הדפסה

נוימן נ' החברה המרכזית לפיתוח השומרון בע"מ ואח'

בפני
כב' השופט רמי אמיר

תובע

יואל נוימן

נגד

נתבעים

1.החברה המרכזית לפיתוח השומרון בע"מ
ו-37 נתבעים נוספים

ב"כ התובע – עו"ד צוריאל חזי
ב"כ הנתבעת 1 – עו"ד דורון פרידמן
ב"כ הנתבעים 2-3 – עו"ד שי גרנות, ועו"ד תום נוימן ממשרד עו"ד ש. גרנות
הנתבע 5 בשמו ובשם הנתבעת 4 (חברה בניהולו)
ב"כ הנתבעים 6 – עו"ד טל שפרנט ממשרד עו"ד בויאר
ב"כ הנתבעת 7 – עו"ד ליאב איינס ממשרד עו"ד ויינרוט
ב"כ הנתבעים 8-9 – עו"ד שלומי תורג'מן
ב"כ הנתבע 10 – עו"ד גלית סלע
ב"כ הנתבע 11 – עו"ד עמוס שניצקי ועו"ד דרור פרידנ רייך
ב"כ הנתבע 15 – עו"ד נסור שאדי ממשרד עו"ד מישל זוהר
ב"כ הנתבעים 17, 24-19, 36-35 – עו"ד גד טיכו ועו"ד אורית אלמוזלינו רייז ממשרד עו" ד רם כספי
ב"כ הנתבעים 18, 33-25, 37 – עו"ד נדב העצני ועו"ד אורית יפת ממשרד עו"ד העצני
ב"כ הנתבע 38 – עו"ד פנחסי

פסק דין

לפני בקשה לאישור תביעה נגזרת, ובקשות לסילוק על הסף של בקשות האישור.

להלן עיקרי הטענות נושא התביעה הנגזרת, בין במתכונתה המקורית ובין בזו המתוקנת.
התובע היה דירקטור בחברה הנתבעת 1 (להלן: "החברה").
לטענתו, החברה נוהלה באופן לא תקין ע"י מנכ"לה דאז (הנתבע 2) ועוזרו ויד ימינו (הנתבע 3), בסיוע רו"ח החברה (הנתבע 11) וללא פיקוח ע"י הדירקטורים וחברי הנהלה (הנתבעים 37-17), באופן שאפשר לנתבעים 3-2, ביחד עם צדדים שלישיים שהם חברות ובעלי השליטה בהן ומעורבים אחרים (הנתבעים 10-4, 16-12), ליטול מכספי החברה שלא כדין, תוך מעשי מעילה, הפרת אמונים, רי שום כוזב, זיוף, מרמה, שוחד וכיוצ"ב פעילויות בלתי חוקיות אחרות.
בשלב הבקשה המתוקנת לאישור התביעה הנגזרת נוסף גם הנתבע 38, אשר לפי הנטען סייע בידו של המנכ"ל (הנתבע 2) בביצוע המעשים האמורים.

