענת הנתבע, אלא המתין כעשר שנים לראיון עם גב ' בטחיש להעלות האשמות אילו.

משאין הכחשה כי אכן הנתבע מסר תסריט זה לתובע לפני יצירת הסרט ובהעדר הפניה לסרטים, ספרים או יצירות אחרות בהן מופיע מוטיב של זיוף היתר באמצעות חותמת מזויפת על מנת לאפשר מעבר משטח הנתון תחת משטר צבאי, תוך כדי הערמה על שלטון הקיים באותה עת גם על ידי החלפת זהויות , הדעת נותנת כי אכן התובע הושפל מהתסריט של הנתבע, גם אם לא באופן מודע.

דעה זו מתחזקת משבחר התובע לא להמציא את התסריטים שלו לסרט.

התובע העיד כי הסרט הוא בהשראת המציאות בה חי כילד קטן בזמן הממשל הצבאי. הממשל הצבאי היה קיים בישראל עד שנת 1966, אז מלאו לתובע 12 שנים. התובע נולד ב- 1954, האם כילד קטן היה ח שוף לנושא של זיוף היתרי עבודה?? מעט תמוה, במיוחד שכפי שנראה בסרט , הדבר נעשה בסודי סודות ובהסתר. כמובן יתכן כי כשגדל נחשף לכך, אך עדותו הייתה כי התסריט מבוסס על חוויותיו כילד קטן בתקופת הממשל הצבאי. הדעת נותנת כי חוויותיו היו יותר בנושא עצם שלטון הממשל הצבאי , ו המצאות קציני צבא ותלותם של אנשי הכפר בממשל הצבאי בחיי היום יום והיציאה לעבודה.

אכן, העלילה בסרט מורכבת מרבדים נוספים ורבים ודמויות נוספות שאינן מופיעות בסיפוריו של הנתבע, ואכן צודק התובע בטענותיו כי בכל כפר יש מורה ונפח ומוכתר אך הדמיון בין המוטיבים דלעיל ובעיקר בעיניי, פתרון מצוקה על ידי החלפת זהות, במצטבר מסביר את עדות העד פיראס סוויד אשד שיחק בסרט שביל החלב , ומה שנכרת בזיכרונו הוא עניין חותמת וזיוף.

הנתבע טען בסיכומיו כי אין במי לה גניבה, כאשר מדובר בגניבה ספרותית , משום חומרה ופליליות כגניבה רגילה. ונ תן דוגמאות לעניין גניבת נקודות בספורט או: "הכלה גנבה את ההצגה".

אין לקבל טענה זו. אין כל דמיון בין הביטוי "שכלה גנבה הצגה" בחתונתה בה היא הגורם בלעדיו אין חתונה, לבין האשמה בגניבה מאדם אחר. לעניין גניבת נקודות בספורט ,אכן אם מאשימים שופט בגניבת נקודות יש על לא עוול בכפו לכאורה עילה ובה לתביעה על פי לשון הרע. להבנתי גניבת נקודות משמעותה הטיית משחק ובוודאי שהדבר חמור.

גניבה היא גניבה- עבירה פלילית, וכאשר מדובר בדבר שיש לו ערך תרבותי – המחוקק רואה זאת בחומרה יתרה – העונש חמור יותר. כאשר מואשם יוצר- סופר מחזאי תסריטאי וכו' הרי יש בכך פגיעה במעמדו ויצירת יחס שלילי כלפיו דווקא בציבור אליו הוא משתייך. יתרה מכך לו היו טענות אילו מועלות בזמנו כלפי התובע בפורומים המתאימים , והיה נמצא בהן אמת , ייתכן הייתה לכך השלכה גם על מתן הפרס.

יש לקבוע על כן, כי האשמת אדם בגניבה , גם אם מדובר ב"גניבה ספרותית" היא הוצאת לשון הרע.

האם התכוון הנתבע לפגוע? לא הובאו ראיות לכך, ועל מ נת להחיל את החלופה בסעיף 7א(ג) לחוק יש להביא ראיות. לו רצה הנתבע לפגוע בתובע היה מעלה את האשמותיו בזמן אמת ולא עשר שנים לאחר מכן במסגרת ראיון ארוך למדי כאשר השורות המתייחסות ללשון הרע מהוות חלק מזערי בכתבה כולה: 15 שורות מתוך 375 – טענת ב"כ הנתבע לעניין זה לא נסתרה.

