הדפסה

מ.י. פרקליטות מחוז חיפה-פלילי נ' שחאדה ואח'

בפני כב' השופטת ברכה בר-זיו
המאשימה
מדינת ישראל

נגד

הנאשמים

  1. פאדי שחאדה
  2. מוחמד בדארנה
  3. ראמי גנאיים

<#1#>
נוכחים:
ב"כ המאשימה - עו"ד גב' אפרת ברזני
ב"כ הנאשם 1 - עו"ד חאזם חלאילה
ב"כ הנאשם 2 - עו"ד דאהר מאדי
ב"כ הנאשם 3 - עו"ד איאד חלאילה
הנאשמים - בעצמם

גזר דין

1. שלושת הנאשמים הורשעו בעבירות של הריגה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ונהיגה מופרזת.
הנאשם 1 הורשע גם בעבירה של סטייה מנתיב נסיעה.
הנאשם 2 הורשע גם בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה.
הנאשם 3 הורשע גם בעבירות של נהיגה ללא רישיון , נהיגה ללא תעודת ביטוח בתוקף, הטרדת עד והדחה בחקירה.

2. לאחר שמיעת הראיות (שנמשכה זמן רב) נקבע בהכרעת הדין כי הוכחו עובדות כתב האישום כדלקמן:
הנאשם מס' 1 נהג ברכב מסוג אלפא , כשבמושב לידו ישב המנוח אחמד גנאים ז"ל.
הנאשם מס' 2 נהג ברכב מסוג מיצובישי, כשאיתו ברכב נוסעים מוחמד גנאיים, מרעי שחאדה ואמיר גנאיים.
הנאשם מס' 3 נהג ברכב מסוג פיאט.
ביום 12.12.05 ערכו הנאשמים מס' 1 ומס' 2 תחרות מכוניות ראשונה בין סחנין לעראבה. בהמשך אותו יום ערכו הנאשמים מס' 1 ומס' 3 תחרות מצומת חמרה לכיוון דיר חנא, בסמוך לשעה 23:45. הנאשם מס' 2 נסע ברכבו אחרי שני הנאשמים (לאור הנסיבות נקבע בהכרעת הדין כי הוא מבצע בצוותא של התחרות ושותף לה).

הנאשם מס' 3 נסע ראשון.
בהגיע נאשם מס' 1 לעקומה שמאלה בכביש, הוא איבד את השליטה על רכבו, הרכב סטה לימין, ירד לשוליים ופגע בסלעים שבצד הכביש. הרכב התהפך וכתוצאה מכך נפגע הנאשם מס' 1 בעצמו והמנוח הועף מהרכב ונחת על הכביש בין שני הנתיבים בכיוון נסיעת הנאשמים.
משהגיע הנאשם 2 לנקודת התאונה, הבחין ברכב האלפא ההפוך וממנו עולה עשן ואבק, הבחין בסימנים שניתנו לו ע"י אחרים לעצור ומתוך כוונה להמשיך אף על פי כן בנסיעתו, הוא כיבה את אורות רכבו, האיץ את מהירות נסיעתו עד כדי 120 קמ"ש בערך והמשיך בנסיעה מהירה מהמקום.
תוך כדי הנסיעה חלף נאשם מס' 2 עם רכבו מעל המנוח, כשמנוח נמצא בין גלגלי הרכב, ובמהלך זה פגע במנוח בחלקי גופו השונים.
נאשם מס' 2 לא נענה להפצרות של הנוסעים איתו לעצור את הרכב והמשיך בנסיעתו, כאשר היה עליו לדעת כי בנסיבות המקרה היה מעורב בתאונה שבה נפגע אדם ולא הגיש לנפגע עזרה.
כתוצאה מכל האמור נפגע המנוח קשה בראשו ובשאר חלקי גופו, פונה לבי"ח פורייה ושם נקבע מותו.
נאשם מס' 3 נהג ברכבו כשאין ברשותו רישיון רכב ותעודת ביטוח בתוקף.
לאחר התאונה פנה הנאשם מס' 3 לעבד בשיר, שידע אודות המקרה ודרש ממנו לא להגיד לאף אחד שעשו תחרות בטענה שאין לו רישיון רכב ותעודת ביטוח בתוקף.

הראיות לעונש

3. לשלושת הנאשמים אין עבר פלילי.

הנאשם מס' 1 יליד שנת 1980. לחובתו 9 הרשעות בעבירות תעבורה.
הנאשם מס' 2 יליד שנת 1986. לחובתו 3 הרשעות בעבירות תעבורה.
הנאשם מס' 3 יליד שנת 1981. לחובתו 16 הרשעות בעבירות תעבורה.

4. מטעם הנאשם מס' 2 העיד מר אמין קבלאן , המכיר את הנאשם מס' 2 מינקותו. לדבריו, הנאשם מס' 2 היה ילד שקט ומחונך, בן למשפחה טובה שתרמה למדינה. לדבריו, נעשתה סולחה בין משפחת הנאשם מס' 2 ומשפחת המנוח. העד ביקש להתחשב במנוח ולא להכניסו לבית הכלא אחרת ילך לאיבוד.

