הדפסה

נח ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

בפני כב' השופטת איילת הוך-טל
התובעים

  1. שמשון נח ת.ז. XXXXXX112
  2. נחמה נח ת.ז. XXXXXX209

נגד

הנתבעים

  1. מינהל מקרקעי ישראל, מחוז הצפון
  2. דוד חתן
  3. שרה חתן
  4. יחיעד אגודה חקלאית שיתופית להתיישבות בע"מ אגודה שיתופית מס' 570029306
  5. בני שתולה אגודה חקלאית שיתופית להתיישבות בע"מ

אגודה שיתופית מס' 570020206
6. ועדה מקומית לתכנון מעלה הגליל (פורמלי) - נמחקה
7. רשם האגודות השיתופיות (פורמלי)

פסק דין

א. מבוא
בפניי תובענה למתן סעדים הצהרתיים הנוגעים לזכויות בחלקת אדמה הנמצאת במושב שתולה (להלן – המושב).
התובעים (להלן- נח) הינם בעלי הזכויות והמחזיקים במשק מס' 5 במושב (להלן – המשק).
נח רכשו את הזכויות במשק מאת מירי וימין כהן בשנת 1986.
במהלך שנת 2008 פנו נח בבקשה לגדר את המשק ובהמשך ביקשו להקים יחידות נופש כפרי במקום.
בקשות אלו חייבו הסכמת מנהל מקרקעי ישראל (להלן – המנהל) וזה הציב מספר דרישות בגינן התעכב המשך הטיפול בבקשות נח.
המחלוקת העיקרית נוגעת לשטח מסוים שייקרא להלן שטח המריבה ויוגדר בהמשך.
כאן המקום לציין כי אגב ניהול ההליך, בשנת 2012, הלכה הנתבעת 3 לבית עולמה וכי הנתבע 2 , בנה, המשיך לנהל את ההליך עבורה כיורש יחיד.
אין מחלוקת כי נכון למועדים בהם מתנהל ההליך הנתבעים 2-3 (להלן ייקראו בהתאמה- דוד ו/או שרה המנוחה ) מחזיקים בפועל ב חלק משטח המריבה.
נח טוענים כי שטח המריבה מהווה חלק מהמשק שבחזקתם ודורשים להצהיר כי לדוד ולשרה המנוחה אין כל זכות או רשות להחזיק בשטח המריבה.
אשר על כן, ביקשו התובעים את הסעדים הבאים:
הצהרה כי שטח המריבה הינו חלק ממשק התובעים והתובעים מחזיקים בזכויות בר רשות בשטח המריבה ובמבנים הבנויים עליו.
הצהרה כי לנתבעים 2-3 אין כל זכות בשטח המריבה או בבנוי עליו.
הצהרה כי אין לדרוש את חתימת הנתבעת 5 (להלן- בני שתולה) על בקשות התובעים להיתרי בניה וכי די בחתימת התובעים ו הנתבעת מס' 4 (להלן-יחיעד) לצורך העניין.
ב. רקע בקצרה
אפתח בסקירה קצרה, הדרושה להבנת היחסים המשפטיים בין הצדדים לתיק זה. העובדות הנזכרות כאן אינן במחלוקת בין הצדדים.
מושב שתולה הוקם בשנת 1969 ונוהל על ידי אגודה שיתופית בשם שתולה אגודה חקלאית שיתופית להתיישבות בע"מ (להלן – אגודת שתולה), כנהוג בהתיישבות החקלאית השיתופית.
לאור סכסוכים פנימיים בין חברי המושב, הורה רשם האגודות השיתופיות (להלן – הרשם), על פיצול אגודת שתולה לשתי אגודות: בני שתולה ויחיעד. (ראו פרוטוקול הישיבה מיום 5.11.84 – נספח א1 לתצהיר גדי חתן).
חברי המושב נדרשו לבחור לאיזו אגודה להשתייך.
כך, ה"ה כהן, אשר מכרו את משקם לנח, בחרו להשתייך ליחיעד (ראו עדות מירי כהן בעמ' 6 לפרוט' הדיון בש' 18-19) ומכוח החלטה זו גם התובעים משוייכים ליחיעד (ראו ס' 1-2 לתצהיר התובע). מנגד, דוד ושרה המנוחה השתייכו לבני שתולה (ראו עדות אורה חתן בעמ' 11 לפרוט' הדיון, בש' 8-9).
ניתן לראות אם כן, כי הסכסוך בנוגע לזכויות בשטח המריבה הינו סכסוך לא רק בין נח לשרה המנוחה ויורשיה, אלא מדובר למעשה בשטח שהזכויות בו נמצא במחלוקת בין שתי האגודות המנהלות את המושב.
כנהוג בהרבה מושבים שיתופיים חקלאיים, גם במושב שתולה הזכויות בקרקעות נבעו מתוך הסכם משולש בין אגודת שתולה, הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן – הסוכנות) כגורם מיישב והמינהל מטעם הבעלים של הקרקע. על פי הסכם זה קיבלה אגודת שתולה זכויות בכל משבצת המושב, קרי בכל שטחי המושב, הן אלה המשמשים למגורים, הן אלה המשמשים לחקלאות והן אלה המשמשים כשטחים ציבוריים (להלן – הסכם המשבצת).
כאשר התפצלה אגודת שתולה לשניים, לא הסכים המינהל לפצל את הסכם המשבצת להסכמים נפרדים לכל אגודה בנפרד. המינהל רואה בשתי האגודות כישות אחת ושתיהן מחזיקות יחד בכל משבצת המושב.
בשנת 1986 מכרו ה"ה כהן את זכויותיהם במשק לנח בהתאם לזכרון דברים שנחתם בין הצדדים.
בין כהן לנח התנהלו הליכים משפטיים ממושכים עד שהזכויות במשק הועברו בפועל במהלך שנת 1991 (ראו תצהיר התובע ס' 1 סיפא ועדותו בעמ' 6 ש' 28).
עד כאן העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת.