על כך שהדברים פורסמו אין צורך להרבות במלים. יש יסוד סביר להניח כי לו היו משתתפים במ שפט כעדים, הנתבעים 2-4 ניתן היה גם לדעת מדוע פרסמו מבלי לקבל תגובה מאת התובע או אם ביקשו ממנו תגובה וסורבו לא ציינו זאת , וכיצד עלה כלל בכתבה זו נושא הגניבה הספרותית.

יש צדק בדברי ב"כ הנתבע כי החלק הגדול יותר באחריות לפרסום מוטל על כתבי הנתבעים 2-4, שכן לולא היו מפרסמים דברים אלו בעתון מי פרט לתובע ולנתבעים עצמן היה יודע על כך??

השאלה היא האם עומדות לנתבע ההגנות וההקלות הקבועות, כטענתו בסעיפים 14, 15-1 (6) לחוק.

14. הגנת אמת בפרסום במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כ ך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

15. הגנת תום לב במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;

הגנותיו של הנתבע מתרכזות במספר מישורים אשר בסיסם הוא: "אמת דברתי" ועל כן עומדת לי הגנת תום הלב, התובע דמות ציבורי עליה ניתן להעביר בקורת מקצועית לגיטימית , והזכות לחופש הביטוי העומדת לכל אחד , גם לנתבע , אשר בנוסף לכל גם הגן על אינט רס אישי שלו, וגם אם הן קיצוניות בהתבטאותן ומכעיסות עדיין הזכות לחופש הביטוי גוברת. מה שנאמר היא ביקורת ספרותית לגיטימית.

אינני יכולה לקבל טענות אלו בשלמותן.
הנתבע טען בסעיף 32 לסיכומיו וזה הבסיס לטענ ת דלעיל כי:
"התובע הנתבע 1 והעד מר פיראס סוויד העידו כי בסרט שביל החלב ובתסריט של הנתבע 1 ישנו סיפור אודות חותמת מזויפת וזיוף היתרים.
בהתקיים קווי דמיון כאלו, ומשמוסכם על כל הצדדים כי התסריט של הנתבע 1 קדם לסרט , תהיה זו ביקורת נכונה ולגיטימית לומר כי הסרט דומה לתסריט בעניין החותמת וכי הסרט כולל חזרה על סצנות שנכתבו בעבר בידי הנתבע 1.
אין ספק שביקורת כזו הינה לגיטימית ואינה משמשת עילה להוצאת דיבה."

לו היה משמיע הנתבע דברי בקורת תוך הבעת דעה – היתה עומדת לו ההגנה. דא עקא , הנתבע ציין "עובדה": ,התובע גנב", וזו אינה הבעת דעה אלא קביעת עובדה ועל כן אין היא באה בגדרה של ההגנה.
לא למותר לציין כי למעט שתי סצנות בהן נראה הנפח בסרט עובד בנפחייה לא מצאתי סצנות הקשורות לסיפור החותמת והזיוף אשר היו בתסריט וחזרו עליהן בסרט, בטענת הנתבע, למעט הרעיון עצמו: זיוף מסמך של הרשות ע"י חותמת שנעשתה כנראה ע"י נפח.

הנתבע הגן על אינטרס אישי וכשר שלו ככתוב בס' 15(6) - זאת יש להוכיח. בזמן אמת לא עשה הנתבע דבר, לא הובאה כ ל ראייה לפגיעה במעמדו של הנתבע בצורה כל שהיא, פרט לפגיעה בזכות המוסרית שלו ככל שקיימת וברגשותיו, ואינני חו"ח מקלה ראש בכך. טענות הגנה יש להוכיח ולכאורה בידי הנתבע היה להביא ראיות אילו בבית המשפט והוא לא עשה כן. .

נטל ההוכחה

הנטל על הנתבע להוכיח את טענתו "אמת דברתי". נכון גם כי כאשר מטיחים אשמות בעל גוון פלילי נטל כבד יותר ונד רשת רמת הוכחה מוגברת.
אינני סבורה כי מתקיימים יסודות העברה של גניבה כמשמעותה בחוק הפלילי וגם לא לכך התכוון הנתבע .
היסוד הראשון הנדרש לקיום העבירה הוא כוונה לשלול עולמ ית. אין ביצירתו של התובע משום להפריע לנתבע להוציא לפועל את תכניתו, להפיק סר ט על סמך התסריטים.

