הדפסה

מ.י. פרקליטות מחוז ירושלים נ' אולמרט ואח'

בפני
כב' השופטת מוסיה ארד – נשיאה
כב' השופט יעקב צבן – סגן נשיא
כב' השופט משה סובל

המאשימה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עורכי הדין אלי אברבנאל ו/או אורי קורב ו/או רונן יצחק ו/או יעל שניידר ו/או שמואל ברזילי

נגד

הנאשמים
1. אהוד אולמרט
ע"י ב"כ עורכי הדין אלי זהר ו/או רועי בלכר ו/או הדס ברקוביץ ו/או ליאת ארזי, ממשרד גולדפרב-זליגמן ושות'
עורכי הדין נבות תל-צור ו/או ירון ליפשס ו/או טל שפירא ו/או ליה אפריאט, ממשרד כספי ושות'
עורכי הדין נוית נגב ו/או גל הררי-גולדמן ו/או אלון ביכלר, ממשרד שינמן-נגב-ניב

2. שולה זקן
ע"י ב"כ עורכי הדין מיכה פטמן ו/או דניאל קליין

גזר דין

1. ביום 10.7.12 ניתנה הכרעת הדין בה החלטנו לזכות את מר אהוד אולמרט (להלן – הנאשם) מן העבירות שיוחסו לו באישום הראשון, באישום השלישי ובפרשת טלנסקי שבאישום השני. מנגד, החלטנו להרשיעו בעבירה של הפרת אמונים (לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; להלן – החוק) שיוחסה לו בפרשת מרכז ההשקעות שבאישום השני. אשר לגב' שולה זקן (להלן – הנאשמת), החלטנו לזכותה מן העבירות שיוחסו לה באישום השני ובאישום הרביעי, וכן מן העבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד שיוחסה לה באישום הראשון. מנגד, הורשעה הנאשמת בשתי עבירות של קבלת דבר במרמה (לפי סעיף 415 רישא לחוק) ובעבירה של מרמה והפרת אמונים (לפי סעיף 284 לחוק) שיוחסה לה באישום הראשון (פרשת ראשונטורס). כעת הגיעה העת לגזור את דינם של הנאשמים בעבירות בהן הורשעו.

2. טרם כניסה לגופם של דברים מתבקשת הערה מקדימה בשאלת תחולת תיקון מס' 113 לחוק על ההליך הנוכחי. התיקון האמור הוסיף לחוק את סעיפים 40א עד 40טו הקובעים הוראות בעניין הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה. בין היתר נאמר שם כי על בית המשפט לקבוע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעקרון ההלימה, שהנו העיקרון המנחה בענישה, ותוך התחשבות בשיקולים נוספים; לגזור את העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם העונש ההולם, וזאת בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ובשיקולים נוספים; ולפרט ולנמק בגזר הדין את מתחם העונש ההולם, את הנסיבות ששימשו לקביעתו, את הטעמים לחריגה ממתחם זה בעניינו של הנאשם ואת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ששימשו לגזירת העונש המתאים לנאשם. בסעיף 3 לחוק המתקן נקבעו הוראות בדבר תחילת ותחולת התיקון, כהאי לישנא: "תחילתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו; הוראות החוק העיקרי כנוסחן בחוק זה יחולו על הליכים שביום התחילה טרם ניתנה בהם הכרעת הדין". תיקון מס' 113 פורסם ברשומות ביום 10.1.12. מכאן, שיום התחילה שלו, כאמור ברישא של סעיף 3 לחוק המתקן, הנו ביום 10.7.12, הוא יום מתן הכרעת הדין בעניינם של הנאשמים (וראו סעיף 10(ב) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981).

המאשימה טוענת כי מאחר שהכרעת הדין ניתנה ביום תחילתו של תיקון מס' 113, ומאחר שתחילת התיקון הייתה בחצות הלילה שקדם למתן הכרעת הדין (כאמור בסעיף 21 לחוק הפרשנות), הרי בעת מתן הכרעת הדין עמד התיקון בתוקף והוראותיו חלות במישרין על גזר הדין. המאשימה ערה לכך שהסיפא של סעיף 3 לחוק המתקן קובעת את תחולת התיקון "על הליכים שביום התחילה טרם ניתנה בהם הכרעת הדין " (ההדגשה הוספה); והרי בהליך שלפנינו הכרעת הדין ניתנה ביום התחילה כך שלא ניתן לומר כי ביום התחילה טרם ניתנה הכרעת הדין. אלא שלדעת המאשימה אין להיצמד ללשון הדווקנית של סעיף 3, ויש לפרשו באופן שיעלה בקנה אחד עם התכלית המופיעה ברישא של הסעיף, לפיה תחולת התיקון הנה על כל הליך הנדון החל מיום 10.7.12 – ובכלל זה יום 10.7.12 – ואילך.
אין בידינו לקבל את עמדת המאשימה. סעיף 3 לחוק המתקן מכיל בתוכו שתי הוראות, שאף שעוסקות שתיהן בסוגיית תוקף התיקון על פני ציר הזמן, נבדלות הן זו מזו. ההבחנה בין שתי ההוראות עולה כבר מכותרתו של הסעיף: "תחילה ותחולה". הוראת התחילה מופיעה ברישא של סעיף 3, ולפיה: " תחילתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו". בדיבור "תחילה" הכוונה ל"זמן תחילת תקפו" של התיקון (סעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]). אלמלא הוראה זו היה תוקפו של התיקון מתחיל ביום פרסומו ברשומות, 10.1.12 (סעיף 10(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948). כתוצאה מהוראת התחילה נדחה מועד תחילת תוקף התיקון בשישה חודשים, כך שתוקפו התחיל ביום 10.7.12. אולם מהעובדה שהתיקון נעשה בר-תוקף ביום 10.7.12 לא נגזרת בהכרח תחולתו על כל הליך הנדון מאז מועד זה. המקרה הפשוט, שאינו מעורר כל קושי, הנו הליך פלילי שננקט ביום 10.7.12 או לאחריו. תחולת התיקון על הליך כזה אינה מעוררת כל בעיה של רטרוספקטיביות או אקטיביות, שכן בשעה שההליך בא לעולם התיקון כבר עמד בתוקף, ונמצא כי תחולת התיקון על ההליך הנה פרוספקטיבית. לא כן הליך פלילי שנפתח לפני תחילת תוקפו של התיקון. במקרה כזה אין די בהוראת התחילה, שכן גם לאחר שידוע המועד שממנו והלאה השתכלל התיקון לכדי מעשה חקיקה תקף, נותרת בעינה השאלה האם כוונת המחוקק הייתה להחיל את התיקון על הליך משפטי שהיה תלוי ועומד עוד טרם התיקון. החלת התיקון על הליך שכזה עשויה להיחשב לפעולה רטרוספקטיבית או אקטיבית, באופן הנוגד את החזקה שלפיה כוונתה של הוראת חוק לחול לעתיד לבוא ולא למפרע. לשם פתרונה של שאלה זו נועדה הוראת התחולה בסיפא של סעיף 3 לחוק המתקן, שהנה למעשה הוראת מעבר. הוראה מעין זו נועדה "לקבוע את הדין שיחול לאחר צאת החוק ביחס להתרחשויות שאירעו לפני כניסתו לתוקף" (א' ברק, פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה (תשנ"ג) עמ' 610). הוראת המעבר (התחולה) והוראת התחילה עוסקות בבעיות שונות ובמצבים שונים, ומכאן ההבחנה ביניהן (שם, בעמ' 611).

הוראת התחולה בסיפא של סעיף 3 תוחמת אפוא את היקף תחולת תיקון החוק לגבי מצבי הביניים בהם ההליך הפלילי ננקט לפני יום תחילת התיקון (10.7.12) אך לא הסתיים עד אותו היום. בכך מצמצמת הוראת התחולה, לגבי הליכים שכאלה, את הוראת התחילה ברישא של אותו סעיף, החלה כמות שהיא רק לגבי המצבים ה"נקיים" בהם מדובר בהליך פלילי חדש שננקט מיום התחילה ואילך. בעוד נקודת הזמן הקובעת לעניין הליך חדש כזה הנה שעת התחילה – שעה 00:01 של יום 10.7.12 (סעיף 21 לחוק הפרשנות) – הוראת התחולה קובעת כי "הוראות החוק העיקרי כנוסחן בחוק זה יחולו על הליכים שביום התחילה טרם ניתנה בהם הכרעת הדין". המועד הקובע לעניין התחולה נוסח כאן בצורה ברורה: "הליכים שביום התחילה טרם ניתנה בהם הכרעת הדין". ניסוח זה מצמצם את מספר המקרים בהם התיקון יחול (באופן רטרוספקטיבי או אקטיבי) על הליך פלילי שבא לעולם לפני מועד תחילת התיקון: על מנת שהתיקון יחול גם על הליך כזה, צריך שהכרעת הדין באותו הליך "טרם ניתנה" ביום התחילה. ביודענו כי "יום התחילה" (להבדיל משעת התחילה) משתרע על פני 24 שעות, מחצות הלילה ועד חצות הלילה שלאחריו (הגדרת "יום" בסעיף 3 לחוק הפרשנות), הרי שגזר דין בהליך פלילי שננקט לפני יום 10.7.12 יהיה כפוף להוראות תיקון מס' 113 רק אם הכרעת הדין באותו הליך ניתנה לאחר יום 10.7.12. תוצאה זו, המתבקשת מלשון הסיפא של סעיף 3 לחוק המתקן, אינה מעוררת כל קושי מבחינת תכלית התיקון, שכן כאמור הרישא והסיפא של הסעיף עוסקות במצבים שונים שכל אחד מהם מעורר בעיה אחרת המצריכה פתרון אחר.

על מנת להמחיש את ההבחנה בין מועד תחילת התיקון לבין מועד תחולתו על מקרי הביניים, נניח שהכרעת הדין בתיק הנוכחי הייתה ניתנת יום אחד קודם לכן, ביום 9.7.12 ולא ביום 10.7.12. מקובל גם על המאשימה כי במקרה כזה התיקון לא היה חל על גזר הדין, וזאת אף אם גזר הדין היה ניתן היום (24.9.12) או בכל מועד אחר המאוחר ליום התחילה (10.7.12). אם אמנם חזות הכל הייתה ביום (וליתר דיוק – שעת) התחילה, הרי כל גזר דין שהיה ניתן לאחר אותו מועד היה כפוף להוראות התיקון. העובדה (המוסכמת) שאין הדבר כך מחדדת את ייחודו, בהקשר הנדון, של הליך פלילי שננקט לפני יום התחילה. הליך כזה, ככל שטרם הסתיים בגזר דין עד מועד התחילה, יהיה כפוף להוראות התיקון רק אם הכרעת הדין ניתנה בו לאחר יום התחילה, היינו מיום 11.7.12 ואילך.

מאחר שהכרעת הדין בעניינם של הנאשמים ניתנה ביום 10.7.12, אין לתיקון מס' 113 תחולה סטטוטורית במסגרת הנוכחית. יחד עם זאת, וכפי שפסק בית המשפט העליון, רוחו של התיקון תנחה אותנו בגזירת הדין אף בהעדר תחולתו הישירה על ענייננו (ראו ע"פ 1523/10 פלונית נ' מדינת ישראל, מיום 18.4.12, פסקה י"ז; ע"פ 5263/10 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 31.7.12, פסקה 42).