ג. הגדרת שטח המריבה
שטח המריבה הוגדר באופן מפורט בחוות דעתו של מר דורון כנען, מודד מוסמך, אשר מונה, בהסתמך על הסכמת הצדדים (דיון מיום 13.7.10), כמומחה מטעם בית המשפט (להלן – חוות הדעת).
במסגרת חוות הדעת, נכלל תשריט 01 (מוצג ת/1) בו תוארו באופן גרפי כל האירועים המשפטיים שהשפיעו על הגדרת המשק ושטח המריבה. להלן העתק רלבנטי של התשריט ת/1 אשר הועתק כאן לצורך המחשה.

להלן "מקרא" התשריט בהתאם לחוות דעת המומחה:
המשבצת המסומנת בתכלת – גבולות המשק לפי המשבצת המקורית, היינו גבולות המשק שרכשו נח מכהן בשנת 1986.
הסימון החום – גבולות המגרשים במצב מוצע בתכנית מתאר ג/11097 שאושרה ביום 5.5.03 (להלן- התכנית הנוכחית, מוצג ת/2).
הסימון הירוק – תחום הלול המבוקש בהיתר הבניה של חתן בשנת 2005 .
הסימון הסגול – גבולות המגרשים בהתאם לתכנית מתאר ג/4814 שבוטלה בשנת 2003.
הסימון האדום – גבולות המגרשים במצב מוצע בתכנית מתאר 8/09 שלא אושרה.
שטח המריבה הוא השטח המופיע במרכז התשריט, סימון לבן עם קווים שחורים, מתוחם בסימון החום ובתוכו ניתן לראות את מבנה הלול המבוקש (סומן ירוק) ושטח נוסף הצמוד למגרש המסומן 5.
כיום שטח המריבה מהווה מגרש אחד מבחינה תכנונית, כפי שהוגדר בתכנית מתאר הנוכחית (ת/2). מדובר במגרש אשר על פי התכנית יעוד השימוש בו הוא ל-"מבני משק פרטי". מגרש זה צמוד למגרש המסומן כמגרש מס' 5 ומוגדר בתכנית כ-"שטח מגורים א" (הצבוע בצהוב).
על פי המצב התכנוני הקודם, שהוגדר בתכנית ג/4814 אשר הופקדה למתן תוקף ביום 23.11.88 (להלן – התכנית הקודמת), היה שטח המריבה מורכב ממגרש 5א , ייעודו היה "איזור למבני משק" (חלקו הצפוני של שטח המריבה), כאשר יתר שטח המריבה (חלקו הדרומי) הינו חלק ממגרש מס' 2004 המוגדר כ-"איזור למבני משק משותפים".
נח טוענים כי כל שטח המריבה, הכולל בתוכו הן את מבנה הלול המבוקש והן את מבנה הדיר הקיים, שייך להם. מנגד, חתן טוענים כי כל שטח מבנה הדיר נמצא בשימושם ובחזקתם ומעולם לא היה נתון לשימושו או לחזקתו של נח.
יש לציין כי במסגרת חוות דעתו, ערך המומחה את תשריט 02, בו הוצעה חלוקה של שטח המריבה בין התובעים לנתבעים. התובעים בחרו שלא לקבל את ההצעה ומשכך זו אינה רלבנטית עוד לדיון.
עד כאן הגדרת שטח המריבה מבחינה פיסית/גיאוגרפית. הדיון בזכויות בשטח המריבה יידונו בהמשך.