אכן מדובר בגוונים של "גניבה ספרותית", שאיבת רעיונות, שימוש בחומרים של אדם אחר, שאין בה את החומרה של הגניבה הפלילית. אם זאת, מעשה זה עדיין מנוגד לערכי מוסר בסיס יים וערכים חברתיים , אך אין בה את החומרה הדורשת רף הוכחה מוגבר.

הנתבע הוכיח רצף של גורמים משותפים לתסריט ולסרט החל מדמויות, עבור באירועים וכלה בציר אחת העלילות המרכזיות בסרט והכוונה לפתרון של "צדק פואטי" שנמצא על ידי החלפת זהויות. בסרט: עיישה אשר זייפה לטובת בני הכפר לא תיענש, ומאידך הבן ההולל אשר ביקש לגרום למות ו של מחמוד והצתת ביתו, התעלל במברוק ועוד מעשים "טובים", ומצא את מותו כאשר נפל על הסכין בו ביקש ל גרום למותו של הנפח ,יישא באשמת הזיוף. המוכ 'תר אף הוא נענש, ואנשי הכפר יצאו נקיים ולממשל הצבאי לא תהית תואנה להתנכל להם.
בתסריטים: "הצלת המשתמט" על ידי החלפת זהות של מי שכבר נהרג , ושימוש בזיוף היתר שהיה ע"י חותמת שנעשתה ע"י נפח.
בשני המקרים הפתרון ע"י החלפת הזהויות מונח לפני הקצינים. בסרט הקצין הישראלי איציק (שיודע כי אינו נכון) ובתסריט הקצין בסרט שמו איציק. שם הנפח בתסריט הוא איסחאק.

האם לציבור יש בכך עניין? כנראה שכן אלמלא כן העיתון לא היה מפרסם זאת.
די בכך להעביר הנטל לתובע.

התובע נמנע משום מה להציג את התסריטים בבית המשפט. גם אם ה יו 27 תסריטים, עדיין היה מקום להגישם וניתן היה לעקוב אחרי התפתחותם והשינויים שחלו בהם, ומקומם ש ל אותם קווי דמיון לתסריט הנתבע , אם היו.
היה מקום להביא עדות של עד מומחה ,בתחום הקולנוע ואולי גם בתחום היצירה הספרותית הקולנועית הערבית בישראל. יתכן ויש עוד יצירות בהן ה עלילות דומות.? בכפרים רבים היו המוכתר, מורה, נפח היו רועי עזים והיו אנשי הממשל הצבאי שהקפידו בנושא התרי העבודה שכן אילו היו גם התרי מעבר .
רק התובע חיבר יצירות המתייחסות לתקופה זו??

התובע לא עשה כל א לו. מאידך, הנתבע אף הוא לא טרח להציג חוות דעת מקצועית.
ניתן לומר כי כפות המאזניים בנושא הנטל מעוינות, אך עדיין נוטות לרעת הנתבע.

לעניין הדוקטרינה של "נזק ראייתי" אותה הע לה ב"כ הנתבע בסיכומיו: אין קשר ישיר לענייננו שכן התובע הציג מכתב בו הוזמן ב" כ הנתבע למשרדיו לבחון את התסריטים ( ת/2ׂׂ). משלא עשה כן , עניין אי הצגתם על ידי התובע בבית המשפט עניינה בנושא נטל ההוכחה. לו אכן היה מסרב לחלוטין התובע להציג את התסריטים בפני הנתבע היתה בכך התנהלות במשפט בחוסר תום לב, אשר הייתה כשלעצמה מצדיקה העברת הנטל אליו.

התופעה של העתקות יצירות, אימוץ רעיונות , שימוש ביצירות אחרים ללא רשות , היא כנראה תופעה נפוצה למרבה הצער שכן ישנה פסיק ה רבה בנושאים אילו. ב"כ התובע טען כי למעשה אין לתובע כל זכות יוצרים או זכות ראשונים בתסריט שכן הוא שמע את הסיפור מאחד מזקנ י הכפר. אין לטענה זו על מה לסמוך. הזכות ה יא לא בסיפור אלא ביצירה, בהעברתו אל הכתב – יצירת התסריט.