מצוידים במסקנה זו נפנה עתה אל המעשים בעטיים הורשעו הנאשמים.
הנאשם
3. הנאשם הורשע בעבירה של הפרת אמונים בגין פעולות שביצע בשנים 2005-2003 במסגרת תפקידיו כשר התמ"ת, שר התקשורת והשר האחראי על מינהל מקרקעי ישראל, בנושאים הנוגעים ללקוחות של עו"ד אורי מסר. הנאשם ביצע פעולות אלה חרף הימצאותו כל אותה העת בניגוד עניינים חמור ומובהק מול עו"ד מסר. כפי שנקבע בהכרעת הדין, ניגוד העניינים נבע משורה של זיקות שקשרו בין השניים ויצרו ביניהם יחסי קרבה בעוצמה ובאינטנסיביות גבוהות. אלה הקימו אפשרות ממשית להשפעה פסולה של הקרבה על מעשיו והחלטותיו של הנאשם בנוגע ללקוחותיו של עו"ד מסר, וזאת גם לאחר שנלקחת בחשבון השפעתה ה"מקזזת" של העובדה שעו"ד מסר לא היה צפוי להיות נשכר באופן אישי מטיפולו של הנאשם, אלא רק להפיק מכך תועלת עקיפה כבא-כוח הלקוחות.

הזיקות המדוברות התפרשׂו על פני מישורים שונים: חברות; שותפות במשרד עורכי-דין; ייצוג משפטי; סיוע בהתמודדויות פוליטיות; וקשר כלכלי. יחסי החברות נמשכו עשרות שנים, היו יוצאי דופן וניצבו במיקום גבוה, הן מבחינת עוצמת הקשר והן מבחינת המחויבות ההדדית הנגזרת ממנה. השותפות נמשכה 12 שנים, ובמסגרתה התקיימו יחסי אמון מיוחדים בין הנאשם לבין עו"ד מסר, לרבות בעניינים כספיים. גם לאחר סיום השותפות התמידו השניים להיפגש לעתים תכופות, במשרדו של הנאשם, בביתו ובמקומות נוספים. הפגישות נועדו הן למטרות מקצועיות (ייצוג משפטי) והן לשם בילוי. לעתים במהלך אותן פגישות העביר עו"ד מסר לנאשם כסף במזומן מתוך כספי פיקדון שהחזיק עבורו בכספות. הנאשם צירף את מסר לצוות של יועצים פוליטיים עמם נפגש מעת לעת. הנאשם אהב את מסר ודאג לו. מסר הושיט לנאשם ללא תמורה סיוע משמעותי בעניינים כספיים ומשפטיים הנוגעים לשלוש מערכות בחירות שניהל הנאשם בין השנים 2002-1998, נסע לארה"ב לצורך גיוס תרומות עבור הנאשם, ובאחת מאותן מערכות בחירות (משנת 1998) אף התנדב לכהן כראש עמותה שפעלה לקידום הבחירה של הנאשם. במסגרת סיוע זה חתמו הנאשם ועו"ד מסר על כתב ערבות אישית בסך 1.5 מליון ש"ח, להבטחת חוב של העמותה לבנק לאומי. משלא פרעה העמותה את החוב, העמיד עו"ד מסר לבנק בטוחה בסך של 380,000 דולר, שחולטה על ידי הבנק בתחילת שנת 2002. הבטוחה הועמדה מכספים שהועברו על ידי משה טלנסקי לחשבון נאמנות בניהולו של מסר. הנאשם הוא זה שהפנה את מסר לטלנסקי לשם העמדת הבטוחה, וזאת בעקבות דרישת הבנק משנודעו תוצאות הבחירות והתברר כי העמותה מצויה בגירעון. בעקבות חילוט הבטוחה, התנהל ויכוח בין עו"ד מסר לנאשם בנוגע לדרישתו של מסר, שלא הייתה מקובלת על הנאשם, לכך שהנאשם יישא לבדו במלוא החוב. החתימה המשותפת (יחד ולחוד) על הערבות יצרה קשר כלכלי אישי בין הנאשם לבין מסר, ופעולתו של מסר, בשליחות הנאשם, לכיסוי החוב לבנק מכספיו של טלנסקי היוותה טובת הנאה כלכלית שנועדה לשחרר את הנאשם מחובו לבנק כערב. לאלה נוספו עוד שני קשרים כלכליים: האחד, הענקת שירותי ייצוג משפטי על ידי עו"ד מסר לנאשם ולמשפחתו בעניינים שונים, במקרים לא מעטים ללא תמורה או בתמורה מופחתת אותה נהג מסר לגבות מחבריו. השני, הנסיבות יוצאות הדופן בהן לאורך תקופה ממושכת החזיק מסר עבור הנאשם, בידיעת הנאשם ובהתאם לבקשתו, סכום גבוה של מאות אלפי דולרים במזומן בכספת.

בהכרעת הדין נקבע כי "שילוב כזה של זיקות היוצרות את הקרבה הנו נדיר, ובכל מקרה רחוק היה מלהתקיים בכל אחד מתקדימי העבר בהם נשללה תחולת הכלל בדבר ניגוד עניינים" לגבי מייצג המצוי ביחסי קרבה מול בעל הסמכות שלפניו הוא מופיע. לא זו בלבד שבין הנאשם לבין מסר שררה חברות מיוחדת ועמוקה, אלא שלחברות נלוו "קִרבות עוצמתיות נוספות, מהן אפילו חזקות מהחברות, ובכל מקרה כאלה שלכל אחת מהן נודע משקל משמעותי בגיבוש הפוטנציאל להטיית הפעולה בשל ניגוד עניינים, ושהצטרפותן יחד מסתכמת במסה קריטית המכריעה את הכף ויוצרת ניגוד עניינים חמור ומובהק ביותר, המקים אפשרות ממשית להשפעה פסולה גם כאשר הפעולה הנה מול מייצג ולא מול בעל עניין אישי". כפועל יוצא אסור היה לנאשם לעסוק ולקבל החלטות בכל עניין בו היה מעורב עו"ד מסר, גם אם כמייצג בלבד, וזאת בהתאם לאיסור על ניגוד עניינים המהווה כלל בסיסי בשיטתנו המשפטית. לנוכח מערכת הקשרים המסועפת וההדוקה שקיימו ביניהם הנאשם ועו"ד מסר, טיפול של הנאשם בכל עניין בו היה מסר מעורב פגע מבחינה אובייקטיבית (שהיא הבחינה הקובעת ולא נקודת ההסתכלות הסובייקטיבית של הנאשם) בכל הערכים המוגנים על ידי האיסור, המיועד להבטיח את ההגינות המינהלית, תקינות ההליך המינהלי ואמון הציבור בשירות הציבורי.

4. הנאשם הפר את האיסור האמור בארבע פרשות בהן קיבל החלטות במסגרת תפקידיו הממלכתיים הרמים, שעה שעו"ד מסר ייצג מולו לקוחות שההחלטות נגעו אליהם. הפרשה הראשונה נוגעת להיטל על ייבוא שמנים וכוספאות. הנאשם החליט בחודש אוגוסט 2003 להעמיד את ההיטל על שיעור גבוה מהשיעור עליו המליצו הגורמים המקצועיים במשרד התמ"ת, וזאת לאחר שהתקיימה בלשכתו פגישה עם נציגי חברת שמן ועם עו"ד מסר שייצג את שמן, אשר הייתה מעוניינת בהגדלת ההיטל. הנאשם קיים את הפגישה עם נציגי חברת שמן בלבד, ובשעה שהצד השני למחלוקת הנוגעת לשיעור ההיטל (יבואני ומשתמשי השמנים) לא הוזמן לדיון ולא ידע על קיומו. לנוכח כשלים אלה בהליך שניהל הנאשם, הגענו בהכרעת הדין למסקנה כי לא ניתן לקבוע שההחלטה אותה קיבל בעניין גובה ההיטל הייתה תקינה והתבססה על הפעלת שיקול דעת כדין. עניינה של הפרשה השנייה במפעל סיליקט בדימונה. הנאשם קיים בשנים 2004-2003 ישיבות בהשתתפות היזם של המפעל ועו"ד מסר שייצג את היזם, וקיבל מספר החלטות מהותיות שהיטיבו עם היזם במטרה לקדם את הקמת המפעל. אחת מאותן החלטות הייתה לבצע הפחתה דרמטית (בגובה של 10 מליון דולר) בסכום ההפקדה בנאמנות שנדרשה מהמפעל על ידי מרכז ההשקעות. הנאשם קיבל החלטה זו מבלי שעמדה בפניו חוות דעת מקצועית של גורם כלשהו במשרד התמ"ת באשר למשמעות ההחלטה. הפרשה השלישית מתייחסת לפרויקט בדק מטוסי תובלה אזרחיים באזור נבטים שבנגב. עו"ד מסר ייצג קבוצת יזמים שהתמודדה על הקמת הפרויקט, והופיע בשמם בשנים 2005-2004 בישיבות שניהלו הנאשם ויועציו בהן נדון הפרויקט. כניסתה של קבוצת יזמים זו למעגל ההתמודדות חוללה שינוי ברור ביחסם של הנאשם ועובדי לשכתו לקבוצת יזמים אחרת שנקטה עוד קודם לכן במהלכים למסירת הפרויקט לידיה. החל מאותו שלב התקיימו פגישות ודיונים, הן של הנאשם והן של יועציו, רק עם הקבוצה שייצג עו"ד מסר, בלא דיווח לקבוצה המתחרה ובלא שיתופה. במהלך תקופה לא מבוטלת נמנעו הנאשם וצוות לשכתו מלהסיר מעל סדר היום את האפשרות של מסירת הקרקע לקבוצה שייצג מסר ללא מכרז, כפי שחובה הייתה עליהם לעשות. רק התערבות של הייעוץ המשפטי לאחר הגשת עתירת הקבוצה המתחרה לבג"ץ הסיטה את ההליך למסלול תקין של מכרז. בהכרעת הדין נקבע כי ההתנהלות של הנאשם ועובדי לשכתו מול הקבוצה שייצג מסר, אינה מאפשרת לומר כי ההחלטות שקיבלו היו חוקיות וסבירות. בפרשה הרביעית, הנוגעת לחברת בזק, התקיימה בשנת 2004 פגישה בין הנאשם, כשר התקשורת, לבין מנכ"ל בזק, בעניין כספי בעל חשיבות משמעותית לבזק. עו"ד מסר נכח גם הוא בפגישה, והוא זה שתיאם אותה לבקשת מנכ"ל בזק במהירות יתרה. חברת בזק פנתה אל עו"ד מסר על מנת שיתאם עם הנאשם פגישה דחופה, במהירות העולה על המקובל, בשל קשריו עמו. בפגישה לא נכח גורם מקצועי כלשהו ממשרד האוצר או ממשרד התקשורת שעסקו בעניין שנדון בה, על אף שנוכחות הדרג המקצועי התבקשה.

