הדפסה

מ.י. פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה נ' כהן ואח'

בפני
כב' השופט ד"ר עמי קובו

בעניין:

מ.י. פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה

המאשימה

נגד

1.אהרון כהן
2.נחמה כהן
3.תומר כהן
4.חב' קירור אהרון בע"מ

הנאשמים

צדדים:

ב"כ המאשימה: עו"ד יפעת שטיין

ב"כ הנאשם: עו"ד עודד הכהן

הכרעת דין

תוכן עניינים
רקע 3
אישום ראשון – השמטת הכנסות (נאשמים 1, 2 ו-4). 5
אישום שני – רכישת נכס מקרקעין (נאשמים 1 ו-3) 6
אישום שלישי (נגד נאשמים 1-2). 7
התשובה לאישום 7
ראיות המאשימה 7
ראיות המאשימה לעניין האישום השני – רכישת נכס מקרקעין 14
ראיות ההגנה וגרסאות הנאשמים 16
דיון והכרעה 24
מהימנות ומשקל העדויות 24
היסוד הנפשי וטענת הנאשמים בדבר חוסר סדר בהנהלת החשבונות 28
אישום ראשון, חלק א' - אי-הודעה על פתיחת עסק 29
אישום ראשון, חלק ב' - שימוש בחשבונות הסמויים א', ב' ו-ג'. 35
אישום ראשון, חלק ג' - הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים 45
אישום ראשון, חלק ד' - הגשת דוחות לא על פי פקודת מס הכנסה. 50
אישום ראשון, חלק ה' - השמטת הכנסות מדוחות המס שהוגשו לפקיד השומה. 51
אישום שני 55
אישום שלישי – הצהרת ההון 61
קבילות עדויות הנאשמים 1,2 ו- 3, האחת לחובת רעותה 64
נאשמת 4 65
עתירת המאשימה להרשיע את הנאשמים בעבירה של שיבוש הליכי משפט 65
טענת הגנה מן הצדק ומחדלי חקירה 66
סוף דבר 68

רקע

  1. נאשם 3 מזוכה מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. נאשם 1 מזוכה מהעבירה המיוחסת לו באישום השני. להלן יפורטו נימוקי הכרעת הדין בנוגע לארבעת הנאשמים:
  2. נגד נאשמים 1 - 4 הוגש כתב אישום אשר אוחז שלושה אישומים.