ד. השימוש שנעשה בשטח המריבה
אין מחלוקת כי הנתבעים עשו ועושים שימוש בחלק הדרומי של שטח המריבה (ראו סיכום טענות התובעים בעמ' 23 לפרוט' הדיון בש' 9).
המחלוקת העיקרית ביניהם, וזוהי למעשה המחלוקת העובדתית המהותית בתיק זה, הינה בשאלת המועד בו תפסה שרה המנוחה חזקה והחלה לעשות שימוש בסככה הקיימת בשטח המריבה כדיר.
לטענת נח, כאשר קיבלו לידיהם את המשק בשנת 1991, היה שטח המריבה ריק והתובע מס' 1 (להלן – שמשון) עשה בו שימוש בעצמו. ראו עדותו בעמ' 7 לפרוט' הדיון, בש' 3-7:
"אני קיבלתי את המשק ב-91. כשאני הגעתי למשק אני עבדתי בעצמי בתוך הסככת טרקטורים כשאני מעיין ב-ת/1 ומסמן אותה 7 [הכוונה לסככה אשר שימשה את שרה כדיר – אה"ט]. כשאני הגעתי ב-91 הסככה היתה ריקה שם והיה מחסן בצד הימני של שמעון תורג'מן הגנן של הישוב ואני שמה השתמשתי בתור תיקונים לטרקטורים בתוך הסככה הזאת. עוד לא היה שם כבשים, הכבשים היו אצל הבן החתן זמיר בלול שלו בסככה שלו בבית שלו."
מנגד, מטעם הנתבעים נטען כי שרה המנוחה החזיקה בדיר האמור עשרות שנים, הרבה לפני שהגיעו התובעים למשק. ראו עדות אורה חתן בעמ' 11 לפרוט' הדיון בש' 14-16:
"...אני יודעת שהדיר הזה היה שייך לאמא שלי 40 שנה ואני לא יודעת מה פתאום התובע מחליט שזה שלו..."
וכן ראו עדותו של דוד בפרוט' הדיון עמ' 11 ש' 25 – עמ' 12 ש' 4:
"ש. בן כמה אתה?
ת. 39. יליד 75.
ש. אז אני מניח שאתה לא יכול לזכור את הגב' כהן כי בשנת 76 היא לא זוכרת אם היה שם דיר?
ת. נכון.
ש. בשנת 90, 91 כאשר משפח' נח קיבלה את החזקה במשק 5 היית בן 16?
ת. משהו כזה.
ש. היה שם לפי עדות ששמענו מחסן שגנן המושב השתמש בו והיה שם מבנה ששימש כמוסך טרקטור?
ת. לא היה ולא נברא, אני זוכר שאני מגיל 8 הייתי הולך עם אמא שלי ז"ל לכבשים להאכיל ולהשקות אותם ועד עצם היום הזה הם שם."
עמדת בני משפחת חתן אינה עומדת בחלל ריק ויש לה תימוכין בראיות נוספות בתיק.
אישור לעמדה זו ניתן למצוא בפרוטוקול ישיבת ועד בני שתולה מיום 28.8.08 (נספח א/1 לתצהיר אורה חתן) בו הוקצה שטח המריבה לשרה (לכאורה בשלמותו, על פי הנוסח).
בנוסף, נספח א/2 לתצהירה של הגב' אורה חתן, הינו מכתב מטעם בני שתולה מיום 26.4.09 המופנה לאדריכלית המחוז במנהל. במכתב זה מצויינת החלטת ועד בני שתולה מיום 28.8.08 וכן מצויין כי שרה עושה בשטח שימוש עשרות שנים. על אף שההקצאה האמורה אכן קיבלה מעמד של החלטת ועד בני שתולה, הרי שעובדת השימוש במשך "עשרות שנים" נזכר רק במכתב עצמו. מאחר והחתומה על מכתב זה הינה הגב' אורה חתן עצמה, מתוקף תפקידה כמזכירת האגודה, אין לקבל אותו כראיה לתוכנו לעניין זה שכן לא מדובר במכתב שנערך על ידי צד שאין לו עניין בתיק.
תמיכה נוספת בעמדת הנתבעים ניתן למצוא בעדותה של הגב' כהן, אשר היתה בעלת הזכויות הקודמת במשק לפי התובעים. ראו עדותה בעמ' 5-6 לפרוט' הדיון:
"ש. האם מכרת למשפח' נוח משהו נוסף מלבד מה שהעדת עליו כעת שנצמא בתוך הריבוע התכלת?
ת. לא. מה שזכור לי שהיתה סככה של דיר באיזור המלבן הירוק על גבי תשריט 01 שבו החזיקה גב' שורה חתן במשך שנים.
ש. משנת 76 עד שנת 90 שהייתם בעלי זכויות במשק 5?
ת. כן. או 90 או 91. לא זוכרת
ש. במשך כל התקופה הזאת היה אותו דבר מבחינת הפעילות של שרה חתן?
ת. כן.
...
ש. כשאת הגעת למשק מי היה שם?
ת. כשהגעתי למשק לראשונה ב-76, אני לא זוכרת בודאות אם הגב' חתן היתה שם אך במהלך התקופה מאוחר יותר היא כבר היתה שם.
ש. תגדירי מבחינת זמנים?
ת. לפחות 10 שנים לפני שעזבנו היא כבר היתה שם."
עדותה של הגב' כהן נמצאה אמינה בעיני, תוך מתן תשומת לב לעובדה שניהלה הליכים משפטיים ארוכים כנגד התובעים בנוגע למשק וכי אלו הסתיימו זה מכבר. עדות זו תומכת בעדותו של דוד, הממקמת השימוש של שרה המנוחה בשטח המריבה לשנות ה-80 המוקדמות לפחות. אמנם היא אינה תומכת בגרסתה של אורה חתן בנוגע להחזקה של כ-40 שנה אך המרחק אינו גדול ויש לשער כי טענה זו של הגב' חתן נעשתה על דרך ההפרזה.
מנגד, נשמעה גם עדותו של דוד גלעדי, שלכאורה תומכת בעמדת התובעים.
מר גלעדי הינו יו"ר ועד של יחיעד ובעבר (שנים 2000-2006) היה מזכיר חב' יב"ש, אשר היתה חברה משותפת לשתי האגודות, שניהלה את היישוב.