מהלכם של הדברים בתיק זה היה כדלקמן.
תחילה הגיש התובע ביום 27/8/13 בקשה לסעד זמני של עיון במסמכים נגד החברה ונגד מנכ"לה הנוכחי (שאיננו הנתבע 2), וזאת בטרם הגשת הליך עיקרי.
בית המשפט הורה על הגשת הליך עיקרי, שאם לא כן תמחק הבקשה.
הדברים נמשכו עם בקשות עיון חוזר ובקשות אורכה מצד התובע.
בסופו של דבר, רק ביום 29/10/13 הגיש התובע בקשה לאישור תביעה נגזרת, אך זאת ללא התביעה הנגזרת עצמה.
ביום 12/11/13 הוגשה גם התביעה הנגזרת עצמה, וגם זאת רק בעקבות התראת בית המשפט כי לא די בהגשת הבקשה לאישור התביעה.
באותו יום פוטר התובע מתפקידו כדירקטור בחברה ע"י האגודה השיתופית יצהר, שהיא בעלת מניות בחברה, שמינתה אותו לתפקיד זה כדירקטור מטעמה בהתאם לתקנון החברה.
ביום 20/11/13 עתר התובע לצו מניעה זמני בעניין פיטוריו מתפקיד הדירקטור, וזאת כנגד החברה וכנגד יצהר (אף שיצהר איננה נתבעת ואיננה בעלת דין בתיק זה).
שתי הבקשות בעניין העיון במסמכים ובעניין פיטורי התובע כדירקטור נדחו בסופו של דבר.
לנוכח דחיית הבקשה בעניין פיטוריו של התובע מתפקידו כדירקטור, התבקשה עמדת התובע מדוע לא תמחק התביעה הנגזרת בהעדר מעמד מתאים כדי לתבוע. לאחר קבלת תגובתו ותגובת החברה, ובטרם שהעניין הועבר לתגובת יתר הנתבעים – הורה בית המשפט (כב' השופטת נד"ב) ביום 16/2/14, כי בשלב זה אינו מסלק את התביעה על הסף.
במקביל לכך, הוגשו מספר בקשות של מרבית הנתבעים לסילוק על הסף של הבקשה לאישור התביעה הנגזרת, בין היתר מהטעם של העדר מעמד של התובע כמי שאיננו דירקטור, וכן מטעמים רבים נוספים. בקשות אלו הועברו לתגובה, והתגובות הוגשו.
במקביל לכך, ביקש התובע את תיקון התביעה הנגזרת, ואת הוספת הנתבע 38 לתביעה.
בית המשפט הורה על צירוף הנתבע 38, ועל הגשת בקשה מתוקנת לאישור תביעה נגזרת.
ביום 22.6.14 הגיש התובע בקשה מתוקנת לאישור תביעה נגזרת (ללא כל נימוקים), וצירף אליה את התביעה הנגזרת המתוקנת.
בשלב זה הועבר התיק לטיפולי; ולא ציינתי את כל ההתנהלות דלעיל, אלא כדי להסביר את הרקע להחלטתי דלהלן בדבר אופן ניהול הדיון.

ביום 31.7.14 קבעתי את התיק לדיון בבקשות הסילוק על הסף.
אציין כבר כעת, כי בד"כ אין מפרידים את הדיון בין הבקשה לאישור תביעה נגזרת לבין הבקשה לסילוק אותה בקשה על הסף; וראוי להגיש את התשובה לבקשת האישור יחד עם בקשת הסילוק על הסף. אלא שמקרה זה נראה לי, באופן ראשוני ולכאורי, כמתאים לחרוג מהכלל האמור - בשים לב לטיבן של הטענות לסילוק על הסף במקרה זה, המתמקדות בתנאים מקדמיים, אשר לכאורה אין להתקדם בלעדיהם.
כמו כן יובהר, שהבקשות לסילוק על הסף אינן מוגבלות לעניין המעמד של התובע כמי שחדל להיות דירקטור - אך גם בעניין זה צריך היה לקיים דיון, כיוון שהחלטת הביניים של חברתי, כב' השופטת נד"ב, לעניין זה אינה מחייבת את כל הנתבעים, אשר טענותיהם טרם נשמעו. יצוין כי גם ב"כ התובע, בהגינותו, לא סבר שיש למנוע מהנתבעים את זכותם לטעון לעניין זה רק לנוכח החלטת הביניים של כב' השופטת נד"ב, במובחן כמובן מהסתייגותו מטענותיהם לגופן.
לכן ראיתי לאפשר את הפיצול ואת האורכות ל תשובות לבקשת האישור לגופה, ולקיים תחילה דיון נפרד בבקשות לסילוק על הסף - אך זאת מבלי לגבש עמדה סופית בעניין, וכאשר אפשר שהסוגיות נושא בקשות הסילוק על הסף יתבררו בסופו של דבר יחד עם בקשת האישור לגופה.

הנתבעים העמידו את בקשותיהם לסילוק על הסף של הבקשה לאישור התביעה הנגזרת על יסוד חמישה עיקרים אלה:
האחד – היעדר תצהיר תומך בבקשה לאישור התביעה הנגזרת.
השני – היעדר פירוט מינימלי של עילת התביעה בבקשה לאישור ובתביעה הנגזרת עצמה.
השלישי – היעדר בקשה מתוקנת לאישור התביעה הנגזרת.
הרביעי - היעדר פנייה מוקדמת לחברה.
החמישי – היעדר מעמד לתובע משאיננו דירקטור בחברה.

עיינתי בטענות הצדדים שבכתב ושמעתי את טיעוניהם בעל פה, ונחה דעתי כי דין הבקשה לאישור התביעה הנגזרת להימחק על הסף לנוכח משקלם המצטבר של ארבעת הטעמים הראשונים דלעיל.