3. באישום הראשון הואשמו נאשמים 1 - 2 בעבירות הבאות:
א. השמטת הכנסות מדו"ח – 7 עבירות לפי סעיף 220 (1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 להלן: "הפקודה"). באשר לנאשמת 2, ארבע עבירות ביחד עם סעיף 224 א' לפקודה.
ב. מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח – 7 עבירות לפי סעיף 220 (2) לפקודה, באשר לנאשמת 2. ארבע עבירות ביחד עם סעיף 224 א' לפקודה.
ג. הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים – עבירות לפי סעיף 220 (4) לפקודה, וחלקן, באשר לנאשמת 2, ביחד עם סעיף 224 א' לפקודה.
ד. שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, 7 עבירות לפי סעיף 220(5) לפקודה, מתוכן, באשר לנאשמת 2 , ארבע עבירות ביחד עם סעיף 224 א' לפקודה.
4. באישום הראשון יוחסו לנאשמת 4 העבירות הבאות:
א. השמטת הכנסה מדו"ח, 4 עבירות לפי סעיף 220(1) לפקודה.
ב. מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, 4 עבירות לפי סעיף 220 (2) לפקודה.
ג. הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים, עבירות לפי סעיף 220 (4) לפקודה.
ד. שימוש במרמה ערמה ותחבולה, 4 עבירות לפי סעיף 220(5) לפקודה.
5. באישום השני יוחסו לנאשמים 1 ו- 3 העבירות הבאות:
א. מסירת הצהרה כוזבת, עבירה לפי סעיף 98 (ג) לחוק מיסוי מקרקעין, תשכ"ג-1963.
ב. שימוש במרמה ערמה ותחבולה, עבירה לפי סעיף 220 (5) לפקודה.
6 באישום השלישי יוחסו לנאשמים 1 ו-2 העבירות הבאות:
א. מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, עבירה לפי סעיף 220 (2) לפקודה.
ב. שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, עבירה לפי סעיף 220 (5) לפקודה.
7. על פי המתואר בחלק הכללי של כתב האישום בין השנים 1997-2002 (להלן: "התקופה הרלוונטית") עסק נאשם 1 (להלן: "הנאשם") בקניה, מכירה ושיווק מוצרי חשמל ביתיים (להלן: "העיסוק"). נאשמת 2 (להלן: "הנאשמת") היא אשתו של הנאשם ונאשם 3 הוא בנם. נאשמים 1 ו-2 (להלן "הנאשמים") ללא נאשם 3, הגישו לרשויות מס הכנסה דוחות בגין הכנסותיהם לתקופה הרלוונטית, ונאשמת 4 הגישה לרשויות מס הכנסה דוחות בגין הכנסותיה לשנים 1999-2002. בתקופה הרלוונטית, במזיד ובכוונה להתחמק ממס, השתמשו הנאשמים במרמה, ערמה ותחבולה, כדי להעלים מפקיד השומה הכנסה בסכום שאינו נמוך מ- 6,332,818 ₪.
8. במהלך עיסוקו פעל הנאשם באופנים שונים כמפורט להלן:
9. בשנים 1997-1999 היה בבעלותו, ניהולו ושליטתו של הנאשם עסק לשיווק מוצרי חשמל הידוע כ"קירור אהרון" (להלן: "קירור אהרון"). קירור אהרון נרשם כעוסק מורשה לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ").
10. בשנים 1997-1999 הייתה רשומה על שמה של הנאשמת, בניהול ובשליטה משותפים של הנאשמים, חנות לשיווק מוצרי חשמל בבית שמש הידועה בשמה המסחרי "גולד ליין" (להלן: "גולד ליין"). גולד ליין נרשמה כעוסק מורשה לפי חוק מע"מ.
11. בשנת 1999 נוסדה נאשמת 4 על-ידי הנאשמים והם שימשו כמנהלים פעילים ובעלי המניות העיקריים בה. במהלך שנת 1999 העבירו הנאשמים את פעילותם העסקית לנאשמת 4.
12. במהלך כל התקופה הרלוונטית לכתב האישום היה הנאשם "הרוח החיה" שעל פיו יישק דבר בין בפועלו בקירור אהרון, בין בפועלו בגולד ליין ובין בפועלו בנאשמת 4. הנאשם פעל מול הספקים לגבי רכישת מוצרים עבור כל העסקים דלעיל, פיקח על המכירות, החליט על תשלומי משכורת ועמד בקשר עם רואי החשבון ומנהל החשבונות. הנאשמת עסקה, בין היתר, במכירות ליחידים בגולד ליין.
13. בתקופה הרלוונטית הנאשם היה רשום במס הכנסה כ"בן הזוג הרשום" לפי הפקודה, והנאשמת הייתה רשומה כבת הזוג של הנאשם, כך שהכנסותיה דווחו בדוח המוגש על-ידי הנאשם לפקיד השומה.
14. רחל סעדיאן ז"ל (להלן: "סעדיאן") הייתה אמה של הנאשמת. לסעדיאן היה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום חשבון בבנק הפועלים (להלן: "חשבון מסווה א'") ששימש את הנאשמים כמפורט להלן. הנאשמת נרשמה כמיופת כוח בחשבון מסווים א'.
15. לנאשם 3 היה בתקופה הרלוונטית חשבון בבנק הפועלים (להלן: "חשבון מסווה ב'") ששימש את הנאשמים ואת נאשם 3, כמפורט להלן.
16. לאורית כהן, בתם של הנאשמים, היה בתקופה הרלוונטית חשבון בבנק הפועלים (להלן: "חשבון מסווה ג'") בחשבון זה נעשו, בין היתר, פעולות בנקאיות השייכות לעסקיהם של הנאשמים, כמפורט להלן.
אישום ראשון – השמטת הכנסות (נאשמים 1, 2 ו-4)
17. לפי הנטען בעובדות האישום הראשון, בכל שנת מס, בתקופה הרלוונטית, השתמשו הנאשמים ונאשמת 4 במרמה ערמה ותחבולה כדי להעלים הכנסתם מפקיד השומה ולהתחמק ממס. הנאשמים פעלו באופנים הבאים לשם כך:
18. אי-הודעה על פתיחת עסק. הנאשמים לא דיווחו על פתיחת גולד ליין בשנת 1997 לפקיד השומה, הגם שהיו חייבים לעשות כן על-פי הוראת סעיף 134 לפקודה.
19. שימוש בחשבונות המסווים א', ב' ו-ג'. בין השנים 1998-2002 השתמשו הנאשמים ונאשמת 4 בחשבונות המסווים א'-ג', כך שהופקדו בהם תקבולים שהועלמו מרשויות המס ושלא נרשמו בפנקסי החשבונות והרשומות שלהם או של העסקים שניהלו לפי שנים:
א. שנת 1998 – 394,950 ₪.
ב. שנת 1999 – 1,429,424 ₪.
ג. שנת 2000 – 1,282,340 ₪.
ד. שנת 2001 – 262,970 ₪.
ה. שנת 2002 – 646,700 ₪.
ו. סה"כ – 4,016,384 ₪.
20. הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים. בכל אחת מהשנים 1998 עד 2002 הכינו וקיימו הנאשמים ונאשמת 4, או הרשו להכין או לקיים פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, בכך שלא רשמו את הסכומים וההכנסות שהופקדו לחשבונות המסווים א-ג', בפנקסי החשבונות שלהם כמפורט לעיל. הנאשמים הכינו וקיימו בשנת 1998 פנקסי חשבונות כוזבים בספרי קירור אהרון או גולד ליין, בין בכך שלא כללו בהם הכנסות ובין בכך שרשמו בהם הוצאות פיקטיביות, בסכום שאינו פוחת מ- 2,301,401 ₪. סכום זה כולל מכירות ללקוחות שלא נכללו בדוח שהוגש למס הכנסה בסך 1,780,861 ₪ או קניות מספקים שנכללו בדוח שהוגש למס הכנסה בסך של 2,938,742 ₪, והפקדות לחשבונות המסווים בשנת 1998 בסך של 394,950 ₪.
21. הגשת דוחות לא על פי פקודת מס הכנסה. הנאשמים הגישו לשנות המס 1997-1999 דוחות אישיים כוזבים תוך שהם נמנעים מלצרף אליהם דוחות רווח והפסד כנדרש על-פי סעיף 131 לפקודה.
22. השמטת הכנסות מדוחות המס שהוגשו לפקיד השומה. הנאשמים ונאשמת 4 מסרו תרשומת כוזבת בכל אחד מהדוחות שהגישו לפקיד השומה בכך שהשמיטו מהם הכנסות שהיה עליהם לכלול בדוחותיהם, בסכום שאינו נמוך מ- 6,332,818 כמפורט להלן:
שנת המס מקור הכנסה מושמט הכנסה שלא דווחה
1997 הכנסות מגולד-ליין 535,573 ₪
1998 הכנסות מלקוחות שלא דווחו
וכספים שהופקדו בח-ן מסווים 2,175,811 ₪
1999 כספים שהופקדו בח-ן מסווים 1,429,424 ₪
2000 כספים שהופקדו בח-ן מסווים 1,282,340 ₪
2001 כספים שהופקדו בח-ן מסווים 262,970 ₪
2002 כספים שהופקדו בח-ן מסווים 646,700 ₪.
_______ __________
סה"כ 6,332,818 ₪
אישום שני – רכישת נכס מקרקעין (נאשמים 1 ו-3)
23. על-פי המתואר באישום זה ביום 5.7.01 חתם נאשם 3 על חוזה לרכישת נכס מקרקעין במושב כפר הרי"ף (להלן: "החוזה" ו-"הנכס" בהתאמה), מרוברט וסימונה לוי (להלן: "המוכרים"). בתאריך 31.7.01 הגישו הנאשמים 1 ו-3 הצהרה למשרדי מיסוי מקרקעין לגבי רכישת הנכס לפי סעיף 73 לחוק מיסוי מקרקעין. החוזה ששימש את המוכר לקביעת שומתו בגין מכירת הנכס צורף להצהרה. על פי החוזה המצורף התחייב נאשם 3 לשלם למוכרים סך של 350,000 $ (מתוכם 50,000 $ עבור המיסים שיחולו על המוכרים). בהסכם האמיתי בין הצדדים התחייבו הנאשמים לשלם למוכרים סך של 450,000 $ (מתוכם 50,000 $ עבור המיסים שיחולו על המוכרים), ואף שילמו להם על פי הסכם זה ולא על פי החוזה שצורף להצהרה. מימון עסקת הרכישה דלעיל היה מהכנסה שהושמטה כאמור באישום הראשון ושהוסתרה בחשבונות המסווים א' ו-ב'. בפועל הנאשם הוא זה שרכש את הנכס על שמו של נאשם 3, הכל כדי להסוות את מקור הכסף ששימש אותו לרכישת הנכס ולהעלים את ההכנסות שהושמטו.
אישום שלישי (נגד נאשמים 1-2).
24. על פי המתואר באישום זה, ביום 4.3.03 הגישו הנאשמים הצהרת הון ליום 31.12.99 כפי שנדרשו על-ידי רשויות המס (להלן: "הצהרת ההון"). בהצהרת ההון לא נרשמו היתרות של החשבונות המסווים א'-ג' ששימשו את הנאשמים ושנשלטו על ידם. בפועל, הנאשמים הם אלו ששלטו והשתמשו בחשבונות המסווים א'-ג' ונמנעו מדיווח על חשבונות בנק אלה, הכול כדי להסוות את מקור כספם ולהעלים את הכנסותיהם שהושמטו כמפורט באישום הראשון.
התשובה לאישום
25. הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום. הנאשמים טענו כי עשו שימוש בחשבונות האמורים כדי להתחמק מעיקולים. הנאשמים הודו כי לא דיווחו לרשויות המס על פתיחת גולד ליין בשנת 1997, אך כפרו בכך שהייתה עליהם חובה לעשות כן. הנאשמים הודו כי השימוש בחשבונות בני המשפחה נעשה על-ידיהם (עמ' 9, ש' 11).
ראיות המאשימה
26. מטעם המאשימה העיד תחילה מר גיפול דורון (להלן: " גיפול"), וכן הוגשו בהסכמה הודעותיו של גיפול בחקירה (ת/10-ת/16).
27. בהודעה ת/12 הסביר גיפול כי הוא העביר את הכנסות גולד ליין לקירור אהרון (ת/12, עמ' 4-5; ת/12, עמ' 7, ש' 12-13).
28. בהודעה נוספת (ת/14) מסר גיפול, לאחר בדיקה שערך, כי סכום של 1,695,331 ₪ לא נכלל בדיווח למס הכנסה, וזאת בוודאות. סכום נוסף בסך של 177,788 ₪ קרוב לוודאי שלא נכלל בדוח למס הכנסה (ת/14, עמ' 1, ש' 10-11).
29. בהודעה נוספת (ת/15) הסביר גיפול כי הוא העביר את הרווח של גולד ליין לקירור אהרון (ת/15, עמ' 2, ש' 1-4). בכל הנוגע ל- 25 פנקסים שלא נרשמו בהכנסות קירור אהרון, הסביר שמדובר בחשבוניות שנמסרו ללקוחות קירור אהרון אך לא הוקלדו בדיווחים למס הכנסה, בעוד שהמע"מ שולם (ת/15, עמ' 3). לדברי גיפול, קיים סכום של 1.9 מיליון ₪ של קניות שאין עבורו תיעוד (ת/15, עמ' 4, ש' 4). גיפול חזר על כך שאין תיעוד על קניות של גולד ליין בסך של 1.9 מיליון ₪ (ת/15, עמ' 5, ש' 4).
30. בהודעה נוספת (ת/16) הסביר גיפול כי נמצאו 25 פנקסים בגובה של 2 מיליון ₪ שלא נרשמו בספרים על-ידי מנהלת החשבונות, דבי, ולפיכך לא נכללו בדוחות (ת/16, עמ' 2, ש' 9-10). כאשר שאל את נאשם 1 לפשר אי-הדיווח על 25 הפנקסים, הסביר לו תחילה שמדובר במכירות לגולד ליין, ולאחר מכן שינה את גרסתו והסביר שהוא מסר לרואה החשבון את החומר שכולל את החשבוניות (ת/16, עמ' 2, ש' 1-16).
31. בעדותו בבית-המשפט גיפול מסר כי הכיר את הנאשמים בסוף שנת 2000 (עמ' 19, ש' 20-30). פעילותה של נאשמת 4 הופסקה בסוף 2002 (עמ' 20, ש' 5-6). לדברי גיפול הוא התבקש על-ידי הנאשמים להגיש את הדוחות למס הכנסה (עמ' 21). בשנת 2000 הוא נדרש להגיש את דוחות 98'-99' (עמ' 21, ש' 11-13). לדבריו, כדי להכין את הדוחות היה בקשר עם דבי שמסרה לו את החומר הרלוונטי והקלידה אותו (עמ' 21, ש' 7-8, ש' 28-29). לאחר מכן בוצעה הזנה של החומר על-ידי בתם של הנאשמים, קרן (להלן: " קרן") (עמ' 22, ש' 20-28). דבי וקרן השתמשו בתוכנת חשבשבת (עמ' 23, ש' 1-4). לדברי גיפול על אף שהחברה מדווחת על בסיס מצטבר, הוציאו חשבוניות לפי תשלום בפועל כמו בשיטת מזומן (עמ' 23). הוא קיבל לידיו את מלוא חומר הנהלת החשבונות (עמ' 24, ש' 15-16), אך הוא לא הגיש על סמך הנתונים שקיבל את הדוחות, משום שהייתה אי-התאמה בין דוח מע"מ לדוח ההכנסות, כאשר דווח למע"מ יותר כסף מאשר במאזן בוחן, כלומר לא הקלידו חלק מהחומר או שהיה חסר, וזאת לגבי שנת 1998 לקירור אהרון (עמ' 24, ש' 22-23). לדברי גיפול הכסף הצטבר בקופה ולא היו פעולות המסבירות לאן הועבר הכסף (עמ' 24, ש' 31). לדבריו, לא עלה בידו לבנות את המאזן משום שלא ניתן היה לשחזר את הפעולות (עמ' 25, ש' 1-6). הוא ביצע פעולות חשבונאיות של הגדלת הכנסה כדי להתאים את ההכנסות לדיווחי המע"מ (עמ' 26, ש' 6; ת/4). גיפול שאל את נאשם 1 אודות החסר, וזה השיב לו שמכר סחורה לגולד ליין (עמ' 26, ש' 9-10). לדברי נאשם 1 נמכרו מוצרים מקירור אהרון לגולד ליין, ולכן הפער בין הדיווחים למע"מ לבין ההכנסות (עמ' 26, ש' 16-20). נוצר מצב שבו בקופה מבחינה חשבונאית, לא פיזית, קיים סכום כסף גדול (עמ' 27, ש' 5-6). הוא ביצע את השינויים החשבונאיים בשנת 2000, עבור שנת 1998 (עמ' 27, ש' 12). גם כאשר העביר את הפעולות הנוספות, לא הצליח לשחזר את היתרות המאזניות (עמ' 28, ש' 9-11). יתרת ההכנסה הייתה 6.8 מיליון ₪, ואילו למע"מ דווח על 9 מיליון ₪ (עמ' 28, ש' 13-17). נאשם 1 הסביר זאת בקניות שרכשה גולד ליין מקירור אהרון (עמ' 28, ש' 23). לדברי גיפול לגבי גולד ליין כמעט לא היו לו מסמכים כלשהם (עמ' 29, ש' 11-12). גיפול הסביר כי הוא ערך את הדוחות ביחד עם בנו, שהינו רו"ח (עמ' 29). בדוח של הנאשמים לשנת 1998 (ת/7) נרשמו ההכנסות וההוצאות של הנאשמת, שהן אף של גולד ליין (עמ' 30). ההכנסות המדווחות של קירור אהרון לשנת 1998 היו 9.2 מיליון ₪, בהתאם לדוח השע"מ. כרטסת ההכנסות של קירור אהרון לשנת 1998 כוללת יתרה של 9 מיליון ₪.
32. גיפול הסביר כי בשיטה כפולה-מצטברת כאשר לקוח מזמין מוצר, והמוצר טרם סופק לו, אם הוא משלם סכום מסוים על חשבון המוצר, הוא מקבל קבלה, ולאחר שהוא מקבל את המוצר, הוא מקבל חשבונית. רק אם המוצר מסופק לו באופן מידי, הוא מקבל חשבונית-קבלה (עמ' 33, ש' 22-24). כך נהגו הנאשמים החל מהשנים 2005-2006 (עמ' 33, ש' 25). קודם לכן הם הוציאו חשבונית לפי תשלום הכסף, ללא מסווים לאספקת המוצר (עמ' 33, ש' 28). לדברי גיפול בתקופות הקודמות הנאשמים היו מוציאים חשבונית בעת שקיבלו את הכסף (עמ' 35, ש' 25). הנוהל היה שכאשר היו מקבלים כסף הם היו מוציאים קבלה, ואת הקבלה היו מעבירים לקרן אשר הייתה מוציאה חשבונית מס (עמ' 36, ש' 3-4). גיפול הבהיר כי היו חשבוניות שלא נרשמו בספרים (עמ' 38, ש' 25). נוצר פער בין הדיווח למע"מ לבין הדיווח למס הכנסה, כך שלמע"מ דווח על 9 מיליון ₪, ואילו למס הכנסה הופיעו רק 6 מיליון ₪ בכרטסת. גיפול שאל את נאשם 1 אם הוא מכר לגולד ליין, וזה השיב בחיוב, ואז גיפול ייחס את החלק החסר כאילו שזה נמכר לגולד ליין (עמ' 38, ש' 27-29). בהמשך מסר לו הנאשם שהחוסר נובע מ- 25 פנקסים שלא נרשמו (עמ' 39, ש' 3). 25 הפנקסים התגלו רק בחקירה (עמ' 39, ש' 5-9).
33. הוגשו שני פנקסי חשבונות (ת/17-ת/18). הוגש נייר עבודה שערך גיפול אשר מסכם את 25 הפנקסים שלא דווחו, כאשר הסכום שלא דווח עמד על 1,873,119 ש"ח (ת/19). גיפול אישר בעדותו את הדברים שאמר בחקירתו (עמ' 40).
34. גיפול מסר כי בשנת 2001 העבירו כסף מהחשבון של סעדיאן לחשבון החברה, והוא זיכה את הכרטיס שלה וחייב את הבנק (עמ' 41, ש' 1-3; ת/21). גיפול אישר כי לא נרשמו שום העברות כספים לסעדיאן או לבני הבית האחרים (עמ' 42, ש' 5-8). גיפול מסר כי בשנים 98-99 היו עיקולים בחשבונות של הנאשם ושל קירור אהרון, ולכן הנאשמים העבירו את הכסף של העסק לחשבונות של נאשם 3 ושל סעדיאן (עמ' 42, ש' 28-29). גיפול הסביר כי את גרסת הנאשמים שהעבירו את הכספים לסעדיאן כדי להתחמק מעיקולים שמע מהם לראשונה לאחר החקירות (עמ' 44, ש' 15-16).
35. בהמשך עדותו העיד גיפול כי כאשר גילו שיש למעלה מעשרים פנקסים שלא נרשמו, הוא שאל את נאשם 1 האם מכר לגולד-ליין סחורה, ונאשם 1 השיב בחיוב (עמ' 67, ש' 25-26). אז הוא יצא מנקודת הנחה שהעודף שקיים נובע ממכירות לגולד-ליין. לאחר מכן, כאשר ראה שהפנקסים לא נרשמו, הוא שאל את הנאשם, וזה אמר לו שהם דיווחו הכל למע"מ (עמ' 67, ש' 27-28). בסופו של דבר הסתבר שטענת נאשם 1 שמכר לגולד ליין לא הייתה אמת (עמ' 68, ש' 6-8). עוד הבהיר גיפול כי ביצע העברות חשבונאיות שונות בין קירור אהרון לבין גולד ליין, וזאת כדי להתאים את ההכנסות והקניות לקביעות מע"מ בהתאם לביקורת מע"מ שנערכה (עמ' 70-71). גיפול הסביר כי הוא התייחס לקירור אהרון ולגולד ליין כאל עסק אחד (עמ' 74, ש' 27). גיפול העיד כי הייתה אף בעיה של חומר שנשרף, אם כי אינו זוכר מתי הייתה השריפה, אבל לדעתו זו הייתה הסיבה שלא קיבלו חלק מהתיקים (עמ' 81, ש' 28-31). לדבריו, הנאשמים הסבירו לו שהתיקים נשרפו ולכן אין חומר של גולד-ליין (עמ' 83, ש' 15). גיפול הבהיר כי תחילה נאשם 1 אמר לו שהיו מכירות מקירור אהרון לגולד-ליין וכך הוא הסביר את הפערים שנוצרו. לאחר מכן גיפול הבין שזו טעות, והבין שהפער נבע מ- 25 הפנקסים החסרים (עמ' 89, ש' 7-16).
36. בחקירתו הנגדית הבהיר גיפול כי הוא מלווה את הנאשמים משנת 2000 (עמ' 105, ש' 16-17). לדברי גיפול הנאשמים ביקשו ממנו להסיר עיקולים שהיו בבנק הפועלים. החברה סבלה ממצב שהוטלו עליה עיקולים רבים (עמ' 105, ש' 25-28). גיפול מסר כי עיקר העיקולים היו מטעם גורמי מדינה ורשויות המס (עמ' 106, ש' 25-26). גיפול אישר כי במצבים של עיקולים, פתרון שכיח הינו להעביר כספים לחשבון אחר ולנהל באמצעותו חלק מהתשלומים של העסק (עמ' 107). לכן, אדם שחשבונו מעוקל משתדל שחשבונו יהיה ביתרת חובה (עמ' 107, ש' 24-26). גיפול הסביר כי בשנת 2000 כאשר החל לעבוד, החומר המקורי אבד במחשב, ולכן שחזרו את כל הנתונים לשנים 1998-1999 (עמ' 108, ש' 26-27). גיפול הבהיר כי תנאי לקיומה של אחריות על מוצר חשמל שנמכר הינו שהלקוח הסופי יקבל חשבונית מס שמעידה כי קנה את המוצר כחוק (עמ' 109, ש' 23-25). לדבריו, דבי הייתה אמורה להזין את שחזור החומר לשנים 1998-1999 (עמ' 110). לדברי גיפול, אין זה סביר להעלים מס ממס הכנסה ולא ממע"מ (עמ' 111, ש' 12-15). לדברי גיפול, הפער שהיה בין הדיווח למע"מ לבין הדיווח למס הכנסה עמד על כ- 2 מיליון ₪ (עמ' 112). בתחילה הנאשם אמר לו שהפער נבע מכך שחלק מהסחורה נמכרה מקירור אהרון לגולד-ליין (עמ' 112). לדברי גיפול, דבי לא הקלידה את 25 הפנקסים (עמ' 114, ש' 20-21). גיפול מסר כי לא נתקל במקרה אחר של ניסיון להעלמת מס שבו מעלימים פנקסים שלמים, ולכן להבנתו מדובר בטעות בהקלדה (עמ' 114, ש' 28-29). גיפול העיד על המצב הגרוע של ניהול החשבונות של הנאשמים בעת שהחל לעבוד עמם (עמ' 115, ש' 4-7). גיפול העיד כי למיטב ידיעתו כל מכירה לוותה בהוצאת חשבונית בהתאם לסכום שנתקבל, כאילו מדובר בשיטה חד-צידית (עמ' 116). לדברי גיפול, העיקולים היו של מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי, (עמ' 120).
37. לאחר תום עדותו של גיפול, שב גיפול אל דוכן העדים בשנית, הפעם כעד מטעם ההגנה (עמ' 475, ואילך). גיפול העיד כי החל לעבוד עם הנאשמים בסוף שנת 2000 (עמ' 475, ש' 7-8). לדבריו, כבר בתחילת הדרך, ביקשה הנאשמת כי יטפל בהסרת העיקולים שהיו מטעם מע"מ ומס הכנסה (עמ' 475, ש' 16-17). הוא הגיע להסדר עם רשויות מע"מ במסגרתו שילמו הנאשמים סך של 180,000 ₪ (עמ' 476, ש' 6). לאחר מכן, הוא הגיש את הדוחות למס הכנסה לשנים 1998-1999 (עמ' 476, ש' 8). התנהל אף מו"מ אזרחי מול מס הכנסה, אשר לא הבשיל לכדי הסכם, ולפיכך התיק הועבר לחקירות (עמ' 477). גיפול מסר שבחקירה הסתבר לו שלא נרשמו 25 פנקסים (עמ' 478, ש' 12-13). לדבריו, כאשר הוא הכין את הדוח לשנת 1998 מצא כי קיים הפרש בסך 2 מיליון ₪, אשר דווח למע"מ (עמ' 478, ש' 16-18).
38. עוד העיד מטעם המאשימה מר אילן דורון (להלן: " אילן"), וכן הוגשה הודעתו בחקירה (ת/50). אילן מסר בהודעתו כי הוא מייצג את הנאשמים משנת 2000. אילן הינו רו"ח ובנו של גיפול. באמצעותו הוגשו דוחות על הכנסות החברה לשנים 1999-2002 (ת/51-ת/54). אילן אישר שהתנהלות הנאשמים מבחינה חשבונאית הייתה "מבולגנת" (עמ' 155, ש' 5-6). העד אישר שהיה גידול משמעותי בהיקף העסק בשנים הרלוונטיות (עמ' 157). לדבריו, הטעות הייתה ב- 3 מיליון ₪, כאשר ההכנסות אחרי התיקון היו של 20 מיליון ₪, בעוד שלפני התיקון היו הכנסות של 17 מיליון ו- 740 אלף ₪, קרי: גידול של 20% (עמ' 158, ש' 14). הדוח של שנת 1999 הוגש ב- 1/03, הדוח של שנת 2000 הוגש ב- 2/03, הדוח של 2001 הוגש ב- 12/03, והדוח של שנת 2002 הוגש בשנת 2005. העד אישר שלאחר תקופה מצב הנהלת החשבונות השתפר (עמ' 159, ש' 21). אילן מסר כי בפועל הוגשו הדוחות של השנים 1999 ו- 2000 בתוך התקופה של האו רכה שביקש (עמ' 162, ש' 1-2) (בקשת הארכה נדחתה – ת/56). הוא הגיש גם דוחות לשנים 2003-2005, תוך הימנעות (עמ' 162, ש' 8-17). אילן אישר שרשויות המס הציעו לנאשם להגיע להסדר בנוגע לתשלום המס, אך הנאשם סירב לכך (עמ' 163). העד מסר שהחברה, נאשמת 4, הפסיקה את פעילותה בשנת 2002 (עמ' 165, ש' 17).
39. הצדדים הסכימו כי בתאריך 20.10.01 אירעה שריפה בחנות הנאשמים בקרית גת (עמ' 169).
40. הוגשה הודעתו של אהרון דוידי (להלן: "דוידי) (ת/65). דוידי מסר כי הוא יועץ מס ומנהל חשבונות והנאשמים פנו אליו בשנת 1999 כדי שיערוך את הדוח השנתי לשנת 1997. הוא קיבל מאזן בוחן שהוכן על-ידי אישה בשם דינה (ת/65, ש' 7), ולפי המאזן הגיש דוח רווח והפסד למס הכנסה. לדבריו, שוחח עם הנאשמים והם מסרו לו שרק ההכנסות המופיעות במאזן הבוחן הן הכנסותיהם, ואין להם הכנסות נוספות (ת/65, ש' 11-14). דוידי מסר שמעולם לא שמע על עסק בשם "גולד ליין" (ת/65, ש' 15-16). דוידי מסר כי שאל את הנאשמת אם יש לה הכנסות נוספות, ולאחר שקיבל תשובה שלילית, הגיש את הדוח ורשם רק את הכנסות קירור אהרון (ת/65, עמ' 2, ש' 11-12). לדבריו, שוחח עם מנהלת החשבונות דינה, שאמרה לו שהיא עשתה את הנהלת החשבונות וערכה מאזן בוחן על-פי החומר שיש לה במשרד, והוא נדרש רק להכין את הדוח השנתי ולהגישו למס הכנסה (ת/65, עמ' 2, ש' 18-20). דוידי מסר כי ידע רק על חנות של הנאשמים ברמלה (ת/65, עמ' 2, ש' 22-25). דוידי מסר כי כלל לא ידע על קיומו של העסק האחר (ת/65, עמ' 3, ש' 4). כאשר נשאל דוידי מדוע דינה לא הגישה את הדוח, השיב כי הנאשמת הגיעה למשרדו ומסרה לו שמנהלת החשבונות (שהינה גם יועצת מס) חולה או צריכה ללדת, ולכן אינה יכולה לעשות כן, ולכן ביקשה ממנו להגיש את הדוח לשנת 1997 (ת/65, עמ' 3, ש' 12-14). לדבריו, הוא אף שוחח עם דינה כדי לברר את הנתונים. דוידי הוסיף כי אינו מכיר את גיפול (ת/65, עמ' 4). דוידי מסר כי הנאשמים הטעו אותו כאשר לא מסרו לו על כל ההכנסות שהפיקו, וזאת לאחר ששאל אותם מספר פעמים על הכנסותיהם לשנת 1997 (ת/65, עמ' 4, ש' 24-28).
41. דוידי העיד בבית-המשפט ומסר כי קיימת קרבת משפחה בינו לבין הנאשמים, ובשל כך הנאשמים פנו אליו (עמ' 171, ש' 27-31). דוידי העיד כי הנאשמים פנו אליו בשנת 1999, בנוגע לדוח של שנת 1997, כלומר באיחור (עמ' 172, ש' 18-21). דוידי חזר על כך שהנאשמת הביאה לו את החומר, ומסרה לו שדינה, מנהלת החשבונות, חולה או בחופשת לידה, ולכן לא יכלה להכין את הדוח (עמ' 172, ש' 31-32). דוידי אישר כי מעולם לא דיבר ישירות עם דינה, אלא באמצעות הנאשמים, וזאת משום שהנאשמת אמרה לו שדינה חולה או בחופשת לידה (עמ' 174, ש' 9-12). לדבריו, הגיש את הדוח מבלי לבצע בדיקות מלאות, משום שסמך על הנאשמים, שהינם קרובי משפחתו, והוסיף כי היום לא היה חוזר על כך (עמ' 174-175). דוידי אישר כי הנאשמים לא היו מסודרים (עמ' 177, ש' 7). דוידי חזר בעדותו על כך שלא ידע על קיומו של העסק "גולד ליין" (עמ' 178, ש' 6-7), ואישר שהיה צורך לדווח על העסק האמור בדוח השנתי שהגיש, אך הדבר לא נעשה משום שהנאשמים לא מסרו לו דבר על קיומו של העסק האמור (עמ' 178, ש' 8-12).
42. מטעם המאשימה הוגשה הודעתה של גב' דבורה שחף (להלן: " דבי") (ת/66). לדבריה, היא מנהלת חשבונות והקלידה נתונים לתוכנת חשבשבת עבור הנאשמים במהלך החודשים מאי ויוני 2000 (ת/66, ש' 18-20). דבי מסרה כי מאחר שבחנות לא היה מקום, הנאשמת הציעה לה שתעבוד מביתה, הואיל ויש לה בבית מחשב עם תוכנת חשבשבת, וכך היה (ת/66, עמ' 1, ש' 13-16). לדבריה, הועבר אליה חומר הנהלת החשבונות לשנים 1998-2000, כאשר החומר לשנת 1998 היה מועט ולא היה חומר לכל השנה (ת/66, עמ' 2, ש' 7-9). הנאשמת וקרן, בתם של הנאשמים, תחילה לא ידעו לומר לה מה עליה לעשות עם החומר, ולאחר מכן אמרו לה להקליד אותו וכך עשתה (ת/66, עמ' 2). לדבריה, לאחר שסיימה להזין את הנתונים למחשב, ביצעה גיבוי של הנתונים לדיסקטים, ומסרה אותם לקרן ולגיפול (ת/66, עמ' 4, ש' 8-14). לאחר מכן, קרן או מישהו אחר איבד את הגיבוי, וביקשו ממנה לעשות גיבוי נוסף, אך המחשב כבר לא היה ברשותה והנהלת החשבונות שבוצעה נמחקה (ת/66, עמ' 4, ש' 14-21). בספטמבר 2000 לערך, גיפול הגיע ולקח את כל הקלסרים והפנקסים שקרן מסרה לה (ת/66, עמ' 4, ש' 21-23). היא לא קיבלה תשלום על עבודתה (ת/66, עמ' 4, ש' 28-29).