5. פעולותיו האמורות של הנאשם, שהיוו כאמור הפרה של האיסור על ניגוד עניינים, היו שלובות במספר נסיבות לוואי מחמירות עליהן עמדנו בהכרעת הדין, שהביאו לפגיעה מהותית בכל שלושת הערכים המוגנים על ידי העבירה של הפרת אמונים, כפי שהוגדרו בדנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 385: הבטחת אמון הציבור בעובדי הציבור; שמירה על טוהר המידות של משרתי הציבור; והבטחת פעילותו התקינה של המינהל הציבורי. לפיכך מקיימים מעשיו של הנאשם את אותו "פן מחמיר נוסף" שלפי הלכת דנ"פ שבס מוציא את הפרת האיסור על פעולה בניגוד עניינים מהמשבצת של כללי האתיקה וכללי המשמעת, ומעביר אותה למשבצת של העבירה הפלילית.

אמנם לצד נסיבות הלוואי המחמירות התקיימה גם נסיבת לוואי מקלה, והיא שעו"ד מסר לא פעל מול הנאשם בעניין הנוגע אליו באופן אישי אלא בעניינים הנוגעים ללקוחות אותם ייצג. אלא שמשקלן, בצד החובה, של שורת נסיבות הלוואי המחמירות, עולה על משקלה, בצד הזכות, של נסיבת הלוואי המקלה האמורה. ממילא היה בנסיבות הלוואי המחמירות כדי לגרום פגיעה מהותית באמון הציבור בעובדי הציבור, בטוהר המידות של עובדי הציבור ובתקינות פעולת המינהל הציבורי, גם לאחר שנלקחת בחשבון השפעתה הממתנת של העובדה שעו"ד מסר פעל כמייצג של אחרים ולא כמי שפעולות הנאשם נגעו אליו באופן אישי.

6. המאשימה טוענת כי נקודת המוצא לקביעת עונשו של הנאשם הנה שפעולותיו בניגוד עניינים בארבע הפרשות בהן הורשע ממוקמות בדרגת חומרה גבוהה במיוחד, אם כי לא בדרגת החומרה הגבוהה ביותר. הטעם לכך נעוץ, ראשית, במגוון הזיקות חסר התקדים שקשר בין הנאשם לבין עו"ד מסר והתפרש על פני כמעט כל המרכיבים בחייו של הנאשם, ושנית, בחשיבות ובהיקף ההחלטות אותן קיבל הנאשם בעניינים מהותיים הנוגעים לאינטרסים כלכליים ואחרים של החברות אותן מסר ייצג בפניו. החלטות אלו היו משמעותיות ביותר עבור לקוחותיו של מסר מבחינת טובת ההנאה הכלכלית הגלומה בהן, ושיקול הדעת של הנאשם במסגרת ההחלטות היה גדול במיוחד נוכח התפקיד הבכיר אותו מילא. בנסיבות אלו, הימנעותו של הנאשם מהדרת רגלו מטיפול בנושאים הרי גורל אלה עבור אותם לקוחות, פגעה באופן מהותי בכל אחד מהערכים המוגנים על ידי העבירה של הפרת אמונים, הסבה נזק לגורמים הכלכליים שהתחרו בלקוחותיו של מסר, והשפיעה על טובת המשק והציבור כולו. היא פגעה בתחרותיות, העניקה ללקוחותיו של מסר יתרונות כספיים נכבדים שלא בהכרח הגיעו להם, והולידה החלטות הנגועות בפוטנציאל ממשי להטיית שיקול הדעת השלטוני ולסטייה מן השורה, שאמנם לא הוכחה אך גם לא נשללה. במקביל לקבלת אותן החלטות היה הנאשם אחוז בעבותות של קרבה עוצמתית אל עו"ד מסר, שהגיעה עד כדי יחסי תלות בשים לב לכך שמסר, חברו הטוב, שותפו לשעבר ועורך דינו, החזיק עבורו בסתר מאות אלפי דולרים במזומן בכספת ודרש ממנו להשיב מכיסו חוב של מאות אלפי דולרים לו ערבו שניהם ואשר סולק תודות למאמציו של מסר מכספי לקוחו טלנסקי. השילוב שבין רוחב שיקול הדעת בו החזיק הנאשם לבין עומק הקשר האישי והכלכלי בו היה שקוע עם עו"ד מסר, יצר מצב של חוסר ודאות מבחינת תקינות ההחלטות אותן קיבל, ועצם חוסר הוודאות הוא הפוגע באינטרס הציבורי ובערכים המוגנים על ידי האיסור הפלילי. הזיקות הכלכליות בין הנאשם לבין מסר היוו טובת הנאה שאין חזקה ממנה שעה שמדובר בעבירה של הפרת אמונים, ובנסיבות כאלה די בעצם החשש לקיומה של סטייה מן השורה, אף שזו לא הוכחה, כדי להציב את מעשיו של הנאשם על מדרג חומרה גבוה במיוחד. חומרה זו, לטענת המאשימה, אינה נופלת ממקרים מסוימים של מתן שוחד לעובד ציבור, בהם המתת המתקבל הנו בשווי נמוך ביותר. לא זו בלבד שהנאשם קיבל החלטות הנגועות בפוטנציאל משמעותי להטייתן לטובת לקוחותיו של מסר נוכח ניגוד העניינים החריף, אלא התנהג כדעתן, דחה לא אחת את המלצת הגורמים המקצועיים במשרדו, וניהל הליכים פגומים מהבחינה הדיונית תוך הסתרת שלל הזיקות בינו לבין מסר. התנהלות בלתי-תקינה זו הגבירה את הפגיעה המהותית בערכים המוגנים, ויצרה אצל המתבונן מהצד – יהא זה עובד משרד התמ"ת, נציג אחת החברות הנוגעות בדבר או אדם מן היישוב – את הרושם הבלתי-נמנע של קבלת החלטות באופן מוטה לטובת לקוחותיו של מסר, תוך הימנעות משקילה אמיתית ומלאה של השיקולים הרלבנטיים. בכך יש להבאיש את ריחו של השירות הציבורי, להוציא שם רע למשרתי הציבור ולחבל קשות באמון הציבור בניקיון כפיהם ובטוהר שיקול הדעת המופעל על ידם. לא כל שכן כאשר ההתנהלות המתוארת הנה של אחד מנושאי התפקידים הבכירים ביותר בשירות הציבורי, דוגמת הנאשם.

היבט נוסף של חומרה מייחסת המאשימה לריבוי הפרשות בהן הנאשם פעל עבור לקוחותיו של מסר. לדבריה, ריבוי הפרשות והסדרתיות שלהן מצביעים על העדר אקראיות ועל שליטה של הנאשם במתרחש. בנוסף, העובדה שהנאשם המשיך פעם אחר פעם לשבת בדיונים בהם מסר נטל חלק בענייני לקוחותיו, מצביעה על מודעות חזקה של הנאשם למתרחש סביבו, לפסול שבמעשיו ולכך שהוא נותן יד לפעולה בניגוד עניינים לטובת לקוחותיו של מסר. בכך מוקהה עוקצה של העובדה שניגוד העניינים היה מול מסר כמייצג ולא מול מסר כנוגע בדבר עצמו, מה עוד שעצם ריבוי המקרים בהם מסר הצליח לקטוף הישגים עבור לקוחותיו מול משרד התמ"ת, תודות לפעילותו מול הנאשם, גרם לשדרוג מעמדו של מסר ולהעלאת קרנו בקרב לקוחות פוטנציאליים. בכך טמונה טובת הנאה אישית למסר עצמו, אותה העניק לו הנאשם באופן מודע.

7. המאשימה סבורה כי לנוכח פגיעתם הקשה של מעשי הנאשם בחובת הנאמנות שלו לציבור ובאמון הציבור במינהל הציבורי, ובשים לב לכך שפעולות בניגוד עניינים חריף של עובדי ציבור בכירים משחיתות את השירות הציבורי ופותחות פתח להחלטות שלטוניות רעות ומפלות, הרי שיש להעמיד את מתחם העונש ההולם לעבירה בה עסקינן, שעה שהיא מבוצעת על ידי שר בכיר כמו הנאשם, על טווח הנע בין 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות לבין מאסר ממש בסדר גודל של 12 עד 15 חודשים, ובנוסף מאסר על תנאי וקנס. לדעת המאשימה, הטלת עונש בטווח האמור תיתן ביטוי הולם לחומרת הפסול החברתי והמוסרי הטמון במעשים, לעוצמה הגבוהה ביותר של ניגוד עניינים שהתקיים בין הנאשם לבין עו"ד מסר, לתכיפות הרבה של פעולות הנאשם בניגוד העניינים ולרום תפקידו של שר בכיר כמו הנאשם. כמו כן יהיה במתחם האמור לשקם במידת מה את הפגיעה הקשה באמון הציבור כתוצאה ממעשים מעין אלה, אמון שעליו מיוסדת האמנה החברתית שבלעדיה לא תיכון מדינה מתוקנת, ולהוסיף ולשדר לציבור הרחב מסר של התייחסות רצינית כלפי עובדי ציבור בכירים הנוהגים באופן קלוקל כמו הנאשם. בה בעת, יש בקביעת מתחם העונש האמור כדי לתת ביטוי ראוי לכך שהנאשם הורשע בהפרת אמונים ללא מרכיב של מרמה, כתוצאה מפעולה בניגוד עניינים מול מייצג ולא מול בעל אינטרס אישי, מבלי שהוכחה סטייה של הנאשם מן השורה לטובת לקוחותיו של מסר ומבלי שהוכח נזק ישיר לקופת המדינה כתוצאה ממעשי הנאשם.

8. מכאן עוברת המאשימה לעונש המתאים לנאשם בתוך מתחם העונש ההולם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. מקובל על המאשימה כי ראוי להביא בחשבון, כנימוק להקלה בעונש, את נפילתו הכואבת וחסרת התקדים בתולדות המדינה של הנאשם, מהמעמד הבכיר ביותר של ראש ממשלת ישראל אל המעמד של נאשם המורשע במשפט פלילי בהפרת אמונים. יחד עם זאת סבורה המאשימה כי משקל השיקול האמור, אף שראוי להתחשבות, הנו מוגבל באופן יחסי בהתחשב בעקרון השוויון בפני החוק.