מר גלעדי הגיע לדיון לכאורה כנציג יחיעד ועדותו התבססה על תגובה שהגיש להליך ונשלחה לב"כ התובעים, אך לא הוגשה לבית המשפט ולא נשלחה ליתר הצדדים בתיק.
בפועל, עדותו של מר גלעדי נגבתה על סמך בקשה לזימונו כעד שהוגשה מטעם התובעים ולכן בדיון ההתייחסות אליו היתה כעד מטעם התובעים, כאשר תגובתו האמורה נתקבלה כעדותו הראשית (סומנה ת/3).
עדותו של מר גלעדי התבררה מלאת סתירות ולא אמינה. על אף שכאמור הוא חיזק את עמדת התובעים בנוגע למשך החזקת הנתבעים בשטח המריבה, כאשר טען כי הנתבעים החלו להחזיק בשטח רק בשנת 2008 (עמ' 16 לפרוט' הדיון בש' 1-2) הוא סתר בטענותיו לעניין זה גם את טענות התובעים כי שרה פלשה לשטח המריבה בשנת 1992 (ס' 6 לתצהיר שמשון). הדבר גם אינו מתיישב עם העובדה שמר גלעדי הודה כי בשנת 2005 חתם על בקשה להיתר להקמת לול בשטח המריבה שהגיש דוד (עמ' 15 לפרוט' הדיון בש' 1-11). קרי לפני שדוד החזיק בשטח, לשיטתו.
במסגרת ת/3 התייחס מר גלעדי לסכסוך שפרץ בתוך המושב בסוף שנות השבעים והוביל לפיצול אגודת שתולה. על כך טען בתגובתו (בעמ' 1 באמצע):
"משפחת חתן, שרה החתן ז"ל ניצלו את תקופת הסכסוך וחוסר תפקוד מסודר של ועד בישוב ונכנסו לסככה אשר שימשה כמקום אחסון לטרקטורים ולציוד החקלאי והחלה עושה בה כבשלה ואין מי שיעצור את התהליך.
האגודות היו עסוקות בתהליך הקמת האגודות ובדיונים קשים ומרים על אופן חלוקת אמצעי היצור והרכוש של המושב ולא מצאו זמן להתעסק עם הסככה החקלאית שאליה "פלשה" שרה חתן ז"ל."
אמנם התגובה האמורה אינה מפרטת מתי בדיוק אירעה "ההשתלטות" הנטענת, אולם התיאור האמור ממקם אותה על רצף הזמן באזור המועד בו אירע פיצול אגודת שתולה, קרי בתחילת שנות השמונים.
העובדה שמכלול עדותו של מר גלעדי ממקמת את מועד הכניסה של שרה המנוחה לשטח בשלב כלשהו בין תחילת שנות השמונים לשנת 2008, מעידה על מידת האמון הדלה שיש לתלות בעדותו ועל מידת הסיוע שיש בה לעמדת התובעים.
משכך, בבחינת מאזן ההסתברויות של הראיות שהוצגו בפניי נראה כי מועד תפיסת החזקה של שרה המנוחה בשטח המריבה היה אי שם בתחילת שנות ה-80 ובוודאי לפני שהתובעים קיבלו חזקה במשק.
ה. הזכויות בשטח המריבה
תיאור שטח המריבה לעיל דן בפן התכנוני בלבד ואין בו כדי להגדיר את בעל הזכויות בשטח המריבה.
ראו לעניין זה ע"א 9569/04 עבידאת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה-ירושלים (פורסם בנבו, 14.2.08):
"22. טיבה של התשובה לקושי שמעלים המערערים נעוץ באבחנה שבין חוקי תכנון ובניה כחלק מהמשפט המנהלי לבין דיני הקניין. השדה הסמנטי השונה של החוקים מביא לשיקולים שונים בקביעת האיזון בין סמכות הרשות לבין סמכות הבעלים וכן ביחסי הכוח בין הבעלים השונים.
דיני הקניין משיבים על השאלה: מיהו הבעלים של הקרקע, כלומר מי, עלי חוק, מחזיק בקובץ הזכויות בקרקע. לעומת זאת חוקי התכנון והבנייה מעצבים את אופן השימוש בזכויות הקנייניות ומציבים להן גבולות. כך בין היתר ציינה פסיקתנו:
"זכות הקנין של כל אדם במקרקעין שלו כפופה מכוח חוק התכנון והבניה למגבלות הבניה שבחוק ושבתכניות המיתאר החלות על מקרקעיו" (ע"פ 377/87 קלקא נחום בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד מא(4) 673, פס' 12 (1987)
וכך עוד ציין המלומד ש' רויטל:
"חוק המקרקעין מסדיר את גבולות הבעלות על השטח, ואילו חוק התכנון ותקנותיו מסדירים את גבולות הזכויות של הבעלים בשטח שנתחם על פי חוק המקרקעין כשטח שבבעלותם" (שמואל רויטל "דיני תכנון ובנייה ודיני הקניין" מקרקעין א/6 3, 5 (2002) (ההדגשה במקור- ס' ג''))"
משכך לא ניתן לברר את זכותם של נח להשתמש בשטח המריבה עד שיתברר מקור זכויותיהם בקרקע.
כאמור, נח מחזיקים בזכויות במשק כנחלה חקלאית מכח הסכם שכירות תלת צדדי מתחדש בין המינהל, הסוכנות היהודית לארץ ישראל ו-"האגודה" (כאשר בענייננו מדובר בבני שתולה ויחיעד ביחד)- זהו למעשה "הסכם המשבצת" המוזכר לעיל.
מהותו של חוזה מעין זה מובהר בספר חיים נועם אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה (אפריל 2010), בעמ' 195:
"...המסגרת המשפטית בה מוסדרות זכויות החברים הינה חוזה משולש בו נקבע כי הקרקע המנוהלת ע"י המינהל תימסר לסוכנות אשר תשכיר את הקרקע לאגודה השיתופית ע"מ שזו תרשה לחבריה לגור בתחום הנחלה ולעבד את הקרקע החקלאית. חוזה מסוג זה נכרת לתקופה של שלוש שנים והוא מתחדש באופן אוטומטי.