43. דבי העידה בבית-המשפט כי היא החלה לעבוד עם הנאשמים בשנת 2000 (עמ' 181, ש' 2-3). לדבריה, בשל חוסר מקום בעסק, ביצעה את הנהלת החשבונות מביתה (עמ' 181, ש' 24-25). היא גם הפרידה את החומר של נאשמת 4 מהחומר של הנאשמים (בין קירור אהרון לקירור אהרון בע"מ) (עמ' 182, ש' 1). לדבריה, היא התריעה בפני רואה החשבון שחסר חומר (עמ' 182, ש' 17). לדבריה, היה חסר בהכנסות ביחס למסמכי מע"מ (עמ' 182, ש' 19-22). היא אמרה את הדברים לגיפול (עמ' 182, ש' 24-25). החומר היה אצלה בין מאי לספטמבר 2000 (עמ' 182, ש' 32). גיפול לקח ממנה את החומר בתום העבודה (עמ' 183, ש' 17-18). הפעולה שעשתה לא הייתה הנהלת חשבונות, אלא הקלדה או הזנה למחשב (עמ' 183, ש' 23). היא ביצעה גבויים של התקליטורים, ומסרה אותם לקרן ולגיפול, אך לא שמרה עותק לעצמה (עמ' 185, ש' 8-16). לדבריה, המחשב היה שייך למקום עבודתה, ולכן בטרם החזירה את המחשב למקום העבודה, מחקה את החומר (עמ' 188, ש' 14-19).
44. עוד העידה גב' טטיאנה פיסקוב (להלן: " טטיאנה") (עמ' 216). העדה מסרה שעבדה בחנות "גולד ליין" בבית שמש בשנים 1998-1999 (עמ' 216). היא ביצעה הפקדות בחשבון הבנק של נאשם 3 לבקשת הנאשמים (ע' 217, ש' 5-13). כמו-כן היא ביצעה הפקדות לחשבון הבנק של סעדיאן (עמ' 218). לדבריה, הנאשם או נאשם 3 היו אומרים לה לאיזה חשבון להפקיד, והיא הייתה מבצעת את הדבר (עמ' 218, ש' 12-21). לדבריה הייתה מפקידה אף שיקים (עמ' 218, ש' 26). היא הפקידה אף כספים לחשבון של בתם של הנאשמים, אורית (עמ' 219, ש' 1-3). הוגשו שוברי ההפקדות שהפקידה (ת/69-ת/71). בחקירתה הנגדית אישרה טטיאנה כי לא ביצעה שום מכירה מבלי להוציא חשבונית (עמ' 221, ש' 5-6). לדבריה, ללא חשבונית לא ניתן להוציא תעודת אחריות (עמ' 221, ש' 15-16).
45. מטעם ההגנה הוגשה הודעתה של טטיאנה פיסקוב בחקירה (נ/4). בהודעתה מסרה טטיאנה כי עבדה בגולד ליין וכי תמיד הוציאה חשבוניות ללקוחות (נ/4, עמ' 3, ש' 1-2). עוד מסרה כי ביצעה הפקדות לחשבונות שהנאשמים הורו לה (נ/4, עמ' 3, ש' 10-13).
46. מטעם המאשימה העיד החוקר יניב שטרית (להלן: "שטרית"), אשר שימש חוקר ראשי בתיק (עמ' 227). שטרית העיד על אופן ניהול החקירה. שטרית העיד כי במהלך החקירה מצאו 25 פנקסים שלא דווחו למס הכנסה (עמ' 229, ש' 6). לדבריו, הקניות דווחו במלואן, והמכירות לא דווחו במלואן (עמ' 229, ש' 18-19). שטרית העיד כי זיהה שדווח על משכורות נמוכות של הילדים, כאשר אחד הילדים רכש רכב בסך של 300,000 $ (עמ' 230, ש' 24-26). לסעדיאן, שהייתה בת 79, לא הייתה הכנסה בין השנים 1999-2003, ולא היו לה נכסים משמעותיים (עמ' 231, ש' 2-3). בחקירה זיהו הפקדות לחשבונות של נאשם 3, אורית וסעדיאן, ללא דיווח על משכורות (עמ' 231, ש' 9-11). שטרית העיד כי לא איתר את דינה דיין (עמ' 234, ש' 29-30). שטרית העיד כי לא חקרו את סעדיאן בשל גילה המבוגר (עמ' 235, ש' 30-31). מניסיונו בחקירות מס השיטה המקובלת בהעלמת חשבוניות הינה להעלים פנקסים שלמים ולא חשבוניות ספוראדיות (עמ' 238, ש' 13-16). שטרית העיד כי קיימת שיטה נפוצה של העלמת מס על-ידי יצירת חוסר סדר בהנהלת החשבונות (עמ' 238, ש' 29-32). בחקירתו הנגדית הבהיר שיטרית כי לא בדק מול רשויות המע"מ אשר השתתפו בחקירה האם 25 הפנקסים דווחו למע"מ, אם לאו (עמ' 245-246).
ראיות המאשימה לעניין האישום השני – רכישת נכס מקרקעין
47. מטעם המאשימה העיד מר רוברט לוי (להלן: "רוברט"). רוברט מסר כי היה בבעלותו משק בכפר הרי"ף, והוא מכר אותו לנאשמים 1 ו-3 (עמ' 46). העסקה בוצעה מול נאשם 1. לדבריו, סיכמו את תנאי המכירה בסך של 400,000 $, ונקבע שהנאשם יישא בתשלום המסים אשר הוערכו ב- 50,000 $ (עמ' 46, ש' 18). נחתם זיכרון דברים בנושא (ת/26). לדבריו, הוא קיבל מהמכירה סך של 400,000 $. הוא קיבל שני שיקים האחד בסך 956,800 ₪ והשני בסך 8,400 ₪ (ת/27). בהסכם המכירה כתבו סך של 300,000 $ (עמ' 47, ש' 27). לדברי רוברט, המחיר בפועל היה 300,000 $ בניגוד לרשום בהסכם (עמ' 47, ש' 27-30). לדברי רוברט, עורך-הדין שערך את ההסכם לא ידע שהפחיתו סך של 100,000 דולר מסכום העסקה (עמ' 48, ש' 8-9). לדברי רוברט, לו עצמו לא היה שום אינטרס בהפחתת הסכום. טפסי המש"ח שהוגשו היו בסכום של 1,466,150 ₪ (ת/29). הוא הודה במעשים ושילם כופר (עמ' 48, ש' 26-27). רוברט הכחיש את דברי הנאשם לפיהם המחיר אכן תוקן לסכום של 300,000 $ (עמ' 48, ש' 30). רוברט העיד כי הוא אינו מבין בעסקים, והוא סמך על הנאשם (עמ' 49, ש' 18). בסופו של דבר המשק נקנה עבור נאשם 3, אך נאשם 3 לא התקבל כחבר באגודה על ידי ועדת הקבלה (עמ' 49, ש' 20-26).
48. בחקירתו הנגדית מסר רוברט כי הוא היה בן 82 במועד עדותו, והוא הפעיל נגריה במשק (עמ' 50). הוא מכר את המשק כדי לסייע לבנו שנקלע לחובות (עמ' 50). לדבריו, חבר מהמושב קישר בינו לבין הנאשם (עמ' 51, ש' 20-22). רוברט בתחילה הכחיש כי היה פער זמנים של כחצי שנה בין זיכרון הדברים לחוזה, אך לאחר מכן אישר את הדברים (עמ' 52, ש' 23-29). רוברט העיד כי הוא הכיר רק את הנאשם, ולא את נאשם 3 (עמ' 53, ש' 19-21). לדברי רוברט הוא קיבל גם כסף מזומן מהנאשם (עמ' 55, ש' 11-13). לדבריו, בניו הלכו לקבל את הכסף (עמ' 55, ש' 19-21). לדבריו, לא סיפרו לעורך-הדין שערך את העסקה על זיכרון הדברים (עמ' 57, ש' 10-14). הנאשם גרם לכך שהדיווח יהיה בסך של 300,000 $ במקום 400,000 $ (עמ' 58, ש' 19-20). לדברי רוברט, הבן שלו הביא לו את הכסף בשטרות של דולרים, של 100$ ושל 20$, (עמ' 59, ש' 10-15) בשעות הערב (עמ' 60, ש' 1). רוברט הסביר כי בין מועד זיכרון הדברים למועד החתימה על החוזה ניסה לחפש את הנאשם והמתין שהנאשם יגיע כדי לגמור את העסקה (עמ' 61, ש' 9-13). בחקירה החוזרת, הסביר רוברט שבמועד החתימה על זיכרון דברים נכח רק נאשם 1, אשר חתם בשמו של נאשם 3, ואילו נאשם 3 לא נכח (עמ' 62, ש' 21-24).
49. בהודעתו (ת/30) התייחס רוברט לנושא מועד זיכרון הדברים, ומסר כי להערכתו התאריך המצוין בזיכרון הדברים אינו מדויק (עמ' 2, ש' 10-11). לדברי רוברט המפגש עם הנאשם שבמהלכו נחתם זיכרון הדברים היה ביום שישי בחודש יולי 2001 (ת/30, ש' 9). בהודעתו הסביר רוברט כי קיבל שיקים בסך של 300,000 $ ועוד 100,000 $ במזומן שאותם חילק בין ילדיו. לדבריו בהודעתו קיבל את הכסף בשקלים חדשים, בערך דולרי של 100,000 $ (ת/30, ש' 23-25).
50. בהמשך להודעתו הראשונה, ובעקבות הדברים שאמר רוברט, נחקר רוברט בשנית, באזהרה (ת/31). בהודעתו זו מסר כי עורך-הדין שערך את ההסכם לא ידע על זיכרון הדברים (ת/31, ש' 16). לדבריו, זיכרון הדברים קבע את מחיר העסקה האמיתי, והחוזה נועד עבור שלטונות המס (ת/31, עמ' 1, ש' 20 – עמ' 2, ש' 1). לדבריו, הם לא דיווחו לעורך-הדין על סכום העסקה האמיתי ועל זיכרון הדברים, משום שהיה אינטרס להקטין את סכום העסקה ב- 100,000 $ (ת/31, עמ' 3, ש' 1-3). רוברט אישר כי ההסכם שהוצג לרשויות המס אינו משקף את המציאות (ת/31, עמ' 3, ש' 19-20). לדבריו, בפועל קיבל 400,000 $ מנאשם 1, ובהסכם רשמו שקיבל סך של 300,000 $ בלבד (ת/31, עמ' 3, ש' 22-23). לדבריו, הואיל וסוכם בהסכם שהקונה, קרי: הנאשם, משלם את המס, הרי שהנאשם הוביל את המהלך להפחית את סכום המס (ת/31, עמ' 3, ש' 28-29).
51. עוד העיד מטעם המאשימה מר יוסף לוי (להלן: "יוסף"), בנו של רוברט. לוי העיד כי הוא התגורר במשק של הוריו בכפר הרי"ף (עמ' 191). לדבריו, המשק נמכר לנאשם. מצבו הכלכלי בשנת 2000 לא היה טוב, הואיל והוא נקלע לקשיים כלכליים והסתבך עם השוק האפור, ולכן הוחלט על מכירת המשק (עמ' 191, ש' 24). לדברי יוסף, הנאשם הגיע למעמד עריכת זיכרון הדברים עם נאשם 3 (עמ' 191, ש' 30-31). יוסף העיד כי ידעו לבקש את המחיר בסך של 400,000 $ (450,000 $ כולל מיסים) משום שחבר של אביו מכר משק במחיר כזה מספר חודשים קודם לכן (עמ' 192, ש' 6-7). לדבריו, כשישבו אצל הוריו במועד עריכת זיכרון הדברים, הנאשם הציע לתת כסף "מתחת לשולחן" בסך של 100,000 $, אביו תחילה התנגד, ולאחר מכן הם שכנעו אותו והוא הסכים (עמ' 192, ש' 30). יוסף העיד כי מספר ימים לא רב לאחר מועד החתימה על זיכרון הדברים נסע לביתם של הנאשמים כדי לקבל את הכסף (עמ' 193, ש' 6-8). לדברי יוסף הוא הגיע לביתם של הנאשמים, והבן של הנאשמים הביא 100 אלף דולר במזומן בדולרים, כאשר לקח לו ולאחיו יותר משעתיים לספור את הכסף (עמ' 193, ש' 30-31). לאחר מכן נמסרו השיקים.
52. בחקירתו הנגדית הסביר יוסף כי נקלע לחובות משום שבנה בית בכפר הרי"ף ולא היה ביכולתו היה לקבל משכנתא, ולכן נאלץ ללוות מהשוק האפור הלוואות, אשר לא עמד בפירעונן (עמ' 195). לדבריו, אביו לא יכול היה לעזור לו בתשלומים החודשיים, ולכן מכרו את המשק (עמ' 196). יוסף העיד כי זיכרון הדברים נערך אצל הוריו באשדוד (עמ' 198, ש' 30). יוסף העריך כי כתב היד בזיכרון הדברים הינו של אחיו, יהודה (עמ' 199, ש' 19). יוסף אישר כי זיכרון הדברים הינו מיום 15.12.00 ונערך זמן קצר לאחר שהנאשם הגיע לראות את המשק (עמ' 200, ש' 14-15). לדבריו, קיבלו את ה- 100,000 $ הנוספים בשטרות של דולרים (עמ' 202, ש' 23). לקח להם כשעתיים לספור את הכסף (עמ' 202, ש' 26-31). לאחר שקיבל את הכסף מסר אותו לאביו, רוברט (עמ' 203, ש' 21-23). הוצגה לעד הטענה שאביו, אמר בחקירתו (במובחן מעדותו) שקיבל שקלים, אך יוסף חזר על כך שקיבל את הכסף בדולרים (עמ' 204, ש' 1-5).
53. ההגנה הגישה את הודעתו של יוסף בחקירה (נ/3). בהודעתו מסר יוסף כי כאשר הגיע לביתם של הנאשמים כדי לקבל את הסך השווה ל- 100,000 $, הכסף היה מונח על השולחן בסלון בשקלים לפי ערך של 4.16 ₪ לדולר. הם ספרו את הכסף, והיה סכום השווה למאה אלף דולר במונחים שקליים לאותו יום (נ/3, עמ' 2, ש' 14-15).
54. מטעם המאשימה העידה עו"ד נירה אשכנזי-שבת (עמ' 212). עו"ד אשכנזי העידה כי הייתה מעורבת בעריכת ההסכם (עמ' 212). לדבריה לא דווח לה דבר על קיומו של זיכרון הדברים, על אף שהיא שאלה במפורש (עמ' 213).
55. שטרית העיד כי החוקרים מצאו את זיכרון הדברים בחיפוש בביתם של הנאשמים, וכאשר זימנו את רוברט לחקירה הוא הודה מיד בביצוע העבירה (עמ' 236, ש' 18-21).
ראיות ההגנה וגרסאות הנאשמים
גרסת הנאשם:
56. הוגשה הודעת הנאשם מיום 7.6.04 (ת/79). הנאשם הסביר כי פתח את גולד ליין בעצת מנהל חשבונות בשם אהרוני מת"א, ולאחר כשנה ראה שהדבר גורם לחוסר סדר, אז סגר את גולד ליין (ת/79, עמ' 1, ש' 15-18). בהמשך לכך, הקים את החברה, קירור אהרון בע"מ (נאשמת 4). לאחר מכן, סגר את החברה, ופתח חברה אחרת על שם בתו, אורית (ת/79, עמ' 2, ש' 1-5). הנאשם הסביר כי את עיקר הקלדת החומר למחשב ביצעה קרן, בתו (ת/79, עמ' 6, ש' 7-8).
57. הוגשה הודעת הנאשם מיום 10.6.04 (ת/80). הנאשם הסביר כי דבי ביצעה את ההזנות למחשב לשנים 1999-2000, ועל פי העבודה שביצעה, הוגשו הדוחות השנתיים על-ידי גיפול (ת/80, עמ' 3, ש' 1-3). בהודעה זו הציג החוקר לנאשם פנקסי חשבוניות, אשר לדברי החוקר נתפסו בבית ובעסק, בכל מיני מקומות, במטבח ובסלון בצורה לא מסודרת (ת/80, עמ' 5, ש' 5-6). הנאשם הסביר כי הדבר נבע מטעויות בעסק (ת/80, עמ' 5, ש' 9).
58. הוגשה הודעת הנאשם מיום 14.6.04 (ת/81). בהודעה זו ציין הנאשם כי עקב שריפה אין ביכולתו להציג את מלוא המסמכים הרלוונטיים להוכחת טענותיו (ת/81, עמ' 1).
59. הוגשה הודעת הנאשם מיום 13.7.04 (ת/82).
60. הוגשה הודעת הנאשם מיום 12.10.04 (ת/83) בנוגע לרכישת המשק. בתחילת החקירה ביקשם הנאשם להיוועץ בעו"ד, אך הדבר לא התאפשר לו (ת/83, עמ' 5, ש' 6-8). הנאשם הסביר כי חתמו על זיכרון דברים, ולאחר כחודש הוא ביטל אותו, לאחר שבדק ומצא שהמחיר שדרש רוברט גבוה בהרבה משווי השוק של המשק (ת/83, עמ' 2, ש' 26-29). לאחר מכן חידשו את המו"מ ביניהם, ואז נחתם החוזה במחיר החדש.
61. הוגשה הודעת הנאשם מיום 17.10.04 (ת/84). הנאשם נחקר בנוגע ל- 25 הפנקסים שלא דווחו בשנת 1998 (ת/84, עמ' 3-4). הנאשם הסביר את העדר הדיווחים על הסכום הנוגע לפנקסים במכירות מהנאשמת 4 לגולד ליין (ת/84, עמ' 5-6).
62. הוגשה הודעת הנאשם מיום 31.10.04 (ת/85). הנאשם מסר כי הוא ערך וכתב את זיכרון הדברים (ת/85, עמ' 1, ש' 15). הסכום שסוכם היה 400,000 $. רוברט יזם את ההצעה שהמס ישולם על-ידי הקונה. בסופו של דבר סוכם על מחיר של 300,000 $, וסכום זה שולם (ת/85, עמ' 4, ש' 8-9). לדברי הנאשם זיכרון הדברים הוא מיום 15.12.00 אך הוא בוטל לאחר כחודש, וההסכם האמיתי שנחתם כעבור כ- 7 חודשים היה במחיר שצוין בחוזה (ת/85, עמ' 4). לדבריו, תחילה הוא התלהב מהמשק, אך לאחר שבדק את מחיר השוק, הבין שרוברט דרש מחיר גבוה ממחיר השוק, והיה מוכן לוותר על המקדמה בסך 700 $. לאחר משא ומתן נוסף הפחית רוברט את המחיר ל- 350,000 $ (כולל מיסים). הנאשם אישר שיוסף לוי הגיע אליו הביתה וקיבל כסף מזומן וכן שיק (ת/85, ש' 14-23). הנאשם טען כי העברת הכספים לחשבונות של בני המשפחה, כולל לחשבון של סעדיאן, היתה בגדר משכורת לבני המשפחה עבור עבודתם בעסק (ת/85, עמ' 11, ש' 5). הנאשם טען כי הכספים שהופקדו בחשבונות בני המשפחה הינם בגדר משכורת, והכספים שהופקדו בחשבונה של סעדיאן הינם כספים ששייכים לה. בהמשך, לאחר שהוצגו לנאשם דפי החשבון, העדיף הנאשם לשמור על זכות השתיקה (ת/85, עמ' 12, ש' 22-30).
63. הוגשה הודעת הנאשם מיום 28.11.04 (ת/86). בהודעתו מסר הנאשם כי 25 הפנקסים משנת 1998 נכללו בכרטסת של קירור אהרון וכי היו מכירות לגולד ליין, ולטענתו מדובר בטעות של רואי החשבון (ת/86, עמ' 1, ש' 8-12).
64. הוגשה הודעת הנאשם מיום 2.3.05 (ת/87). הנאשם מסר כי אי-הכללת ההכנסות של גולד ליין בדוחות לשנת 1997 נעשתה בשל טעויות של רואה החשבון הקודם שלהם (ת/86, עמ' 1-2), ואולם כאשר נשאל הנאשם האם הוא מסר לרואה החשבון שהגיש עבורו את הדוח לשנת 1997 את חומר הנהלת החשבונות של גולד ליין, השיב הנאשם שאינו זוכר (ת/86, עמ' 2, ש' 5-7). הנאשם הוסיף והסביר כי חשבון העסק בנוי באופן כזה שלא תמיד ניתן למשוך ממנו כסף, משום שאם החשבון יכנס ליתרת חובה, אז ספקים לא יקבלו את הכסף המגיע להם ויחזרו שיקים, ואז העסק יקרוס (ת/86, עמ' 2, ש' 19-24). בחקירה זו טען הנאשם כי הפקיד כספים לחשבונות בני המשפחה, זולת סעדיאן, וכי מדובר במשכורות לבני המשפחה שעבדו בעסק (ת/86, עמ' 2, ש' 25-29). הנאשם טען כי דיווח למס הכנסה על הכספים שהעביר לבני המשפחה כמשכורת (ת/87, עמ' 9-10). הנאשם טען כי לעתים בשל עיקולים בחשבונות העבירו כספים לחשבון של סעדיאן (ת/87, עמ' 4, ש' 18-19). הנאשם מסר כי כאשר נאשם 3 רכש את המשק נתנה לו סעדיאן מתנה בסך 1 מיליון ₪ לרכישת הבית והכסף הועבר לחשבון החברה, והנאשם שילם למוכר בשיקים של החברה (ת/87, ש' 8-11). לדבריו לסעדיאן היה כסף רב, והיא נתנה להם. הנאשם אישר כי מסרו לעובדת טטיאנה סכומי כסף שהתקבלו לעסק כתוצאה ממכירות, והיא הפקידה לחשבונות בני המשפחה (ת/78, עמ' 6, ש' 1-11). הנאשם לא ידע להסביר מדוע כספים מחשבונו של נאשם 3 עברו לחשבון העסק (ת/78, עמ' 9, ש' 6-7). כאשר נשאל הנאשם כיצד הוא מסביר את העובדה שסך של 1 מיליון ₪ הועבר מחשבונו של נאשם 3 לחשבון סעדיאן ומשם לחשבון העסק, לא ידע הנאשם להסביר זאת (ת/78, עמ' 10, ש' 4-6).
65. הנאשם העיד בבית-המשפט (עמ' 266 ואילך). הנאשם העיד כיצד החל לנהל את העסק. לדבריו, היה בעסק אי-סדר מבחינה חשבונאית (עמ' 271, ש' 7-13). לדבריו, בשנים 1996-997 החלו לעבוד עם דינה דיין, כאשר בעיקר הנאשמת עמדה בקשר עמה (עמ' 271, ש' 24- 27). לבסוף דינה דיין אמרה להם שאינה מצליחה להשתלט על החומר שלהם (עמ' 271, ש' 28-30). לאחר מכן, עברו לדוידי (עמ' 272, ש' 1). לאחר מכן, בתם, קרן, ניהלה את הנהלת החשבונות (עמ' 272, ש' 9-10). הנאשם העיד כי דינה דיין המליצה להם לפתוח עסק על שמה של הנאשמת משיקולי מס (עמ' 272, ש' 12-13), ומשה טיפל במסמכים של פתיחת העסק (עמ' 272, ש' 16-17). לאחר שנה סגר את גולד ליין כעסק נפרד. העסק גולד ליין עבד בשנים 97'-98' (עמ' 272, ש' 23-24). לדברי הנאשם הדוחות של 98' נמחקו לקרן מהמחשב (עמ' 273, ש' 1-2). לאחר מכן, פנו לדבי כדי לשחזר את החומר של שנת 1998 (עמ' 273, ש' 7-14). לאחר מכן, גיפול נכנס לתמונה בשנים 00'-01' (עמ' 273, ש' 27-28). גיפול מצא פער של כ- 2 מיליון ₪ בין הדיווחים למע"מ לדיווחים למס הכנסה, והציע להסביר שהפער נבע ממכירות לגולד ליין (עמ' 273, ש' 31-32). בדיעבד התברר שהפער נבע מ- 25 הפנקסים שהם שכחו להעביר למנהלי החשבונות (עמ' 274, ש' 2-4). הנאשם טען כי לא התכוון להעלים את הפנקסים האמורים, אלא שהם נשכחו בבית, ולא הועברו לדבי בשגגה (עמ' 274, ש' 3-8). לדבריו, שם את חומר הנהלת החשבונות בקרית גת, והמקום נשרף (עמ' 274, ש' 20). לאחר מכן, הגיע עם מע"מ להסדר לפי חישוב של 5% רווח (עמ' 275, ש' 1-6). לעומת זאת, מס הכנסה דרשו ממנו תשלום לפי חישוב של 25% רווח (עמ' 275, ש' 20). הוא סרב להסדר (עמ' 276, ש' 1-3). לדבריו, היו על העסק עיקולים של מס הכנסה וביטוח לאומי (עמ' 276, ש' 25-26). הנאשם העיד כי העביר את הכסף לחשבונות של בני המשפחה כדי להתחמק מעיקולים שהוטלו על-ידי מס הכנסה (עמ' 277). סכומים נוספים הועברו לחשבונות כמשכורת (עמ' 277). הנאשם העיד כי קיבל כסף מסעדיאן (עמ' 278, ש' 21-25). לדבריו, הרווח המקובל בענף מכירת מוצרי החשמל בקרב עסקים קטנים הוא כ- 5%-6% (עמ' 280, ש' 4). הנאשם העיד כי לא דיווח על פתיחת גולד ליין משום שסבר כי מדובר בחשבון אחד שלו ושל הנאשמת (עמ' 281, ש' 7-9). בחקירתו הנגדית לא ידע הנאשם להסביר מדוע טען כי דרישת מס הכנסה הייתה לפי 25% רווח, כאשר עסקינן בדרישה של 500,000 ₪, לפי מחזור של 10,000,000 ₪, כלומר 5% רווח (עמ' 309).
66. בנוגע לרכישת המשק העיד הנאשם כי חבר סיפר לו על המשק למכירה. הוא הגיע לרוברט וזה ביקש סך של 400 אלף דולר וכן תשלום מיסים בגין מכירת המשק (עמ' 282, ש' 25-31). הנאשם הסכים ונחתם זיכרון דברים על סך של 400 אלף דולר (עמ' 283, ש' 1-2). הוא רכש את המשק עבור נאשם 3. לאחר שנאשם 3 ראה את המקום, הוא סירב לגור שם. בנוסף, הסתבר להם שנכסים דומים נמכרו במחיר נמוך בהרבה, והוא ביטל את זיכרון הדברים. לאחר מספר חודשים רוברט התקשר אליו, ומשום שהוא היה בחובות כבדים, שאל אם הנאשם מעוניין ברכישת המשק (עמ' 283, ש' 28-30). הם הסכימו על מחיר של 300 אלף ₪ בצירוף מיסים, וכך נחתם החוזה (עמ' 284). בהמשך נוצר סכסוך בינו לבין רוברט (עמ' 284, ש' 16-30). לדבריו, סך של 300 אלף דולר שולם בשיקים (עמ' 284, ש' 16-17).
67. בחקירתו הנגדית העיד הנאשם כי רשויות המס גרמו לכך שממצב שבו היה מוכר בהיקף של 40 מיליון ₪ בשנה, הגיע למצב שבו הוא מוכר בהיקף של 10 מיליון ₪ בשנה (עמ' 287, ש' 6-7). הנאשם העיד כי הסיבה שהחליטו לפתוח את גולד ליין הייתה כדי לחסוך במס (עמ' 289, ש' 9-10). בנוגע למשק מסר הנאשם בחקירתו הנגדית כי נאשם 3 לא נכח במעמד החתימה על זיכרון הדברים (עמ' 338, ש' 30-31). בחקירתו החוזרת מסר הנאשם כי כמעט כל הכסף שהיה בחשבונו של נאשם 3, היה כספי העסק, ונאשם 3 כמעט שלא השתמש בחשבון לצרכים פרטיים (עמ' 344, ש' 17-20).
גרסת הנאשמת:
68. הוגשה הודעת הנאשמת מיום 7.6.04 (ת/76). הנאשמת הסבירה כי היא נהגה לקחת את ההזמנות והחשבוניות שמולאו ולמסור אותן לקרן, בתה, אשר עדכנה אותן במחשב (ת/76, עמ' 2, ש' 13-20).
69. הוגשה הודעת הנאשמת מיום 3.11.04 (ת/77). הנאשמת אישרה כי בשנת 1997 הקימה עם הנאשם עסק חדש בשם גולד ליין, אשר כלל חנות נוספת בבית שמש (ת/77, עמ' 1, ש' 8-12). הנאשמת טענה בחקירתה כי פתחה את גולד ליין על שמה ולא צירפה אותה לפעילות הקיימת של קירור אהרון בהמלצת רו"ח בשם משה ממשרדה של דינה דיין (ת/77, ש' 13). כאשר הכוונה למשה פרנקו (להלן: " פרנקו"), ובהודעתה לא זכרה הנאשמת את שם משפחתו. הנאשמת הוסיפה בהודעתה וטענה כי פרנקו אמר לה שהוא יסדר את כל הדרוש לנושא רישום "גולד ליין" בפני רשויות המס (ת/77, עמ' 1-2). לדבריה, פרנקו אמר לה שאין צורך לפתוח תיק במס הכנסה (ת/77, עמ' 2, ש' 1-2). הנאשמת טענה בחקירתה כי דינה דיין ופרנקו היו מכינים את הדוח החודשי למע"מ כל חודש (ת/77, עמ' 2, ש' 4-7). הנאשמת מסרה כי עבדה עם דינה דיין בנושא גולד ליין במשך חצי שנה עד שנה (ת/77, עמ' 2, ש' 8-9).
70. הוגשה הודעת הנאשמת מיום 2.3.05 (ת/78). כאשר נשאלה הנאשמת אם כספים מגולד ליין הופקדו גם לחשבונות אחרים שאינם קשורים לעסק, הכחישה הנאשמת את הדברים (ת/78, עמ' 2, ש' 19-21). כאשר נשאלה הנאשמת האם היו העברות לחשבונה של סעדיאן, השיבה שאינה יודעת, ואף אינה יודעת אם היא מיופת כוח בחשבונה של אמה (ת/78, שעמ' 3, ש' 25-28).
71. מטעם הנאשמים הוגש מסמך אשר נערך ע"י עורך הדין דרור שרמן, אשר ממנו עולה כי בביקור שנערך בביתה של סעדיאן המנוחה, במזרן בבית נמצאו הסכומים הבאים: 89,131 $; 3,185 ארו, 5,780 ₪, 1,150 קרונה צ'כית ו- 10 מארק גרמני (נ/5).
72. הנאשמת העידה בבית-המשפט (עמ' 345 ואילך). הנאשמת העידה כי בעקבות החקירה היא והנאשם ניסו לשלוח יד בנפשם (עמ' 345, ש' 16; נ/6). הנאשמת העידה על עושרו המופלג של אביה (עמ' 346, ש' 2). הנאשמת העידה כי אמה הייתה צלולה מבחינה נפשית עד יום מותה (עמ' 346, ש' 31). אחרי פטירתה של אמה, מצאה בביתה כסף רב (עמ' 347, ש' 20-29). לדבריה, היא ניהלה את החנות בבית-שמש (גולד ליין) (עמ' 352, ש' 22). בשלב מסוים שכרו את שירותיה של דינה דיין. היא הביאה לדינה דיין את חומר הנהלת החשבונות, והמשרד של דיין החל להגיש עבורם דוחות, וגבה סך של 1,100 ₪ לחודש (עמ' 353, ש' 29). מי שטיפל בדוחות היה השותף של דיין, משה (עמ' 354, ש' 5). דיין סירבה להגיש את הדוח השנתי (עמ' 354, ש' 9-10). לאחר מכן, שכרה את שירותיו של דוידי, והעבירה אליו את חומר הנהלת החשבונות (עמ' 354, ש' 25-31). הנאשמת העידה כי פתחה את גולד ליין בעצתה של דינה דיין, משיקולי מס, וכי פרנקו אמר לה שאין צורך לפתוח תיק במס הכנסה עבור גולד ליין (עמ' 360, ש' 19). לדבריה, במקרה נוסף שבו ביקש ה לפתוח עסק, פנתה למס הכנסה, ושם נאמר לה שאינה צריכה לפתוח תיק (עמ' 360, ש' 32). הנאשמת העידה כי לאחר דוידי, החלו לעבוד עם גיפול (עמ' 364, ש' 26).
גרסת נאשם 3:
73. הוגשה הודעת נאשם 3 בחקירה מיום 7.6.04 (ת/73). נאשם 3 אישר כי הוא עובד בעסק של אביו, הנאשם, משנת 1997. לדבריו מעולם לא קיבל משכורת מהנאשם. ככל שהוא זקוק לכסף, אביו נותן לו (ת/73, ש' 1-7). נאשם 3 טען כי היו כספים שקיבל לחשבונו מסבתו, סעדיאן (ת/73, עמ' 2, ש' 1-5). נאשם 3 הכחיש כי אביו מסר לו שיקים של העסק להפקיד בחשבונו (ת/73, עמ' 2, ש' 13-14). נאשם 3 אישר כי מתבצעות הפקדות לחשבונו (ת/73, עמ' 3, ש' 22-28).
74. הוגשה הודעת נאשם 3 בחקירה מיום 12.10.04 (ת/74). נאשם 3 מסר כי הוא קיבל תלושי משכורת (ת/74, עמ' 1, ש' 9-14). לדבריו, אביו מפקיד לו את הסכומים לחשבון הבנק (ת/74, עמ' 2, ש' 7-11). לדבריו, גם סבתו, סעדיאן, נותנת לו כספים (ת/74, עמ' 2, ש' 16-22). בנוגע למשק בכפר הרי"ף, מסר נאשם 3 שתחילה דובר על סכום מסוים, ולאחר מכן הם התחרטו ולא רצו לקנות, אז המוכר הוריד את המחיר (ת/74, עמ' 2-3). נאשם 3 עיין בזיכרון הדברים שהוצג לו, ומסר שכתב היד הינו של אביו, הנאשם (ת/74, עמ' 8, ש' 23-25). לדבריו, תחילה רצו לקנות ב- 400,000 $ ולאחר מכן לא הסכימו (ת/74, עמ' 8, ש' 27-29). לאחר מכן מסר נאשם 3 שאינו משוכנע שכתב היד של אביו (ת/74, עמ' 9, ש' 2). נאשם 3 הסביר כי זיכרון הדברים נחתם מספר חודשים לפני החוזה (ת/74, עמ' 10, ש' 9). נאשם 3 הסביר כי יש ביניהם לבין רוברט סכסוך והוא רוצה להתנקם בהם (ת/74, עמ' 12).