שיקול נוסף לקולא בו מכירה המאשימה הנו העובדה שכהונתו של הנאשם כראש הממשלה נקטעה בין היתר ובעיקר בשל נסיבות הקשורות לתיק הנדון כעת, ובכלל זה החקירה בפרשת טלנסקי ועדותו המוקדמת. אלא שלדעת המאשימה יש לסייג גם את משקלו של השיקול האמור, וזאת בהתחשב במספר נתונים: ראשית, לצד החקירה והעדות המוקדמת בפרשת טלנסקי, שאכן תרמו בצורה משמעותית להפסקת כהונתו של הנאשם כראש הממשלה, אירעו בישראל התרחשויות שונות ומגוונות בתחום הפוליטי ובתחומים נוספים שאינם נוגעים לאותה פרשה ושתרמו אף הם להחלטתו של הנאשם להתפטר מראשות הממשלה. שנית, הנאשם קיבל את החלטתו בין היתר כתוצאה מהאווירה הציבורית ששררה נוכח העובדות שהתבררו מהחקירה ומעדותו המוקדמת של טלנסקי, ובלא קשר למשמעות המשפטית של אותן עובדות מבחינת היקף העבירה של הפרת אמונים. עובדות אלו נקבעו כממצא בהכרעת הדין, חרף זיכויו של הנאשם בפרשת טלנסקי, המבוסס על ניתוח העובדות במישור המשפטי. שלישית, כתב האישום הוגש כחצי שנה לאחר שהנאשם סיים את תפקידו כראש הממשלה, כך שלהגשת כתב האישום, להבדיל מהליך העדות המוקדמת, לא היה כל קשר לסיום הכהונה, וגם אם כתב האישום היה מוגש בעוד הנאשם מכהן כראש ממשלה לא היה בכך על פי הדין כדי לחייב בהכרח את הפסקת כהונתו. רביעית, עדותו המוקדמת של טלנסקי הייתה רלבנטית לא רק לפרשת טלנסקי ממנה זוכה הנאשם, אלא הייתה נחוצה גם להרשעת הנאשם בפרשת מרכז ההשקעות, נוכח הפרטים שהתבררו בה בקשר לכיסוי חוב העמותה על ידי מסר באמצעות כספו של טלנסקי ובקשר לכספי המזומן בהם החזיק מסר עבור הנאשם. המאשימה דוחה את הטענה המייחסת לרשויות החקירה והתביעה התנהלות פסולה בנוגע לפרשת טלנסקי שתרמה להפסקת כהונתו של הנאשם כראש הממשלה. לדבריה, חומר החקירה שהצטבר במשטרה בכל הנוגע לכספי המזומן שקיבל הנאשם מטלנסקי ולכספי המזומן שהוחזקו עבור הנאשם אצל עו"ד מסר, חייבו אותה לפתוח בחקירה ולגבות עדות מוקדמת מטלנסקי שהתקיים לגביו סיכוי סביר כי יימנע מלחזור לישראל למסירת עדות. כך במיוחד משעה שהנאשם נמנע מלמסור לחוקרי המשטרה את הגרסה, אותה מסר לראשונה במהלך המשפט, לפיה מדובר בכספים שנתרמו עבורו לשימוש פוליטי.

עוד מציינת המאשימה לקולא את העובדה שהנאשם זוכה מחלקים נרחבים בכתב האישום, מהם חלקים שתרמו לתהליך התפטרותו מראשות הממשלה. אלא שגם לנתון זה מייחסת המאשימה משקל מוגבל, וזאת בשים לב לדרך שבה זוכה הנאשם: זיכויו בפרשת טלנסקי התבסס במידה רבה על גרסה כבושה, אותה מנע הנאשם מחוקרי המשטרה והעלה לראשונה רק בבית המשפט. בנוסף נמנע הנאשם מלהשמיע בפני הפרקליטות את טענותיו בהליך השימוע אליו הוזמן. בפרשת ראשונטורס ובפרשת אלמליח זוכה הנאשם מחמת הספק, תוך שבית המשפט מצביע על חלקים בגרסתו המעוררים קושי.

לבסוף עומדת המאשימה על נימוק משמעותי נוסף להקלה בעונש, והוא תרומתו של הנאשם למדינה. הנאשם שירת את המדינה במשך למעלה משלושים שנה בתפקידים ציבוריים רמי מעלה, בכנסת, בממשלה, בראשות עיריית ירושלים, ולבסוף בראשות הממשלה. האחריות הכבדה והמאמצים הכבירים אותם השקיע הנאשם במילוי תפקידיו אלה אינם שנויים במחלוקת, ומצדיקים גם לדידה של המאשימה הקלה בעונש.

מול שורת שיקולי הקולא האמורים, מציינת המאשימה כנימוק לחומרה את התנהגותו של הנאשם במהלך המשפט. לדבריה, הנאשם הרבה למסור בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט בנוגע לפרשת מרכז ההשקעות, בה הורשע, פרטים עובדתיים בלתי-נכונים שנדחו שוב ושוב בהכרעת הדין. יש בכך להצביע על החלטה מודעת של הנאשם שלא לשתף את בית המשפט באמת הידועה לו. התנהלות כזאת אינה מתיישבת עם נטילת אחריות על המעשים.

9. לאחר שקלול כל אותן נסיבות, לחומרה מזה ולקולא מזה, עמדתה של המאשימה היא כי יש להשית על הנאשם, בתוך מתחם העונש ההולם, עונש של 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, וכן מאסר על תנאי וקנס. המאשימה מבהירה כי היא מצדדת בעונש זה לא מתוך תפיסה שראוי להעמיד את דינו של הנאשם על הגבול התחתון של מתחם העונש ההולם, אלא מתוך התפיסה שלפיה מכלול שיקולי הענישה מצדיקים להותיר את עונשו של הנאשם על מדרגה אחת שלפני עונש מאסר בפועל בין כתלי הכלא. לדעתה, לנוכח עקרון השוויון עונש זה הנו בלתי-נמנע, חרף הפגיעה שיש בו לנאשם ברום מעמדו. עונש זה ישקף את האיזון הראוי בין חומרתם הרבה של המעשים לנוכח בכירות התפקיד שמילא הנאשם, עוצמתו הקיצונית של ניגוד העניינים ויתר שיקולי החומרה שהוזכרו, אל מול הנסיבות החריגות של המקרה והפגיעה הקשה שנגרמה לנאשם כתוצאה מעצם ההליך הפלילי. איזון זה והמסר הציבורי המתבקש מגזר הדין מחייבים ענישה מוחשית ואינם מאפשרים להימנע ממנה רק בשל מעמדו הנישא של הנאשם. הימנעות שכזאת תהיה בלתי-מידתית ותחטא למטרות הענישה. דרך הענישה הנכונה הנה אפוא מתן משקל מידתי לשיקולי הקולא המיוחדים, על ידי הימנעות ממאסר בין כתלי הכלא והסתפקות במאסר המרוצה בעבודות שירות. המאשימה מפנה למספר גזרי דין שניתנו בשנים האחרונות בעניינם של עובדי ציבור שהורשעו בהפרת אמונים ונדונו לעונשי מאסר בפועל, כאשר בחלק מהמקרים נקבע כי העונש ירוצה בעבודות שירות. לשיטת המאשימה, גזרי דין אלה מצביעים על מגמת החמרה בענישה בעבירה הנדונה, ונסיבותיהם קלות מנסיבותיו של הנאשם, שכן עובדי הציבור שנדונו בהם היו בעלי משרות נמוכות בהרבה מהמשרה של שר בכיר אותה מילא הנאשם; ההחלטות שאותם נאשמים קיבלו בניגוד עניינים לא היו כה משמעותיות ולא התייחסו לאינטרסים כלכליים כה כבדים כמו ההחלטות שקיבל הנאשם בניגוד עניינים; ועוצמת ניגוד העניינים לא הגיעה לדרגת החומרה והמורכבות ששררו בין הנאשם לבין מסר, לנוכח ריבוי הזיקות ומהותן.

10. הנאשם חולק על גישת המאשימה וטוען כי בנסיבות החריגות והייחודיות של ההליך שהתנהל נגדו, יש לראותו כמי שנענש די והותר על העבירה בה הורשע, ולא להוסיף על כך עונש נוסף. הנאשם הבהיר מיד עם מתן הכרעת הדין כי השלים עם ההרשעה והפנים אותה, וכי בכוונתו להפיק את הלקח המתאים מהשגיאות שנמצאו בהתנהגותו. לצד זה מדגיש הנאשם כי שגיאות אלה נעשו בתום לב, מתוך אמונה כנה (אף שבדיעבד התבררה כשגויה) במקצועיות ובאובייקטיביות של החלטותיו, בלא מודעות מצידו להימצאות במצב של ניגוד עניינים מול עו"ד מסר (בהתחשב בכך שמסר היה מייצג בלבד), בלא מניע פסול או מטרה מושחתת, וללא כל השפעה של מעורבות עו"ד מסר בייצוג על תוכן ההחלטות, שאף לא אחת מהן סטתה מן השורה או נועדה לסייע בדרך כלשהי למסר וללקוחותיו. השיקול היחיד שהדריך אותו בעת קבלת ההחלטות היה קידום האינטרס הציבורי והגשמת היעדים המוטלים עליו כשר. אפילו המאשימה הבהירה עוד בשלב התחלתי של ההליך כי אין היא טוענת שפעולותיו של הנאשם נבעו ממניע פסול.

לטענת הנאשם, המחלוקת שנתגלתה בשלב בירור האשמה בינו לבין המאשימה בשאלה האם הוכח כי החלטותיו לא סטו מהשורה, מחלוקת שהוכרעה לטובת המאשימה, הייתה רלבנטית רק לצורך הכרעת הדין. משעה שהוכרע הדין ונקבעה ההרשעה, הרי שלצורך גזירת הדין די בעמדת המאשימה, שלפיה לא הוכחה סטייה מהשורה, כדי להתייחס אל הנאשם כאל מי שהחלטותיו לא סטו מהשורה. מלבד זאת, הרי שנקבע בהכרעת הדין כי דווקא בפרשת מפעל סיליקט, שהנה הפרשה המרכזית מבין הפרשות בהן הורשע הנאשם ובגינה פורסם דו"ח מבקר המדינה ונפתחה החקירה הפלילית, עלה בידי הנאשם להוכיח באופן פוזיטיבי כי לא סטה מהשורה בחלק מהחלטותיו. בכל מקרה, גם לגבי הפרשות וההחלטות שלא ניתן היה לשלול בהן סטייה מהשורה, הטעם שניתן לכך בהכרעת הדין היה כשלים שנמצאו בהתנהלות הנאשם במישור הדיוני. בכשלים אלה אין הנאשם מקל ראש, וכאמור בכוונתו להפיק את הלקח הנדרש ולהימנע מהם בעתיד. יחד עם זאת התנהלות פרוצדוראלית בלתי-תקינה עדיין אינה סטייה מהשורה של ההחלטה מבחינת תוכנה.

על רקע האמור טוען הנאשם כי מיקומה הנכון של העבירה בה הורשע, בשלב הנוכחי של גזירת העונש, מצוי במדרג נמוך על פני מנעד החומרה. עד כדי כך, שאילו ניתן היה להעמיד שר בממשלה לדין משמעתי, כי אז הייתה התגובה למעשיו מתמצית במישור המשמעתי, בדומה לדרך שננקטה בעניינם של עובדי ציבור (שאינם שרים), שחטאו גם הם בפעולה בניגוד עניינים בנסיבות אף חמורות מנסיבות פעולותיו של הנאשם. אמנם בהכרעת הדין נמנו מספר נסיבות לוואי מחמירות שאפפו את מעשי הנאשם. אלא שנסיבות מחמירות אלו היוו תנאי לגיבוש האחריות הפלילית ולעליית המדרגה של המעשה מהתחום המוסרי והמשמעתי אל התחום הפלילי. בכך מסתיימת, לטענת הנאשם, נפקותן המחמירה של אותן נסיבות, ואין לשוב ולזוקפן לחובתו בשלב גזירת העונש. בשלב זה נודעת משמעות מחמירה ליסודות פסולים דוגמת מניע פסול, מטרה מושחתת או סטייה מהשורה, שאף לא אחת מהן התקיימה בנאשם: הנאשם לא הטה את החלטותיו במטרה לקדם את האינטרס הכלכלי של לקוחותיו של מסר, לא הכניס עצמו מרצון למצב של ניגוד עניינים, לא פעל כדי לגרום לכך שהוא יימצא במצב של ניגוד עניינים, כלל לא ידע שהוא מצוי בניגוד עניינים, לא קיבל החלטות המנוגדות לאינטרס הציבורי עליו היה מופקד והרשעתו הנה בהפרת אמונים בלבד ללא רכיב של מרמה. לא בכדי, טוען הנאשם, שררה בפסיקה שקדמה להלכת דנ"פ שבס התלבטות בשאלה האם יש בנסיבות כאלה של ניגוד עניינים כדי להקים את העבירה של הפרת אמונים. אמנם דילמה זו נפתרה בדנ"פ שבס, אולם עצם ההתלבטות מהווה הוכחה לגישה המקלה בה יש לנקוט בגזר הדין כלפי סוג כזה של ניגוד עניינים. זאת ועוד: מאחר שהנאשם סבר (בטעות) כי היותו של עו"ד מסר במעמד של מייצג ולא בעל הדבר עצמו שוללת את ההימצאות בניגוד עניינים מולו, הרי שניטל בכך, לעניין מידת העונש, עוקצן המחמיר של עוצמת ניגוד העניינים, של תכיפות פעולות הנאשם בניגוד עניינים ושל הימנעותו מחשיפת העובדות המקימות את ניגוד העניינים.