בהסדר זה מעמדה של האגודה הינה של "בת רשות" מטעם הסוכנות ואילו החבר הינו בר-רשות מטעם האגודה (שהינה "בת רשות"). יחד עם זאת עם השנים הלך והתחזק מעמדו של "בר הרשות" כפי שנראה להלן."
כאמור לעיל, שטח המשבצת מתבסס על נחלות הנמסרות לחברי האגודה. הדבר גם נקבע בס' 4 להחלטה מס' 1 של מועצת המינהל מיום 17.5.65:
"קרקע חקלאית תוחכר במסגרת של נחלות. גודל נחלה ייקבע על ידי המרכז המשותף לתכנון ופתוח חקלאי של משרד החקלאות (להלן - המרכז לתכנון)."
המונח נחלה הוגדר בהחלטה מס' 9 של מועצת המינהל מיום 5.7.66:
"'נחלה' לצורך כללים אלה פירושה:
חלקת אדמה חקלאית בגודל שנקבע ע"י שר החקלאות בהתייעצות עם מינהל התכנון , הנמצאת בבעלות המדינה, קרן קימת לישראל או רשות הפתוח והוחכרה - לתקופה ארוכה - למתיישב לצורך פרנסתו מהמשק החקלאי שפותח או שיפותח בחלקה זו."
המונח נחלה הוגדר שוב בהחלטות נוספות של מועצת המינהל, לדוגמה – החלטה מס' 279 (שבוטלה בינתיים), החלטה מס' 243, החלטה מס' 1252 ועוד.
יצוין כי בהחלטות המוקדמות של מינהל יוחד המונח נחלה למצב בו הנחלה מוחכרת ישירות למתיישב בחכירה לתקופה ארוכה. אולם ההגדרות בהחלטות המאוחרות יותר הותאמו למצב הקיים ביישובים רבים, כאשר המתיישב מחזיק זכויות של בר-רשות על פי הסכם תלת-שנתי מתחדש, כמו המצב בענייננו.
כל ההחלטות המגדירות את המושג נחלה קובעות כי הסמכות לקביעת גודל הנחלה הינו בידי משרד החקלאות.
על פי ס' 6 להסכם המשבצת מיום 13.4.1995 שצורף לכתב ההגנה מטעם המינהל, כולל שטח משבצת המושב כ-60 נחלות.
ס' ב.4 לחוות דעת המומחה מציין כי בתשריט ת/1 מסומנים בצבע תכלת גבולות מגרש 5 על פי תשריט המושב שהוכן על ידי הסוכנות היהודית (להלן – הגבולות המקוריים).
כאשר נדרשה הגב' כהן לשאלת גבולות המשק כפי שהיו בזמנים בהם החזיקה בו, היא תיארה את המבנים והמתקנים אשר נכללו במשק, כאשר כל התיאורים תואמים לגבולות המצוינות בסימון התכלת שבתשריט ת/1. ראו בפרוט' הדיון בעמ' 4 ש' 21 – עמ' 5 ש' 2:
"ש. אם אני מראה לך כאן מפה מסויימת את יכולה להגיד לי מה היה המשק שלך (מוצג בפניה תשריט 01 לחוות דעת מומחה) המפה הוגשה וסומנה ת/1?
ת. אני מעיינת ומצביעה על בית המגורים שהיה לנו מסומן 1, סככה של טרקטור מסומנת 2, המחסן היה בית אימון מסומן 3, ומעבר לכביש שהיה כביש מערכת היה לול שלנו מסומן 4. זה מה שהיה לנו.
ש. הכל בתחום המסגרת של מרובע התכלת בתשריט 01 נכון?
ת. כן. אבל הכביש שמסומן 5 לא קשור. רגע, היה פה מאחורי הלול היה מן חממה קטנה שמסומנת 6 ואני משרטטת אותה.
ש. גם מבנה 6 בתוך מרובע התכלת?
ת. כן."
עדותה של הגב' כהן תומכת בעמדה שהוצגה בחוות דעת המומחה כי הזכויות במשק הינן בתחום הגבולות המקוריים.
משמע, אלה גבולות המשק כפי שנמכרו לנח בשעתו.
לא הוצג בפניי כל אישור בנוגע לגודל המשק או תשריט מאושר מטעם משרד החקלאות, אולם נראה כי אין מחלוקת כי אלו הגבולות המקוריים של המשק.
זאת ניתן ללמוד גם מן ההסכם שבין הסוכנות לבין אגודת שתולה וההסכם שבין הסוכנות לתובעים (צורפו כנספחים 1-2 לבקשת הנתבעים מיום 1.9.10), שניהם מפנים למפת התכנון של הסוכנות כבסיס לזכויות הנרכשות בקרקע.
המינהל מקבל כי גבולות אלו הינם גבולות המשק, כפי שנטען בסיכום טענותיו (עמ' 24 לפרוט' הדיון, בש' 14-16):
"...שטח הנחלות הוגדר בהסכם השכירות ובתשריט שצורף לו בכל הנוגע לנחלה 5 גבולותיה הוגדרו בקו תכלת בתשריט המודד ת/1."
וגם הנתבעים אינם חולקים על כך למעשה בסיכום טענותיהם (עמ' 25 לפרוט' הדיון בש' 13-15):
"...מרבית השטח במחלוקת לא היה חלק מהשטח שנמכר על ידי מירי כהן ובעלה לתובעים והרישום היחיד שתוחם את גבולות חלקה א הוא של הסוכנות היהודית כמסומן במסגרת תכלת על ת/1."
לאור הכלל הבסיסי כי אין אדם יכול להקנות יותר ממה שיש לו, הרי שאותו משק בו החזיקה הגב' כהן יחד עם בעלה הינו המשק אשר נמכר לתובעים, המוגדר על פי הגבולות המקוריים. כאמור, אלו הם גם הגבולות המוגדרים בהסכם שבין התובעים לבין הסוכנות. כלומר, אלו הזכויות אותם רכשו התובעים ואלו הם גבולות המשק בו מחזיקים התובעים בזכויות בר רשות.