75. הוגשה הודעת נאשם 3 מיום 2.3.05 (ת/75) אשר בעיקרה שמר הנאשם, הלכה למעשה, על זכות השתיקה.
76. נאשם 3 העיד בבית-המשפט (עמ' 418 ואילך). לדבריו, הנאשם, שהינו אביו, היה זה שקיבל את ההחלטות (עמ' 419). נאשם 3 העיד כי בילדותו למשפחה לא היו אמצעים (עמ' 419, ש' 25). נאשם 3 אישר כי לא קיבל תלושי משכורת (עמ' 420, ש' 4). בכל מכירה שביצע, הוציא חשבונית (עמ' 421). נאשם 3 אישר שכלל לא בדק את מצב החשבון שלו (עמ' 425, ש' 3-4). לאחר שהחל לעבוד בחנות כלל לא היה מקבל משכורת (עמ' 425, ש' 5-6). בנוגע לרכישת המשק, העיד, כי אביו, הנאשם, הודיע לו שרכש עבורו משק (עמ' 426, ש' 30-31). לאחר מכן, נאשם 3 הגיע למקום, לא היה מרוצה מהמקום, ואמר לאביו שאינו רוצה את המשק (עמ'' 427, ש' 1-4). לאחר מכן, אביו ניסה לבטל את העסקה מול רוברט, ובהמשך העסקה בוטלה (עמ' 427, ש' 6-12). כעבור מספר חודשים רוברט פנה לאביו בבקשה למכור לו את המשק, ואז נכרת החוזה במחיר של 300,000 דולר (עמ' 427, ש' 14-16). בחקירתו הנגדית אישר נאשם 3 כי עבד בגולד ליין (עמ' 430, ש' 30-31). נאשם 3 טען כי חלק ניכר מהכספים שהופקדו בחשבונו היו מסבתו, סעדיאן (עמ' 432). נאשם 3 מסר כי ההחלטה להעביר סך של 1 מיליון ₪ מהחשבון שלו לחשבון של סעדיאן, לא הייתה שלו, אלא של אביו (עמ' 434, ש' 19-22). נאשם 3 העיד כי הסתיר בחקירתו את העובדה שבחשבונו הופקדו כספי העסק משום שחשש וסבר שמדובר במעשה אסור (עמ' 436, ש' 16-18). בנוגע למשק, אישר שאביו "סגר את העסקה" (עמ' 438, ש' 16-17). בכל הנוגע לתשלום עבור המשק הוא כלל לא היה מעורב, אלא אביו טיפל בכל (עמ' 442, ש' 26).
77. מטעם ההגנה העידה דינה דיין (להלן: "דיין") (עמ' 407 ואילך). דיין, יועצת מס בהכשרתה, אישרה שמכרה את המשרד שלה למשה פרנקו (עמ' 408, ש' 10). דיין מסרה כי לא ביצעה הנהלת חשבונות לנאשמים, לא משכורות ולא מאזנים (עמ' 409, ש' 28-30). דיין מסרה שאינה פוסלת את הטענה שלימדה את בתם של הנאשמים חשבשבת (עמ' 409, ש' 29-30). לדבריה רק הפנתה את הנאשמת לפרנקו (עמ' 410, ש' 12). דיין חזרה על כך שלא טיפלה בהנהלת החשבונות של הנאשמים (עמ' 410, ש' 28-29). דיין הכחישה מכל וכל את טענת הנאשמת שהיא ביצעה עבורה הנהלת חשבונות וכי קיבלה מהנאשמת את חומרי הנהלת החשבונות של העסק, ולא טיפלה בכך (עמ' 414, ש' 3-7). לדבריה, היא לא ביצעה הנהלת חשבונות לנאשמים (עמ' 414, ש' 16-17). דיין הכחישה כי הייתה חברתה של הנאשמת, והכחישה כי הכינה משכורות לעסק (עמ' 415, ש' 1-11). דיין הכחישה את גרסת הנאשמת לפיה המליצה לנאשמים לעזוב את פרנקו (עמ' 415, ש' 19-23). דיין הכחישה את גרסת הנאשמת לפיה היא המליצה לנאשמת שבתה תבצע את הנהלת החשבונות (עמ' 415, ש' 24-25). דיין הכחישה כל ידיעה אודות גולד ליין (עמ' 415, ש' 29). בנוסף, הכחישה שאמרה לנאשמים שאין צורך שיפתחו תיק במס הכנסה בגין העסק הנפרד של גולד ליין (עמ' 416, ש' 28-31). דיין הכחישה שפנתה עם הנאשמת אל דוידי, ולדבריה כלל לא הכירה את דוידי (עמ' 417, ש' 4-13). דיין אף הוחזרה בשנית לדוכן העדים לבקשת ההגנה, וחזרה על דבריה (עמ' 551-552).
78. כן העיד מטעם ההגנה מר משה פרנקו מנהל חשבונות במקצועו (עמ' 527, ש' 6). פרנקו רכש מדיין את תיקי הנהלת החשבונות שלה ביוני-יולי 1997 (עמ' 527, ש' 18-22). פרנקו הכחיש כל קשר עם הנאשמים (עמ' 528, ש' 10), ואף לא ידע לומר דבר על קשר של הנאשמים עם דיין (עמ' 528, ש' 16). פרנקו הכחיש שהפעילות של הנאשמים עברה מדיין אליו (עמ' 528, ש' 18). לדבריו, אלמלא הגיעו בטרם עדותו לביתו, כלל לא היה מזהה אותם (עמ' 529, ש' 10-17). פרנקו מסר כי הנאשמת פנתה אליו בטרם עדותו, וניסתה לשים דברים בפיו (עמ' 529, ש' 20). פרנקו חזר על כך שכאשר רכש מדיין את תיק הלקוחות, הנאשמים לא היו בין הלקוחות של דיין בהנהלת החשבונות (עמ' 529, ש' 28-29). פרנקו מסר כי הנאשמת, בשיחה עמו, מסרה לו שהוא הלך למע"מ ופתח עבורה את גולד ליין, אך הוא הכחיש את הדברים (עמ' 531, ש' 5).
79. מטעם ההגנה העידה אף קרן מרזוק, בתם של הנאשמים (להלן: "קרן") (עמ' 451 ואילך). קרן העידה כי הייתה מעורבת בעסק, לרבות בהנהלת החשבונות, ובפרט בהזנת נתונים למחשב (עמ' 451, ש' 22). לדבריה, דיין לימדה אותה כיצד לעשות זאת (עמ' 452, ש' 4-5). לדבריה, הזנת הנתונים שהיא ביצעה הייתה לצרכי מע"מ בלבד (עמ' 452, ש' 20). לאחר מכן, המחשב שלה קרס, ולא נותרו גיבויים (עמ' 453). לכן, מסרו לדבי את עבודת השחזור (עמ' 453, ש' 28). קרן חזרה על טענת הנאשמת, לפיה דיין הייתה חברתה של אמה (עמ' 455, ש' 6). לדברי קרן, היא הייתה אמורה למסור את 25 הפנקסים לדבי, ויתכן שבשל חוסר הסדר לא עשתה כן (עמ' 456, ש' 20-27). קרן העידה כי בחקירותיה לא דייקה בשל לחץ שבו הייתה נתונה (עמ' 465, ש' 9; עמ' 466, ש' 9). הוגשו אף הודעותיה של קרן בחקירה (ת/107-108). בהודעותיה לא ציינה כי דיין הדריכה אותי כיצד להשתמש בחשבשבת, אלא מסרה שעברה קורס ולמדה מגיפול (ת/108, עמ' 1). בעדותה חזרה קרן על כך שדיין לימדה אותה, ורק בשלבים מאוחרים יותר למדה באופן רשמי וכן מגיפול (עמ' 469).
80. בנוגע לרכישת המשק העיד מטעם ההגנה השמאי מר הרצל מימון (להלן: "מימון"), וכן הוגשה חוות דעת שערך ביום 2.4.09 (נ/23). לפי חוות הדעת השמאי, שווי המשק נכון ליום 28.12.00 הינו 300,000 $.
דיון והכרעה
מהימנות ומשקל העדויות
81. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות, סבורני כי מן הראוי לקבל את עדותו של גיפול, שהינו עד התביעה המרכזי בתיק, ואף עד הגנה בתיק, כעד מהימן. גיפול העיד על פני ישיבות ארוכות בבית-המשפט, תחילה מטעם המאשימה, ולאחר מכן מטעם ההגנה, ועשה רושם מהימן, כפי שאף טענה ההגנה בסיכומיה (פסקאות 214-218 לסיכומי ההגנה). גיפול, אשר שימש כמנהל החשבונות של הנאשמים, והלכה למעשה מילא תפקיד קרוב לזה של רואה חשבון (על אף שאינו רואה חשבון בהשכלתו), הכיר היטב את המצב החשבונאי של עסקי הנאשמים, וניכר היה שיש ביכולתו לשפוך אור משמעותי על התיק. איני סבור כי גיפול הטה את עדותו לטובת הנאשמים והיה עוין למאשימה (כנטען על-ידי המאשימה בסיכומיה, פסקאות 277-289), אלא סבורני כי גיפול העיד על הדברים כפי שהבין אותם בעצמו וכפי שהאמין בהם.
82. כך גם דוידי עשה רושם מהימן. מדובר באיש מקצוע, אשר לא נראה כי ביקש להטות את עדותו לטובת צד זה או אחר. חיזוק לכך שדוידי לא ביקש לפגוע בנאשמים במסגרת עדותו טמון בכך שקיימת קרבת משפחה בינו לבין הנאשמים, ובשל כך אף הנאשמים פנו אליו (עמ' 171, ש' 27-31). דוידי אף קיבל את שכרו מהנאשמים (עמ' 178, ש' 4-5). יש לדחות מכל וכל את הכחשותיהם של הנאשמים את עדותו של דוידי. הנאשמים עצמם לא נתנו שום הסבר מדוע שדוידי לא יעיד אמת בעניינם (עמ' 298, ש' 11-12). טענתו של הנאשם לפיה דוידי שיקר בעדותו (עמ' 300, ש' 7), דינה להידחות מכל וכל.
83. אף דבי עשתה בעדותה רושם מהימן.
84. לעומת זאת, סבורני כי לא ניתן ליתן אמון בגרסת הנאשם, וזאת מן הנימוקים הבאים: הנאשם העיד כי 25 הפנקסים דווחו למס הכנסה (עמ' 310, ש' 32; עמ' 311, ש' 8-30), וזאת כאשר לפי גרסת ההגנה עצמה מדובר בפנקסים אשר לא דווחו למס הכנסה עקב שגגה של הנאשם. מדובר בטענה של הנאשם אשר לפי שיטת ההגנה אינה עולה בקנה אחד עם האמת. הנאשם המשיך בטענתו זו לפיו החשבוניות דווחו למס הכנסה ולא רק למע"מ, אף לאחר שבא-כוחו הבהיר לפרוטוקול כי טענת ההגנה הינה שהפנקסים דווחו למע"מ (בלבד) (עמ' 312, ש' 1-6). ככלל, הנאשם בעדותו ניסה לגלגל את האחריות למעשיו אל כתפיהם של אחרים, כגון: דוידי, גיפול, דינה דיין, וכל בעל מקצוע בתחום ניהול החשבונות או ראיית החשבון אשר עבד או נטען שעבד עמם. במקומות אחרים העדיף הנאשם להתחמק מלמסור תשובות בעדותו והעדיף לומר שיש להפנות את השאלות לגיפול או לנאשמת (ר' למשל, עמ' 310, ש' 31-32; עמ' 316, ש' 13; עמ' 319, ש' 27; עמ' 323, ש' 29; עמ' 324, ש' 2; עמ' 327, ש' 6). בנוגע לחקירותיו של הנאשם, אישר אף הנאשם בעדותו, כי בנוגע לחלק מן הדברים לא מסר תשובות אמת, כגון בנושא החשבונות הסמויים (עמ' 322, ש' 19-20). באופן דומה טענת הנאשם כי כל הכסף שהועבר לחשבונו של נאשם 3 הוחזר בחזרה (עמ' 333, ש' 20), אינה עולה בקנה אחד עם טענת ההגנה בדבר תשלום משכורות באמצעות העברת הכספים לאותו חשבון. ככלל, סבורני כי הנאשם לא עשה רושם מהימן בעדותו בבית-המשפט. בנסיבות אלה, לא ניתן ליתן אמון בגרסת הנאשם.
85. אף בנוגע לעדות הנאשמת אין ביכולתי לקבל את גרסתה כמהימנה. גרסתה של הנאשמת בדבר עושרה המופלג של סעדיאן אינה סבירה לאור הנתונים האובייקטיביים הנוגעים לסעדיאן, כפי שהם עולים אף מדברי הנאשמת עצמה, כאשר לדברי הנאשמת התגוררה סעידיאן בבית ששייך לחברת חלמיש, שנרכש בדמי מפתח (עמ' 368, ש' 21-22). כמו-כן, טענה הנאשמת כי הגיעה ביחד עם סעדיאן לבנק כדי להחתים אותה על ביצוע פעולה (עמ' 365, ש' 14-19). זאת בעוד שהיה ברשותה של הנאשמת יפוי כוח לפעול בחשבונה של סעדיאן (ת/59; ת/77, עמ' 5, ש' 13). כך גם גרסת הנאשמת לפיה מעולם לא הפקידה כספים או משכה כספים מחשבונה של סעדיאן (ת/77, עמ' 5, ש' 16-17), אינה סבירה בנסיבות העניין. בחקירה מאוחרת יותר, התחמקה הנאשמת מלהשיב לשאלות ברורות שהתשובה עליהן הייתה בידיעתה. כך, כאשר נשאלה הנאשמת האם היו העברות לחשבונה של סעדיאן, השיבה שאינה יודעת, ואף אינה יודעת אם היא מיופת כוח בחשבונה של אמה (ת/78, שעמ' 3, ש' 25-28). יש לציין כי עדות הנאשמת בדבר עושרה המופלג של אמה, ונכונותה של אמה לסייע להם, אף אינה עולה בקנה אחד עם גרסתה שלה לפיה העבירו כספים מהעסק לחשבונות הסמויים, כדי להתחמק מתשלום קנסות למס הכנסה, משום שאם היו משלמים את הקנסות, העסק היה מגיע לכדי פשיטת רגל (עמ' 363, ש 16).
86. אף בנושאים נוספים קיים קושי ליתן אמון בגרסת הנאשמת. כך למשל, הנאשמת העידה כי במס הכנסה נאמר לה שאינה צריכה לדווח על פתיחת עסק נפרד וכי קיים בידה מסמך שמוכיח את טענתה, וכי שלחה את המסמך לבא-כוחה (עמ' 361, ש' 11-12). מסמך כאמור לא הוצג, והדבר אומר דרשני.
87. עדותה של הנאשמת בדבר עושרה המופלג כביכול של אמה, סעדיאן, נסתרת אף מעדויות הגנה. כך למשל, הנאשם העיד שלאחר שנישאו, הם חיו בדירת חדר בירושלים בדמי מפתח (עמ' 268, ש' 14-16). הנאשם אף העיד כי סעדיאן התגוררה בשכונת תל כביר בתל-אביב-יפו בדירת חדר וחצי (עמ' 303, ש' 6-18). עדות זו בוודאי אינה עולה בקנה אחד עם תיאוריה של הנאשמת. אמנם, אין מחלוקת על כך שבביתה של סעדיאן, לאחר שהלכה לעולמה, מצאה הנאשמת במזרן סך של 89,000 $, 3000 יורו ו- 5,700 ₪ (נ/5), אך אין בכך כדי להצביע על מתן סכומי כסף משמעותיים לנאשמים כפי שהעידה הנאשמת.
88. אין ביכולתי אף לקבל את גרסת הנאשמים בכל הנוגע למשה פרנקו ולדינה דיין. גרסת הנאשמים עומדת בסתירה ברורה לעדויותיהם של פרנקו ודיין, ואני מעדיף את עדויותיהם של דיין ופרנקו על פני עדות הנאשמים. פרנקו ודיין עשו רושם מהימן בעדויותיהם, ניכרו סימני האמת בעדויות אלה, ושוכנעתי כי לא העידו מתוך אינטרס כלשהו. זאת בניגוד לגרסת הנאשמים, אשר לא עשתה רושם מהימן. כך למשל, הנאשמת הגדילה בתיאורה ומסרה כי היא ודיין הפכו לחברות (עמ' 359, ש' 26; עמ' 403, ש' 22) ואף "חברות טובות" כאשר היו יושבות ומדברות ודיין הייתה מייעצת לה (עמ' 404, ש' 31). הנאשמת מסרה כי דיין ופרנקו ייעצו להם לפתוח עסק נוסף (גולד ליין), וכי פרנקו אמר לה שאין צורך לפתוח תיק לעסק הנוסף במס הכנסה, טענה אשר הוכחשה מכל וכל על-ידי דיין ופרנקו. דיין הכחישה כליל שהיא ביצעה הנהלת חשבונות עבור הנאשמים (עמ' 414, ש' 17-19). דיין הכחישה כי הייתה חברה של הנאשמת (עמ' 415, ש' 3-4). באופן דומה פרנקו הכחיש כל קשר בינו לבין הנאשמים, ובזאת בניגוד לגרסת הנאשמים (עמ' 528, ש' 4-5). הנאשמת בעניין זה הטיחה בעד כי הוא מסלף את עדותו, וכי קיימת בידה קלטת אשר מוכיחה אחרת מעדותו (עמ' 529, ש' 10). ברם, קלטת כאמור מעולם לא הוצגה, וחזקה על ההגנה שאם הייתה בידה קלטת כאמור, הרי שהייתה מוגשת לבית המשפט. פרנקו הוסיף כי בטרם עדותו, התקשרה אליו הנאשמת וניסה לשים דברים בפיו (עמ' 529, ש' 20). פרנקו הוסיף כי הנאשמת, בשיחה שניהלה עמו בטרם עדותו, מסרה לו גרסה לפיה הוא פנה למע"מ ופתח להם את גולד ליין, אך פרנקו הכחיש את הדברים, ומסר שאין שחר לגרסת הנאשמת (עמ' 531, ש' 5-6). לפיכך, יש לקבל את עדותו של פרנקו כמהימנה, ולדחות את עדות הנאשמת. סבורני כי עדויותיהם של שני עדי ההגנה, דיין ופרנקו, מובילות למסקנה כי לא ניתן ליתן אמון בעדויות הנאשמים.
89. טענת הנאשמים הינה שפרנקו משקר, דיין משקרת, דוידי משקר, וכך גם אחרים (עמ' 386, ש' 15-16). אותות האמת היו ברורים בעדויותיהם של פרנקו, דיין ודיוידי, וניכר כי לא היה להם שום אינטרס לפגוע בנאשמים. אף אם עלה בידי ההגנה למצוא סתירות כאלה ואחרות בין עדויות פרנקו לדיין (פסקאות 40-44 לסיכומי ההגנה), הרי שמדובר בעניינים שוליים, שאין בהם כדי לשנות מהמסקנה בדבר מהימנותם. אין בפי ההגנה שום הסבר סביר מדוע ישקרו דיין ופרנקו בעדויותיהם, כנטען על-ידי ההגנה (פסקאות 45-50 לסיכומי ההגנה). הטענה כי לדיין היה מניע לטעון שלא עשתה שום עבודה עבור הנאשמים משום שהייתה חתומה על חוזה לפיו התחייבה שלא לתת שירות לאחר מכירת העסק לפרנקו בוודאי שאינה סבירה (פסקה 45 לסיכומי ההגנה), ואף טענת ההגנה כי פרנקו ניסה להמעיט בחלקו שלו מסיבות השמורות עמו, ואולי משכחה וחלוף הזמן, אף היא אינה סבירה (פסקה 50 לסיכומי ההגנה). המסמכים שהציגה ההגנה אשר מצביעים על עבודות מסוימות שביצע פרנקו עבור הנאשמים (נ/12-נ/21), אינם משנים את המסקנה האמורה. יש לדחות את ניסיונותיהם של הנאשמים לגלגל את האחריות למחדליהם אל כתפי בעלי מקצוע, ואין ביכולתי לקבל את טענת הנאשמים בנוגע למהימנות בעלי המקצוע האמורים.
90. קושי נוסף אשר נוגע למהימנות הנאשמת טמון בטענתה כי היא לא התנהלה מול גיפול, אלא הנאשם "התעסק איתו" (עמ' 392, ש' 1-2), וזאת בניגוד לעדותו של גיפול, בכובעו כעד הגנה, אשר אמר שהנאשמת היא זו ששכרה את שירותיו והנחתה אותו (עמ' 475, ש' 12-17).
91. כך גם כאשר היה נוח לנאשמת היא טענה שזיכרונה היום מצוין, על אף תאונה שעברה בעבר (עמ' 374, ש' 5-6), ואילו כאשר היה נוח לה לטעון היפוכו של דבר, טענה כי גם היום זיכרונה "עדיין לא מאה אחוז" ו-"לא כל כך טוב", אלא רק מצוין יחסית למה שהיה קודם (עמ' 381, ש' 11-13).
92. יש לציין, כי כשם שהנאשם, כאשר התקשה ליתן הסברים משכנעים, מסר שהנאשמת תוכל למסור את ההסבר, כך אף עשתה הנאשמת, ובמקומות שהתקשתה למסור הסבר סביר למעשיה, טענה לקשיים בזיכרון בשל תאונה שעברה בעבר (עמ' 372; עמ' 381, ש' 11), או שמסרה כי הנאשם טיפל בנושא ולפיכך הוא יוכל להסביר את הדברים (עמ' 381, ש' 7-9; עמ' 382, ש' 5-8; עמ' 393, ש' 23). לעתים כל אחד מהנאשמים ייחס פעולות מסוימות למשנהו (עמ' 392, ש' 10-20).
93. הנאשמת בעדותה בבית-המשפט אף התכחשה לדברים שאמרה בחקירתה במשטרה, וטענה כי הדברים שאמרה בחקירה לא היו אמת משום שנאמרו מתוך פחד או איומים (עמ' 393, ש' 24-32), כאשר מובן הדבר שמדובר בטענה שהועלתה לראשונה רק במהלך עדותה בחקירה נגדית, ואף לגרסתה היא לא טרחה לספר על כך לבא-כוחה (עמ' 394, ש' 4-9).
94. קושי נוסף אשר נוגע למהימנות הנאשמים טמון בטענת השריפה. הנאשמים סיפרו לגיפול שהתיקים של גולד ליין נשרפו וכי לא קיים חומר חשבונאי בעניין גולד ליין (עמ' 83, ש' 13-18). כפי שטענה המאשימה בסיכומיה (פסקה 130), גולד ליין פעלה בין ספטמבר 1997 ועד ספטמבר 1999. גיפול החל לעבוד עם הנאשמים בספטמבר 2000 והגיש את הדוחות לשנים 1998 ו- 1999 ביום 21.1.01 (ת/7; ת/ 41). השריפה פרצה ביום 20.10.01 (עמ' 169, ש' 17-18; ת/56), כלומר לאחר שגיפול הגיש את הדוחות. מכאן שדברי הנאשמים לגיפול אודות העדר חומר חשבונאי של גולד ליין, לא עלתה בקנה אחד עם האמת. באופן דומה הנאשם העיד כי בשל שריפת החומר החשבונאי הגיע להסכם עם מע"מ (עמ' 274 ש' 12 – עמ' 275 ש' 12), וזאת בעוד שההסכם עם מע"מ נחתם ביום 20.11.00 (ת/90) כשנה לפני השריפה מיום 20.10.01. אף בכך יש כדי להוביל מסקנה בדבר העדר מהימנות הנאשמים.
95. קושי נוסף אשר נוגע למהימנות הנאשמים טמון בגרסאותיהם בחקירה בכל הנוגע לחשבונות הסמויים. נאשמים 1-3 מסרו בחקירותיהם גרסאות אשר הרחיקו עצמם מהחשבונות הסמויים באופן אשר אף לפי טענת ההגנה במהלך המשפט לא היו בגדר אמת. העובדה ששלושת הנאשמים מסרו גרסאות מתואמות שאינן אמת, מעלה אף חשש כבד לתיאום עדויות בחקירה. הסבריהם של הנאשמים אשר נוגעים להתנהגות החוקרים, שהינם הסברים כבושים כשלעצמם, נדחים כבלתי מהימנים, וזאת בשים לב לכך שטענות אלה הוסתרו אף מבא-כוחם של הנאשמים (עמ' 394, ש' 1-9).
96. לאור האמור לעיל, ככלל, מסקנתי היא שלא ניתן ליתן אמון בעדויות הנאשמים. יחד עם זאת, ככל שטענות ההגנה מתבססות על עדים שיש ליתן בהן אמון (כגון: גיפול או שמאי המקרקעין) או על מסמכים, הרי שניתן לקבל את גרסת ההגנה לאור העדויות המהימנות.
היסוד הנפשי וטענת הנאשמים בדבר חוסר סדר בהנהלת החשבונות
97. סעיף 220 לפקודה קובע כדלקמן:
"אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו - מאסר שבע שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין ופי שניים מסכום ההכנסה שהעלים, שהתכוון להעלים או שעזר להעלים, או שני העונשים כאחד; ואלו הן:
(1) השמיט מתוך דו"ח על פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח;
(2) מסר בדו"ח על פי הפקודה אמרה או תרשומת כוזבות;
(3) השיב תשובה כוזבת, בעל פה או בכתב, על שאלה שנשאלה, או על דרישת ידיעות שנערכה אליו על פי הפקודה;
(4) הכין או קיים, או הרשה אדם להכין או לקיים, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, או שזייף או הרשה לזייף פנקסי חשבונות או רשומות;
(5) השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה, או הרשה להשתמש בהן;
(6) הציג מסמך כוזב למשלם ההכנסה לצורך מניעת ניכוי מס במקור או הפחתתו".
98. הרכיב המרכזי השנוי במחלוקת הנוגע לסעיף 220 לפקודה נוגע ליסוד הנפשי. לפי הוראות סעיף 220 על המאשימה להוכיח יסוד נפשי של כוונה להתחמק מתשלום מס. לפיכך, אחת הפלוגתאות המרכזיות בתיק נוגעת להוכחת היסוד הנפשי.
99. לטענת ב"כ המאשימה, עו"ד שטיין, פעלו הנאשמים במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס. לעומת זאת, טענת הגנה מרכזית שהעלו הנאשמים נוגעת לחוסר סדר שלהם בהנהלת החשבונות. לטענת ב"כ הנאשמים, עו"ד הכהן, הנהלת החשבונות של הנאשמים הייתה לוקה בחוסר סדר וארגון, אך הדבר מצביע אך ורק על כישלון ניהולי, ולא על כוונה פלילית.
100. סבורני כי ההכרעה בפלוגתא זו אינה צריכה להיות גורפת בנוגע לתיק כולו, אלא יש לבחון את הפלוגתא ביחס לכל אחד ואחד מתתי האישומים לגופו של עניין. כך למשל, במקרים שבהם הנאשמים הסתירו מידע אף ממנהלי החשבונות או רואי החשבון שלהם, קיים קושי לקבל את הטענה שחוסר סדר הוביל להסתרת המידע. לעומת זאת, במקרים שבהם נעשה מאמץ לפתור מצב שנוצר עקב חוסר הסדר (כגון בעניין 25 הפנקסים) יש מקום לקבל טענה זו, כפי שיובהר בהמשך. לאור האמור לעיל, יבחנו האישומים, אחד לאחד, כמפורט להלן.
אישום ראשון, חלק א' - אי-הודעה על פתיחת עסק
101. לטענת המאשימה בספטמבר 1997 פתחו הנאשמים עסק חדש בשם "גולד ליין", אותו הייתה אמורה הנאשמת לנהל. אין מחלוקת כי הנאשמים לא דיווחו על פתיחת גולד ליין במועד הרלוונטי למס הכנסה.
102. סעיף 134 לפקודה קובע כדלקמן:
"אדם שבשנת מס פלונית פתח עסק או החל לעסוק במשלח-יד, או החל לנהל את עסקו או משלח-ידו במקום נוסף או במקום אחר, או ששינה את סוג עסקו או משלח-ידו, יודיע על כך בכתב לפקיד השומה שבתחום סמכותו נמצא העסק או מתנהל משלח-היד, לא יאוחר מיום ההתחלה או השינוי כאמור".
[בנוסח הסעיף במועד האירוע החובה האמורה הייתה לדווח תוך 90 ימים].
103. הנאשמת פתחה עסק בשם "גולד-ליין" בשנת 1997 (ת/77, עמ' 1, ש' 10-12). הנאשמים לא הודיעו למס הכנסה על פתיחת העסק "גולד ליין" והיו מודעים לכך שלא דיווחו למס הכנסה על פתיחת העסק. כך עולה מתשובתם לכתב האישום (תשובת הנאשמים לכתב האישום, אישום ראשון, סעיף א' 3) ומסיכומי ההגנה (פסקה 80 לסיכומי ההגנה). כך עולה אף מדבריו של גיפול (ת/15, עמ' 5, ש' 1-2), וכן מעדותו של דוידי, אשר העיד כי הוא הגיש עבור הנאשמים את הדוח לשנת 1997, כאשר כלל לא ידע על קיומו של העסק "גולד ליין" (עמ' 178, ש' 6-7). דוידי העיד שהיה צורך לדווח על העסק האמור בדוח השנתי שהגיש, אך הדבר לא נעשה משום שהנאשמים לא מסרו לו דבר אודות קיומו של העסק האמור (עמ' 178, ש' 8-12).
104. המאשימה ייחסה לנאשמים עבירה לפיה השתמשו במרמה ערמה ותחבולה כדי להעלים את הכנסתם מפקיד השומה ולהתחמק ממס, בכך שלא הודיעו על פתיחת העסק. בעניין זה יש להדגיש כי העבירה מתייחסת לשנת 1997 שבה הוקם העסק, ולא לתקופות הנוספות 1998-2002. בכל הנוגע לשנת 1997 הוכיחה המאשימה כי הנאשמים פעלו במרמה ערמה ותחבולה. בשלב הגשת הדוח לשנת 1997 (בשנת 1999) טיפל בעניינם של הנאשמים דוידי (ולא גיפול). כפי שעולה מהודעתו של דוידי, הנאשמים הסתירו מעיניו של דוידי את קיומה של "גולד ליין" (ת/65), ומכאן ניתן ללמוד על שימוש במרמה בכוונה להתחמק מתשלום מס. דוידי מסר כי הוא שימש יועץ מס ומנהל חשבונות של הנאשמים והם פנו אליו כדי שיערוך את הדוח השנתי לשנת 1997. לדבריו, שוחח עם הנאשמים והם מסרו לו שרק ההכנסות המופיעות במאזן הבוחן הן הכנסותיהם, ואין להם הכנסות נוספות (ת/65, ש' 11-14). דוידי מסר שמעולם לא שמע על עסק בשם "גולד ליין" (ת/65, ש' 15-16). דוידי מסר כי שאל את הנאשמת אם יש לה הכנסות נוספות, ולאחר שקיבל תשובה שלילית, הגיש את הדוח ורשם רק את הכנסות קירור אהרון (ת/65, עמ' 2, ש' 11-12). דוידי מסר כי ידע רק על חנות של הנאשמים ברמלה (ת/65, עמ' 2, ש' 22-25), כלומר כלל לא ידע על קיומה של החנות בבית-שמש אשר פעלה תחת השם "גולד ליין". דוידי מסר כי הנאשמים הטעו אותו כאשר לא מסרו לו על כל ההכנסות שהפיקו, וזאת לאחר ששאל אותם מספר פעמים על הכנסותיהם לשנת 1997 (ת/65, עמ' 4, ש' 24-28).
105. לא ניתן לקבל את הסברו של הנאשם לפיו לא הבין את שאלותיו של דוידי בנושא (עמ' 297, ש' 28-31). סבורני כי מדובר בהיתממות ובניסיון לגלגל את האשמה למעשי הנאשמים אל כתפיו של יועץ המס, דוידי. לא ניתן אף לקבל את הסבריו של הנאשם לפיהם סבר כי גולד ליין וקירור אהרון הינם עסק אחד, וזאת בשים לב לכך שהמס בגין גולד ליין כלל לא שולם. לפיכך, אין המדובר במצב שבו הנאשמים התייחסו לשני העסקים במאוחד ודיווחו למס הכנסה על שני העסקים כעסק אחד, אלא מדובר במצב שבו עסק אחד (גולד ליין) הועלם כליל מעיני מס הכנסה, והמס בגין רווחיו לשנת 1997 כלל לא שולם.
106. יש לציין כי הנאשם הסכים בחקירתו הנגדית עם העובדה שדוידי לא אמר לו שאין צורך לפתוח תיק במס הכנסה בגין גולד ליין (עמ' 300, ש' 1).
107. הסתרת קיומו של עסק מידיעתו של יועץ המס מוכיחה כי הנאשמים התכוונו בכך להעלים את גולד ליין אף מידיעת מס הכנסה. שוכנעתי כי אין המדובר בהשמטה מקרית או בתקלה אשר נבעה מחוסר סדר של הנאשמים. אין מחלוקת שהנאשמים לא היו מסודרים בעסקם, כפי שאף אישר דוידי עצמו (עמ' 177, ש' 7), ואולם אין בין חוסר סדר לבין אי-דיווח על עסק שלם, דבר וחצי דבר. לא יתכן שבשל חוסר סדר יישמט מזיכרונם של הנאשמים קיומו של עסק שלם. אין המדובר בחשבונית שנשמטה, אלא בעסק נפרד שניהלו הנאשמים. לכן, הסתרתו מעיניו של יועץ המס, מוכיחה את היסוד הנפשי של מטרה. אין ביכולתי לקבל את טענת הנאשמים לפיה שכחו לדווח על גולד ליין (עמ' 298, ש' 28).
108. זאת ועוד, כפי שעולה מעדותו של דוידי, הנאשמת סיפרה לו שדינה דיין אינה יכולה להגיש את הדוח משום שהיא בחופשת לידה או חולה (עמ' 172, ש' 31-32). אין ביכולתי לקבל את הכחשתה של הנאשמת לדברים (עמ' 387, ש' 26-27). עובדה זו שמסרה הנאשמת לדוידי, אשר מובן שאינה נכונה, מחזקת אף היא את המסקנה שמעשי הנאשמים עלו כדי מרמה וערמה.