הנאשם טוען כי מדיניות הענישה לגבי המעשים בהם הורשע רחוקה מלהיות תואמת לרמת הענישה בה מצדדת המאשימה, של עונש מאסר בפועל, אפילו הוא מרוצה בעבודות שירות. לדבריו, גזרי הדין אליהם הפנתה המאשימה עוסקים במצבים שונים לחלוטין ממצבו שלו, שכן בעוד פעולותיו בניגוד עניינים מול מסר עמדו בפני עצמן ולא היו מלוות בהתנהגות פסולה נוספת, הרי הנאשמים בגזרי הדין עליהם נסמכת המאשימה ביצעו מעשים פסולים (דוגמת קבלת או הענקת טובת הנאה שלא כדין) מעבר לעצם ניגוד העניינים. יתרה מכך, דרגת החומרה הנמוכה של מעשיו בתוך קשת המצבים של ניגודי עניינים פליליים מרחיקה עוד יותר את הרלבנטיות של גזרי הדין בהם הוטלו עבודות שירות או מאסר בפועל בגין פעולה בניגוד עניינים.

בנוסף לשיקולים אלה, המתייחסים כולם למעשה העבירה ולנסיבותיו, מונה הנאשם שיקולים הנוגעים לנסיבות שאפפו את החקירה והמשפט, ושאינן קשורות לעבירה עצמה. הנאשם הועמד לדין על ארבע פרשות, וזוכה בהכרעת הדין בשלוש מתוכן. לדבריו, הפרשות מהן זוכה היו המרכזיות בכתב האישום, ואלמלא הן לא הייתה המאשימה מעמידה אותו לדין בפרשת מרכז ההשקעות, שחומרתה נופלת בהרבה מחומרת האישומים מהם זוכה. החקירה וההעמדה לדין בפרשות מהן זוכה (פרשת ראשונטורס, פרשת טלנסקי ופרשת מבקר המדינה) ריסקו את תדמיתו הציבורית, הורידו לטמיון את מפעל חייו אותו בנה בעמל רב משך עשרות שנים, תייגו אותו בתקשורת כאדם מושחת ורודף בצע, ואילצו אותו להתפטר שלא ברצונו מראשות הממשלה, בכאב לב ובתחושת החמצה של מהלכים היסטוריים וגורליים אותם תכנן להגשים לטובת המדינה. הנאשם מצא את עצמו באחת נתון במעבר חד מרום הכהונה של ראשות הממשלה לשפל המדרגה של ספסל הנאשמים. סיטואציה כה טרגית ומשפילה הנה חסרת תקדים בייחודיות ובקיצוניות שבה. לצד ההליכים המשפטיים הפורמאליים, התנהל נגד הנאשם משפט מקביל בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, שדשה ובחשה באופן יום יומי בענייניו ובחשדות נגדו, תוך הדלפות חוזרות ונשנות של תוכן החקירה, סילוף המציאות והכפשת שמו. כל אלה מהווים ענישה מוקדמת בגין חשדות שהתבררו לבסוף כנטולי בסיס, אולם עד שהתבררו ככאלה חלפה תקופה ארוכה של שנים בהן נאלץ הנאשם לחיות תחת עננה ציבורית ותקשורתית מכבידה ביותר. הסבל הרב שנגרם לנאשם ולבני משפחתו, העלבון וההשפלה אותם חוו, והפגיעה הקשה בשם הטוב שנבעה מכל אלה, מהווים שיקול נכבד נוסף להקלה בעונש. בהקשר זה דוחה הנאשם את הסתייגותה של המאשימה ממידת הקשר שבין ההליך המשפטי לבין סיום כהונתו כראש הממשלה. הנאשם מדגיש כי התפטרותו מראשות הממשלה קשורה בקשר ברור ומיידי להחלטה על גביית עדותו המוקדמת של טלנסקי, וכי ההתפטרות נבעה מתוך אחריות ציבורית אותה גילה משהגיע לכלל מסקנה שעוצמת והיקף הרעש הציבורי כתוצאה מהעדות לא יאפשרו לו להמשיך ולנהל את ענייני המדינה בצורה מיטבית.

הנאשם מוסיף ומפנה לכשלים שנפלו, לדעתו, בהתנהלות רשויות החקירה והאכיפה בעניינו, בהם הפרת סיכום מוקדם בדבר אי-פרסום קיומה של החקירה; הדלפות מתוך החקירה; התבטאויות וראיונות בתקשורת של בכירי המשטרה והפרקליטות בנושא החקירה והמשפט; ועוד כהנה וכהנה. גם אלה מצדיקים, לפי הטענה, הקלה משמעותית בעונש. שיקולי קולא נוספים עליהם עומד הנאשם הנם חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה; משאבי הזמן והבריאות היקרים אותם כילה במהלך שנות ההתדיינות המשפטית; עצם ההרשעה בהפרת אמונים המהווה מכה כואבת לאדם בנסיבותיו של הנאשם; והעובדה שבמסגרת כהונתו כראש הממשלה פעל הנאשם לחיזוק הסדרת תחום האתיקה של שריה, לרבות בנושאים של ניגוד עניינים, באמצעות וועדה ציבורית שהקים.

נוכח כל אלה סבור הנאשם כי העונש האמור להיגזר עליו צריך להיות נמוך ביותר, אף פחות מעונש הקנס (בסך 50,000 ש"ח) שנגזר על מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, שמעון שבס, בעקבות הרשעתו בדיון הנוסף על פעולות שביצע, כמו הנאשם, בניגוד עניינים מבלי שנלוו לאותן פעולות סטייה מהשורה, מניע פסול או מטרה מושחתת. בכל מקרה, טוען הנאשם כי בקשת המאשימה לדון אותו לעונש מאסר של 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות אינה סבירה, אינה מידתית, אינה מתיישבת עם הוראות הדין והפסיקה ואינה נותנת ביטוי נכון למכלול השיקולים הצריכים להילקח בחשבון במסגרת גזר הדין.

11. בבואנו לקבוע את מידת עונשו של הנאשם, שומה עלינו להעמיד כנקודת מוצא את מידת החומרה של מעשה העבירה בנסיבות שבהן היא בוצעה. החומרה נובעת, בראש ובראשונה מהערך החברתי המוגן על ידי העבירה וממידת הפגיעה שנגרמה לאותו ערך ממעשיו של הנאשם. העבירה של הפרת אמונים ממוקמת בחוק העונשין בפרק העוסק בפגיעות בסדרי השלטון והמשפט. זוהי עבירה מיוחדת לעובדי הציבור, במטרה להגן על השירות הציבורי ועל חוסנו התפקודי והמוסרי כלפי פנים וכלפי חוץ. כפי שנקבע בדנ"פ שבס, העבירה נועדה להגן על שלושה ערכים: הבטחת אמון הציבור בעובדי הציבור, שמירה על טוהר המידות של עובדי הציבור והבטחת הפעילות התקינה של המינהל הציבורי. כל אחד מערכים אלה מצוי בליבת השירות הציבורי, וההגנה עליו מהווה נשמת אפה של שיטת משפט המבקשת לקיים חיים חברתיים תקינים המונהגים על ידי שלטון ענייני והגון. טול מהמינהל הציבורי את אמון הציבור, את טוהר המידות של עובדיו או את היכולת להבטיח את תקינות החלטות הרשויות הציבוריות, ונטלת את עצם ההצדקה לשיטת הממשל הדמוקרטית ואת התוקף המוסרי של החלטות נושאי התפקידים בה. העבירה של הפרת אמונים הנה אחת העבירות המרכזיות המיועדות לחסן ולהגן על הרשויות הציבוריות מפני פגיעתה הרעה של הפרת כל אחד מהערכים המוגנים האמורים. ככזו יש להתייחס אל העבירה במלוא החומרה המתחייבת ולהיזהר מסיווגה כעבירה טכנית העוסקת כביכול בפרוצדורה או בטכניקה. אכן, האיסור הפלילי על הפרת אמונים "בא למנוע התנהגות של עובדי הציבור שהיא מסוכנת לחברה ולסדרי הממשל" (דנ"פ שבס (עמ' 432). " עבירת המירמה והפרת האמונים היא אחד המחסומים העיקריים שהציב המחוקק למניעת התדרדרות השירות הציבורי ממינהל תקין למינהל קלוקל... עלינו לשוות לנגד עינינו כי אך כפסע הוא המרחק בין מינהל מושחת לתהליך של כרסום משמעותי באופיו ובחוסנו של המשטר הדמוקרטי" (שם, עמ' 456).

התייחסות זו אל עבירת הפרת האמונים יפה במלוא תוקפה גם כאשר הפרת האמונים מתבטאת בפעולה של עובד ציבור במצב של ניגוד עניינים. "ניגוד עניינים הוא פתח לשחיתות. ניגוד מוסדי מוביל בנקל לניגוד אישי, וניגוד אישי יכול להגיע עד כדי מעילה בתפקיד. ללא הקפדה על הכלל בדבר ניגוד עניינים, עלול המינהל הציבורי להידרדר במהירות ולהיעשות מסואב ומושחת, ומי שישלם את המחיר המלא הוא הציבור הרחב" (י' זמיר, "ניגוד עניינים בשירות הציבורי", בתוך ניגוד עניינים במרחב הציבורי – משפט, תרבות, אתיקה, פוליטיקה (תשס"ט) 225, בעמ' 236). פעולה בניגוד עניינים המגיעה לדרגת חומרה המגבשת את האחריות הפלילית משתייכת אפוא לתחום העבירות הנגועות בשחיתות שלטונית (י' זמיר, הסמכות המינהלית (מהדורה שנייה מורחבת, תש"ע), עמ' 635-634). כך הוא הדבר לא רק באותם מקרים – שמטבע הדברים יהיו היוצאים מן הכלל – בהם ניתן להוכיח כי עובד הציבור סטה מן השורה כתוצאה מניגוד העניינים, או פעל מתוך מטרה מושחתת ולמען מניע פסול. פעולה בניגוד עניינים הנה פעולה משחיתה ומסוכנת לשירות הציבורי גם כאשר התשתית הראייתית אינה מסוגלת להצביע על קשר ישיר בין תוכן ההחלטה המינהלית לבין ניגוד העניינים בו היה מצוי מקבלה. הטעם לכך נעוץ ב"סכנת ההתפתות לשחיתות במצב של ניגוד עניינים", ש"היא תולדה של הנטיות האנושיות כפי שהן מוכרות לנו מאז ומעולם... האיסור על פעולה בניגוד עניינים בא למנוע התרחשות רעה מיותרת שיש סכנה ממשית שתתקיים. איסור מסוג זה הוא חלק ממאבק למען תקינות השלטון ולמניעת שחיתות שלטונית" (מ' קרמניצר וד' נבות, "לשאלת פליליותה של פעולה בניגוד עניינים", בתוך ניגוד עניינים במרחב הציבורי – משפט, תרבות, אתיקה, פוליטיקה (תשס"ט) 501, בעמ' 512). יסוד השחיתות טבוע בפעולה מינהלית המתבצעת מתוך ניגוד עניינים לא רק בשל החשש המתעורר לפני מעשה, טרם ביצוע הפעולה, באשר לתוצאה שתיגרם ממנה, אלא גם לאחר מעשה, משנתקבלה ההחלטה ושאלת תקינותה נותרת לוטה באפילה. " מורכבות האינטרס הציבורי והקושי לאתרו ולהגדירו מעניקים מבחינה מעשית לעובד הציבור חסינות רחבה למדי מפני זיהוי בדיעבד של מעשיו המושחתים", ולפיכך "אם מבקשים להיאבק בשחיתות השלטונית באופן יעיל, איסור פלילי במצב של ניגוד עניינים חריף הוא אמצעי חיוני במאבק זה" (שם, עמ' 524, 544).

