הדפסה

מ. א. דרום השרון נ' יחזקאל ואח'

בפני
כב' הרשם איתי רגב

מבקשים

  1. איילה יחזקאל
  2. אליהו פרידלר

נגד

משיבה

מ. א. דרום השרון

החלטה

המשיבה הגישה תביעה על סכום קצוב, על סך כ-43 אלף ₪, כנגד המבקשים – יורשיו של המנוח יחיאל פרידלר ז"ל (כתב התביעה תוקן בהסכמת הצדדים ביום 30.4.15). בתביעה נדרשים המבקשים לשלם בגין היטלי סלילה עבור נכס בכפר סירקין.
המבקשים הגישו התנגדות לתביעה זו, והצדדים חלוקים ביניהם בשאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה – האם הסמכות מסורה לבית משפט זה, כטענת המבקשים, או לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, כטענת המשיבה.
הוסכם, כי ככל שייקבע שהסמכות הינה לבית משפט זה – הרי שתינתן למבקשים הרשות להתגונן.

הצדדים הגישו סיכומיהם בשאלה זו.

עמדת המשיבה

התנגדותם של המבקשים לתביעה שהוגשה מבוססת על הטענה כי אין למשיבה סמכות לגבות את היטל הסלילה האמור היות ולא בוצעה בנכס בניה חדשה ו/או מאחר ולא בוצעו עבודות הגובלות בנכס (ס' 4 לסיכומי המשיבה).
בנוסף, תוקפים המבקשים את תעריפי חוק העזר מכוחו הוטל היטל הסלילה וטוענים להפליה ולהעדר סבירות בקביעת תעריפים נפרדים לכפר סירקין בחוק העזר טרם תיקונו.
משכך, ומשעסקינן בטענות הנוגעות לעצם החיוב ולחוקיות תעריפי חוק העזר, מדובר בתקיפה ישירה של החלטת המשיבה, שהינה רשות מקומית, לחייב את הנכס בהיטל הסלילה (וזאת כאשר אין למבקשים טענות נוספות, כגון טעויות באופן החישוב, תשלומים על חשבון החוב או התיישנות).
לעמדת המשיבה, כאשר מדובר בתקיפה ישירה של פעולות הרשות המקומית – הסמכות לבירור טענות אלו הינה לבית המשפט לעניינים מנהליים.
המשיבה תומכת עמדתה בפסיקה, ובכלל זה מביאה מדברי בית המשפט העליון בעניין בלונדר (רע"א 11224/04 (פורסם במאגרים):

"...הסמכות לדון בהשגות על פעולות מינהליות של רשות מקומית נתונה , בסייג הקבוע בפרט 8(א) לתוספת ובהיעדר הסדר מיוחד, לבית-המשפט לעניינים מינהליים, והיא אינה נתונה לבתי-המשפט האזרחיים ללא קשר לשאלה אם הופעל שיקול -דעת על-ידי הרשות טרם ביצועה של הפעולה המינהלית, או אם מדובר ב"פעולה טכנית" גרדא"
(ס' 11 לפסק הדין; ההדגשה לא במקור)

כן מזכירה המשיבה את פסק דינו של כב' הש' לבנוני בעניין אדגר (ת"א 8433/02 אדגר נ' המועצה המקומית בנימינה; פורסם במאגרים) בו נקבע כי הלכת בלונדר שינתה את המצב הדיוני חרף הפרקטיקה שהיתה נהוגה עד אז.
נוכח כל האמור, טוענת המשיבה כי יש להבחין בין טענות שמתבקשת בהן קביעה כי אין תוקף להחלטה שקיבלה הרשות, שאז הסמכות היא לבית המשפט לעניינים מנהליים, לבין טענות שעניינן סעד כספי, אשר יתבררו בבית משפט אזרחי. במקרה דנן, לעמדת המשיבה, מדובר בתקיפת סמכות המשיבה להטיל את היטל הסלילה ותקיפה ישירה של תעריפי ההיטל – ומשכך, דין הטענות להתברר במסגרת עתירה מתאימה בבית המשפט לעניינים מנהליים.
בסיכומי התשובה שהגישה המשיבה, לאחר קבלת סיכומי המבקשים (שעיקריהם יפורטו להלן) חוזרת המשיבה על טענותיה ומציינת כי לו תתקבל טענת המבקשים הרי שיש בכך כדי לייתר את הצורך לפנות בהליך של עתירה מנהלית – שכן כאשר תשלח הרשות דרישת תשלום לא יינק ט כל הליך עד שתתבע הרשות את התשלום, ואז יעלה החייב את טענותיו ובכלל זה את אלו התוקפות את תוקף החיוב וחוק העזר.