התובע תמך את בקשתו המקורית לאישור התביעה הנגזרת וגם את בקשתו המתוקנת בתצהיר "בג"צי" בלבד, היינו תצהיר שאינו מפרט את העובדות ואת מקור הידיעה של אותן עובדות.
כיוון שהליך אישור התביעה הנגזרת הוא הליך ביניים, הרי שבעניין זה ניתן לתת תצהיר לפי מיטב הידיעה, תוך פירוט מקור הידיעה, ואין הכרח להגיש כבר בשלב זה את כל הראיות בדרך של תצהירים מידיעה אישית של המצהיר או המצהירים על כל העובדות המקימות את עילת התביעה. וראו: תקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; וכן ת"א (ת"א) 1267/03 להבה נ' בורוכוב (18.6.06) (סעיף 36 לפסה"ד). ואולם עדיין נדרש תצהיר אחד מפורט לאימות העובדות, גם אם בחלקו לפי מיטב הידיעה בלבד אך תוך ציון המקור לכך – ולא חלות בעניין זה ההוראות המיוחדות המאפשרות תצהיר "בג"צי" בלבד, תצהיר המתאפיין בדרך של הפנייה ואזכור גרידא, כמו בהליכים בבג"צ או בראשית ההליכים בסדר דין מהיר. לעניין זה ראו, למשל: תנ"ג (ת"א) 35114-03-12 אשש נ' עטיה (29.5.12) (בסעיף 13 להחלטה); וה"פ (מרכז) 21770-06-12 גני מרויאס נ' בן נון (14.11.13).
אילו עניין זה היה עולה לראשונה כעת, הרי שהיה מקום לתת אורכה לתקן ולהשלים בתצהיר מלא ומפורט – אלא שכך נעשה עוד בבקשה המקורית, והתובע המשיך לעמוד במריו ולא תיקן זאת גם בבקשה המתוקנת, למרות שזו הוגשה לאחר הגשת מרבית בקשות הסילוק על הסף, אשר נטען בהן לעניין זה של חוסר בתצהיר.
למרות מחדל מתמשך זה, הייתי שוקל להתיר גם כעת אורכה נוספת להגשת תצהיר תקין, כנגד חיוב התובע בהוצאות – אלא שבהצטבר ליתר העניינים שיפורטו להלן, אין טעם בכך.