12. הממצאים שנקבעו בהכרעת הדין חשפו ניגוד עניינים חריף בו היה מצוי הנאשם מול עו"ד מסר. עוצמת ניגוד העניינים הייתה גבוהה כתוצאה ממהות ומריבוי ההיבטים השונים של הקשר ביניהם, ובכלל זה קשר כלכלי, ובהינתן שמפגשיהם בענייניו הפרטיים של הנאשם היו תכופים ואינטנסיביים, והתקיימו בסמיכות לאירועים שונים בהם טיפל הנאשם מול מסר בענייני לקוחותיו. על אף זאת לא נמנע הנאשם לקיים דיונים ולקבל החלטות בסוגיות עתירות חשיבות שעה שעו"ד מסר ניצב מולו בשם לקוחותיו, לעתים בייצוג משפטי ענייני ולעתים בייצוג המסתכם בתיאום פגישות של הלקוחות עם הנאשם. אותם לקוחות אמורים היו להפיק מהחלטות אלו של הנאשם, ופעמים שאף הפיקו מהן בפועל, יתרונות כספיים ואחרים בסדרי גודל ניכרים. כך נהג הנאשם עת כיהן באחד התפקידים הרמים ביותר בשירות הציבורי של שר בממשלה וממלא מקום ראש הממשלה, ומבלי שגילה לסובבים אותו במשרדים בהם כיהן את דבר ניגוד העניינים. בחלק מהמקרים ניגוד העניינים לא נותר לבדו והיה מלווה בהתנהלות פרוצדוראלית פסולה לטובת לקוחותיו של מסר. חומרתם של מעשים אלה מצדיקה ברגיל תגובה עונשית ממשית, העשויה לכלול רכיב של מאסר בפועל (גם אם לריצוי בעבודות שירות). כך הדבר גם אם לא הוכחה סטייה מהשורה, שהרי חוסר היכולת להוכיח סטייה מהשורה הנו חשש מובנה בתחום ניגוד העניינים, במיוחד כאשר מדובר בעובדי ציבור בכירים ששיקול דעתם רחב. כאמור, העבירה של הפרת אמונים נועדה לחסוך מהציבור החלטות מינהליות הנגועות בחשש מובנה זה, ולפיכך מימד ההשחתה אותו מבקשת העבירה למגר מתקיים גם בהעדר הוכחה לסטייה מהשורה.

בהקשר זה ראינו לדחות את טענת הנאשם לפיה קיים הבדל, בעניין נפקותה של אי-הוכחת סטייה מהשורה, בין השלב של בירור האשמה לבין השלב של גזירת העונש. כפי שבואר בהכרעת הדין, גם כאשר שאלת הסטייה מהשורה נותרת בספק חרף מיצוי הבירור לגביה, הרי מתקיימת בכך נסיבה מחמירה הפוגעת באופן מהותי בערכים המוגנים על ידי העבירה בדבר הפרת אמונים. לא כל שכן שכך הוא כאשר הספק המנקר בשאלת הסטייה מהשורה לגופה של ההחלטה, מלווה בממצא אודות סטיות מכללי הדיון בתהליך שהוביל לקבלתה. נסיבה מחמירה זו – וכמוה כל יתר הנסיבות המחמירות הנוספות עליהן עמדנו בהכרעת הדין – מעצימות את חומרת הפעולה בניגוד עניינים, וכפועל יוצא את חומרת העבירה של הפרת אמונים והפגיעה הנגרמת ממנה לערכים החברתיים. איננו מקבלים את ההבחנה שמבקש הנאשם לערוך בין נסיבות לוואי מחמירות הרלבנטיות, כביכול, רק לשלב של הכרעת הדין, לבין נסיבות לוואי מחמירות אחרות – דוגמת סטייה מהשורה, מניע פסול ומטרה מושחתת – אותן ניתן להביא בחשבון גם בשלב העונש. כל נסיבות הלוואי המחמירות הנן בעלות משקל הן בשלב הכרעת הדין והן בשלב גזר הדין. כמובן שמשקלה המחמיר של כל אחת מנסיבות אלה עשוי להשתנות ממקרה למקרה ולפיכך, לדוגמה, חומרת הרשעתו של עובד ציבור בהפרת אמונים שיש בה גם סטייה מהשורה אפשר שתעלה על הרשעה בהפרת אמונים ללא סטייה מהשורה. עם זאת, החומרה כשלעצמה, תהא עוצמתה אשר תהא, יפה הן לעצם קיום האחריות הפלילית והן למידת העונש הנובעת ממנה.

13. בשים לב לאמור, ובהתאם למדיניות הענישה הנלמדת מגזרי דין קודמים בהם נדונו מקרים של הפרת אמונים כתוצאה מניגוד עניינים (ואף כי ברוב רובם של אותם גזרי דין נמצאו פגמים בהחלטות עצמן ולא רק בתהליך שהוביל אליהן), איננו מוציאים מכלל אפשרות כי אלמלא נסיבותיו המיוחדות של התיק שלפנינו היה מקום להיעתר לבקשת המאשימה ולכלול בעונש רכיב של מאסר לריצוי בעבודות שירות. תוצאה שכזו עשויה להיות מוצדקת לא רק בשל העיקרון המנחה הדורש הלימת העונש לחומרת מעשה העבירה בנסיבותיו, אלא גם מכוחו של עיקרון הרתעת הרבים, שאף הוא רלבנטי לקביעת מתחם העונש ההולם, ותוקפו ניכר בעבירה בה עסקינן, נוכח התפשטותה המצערת של תופעת ניגוד העניינים בשירות הציבורי בשנים האחרונות והקלות הבלתי-נסבלת בה נתפשת התופעה בעיני עובדי ציבור מסוימים.

אלא שהמקרה הנוכחי מיוחד עד מאד. הנאשם כיהן בתפקיד ראש הממשלה והודיע בחלוף כשנתיים בלבד מאז תחילת כהונתו על החלטתו להתפטר מתפקידו. הודעה זו ניתנה על ידי הנאשם תוך כדי ניהול חקירת המשטרה נגדו ולמעלה משנה טרם הגשת כתב האישום. הפסקת כהונה של עובד ציבור כתוצאה מהליך פלילי הננקט נגדו בגין מעשים שביצע במילוי תפקידו, נחשבת בדרך כלל לתוצאה מתבקשת ובלתי-נמנעת, ואף על פי כן נודעת לה משמעות מסוימת לעניין מידת העונש, כפי שהסכימה גם המאשימה. לא כל שכן שעה שמדובר באיבוד משרת ראשות הממשלה, משרה שאין נעלה ממנה ושייחודיות ההתייחסות אל הפסקת הכהונה בה כתוצאה מהליך פלילי באה לידי ביטוי בולט בחוק-יסוד: הממשלה (בסעיף 18). הפסקת כהונתו של הנאשם כראש ממשלה בעיצומה של הקדנציה ראויה אפוא להתחשבות מסוימת. חשובה הימנה העובדה שהנאשם החליט להתפטר הרבה לפני שהוגש נגדו כתב האישום, ושהתפטרותו לא הייתה כתוצאה מהחקירה שהתנהלה נגדו בפרשת מרכז ההשקעות, בה הורשע. ההתפטרות באה לאחר שהוחלט לגבות עדות מוקדמת ממשה טלנסקי, ובעקבות ההד הציבורי והתקשורתי שגביית העדות המוקדמת עוררה. העדות המוקדמת הייתה מלווה בפרטי החשדות נגד הנאשם בפרשת טלנסקי, חשדות שהתפתחו תוך כדי גביית העדות המוקדמת לפרשה נוספת, היא פרשת ראשונטורס, שהכתה אף היא גלים בקרב הציבור וזכתה לסיקור תקשורתי אינטנסיבי ובלתי-אוהד לנאשם. הנאשם, שמאז תחילת כהונתו כראש הממשלה הועמד בפני שורה של תיקי חקירה בעניינים שונים (תיקים שבחלקם הגדול נסגרו לבסוף), ידע לעמוד בפני אותם תיקים ולא ראה בהם סיבה להפסקת כהונתו. מבחינה זאת, תיק מרכז ההשקעות אינו שונה מאותם תיקים, וגם המאשימה אינה טוענת כי ההתפטרות מראשות הממשלה הושפעה מפרשת מרכז ההשקעות. הראיות מלמדות כי ההתפטרות הייתה קשורה באופן ישיר, מבחינת לוחות הזמנים ומבחינת האווירה הציבורית, לעדות המוקדמת של טלנסקי, וכי גם מקומה של פרשת ראשונטורס (שחקירת הנאשם לגביה נפתחה בסערה תקשורתית ביום 11.7.08) לא נפקד מהחלטתו (עליה הודיע ביום 30.7.08) להתפטר מראשות הממשלה.