עמדת המבקשים

המבקשים טוענים כי טענות ההגנה שהעלו כנגד התביעה הכספית שהגישה כנגדם המשיבה אינן תקיפה ישירה ואף אינן תקיפה כלל (ולכל היותר מדובר בתקיפה עקיפה), ומשכך מוסמך בית משפט זה לדון ולהכריע בהן.
לעמדת המבקשים, אין המשיבה חולקת על כך שניתן היה להעלות את טענות המבקשים בפני בית משפט זה במסגרת תביעה כספית להשבה, לו היתה מוגשת כזו (ומפנים לס' 17 בסיכומי המשיבה), ומקל וחומר שהן מהוות תקיפה עקיפה כאשר הן מועלות כטענות הגנה בתביעה כספית שהגישה המשיבה. תוצאת עמדת המשיבה, על פי המבקשים, הינה אבסורדית – אילו ישלמו המבקשים את התשלומים הנדרשים ויגישו תביעת השבה, אין מחלוקת כי הסמכות נתונה לבית משפט זה, בעוד שכל עוד מדובר בטענות הגנה במסגרת תביעה כספית שהגישה המשיבה – זו היא תקיפה ישירה שהסמכות לבררה מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים?
אף המבקשים תומכים טענותיהם בפסיקה ומדגישים כי הסמכות העניינית נקבעת על פי מבחן הסעד (ובכלל זה מפנים, בין היתר, לרע"א 3879/05 ( עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ) (להלן: " עניין אמריקה ישראל"): "...אין המדובר אלא בתביעה אזרחית, שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה ומי שתובע כסף אין לומר עליו שתביעתו היא 'כיסוי' לדבר אחר"; ולבג"צ 6719/11 (פורשטט נ' המועצה האזורית מטה יהודה): "דינה של העתירה להמחק לנוכח קיומו של סעד חלופי לדיון בסוגיה ... כל הטענות שהועלו לפנינו באשר לחוקיות חוק העזר יוכלו להתברר בגדרה של התקיפה העקיפה").
טענות המבקשים הינן, כאמור, טענות הגנה והסמכות העניינית נקבעת על פי מבחן הסעד המבוקש בתביעה – שהינה תביעה כספית שהגישה המשיבה.
עוד טוענים המבקשים כי ממילא לא יכלו לפנות מיוזמתם לבית המשפט לעניינים מנהליים, שכן המשיבה לא ענתה לפניה ששלחו אליה במענה לדרישת התשלום שנשלחה אליהם, ורק כעבור למעלה משנתיים וחצי הגיבה בדרך של מכתב התראה בטרם הגשת התביעה נשוא הדיון.
המבקשים מאבחנים את הלכת בלונדר, בה היה מדובר בתקיפה ישירה של דרישת התשלום – כאשר עניינה של אותה פרשה היתה בתביעה שהוגשה כנגד הרשות המקומית בעתירה למתן צו המצהיר כי דרישות התשלום בטלות. לעמדת המבקשים יש לאבחן באותו אופן גם את יתר פסקי הדין הנזכרים בפרק הרלבנטי לסיכומי המשיבה, בעוד שחלק מפסקי הדין שהזכירה המשיבה – ושעניינם תביעות כספיות להשבת אגרות והיטלי פיתוח – תומכים דווקא בעמדת המבקשים.
לבסוף, מפנים המבקשים לשורה של פסקי דין בהם נדונו בקשות רשות להתגונן ותביעות כספיות של רשויות על יסוד דיון ענייני והכרעה בטענות מנהליות (ס' 17 לסיכומי המבקשים).