109. כמו-כן, העובדה שלא דווח למס הכנסה סכום המס לשנת 1997 בסך של 535,573 ₪, מחזקת את המסקנה כי מטרתם של הנאשמים באי-דיווח על גולד ליין הייתה להתחמק מתשלום מס. אם היה ממש בטענת הנאשמים כי אי-הדיווח על פתיחת גולד ליין נבע מייעוץ שגוי שקיבלו, הרי שהיו משלמים את המס עבור גולד ליין במסגרת הדוחות של העסק המרכזי שלהם על שמו של הנאשם. מובן הדבר ששום בעל מקצוע לא ייעץ להם אף להעלים את הכנסות גולד ליין, בנוסף לאי-הדיווח על פתיחת העסק. לא ניתן לקבל אף את הטענה כי אי-תשלום המס בגין הכנסות גולד ליין לשנת 1997 נבע מחוסר סדר. לפיכך, השילוב של אי-דיווח על פתיחת העסק למס הכנסה, ביחד עם אי-תשלום מס הכנסה בגין הכנסות העסק, מוביל למסקנה כי המטרה של אי-הדיווח הייתה להתחמק או להשתמט מתשלום מס.
110. אין מחלוקת כי הנאשמים דיווחו למע"מ על הקמת "גולד ליין". לטענת ההגנה אין היגיון בדיווח למע"מ תוך השמטת הדיווח ממס הכנסה, הואיל ובכך יהיה כדי להוביל לגילוי העבירה במהרה. אכן, העסק גולד ליין דיווח למע"מ בשנת 1997 על מחזור בהיקף של 535,573 ₪ (ת/65, עמ' 4, ש' 23). ואולם, הדיווח למע"מ אינו בהכרח מוביל למסקנה שלא הועלמה הכנסה ממס הכנסה. במקרה דנן, שוכנעתי כי הנאשמים דיווחו למע"מ ואולם בחרו להסתיר את העסק "גולד ליין" ממס הכנסה בשנת 1997.
111. הנאשמת טענה בחקירתה כי פתחה את גולד ליין על שמה ולא צירפה אותה לפעילות הקיימת של קירור אהרון בהמלצת רו"ח בשם משה ממשרדה של דינה דיין (ת/77, ש' 13). כאשר הכוונה למשה פרנקו. הנאשמת הוסיפה בהודעתה וטענה כי פרנקו אמר לה שהוא יסדר את כל הדרוש לנושא רישום "גולד ליין" בפני רשויות המס (ת/77, עמ' 1-2). לדבריה, פרנקו אמר לה שבמס הכנסה לא צריך לפתוח תיק (ת/77, עמ' 2, ש' 1-2; עמ' 3, ש' 12-13). אף בעדותם בבית-המשפט טענו הנאשמים כי דיין המליצה לנאשמת לפתוח את גולד ליין משיקולי מס (עמ' 272, ש' 12-13; עמ' 360, ש' 5-9) וכי במסמכים של פתיחת העסק טיפל פרנקו (עמ' 272, ש' 16-17; עמ' 360, ש' 16-20). לדברי הנאשמת פרנקו אמר לה שאין צורך לפתוח תיק במס הכנסה (עמ' 360, ש' 17-20; עמ' 383, ש' 30-31). בהמשך מסרה כי דיין ופרנקו יחדיו הציעו לה להקים את גולד ליין (עמ' 374, ש' 12-13).
112. פרנקו הכחיש את הדברים מכל וכל (עמ' 529-531), ואני נותן אמון מלא בעדותו, ודוחה את גרסת הנאשמת בעניין זה כבלתי מהימנה. פרנקו הכחיש מכל וכל שהיה מעורב בדרך כלשהי בהקמת גולד ליין או כי נתן עצה כלשהי לנאשמים בהקשר זה (עמ' 531, ש' 5-15). פרנקו אף מסר כי הנאשמת, בשיחה עמו, ניסתה לשים דברים בפיו, אך הכחיש את הדברים (עמ' 529-531). התנהגות זו של הנאשמת בשיחתה עם פרנקו מחזקת את ראיות המאשימה נגד הנאשמים. ניכר כי הנאשמת בהודעתה בחקירה ניסתה להתחמק מלהשיב תשובות של ממש בכל הנוגע לגולד ליין (ת/77, עמ' 4-5), ולא ניתן ליתן אמון בגרסתה אשר הוכחשה מכל וכל על-ידי דיין ופרנקו.
113. זאת ועוד, אף דיין הכחישה את הדברים (עמ' 416, ש' 1-2). דיין העידה כי כלל לא ידעה על קיומו של העסק "גולד ליין" (עמ' 416, ש' 11).דיין הכחישה מכל וכל את האפשרות שהיא אמרה לנאשמים שאין צורך שיפתחו תיק במס הכנסה (עמ' 416, ש' 28-31). אני מקבל את עדותם של דיין ופרנקו כמהימנות, ודוחה מכל וכל את טענת הנאשמים בהקשר זה. דיין ופרנקו עשו רושם מהימן, וזאת במובחן מעדות הנאשמים, ואני נותן אמון מלא בעדותם. יש לדחות מכל וכל את ניסיונם של הנאשמים לגלגל את האחריות למעשיהם אל כתפיהם של מנהלי החשבונות ויועצי המס. אין ביכולתי לקבל את טענת הנאשמת לפיה נאמר לה על-ידי מאן דהוא שאין מוטלת עליה חובה לדווח על פתיחת העסק למס הכנסה. לא ניתן לקבל אף את טענת הנאשמים שגורם מקצועי כלשהו המליץ להם לפתוח את גולד ליין כדי לחסוך במס, וזאת משום שהחיסכון החוקי במס כתוצאה מפתיחת עסק נוסף הינו נמוך, וספק רב אם הוא עולה על ההוצאה אשר נגרמת מניהול מערכת הנהלת חשבונות נוספת. כמו-כן, לא ייתכן שהנאשמת סברה כי תקבל זיכוי ממס הכנסה בגין פתיחת עסק נפרד, מבלי לדווח על פתיחת העסק הנפרד (עמ' 384, ש' 3-5). מדובר בגרסה שלא הובאה לתמיכה בה שום ראייה, היא אינה סבירה, ונסתרה על-ידי שני עדים מהימנים שהובאו לעדות מטעם ההגנה, ולפיכך לא ניתן לקבלה.
114. באופן דומה טענה הנאשמת כי דינה דיין עבדה בנושא גולד ליין במשך חצי שנה עד שנה (ת/77, עמ' 2, ש' 8-9), וכי מיום ההקמה של גולד ליין בשנת 1997 משרדה של דינה דיין שימש כמייצג (ת/77, עמ' 2, ש' 19-20). אף גרסה זו הוכחשה על-ידי דינה דיין, אשר כאמור לעיל, יש לבכר את עדותה, על פני עדות הנאשמת (עמ' 415-416).
115. אמנם, קיימים מספר מסמכים אשר יש בהם משום אינדיקציה לשירותים שהעניק פרנקו, או מי ממשרדו, לנאשמים. כך למשל, מסמך אשר קושר את אשתו של פרנקו, גב' אירית פרנקו, לרישום העסק של הנאשמת במע"מ (נ/13); קבלה מהעסק של פרנקו (סופר שביט) לנאשמים (נ/16); דפי בנק בדבר תשלומים מהנאשמים (נ/17); כרטסת ממוינת בדבר תשלומים מהנאשמים לעסק של פרנקו (סופר שביט) (נ/18); ושוברי תשלום ששולמו בסניף הדואר שעמו עבד פרנקו (נ/20). אף אם המסמכים האמורים מוכיחים שפרנקו, או מי ממשרדו, נתן שירותים כלשהם לנאשמים, עדיין אין במסמכים אלה כדי לבסס את טענת ההגנה לפיה פרנקו המליץ לנאשמים שלא לדווח למס הכנסה על פתיחת גולד ליין. גם לאחר שהוצגו לפרנקו המסמכים האמורים, חזר על עדותו לפיה לא ביצע עבור הנאשמים הנהלת חשבונות. הוא הדין לגבי המסמכים שסומנו נ/24-נ/26, אשר אין בהם כדי לגרוע מעדותה של דיין. ממילא אין במסמכים האמורים כדי לבסס את הטענה כי פרנקו או דיין נתנו לנאשמים עצה שלא לפתוח את העסק במס הכנסה.
116. יתר על כן, אין ביכולתי לקבל את טענת ההגנה לפיה הנאשמים לא הבינו את שאלתו של דוידי, האם יש להם הכנסות נוספות בשנת המס, וסברו בטעות כי שאלתו מתייחסת רק לעסק "קירור אהרון" (עמ' 178, ש' 14-19). ניכר כי הנאשמים הבינו היטב שעליהם למסור לדוידי מידע על כל הכנסותיהם באותה שנה, והם בחרו להעלים מידיעתו את דבר קיומה של גולד ליין, וזאת בכוונה להתחמק מתשלום מס.
117. יודגש כי הנהלת החשבונות של גולד-ליין כלל לא הועברה להזנה למחשב אל מנהלת החשבונות, דבי, אשר הזינה את נתוני הנהלת החשבונות לשנים 1998-2000 עבור הנאשמים (עמ' 179, ש' 19-22).
118. כפי שטענה ב"כ המאשימה בסיכומיה, משמעות הדרישה של "כוונה" בעבירות לפי סעיף 220 לפקודה היא הרצון או השאיפה להתחמק ממס. זוהי מחשבה פלילית מסוג מטרה. כוונה להתחמק ממס היא "עניין שבלב" ומטבע הדברים אין היא מוכחת בראיות ישירות אלא מהנסיבות. במקרה דנן, די בראיות הנסיבתיות הקיימות, כי להוביל למסקנה בדבר התקיימות היסוד הנפשי הנדרש.
119. הסתרת קיומו של עסק מידיעתו של יועץ המס אשר מגיש את הדוח השנתי, ומסירת מידע כוזב ליועץ המס (דוידי) לפיו אין לנאשמים שום עסק נוסף (גולד ליין) בשנת 1997, מוכיחה כי מעשי הנאשמים היו בגדר מרמה ערמה ותחבולה, ונעשו במטרה להתחמק מתשלום מס. כך גם השמטת ההכנסה של גולד ליין בשנת 1997 בסך של 535,573 ₪ מחזקת את המסקנה כי אי-הדיווח על העסק היה במטרה להשתמט מתשלום מס, ולא נבע מחוסר הבנה או מטעות.
120. יש לציין, כי העבירה בחלק זה של האישום הראשון מתייחסת רק לשנת 1997, ואינה נוגעת לשנים 1998-2002. ואכן, בכל הנוגע לשנים 1998-2002, כפי שעולה מעדותו של גיפול, המשך אי-הדיווח על העסק לא נבע מתוך מטרה להתחמק מתשלום מס ולא היה בגדר מרמה ערמה ותחבולה. גיפול, אשר טיפל בדוחות הנאשמים אך ורק לשנים 1998 ואילך (עמ' 27, ש' 12), ממילא, כפי שהעיד, דיווח למס הכנסה על ההכנסות והרווח של גולד-ליין במאוחד עם קירור אהרון כך שהרווחים של גולד-ליין הועברו על-ידו מבחינה חשבונאית לקירור אהרון. מכאן שהחל משנת 1998 הנאשמים לא הרוויחו דבר מאי-דיווח על גולד-ליין, ולא הייתה להם מטרה של השתמטות ממס לאי-דיווח על פתיחת העסק. כמו-כן, לפי עדותו של גיפול, גולד-ליין היה עסק פיסי שאף דיווח למע"מ כל חודש (עמ' 12, ש' 21). מתוך עדותו של גיפול עולה כי לא היה לנאשמים שום יתרון מס באי ההודעה על העסק (עמ' 112, ש' 29-31), וזאת בשים לב לכך שהעסק שילם מע"מ, ורווחים הועברו לקירור אהרון ובמסגרת זו שולם מס הכנסה עבור הרווחים לשנים 1998 ואילך. ברם, דבריו אלה של גיפול, אינם משנים את המסקנה בכל הנוגע לשנת 1997. גיפול כלל לא טיפל בשנת 1997, לא העביר את רווחי גולד ליין לשנת 1997 לקירור אהרון, ולכן לגבי שנת 1997 אין בעדותו כדי לסייע לנאשמים.
121. במאמר מוסגר יצוין כי אף לגרסת הנאשמת גולד ליין היה עסק רווחי (ת/77, עמ' 20-26). מכאן שלא ניתן לקבל את טענת ההגנה בסיכומיה כי בפועל לא היה כל רווח לגולד ליין (פסקה 92 לסיכומי ההגנה).
122. יודגש, כי האחריות לאי-דיווח על גולד ליין מוטלת אף על הנאשם, ולא רק על הנאשמת. אף על פי שפורמאלית מדובר בעסק של הנאשמת, הרי שבפועל מדובר בעסק משפחתי (עמ' 289, ש' 30-31). כל שנעשה בנוגע לעסק זה היה תחת שליטתו של הנאשם ובהתאם להחלטותיו (עמ' 402, ש' 28), כל שנעשה בנושא זה, נעשה על דעתו של הנאשם ובאחריותו.
123. לפיכך, מן הראוי להרשיע את הנאשמים בעבירה לפי סעיף 220 (5) לפקודה בכל הנוגע לאי-דיווח על פתיחת העסק גולד ליין בשנת 1997.
אישום ראשון, חלק ב' - שימוש בחשבונות הסמויים א', ב' ו-ג'.
124. הנאשמים הסתירו כספים בחשבונות סמויים ועל כך אין עוררין. לטענת המאשימה חלק נכבד מהתמורות הכספיות שקיבלו הנאשמים במזומן, לא דווח לרשויות והופקד בחשבונות בנק של בני משפחתם שלא היו חייבים בדיווח למס הכנסה (נאשם 3, סעדיאן, ובתם של הנאשמים, אורית). הנאשמים אף הסתירו את החשבונות הללו מאנשי המקצוע שהעסיקו, שהכינו עבורם את דוחותיהם.
125. הנאשמים לא חלקו על כך שכל הסכומים שיצאו מהעסק ועברו לחשבונות של בני המשפחה לא דווחו למס הכנסה (עמ' 76, ש' 23). כפי שעולה מעדותו של גיפול, ועל כך אין מחלוקת, ההעברות של הכספים מחשבון העסק לחשבונות של בני המשפחה לא נרשמו (עמ' 42, ש' 5-8).
126. הנאשמים טענו בעניין זה שלוש טענות להגנתם:
127. הטענה הראשונה הינה שעשו כן כדי להתחמק מעיקולים (להלן: "טענת העיקולים"). לפי טענה זו העבירו כספים מחשבונות העסק ולחשבונות בני המשפחה, לא כדי להתחמק או להשתמט מתשלום מס, אלא כדי להתחמק מעיקולים שהוטלו בחשבונות. לדבריהם, דאגו לשמור את החשבונות ביתרת חובה, ולהעביר את עודפי הכספים לחשבונות הסמויים כדי להתחמק מעיקולים על החשבון (עמ' 18, ש' 6-8).
128. הטענה השנייה הינה שהעבירו את הכספים האמורים כמשכורת לבני המשפחה שעבדו בעסק (להלן: "טענת המשכורות").
129. הטענה השלישית הינה שהסכומים האמורים התקבלו מסעדיאן כהלוואה והושבו אליה (להלן: "טענת ההלוואה"). מן הראוי לדון בטענות אלה אחת לאחת.
טענת העיקולים:
130. בכל הנוגע לטענת העיקולים, סבורני כי יש לקבל טענה זו בחלק של הכסף אשר הועבר מחשבונות העסק לחשבונות הפרטיים ולאחר מכן הושב לחשבונות העסק בטרם פתיחת החקירה, אך לא ניתן לקבלה בכל הנוגע לכספים שלא הושבו לעסק עד לתחילת החקירה. כלומר, כספים שהועברו מחשבון העסק לחשבונות בני המשפחה, ולאחר מכן הושבו לעסק, יש לקבל מבחינה עובדתית את הטענה שהדבר נעשה כדי להתחמק מעיקולים שהוטלו על-ידי רשויות המס, וזאת על אף שמדובר בגרסה כבושה שלא נטענה על-ידי הנאשמים בחקירתם. לעומת זאת, כספים שהועברו מחשבון העסק לחשבונות של בני המשפחה, ולא הושבו לחשבון העסק, הינם בגדר כספים שנמשכו על-ידי הנאשמים כמשכורת עבורם או עבור ילדיהם, ולא כדי להתחמק מעיקולים.
131. חיזוק משמעותי לטענת הנאשמים בדבר התחמקות מעיקולים שהוטלו על-ידי מס הכנסה קיים, בעדותו של גיפול. גיפול הסביר כי הועברו מחשבונה של סעדיאן לחשבון החברה סך של מיליון ₪ ביום 4.7.01 ו- 150,000 ₪ ביום 11.12.01 (עמ' 97-98). גיפול אישר כי בעיית העיקולים הייתה הבעיה הראשונה שהנאשמים ביקשו ממנו לטפל בה בעת שהחל לעבוד עמם (עמ' 106, ש' 21-22). גם העובדה שסכומי כסף משמעותיים הוחזרו מהחשבונות הסמויים לעסק בתקופות שונות קודם לחקירה (עמ' 128, ש' 2-7), מחזקת את טענת הנאשמים לפיה העברת הכסף לחשבונות הסמויים נועדה, בין היתר, להתמודד עם העיקולים. הן העברת הכספים מהעסק לחשבונות הסמויים והן החזרת הכסף לא נרשמו בספרי החברה (עמ' 128, ש' 8-10). לפי החישוב שערכו הנאשמים בסיכומיהם, ואשר לא נסתר, כל הסכומים אשר הועברו לחשבון של סעדיאן הושבו לחשבון העסק, בסך של 2.6 מיליון ₪ (סעיף 121 לסיכומי הנאשמים). כך גם חלק מהכספים שהועברו לחשבונו של נאשם 3 הושבו לחשבון החברה, למעט סך של 879,135 ₪ אשר נותר בחשבונו של נאשם 3 ולא הושב לחשבון העסק (סעיף 122 לסיכומי ההגנה). גרסת ההגנה האמורה נתמכת אף בעדותו של גיפול ובחישובים שערך (עמ' 486 וכן נ/8).
132. עיון בדפי החשבון של קירור אהרון (ת/61) ושל נאשמת 4 (ת/64) תומך באופן חלקי בטענת הנאשמים. אמנם, קיימים ימים מסוימים שבהם החשבונות היו ביתרת זכות, ואולם ברוב המועדים, היה החשבון ביתרת חובה, באופן שתומך בגרסת הנאשמים.
133. חיזוק נוסף לטענת העיקולים קיים במסמכים שהגישה המאשימה בדבר עיקול בסך 301,004 ₪ מיום 19.5.00 לטובת מע"מ, הודעה מהבנק לנאשמים בדבר צו עיקול מיום 4.12.00, בסך 7,928,743 ₪ לטובת מס הכנסה, וכן בהודעה נוספת בדבר עיקול בסך 17,000 ₪ לפי פקודת המיסים (גביה) מיום 20.6.00 (ת/2).
134. טענת העיקולים הינה אמנם טענה כבושה, אשר הנאשמים לא טענו בחקירתם, אלא לראשונה בבית-המשפט. בחקירתם מסרו הנאשמים גרסות כוזבות אשר הרחיקו עצמם מהחשבונות הסמויים. כך למשל, בחקירתו של הנאשם, הכחיש הנאשם כל ידיעה על העברת הכספים לחשבון של סעדיאן וממנו (ת/85, עמ' 10, ש' 19-30), וזאת בניגוד ל"טענת העיקולים". הנאשם הכחיש מכל וכל כי הכנסות העסק הופקדו בחשבונות של בני המשפחה, ואף הוסיף וטען כי ככל שהועברו כספים, הרי שהם הועברו כמשכורת (ת/85, עמ' 11, ש' 1-5) וכי הכספים שהועברו לסעדיאן הם כספים השייכים לסעדיאן (ת/85, עמ' 11, ש' 11-23). בעדותו הסביר הנאשם כי לא העלה את טענת העיקולים, מחשש שרשויות המס יעקלו את הכספים אשר מגיעים להן.
135. סבורני כי קיים הסבר סביר לכבישת הגרסה, והוא בכך שהנאשמים ידעו כי גרסה זו עולה כדי הודאה בביצוע עבירה. שהרי, כפי שיובהר להלן, אם הסתירו הנאשמים את כספי העסק בחשבונות הסמויים כדי להתחמק מעיקולים של רשויות המס, הרי שביצעו בכך עבירה. מכאן, שלא ניתן לדחות את טענת העיקולים כשקרית בשל היותה גרסה כבושה.
136. המאשימה טענה כי יש לדחות את טענת העיקולים של ההגנה, וזאת בהסתמך על דפי חשבונות הבנק שלהם אשר מהם לא ניתן ללמוד על דפוס של שמירת החשבון ביתרת חובה כדי להימנע מעיקולים, ותוך טענה כי אין לקבל את עדותו של גיפול בעניין זה (פסקאות 103-112 לסיכומי המאשימה). אין ביכולתי לקבל את עמדת המאשימה בעניין זה. ראשית, טענת העיקולים מתקבלת רק בנוגע לכספים שהועברו לחשבונות הסמויים והושבו לחשבונות העסק בטרם פתיחת החקירה, ולא לכספים שהועברו ולא הוחזרו. בנוגע לסכומי כסף אלה, אילו היה מדובר בניסיון להעלים תקבולים לא מדווחים ואת הכנסות העסק, הרי שהנאשמים לא היו משיבים את הכספים לחשבון העסק. שנית, כאמור לעיל, סבורני כי יש לקבל את גרסתו של גיפול, שהינו עד תביעה מרכזי, כעדות מהימנה, וממילא לא שוכנעתי כי קיים בסיס לביצוע פלגינן דיבורא בעדותו. לפיכך, בהתבסס על עדותו, מן הראוי לקבל את גרסת ההגנה בנוגע לעיקולים.
137. כאמור לעיל, לחשבונות של הנאשמים היו עיקולים בתקופה הרלוונטית שהטילו רשויות המס (עמ' 20, ש' 25-30; וכן ת/2), ויש לקבל את טענת הנאשמים כי העבירו את הכספים לחשבונות הסמויים כדי להימנע מעיקול הכספים על-ידי רשויות המס, ולאחר מכן השיבו את הכספים לחשבונות העסק.
138. ברם, סבורני כי טענת הנאשמים עצמם לפיה העבירו את הכספים לחשבונות הסמויים כדי להתחמק מעיקולים שהטיל מס הכנסה על החשבון, עולה כדי הודאה בביצוע העבירה. מס הכנסה הטיל על הנאשמים עיקולים כדי לגבות מס אמת. העלמת הכספים מחשבון העסק לחשבונות סמויים, תוך הסתרתם מעיני רשויות המס, עולה כדי עבירה לפי סעיף 220 (5) בדבר שימוש בכל מרמה, ערמה ותחבולה כדי להתחמק מתשלום מס. העברת כספים מחשבון העסק לחשבונות של בני משפחה כדי למנוע ממס הכנסה לממש עיקולים שהוטלו כדין הינה בגדר מרמה ערמה ותחבולה כדי להתחמק מתשלום מס. בפרט הדברים אמורים כאשר העברת הכספים בוצעה במזומן, לכל הפחות בחלקה, וזאת כדי להקשות על מעקב הרשויות אחר נתיב הכסף.
139. בעניין זה מן הראוי להפנות לדברי הנאשם בעדותו בבית-המשפט בחקירה ראשית (עמ' 277, ש' 6-20):
"ש. תספר בבקשה לבית המשפט אם החשבון של העסק מעוקל על ידי רשויות המדינה, איך אתה עובד?
ת. יש שיטה. קודם כל אני קובע עם הבנק מה תהיה המסגרת שלי, למשל אני יכול להיות בחובה של 200 אלף ₪. כל פעם שמגיע שיק, שהם התקשרו אליי, ואני מעביר כסף.
ש. אבל בינתיים מגיעים כספים אחרים של המכירות.
ת. השתמשתי בחשבון של הבן שלי ושל חמותי... כל פעם שהיה מגיע שיק, היו מתקשרים אלי... הייתי אומר להם שיעבירו מחשבון לחשבון.
ש. החשבון של תומר ושל חמותך שימש כעיר מקלט?
ת. כן. לא הייתה לי ברירה, אם זה היה על השם שלי, מס הכנסה היו לוקחים לי את הכול, 7 מיליון ₪.
ש. השתמשת בחשבונות הללו שהכספים לא יעוקלו על-ידי שלטונות המס?
ת. כן".
140. הנאשם הסביר כי אף בהודעותיו בחקירה הסתיר את הדברים, משום שחשש שרשות המס תעקל את הכסף ותגבה אותו, וזאת כדלקמן (עמ' 322, ש' 2-17):
"ש. אם דיווחת על ההכנסות למס הכנסה ורק העברת חלק מהכספים של העסק לחשבונות סמויים, למה לא אמרת את זה?
ת. פחדתי שיעשו עיקול על החשבונות שלהם וייקחו את הכסף.
ש. אבל זה כסף של מס הכנסה.
ת. אז מה. מה הכנסה יודע מה זה כסף בכלל? הוא ישר לוקח הכל.
...
ש. לא סיפרת את האמת, כי פחדת שייקחו לך את הכסף?
ת. נכון.
...
ש. מה אכפת לך להגיד את האמת?
ת. לא רציתי להגיד שייקחו להם ויעשו עיקולים בחשבון".
141. כך גם הנאשמת בעדותה בחקירה ראשית הבהירה כי כל תכלית העברת הכספים לחשבונות הסמויים הייתה להתחמק מלשלם סכומים שנדרשו למס הכנסה, וזאת כדבריה (עמ' 363, ש' 13-18):
"תיקים של הוצאה לפועל היה בשפע. אלה תיקים כי לא שילמנו בזמן כי לא טיפלנו בחומר כמו שצריך. שלטונות המס הכי קל לשלוח דוחות, אם אתה מאחר ביום ואם אתה לא משלם בזמן, היו מגיעים כל יום היינו מקבלים קנס על זה ודוח על זה, הגיעו מאות אלפי שקלים שלא יכולנו לעמוד בזה. אם היינו עומדים באחד הקנסות היינו פושטים את הרגל. לא הייתה ברירה, (אלא – ע.ק.) לפתוח חשבון נפרד שהמזומנים של העסק היו בחשבון נפרד, כי אוטומטית היו יכולים לקבל את הקנסות, כל מזומן העסק העברנו לחשבון נפרד, חשבון של תומר, לשם העברנו את הכסף".
142. כלומר, כל התנהלות הנאשמים, הן בהעברת הכספים לחשבונות, והן בהסתרת הדברים בחקירתם בפני רשויות המס, נועדה לתכלית אחת, והיא הסתרת הכספים מעיני מס הכנסה כדי למנוע את גביית המס כחוק.
143. בהמשך הסביר הנאשם כי לא דיווח על העברת הכספים לחשבונות הפרטיים משום שחשש שהכסף יילקח על-ידי מס הכנסה (עמ' 278, ש' 2). הנאשם אף לא דיווח על העברת הכספים הללו למנהלי החשבונות (עמ' 327, ש' 20-22; עמ' 327, ש' 27-30). סבורני כי גרסתו של הנאשם עצמו מהווה הודאה בכך שפעל במרמה, ערמה ותחבולה כדי להתחמק מתשלום מס. לנאשם היה חוב למס הכנסה, ורשויות המס ניסו בדרך לגיטימית של עיקול לגבות את החוב כך שהנאשם ישלם את המס הנדרש ממנו. הנאשמים פעלו בדרך של מרמה ערמה ותחבולה כדי לסכל את גביית המס, ולשם כך הסתירו כספים בחשבונות מסווים כדי למנוע כל אפשרות מרשויות המס לשים ידן על כסף אשר מגיע להן כדין.
144. העובדה שהנאשמים (וכן נאשם 3) שיקרו באופן מתואם בחקירותיהם בכך שהתכחשו כליל להעברת הכסף לחשבונות הסמויים מחזקת את המסקנה שהעברת הכסף האמורה נעשתה כדי להתחמק מתשלום מס.
145. בכל הנוגע לטענת המשכורות, סבורני כי יש לקבל את הטענה מבחינה עובדתית, אך קבלת טענה זו מובילה להרשעת הנאשמים בביצוע עבירות. הטענה כי הכספים הועברו לחשבונות כמשכורת נטענה על-ידי הנאשם כבר בחקירתו (ת/85, עמ' 11, ש' 5). סבורני כי אכן כל סכומי הכסף אשר הופקדו לחשבונות בני המשפחה, ולא הושבו לאחר מכן לחשבון העסק, נמשכו כמשכורת. ואולם בגין משיכת המשכורות האמורות, היה על הנאשמים לנכות מס במקור, ולשלמו למס הכנסה.
146. לפי טענת הנאשמים בסיכומיהם (פסקה 124), כל כספי משכורות המשפחה עברו לחשבון של נאשם 3 ומשם חולקו המשכורות כדלקמן:
א. שנת 2000 – 341,132 ₪.
ב. שנת 2001 – 367,849 ₪.
ג. שנת 2002 – 391,401 ₪.
סה"כ: 1,100,382 ₪.
147. עוד טוענים הנאשמים בסיכומיהם (פסקה 127) כי לחשבון של בתם של הנאשמים, קרן, הופקד סך של 110,640 ₪, אשר מתוכו 99,000 ₪ הינו בגדר משכורת לקרן.
148. בשנת 1998 לפי עדותו של גיפול הועברו לנאשם 3, 203,560 ₪, והוא השיב 86,100 ₪, כלומר הועבר אליו סך של 117,460 ₪ כמשכורת (עמ' 489, ש' 28-31; נ/10).
149. בשנת 1999 לפי עדותו של גיפול הועברו לנאשם 3, 1,063,434 ₪, והוחזר סך של 301,579 ₪, כלומר הועברו אליו סך של 761,675 ₪ כמשכורת (עמ' 490, ש' 29-32; נ/10). גם בגין משכורת זו לא שולם מס הכנסה כדין.
150. כלומר, בסך הכול הועברו למעלה מ- 2 מיליון ₪ כמשכורות לבני המשפחה, מבלי ששולם בגין הסכום מס הכנסה. במאמר מוסגר יצוין, כי לפי סיכומי המאשימה הסכומים האמורים לעיל שונים בחלוקה לשנים, ואולם סך כל ההפרש בין המשכירות להפקדות, הינו זהה בקירוב.
151. אין ביכולתי לקבל את הטענה כי המשכורות שהועברו בשנים 1998-1999 לחשבונו של נאשם 3 הן המשכורות בגין עבודה משנת 1999-1992 (עמ' 491). הטענה כי המשכורות הועברו לנאשם 3 באיחור של מספר שנים אינה סבירה. סבורני כי מדובר במשכורת עבור השנים 1998-1999, אשר בגינן לא נוכה, וממילא לא שולם, מס הכנסה כדין.
152. הנאשמים אינם חולקים על כך שבגין משכורות אלה לבני המשפחה, לא נוכה מס במקור, ולא נטען על-ידם היפוכו של דבר (ר' גם עמ' 607, ש' 25). כאשר נשאל הנאשם אם נרשמו בהנהלת החשבונות ההכנסות אשר הועברו לחשבונות הסמויים, התחמק הנאשם מלהשיב, וטען כי זו שאלה שיש להפנות לגיפול (עמ' 321, ש' 27-28).
153. גיפול עצמו העיד כי הסכומים שהועברו לנאשם 3 כמשכורת, הועברו לחשבונו מבלי שנוכה מס בגין תשלום המשכורת (עמ' 492, ש' 26 – עמ' 493, ש' 10).
154. סעיף 164 לפקודה קובע את חובת ניכוי המס במקור כדלקמן:
"כל המשלם או האחראי לתשלומה של הכנסת עבודה... ינכה בשעת התשלום מן הסכום המשתלם מס באופן ובשיעורים שנקבעו".
155. הנאשמים העבירו משכורות לבני משפחתם, ובפרט לנאשם 3, מבלי לנכות את המס במקור ומבלי שמס ההכנסה ישולם באופן כלשהי, ומבלי שדווח למס הכנסה בדרך כלשהי על העברת הכספים. גיפול אישר בעדותו שלא נוכה מס בגין הסכומים שהועברו לחשבונות בני המשפחה (עמ' 493, ש' 6). כך עולה אף מעדותו של שטרית (עמ' 231, ש' 10). גם מתוך עדות הנאשם עולה שהכספים הועברו לחשבונו של נאשם 3 במקום משכורת, אך משכורת מדווחת לא שולמה לו (עמ' 334, ש' 9-13). הנאשמים קיבלו משכורות בסכומים גבוהים מבלי לשלם בגין המשכורות את הנדרש למס הכנסה. על סכומי המשכורות האמורים לא דיווחו הנאשמים למס הכנסה, והדיווחים שהועברו היו בסכומים נמוכים בהרבה. כך למשל, על המשכורות לנאשם 3 דווח סך של 157,000 ₪ לכל השנים האמורות במצטבר (ת/86, עמ' 3, ש' 6-7).
156. הנאשמים, כמי שהעסיקו עובדים בשכר (ר' למשל ת/76, עמ' 6, ש' 1-10; ת/80 עמ' 5, ש' 18-28) ואף נטלו לעצמם משכורות נוספות אשר דווחו (ת/79, עמ' 1, ש' 9; ת/80, עמ' 6), היו מודעים היטב לחובה לניכוי מס במקור מן המשכורות, ומכאן שבבחירתם להעביר לבני המשפחה משכורות מבלי לנכות את המס, ביצעו זאת בכוונה להתחמק מתשלום מס.
157. סבורני כי העברת הכספים האמורים לחשבונות הסמויים, תוך הסתרתם מרשויות המס ומיועץ המס, גיפול, ותוך ידיעה ברורה שבגין המשכורות האמורות היה צורך לשלם מס הכנסה (ניכוי במקור), והמס לא שולם, מוכיחה כי הנאשמים עשו כן במטרה להתחמק מתשלום מס.
158. גם אם חלק מהסכומים האמורים דווחו כמשיכת בעלים על-ידי גיפול עוד בטרם החקירה (אשר לא ידע על העברת הכספים לחשבונות הסמויים) (עמ' 487-488), אין בכך משום תחליף לתשלום המס בגין משיכת המשכורות שהועברו לחשבונות הסמויים ובפרט לחשבונו של נאשם 3.