הפן הפוזיטיבי – הצהרה כי התובעים הינם בעלי הזכויות בכל שטח המריבה
אמנם, הגבולות המקוריים כוללים חלק מסוים משטח המריבה. אולם התובעים טוענים לזכויות בכל שטח המריבה.
התובעים אינם טוענים כי הזכויות בשטח המריבה שלהם מכוח רכישת המשק.
לטענתם, אישור התכנית הקיימת (ג/11097) הפך את שטח המריבה לחלקת ב' של המשק ועל כן הפכו לחלק מהמשק. כלומר, לטענתם התכנית היא המעניקה להם זכויות בשטח המריבה.
עסקינן בזכויות בנכס מקרקעין. מדובר אמנם בזכויות חוזיות ולא בזכויות על פי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, אולם גם זכויות מעין אלה דורשות הליך של הקניה.
תכנית מתאר, לכשעצמה, אינה מהווה הליך של הקניה.
עצם העובדה שבני שתולה ויחיעד הסכימו על תכנית המתאר, מהווה הסכמה לייעודו של שטח המריבה, אך לא לשיוכו לנחלה זו או אחרת. שכן על פי החלטות מועצת המינהל השינוי בגודל נחלה דורש אישור משרד החקלאות ולא נטען בפניי כי ניתן אישור כזה המצרף את שטח המריבה למשק.
אמנם שינוי הייעוד של שטח המריבה הופך אותו למתאים לייעוד של חלקה ב' בנחלה, אולם התכנית קובעת רק את ייעוד השטח ואין משמעותה כי שטח המריבה הופך לחלקה ב' של משק התובעים דווקא.
על מנת לקבוע כי דווקא לתובעים זכות לממש את ייעודו החדש של שטח המריבה, יש לבצע להם הקניה של זכויות בשטח. התובעים לא הוכיחו כי הקניה כזו נעשתה.
התובעים מנסים להיבנות מהעובדה שעל פי הייעוד החדש שטח המריבה מתאים להיות חלקה ב' של משק ומאחר שלטענתם בכל שאר היישוב חלקה ב' הינה צמודה לחלקה א' של הנחלות, הרי שמדובר בהקניה.
הביסוס היחיד לטענה של הקניה הינו בעובדה שהן יחיעד והן בני שתולה חתמו על התכנית ועל כך שבמושב השטחים שייעודם למבני משק פרטים משמשים תמיד את המשק בצמוד. ראו את עדותו של מר גלעדי בפרוט' הדיון עמ' 20 בש' 17 – עמ' 21 בש' 1:
"ש. נשאלת על ידי חבריי לגבי חתימות על תכנית המתאר שאושרה (ת/2), תכנית המתאר נחתמה גם על ידי האגודות או על ידי חב' יבש או לא נחתמה בכלל?
ת. שתי האגודות חתמו.
ש. יש איזה מקום במושב שתולה שבו השטח המקווקו הלבן אינו בשימוש בפועל של מי שגר בשטח הצהוב הצמוד?
ת. אני לא מכיר מקרה כזה."
גם אם אקבל את עדותו של מר גלעדי לעניין זה, אין בכך בכדי לאפשר מתן סעד הצהרתי בנוגע לזכויות התובעים.
בהנחה שהתכנית נועדה להפוך את שטח המריבה לחלקה ב', ברור כי לא היתה כוונה להקנות זכויות בשטח דווקא לתובעים. זאת ניתן ללמוד מהתנהלות שתי האגודות לאחר אישור התכנית.
מר גלעדי הודה כי חתם בשנת 2005 על בקשת דוד להיתר להקמת לול בשטח המריבה. כלומר, לא היתה לו התנגדות לכך שדוד יעשה שימוש בשטח המריבה. יש להזכיר כי לטענתו באותו מועד היה חבר ועד יחיעד ומזכיר חברת יב"ש (עמ' 14 לפרוט' הדיון בש' 4-12).
בנוסף, בשנת 2008 ניתנה החלטה מטעם בני שתולה המעניקה לשרה המנוחה זכות לעשות שימוש בשטח המריבה.
מפעולות האגודות בעניין זה ניתן ללמוד כי הן טרם פתרו בינן לבין עצמן את המחלוקת לאיזו אגודה משוייך שטח המריבה.
מכאן, על אף ששתי האגודות חתמו על התכנית הנוכחית והפכו את שטח המריבה למגרש המתאים לשמש כחלקה ב' בצמוד למשק, הדבר נקבע רק בפן התכנוני. בפן הקנייני של הקניית הזכויות בשטח המריבה, האגודות לא פתרו את המחלוקת, לא בינן לבין עצמן ולא בין התובעים לבין הנתבעים.
על כן, לא ניתן לקבוע כי לתובעים יש זכות בכל שטח המריבה.