דיון

השאלה שלפנינו הינה, בסיכומו של דבר, שאלת האפשרות לתקוף החלטה מינהלית, הנתונה לתקיפה ישירה בבית המשפט לעניינים מנהליים, בדרך של תקיפה עקיפה במסגרת הליך המתנהל בבית משפט אזרחי, והאם – כטענת המשיבה, מדובר בתקיפה ישירה של החלטות הרשות או, כטענת המבקשים, כלל אין מדובר בתקיפה ולכל היותר, בתקיפה עקיפה שבסמכות בית המשפט האזרחי.
בהערת אגב יצוין כי ניתן אף להעלות את הטענה שכלל אין מדובר בשאלה של סמכות עניינית, במובנו המקובל של מונח זה, המתייחס בדרך כלל לסמכות בית המשפט לדון בתביעה ולא לסמכות לדון בטענות הגנה.

המסגרת החוקית אליה מכוונים הצדדים את טענותיהם מצויה בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס – 2000 (להלן: " החוק") הקובע כך:

5. בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה –
(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית);
(2) ...
(3) ...
(4) ענין מינהלי או ענין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לענינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק.

ובענייננו, לאור הקבוע בס' 5(1) שלעיל, קובע ס' 8 לתוספת הראשונה:

8. רשויות מקומיות –
(א) החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים; לענין זה, "אישור" - בכל דרך ולרבות החלטה שלא לאשר.
(ב) ...

נוכח ההלכות אליהן הפנו הצדדים בסיכומיהם, הרי שכאמור - טענת המשיבה היא כי הסמכות היא לבית המשפט לעניינים מנהליים ודינה של ההתנגדות להמחק, בעוד שלטענת המבקשים המדובר בתקיפה עקיפה של דרישות אלו, ואז הסמכות מסורה בידי בית משפט זה.

בבר"ם 7363/09 (מרכז משען בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו) נקבע:

"אכן, כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, הסמכות בעתירות שעניינן תקיפת דרישת תשלום מצד הרשות – זאת להבדיל מתביעה כספית להשבת סכום ששולם – מצויה בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים " (ס' 8 לפסק הדין);
אך גם:
"כפי שנפסק, התדיינות ישירה לגופו של עניין עדיפה על פני דיון עקיף באמצעות סעדים הצהרתיים, כך במיוחד כשבעל דין מנסה "לעקוף את הצורך בהתדיינות ישירה ועניינית על הנושא אשר עליו סבה המחלוקת" (ראו ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.12.06); ראו גם דברי הנשיא שמגר בע"א 136/82 שכון עובדים בע"מ נ' רשות הפיתוח על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד לח (4) 668, 671 (1985))." (שם).
ובהמשך:
"זאת ועוד. הסעד המבוקש על-ידי המבקשת במסגרת התקיפה העקיפה, מן הראוי לו – על-פי מהותו וטיבו – כי יתברר בבית המשפט האזרחי. סעיף 8 לחוק קובע כי הדיון בבית המשפט המינהלי ייערך "בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהן דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בשינויים המחויבים", כך שבמקרה הרגיל יתמצו ההליכים בהגשת תצהירים בלא שמיעת עדים ( תקנה 15 ל תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות); ראו גם עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ"ד נט(6) 411 (2005) (להלן: עניין סורחי). משכך, אין מקום שבית המשפט לעניינים מינהליים יתפקד כערכאה דיונית הקובעת ממצאים עובדתיים בסכסוכים שבין הפרט לבין הרשות המינהלית או ידון בשאלות שעניינן סעד כספי, זולת אלה שהוקנו לו במפורש בחוק (ראו למשל סעיף 5(3) לחוק ופרט 1 לתוספת השלישית לחוק, הדן בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז, אשר תוגש – לפי תקנה 29 לתקנות – "על דרך הגשת כתב תביעה והדיון בה יתקיים לפי תקנות סדר הדין האזרחי...".; ראו גם רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי (לא פורסם, 19.9.05)). להבדיל מכך, סדרי הדין בעתירה מינהלית אינם מתאימים לדון בתביעה לתשלום כספי או להשבה של סכום כסף, וזאת אף אם העילה להשבתו של הסכום היא עילה שמקורה במשפט המינהלי (ראו למשל עניין עיריית אשדוד; רע"א 3993/05 ש.א.ב. חברה להשקעות ופיתוח בע"מ נ' עיריית באר-שבע (לא פורסם, 28.5.06); אורי גורן בתי משפט מינהליים 14-13 ( 2008)). סעד שעניינו טענת קיזוז של סכומים ששילמה המבקשת ביתר, לפי טענתה, בשנים 1998-1993, דורש בחינה ראייתית פרטנית בסדרי דין הנוהגים בהליך האזרחי. כפי שנקבע-
"תכליתו של בית המשפט לעניינים מינהליים לא הייתה הקמה של ערכאה דיונית שתפקידה לקבוע ממצאים עובדתיים בסכסוכים שבין הפרט לרשות המינהלית" (עניין סורחי, פסקה 9).
בהימצא סעד חלופי בדמות דיון בבית המשפט האזרחי הרגיל, יש לבכר פתרון זה."