הבקשה לאישור תביעה נגזרת צריכה לפרט את עילת התביעה של החברה נגד הנתבעים - שהרי מדובר בתביעתה של החברה, גם אם התובע הוא זה שמניע את גלגליה בשם ומטעם החברה.
מדובר בפירוט שמקים "עילה לכאורה", היינו תשתית עובדתית מינימלית אשר די בה כדי לעמוד בדרישות תקנות סדר הדין לעניין ניסוח כתב תביעה, באופן שמצדיק לכאורה קבלת סעד ומונע את מחיקת התביעה על הסף.
בהקשר לתביעה נגזרת, הרי מצד אחד אנו נוטים להקל עם התובע, כיוון שהנחת המוצא היא שהתובע איננו הגורם המניע את החברה, ולכן אפשר שהוא מורחק ממעגלי המידע הפנימיים שלה – אך מצד שני נקפיד במידה עם התובע, כיוון שהוא מבקש לחרוג מגדר ניהול העניינים הרגיל, ולהתיר לו לקבל את מושכות הגשת התביעה וניהולה בשם החברה למרות שאיננו מוסמך לכך מטעמה, וזאת תוך חשיפתה להתדיינות ולהוצאות שאינה רוצה בהן.
בענייננו מפרטות הבקשה והתביעה מספר רב של פרשות, אשר לדעת התובע נעשה בהן דבר עוולה כלפי החברה – הן ע"י המנכ"ל ועוזרו (הנתבעים 3-2) והן ע"י גורמים חיצוניים ששיתפו עימם פעולה בעניין זה. בחלק מהמקרים יש פירוט מינימלי, לפחות כלפי המנכ"ל ועוזרו וכלפי מספר מאותם גורמים חיצוניים – ואולם בכל מקרה אין כל פירוט מינימלי ביחס לנתבעים הדירקטורים (נתבעים 37-17), ואף לא פירוט מספיק בעניין רואה החשבון (נתבע 11). האמירה הסתמית כי הדירקטורים הפרו את חובות האמון והזהירות שלהם בכך שלא פיקחו על הנתבעים 3-2 אינה מספקת. צריך לטעון, ולו באופן המינימלי ביותר, במה הייתה הפרת חובה. כך גם ביחס לרואה החשבון – יש לפרט במה כשל בעבודתו המקצועית, ועל שום מה יש בדו"ח שלו משום דו"ח כוזב. לעניין זה ראו, למשל: תנ"ג (ת"א) 32007-08-11 אפרת נ' בן שאול (12.12.12) (סעיפים 66-67 לפסה"ד).
באופן עקרוני, הסוגיה של עילת התביעה קשורה בטבורה לבירור הבקשה לאישור התביעה לגופה, ולכן לכאורה לא היה מקום להעלות זאת בקשר עם בקשה לסילוק על הסף – אלא שבעניין הנתבעים הדירקטורים (37-17) הבקשה והתביעה כה חסרות, עד שלא ניתן אפילו לומר שיש מינימום הכרחי לצורך העמדת עילת תביעה.
גם לעניין זה ניתן היה לתקן את החסר ע"י מתן רשות להשלים ולפרט יותר – אך גם כאן, הדברים מצטברים למכלול השיקולים, ולכן אינני רואה לאפשר זאת.
עניין נוסף הוא, כאמור, תיקון התביעה הנגזרת ללא בקשת תיקון וללא היתר לתקן.
ביום 12.5.14 התיר בית המשפט את צירופו של אבי מסילתי כנתבע נוסף (נתבע 38) והורה לתובע להגיש "בקשה מתוקנת לאישור תביעה נגזרת".
מה שהוגש בפועל הוא מסמך שנושא כותרת "בקשה מתוקנת לאישור תביעה נגזרת" - אך כל תוכנו הוא הודעה כי "על פי החלטת בית המשפט מיום 12.5.14 מצורף כתב תביעה מתוקן", וכי "בית המשפט מתבקש לאשר את התביעה הנגזרת", הא ותו לא.
בכל הכבוד, אין זו בקשה מתוקנת אלא העמדת בית המשפט והנתבעים בפני עובדה מוגמרת של הגשת תביעה מתוקנת.
וזאת לראות, כי תיקון התביעה המצורפת אינו מתמצה בהוספת הנתבע 38, כפי שהתיר בית המשפט – התביעה השתנתה אף בעניינים מהותיים נוספים. בראש ובראשונה, סכום התביעה גדל באורח פלא בכמיליון ₪ - מסך של 26,910,414 ₪ לסך של 27,904,269 ₪. שנית, נוספה פרשה חדשה שלא בא זכרה בתביעה המקורית - הפרשה הרביעית של "התשלום לסמי בניאן בזמן שאין קבלן כזה", סעיפים 105-102 לתביעה המתוקנת, אשר בגינם יש תביעה לסך 393,855 ₪. שלישית, חל שינוי בטענות כלפי הנתבעים 5-4 ו-10 בגדר הפרשה הראשונה, כאשר לפי כתב התביעה המתוקן אלו נטלו 250,000 ₪ בלבד כאשר הנתבעים 10 ו-38 נוטלים 350,000 ₪ נוספים, בעוד שלפי התביעה המקורית נטלו הנתבעים 5-4 את כל 600,000 השקלים.
יתרה מכך, התובע לא הפנה את תשומת לבם של בית המשפט ושל הנתבעים לשינויים האמורים בתביעה, בין בסכומה ובין בפרטיה; ולא זאת בלבד שלא הגיש בקשה מתוקנת כי אם תביעה מתוקנת, הרי שבא כוחו הגדיל וטען בפניי, שלא חשב שצריך לפרט שינויים, וכי סבר שהוא זכאי להגדיל את הסכום ללא כל בקשה (כך בעמ' 9 לפרוטוקול).
יש בכך משום הפרת צו בית המשפט לעניין הגשת בקשה מתוקנת, ואף ניצול לרעה של ההליך המשפטי ע"י תיקון התביעה ללא רשות, בחריגה מעניין צירופו המותר של הנתבע 38, ואף תוך הסתרת הדבר.
אף עניין זה יכול היה למצוא את תיקונו ע"י צו להוצאות ומתן רשות ואורכה לתיקון נוסף – אך גם עניין זה משמש כשיקול לסילוק על הסף בהצטבר לשאר השיקולים.