הפן הנגטיבי – הצהרה כי לנתבע מס' 2 אין זכויות בשטח המריבה
בתצהירים מטעם דוד ושרה נטען כי הם קיבלו זכויות בשטח המריבה והחלו להפעיל בו דיר כתמורה לכך שחלק מן המשק שלהם נלקח על ידי בני שתולה לטובת הקמת מקלט.
התובעים טענו בסיכומיהם כי לאור טענה זו, הנטל להוכיח כי אכן הוענקו לשרה או לדוד זכויות בשטח המריבה, עליהם הנטל להוכיח זאת. ומשלא הוכח הדבר, הרי שיש להעניק את הסעד "השלילי" המבוקש, כלומר להצהיר כי לדוד או לשרה אין זכויות בשטח המריבה.
בעניין זה נתפסים התובעים לכדי טעות. מאחר ומדובר בתביעה שלהם, כאשר הם מבקשים את הסעד "השלילי" האמור, הרי שהנטל להוכיח את מרכיבי הסעד מוטלת על התובעים.
הנתבעים לא ביקשו סעד הצהרתי כלשהו בנוגע לזכויותיהם בשטח המריבה ולא יקבלו סעד מעין זה. לא על דרך החיוב ולא על דרך השלילה. עם דחיית התביעה הנוגעת לזכויות בשטח המריבה אין באפשרותי לקבוע דבר בנוגע לזכויות הנתבעים באותו שטח, מאחר שהזכויות בשטח זה לא הוכחו בפניי.
הדרך להוכיח כי לנתבעים אין זכות בשטח המריבה הינה הוכחה כי לתובעים או לאחרים זכות בשטח המריבה אשר אינה מאפשרת זכויות כלשהן של הנתבעים באותו שטח.
הוכח כי שרה המנוחה, ודוד אחריה, החזיקו בחלק משטח המריבה ועשו בו שימוש חקלאי, לפחות משנות ה-90. אין גם חולק כי התובעים לא התנגדו לשימוש שעשו בשטח זה במשך שנים רבות. כלומר, גם אם התובעים חשבו בשנות ה-90 או כאשר אושרה התוכנית הקיימת בשנת 2003, כי הם בעלי הזכויות בכל שטח המריבה, הם לא הפריעו לנתבעים רשות לעשות שימוש בחלק זה ולא הביעו כל דרישה אחרת עד אשר הוגשה בקשתם לקבלת היתרים בשטחם ולא אושרה.
ניתן לראות כי גם לשיטת התובעים, הנתבעים קיבלו הרשאה לשימוש בחלק משטח המריבה. משכך ברור כי בכל מקרה היתה להם זכות שימוש והחזקה בחלק משטח המריבה ולכן לא ניתן לקבוע כי אין להם כל זכות בשטח המריבה כל עוד לא הוכחה זכות פוזיטיבית באותו שטח הנוגדת את זכות החזקה שלהם.
הערה אחרונה חשובה בהקשר זה. גם לשיטת התובעים, השטח בו החזיקה שרה וכיום מחזיק דוד, היה שטח ציבורי עד לשנת 2003, עת אושרה התב"ע הנוכחית. משכך ממילא לא ניתן לטעון כי היו להם זכויות בשטח בו החזיקו כאשר החלו לעשות בו שימוש, אפילו אם אקבל את הטענה כי שימוש זה החל רק בשנות ה-90.
בנוסף, לא הובאה כל ראיה כי יחיעד התנגדה לשימוש של שרה או דוד בשטח המריבה. לא לפני כניסת התכנית הנוכחית לתוקף ולא לאחר מכן, עד לעדותו של מר גלעדי בהליך זה. כך שבכל מקרה ניתן לטעון כי היתה הרשאה לזכותם להחזיק ולעשות שימוש בחלק משטח המריבה. מר גלעדי הודה כי חתם על בקשת ההיתר של דוד הנוגע לשטח המריבה בשנת 2005, עת היה מזכיר חברת יבש וחבר ועד יחיעד. משכך ברור כי יחיעד לא ראתה בדוד כפולש לשטח המריבה באותו שלב והסכימה כי יעשה בו שימוש.
מה המשמעות של החזקת שרה ולאחר מכן דוד בשטח המריבה מבחינה משפטית, חוזית או קניינית? לכך לא תהיה תשובה בהליך זה שכן הדבר לא נתבקש ולא הוכח בפניי.
כל שניתן לקבוע לגבי שטח המריבה הוא שהתובעים לא הוכיחו את הזכויות להן ה ם טוע נים בשטח זה - לא לצורך מתן סעד הצהרתי בדבר הזכויות בשטח המריבה (הסעד "הפוזיטיבי") ולא לצורך מתן סעד בנוגע להיעדר זכויות הנתבעים בשטח המריבה (הסעד "הנגטיבי").
זכויות התובעים בגבולות המקוריים
בסיפא לסיכום טענות התובעים, טען ב"כ התובעים לסעד חלופי בדמות הצהרה הנוגעת לגבולות המקוריים בלבד. ראו עמ' 24 לפרוט' הדיון בש' 6-8:
"לכן אני סבור שנכון לקבוע כי התובעים הם ברי רשות בכל השטח המקווקו. לחלופין, לא יכולה להיות מחלוקת כי השטח בתכלת הוא שלהם. בכל מקרה צריך לקבוע כי לנתבעים אין זכויות קניין בשטח זה."
גם לסעד זה איני רואה מקום להיעתר.
אמנם, כפי שצוין לעיל, לא היתה התנגדות מצד מי מן הנתבעים לזכויות התובעים באותו שטח. אולם לא ניתן לתת סעד זה משתי סיבות.
הראשונה - הסעד לא נתבקש בכתב התביעה. אמנם בפסיקה הוכרה סמכותו של בית המשפט ליתן סעד שלא התבקש מפורשות (ראו ת"א (מח'-י-ם) 3591/09 בצלאל קרן נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בדינים, 18/03/13), בס' 61 והאסמכתאות הנזכרות שם). אולם ספק בעיניי אם ניתן להחיל הלכה זו גם כאשר בסעד הצהרתי עסקינן.
השנייה - כי לאור אופי זכויותיהם של התובעים במשק, כברי רשות מכח הסכם תלת-צדדי של המינהל כבעלים, הסוכנות כחוכרת והאגודה (כלומר בני שתולה ויחיעד) כבת רשות, לא ניתן לתת הצהרה בנוגע לזכויות התובעים במשק כאשר צלע אחת מאותה שרשרת (הסוכנות) אינה חלק בהליך.
אשר על כן, איני רואה מקום לתת סעד הצהרתי גם בנוגע לגבולות המקוריים.