ואכן, ברע"א 6590/05 (עניין צרפתי), בו עתרה הרשות המקומית לדחות על הסף תביעה להשבת כספים ששולמו בגין היטלי סלילה, מים ותיעול, תוך שהיא נסמכת על הלכת בלונדר, נקבע כי:

"אותו מקרה [עניין בלונדר – א.ר.] שונה לחלוטין מן המקרה דנא. ברע"א 11224/04 [בלונדר] נתבקש סעד של הצהרה, כי דרישה לתשלום של היטל פיתוח, אגרת הנחת צינורות והיטל ביוב הינה בטלה. משמע, הסעד שנתבקש היה קביעה כי אין תוקף להחלטה שקיבלה הרשות המינהלית. לעומת זאת, בענייננו נתבע סעד כספי. ההבדל בסעד המבוקש בין שני ההליכים הוא שמביא לתוצאות שונות, כפי שיוסבר בהמשך. במקרה ההוא נמצאת הסמכות בידי בית המשפט לעניינים מינהליים, בעוד שבמקרה הנוכחי נתונה הסמכות לבית המשפט האזרחי - בית משפט השלום או בית המשפט המחוזי - בהתחשב בסכום התביעה (רע"א 3879/05 [עניין אמריקה ישראל] ))." (ס' 2 להחלטת בית המשפט העליון)

מכאן, שאין מחלוקת בפסיקה כי לו עסקינן בתביעה להשבת תשלומים שבוצעו, הסמכות היתה לבית המשפט זה, והלכת בלונדר אין בה כדי לשנות מסקנה זו.

ואולם, מה דין המקרה שלפני, בו אין מדובר בתביעת השבה כי אם בטענות הגנה במסגרת הליך שיזמה המשיבה דווקא? האם, כטענת המשיבה, יש בכך כדי לייתר את ההליך של עתירה מנהלית, שכן החפץ לתקוף נפקותו של חיוב לא יצטרך לעתור כנגדו אלא יוכל להמתין לתביעה הכספית שתוגש כשלא ישלם את החיוב במועד, ובמסגרת הליך זה יעלה טענותיו? או שמא, כטענת המבקשים, התוצאה הינה בלתי סבירה שכן משמעה שלו היו משלמים המבקשים את דרישת החוב ומיד תובעים את השבת התשלום שבוצע – לא היתה מתעוררת כלל שאלה של סמכותו העניינית של בית המשפט?