159. גיפול אישר כי לא נרשמו שום העברות כספים מהחברה לסעדיאן או לבני הבית האחרים (עמ' 42, ש' 5-8). כלומר, העברת הכספים מחשבונות החברה לחשבון של סעדיאן נעשתה ללא שום תיעוד או רישום בספרי החברה. נתון זה תומך במסקנה לפיה העברת הכספים מחשבון החברה לחשבונות הסמויים נעשתה מתוך מטרה להסתירם מרשויות המס.
160. במועדים הרלוונטיים גיפול כלל לא ידע על העברת הכספים לחשבונות הסמויים (עמ' 44, ש' 15-16; עמ' 79, ש' 3-11; עמ' 484, ש' 19). העובדה שהנאשמים הסתירו אף מגיפול את העברות הכספים לחשבונות הסמויים, מחזקת את המסקנה כי הנאשמים פעלו במרמה עורמה ותחבולה כדי להתחמק ממס.
161. הסתרת החשבונות הסמויים ממנהל החשבונות של הנאשמים מחזקת את המסקנה בדבר כוונה להתחמק מתשלום מס. כך למשל, נקבע בע"פ 876/90 וינקרנץ נ' מדינת ישראל (1990):
"בדבר עצם ניהולו של חשבון בנק סמוי, על שמו של המערער מס' 2, ששימש למערערים להפקדות ולמשיכות הקשורות בעסקיהם, לא היתה מחלוקת. בית המשפט המחוזי דחה כבלתי מהימנים את הסברי המערערים, בהם קיוו לתרץ את ניהולו של חשבון זה. ומעצם ניהולו של חשבון כזה, שרוב מכריע של הפעולות שעברו דרכו לא השתקפו בהנהלת החשבונות של העסק, ושאף עצם קיומו הועלם מידיעת יועץ המס ומנהל החשבונות של העסק, הסיק בית המשפט, שהמערערים התכוונו להתחמק מתשלום מס.
במסקנתו האמורה של השופט המלומד אין כל יסוד להתערבותנו. את קיום הכוונה להתחמק מתשלום מס עשוי בית המשפט להסיק מן הנסיבות…. בעצם ניהולו חשבון בנק עסקי על שם אדם אחר, שהנישום איננו נותן לו הסבר מהימן, יש ראיה נסיבתית לעשיית מעשה מרמה ותחבולה מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס… הוא הדין בהסתרת קיומו של חלק מסוים ומוגדר מעסקו של הנישום… ובענייננו מתקיימות שתי הנסיבות הללו במשולב…"
162. חיזוק למסקנה בדבר היסוד הנפשי של הנאשמים בנוגע לחשבונות הסמויים, ניתן למצוא בשקרי הנאשמים בחקירתם כאשר הכחישו כל קשר להפקדת הכספים בחשבונות הסמויים, כאשר אף לשיטת שיטת ההגנה מדובר בגרסה שקרית (ר' למשל, ת/77, עמ' 5, ש' 16-17; ת/77, עמ' 5, ש' 20-21; ת/77, עמ' 5, ש' 22-23; ת/77, עמ' 6, ש' 13-14; (ת/78, עמ' 2, ש' 19-21; ת/78, עמ' 4, ש' 19-20). במובן זה שקרי הנאשמים מחזקים ומסייעים לראיות המאשימה בהוכחת היסוד הנפשי של העבירה.
163. כך למשך, הנאשמת הכחישה מכל וכל את האפשרות שהיא או הנאשמים 1, 3 שלחו את טטיאנה לבצע את ההפקדות בחשבון של סעדיאן (ת/78, עמ' 4, ש' 21-23). גרסה מופרכת זו של הנאשמת נסתרת באופן ברור על-ידי עדותה של טטיאנה. טטיאנה, אשר עבדה כשכירה של הנאשמים בגולד ליין, העידה כי לבקשת הנאשמים היא ביצעה הפקדות לחשבון הבנק של נאשם 3 (ע' 217, ש' 5-13), של סעדיאן (עמ' 218), ושל בתם של הנאשמים, אורית (עמ' 219, ש' 1-3). עדותה של טטיאנה נתמכת בשוברי ההפקדות שהפקידה (ת/69-ת/71). עדותה של טטיאנה, שהינה מהימנה, מובילה למסקנה כי הנאשמת לא אמרה אמת בחקירתה, כאשר הכחישה את ביצוע ההפקדות לחשבונות הסמויים. יש לציין כי בצר לה, וכדי לנסות ולהכחיש את הודעתה של טטיאנה, מסרה הנאשמת כי נאשם 3 כלל לא עבד בגולד-ליין (ת/78, עמ' 5, ש' 2), וזאת בניגוד לגרסת נאשם 3 עצמו (ת/74, עמ' 2, ש' 2). שקרים אלה מסייעים לראיות המאשימה בכל הנוגע ליסוד הנפשי של הנאשמים.
164. חיזוק נוסף לכך שהפקדת הכספים לחשבונות הסמויים הייתה במטרה להתחמק מתשלום מס טמון בכך שההפקדות לחשבונות הסמויים היו במזומן ולא בשקים (ר' פסקה 106 לסיכומי המאשימה).
165. שאלה נפרדת היא האם הכספים שהועברו מחשבונות העסק לחשבונות הסמויים היו סכומים שדווחו כהכנסה/תקבולים של העסק (כטענת ההגנה), או שמא מדובר בסכומים שלא דווחו כהכנסה/תקבולים של העסק (כטענת המאשימה). הואיל והנאשמים לא דיווחו למס הכנסה על הכנסות גולד ליין בשנת 1997 בסך של כ- 500,000 ₪, והואיל והנאשמים לא דיווחו למס הכנסה בשנת 1998 על 25 פנקסים אשר כללו הכנסות בשיעור קרוב ל- 2 מיליון ₪, הרי שהיו בקופת החברה סכומי כסף גדולים, אשר אף עולים על סכומי המשכורת שנמשכו, אשר לא דווחו למס הכנסה כהכנסה לעסק. מכאן, שהעברת הכספים כמשכורות הייתה של סכומים אשר לא דווחו כהכנסה/תקבולים למס הכנסה. לפיכך, העברתם כמשכורות או כדיבידנד לבני המשפחה מבלי לדווח עליהם, ומבלי ששולם המס שיש לשלמו בגין משכורת או דיבידנד מחזקת את המסקנה כי הדבר נעשה במטרה להתחמק מתשלום מס.
166. גיפול אשר הגיע למסקנה כי קיים חוסר ברישומי החברה, ניסה אמנם לתקן את הדבר, מבלי שידע על קיומם של החשבונות הסמויים, וחייב את הנאשם בגין חסר בקופה (עמ' 129-135). ואולם, חיוב חשבונאי זה לא לווה בכך שהנאשם שילם מס הכנסה בגין משיכת דיבידנד מעסק או מס הכנסה בגין משכורות, לעצמו או לבני משפחתו. לפיכך, אף פעולותיו החשבונאיות של גיפול, אשר ניסה להתמודד עם החסר שנוצר עקב מעשי הנאשמים, לא היו בגדר הסרת המחדל.
167. יחד עם זאת, יש להדגיש כי המאשימה לא הוכיחה, מעבר לספק סביר, כי מעבר לסכומים האמורים בהכנסות גולד-ליין לשנת 1997 ובפנקסים שהוסתרו בשנת 1998, שהנאשמים השמיטו סכומי כסף נוספים, וזאת כפי שיובהר להלן בפרק בדבר השמטת ההכנסות.
168. במאמר מוסגר יצוין כי אין המדובר רק בביצוע עבירה של אי-ניכוי מס במקור לפי סעיף 218, שהינה עבירה קלה יותר, וזאת בשים לב לכך שהתקיימו יסודותיה של העבירה שבה הואשמו הנאשמים, לפי סעיף 220 לפקודה.
169. לפיכך, מן הראוי להרשיע את הנאשמים בגין העברת הכספים לחשבונות הסמויים, כמשכורות, בעבירה של התחמקות או השתמטות ממס לפי סעיף 220 (5) לפקודה.
טענת ההלוואה:
170. בכל הנוגע לטענת ההלוואה, טענו הנאשמים כי מדובר בכספים שקיבלו כהלוואה מסעדיאן והשיבו את הכספים לסעדיאן. ברם, טענה זו לא נטענה על-ידי הנאשמים בכפירה לכתב האישום. הנאשמים אף אישרו כי השימוש בחשבונות בני המשפחה נעשה על-ידיהם (עמ' 9, ש' 11). הנאשם אישר כי הכסף שהופקד בחשבונות הסמויים הינו כסף של העסק (עמ' 280, ש' 28; עמ' 328, ש' 1-3). גם לשיטת הנאשמת 90% מהכספים שהגיעו לחשבון של סעדיאן היו כספים של העסק ולא של סעדיאן (עמ' 395, ש' 11). טענת העיקולים עצמה עומדת בסתירה לטענה כי הכספים שהופקדו לחשבונה של סעדיאן היו כספי הלוואה של סעדיאן, הואיל ולפי טענה זו העברת הכספים לחשבון של סעדיאן ובחזרה ממנו נועדה כדי להתחמק מעיקולים שהוטלו על ידי מס הכנסה. כפי שאף עולה מעדותו של הנאשם, טענת ההלוואה הומצאה לצורך הסתרת העובדה שהכספים הוסתרו בחשבונות הסמויים מחשש לעיקולים של מס הכנסה (עמ' 323, ש' 15). ניכר מעדותו של הנאשם שהוא התקשה להסביר את העברות הכספים בין החשבונות השונים, בסך של כ- 1 מיליון ₪, באמצעות טענת ההלוואה, ולא בכדי לאחר שהוצגו לו המסמכים השונים, חזר הנאשם לגרסתו לפיה גיפול יוכל למסור הסבר לדבר (עמ' 337, ש' 11-26), תוך גלגול האחריות על גיפול שלא רשם את הדברים באופן תקין (עמ' 337, ש' 26). הטענה של הנאשם לפיה גיפול יוכל למסור הסבר לדברים, ביחד עם הטענה לפיה מנהלי החשבונות הם שחטאו, נטענה על-ידי הנאשם כל אימת שלא היה בפיו הסבר מניח את הדעת לשאלות שהוטחו בו. לפיכך, טענת ההלוואה נדחית כבלתי מהימנה.
171. חיזוק למסקנה זו קיים בכך שהעברת הכספים הייתה מהחשבונות של נאשם 3 ומהעסק אל סעדיאן, ורק לאחר מכן השבת הכסף מסעדיאן לחשבונות האמורים (עמ' 485, ש' 6-7). נתיב הכסף אינו עולה בקנה אחד עם טענת ההלוואה. אף לגיפול מסרו הנאשמים כי מדובר בכספי העסק (עמ' 485, ש' 9), ומכאן שאין המדובר בכספי הלוואה.
172. זאת ועוד, הסתרת העברת הכספים מחשבונות העסק לחשבון של סעדיאן מידיעתו של גיפול או כל מנהל חשבונות או רואה חשבון אחר, מחזקת את המסקנה כי אין המדובר בהלוואה ובפירעונה. אילו היה מדובר בהלוואה ופירעון, לא היה צורך לנאשמים לשקר למנהלי החשבונות ולהסתיר מפניהם את החשבונות הסמויים.
173. בנוגע להעברת הכספים לחשבונות הסמויים, האחריות למעשים רובצת לפתחם של שני הנאשמים (עמ' 394, ש' 31-32; עמ' 403, ש' 13). בהקשר זה יש לציין כי הנאשמת אחראית אף היא למעשים שנעשו בקשר לנאשמת 4, וזאת הואיל וממכלול הראיות בתיק עולה כי הנאשמת הייתה אף היא מנהלת פעילה בחברה, לצדו של הנאשם. בפרט בכל הנוגע לקשר עם מנהלי החשבונות ורואי החשבון, עמדה הנאשמת בקשר עם הגורמים האמורים. דווקא התייחסות הנאשמים לגולד ליין ולנאשמת 4 כעסק משותף מחזקת את המסקנה כי שני הנאשמים היו מנהלים פעילים בשני העסקים, ואחראים במשותף לשני העסקים (עמ' 383, ש' 22).
174. בשולי עניין זה יצוין, כי לא ניתן לקבל את טענת ההגנה לפיה העובדה שרשות המיסים יכלה לגלות בקלות יחסית את החשבונות הסמויים שוללת כוונה להעלמה (פסקאות 118, 123 לסיכומי ההגנה) וכי אילו היה ברצונם להעלים את הכסף לא היו מסתירים אותו בחשבונות בני המשפחה אלא מרחיקים אותו לחו"ל (פסקאות 11-15 לסיכומי ההגנה בכתב), וזאת ממספר טעמים. ראשית, החשבונות הסמויים כלל לא היו גלויים למס הכנסה, עד לשלב החקירה (ר' פסקה 35 לתגובת המאשימה לסיכומי ההגנה). שנית, אף לטענת הנאשמים עצמם, כחלק מטענת העיקולים, הסתירו את הכספים בחשבונות הסמויים כדי להתחמק מרשויות המס. שלישית, אין נפקא מינה אם ניתן היה לגלות בקלות יחסית את החשבונות הסמויים. העובדה שעבירה בוצעה באופן שאינו מתוחכם דיו, או שניתן לבצעה בצורה שתהיה קשה יותר לאיתור על-ידי הרשויות, אינה מהווה אינדיקציה לכך שלא בוצעה עבירה. כפי שטענה המאשימה בסיכומיה אין זה מקרה יחיד של הסתרת כספים בחשבונות סמויים של בני משפחה (פסקאות 190-192 לסיכומי המאשימה).
175. לפיכך, אני מרשיע את הנאשמים ב-5 עבירות לפי סעיף 220 (5) לפקודה, לכל אחת מהשנים 1998-2002.
אישום ראשון, חלק ג' - הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים
176. בחלק זה של האישום מייחסת המאשימה לנאשמים הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים לשנים 1998-2002. חלק זה נחלק לשניים. בכל הנוגע לשנת 1998 עסקינן ב- 25 פנקסים אשר לא דווחו למס הכנסה. בכל הנוגע לשנים 1999-2002 עסקינן באי רישום הסכומים וההכנסות שהופקדו לחשבונות הסמויים. נושאים אלה ידונו כסדרם.
25 הפנקסים בשנת 1998:
177. בחיפוש בביתם של הנאשמים נתפסו 25 פנקסים אשר לא דווחו למס הכנסה. הוכח כי סכום מס ההכנסה הנוגע לאותם פנקסים לא דווח. מתוך עדותו של גיפול עולה כי הנאשמים השמיטו הכנסה לשנת 1998, באמצעות אי-דיווח על 25 פנקסי חשבוניות, בסך כולל של 1,873,119 ₪ (ת/15, עמ' 4, ש' 4; ת/15, עמ' 5, ש' 4; ת/16, עמ' 2, ש' 9-10; ת/19). כך עולה אף מהפנקסים עצמם (ת/18, ת/32-ת/34; ת/38).
178. נדמה כי אין מחלוקת אודות התקיימות היסוד העובדתי של העבירה. המחלוקת המרכזית נוגעת ליסוד הנפשי בנוגע ל- 25 פנקסים אלו. המאשימה סבורה כי מדובר בהעלמה מכוונת של הפנקסים כדי להעלים מס, ואילו ההגנה טענה כי מדובר בתקלה אשר נבעה מחוסר הסדר של הנאשמים. בעניין זה סבורני כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש, וזאת מן הטעמים הבאים:
179. גיפול גילה בשלב כלשהו, טרם פתיחת החקירה, כי קיים הפרש בסך של 2 מיליון ₪ בין הדיווחים למע"מ לבין הדיווחים למס הכנסה. כאשר גיפול גילה את ההפרש האמור, הוא ניסה לאתר את מקור התקלה, והציע לנאשם את האפשרות שנמכרה סחורה לגולד ליין (עמ' 478, ש' 29-30). כלומר, הוא חיפש הסבר סביר לכך שהדיווח למע"מ היה גבוה ב- 2 מיליון ₪, מהרישומים הנוגעים למס הכנסה, ולכן הוא ייחס חלק מהמכירות לגולד ליין באמצעות פקודת יומן מתקנת באמצעות פעולה המכונה "פלאג נאמבר" (עמ' 479, ש' 1-10). סבורני כי הניסיון של גיפול לפתור את התקלה שנוצרה ברישומים בדרכים חשבונאיות, בעצה אחת עם הנאשם, ובטרם פתיחת החקירה, מחזק את המסקנה כי לא הייתה לנאשמים בעניין זה כוונה להתחמק מתשלום מס. בדיעבד אמנם התברר כי הפעולה שביצע גיפול, בדבר רישום המכירות מעסק אחד לאחר, הייתה שגויה (עמ' 479, ש' 24) ולא בוצעו מכירות בין קירור אהרון לבין גולד ליין, וכי המכירות שייחס לגולד ליין היו למעשה מכירה ללקוחות אשר נכללו ב- 25 הפנקסים שלא דווחו (עמ' 480, ש' 1-4). אולם ניסיון הפתרון האמור של גיפול, אשר מבחינתו נעשה ללא ספק בתום לב, תומך במסקנה כי אין המדובר בכוונה פלילית של הנאשמים בהסתרת 25 הפנקסים.
180. בעדותו השנייה מסר גיפול כי היה הפרש של שני מיליון ₪ אשר דווחו למע"מ ולא למס הכנסה, ולדבריו אם היו הנאשמים מבקשים להעלים מס, לא היו מדווחים על כך למע"מ, בשל התיאום בין שתי רשויות המס (עמ' 478, ש' 20-22). לדבריו, אדם אשר מבקשים להעלים מס הכנסה, לא ידווח על הסכום שהוא מבקשים להעלים למע"מ (עמ' 478, ש' 25-27). סבורני כי לא ניתן לשלול את עדותו של גיפול בעניין זה.
181. יתר על-כן, לדברי גיפול, היה חוסר בדיווח על הקניות ובתשומות, במקביל לחוסר במכירות. אילו הקניות (התשומות) האמורות היו מדווחות, היו הנאשמים זכאים להחזר ממע"מ בסך 400,000 ₪, (עמ' 480, ש' 15 – עמ' 481, ש' 3). אף דברים אלה של גיפול תומכים במסקנה האמורה.
182. באופן דומה, העיד גיפול כי הוא חייב את הנאשמים על הכספים שהיו חסרים בקופה בשנים 1998-1999 (עמ' 483, ש' 2-31). אף פעולה זו של גיפול, אשר בוצעה בטרם החקירה, מחזקת את המסקנה האמורה.
183. מהודעתה של דבי בחקירה עולה תמונה לפיה חומר הנהלת החשבונות לשנת 1998 הועבר אליה בחוסר סדר משמעותי. לדבריה החומר הועבר אליה בחמישה ארגזים גדולים ובהם פנקסי חשבוניות ידניות של העסק. בארגזים היו קלסרים של חשבוניות ממוחשבות שהוצאו ללקוחות, פנקסי הזמנות וחשבוניות ספקים (ת/66, עמ' 2 ש' 1-5). לדבריה, חומר הנהלת החשבונות לשנת 1998 היה מועט, כלומר לא היה חומר הנהלת חשבונות לכל שנת 1998 (ת/66, עמ' 2, ש' 8-9). לדבריה, היא ניסתה לברר עם הנאשמת או עם בתה קרן, מה עליה לעשות עם חומר הנהלת החשבונות שהביאו לה, אך הן לא ידעו להשיב לה (ת/66, עמ' 2, ש' 14-16). לאחר מכן, אלה אמרו לה שעליה להקליד את כל חומר הנהלת החשבונות, וכך היא עשתה (עמ' 66, עמ' 2, ש' 18-23). גם מעדותה של דבי בבית-המשפט עולה תמונה דומה לפיה הנאשמים פנו אליה בכדי שתעשה סדר, אך היא לא הצליחה לקבל מהם את כל החומר הרלוונטי (עמ' 184, ש' 5-6). לדבריה, בעסק היה בלגאן (עמ' 184, ש' 22-23).
184. מתוך הודעתה של דבי עולה תמונה של חוסר סדר וחוסר ארגון בעסק של הנאשמים. ניכר כי הנאשמת כלל לא ידעה להנחות את דבי מה עליה לעשות. דברים אלה עולים בקנה אחד עם טענת ההגנה בדבר חוסר הסדר, יותר מאשר עם טענת המאשימה בדבר כוונה להתחמק מתשלום מס.
185. גם מהודעתו של הנאשם עולה תמונה בדבר חוסר סדר משמעותי (ת/80). ניכר כי הנהלת החשבונות לא נוהלה בצורה תקינה, וכמעט שלא נוהלה כלל. כך גם הנאשם העיד כי 25 הפנקסים האמורים נשכחו בביתם ולא הועברו לדבי בשל חוסר הסדר, ולא מתוך מטרה להתחמק ממס (עמ' 274, ש' 2-11). בנסיבות אלה, סבורני כי לא ניתן לשלול את טענת הנאשמים ש- 25 הפנקסים שלא דווחו, לא הושמטו מהדיווח מתוך מטרה להתחמק מתשלום מס.
186. גם מהדברים שאמר החוקר במהלך חקירתו של הנאשם מחזקים מסקנה זו. החוקר הציג לנאשם בחקירתו את הפנקסים וציין כי מדובר בפנקסים שנתפסו בבית ובעסק בכל מיני מקומות שונים, במטבח ובסלון, לא בצורה מסודרת (ת/80, עמ' 5, ש' 5-6). חוסר הסדר והאופן שבו נמצאו הפנקסים מחזק את טענת הנאשמים.
187. זאת ועוד, החוקר שטרית העיד כי בתיק זה פעל צח"מ שכלל אנשי מע"מ, אשר חקרו את עבירות המע"מ. הוא לא בירר מולם אם 25 הפנקסים הללו דווחו למע"מ אם לאו. אמנם, לדברי שטרית קיים קושי לברר את הדבר בשל שיטת הדיווח למע"מ שלא הייתה ממוחשבת וכללה רק סכומים של מס העסקאות ומס התשומות ללא פירוט (עמ' 245-246). ואולם, במצב דברים זה, יש להניח לטובת ההגנה, כי הפנקסים האמורים דווחו למע"מ כדין. בכך יש משום אינדיקציה לכך שאי-הדיווח על הפנקסים למס הכנסה לא נבע מתוך מטרה להתחמק מתשלום מס.
188. זאת ועוד, החוקר שטרית העיד כי קיימת שיטת העלמת מס אשר כוללת העלמת פנקסים שלמים, אך מסר כי אינו מכיר מקרה שבו אדם מעלים פנקסים של מספר חודשים באופן מלא, באופן שלא מותיר כמעט פעילות מדווחת בעסק (עמ' 247, ש' 27-32). אף בכך יש כדי לתמוך בגרסת הנאשמים.
189. חיזוק לגרסת הנאשמים קיים בעדותה של קרן, לפיה היא הייתה אמורה למסור את 25 הפנקסים לדבי, ויתכן שבשל חוסר הסדר לא עשתה כן (עמ' 456, ש' 20-27). גרסה זו של קרן לא הופרכה.
190. בנסיבות אלה, סבורני כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח מעבר לספק סביר את היסוד הנפשי של הנאשמים בנוגע לחלק זה של כתב האישום.
191. לפיכך, יש לזכות את הנאשמים מחמת הספק בחלק זה של כתב האישום מעבירה לפי סעיף 220 לפקודה.
192. יחד עם זאת, יש לבחון, בכפוף לאמור בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") אם יש מקום להרשיע את הנאשמים בעבירה שונה. סעיף 216 לפקודה קובע כדלקמן:
"אדם אשר בלי סיבה מספקת עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו – מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, או שני העונשים כאחד:
...
(6) השמיד או הסתיר מסמכים שיש להם ערך לענין השומה".
193. סבורני כי מן הראיות שבתיק, הוכח קיומו של סעיף 216(6) לפקודה. עלה בידי המאשימה להוכיח כי הנאשמים הסתירו את המסמכים האמורים ב- 25 הפנקסים מרשויות המס. הנאשמים החזיקו את הפנקסים בביתם, ובכך הסתירו אותם מרשויות המס. הנאשמים היו מודעים לכך שהפנקסים האמורים נמצאים בביתם, ולא הועברו לידיעת רשויות המס, או לכל הפחות עצמו עיניהם מלראות זאת. מובן הדבר כי מדובר במסמכים שיש להם ערך לעניין השומה.
194. העובדה שגיפול חישב את הסכומים האמורים כאילו דובר במכירות בין גולד ליין לבין קירור אהרון אינה מהווה פתרון של הסכום שהושמט, משום שגיפול דיווח על שתי החברות במאוחד, ומכאן שמכירות וקניות ביניהן אינן משנות את ההכנסות של הקבוצה. לכן, השמטת ההכנסה הנוגעת ל- 25 הפנקסים נותרה בעינה. כלומר, סכום המס הושמט.
195. סבורני כי ניתנה לנאשמים הזדמנות סבירה להתגונן מפני עבירה זו. הנאשמים אף עשו כן.
הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים לשנים 1999-2002:
196. בכתב האישום יוחסו לנאשמים הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים אף בנוגע לשנים 1999-2002, בכך שלא רשמו את הסכומים וההכנסות שהופקדו לחשבונות הסמויים, בפנקסי החשבונות שלהם כמפורט לעיל. לטענת המאשימה, הנאשמים הכינו וקיימו בשנת 1998 פנקסי חשבונות כוזבים בספרי קירור אהרון או גולד ליין, בין בכך שלא כללו בהם הכנסות ובין בכך שרשמו בהם הוצאות פיקטיביות, בסכום שאינו פוחת מ- 2,301,401 ₪. סכום זה כולל מכירות ללקוחות שלא נכללו בדוח שהוגש למס הכנסה בסך 1,780,861 ₪ או קניות מספקים שנכללו בדוח שהוגש למס הכנסה בסך של 2,938,742 ₪, והפקדות לחשבונות הסמויים בשנת 1998 בסך של 394,950 ₪.
197. בעניין זה יש להבחין בין שני החלקים של הטענה בכתב האישום. בנוגע לטענה לפיה הנאשמים לא רשמו את הסכומים וההכנסות שהופקדו לחשבונות הסמויים בפנקסי החשבונות שלהם, וזאת במטרה להתחמק ממס, הרי שיש לקבל את הטענה. מובן הדבר שהנאשמים היו צריכים לבצע רישום של הכספים שהועברו לחשבונות הסמויים בדוחותיהם. הרשעתם של הנאשמים אף בעבירה לפי סעיף 220 (4) לפקודה הינה בגין אותו מעשה אשר נוגע לעבירה בגין סעיף 220 (5) לפקודה. לעומת זאת, בכל הנוגע להמשך הטענה לפיה הנאשמים לא כללו הכנסות או רשמו הוצאות פיקטיביות בספרי החברה, וכן ביצעו מכירות ללקוחות שלא נכללו בדוח, הרי שטענה זו לא הוכחה. כפי שיובהר להלן, לא עלה בידי המאשימה להוכיח כי הנאשמים מכרו ללקוחותיהם סחורה מבלי למסור ללקוחות חשבוניות מס כדין ומבלי לדווח על ההכנסות, למעט בכל הנוגע לגולד-ליין בשנת 1997 ובנוגע ל- 25 הפנקסים.
198. לפיכך, בנוגע ל- 25 פנקסים (שנת 1998), יש לזכות את הנאשמים מעבירה לפי סעיף 220 לפקודה, ולהרשיעם חלף זאת בעבירה לפי סעיף 216(6) לפקודה. בנוגע לחשבונות הסמויים יש להרשיע את הנאשמים ב-4 עבירות לפי סעיף 220 (4) לפקודה, בגין כל אחת מהשנים 1999-2002.
אישום ראשון, חלק ד' - הגשת דוחות לא על פי פקודת מס הכנסה.
199. על-פי המתואר בחלק זה של כתב האישום, הנאשמים הגישו לשנות המס 1997-1999 דוחות אישיים כוזבים תוך שהם נמנעים מלצרף אליהם דוחות רווח והפסד כנדרש על-פי סעיף 131 לפקודה (החל משנת 2000 ואילך, לא היה על הנאשמים להגיש דוחות הכוללים מאזן ודוח רווח והפסד הואיל ועסקם דווח בנפרד בדוחות של החברה שבבעלותם).
200. בהתאם לסעיף 131(ב)(1) לפקודה, על נישום המנהל את ספריו על פי שיטת החשבונאות הכפולה לצרף לדוח השנתי גם דוח רווח והפסד וכן מאזן. סעיף 131(ב)(1) קובע כדלקמן:
"(ב) הדו"ח יפרט את ההכנסה שהייתה למוסרו בשנת המס שאליה מתייחס הדו"ח וכן כל הפרטים הדרושים לעניין פקודה זו לגבי אותה הכנסה, ויצורפו אליו-
(1) מאזן וחשבון ריווח והפסד - אם הדו"ח מבוסס על מערכת חשבונות מלאה לפי שיטת החשבונאות הכפולה";
201. סעיף 131(ו) לפקודה קובע כי נישום שלא הגיש דוח על כל צרופותיו, יראוהו כנישום שלא הגיש דוח. סעיף 131 (ו) קובע כדלקמן:
"אדם שלא צירף לדו"ח את המסמכים כמפורט בסעיף קטן (ב), או שהדו"ח שהגיש לא היה מאושר ומתואם כאמור בסעיף קטן (ג), יראוהו לענין סעיפים 145(ב) ו-158א(ג) כאילו לא הגיש דו"ח, זולת אם הגיש מסמכים כאמור במועד אחר שהתיר לו פקיד השומה".
202. אכן, אין מחלוקת על כך שהנאשמים לא צירפו לדוחות האישיים דוחות רווח והפסד על-פי סעיף 131 לפקודה (עמ' 281, ש' 16-17). הנאשם העיד כי לא צירף את הדוחות הכספיים משום שלא ידע שעליו לעשות כן, ומס הכנסה לא פנו אליו בנושא (עמ' 281, ש' 16-19). לפיכך, המאשימה הוכיחה את היסוד העובדתי של העבירה. ברם, בכל הנוגע ליסוד הנפשי, סבורני כי יש לקבל את טענת הנאשמים בדבר חוסר הסדר. המאשימה לא הוכיחה כי אי צירוף דוחות הרווח והפסד נבע מתוך מטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס.
203. יחד עם זאת, סבורני כי המאשימה הוכיחה את יסודות סעיף 216 (4) לפקודה אשר כולל דרישה של מודעות ולא של כוונה. סעיף 216(4) קובע כדלקמן:
"אדם אשר בלי סיבה מספקת עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו – מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, או שני העונשים כאחד:
(4) לא הגיש במועדו דין וחשבון לפי הסעיפים 132 או 133;"
204. הנאשמים ניהלו חשבונות בשיטה כפולה. לפיכך, היה עליהם לצרף לדוחות מאזן וחשבון רווח והפסד. הם לא עשו כן, ביודעין. הנאשמים היו מודעים לכך שלא הגישו את הדוחות, ולכל הפחות עצמו עיניהם מלדעת על קיום החובה החוקית לעשות כן. משכך, יש לראותם כמי שלא הגישו דוח כלל. הדוח לא הוגש ללא סיבה מספקת. משכך, עברו הנאשמים עבירה לפי סעיף 216(4) לפקודה.
205. בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, סבורני כי ניתנה לנאשמים הזדמנות סבירה להתגונן אף מפני סעיף זה. הלכה למעשה מדובר באותם מעשים ובעבירה דומה, כאשר ההבדל בין העבירות נוגע ליסוד הנפשי. משכך, ומשלא הוכחה כוונה להתחמק מתשלום מס, אלא רק מודעות ליסודות העבירה, הרי שלנאשמים הייתה הזדמנות סבירה להתגונן.
206. לפיכך, יש לזכות את הנאשמים מחלק זה שבכתב האישום, ולהרשיעם חלף זאת ב-3 עבירות לפי סעיף 216 (4) לפקודה, בגין השנים 1997-1999.
אישום ראשון, חלק ה' - השמטת הכנסות מדוחות המס שהוגשו לפקיד השומה.
207. על-פי הנטען בכתב האישום הנאשמים ונאשמת 4 מסרו תרשומת כוזבת בכל אחד מהדוחות שהגישו לפקיד השומה בכך שהשמיטו מהם הכנסות שהיה עליהם לכלול בדוחותיהם, בסכום שאינו נמוך מ- 6,332,818 ₪ כמפורט להלן:
שנת המס מקור הכנסה מושמט הכנסה שלא דווחה
1997 הכנסות מגולד-ליין 535,573 ₪
1998 הכנסות מלקוחות שלא דווחו
וכספים שהופקדו בח-ן מסווים 2,175,811 ₪
1999 כספים שהופקדו בח-ן מסווים 1,429,424 ₪
2000 כספים שהופקדו בח-ן מסווים 1,282,340 ₪
2001 כספים שהופקדו בח-ן מסווים 262,970 ₪
2002 כספים שהופקדו בח-ן מסווים 646,700 ₪
____________
סה"כ 6,332,818 ₪.