לא זו בלבד שבסופו של יום הנאשם זוכה מהאישומים נגדו בפרשת טלנסקי ובפרשת ראשונטורס, אלא שהמאשימה הכירה בבעייתיות גרסתו של טלנסקי. המאשימה אישרה במהלך המשפט ובסיכומיה – אולם רק לאחר שהעדות המוקדמת החלה להישמע ולא בבקשתה לגביית עדות מוקדמת – כי טלנסקי לא נצמד כל העת לאמת, וכי לא ניתן לסמוך על חלקים מדבריו. בנוסף, בין מועד הגשת הבקשה לשמיעת העדות המוקדמת של טלנסקי ועד למועד הגשת כתב האישום חלפו כשנה וארבעה חודשים. כאשר מדובר בעדות מוקדמת, פרק זמן כה רב חורג מן המקובל, ולא ניתן לתלותו בהתמשכות גביית העדות המוקדמת (מה עוד שחקירת טלנסקי במשטרה הסתיימה עם תחילת עדותו המוקדמת). בהמשך, משהוגש כתב האישום התברר חוסר ההתאמה בין הפרסומים שעמדו ברקע סיום כהונת הנאשם כראש ממשלה, פרסומים שדיברו על חשד לביצוע עבירת שוחד על ידו בפרשת טלנסקי (נ392/1; וראו את דברי פרקליט המדינה בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 6.5.08 בבקשה לגביית עדות מוקדמת), לבין כתב האישום שלא כלל האשמה בעבירת שוחד. גם באשר לעבירות בהן הואשם לבסוף הנאשם, הרי שבמהלך שמיעת הראיות התבררו עובדות נוספות שהובילו לבסוף לזיכויו מפרשת טלנסקי ומפרשת ראשונטורס שהליכי החקירה בהן גרמו להתפטרותו. נכון הוא, כטענת המאשימה, כי הזיכוי בפרשת טלנסקי התבסס בין היתר על עובדות שנודעו מפי הנאשם לראשונה במהלך המשפט ושאותן נמנע מלהשמיע בפני חוקריו במשטרה. אף נכון הוא כי חלק מתשתית הראיות ששימשה להרשעה בפרשת מרכז ההשקעות התגלתה במסגרת פרשת טלנסקי. אולם כדבר הזה לא ניתן לומר על הזיכוי בפרשת ראשונטורס. אם כבר, הרי שלגבי פרשה זו נקבע בהכרעת הדין כי עדת התביעה המרכזית, רייצ'ל ריסבי-רז, נחשפה במהלך חקירתה במשטרה רק לחלק מהמסמכים הרלבנטיים, למרות שבידי המשטרה נמצאו כל המסמכים, דבר שהשפיע על החקירה ותוצאתה. בכל מקרה, התוצאה הסופית היא שהנאשם זוכה משתי הפרשות שבגינן הסתיימה כהונתו כראש הממשלה, כאשר בפרשת טלנסקי חלה נסיגה מסוימת בעמדת המאשימה אף תוך כדי ניהול המשפט: בעוד שבכתב האישום התבקשה הרשעת הנאשם בעבירה אחת של מרמה והפרת אמונים בגין פרשת טלנסקי ובעבירה נוספת של מרמה והפרת אמונים בגין פרשת מרכז ההשקעות, הרי שבסיכומיה העלתה המאשימה טענה חלופית בה הסתפקה בהרשעה אחת בהפרת אמונים בגין שתי הפרשות. אף כי אין להתעלם מכך שהזיכוי בפרשת טלנסקי לווה בביקורת על אופן התנהלותו של הנאשם, עדיין ביקורת זו התייחסה לפגמים אתיים ומשמעתיים שנמצאו במהלכיו, ואילו התפטרותו מראשות הממשלה לא נבעה מליקויים במישור הזה. החקירה המשטרתית, העדות המוקדמת והפרסומים בתקשורת אשר הובילו לסיום כהונת הנאשם, התייחסו לביצוע עבירות פליליות, ומכך הוא זוכה.
14. אין צורך להכביר מלים על היותה של כהונת ראשות הממשלה פסגת מאווייו של פוליטיקאי בישראל. הנאשם הגיע לפסגה זו, הספיק להגשים בה מהלכים בתחומים שונים, ותכנן לדבריו להוציא אל הפועל תכניות נוספות בהן תלה תקוות למען המדינה ואזרחיה. כל אלה נגדעו באחת בשל הליך של עדות מוקדמת וחקירה, בשתי פרשות שהסתיימו בסופו של יום בזיכוי. מצב דברים כזה מחייב התחשבות מיוחדת חרף החומרה הלא מבוטלת הגלומה במעשים בהם הורשע הנאשם. כאשר מצרפים לכך את התקופה הממושכת בת כארבע שנים מאז תחילת החקירה וגביית העדות המוקדמת ועד לזיכוי, כאשר פרק זמן זה כולל תקופה של כשנה וחצי עד להגשת כתב האישום שאינה נכללת בפרק הזמן שנדרש לניהול ההליך המשפטי, המסקנה המתבקשת לדעתנו הנה שהביטוי הראוי למחיר האישי הכבד אותו שילם הנאשם בגין הפרשות מהן זוכה, צריך להיות בהימנעות מהטלת עונש של מאסר לריצוי בעבודות שירות, והסתפקות במאסר על תנאי ובקנס כספי מרבי. מסקנה זו מתחזקת נוכח הודעת הנאשם על ויתורו, בעקבות ההרשעה, על זכויות כספיות המגיעות לו מהמדינה, הודעה שייתרה את הדיון בשאלה האם דבק קלון במעשיו. בהיות הוויתור על אותן זכויות כספיות נגזרת של ההרשעה, אותה קיבל על עצמו הנאשם מרצון, יש לראות גם בכך נימוק להקלה בעונש. וכמובן שלזכות הנאשם עומד עברו בשירות המדינה על פני למעלה משלושה עשורים, מאז היותו חבר כנסת צעיר בן 28 ועד לפרישתו כראש ממשלה בגיל 63, במהלכם שימש חבר כנסת, שר, ראש עיריית ירושלים, ממלא מקום ראש הממשלה ולבסוף ראש הממשלה, ובהם השקיע, בהתאם לראיות שבאו בפנינו, ימים כלילות למען הכלל והפרט. תרומתו הרבה של הנאשם למדינה במסגרת תפקידים ממלכתיים אלה, עליה עמדה גם המאשימה בטיעוניה לפנינו, ניצבת אף היא כמליצת יושר עבורו בעת נעילת שער.

15. לאור כל האמור אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים:
א. מאסר על תנאי למשך שנה, אותו ירצה הנאשם אם יעבור תוך שלוש שנים מהיום עבירה לפי סימן ד' לפרק ט' בחוק העונשין, תשל"ז-1977, ויורשע בה בתוך תקופת התנאי או לאחריה.
ב. הקנס המרבי הקבוע בחוק לעבירה בה הורשע הנאשם בסך של 75,300 ש"ח, או 60 ימים מאסר תמורתו. הקנס ישולם עד ליום 30.11.12.

הנאשמת
16. הנאשמת שולה זקן, ילידת 1957, הורשעה בשתי עבירות של קבלת דבר במרמה (ללא נסיבות מחמירות), לפי סעיף 415 לחוק, ובעבירה אחת של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק, וזאת בגין חלקה באישום הראשון לכתב האישום (פרשת ראשונטורס).

הנאשמת זוכתה מעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק, שיוחסה לה באישום הראשון לכתב האישום ומהעבירות שיוחסו לה באישום השני ובאישום הרביעי. עבירות אלה כללו עבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק, שיוחסה לה באישום השני (פרשת טלנסקי), וכן עבירות של האזנת סתר שלא כדין לפי סעיף 2(א) ו-(ב) לחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979 ועבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק, שיוחסו לה באישום הרביעי.

17. באישום הראשון נטען, בין השאר, כי במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום, ניצלה הנאשמת לרעה את מעמדה לפעילות שיטתית ומתמשכת להפקת טובות-הנאה כספיות לנאשם. בגדר האישום נטען, כי הנאשמת הנהיגה מצגי שווא שהוצגו לארגונים ולמוסדות יהודיים ברחבי העולם שלפניהם הוזמן הנאשם להופיע. על סמך מצגים כוזבים אלה, שילמו הארגונים האמורים סכומי כסף עודפים עבור מימון רכישת כרטיסי הטיסה לנאשם. הכספים העודפים האמורים, נשמרו עבור הנאשם במשרד הנסיעות ראשונטורס ושימשו את הנאשם ובני משפחתו, בין היתר, למימון טיסותיהם הפרטיות.

כמו כן הואשמה הנאשמת באישום הראשון בעקיפת מכרז ממשלתי לרכישת כרטיסי טיסה. באישום זה נטען, בין השאר, כי הנאשמת החליטה להמשיך ולרכוש ממשרד הנסיעות ראשונטורס את כרטיסי הטיסה עבור הנאשם ומלוויו, חרף העובדה שמשרד הנסיעות ראשונטורס לא זכה במכרז הממשלתי שנערך לעניין זה. על פי כתב האישום, הנאשמת פעלה באופן האמור, כדי שניתן יהיה להמשיך ולפעול במתכונת המרמה השיטתית של גביית כספים עודפים מהארגונים, בגין נסיעותיו של הנאשם לחו"ל. הדבר נעשה באמצעות שימוש במשרדי נסיעות שזכו במכרז, כ"צינור" לקבלת הכספים ממשרד התמ"ת, כאשר, למעשה, משרד ראשונטורס הוא זה שרכש את כרטיסי הטיסה עבור הנאשם.

18. בהכרעת הדין נקבע, באשר להרשעת הנאשמת בעבירות שבאישום הראשון שפורטו לעיל, כי הוצג לארגונים מצג שווא כאילו הם נדרשים לממן את ההוצאות הריאליות של הנסיעה למרות שבפועל נגבו מהם כספים עודפים וזאת כאשר הנאשמת ניהלה את לשכת הנאשם ביד רמה ובריכוזיות מוחלטת והייתה מעורבת בנושא נסיעות הנאשם. הנאשמת הייתה מודעת לגביית הכספים העודפים לכל המאוחר בעקבות פגישה עם אנשי ראשונטורס מיום 17.11.04. בעקבות הפגישה הורתה הנאשמת לעובדת הכפופה לה לגבות כספים עודפים בסכומים לא מבוטלים משני ארגונים, כשגביית הכספים העודפים מהארגונים נמשכת לאחר מכן גם בשנת 2005.
עם זאת, בניגוד לנטען בכתב האישום, הגבייה העודפת לא נעשתה באופן שיטתי, אלא רק בנסיעות מורכבות שמומנו על ידי מספר ארגונים. כמו כן, הנאשמת לא הורתה לעשות בכספים העודפים שימוש פרטי ולממן באמצעותם טיסות פרטיות של הנאשם ובני משפחתו, אלא היא השתמשה בכספים העודפים למימון נסיעות ציבוריות אחרות שהנאשם נסע עבור ארגונים ואשר לא מומנו במלואן.
כמו כן נקבע בהכרעת הדין, לעניין עקיפת המכרז, כי הנאשמת הייתה שותפה להצגת מצג כוזב לחשב משרד התמ"ת, לפיו סוכנות נסיעות מורשית שזכתה במכרז הממשלתי טיפלה בהזמנת נסיעות שביצע הנאשם, למרות שסוכנות הנסיעות ראשונטורס היא זו שהזמינה את הנסיעות ולא סוכנות נסיעות מורשית.
עם זאת, בניגוד לנטען בכתב האישום, לא הוכח כי הדבר נעשה על ידי הנאשמת כדי לאפשר לנאשמים להמשיך בשיטת מרמה לגביית כספים עודפים מהארגונים, אלא נראה כי מעשה המרמה בוצע על ידי הנאשמת כדי להתגבר על התנהלות בלתי תקינה של הזמנת טיסות באמצעות סוכנות שאינה מורשית, וזאת בשל צירוף נסיבות ובכללן יציאה לחופשת לידה של העובדת שטיפלה בנושא, ומעבר למשרד ממשלתי שנהליו היו חדשים ועדיין לא הופנמו כראוי על ידי לשכת הנאשם.

19. המאשימה הגישה, כראיה לעניין העונש, גזר-דין מיום 6.6.12 שהוטל על הנאשמת בת"פ 2949/09 על ידי בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט חיים לי-רן). בגזר הדין נדונה הנאשמת, בגין הרשעתה בעבירה של מרמה והפרת אמונים, לארבעה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות ולשני חודשי מאסר על תנאי אותם תרצה אם תעבור במשך שנתיים עבירה שעניינה הפרת אמונים.