העניין הרביעי של הדרישה המוקדמת מהחברה הוא עניין מהותי וטרומי, שאף אינו ניתן לתיקון ולפיצוי בהוצאות.
תנאי להגשתה של תביעה נגזרת הוא פנייה מוקדמת לחברה ע"י המעוניין בהגשת התביעה, ודרישה שלו מהחברה כי תמצה את זכויותיה בדרך של הגשת תובענה, כאשר דרישתו מפרטת את העובדות היוצרות את עילת התביעה ואת הנימוקים להגשתה.
תנאי מוקדם זה קבוע בסעיף 194(ב-ג) לחוק החברות, התשנ"ט-1999.
תנאי זה מובן על רקע החריגות של התביעה הנגזרת, וההיתר המתבקש ע"י התובע להתערב בענייני החברה ולתבוע בשמה את זכויותיה.
תנאי זה מתבקש כדי לאפשר לחברה לשקול באמת את הדברים לגופם, ולאמץ את התביעה אותה מציע התובע לתבוע, או להשיב לו באופן ענייני מדוע אין לתבוע זאת; וכן על מנת שביהמ"ש יוכל לשקול את הדברים בהמשך, כאשר יבחן האם להתיר תביעה נגזרת אם לאו.
כפועל יוצא מכך, על הדרישה המוקדמת לחברה להיות ממוקדת ומפורטת, ולא ריקה וסתמית, כשנראה שנשלחה רק כדי לצאת ידי חובה. לעניין זה ראו את פסה"ד הנזכר בעניין להבה, בסעיף 27 לפסה"ד.
דא עקא, שבענייננו לא נשלחה כל דרישה כזו ע"י התובע לחברה. התובע הפנה בבקשתו ל"דרישות" ששלח, ואלו הם הנספחים ד-ו. מעיון במסמכים אלו עולה, כי לבד מסגנונם המתלהם אין בהם כל פירוט של עובדות המקימות או שיכולות להקים לחברה עילת תביעה. כל שנאמר שם הוא שענייני החברה מתנהלים בצורה לא תקינה, במרמה ובעושק וגניבה, כשהאשמה מופנית כלפי המנכ"ל ועוזרו, הם הנתבעים 3-2. אין כל הצעה אופרטיבית שהחברה תגיש תביעה, למעט אמירה אחת בנספח ה' כי יש "למצות את הדין עם מי שגרם נזקים". לכל היותר ניתן לראות בכך כאמירה המתייחסת לנתבעים 3-2, אך בוודאי לא כלפי הדירקטורים ורואה החשבון וכלפי הצדדים השלישיים. והעניין האופרטיבי היחידי העולה מאותם מכתבים הוא כי יש לחקור בנושא, לא לאשר מאזן, למנות רו"ח חדש, למנות מחדש ועדת מאזן, לקרוא ליו"ר מועצת המנהלים להתפטר מתפקידו, ולהציג בפני הדירקטוריון את דו"ח רו"ח רמי אריה ולהחליט על הדרכים למימוש המלצותיו.
ב"כ התובע הפנה אותי בטיעונו להוראת סעיף 194 (ד)(1) לחוק החברות, וטען כי מכוח אותה הוראה פטור היה מרשו מדרישה מוקדמת מהחברה.
אינני רואה לקבל טענה זו. בכל שלוש הפניות של התובע לחברה, אשר נטענו בתביעה כדרישה מוקדמת - לא היו לתובע כל טענות אישיות כנגד הדירקטורים, ובוודאי לא כלפי מחציתם; ולכן לא חלה ההנחה שבסעיף 194(ד)(1), כי לחברי האורגן המוסמך להחליט על הגשת התביעה (קרי, הדירקטורים) יש עניין אישי בהחלטה. אמת, בתביעה ובבקשה לאישורה שהוגשו לביהמ"ש בתיק זה צורפו הדירקטורים כנתבעים, אך הצירוף האמור ריק מכול תוכן וחסר כל פירוט כמוסבר לעיל, ולכן אין להביאו בחשבון. אילו פסקנו אחרת, היינו מעודדים את עקיפת התנאי של פנייה מוקדמת לחברה ע"י צירוף מלאכותי של הדירקטורים בכל תביעה נגזרת, ולזאת לבטח לא התכוון המחוקק כאשר תיקן את החוק וקבע את הוראת הפטור שבסעיף 194(ד)(1) לחוק. זאת ועוד, כפי שעולה גם מטענות התובע בבקשה ובתביעה, הוא עצמו סבר שיש מקום לפנות תחילה לחברה, ולכן אף צירף לבקשה ולתביעה את פניותיו הנטענות לחברה (אף שלגופן אין הן עומדות בדרישות החוק לעניין דרישה מוקדמת, כמוסבר לעיל).
אשר על כן, לא היה מקום שהתובע ייחפז ויפנה לבית המשפט בבקשה לאישור תביעה נגזרת כפי שעשה, ואין להתירה בהיעדר דרישה מוקדמת כדין מהחברה.