השמטת הכנסות גולד ליין לשנת 1997:
208. בכל הנוגע להשמטת הכנסות גולד-ליין בשנת 1997 בסך של 535,573 ₪ סבורני כי המאשימה הוכיחה את יסודות העבירה. היסוד העובדתי כלל אינו שנוי במחלוקת. הנאשם אישר כי לא דיווחו על הכנסות גולד ליין לשנת 1997 (עמ' 281, ש' 13-14). הוכח אף היסוד הנפשי הנדרש. כפי שנקבע לעיל, הנאשמים ביכרו שלא לדווח על הקמת גולד ליין למס הכנסה, ובמקביל לא דיווחו על הכנסה של גולד ליין בסכום האמור לעיל. סכומי כסף במזומן שנתקבלו בגולד ליין הועברו ע"י הנאשמים לחשבונות הסמויים. בכך הוכח אף שהדבר נעשה במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס (לגבי הנאשמים, אך לא לגבי נאשמת 4 שגולד ליין אינה קשורה אליה).
209. הנאשם, בחקירתו האחרונה (ת/87), טען כי אי-הכללת ההכנסות של גולד ליין בדוחות לשנת 1997 נעשתה בשל טעויות של רואה החשבון הקודם שלהם (ת/86, עמ' 1-2), ואולם כאשר נשאל הנאשם האם הוא מסר לרואה החשבון שהגיש עבורו את הדוח לשנת 1997 את חומר הנהלת החשבונות של גולד ליין, השיב הנאשם שאינו זוכר (ת/86, עמ' 2, ש' 5-7). דוידי עצמו, כאמור לעיל, מסר שהנאשם כלל לא עדכן אותו בדבר גולד ליין. מכאן, שלא ניתן לייחס את האחריות להשמטת הכנסות גולד ליין לרואה החשבון, אשר הנאשמים הסתירו ממנו את המידע הרלוונטי. ניכר כי אי-מסירת המידע אודות גולד ליין לרואה החשבון דוידי לא נבעה מחוסר סדר, שכן לא מדובר בפעילות מינורית בעסק שניתן לשכוח אותה מבלי משים. המסקנה היא כי הנאשמים לא מסרו לרואה החשבון דוידי על דבר קיומה של גולד ליין מתוך מטרה להסתירה מעיני רשויות המס, וכדי להשתמט מתשלום מס.
210. כמו-כן, ניסו הנאשמים לגלגל את האחריות לאי-הדיווח על הכנסות גולד ליין אל כתפיהם של פרנקו ודיין (עמ' 382, ש' 24-32), דוידי (עמ' 386, ש' 12-16; עמ' 387, ש' 5-9; עמ' 389, ש' 27-28) ודבי (עמ' 390, ש' 22-32). ברם, כאמור לעיל, אני נותן בעניין זה אמון מלא בעדויותיהם של פרנקו, דיין, דוידי ודבי, אשר עשו רושם מהימן, ואין ביכולתי לקבל את עדות הנאשמים כמהימנה. שוכנעתי כי השמטת ההכנסות של גולד ליין נעשתה על-ידי הנאשמים, מבלי שמי מבעלי המקצוע האמורים (פרנקו, דיין, דוידי או דבי) היה אחראי לכך. דיין הכחישה כליל שידעה על קיומה של גולד ליין (עמ' 415, ש' 29). סבורני כי הנאשמים הסתירו במכוון מבעלי המקצוע האמורים, ובפרט מדוידי, את קיומה של גולד ליין.
211. יש לציין כי הניהול של גולד ליין היה משותף בין הנאשמים, כפי שאף העידה הנאשמת 2 (עמ' 383, ש' 5), ולפיכך האחריות לביצוע העבירות הנוגעות לגולד ליין רובצת לפתחם של שני הנאשמים 1 ו-2.
212. בנוגע להשמטת ההכנסות של גולד ליין לשנת 1997, אין ביכולתי לקבל את טענת הנאשמים הנוגעת לחוסר סדר. שילוב של ארבעה מרכיבים יוצר הוכחה מספקת לקיומו של יסוד נפשי של כוונה להשתמט או להתחמק מתשלום מס בכל הנוגע להכנסות גולד ליין: א. אי-דיווח למס הכנסה על הקמת גולד ליין; ב. הסתרת קיומה של גולד-ליין מרואה החשבון דוידי (ת/65, עמ' 1, ש' 15-16; ת/65, עמ' 3, ש' 4-5); ג. הפקדת תקבולים של גולד-ליין בחשבונות הסמויים; ד. אי-תשלום מס הכנסה בגין הכנסות גולד ליין. כל אלה ביחד מוכיחים שהשמטת ההכנסות של גולד ליין נעשתה מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, ואין המדובר ברשלנות של הנאשם או במעשה שנבע מתוך חוסר סדר בעסקיהם או במסמכיהם של הנאשמים.
213. לא ניתן לקבל את טענת הנאשמים לפיה אין היגיון בהעלמת ההכנסה מידיעת מס הכנסה תוך דיווח למע"מ. הואיל וגולד ליין כלל לא הייתה מוכרת למס הכנסה, משום שהנאשמים לא דיווחו על קיומה, הרי שהיה ביכולתם של הנאשמים להעלים את הכנסות גולד-ליין לשנת 1997, מבלי שהדבר יתגלה לרשויות המס, עד שבסופו של דבר הדבר התגלה. מובן הדבר אף כי העובדה שעבירה מסוימת בוצעה באופן שניתן לגלותה, אינה שוללת את קיומה של העבירה, שאלמלא כן הייתה זו טענת הגנה טובה בחלק ניכר מהתיקים הפליליים. כמו-כן, אף לרשויות מע"מ דיווחו הנאשמים בחסר, ובשל כך הגיעו עם רשויות מע"מ להסדר במישור האזרחי.
214. אף העובדה שגולד-ליין נסגרה לאחר תקופה לא ארוכה לאחר פתיחתה אינה מהווה אינדיקציה לכך שבמהלך תקופת פעילותה בשנת 1997 הועלמו הכנסותיה ממס הכנסה.
215. אכן, כפי שטענה ההגנה בסיכומיה, סכום ההכנסה שהושמט אינו זהה לסכום הרווח, וכאשר מתחשבים בשיעור הרווח המקובל בענף, הרי שהרווח שהושמט אינו רב (פסקאות 97-104 לסיכומי ההגנה). ברם, אין בטענה זו כדי לשלול את ביצוע העבירה. גם אם המס שהועלם לא היה רב, אין בכך משום שאינדיקציה לכך שלא בוצעה עבירה.
216. לפיכך, עלה בידי המאשימה להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשמים השמיטו את הכנסות גולד ליין לשנת 1997 בסך של 535,573 ₪ במטרה להתחמק מתשלום מס.
השמטת הכנסות לשנים 1998-2002:
217. בכל הנוגע לעבירות הנוגעות לשנים 1998-2002 לא שוכנעתי כי הנאשמים נמנעו מלדווח על כל הכנסותיהם כנדרש מתוך מטרה להתחמק מתשלום מס ולא שוכנעתי כי הסכומים שהופקדו בחשבונות הסמויים הושמטו מדוחות המס שהוגשו לפקיד השומה מתוך מטרה להתחמק מתשלום מס. חלק ניכר מן הסכומים האמורים שהועברו לחשבונות הסמויים, אף הוחזרו מחשבונות אלה לחשבון העסק. החזרת הכספים לעסק, בטרם פתיחת החקירה, מחזקת את המסקנה כי אין המדובר בכספים שלא דווחו כתקבולים של העסק, שאלמלא כן לא היו מוחזרים לעסק. חלק אחר מן הסכומים הועבר לנאשם 3 ולאורית, ילדיהם של הנאשמים, כמשכורת. בנסיבות אלה, אין המדובר בהכנסות לעסק. אמנם, היה על הנאשמים לנכות מס במקור בגין העברת המשכורות, ואולם הנאשמים הורשעו לעיל בגין פעולה זו, ואין מקום להרשיעם בשנית בגין אותו מעשה.
218. בנוגע לשנים 1998-2002 מסר גיפול הסברים מספקים אודות האופן שבו הוסיף באופן מלאכותי להכנסות העסק כדי לכסות על החוסר בהכנסות (עמ' 494-497). סבורני כי לאור הסבריו של גיפול, לא ניתן לייחס לנאשמים מטרה להתחמק מתשלום מס. אמנם מלכתחילה לא סיפרו הנאשמים לגיפול על גולד-ליין, והדבר נודע לו מביקורת מע"מ (עמ' 26, ש' 20-24), ואולם משגילה גיפול על קיומה של גולד ליין פעל כדי לתקן את הדיווחים שלה באופן שלא תהיה השמטת הכנסות. הטעות שנותרה בדיווחים בסופו של דבר התייחסה לסכום השווה לאותם 25 פנקסים, אשר לא דווחו, בשל חוסר הסדר.
219. כאמור לעיל, סבורני כי המאשימה לא הוכיחה, מעבר לספק סביר, שבנוסף לסכומים האמורים בהכנסות גולד-ליין לשנת 1997 (בכוונה להשתמט מתשלום מס) ובפנקסים שהוסתרו בשנת 1998 (שלא בכוונה להשתמט מתשלום מס), כי הנאשמים השמיטו סכומי כסף נוספים במתכוון. לא הוכח שהנאשמים מכרו מוצרים ללא הוצאת חשבונית באופן שיטתי ובמטרה להתחמק מתשלום מס. טענתם של הנאשמים שכל מוצר נמכר בלווי חשבונית לא נסתרה ולא עלה בידי המאשימה להביא, ולו עד אחד, שיעיד כי רכש מוצר מבלי לקבל חשבונית בגין הרכישה. כפי שטענה ההגנה בסיכומיה, כדי לייצר העלמות מס בסדר גודל לו טוענת המאשימה, נדרשות מאות מכירות של מוצרי חשמל ללא הוצאת חשבונית, ומכירות כאמור לא הוכחו (פסקאות 5-6 לסיכומי ההגנה בכתב). עדת התביעה פיסקוב, אשר עבדה עבור הנאשמים, חיזקה את טענת ההגנה בכך שהעידה כי כל מכירה לוותה בהוצאת חשבונית (עמ' 221, ש' 1-22). גם עדותו של גיפול לפי בגין כל מכירה הוצאה חשבונית תומכת בגרסת הנאשמים (עמ' 116, ש' 29 עד עמ' 117, ש' 12). טענתם של הנאשמים שלא מכרו מוצרים באופן שיטתי ללא חשבוניות, משום שהאחריות על המוצר תלויה בחשבונית, לא נסתרה, ואף נתמכה בעדותו של גיפול (עמ' 109, ש' 5-26). אמנם היו מקרים שבהם עלה בידי המאשימה להראות כי הוצאו הזמנות ולא נמצאו חשבוניות התואמות את ההזמנות (פסקאות 54-57), ואולם אין בכך כדי להצביע על שיטתיות באי-הוצאת חשבוניות. אין מחלוקת שהוצאת החשבוניות לא נוהלה תמיד בצורה תקינה על-ידי הנאשמים. ואולם, אף אם התרחשו תקלות בנושא זה (כגון הוצאת חשבוניות בשיטת מזומנים-חד-צידית במקום בשיטה כפולה), עקב חוסר מיומנות של הנאשמים בהנהלת החשבונות, לא הוכחה כוונה בכל הנוגע להוצאת חשבוניות ללקוחות.
220. בהקשר זה יש ליתן משקל רב לכך שכאשר גיפול הגיע למסקנה כי קיים חוסר ברישומי החברה, הוא חייב אישית את הנאשם, כאילו זה משך לכיסו כספים מן העסק, וזאת בסך של 910 אלף ₪ (עמ' 129, ש' 28-29). גיפול המשיך והעיד כי חייב את הנאשם בגין חסר בקופה (עמ' 131, ש' 21-22). בסך הכול בשנים 1999-2002 חייב גיפול את הנאשם מבחינה חשבונאית בסך של 3.6 מיליון ₪ (עמ' 134-135). כלומר, גיפול אשר הבחין בכך שכספים הוצאו על-ידי הנאשמים מהעסק, ללא דיווח, חייב מבחינה חשבונאית את הנאשם כמי שמשך את הכסף בסך של 3.6 ₪ מיליון ₪.
221. מובן הדבר כי פעולותיו של גיפול נעשו ללא אסמכתאות מבוססות, ולא התבססו על פנקסי חשבונות תקינים ומלאים, וזאת כפי שטענה המאשימה (פסקה 67 לסיכומי המאשימה). ברם, שוכנעתי כי גיפול פעל בתום לב כדי לנסות ולהתאים את הדיווח החשבונאי למצב האמיתי כפי שידע עליו, וזאת בהתבסס על דיווחי המע"מ. גיפול התייחס לשני העסקים (קירור אהרון וגולד ליין) כאל עסק אחד, מתוך מטרה להגיע לדיווח אמת. הנאשמים שיתפו פעולה עם גיפול בניסיון זה, אשר אף אם לא צלח במלואו, היה בו כדי לקרב את הדיווח במידת מה לדיווח אמת. בכך, עלה בידי הנאשמים כדי לעורר ספק סביר בכל הנוגע לכוונתם להשתמט מתשלום מס.
222. לפיכך, אני מרשיע את הנאשמים בעבירה אחת לפי סעיף 220 (1) לפקודה בנוגע לשנת 1997, בגין השמטת הכנסה בסך של 535,573 ₪. הנאשמים מזוכים מעבירה לפי סעיף 220(1) בכל הנוגע לשנים 1998-2002.
אישום שני
223. באישום השני טענה המאשימה כי הנאשמים מסרו ביודעין הצהרה שאינה נכונה בנוגע למחיר עסקה לרכישת משק.
224. סעיף 98 (ג) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 קובע כדלקמן:
"מי שמסר הצהרה, ידיעה או הודעה ביודעין שאינה נכונה, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, או קנס שהוא פי שלושה מסכום המס שלא שולם בגלל אותה עבירה, הכל לפי הסכום הגבוה יותר".
225. העדות המרכזית נגד הנאשמים באישום זה הינה עדותו של רוברט לוי (להלן: "רוברט") והודעותיו בחקירה. רוברט מסר כי היה בבעלותו משק בכפר הרי"ף, והוא מכר אותו לנאשמים 1 ו-3 (עמ' 46). העסקה בוצעה מול הנאשם. לדבריו, סיכמו את תנאי המכירה בסך של 400,000 $, ונקבע שהנאשם ישא בתשלום המסים אשר הוערכו ב- 50,000 $ (עמ' 46, ש' 18). נחתם זיכרון דברים בנושא (ת/26). לדבריו, הוא קיבל מהמכירה סך של 400,000 $. לדברי רוברט, המחיר בפועל היה 300,000 $ בניגוד לרשום בהסכם (עמ' 47, ש' 27-30). הוא הודה במעשים ושילם כופר (עמ' 48, ש' 26-27).
226. רוברט עשה אמנם רושם מהימן בעדותו בבית-המשפט. מדובר באדם שהיה בן 82 במועד עדותו, נגר במקצועו. ניכר מעדותו כי מדובר באדם נעדר תחכום. כך למשל, רוברט מסר שהוא התייעץ עם עורך-דינו בטרם נחקר, ואמר לעורך הדין שהוא עשה טעות, וצריך לשלם על כך (עמ' 56, ש' 11). כלומר, הבנתו של רוברט שהוא עצמו היה שותף לביצוע עבירה הייתה כבר לפני שהגיע לחקירה, והוא חלק את הדברים עם עורך-דינו. בהודעתו בחקירה אף לא ניסה רוברט להמעיט בחלקו ובאשמו בביצוע העבירה. כאשר נשאל על-ידי החוקר האם הוא התנגד או לפחות אמר "בקול רם" שאינו מעוניין לרמות את מס הכנסה, השיב רוברט בשלילה, ומסר כי הוא לא הביע התנגדות לכך בשום שלב בעסקה (ת/31, עמ' 4, ש' 5-6). רוברט אף שילם כופר בגין מעשיו בסך של 30,000 ₪ (עמ' 48, ש' 26-27). ניכר כי רוברט לא היה מסכים לתשלום כופר בסכום האמור אלמלא סבר בכנות שהוא היה שותף מלא לביצוע העבירה. אף על פי כן, סבורני כי לא ניתן להסתמך על עדותו של רוברט כבסיס להרשעת הנאשמים מעבר לספק סביר.
227. יש לציין כי רוברט הינו שותף לדבר עבירה, ולפיכך עדותו דורשת חיזוק.
228. בחינת עדותו של רוברט ועדותו של יוסף בנו, מעלה כי קיימות סתירות ותמיהות לא מעטות בעדויותיהם.
229. ראשית, קיימת סתירה משמעותית בעדויות של רוברט ושל יוסף בנוגע לסוג השטרות שבהם שולם הסך של 100,000 $ (סכום אשר לכאורה שולם ולא דווח). סבורני כי מדובר בסתירה היורדת לשורשו של עניין. רוברט מסר בחקירתו במשטרה כי הסכום האמור שולם בשקלים חדשים בסך השווה ל- 100,000 $ (ת/30, ש' 23-25). לעומת זאת, בעדותו בבית-המשפט שינה רוברט את גרסתו ומסר כי קיבל את הכסף בשטרות של דולרים (עמ' 59, ש' 10-15). באופן דומה גם יוסף מסר בחקירתו במשטרה כי הכסף שולם בשקלים חדשים בערכים דולריים (נ/3, עמ' 2, ש' 14-15), ואילו בעדותו בבית-המשפט, שינה את גרסתו ומסר כי הסכום שולם בשטרות של דולרים (עמ' 202, ש' 23). כאשר שני עדים מוסרים גרסה זהה במשטרה, ולאחר מכן שניהם משנים את אותה גרסה לגרסה אחרת, זהה אף היא, בבית-המשפט, מתעורר חשד של ממש שמא אין המדובר רק בטעות בתום לב של העדים. סבורני כי מדובר בסתירה משמעותית בעדויותיהם של עדי התביעה המרכזיים באישום זה, אשר לא ניתן להתעלם ממנה. זאת משום שהאישום כולו נסוב על תשלום הסך של 100,000$ במזומן, אשר לכאורה שולם ולא דווח לרשויות המס, ומכאן שהאופן שבו שולם סכום זה, הינו מהותי. יוסף נשאל על הסתירה האמורה, וניסה להסביר זאת בכך שלא רצה בחקירה להפליל את עצמו (עמ' 205, ש' 1-10), ואולם אין הסבר זה מניח את הדעת, משום שבחקירה מסרו יוסף ורוברט שקיבלו כסף שלא דווח לרשויות המס, וכי הדיווח לרשויות המס היה כוזב, ומכאן שהטענה שלא רצו להפליל עצמם, אינה בגדר הסבר מתקבל על הדעת לסתירות האמורות.
230. למען הסר ספק יש לציין כי הרישום בהודעתו של רוברט לפיו התשלום בוצע בשקלים אינו יכול להיות בגדר טעות, משום שאף בחקירתו של נאשם 3 הוטח בפניו שרוברט אמר בחקירתו שהתשלום היה בשקלים (ת/74, עמ' 12, ש' 21).
231. כמו-כן, קיימת סתירה בין עדותו של רוברט לבין עדותו של יוסף, כאשר רוברט העיד שבמועד החתימה על זיכרון דברים נכח רק הנאשם, אשר חתם בשמו של נאשם 3, ואילו נאשם 3 לא נכח (עמ' 62, ש' 21-24). לעומת זאת, לדברי יוסף, הנאשם הגיע למעמד עריכת זיכרון הדברים עם נאשם 3 (עמ' 191, ש' 30-31).
232. סתירה נוספת נוגעת לכך שיוסף העיד כי רוברט תחילה התנגד להעברת הכסף "מתחת לשולחן" כדבריו, ורק לאחר שבני ביתו שכנעו אותו הוא התרצה (עמ' 192, ש' 1-2; וש' 31-32). לעומת זאת, רוברט העיד כי כלל לא הביע התנגדות לכך ולא התווכח עם ההצעה הפסולה (עמ' 48, ש' 2).
233. קושי נוסף בהודעתו של יוסף נוגע לכך שלדבריו חלפו בין שבוע לשבועיים בין מועד החתימה על זיכרון הדברים לבין חתימת החוזה (נ/3, עמ' 2, ש' 8-9). זאת בעוד שזיכרון הדברים הינו מיום 15.12.2000, ואילו החוזה נחתם ביום 4.7.01 כלומר קיים פער של למעלה מ-6 חודשים בין זיכרון הדברים לחוזה.
234. קושי נוסף טמון בכך שלפי עדותם של רוברט ושל יוסף, על אף שהחליטו למכור את המשק, כדי לסייע ליוסף, לא עשו דבר בעניין (עמ' 51, 'ש 12-25; עמ' 198, ש' 1-10). לא תלו שלט, פרסמו מודעה בעיתון או באתר אינטרנט, לא פנו למתווך וכו'. כפי שטענה ההגנה, אם אכן נאלצו למכור את המשק בשל חובות כבדים של יוסף לשוק האפור, תמוה הדבר מדוע לא עשו שום פעולה לשם כך, עד אשר הגיע הנאשם.
235. בסיכומו של דבר עדותו של יוסף לא עשתה רושם מהימן. יוסף התחמק בעדותו, ושינה במקרים רבים את תשובותיו לשאלות באופן שניכר כי ניסה למצוא הסברים לשאלות, כאשר לא ניתן לקבוע כי דברים אלה עולים בהכרח בקנה אחד עם האמת (עמ' 205-206). כך למשל, הסביר יוסף שלא מסרו דברים מסוימים בחקירה משום ש"לא רצו להפיל" את הנאשם (עמ' 206, ש' 31-32). ואולם הסבר זה אינו סביר משום שיוסף ורוברט מפלילים בעדותם את הנאשם באופן מלא.
236. עוד יש ליתן את הדעת לפער הזמנים בין מועד זיכרון הדברים לבין מועד עריכת החוזה. זיכרון הדברים הינו מיום 15.12.2000 (ת/27), ואילו החוזה נערך ונחתם ביום 5.7.01 (ת/28). כלומר, למעלה משישה חודשים לאחר זיכרון הדברים. פער הזמנים בין מועד זיכרון הדברים לבין מועד החתימה על ההסכם מחזק את גרסת ההגנה לפיה זיכרון הדברים בוטל משום שהנאשם חזר בו מהעסקה, ולאחר מספר חודשים שב רוברט לנאשם וביקש בשנית למכור לו את המשק, משום שבנו היה נתון לחובות כבדים, כאשר בפעם השנייה נקבע מחיר שונה כפי שנרשם בחוזה. רוברט תחילה כלל לא זכר את פער הזמנים האמור, ולאחר שהוצג לו הדבר, ניסה להסביר את פער הזמנים האמור בכך שהנאשם "נעלם" להם וכי החליפו את עורכי-הדין (עמ' 61), ואולם אין בהסבר האמור כדי להניח את הדעת. לעומת זאת, טענת ההגנה לפיה כעבור כחצי שנה הסכים רוברט למחיר נמוך יותר מזה שסוכם בזיכרון הדברים, מתיישבת עם פער הזמנים האמורים ועם העובדה שיוסף, בנו של רוברט, היה נתון לחובות כבדים, אשר יצרו לרוברט תמריץ למכור את המשק, אף במחיר נמוך מזה שדרש תחילה.
237. הסבר חלופי שמסר יוסף לפער הזמנים בין זיכרון הדברים למועד חתימת החוזה, הינו שבתקופה זו נאשם 3 היה צריך לעבור ועדת קבלה במושב (עמ' 206, ש' 11-14). אף הסבר זה אינו סביר, משום שנאשם 3 כלל לא עבר ועדת קבלה. אם היו ממתינים לועדת הקבלה בטרם חתימה על חוזה, הרי שלאחר שנאשם 3 היה נכשל בועדת הקבלה, יש להניח שהחוזה כלל לא היה נחתם. מכאן מובן שהחוזה נחתם בטרם פנה נאשם 3 לועדת הקבלה.
238. גרסת הנאשמים הינה שתחילה הנאשם פגש את רוברט ונחתם זיכרון הדברים על סך 450,000 $ (400,000 $ בצירוף מיסים בסך 50,000 $). לאחר מכן, חזר בו הנאשם ולא הסכים להשלמת העסקה בסכום זה. בעקבות זאת, בחלוף כחצי שנה הסכים רוברט להפחתת המחיר לסך של 350,000 $ (300,000 $ בצירוף מיסים בסך 50,000 $), ואז הנאשמים הסכימו, נחתם ההסכם ושולמה התמורה. גרסתם זו של הנאשמים הועלתה כבר בחקירה (הודעת נאשם 3, ת/74, עמ' 2-3; עמ' 8, ש' 27-29). גרסתם זו עולה בקנה אחד עם פער התאריכים בין זיכרון הדברים לבין החוזה.
239. אמנם, גם בגרסתו של הנאשם קיימות סתירות ותמיהות רבות בכל הנוגע לרכישת המשק. כך למשל, קיימת סתירה בין גרסת הנאשם בחקירתו לבין עדותו בבית-המשפט בנוגע לאופן שבו שולם הסכום בגין המשק. הנאשם בהודעתו אישר שיוסף הגיע אליו הביתה וקיבל כסף מזומן וכן שיק (ת/85, ש' 14-23). לעומת זאת, בעדותו בבית-המשפט, שינה הנאשם את גרסתו ואמר כי מסר סך של 300 אלף דולר אשר שולם בשיקים (עמ' 284, ש' 16-17). באופן דומה, כאשר נשאל בחקירתו האם הוא נכח בחתימת זיכרון הדברים, השיב שאינו זוכר (ת/83, עמ' 2, ש' 16), כאשר כיום ברור שהנאשם לא רק נכח בחתימת זיכרון הדברים, אלא הוא רשם את זיכרון הדברים בכתב ידו, והוא ניהל את כל המשא ומתן שהוביל לחתימה על זיכרון הדברים. כמו-כן, כאשר נשאל הנאשם בחקירתו כמה עלה הנכס, השיב הנאשם אינו זוכר (ת/83, עמ' 3, ש' 3-5). ניכר בכך, כי ניסה הנאשם להתחמק מלהשיב לשאלות החוקר. כאשר נשאל הנאשם האם הוא היה מעורב ברכישת המשק החקלאי, השיב הנאשם "לא זוכר, יש לי לחץ בחזה, אני חייב ללכת לרופא" (ת/83, עמ' 3, ש' 19). הנאשם ביקש לסיים את החקירה ולא הסכים להמשיך בה. נראה כי כאשר שאלות החוקר הקשו על הנאשם ליתן תשובות מניחות את הדעת, התלונן הנאשם על בעיות רפואיות, ובכך גרם להפסקת החקירה, בכדי שתינתן לו שהות לבנות את גרסתו בנושא כהלכה. הנאשם היה אמור להגיע להמשך החקירה למחרת, אך לא הגיע, הוציא אישור רפואי בגין מחלה, והלך לעבוד בעסק (עמ' 239, ש' 6-16; וכן ת/84, עמ' 1). התנהגות זו של הנאשם מהווה התנהגות מפלילה לכל דבר ועניין.
240. בנסיבות אלה, קיימות סתירות ותמיהות אשר נוגעות לגרסת עדי התביעה רוברט ויוסף לוי וכן לגרסת הנאשמים 1 ו- 3. במקרה של גרסה מול גרסה, נדרש בית-המשפט לזהירות פן תתבסס ההרשעה על העדפת גרסת עדי התביעה על פני גרסת הנאשם ברמה של מאזן הסתברויות. יפים לעניין זה דברי כב' השופט נ' הנדל בע"פ 3676/11 עלי נ' מדינת ישראל (מיום 9.10.12):
"בהינתן שתי גרסות עובדתיות הסותרות אחת את רעותה בהליך הפלילי, אל לו לבית המשפט להסתפק בבחינה הסתברותית בדבר הגרסה הנראית לו אמינה יותר. בל נשכח כי בדיני נפשות עסקינן, וכי ה"סנקציה" הצפויה למתדיין האזרחי, שונה תכלית השינוי מזו הצפויה לנאשם הפלילי. ודוק, קיומן של שתי גרסאות עובדתיות שונות ודאי אינו מצביע לבדו כי יש ספק סביר. ואולם, משהועדפה גרסת המדינה במשפט הפלילי, חובה כי לא יוותר ספק סביר בדבר נכונותה של גרסה זו".
ור' גם ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (מיום 13.9.05).
241. חיזוק משמעותי לגרסת ההגנה באישום זה קיים בחוות דעת השמאי מימון ובעדותו של מימון. על-פי חוות הדעת (נ/23) שווי המשק נכון ליום 28.12.00 היה 300,000 $. חוות דעת השמאי אשר נערכה בשנת 2009 נסמכה על חוות דעת קודמת שערך השמאי למשק, שלא לקראת המשפט, בשנת 2007, ובה העריך השמאי את המשק ליום 18.8.06 בסך של 380,000 $. השמאי הסביר את הפער במחיר בהתייחס לחלוף הזמן ולשינוי הנסיבות בין המועדים השונים. מימון העיד בבית-המשפט ועדותו עשתה רושם מהימן. מדובר בשמאי אשר בקיא במחירים במושב כפר הרי"ף, ומכיר היטב את האזור (עמ' 581, ש' 7-8). השמאי אף ביקר בנכס בשנת 2007 (עמ' 585, ש' 20). השמאי נחקר בחקירה נגדית והסביר היטב את עמדתו, וגרסתו לא נסתרה ולא הופרכה. אמנם, בעת עריכת חוות הדעת, לא הוצג לשמאי על-ידי ההגנה זיכרון הדברים. ברם, אף לאחר שהוצג לשמאי זיכרון הדברים לפיו הנכס נמכר לכאורה בסך של 400,000 $ בתוספת תשלום מסים, לא חזר בו השמאי מעמדתו. השמאי הכיר אף עסקאות דומות במושבים סמוכים (עמ' 593, ש' 11-13). המאשימה לא ביקשה להביא עדויות הזמה לעדות השמאי ועדותו לא נסתרה. סבורני כי אף אם אין בחוות הדעת האמורה כדי להוכיח ששווי המשק היה בסך של 300,000 $ כנטען על-ידי ההגנה, הרי שדי בה ובעדות השמאי כדי לעורר ספק סביר בגרסת המאשימה.
242. אף אם עלה בידי המאשימה לאתר פגמים כאלה ואחרים בחוות הדעת (ר' סיכומי התגובה מטעם המאשימה), ואף אם יש בפגמים האמורים כדי להפחית ממשקלה של חוות הדעת, אין בהם כדי לקעקע את חוות הדעת השמאי, וכדי להוביל לדחייתה מכל וכל. זאת בפרט בהעדר חוות דעת הזמה מטעם המאשימה. לפיכך, די בחוות הדעת האמורה, אשר לא ניתן לדחותה, כדי להעלות ספק סביר באשמת הנאשמים.
243. לפיכך, בעניינו של הנאשם, נותר ספק סביר באשמתו.
244. בכל הנוגע לנאשם 3, הרי שאין כלל מקום להרשיעו באישום זה. אמנם גם בעדותו ובגרסתו בחקירה קיימות תמיהות וסתירות לא מעטות (ר' פסקאות 237-244 לסיכומי המאשימה). ברם, מתוך עדותו של רוברט עצמו ניכר כי כל המשא ומתן נוהל באמצעות הנאשם, ונאשם 3 כלל לא היה מעורב בדברים (ת/30, ש' 3-5). רוברט העיד כי הוא הכיר רק את הנאשם, ולא את נאשם 3 (עמ' 53, ש' 19-21). בחקירה חוזרת הסביר רוברט שבמועד החתימה על זיכרון דברים נכח רק הנאשם, אשר חתם בשמו של נאשם 3, ואילו נאשם 3 לא נכח (עמ' 62, ש' 21-24). מכלל העדויות שבתיק, וכפי שהסכימו המאשימה וההגנה, הרוח החיה שעל פיה ישק דבר במשפחת הנאשמים, היה הנאשם, ואילו נאשם 3 עשה כרצונו של הנאשם. הלכה למעשה הנאשם קנה את המשק עבור בנו, נאשם 3, מבלי שנאשם 3 כלל היה מעורב בדברים. כך עולה אף מעדותו של נאשם 3, אשר בעניין זה לא נסתרה. מכאן מובן אף שנאשם 3 לא ידע דבר על מחיר העסקה, ולא ניתן לייחס לו שום אחריות לביצוע העבירה.
245. בשולי עניין זה יש להעיר כי בעת שנחקר הנאשם בנושא זה, ביקש הנאשם להיוועץ בעו"ד. הנאשם אמר בהודעתו, "אני רוצה להתייעץ, וחייב להתייעץ עם עו"ד" (ת/83, ש' 6-7). אף על פי כן החקירה נמשכה כסדרה מבלי שהחוקר אפשר לנאשם להיוועץ בעו"ד. אמנם, ב"כ הנאשם לא עתר לפסול את הודעתו של הנאשם בשל כך, ואולם סבורני כי מדובר בפגיעה קשה בזכותו של הנאשם להיוועץ בעו"ד, אשר לא ניתן להתעלם ממנה.
246. לפיכך, מן הראוי לזכות את הנאשם מחמת הספק מהאישום השני. כמו-כן, יש לזכות את נאשם 3 מהאישום השני (שלא מחמת הספק).
אישום שלישי – הצהרת ההון
247. באישום זה הואשמו הנאשמים בעבירה של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, לפי סעיף 220 (2) לפקודה ובעבירה של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, לפי סעיף 220 (5) לפקודה.
248. לפי האמור בכתב האישום, ביום 4.3.03 הגישו הנאשמים הצהרת הון ליום 31.12.99. בהצהרת ההון לא נרשמו היתרות של חשבונות הסמויים א'-ג' ששימשו את הנאשמים ושנשלטו על ידם. בפועל, הנאשמים הם אלו ששלטו והשתמשו בחשבונות הסמויים א'-ג' ונמנעו מדיווח על חשבונות בנק אלה, הכל כדי להסוות את מקור כספם ולהעלים את הכנסותיהם שהושמטו כמפורט באישום הראשון.
249. סעיף 135(1)(א) קובע כדלקמן:
"כדי להגיע לידיעה מלאה בדבר הכנסתו של אדם –
(א) רשאי פקיד השומה לדרוש ממנו בהודעה בכתב למסור לו כל דו"ח שיצוין בהודעה, ובכלל זה דו"ח על הונם ונכסיהם של אותו אדם, או של בן זוגו ושל ילדיהם שהם זכאים בעדם לנקודות זיכוי או לנקודות קצבה או על נכסים שהוא משמש לגביהם כנאמנו של אדם אחר; ואולם רשאי אותו אדם לא לכלול בדו"ח את הונו ונכסיו של בן זוגו, אם צירף הצהרה חתומה בידי אותו בן זוג כי יגיש דו"ח נפרד על הונו ונכסיו...".
250. מבחינת היסוד העובדתי, אין מחלוקת על כך שבהצהרת ההון לא נרשמו היתרות של חשבונות הסמויים (ת/95). בכל הנוגע לכספים שהועברו לחשבונות הסמויים, יש להבחין בין הכספים שהוסתרו בחשבונות אלה על-ידי הנאשמים ולאחר מכן הושבו לעסק, כנטען על-ידי הנאשמים ב"טענת העיקולים", לבין כספים שהועברו לנאשם 3 ולבני משפחה נוספים כמשכורות, כנטען על-ידי הנאשמים ב"טענת המשכורות".
251. לפי "טענת המשכורות" יש להבחין בין משכורות (או דיבידנד) לנאשמים לבין משכורות לנאשם 3 ולאורית. לפי עדות הנאשם עצמו, הכספים שהופקדו לחשבונות האמורים היו בחלקם בגדר משכורות שלו, של הנאשמת ושל ילדיהם כדבריו: זה משכורות שלי ושל אשתי, ושל הבן שלי, והבת שלי ועוד בת שלי" (עמ' 334, ש' 30). לפי עדות הנאשם מדובר בכספים שלהם שהופקדו בחשבונות הסמויים, כדבריו: "זה כסף שלנו, שמנו שם" (עמ' 335, ש' 15). בנוגע לכספים אשר הועברו כמשכורות (או דיבידנד) של הנאשמים, הרי שהיה עליהם לדווח על הכספים האמורים בהצהרת ההון. לעומת זאת, סכומים אשר הועברו כמשכורת לנאשם 3 ולאורית, לא היו בגדר כספים של הנאשמים, ומכאן שלא היה עליהם לדווח עליהם במסגרת הצהרת ההון שלהם (עמ' 491, ש' 21-22).
252. לפי "טענת העיקולים" יש להתייחס בנפרד לכספים שהיו שייכים לנאשמים, לעסקים קירור אהרון וגולד ליין (שאינם בגדר אישיות משפטית נפרדת) ולכספים שהיו שייכים לנאשמת 4 (שהינה חברה בע"מ, ואישיות משפטית נפרדת). בכל הנוגע לכספים שהיו שייכים לנאשמים עצמם, ולעסקים קירור אהרון וגולד ליין, ולכספים שהועברו לחשבונות הסמויים בטרם היווסדה של נאשמת 4, הרי שהיה עליהם לדווח עליהם במסגרת הצהרת ההון ועל כך אין עוררין.
253. בנוגע לכספים של נאשמת 4, טענו הנאשמים בתשובתם לכתב האישום כי לא היו צריכים לרשום את היתרות בחשבונות האמורים הואיל ויתרות אלה היו של נאשמת 4 (התשובה לאישום, אישום שלישי, סעיף א' 2). אין ביכולתי לקבל את הטענה האמורה. על אף שנאשמת 4 הינה אישיות משפטית נפרדת, גיפול צירף להצהרת ההון של הנאשמים את היתרות של נאשמת 4 בהתאם לנהלים (עמ' 517, ש' 26-30; ת/95, עמ' 3, ס' 57), ומשכך הדבר מובן כי צירוף היתרות הגלויות, תוך השמטת כספים ששייכים לנאשמת 4, אשר מוסתרים בחשבונות המסווים, מקימה את היסוד העובדתי של העבירה. למעלה מן הצורך יצוין, כי הנאשמים עצמם ראו את כל הכספים שהועברו לחשבונות הסמויים, לרבות כספי נאשמת 4, ככספים שלהם (עמ' 607, ש' 26), וכך למשל שילמו עבור המשק שרכשו באמצעות כספים של נאשמת 4, ואף שילמו לשמאי מטעמם בגין האישום השני באמצעות כספים של נאשמת 4. מכאן שהיה על הנאשמים למסור דיווח אמת על כספי נאשמת 4, והם לא עשו כן.
254. מבחינת היסוד הנפשי, מובן כי הסתרת הכספים שהופקדו לחשבונות הסמויים מעיני רשויות המס בהצהרת ההון, נועדה למנוע גביית כספים אשר מגיעים כדין לרשויות המס. הנאשם עצמו העיד בבית-המשפט כי לא דיווח לרשויות המס על העברת הכספים לחשבונות בני המשפחה, משום שחשש שרשויות המס ישימו ידן על הכסף. כפי שעולה מתוך עדותו בחקירה ראשית כאשר נשאל מדוע לא דיווח לרשויות המס על החשבונות של נאשם 3 וסעדיאן (עמ' 278, ש' 2):
"פחדתי שייקחו את הכסף. מה הם יודעים לעשות? רק לקחת".
255. דברי הנאשם עצמו עולים כדי הודאה בכך שהעלים את חשבונות בני המשפחה מעיני רשויות המס, ולא דיווח עליהם במסגרת הצהרת ההון, מתוך מטרה להתחמק מתשלום מס. אי-הדיווח על החשבונות בהצהרת ההון לא נבע משגגה או מחוסר סדר, אלא היה בכוונת מכוון, ונבע מהחלטה מושכלת של הנאשמים להסתיר מעיני רשויות המס את השימוש שעשו בחשבונות האמורים ואת הפקדת כספי העסק בחשבונות הללו. תכליתה של העברת הכספים לחשבונות הסמויים, אליבא דנאשמים, הינה להסתיר את הכספים מעיני רשויות המס, מחשש שיעוקלו. לפיכך, מובן הדבר שאי-הדיווח על כך בהצהרת ההון לא נבע מחוסר סדר, אלא היה בגדר תחבולה שנועדה להתחמק מתשלום מס.
256. לנאשם עצמו לא הייתה שום תשובה מניחה את הדעת לשאלה מדוע לא דיווחו על החשבונות בהצהרת ההון (עמ' 334, ש' 26-31). יש לדחות מכל וכל את ניסיונו של הנאשם לגלגל את האחריות להסתרת הכסף אל כתפי רואה החשבון (עמ' 335, ש' 25), וזאת בשים לב לכך שהנאשם הסתיר אף מעיני רו"ח אילן דורון ומגיפול את קיומם של החשבונות הסמויים, ומכאן שהאחריות על כך מוטלת על הנאשמים בלבד (עמ' 335, ש' 29-31). גיפול העיד כי הוא עסק בהכנת הצהרת ההון לנאשמים, וכי ביקש מהם את כל המסמכים הרלוונטיים וכל החשבונות שיש להם יד ורגל בהם (עמ' 517, ש' 22-30). הסתרת החשבונות הסמויים מבעלי המקצוע מחזקת את המסקנה כי העלמת החשבונות הסמויים מהצהרת ההון נועדה כדי להתחמק מתשלום מס.
257. בעניין זה יש לציין כי הצהרת ההון מתייחסת ליום 31.12.99, ומכאן שכספים שהופקדו בחשבונות הסמויים לאחר מועד זה אינם כספים שהיה על הנאשמים לדווח עליהם בהצהרת ההון האמורה.
258. אין ביכולתי לקבל את טענת הנאשמים לפיהם הכספים שהופקדו בחשבונה של סעדיאן היו כספי הלוואה שהלוותה להם סעדיאן. סבורני כי מדובר בטענת בדים. שוכנעתי כי סעדיאן לא הלוותה שום סכום לנאשמים, אלא הנאשמים הסתירו בחשבונה את כספי העסק, כדי להתחמק מעיקולים, כפי שעולה מטענת ההגנה עצמה.
259. סבורני כי הסתרת הכספים שהועברו לחשבונות הסמויים מעיני רשויות המס, נועדה כדי להתחמק או להשתמט מתשלום מס, ולא הייתה לה שום מטרה אחרת. התכלית המרכזית של העברת הכספים לחשבונות הסמויים הייתה להעלימן מעיני רשויות המס, אף לפי טענת הנאשמים עצמה (טענת העיקולים), ומכאן מובן שהסתרת החשבונות האמורים בהצהרת ההון מהווה חלק בלתי נפרד מהחלטת הנאשמים להעלים את הכספים האמורים מעיני רשויות המס.
260. בכל הנוגע להסתרת החשבונות האמורים בהצהרת ההון, לא ניתן לקבל את טענת הנאשמים בדבר חוסר סדר. אין המדובר בטעות של הנאשמים באי-דיווח על כספי החשבונות הסמויים במסגרת הצהרת ההון, אלא בהחלטה מושכלת של הנאשמים שלא לדווח על החשבונות האמורים. מסקנה זו נובעת, בין היתר, מכך שאף בחקירתם הכחישו הנאשמים את העברת הכספים לחשבונות הסמויים. כאמור לעיל, הנאשמת, אף לאחר שהוצגו בפניה ראיות חד משמעיות להעברת הכספים לחשבונות הסמויים, הכחישה את הדברים. מכאן מובן שאי-הדיווח על חשבונות הסמויים לא נבע משגגה בשל חוסר סדר וארגון, אלא מהחלטה ומתוך מטרה להתחמק מתשלום מס.
261. לפיכך, יש להרשיע את הנאשמים בעבירות של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, לפי סעיף 220 (2) לפקודה, ושימוש במרמה, ערמה ותחבולה, עבירה לפי סעיף 220 (5) לפקודה.
קבילות עדויות הנאשמים 1,2 ו- 3, האחת לחובת רעותה
262. יש לציין כי לכאורה הודעותיו של נאשם 3 אינן קבילות כלפי הנאשמים, וזאת הואיל ומדובר בעדות בן כלפי הוריו. כך גם לכאורה עדות הנאשמת אינה קבילה נגד הנאשם ולהיפך, וזאת בשים לב לסעיפים 3-4 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") (ר' למשל, ע"פ 228/87 כרמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 332 (1988)).
263. ברם, הודעותיהם של נאשמים 1-3 הוגשו לבית-המשפט ללא שום התנגדות מצד ההגנה, ובהעדר כל התנגדות לקבילות ראייה, יש לראותה כקבילה. כך גם הנאשמים 1-3 העידו בבית-המשפט מטעם ההגנה, וזאת מבלי שההגנה ביקשה שלא לקבל את עדותם זה לחובתו של האחר. ההגנה אף לא עתרה להפרדת המשפט (ר' בג"צ 4451/04 קסטוריאנו נ' כב' השופטת ח' כוחן (מיום 16.6.04)). ההגנה אף חקרה בחקירה ראשית את הנאשמים, כאשר ביקשה במסגרת שאלותיה להעיד כל אחד מהנאשמים לטובת הנאשמים האחרים (ר' סעיף 6 לפקודת הראיות). לפיכך, לא קיים קושי בקבילות עדויות הנאשמים.
264. על-אף האמור לעיל, בחנתי אם הרשעה כלשהי מתבססת על עדות של בן נגד הורהו או בן זוג לחובת בן זוגו, והמסקנה היא כי לא קיימת הרשעה כאמור.
נאשמת 4
265. באישום הראשון יוחסו לנאשמת 4 העבירות הבאות:
א. השמטת הכנסה מדו"ח – 4 עבירות לפי סעיף 220(1) לפקודה.
ב. מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח – 4 עבירות לפי סעיף 220(2) לפקודה.
ג. הכנסה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים – עבירות לפי סעיף 220(4) לפקודה.
ד. שימוש במרמה ערמה ותחבולה – 4 עבירות לפי סעיף 220(5) לפקודה.
266. העבירות ייבחנו להלן בהתאם לחלקי האישום הראשון, כפי שנקבע בהתאם לנאשמים:
א. אישום ראשון חלק א' – אי-דיווח על פתיחת עסק – לא מיוחס לנאשמת 4.
ב. אישום ראשון חלק ב' – שימוש בחשבונות הסמויים – חלק מהעברת הכספים נעשתה מתוך כספי הנאשמת 4. לפיכך, מן הראוי להרשיע אף את נאשמת 4 בעבירה לפי סעיף 220 (5) לפקודה.
ג. אישום ראשון חלק ג' – הכנה וקיום חשבונות ורשומות כוזבים –
(1) בנוגע ל- 25 הפנקסים, הרי שהם מתייחסים לשנת 1998 (לפני הקמתה של נאשמת 4, אשר נוסדה ביום 23.2.99; ת/1), ומכאן שעבירה זו אינה מתייחסת לנאשמת 4.
(2) בנוגע ל- הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים לשנים 1999-2002 יש להרשיע את נאשמת 4 בעבירה לפי סעיף 220 (4) לפקודה.
ד. אישום ראשון חלק ד' – הגשת דוחות לא על פי פקודת מס הכנסה. האישום מתייחס לדוחות האישיים, ולא לנאשמת 4.
ה. אישום ראשון חלק ה' – השמטת הכנסות מדוחות המס
(1) בנוגע לשנת 1997, הרי שהעבירה נוגעת לגולד ליין, והיא קודמת להיווסדה של נאשמת 4 (ביום 23.2.99), ולפיכך, אינה נוגעת לנאשמת 4.