הנאשמת העידה לעניין העונש שני עדים: חגי אליאס ודוד זילברשלג אשר העידו על עבודתה המרשימה ומעשי חסד וצדקה שעשתה.

בנוסף, הוגשו מטעם הנאשמת מכתב מאת חברת אופוזיציה בעירייה בעת כהונתו של הנאשם בתפקיד ראש העירייה, שבו ציינה כי הנאשמת נהגה להושיט עזרה לאוכלוסיות מגוונות, וזאת, במאור פנים, במסירות וביעילות יוצאת דופן; מכתב מאת רענן דינור שעבד עם הנאשמת בעיריית ירושלים ובמשרד התמ"ת והדגיש אף הוא את מסירותה ויעילות עבודתה תוך הקשבה ועזרה לנזקקים; מכתב מאת מאיר פורוש שהיה סגן ראש העיר וציין את מסירות הנאשמת לפתרון בעיותיהם של תושבי העיר ובכללם האנשים הפשוטים שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם; מכתבים משתי נשים האחת מוגבלת בראייה והשנייה אם שכולה שהנאשמת מסייעת להן מזה שנים רבות; מכתב מאת בנה של הנאשמת שהופנה לשופט שדן את הנאשמת בבית משפט השלום ותאר את השינוי שחל בחיי המשפחה והנאשמת בשנים האחרונות ומכתב ממנהלת בית ספר בו לומד בנה הצעיר של הנאשמת וכן מסמכים רפואיים אודות מצבה הרפואי של הנאשמת.

20. בא-כוח המאשימה ציין בטיעוניו כי מעורבותה של הנאשמת בביצוע העבירות שבהן הורשעה הייתה רבה. הנאשמת היא זו שהורתה לעובדת ציבור הכפופה לה להציג מצג שווא כלפי הארגונים, לגבות מהם כספים עודפים ולעקוף מכרז בדרך של מרמה. כל זאת כשהיא מחזיקה במשרה בכירה בשירות הציבורי ופועלת בדרך של מרמה לקבלת כספים עודפים מארגוני צדקה. כמו כן, הנאשמת לא נמנעה, פעם אחר פעם, לפתור קשיים בעבודה בדרכי מרמה והפרת הכללים. בא-כוח המאשימה הדגיש כי הנאשמת כבר הורשעה בתיק אחר בעבירה חמורה של הפרת אמונים שאף אותה ביצעה בעת ששימשה כמנהלת לשכת הנאשם.
לצד החומרה, לא נמנע בא-כוח המאשימה מלציין גם את הנסיבות המקלות ובכללן אמר כי לא הוכח שהכספים העודפים נגבו כחלק משיטת מרמה מכוונת, שהנאשמת ביקשה להקל על הטיפול בגביית מימון הנסיעות שהייתה מורכבת ולא כדי להשיג טובת הנאה אישית, שלא הוכח כי הכספים העודפים שימשו מבחינת הנאשמים למימון נסיעות פרטיות של הנאשם וכן שהנאשמת נקלעה למצוקה אישית, ואיבדה את מקום עבודתה. לנוכח מכלול הנסיבות סבר בא-כוח המאשימה כי יש להטיל על הנאשמת עונש של מאסר בעבודות שירות לתקופה של כ-6 חודשים.

21. סנגורה של הנאשמת ביקש להדגיש את הפער בין הנטען בכתב האישום ובין הקביעות בהכרעת הדין. בכלל זה ציין הסנגור את זיכויה של הנאשמת מהעבירות שפורטו באישומים השני והרביעי. כמו כן ציין הסנגור כי על פי הכרעת הדין, עבירות המרמה שבהן הורשעה הנאשמת באישום הראשון, לא בוצעו בנסיבות מחמירות, הן לא נעשו במסגרת שיטת מרמה מתוכננת, הכספים העודפים שהתקבלו לא שימשו לצרכים אישיים ולנאשמת לא הייתה כל טובת הנאה אישית בדבר. אשר לעקיפת המכרז, הרי שהיא לא נעשתה כדי לאפשר לנאשמת להמשיך בשיטת מרמה לגביית כספים עודפים מהארגונים, אלא כדי להתגבר על התנהלות בלתי תקינה של הזמנת טיסות באמצעות סוכנות נסיעות שאינה מורשית.
הסנגור טען כי חלקה של הנאשמת בטיפול בנסיעות היה שולי. הוא ציין כי הנאשמת אמנם הורשעה בשתי עבירות של קבלת דבר במרמה ובעבירה אחת של מרמה והפרת אמונים – אך הואיל וההרשעה בעבירה האחרונה היא בגין אותם מעשים בגינם הורשעה בשתי עבירות המרמה, אין לזקוף עובדה זו לחובתה.
הסנגור הוסיף וטען כי המאשימה "ננעלה על קונספציה" שקרסה. לדבריו, רמת החומרה שנקבעה בהכרעת הדין היא מינימלית ולפיכך יסוד ההרתעה לא מתקיים ואין צורך להשית על הנאשמת כל עונש אלא "אולי אפילו למחוק את ההרשעה".
הסנגור תאר את הביזוי וההשפלה שחוותה הנאשמת עקב תכניות טלוויזיה וכתבות באמצעי התקשורת שהציגו אותה "כפרצוף של השחיתות השלטונית במדינת ישראל". הנאשמת הפכה מאדם שכולם שיחרו לפתחו, לאישה שאין לה עבודה ואין מי שמוכן להעסיקה. הסנגור ציין את הזמן הרב שחלף מאז החלה החקירה ועד למתן הכרעת הדין ואת הימים הארוכים שבהם התקיים המשפט בנוכחות הנאשמת והזכיר את העזרה הרבה שהושיטה הנאשמת לאנשים קשיי יום.
עוד ביקש הסנגור, כי בית המשפט יתחשב לעניין העונש בטיעונים שהעלה בסיכומיו ואשר הצדיקו, לטענתו, את ביטול כתב האישום בשל הגנה מן הצדק, וכמו כן, שיתחשב במחיר המקצועי והאישי שהנאשמת ומשפחתה שילמו במהלך השנים האחרונות ובהשפעה שהייתה לכך על ילדיה של הנאשמת ועל בריאותה. לאור כל זאת, ביקש הסנגור כי נבטל את ההרשעה ונסתפק בעונש מינימלי של שירות לתועלת הציבור.

22. לקראת סיום ביקשה הנאשמת לומר דברים. היא תארה את הסבל הרב שעבר עליה ועל משפחתה בשנים האחרונות: מאישה עובדת שהקימה משפחה לתפארת ועמדה לצידו של הנאשם בעת שכיהן בתפקידים שונים ובכללם, חבר כנסת, שר, ראש עיר וראש ממשלה, לפתע חרב עליה כל עולמה. העבודה עם הנאשם הייתה מרכז חייה, ומשזו הופסקה, היא נותרה מותשת ועייפה, אישה שבורה שחייה נהרסו.

23. אין להקל ראש במעשי הנאשמת, עובדת ציבור בכירה, אשר הורשעה במרמה כלפי ארגונים בעלי אופי ציבורי וכלפי המדינה, וזאת, בכך שידעה והורתה, כמפורט לעיל, על גביית כספים עודפים ועל עקיפת מכרז ממשלתי. מדובר במעשים חמורים המחייבים הרשעה וענישה.

מסכימים אנו עם בא-כוח המאשימה, כי יש לראות בחומרה את העובדה שהנאשמת, עובדת בכירה, הורתה לעובדת ציבור הכפופה לה, להציג מצג שווא כלפי הארגונים, לגבות מהם כספים עודפים ולעקוף מכרז בדרך של מרמה. כמו כן, יש לראות בחומרה את העובדה שאין מדובר בכישלון חד פעמי שכן הנאשמת הורשעה בתיק אחר בעבירה של הפרת אמונים שבוצעה על ידה בעת ששימשה מנהלת לשכת הנאשם וזאת בגין מעשה שהוא לכאורה חמור אף יותר מזה שבגינו הורשעה בהליך הנוכחי.

24. בצד החומרה, קיימים במקרה הנוכחי שיקולים ממשיים ויוצאי דופן לקולא שיש בהם כדי להבחין את עניינה של הנאשמת מעניינם של נאשמים אחרים, לרבות עובדי ציבור, שהורשעו בעבירות מרמה ומרמה והפרת אמונים.

ראשית, לא הוכח – וגם לא נטען מלכתחילה – כי הנאשמת הפיקה, או ביקשה להפיק, כתוצאה ממעשיה, טובת הנאה כלשהי עבור עצמה. כמו כן, הנאשמת זוכתה מהעבירות שנטענו נגדה באישום השני ובאישום הרביעי ולגבי האישום הראשון, לא הוכחה הטענה לפיה הנאשמת פעלה בשיטת מרמה מכוונת להפקת כספים עודפים עבור שימושים פרטיים של הנאשם ולא הוכח כי זו הייתה מטרת עקיפת המכרז.

בנוסף, יש להביא בחשבון שהנאשמת הואשמה באותו כתב אישום יחד עם הנאשם. כתב האישום נגד הנאשם כלל נושאים נוספים שאינם רלוונטיים לנאשמת. כתוצאה מכך נדרשה הנאשמת לקחת חלק בהליך ארוך ומתוקשר, שחלקו אינו רלוונטי לגביה, ושמחלקים אחרים בו, כאמור, זוכתה.
הנאשמת אכן שילמה מחיר מקצועי ואישי כבד. הנאשמת, שראתה בעבודתה חלק מרכזי ביותר בחייה, נאלצה, בעקבות הגשת כתב האישום, בין היתר, לפרוש מעבודתה. בהמשך, גם כן כתוצאה מהגשת כתב האישום והמשפט, היא התקשתה למצוא עבודה והפכה מאישה נמרצת ובעלת מעמד, שעבדה לצד ראש הממשלה, לאישה שבורה שעיקר עיסוקה, לדבריה, נוגע להליכים המשפטיים המתנהלים בעניינה.

לבסוף, יש לזקוף לזכות הנאשמת את השנים הארוכות שבהן שירתה כעובדת ציבור ואת העדויות שהובאו לפנינו לגבי השקעתה הרבה במתן שירות לציבור. כמו כן, יש להביא בחשבון את העדויות בדבר הירתמות הנאשמת לסייע לחלשים, וזאת, הן במסגרת עבודתה כעובדת ציבור והן מחוצה לה.

25. לאור מכלול הנסיבות שפורטו לעיל ולאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, החלטנו להשית על הנאשמת את העונשים הבאים:
א. מאסר על תנאי למשך תשעה חודשים, אותו תרצה הנאשמת אם תעבור תוך שלוש שנים מהיום עבירה מהעבירות בהן הורשעה עתה, ותורשע בעבירה כזו בתוך תקופת התנאי או לאחריה.
ב. קנס בסך של 40,000 ש"ח או 30 ימים מאסר תמורתו. הקנס ישולם עד ליום 30.11.12.

זכות ערעור על פסק הדין תוך 45 ימים.

ניתן והודע היום, ח' תשרי תשע"ג, 24 ספטמבר 2012, במעמד הצדדי ם.
`

מוסיה ארד, נשיאה

יעקב צבן, סגן נשיא

משה סובל, שופט