סבורני כי הצדק, בסופו של דבר, עם המבקשים.
בית המשפט העליון פסק כי חוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע את דרך התקיפה הישירה אך לא בא להגביל את אפשרות התקיפה העקיפה. חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים בא להסדיר את חלוקת הסמכויות בין בג"צ לבין בתי המשפט לעניינים מנהליים – דהיינו, להסדיר את דרך התקיפה הישירה בלבד ולא להסדיר את סמכויות בתי המשפט האזרחיים לדון, במסגרת תקיפה עקיפה, בטענות כנגד החלטות מנהליות – ובשים לב לכך שבעניינים מסוימים (אך לא בעניין היטלי סלילה) נקבע על פי חוק שיש להביאם בפני ועדת ערר או גוף שיפוטי שהוקם במיוחד לשם כך (כגון ענייני ארנונה או היטלי ביוב).
המבחן בדבר סמכות הערכאה האזרחית לדון בטענות "מנהליות" יהיה מבחן הסעד, כלומר – אם הסעד המבוקש הוא בסמכות בית המשפט האזרחי, וכדי להכריע בו נדרשת הכרעה בדבר תוקפה של ההחלטה המנהלית (עניין אמריקה ישראל, כנזכר לעיל).

במקרה שלפנינו המחלוקת נוגעת לתביעה כספית ולשאלת חיובם הכספי של המבקשים – והסעד המבוקש, על ידי המשיבה שיזמה את ההליך, הינו סעד כספי.
משום כך מוסמך בית המשפט לדון בתביעה.
יצוין, כי לו היתה התוצאה כעמדת המשיבה הרי שמשמעות הדבר הינו כי, למעשה, במקרים כגון המקרה דנן לא יוכלו המבקשים להעלות טענות הגנה כלל, ועליהם להתגונן במסגרת נקיטת הליך נפרד – בעתירה מנהלית. סבורני כי הן מן הטעם הענייני והן מטעמי יעילות הדיון וסופיות התוצאה, אין זו מסקנה ראויה.

נוכח כל האמור, אני קובע כי לבית משפט זה הסמכות לדון בטענות הצדדים בהליך שבפני.

לאור זאת, ובהסכמת המשיבה, ניתנת בזה למבקשים רשות להתגונן, באופן שהתצהיר ישמש כתב הגנה.

לאור סכום התביעה יידון התיק בסדר דין מהיר.

המשיבה תשלם את הפרשי האגרה, ותגיש תצהיר והשלמת מסמכים מטעמה, בהתאם להוראות תקנה 214 ב1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תוך 30 יום, עם העתק ישירות למבקשים.

מבלי שיהא בכך משום הארכת מועד מראש, אבהיר כי אי השלמת האמור תוך 60 יום תביא למחיקת התביעה מחמת חוסר מעש ( או מחמת אי-תשלום אגרה מספקת), בלא צורך בהחלטה נוספת ( אלא אם יוארך לכך המועד בהחלטה אחרת).

המבקשים יגישו השלמת מסמכים מטעמם, בהתאם להוראות תקנה 214 ב1 האמורה, תוך 30 יום מקבלת מסמכי המשיבה, עם העתק ישירות למשיבה.

תצהירי עדות ראשית, חוות דעת מומחים ( ככל שיש), וכן כל בקשה להזמנת עד, שאינו מסכים לתת תצהיר, יוגשו על ידי הצדדים במקביל, תוך 30 יום מהגשת מסמכי המבקשים. בקשה כאמור תפרט את זהות העד, מעמדו בקשר לסכסוך, תוכנה הצפוי של עדותו, וכן את הנסיונות שנעשו לקבלת תצהיר. בעל דין שאינו מגיש תצהיר, חוות דעת או בקשה כאמור ייחשב כמסתמך על התצהיר התומך בכתבי הטענות, בלבד.

תזכורת פנימית למזכירות ליום 15.11.15 לשם קביעת התיק לישיבה מקדמית בהתאם, לאחר הגשת מסמכי המשיבה ותשלום הפרשי האגרה, ובכפוף להגשה ולתשלום כאמור, או – לפי המקרה – לשם מחיקת התביעה על פי ההתראה דלעיל, ככל שלא יוגשו המסמכים או לא תשולם האגרה.

ניתנה היום, י"א אלול תשע"ה, 26 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.