יחד עם זאת ,יפים כאן דבריו של כב' השופט סולברג' בפסק הדין בת.א. 9056/07 הוצאת כתובים בע"מ נ' ישיבת אור וישועה מיום 5.10.08:

"זאת לזכור ולהזכיר, את האינטרס הפרטי של בעל זכות היוצרים להגן על יצירתו; אך בד בבד שומה לשמר ולטפח את האינטרס הציבורי-החברתי, לקדם ולשכלל את היצירה הרוחנית. אין לך יצירה - מדעית, רוחנית או אחרת - בדורנו, שאינה מושתתת על מלאכתם של אלה שקדמונו. העדפת האינטרס הציבורי - תוצאתה הפריה; העדפת האינטרס הפרטי, תוצאתה - חדלון וקבעון מחשבתי. הדין מתווה כללים לאיזון בין האינטרסים הנוגדים, באופן שמאפשר מימושם וקיומם אהדדי (נדרשתי לכך בהתדיינות על זכות יוצרים במאמר עתונאי (ת"א (י-ם) 8397/98 ביטון נ' סולטן ([פורסם בנבו], ניתן ביום י" ז בסיוון תש"ס (20.6.2000) ). "

וכן מפי כב' השופטת רנה משל בת.א.52912/07לוי סיגל נ גיא קרפ 31.5.2009.

20. בס' 4(א)(1) לפקודה נקבעה 'זכות ההורות' לפיה: "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים."
בפסיקה צוין: "אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר." (ע"א 93 / 2790 ROBERT E. IESENMAN נ' אלישע קימרון נד (3) 817, עמוד 841-842).

21. בס' 4(א)(4) לפקודה נקבע: "זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה, הועברה לאחר..

הזכות המוסרית היא אישית, אינה ניתנת להעברה ואינה נמדדת בכסף. זכות זו מבטאת את הקשר המיוחד שבין היוצר ליצירתו. על כך ניתן ללמוד גם מס' 45(ב) לחוק החדש:
"הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר."

האם קווי הדימיון בין הסרט לתסריט מגיעים עד כדי גניבה?. התשובה היא לא במובן הפלילי וגם לא במובן הלשוני . יש קווי דימיון כמפורט לעיל , ייתכן והיתה השראה, שאיבת רעיונות דמויות עלילות משנה דומות , אך להבנתי לא זיוף ההיתר והשימוש בחותמת הוא המוטיב המרכזי בסרט.

בסיכומו של דבר : היה לשון הרע בדברי הנתבע על התובע בביטוי "גנב", עם זאת ה יה שימוש של התובע בתסריט של הנתבע על ידי התובע כאשר שאב ממנו רעיונות, דמויות , ועלילה לתוך סרטו גם אם הם מהווים רק חלק ממנו, בין אם ביודעין, בין אם במקורות להשראה, בין אם באופן לא מודע.

הפיצוי

התובע לא הוכיח לא פגיעה כספית ולא פגיעה אחרת. אכן ניתן לפצות ללא הוכחת נזק, אך בכדי לחייב בכפל פיצוי בשל הכוונה לפגוע יש להוכיח.

בנסיבות העניין, ומשלא הוכחה כוונה לפגוע, ומשהמפרסם העיקרי חויב בתשלום של 4,000 ₪ בלבד, אין מקום לקבל את דרישת התובע לתשלום של 130,000 ₪. לא למותר לציין שהתביעה ל- 30,000 ₪ כפיצוי עבור עגמת הנפש היא דרישה לכפל פיצוי.

נכון בעיניי לפסוק כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך 6,000 ₪ בלבד.

ייתכן ולו המפרסמים עצמם היו נושאים בפיצוי אחר, גם כאן התוצאה היתה שונה.

על כן הנני מקבלת את התביעה כך שהנתבע ישלם לתובע 6,000 ₪.
בנוסף, יישא הנתבע בהוצאות המשפט, החזר אגרה ובשכ"ט עו"ד בשיעור 1,800 ₪ + מע"מ.
סכומים אילו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל .

ניתן היום, ג' בחשון תשע"ד, 07 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.