על יסוד משקלם המצטבר של כל ארבעת היסודות האמורים לעיל, אני רואה למחוק על הסף את הבקשה לאישור התביעה הנגזרת.
למען הסר ספק, אין בכך כדי לשלול את הטענות נושא התביעה לגופן, והדבר אינו יוצר מעשה בי דין ומחסום בעתיד, ככל שתיעשה פנייה מוקדמת ותהיה נקיטה בהליכים באופן נכון.
יחד עם זאת, אין בכך גם לומר כי התובע זכאי או יהא זכאי להגיש תביעה נגזרת, וזאת בהתייחס לנושא האחרון שעלה בבקשות הסילוק על הסף, והוא עניין מעמדו של התובע כמי שחדל להיות דירקטור.
בקשר לסוגיה אחרונה זו אציין רק זאת, שאין בעניין כל פסיקה מחייבת או מנחה בישראל. הנושא נזכר בספרה של פרופ' ציפורה כהן, בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות, מהד' 2, כרך ג', עמ' 488-490, והושאר בצריך עיון. לגבי בעל מניות שחדל מלשמש ככזה נפסק שאינו רשאי להגיש תביעה נגזרת, וראו: בש"א 2941/07 אם סיסטמס נ' בן ציון רבי (12.3.08). עולה השאלה, האם אותם רציונאלים חלים גם לגבי דירקטור שאינו נושא עוד במשרתו? אפשר שהקריטריון המנחה והמבדיל צריך להיות על בסיס הוולונטריות של עזיבת החברה, בין כבעל מניות ובין כמנהל. אפשר גם להבחין בין פיטורין ע"י הנהלת החברה , המנסה לסכל את התביעה נגדה - לבין פיטורין ע"י גורם חיצוני לחברה (כמו בענייננו, ע"י בעל המניות שמינה את הדירקטור מלכתחילה), כאשר אין לתובע כל טענה מהותית נגדו בתביעה. אפשר גם שההבחנה צריכה להיות ב ין חברה ציבורית לבין חברה פרטית - כאשר בחברה ציבורית יצדיק האינטרס הציבורי את העמדה, שגם דירקטור שפוטר יוכל להגיש תביעה נגזרת; בעוד שבחברה פרטית, שכל בעלי מניותיה אינם רוצים בתביעה (כמו בענייננו, שהאסיפה הכללית של בעלי המניות החליטה פה אחד שלא לתבוע לעת הזו עד לסיום הבירור בחקירת המשטרה) – אין לאפשר לדירקטור שפוטר לכפות את התביעה על כל בעלי המניות. ואולם, הדברים טעונים ליבון, ודומני כי אין הכרח לפסוק בעניין כעת, וראוי להשאיר זאת לעת מצוא.
עוד אציין כי בענייננו מתנהלת חקירה פלילית בנושאים נושא התובענה, ומיוזמתו של התובע – וספק בעיני אם ניהול התביעה הוא ראוי ונכון כל עוד לא נשלמה החקירה. אך גם עניין זה אינו מחייב החלטה כעת.

על יסוד כל האמור לעיל, אני מורה על מחיקה על הסף של הבקשה לאישור התביעה הנגזרת.

לאור התוצאות, יש לחייב את התובע בהוצאות הנתבעים.
מצד אחד יש להביא בחשבון את שיעורה הכספי הניכר של התביעה, כ-28 מיליון ₪. מצד שני יש להביא בחשבון כי נמנע מהנתבעים ניהול משפט ארוך, לנוכח סיום ההליך כבר בראשיתו. יש להתחשב בפסיקת ההוצאות במיוחד בנתבעים שאין כנגדם כל טענות מבוססות ומפורטות, ולו לכאורה בלבד. עוד יש לשקול את תרומתם השונה של הנתבעים השונים לתוצאת פסה"ד.

לפיכך, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד כדלקמן:
לנתבע 6 – 5,000 ₪.
לנתבע 7 – 5,000 ₪.
לנתבעים 9-8 – 5,000 ₪.
לנתבע 10 – 5,000 ₪.
לנתבע 11 – 10,000 ₪.
לנתבע 15 – 5,000 ₪.
לנתבעים 17, 24-19, 36-35 – 25,000 ₪.
לנתבעים 18, 33-25, 37 – 25,000 ₪.
כל התשלומים לידי ב"כ הצדדים הזכאים להם, בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לבאי כוח הצדדים, ולצדדים לא מיוצגים במישרין לידיהם.

ניתן היום, ג' חשוון תשע"ה, 27 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.