סיכום
כך נאמר במקורותינו:
"שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כלה שלי וזה אומר כלה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלקו.
זה אומר כלה שלי וזה אומר חציה שלי, האומר כלה שלי, ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והאומר חציה שלי, ישבע שאין לו בה פחות מרביע.
זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע." (משנה, בבא מציעא א, א)
אותה טלית מטפורית בעניינו הינה שטח המריבה.
התובעים, החפצים לקבל היתר לצורך הפעלת מיזם תיירותי של נופש כפרי בשטח המשק ולגדר שטח זה, די היה להם בחצי משטח המריבה להגשמת שאיפה זו. זאת היו יכולים לקבל לאור הצעת הפשרה שעלתה מחוות דעת המומחה בתיק זה, אותה בחרו התובעים שלא לקבל.
לא נותר אלא להצטער על כי לאחר הליך כה ממושך, לא התקדמו התובעים ולו בצעד קטן להגשמת מטרותיהם.
סוף דבר, התביעה נדחית. התובעים ישלמו את הוצאות הנתבעים, אשר מולם התנהל בפועל הליך זה , על פי הפירוט הבא:
לנתבעים 2-3 – סך של 15,000 ₪.
לנתבע מס' 1 – סך של 10,000 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום שלאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ט' אלול תשע"ד, 04 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.