(2) בנוגע לשנים 1998-2002, יש לזכות את נאשמת 4, כפי שזוכו אף הנאשמים.
267. בסיכומו של דבר, יש לזכות את נאשמת 4 מעבירה לפי סעיף 220(1) לפקודה (בשל האישום הראשון חלק ה'), ולהרשיעה בעבירות לפי סעיפים 220 (4) ו- 220 (5) לפקודה (בשל האישום הראשון, חלקים ב' ו-ג').
עתירת המאשימה להרשיע את הנאשמים בעבירה של שיבוש הליכי משפט
268. המאשימה עתרה להרשיע את הנאשמים אף בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. לא שוכנעתי כי מן הראוי לעשות כן. ככל שהנאשמים אכן שוחחו עם גיפול, סבורני כי הדבר נעשה על-ידם בתום לב, ומתוך מטרה להתגונן בהליך הפלילי אשר התנהל נגדם. הנאשמים עמדו במצב שבו חלק ניכר מהידע הדרוש לשם ניהול המשפט היה מצוי בידי עד התביעה המרכזי בתיק. סבורני כי פעולות הנאשמים בכל הנוגע לגיפול נועדו להביא לגילוי האמת, וזאת בשים לב לכך שידע אודות הפרטים החשבונאיים היה מצוי בידו. כמו-כן, גיפול סייע בהכנת הצהרת ההון לנאשם 3, אך לא שוכנעתי כי בכך עבר עבירה כלשהי. לפיכך, לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה להרשיעם בעבירה הנוספת.
טענת הגנה מן הצדק ומחדלי חקירה
269. בסיכומיה העלתה ההגנה טענת הגנה מן הצדק אשר נחלקת למספר ראשים.
270. טענה אחת של ההגנה הינה שהחקירה החלה בעקבות חשד שבסופו של דבר לא אומת, לפיו הנאשמים מעניקים ללקוחותיהם הנחות של 90% מערך המוצר, דבר אשר מצביע על העלמת הכנסה. אכן, כפי שעולה מעדותו של שטרית, החשד המקורי האמור לעיל, היה אחד הגורמים שהובילו לפתיחה בחקירה (עמ' 227, ש' 20-23), ובסופו של דבר החשד הוסר (עמ' 229, ש' 25). איני סבור כי העובדה שהחשד המקורי אשר הוביל את הרשויות לפתיחה בחקירה לא אומת, מקימה לנאשמים טענת הגנה מן הצדק. חשד זה הוביל לפתיחה בחקירה. מרגע שבחקירה התגלו עבירות נוספות, לא הייתה המאשימה רשאית להתעלם מחשדות אלה רק משום שלא הם עמדו בבסיס הפתיחה בחקירה (ת/79). לפיכך, טענה זו נדחית.
271. טענה נוספת של ההגנה הינה שפקיד השומה האזרחי "איים" על הנאשמים בכך שאם לא יסכימו לשומה שערך, יועבר התיק לחקירות למסלול הפלילי. לא מצאתי בטענה זו ממש. שטרית הבהיר את הדברים בעדותו (עמ' 243). לא שוכנעתי כי פקיד השומה פעל בחוסר תום לב, שלא ממניעים זרים, או בדרך פסולה אחרת. אף אם נעשה ניסיון של פקיד השומה האזרחי להגיע להבנות עם הנאשמים, משלא צלח הדבר, ונתגלו עבירות נוספות, נדמה כי חובתו של פקיד השומה האזרחי הייתה להעביר את התיק לטיפול גורמי החקירה. לא ניתן לצפות מפקיד השומה להימנע מלהעביר את התיק לחקירה במצב דברים שבו נתגלתה לו לכאורה עבירה, ולא קיימת בידו אפשרות להגיע להסדר עם הנישום עקב סירובו של הנישום. כמו-כן, לא שוכנעתי כי מס הכנסה דרש מהנאשמים סכום מופרך כטענתם, בשונה מהסכום ששילמו בהסדר עם מע"מ. לא שוכנעתי כי פקיד השומה העביר את התיק לחקירות אך כאמצעי לחץ על הנאשמים לשלם את המס בהתאם לדרישתו או כמנוף להשגת הסדר במישור האזרחי.
272. ההגנה הוסיפה וטענה לפגם בכך שהמאשימה לא איתרה את דינה דיין ומשה פרנקו (אם כי שמו המלא של משה פרנקו לא נמסר על-ידי הנאשמים בחקירה, אלא רק שמו הפרטי). ואכן, החוקר המרכזי בתיק, שטרית, העיד כי לא איתר את דינה דיין, כדבריו: "דינה דיין או משה דיין לא קיימים, אין דמות כזו מבחינתי" (עמ' 234, ש' 29). ניכר כי ניסיונו של שטרית לאתר את דינה דיין לא היה מספק, והוכחה לכך הינה שב"כ הנאשמים איתר את העדה ללא קושי (עמ' 252-253). ברם, הואיל והעדים דיין ופרנקו העידו מטעם ההגנה, ועדותם התקבלה כמהימנה, הרי שבמחדל החקירה כשלעצמו לא נגרם נזק כלשהו לנאשמים. אילו היו מאותרים העדים על-ידי החוקר, יש להניח שהיו מופיעים כעדי תביעה ולא כעדי הגנה, אך לא היה בכך כדי לשנות את מצבם של הנאשמים.
273. טענה נוספת של ההגנה נוגעת למחדל חקירה בכך שסעדיאן לא נחקרה ולא נגבתה ממנה גרסה. החוקר, שטרית, העיד כי לא גבו ממנה גרסה בשל גילה המבוגר (עמ' 235, ש' 30-32; עמ' 257 ש' 23-28). אכן, סעדיאן במועד החקירה הייתה בת 95 שנים לפי עדות הנאשמת, בתה (עמ' 368, ש' 7-8), ומכאן אין ספק כי החוקר פעל ברגישות ובסבירות בהחלטה שלא לחקור את סעדיאן. נדמה כי אילו הייתה נחקרת סעדיאן, בת ה- 95, היו הנאשמים מתרעמים על כך. זאת ועוד, החקירה החלה בשנת 2004, בעוד שסעדיאן ז"ל הלכה לעולמה כחמש שנים לאחר מכן בשנת 2009 (עמ' 367, ש' 18), וזאת לאחר הגשת כתב האישום. אם היה ברצון ההגנה לקבל את גרסתה של סעדיאן ולהביאה בפני בית-המשפט, הרי שהיה ביכולתה ממנה תצהיר ולבקש אף להעידה בתחילת המשפט, כדי שתתמוך בגרסת הנאשמים. לפיכך, לא שוכנעתי כי הרגישות שגילו החוקרים כלפי קשישה בת 95 צריכה להיזקף לחובת המאשימה. כמו-כן, הואיל וטענת ההלוואה נסתרת מגרסת ההגנה עצמה, הרי שאין באי גביית גרסה של סעדיאן כדי לגרום לנאשמים לנזק כלשהו. בסופו של דבר, גרסת הנאשמים במשפט הינה שהכסף שהוסתר בחשבונה של סעדיאן הינו כסף של העסק, וזאת בניגוד לגרסתם המתואמת בחקירה. מכאן, שלא היה בגביית גרסה מסעדיאן כדי להועיל לנאשמים.
סוף דבר
274. אשר על-כן, אני קובע כדלקמן ביחס לכל אחד מהאישומים ולנאשמים 1-2:
א. אישום ראשון, חלק א' – "אי-הודעה על פתיחת עסק: גולד ליין" – אני מרשיע את הנאשמים בעבירה לפי סעיף 220 (5) לפקודה.
ב. אישום ראשון, חלק ב' – "שימוש בחשבונות הסמויים" - אני מרשיע את הנאשמים ב-5 עבירות לפי סעיף 220 (5) לפקודה.
ג. אישום ראשון, חלק ג' - הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים:
(1) בכל הנוגע ל- 25 פנקסים, אני מזכה את הנאשמים מעבירה לפי סעיף 220 לפקודה, ומרשיע אותם חלף זאת בעבירה לפי סעיף 216(6) לפקודה.
(2) בכל הנוגע לחשבונות הסמויים, אני מרשיע את הנאשמים ב-4 עבירות לפי סעיף 220 (4) לפקודה .
ד. אישום ראשון, חלק ד' - הגשת דוחות לא על פי פקודת מס הכנסה. אני מזכה את הנאשמים מעבירה לפי סעיף 220 לפקודה, ומרשיע אותם חלף זאת ב-3 עבירות לפי סעיף 216(4) לפקודה.
ה. אישום ראשון, חלק ה' - השמטת הכנסות מדוחות המס שהוגשו לפקיד השומה. אני מרשיע את הנאשמים בעבירה אחת לפי סעיף 220 (1) לפקודה, ומזכה את הנאשמים מ- 4 עבירות לפי סעיף 220 (1) לפקודה.
ו. אישום שני – אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מאישום זה.
ז. אישום שלישי – "אי דיווח על חשבונות בהצהרת ההון" - אני מרשיע את הנאשמים בעבירות של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, לפי סעיף 220 (2) לפקודה ושימוש במרמה, ערמה ותחבולה, עבירה לפי סעיף 220 (5) לפקודה.
275. נאשם 3 מזוכה מהאישום השני.
276. נאשמת 4 מזוכה מעבירה לפי סעיף 220(1) לפקודה (בשל האישום הראשון חלק ה'), ומורשעת בעבירות לפי סעיפים 220 (4) ו- 220 (5) לפקודה (בשל האישום הראשון, חלקים ב' ו-ג').

ניתנה היום, י"ט שבט תשע"ג , 30 ינואר 2013, במעמד הצדדים

חתימה