5. עד נוסף מטעם הנאשם מס' 2, מר פתחי אבו יונס, עובד סוציאלי במקצועו ומנהל אגף הרווחה בסחנין, הוא דודו של הנאשם מס' 2. גם עד זה מכיר את הנאשם מס' 2 מינקותו , ולדבריו, הנאשם הוא "ילד טוב ירושלים". הנאשם הוא בן אדם נורמטיבי, עם קשרים חיוביים במשפחה והוא בטוח שלא התכוון לפגוע באף אדם. מאז התאונה הנאשם מס' 2 התחתן , נולד לו תינוק , והוא עובד לפרנסת בני משפחתו. העד ביקש להתחשב במצבו של הנאשם, להקל בעונשו ולהטיל על הנאשם מס' 2 ענישה שיקומית.

התסקירים

6. שרות המבחן ערך תסקירים בעניינם של שלושת הנאשמים.
ע
7. הנאשם מס' 1 נשוי ולו שני ילדים קטנים. עובד בעבודות אחזקה במכללה בסחנין. אשתו אינה עובדת. שרות המבחן התרשם כי הנאשם מס' 1 לוקח אחריות חלקית על העבירות שביצע. טען כי היו בינו ובין חבריו דיבורים סביב רצונם לבצע תחרות מכוניות, אף בפועל התחרות לא התקיימה, אלא שהם רק עקבו האחד אחרי השני. לדבריו, הוא נסע במהירות מעל המותר, דבר שהוביל לאיבוד שליטה על הרכב. הביע צער וחרטה על מעורבותו בביצוע העבירות.
הנאשם מס' 1 הביע עמדה אמביוולנטית באשר לצורך בשילובו בתהליך טיפולי. הביע גם חששות מתוצאות ההליך הפלילי והשפעתו על בני משפחתו.
שרות המבחן התרשם כי מדובר בבחור המנהל לרוב אורח חיים נורמטיבי, בעל יכולת וורבלית ויכולת קוגניטיבית תקינות . העריך כי יתכן והסתבכותו בעבירות קשורה לחוסר בשלות אישית והיגררות לסיטואציות שליליות, בלחץ של קבוצת השווים.
מאחר והתקשה להתחייב להליך טיפולי, שרות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו. נוכח חומרת העבירות, המליץ שרות המבחן לשקול להציב עבורו גבולות ברורים, לצד מאסר מותנה וקנס מרתיע.

8. הנאשם מס' 2 נשוי ולו תינוק. עובד בעבודות אחזקה בכפר סבא. אשתו אינ ה עובדת. שרות המבחן התרשם כי אינו לוקח אחריות על ביצוע העבירות. טען כי היו שלושה חברים שהחליטו לערוך בינהם תחרות , והוא לא הצטרף אליהם כיון שנסעו במהירות מופרזת. בדרך הבחין בתאונת דרכים, אך לא עצר כי לא חשב שאלה חבריו ובהמשך חזר למקום כי ראה התקהלות. הנאשם מס' 2 הכחיש בפני שירות המבחן כי השתתף בתחרות, כיבה את האורות ודרס את המנוח. לדבריו, אין לו כל קשר לארוע.
נאמר בתסקיר כי שרות המבחן התרשם מחוסר כנות של הנאשם בכל הקשור להתייחסותו לסעיפי כתב האישום. עוד התרשם כי מדובר באדם המנהל לרוב אורח חיים נורמטיבי, בעל יכולת וורבלית ויכולת קוגנטיבית טובות. גדל במשפחה שסיפקה עבורו מענים כלכליים ורגשיים. דואג למשפחתו ומגלה יציבות תעסוקתית.
שרות המבחן התרשם כי הנאשם מס' 2 מתקשה לקחת אחריות על ביצוע העבירות ולהתחבר לכשלונו . לאור זאת, ובהעדר ביטוי של נזקקות טיפולית, שרות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו . נוכח חומרת העבירות, המליץ שרות המבחן, לשקול להציב עבורו גבולות ברורים, לצד מאסר מותנה מרתיע וקנס.

9. הנאשם מס' 3 נשוי ואב לשני ילדים. עובד בבנין , אך לא ברצף, לאחר שנפגע בתאונת עבודה.
הנאשם מס' 3 הביע בפני שרות המבחן דאגה מגזר הדין הצפוי והשלכותיו על בני משפחתו.
שרות המבחן התרשם כי הנאשם מס' 3 אינו לוקח אחריות על ביצוע העבירות. טען כי שהה אצל ארוסתו ואז התקשר אליו הנאשם מס' 1 והם נפגשו בצומת חמרה. הם שוחחו על האפשרות לקיים תחרות אך הוא סרב מאחר ומנוע הרכב שלו היה הכי פחות טוב. טען כי בפועל התחרות לא התקיימה.
הנאשם מס' 3 תאר כי הוא החל בנסיעה ראשון, ובמהלך הנסיעה שמע רעש חזק של בלמים, התבונן לאחור וראה שהרכב של הנאשם מס' 1 מתהפך. הוא חזר למקום התאונה , וראה שהנאשם מס' 2 וגם נהג האחר שנסע אחריהם , בשם בשיר, לא עצרו. הוא הכחיש כי פנה לבשיר וביקש ממנו לא לאמר שאין ברשותו רישיון רכב.
הנאשם מס' 3 שלל נזקקות טיפולית.
שרות המבחן התרשם מאדם המנהל לרוב אורח חיים נורמטיבי, בעל יכולת וורבלית ויכולות קוגניטיביות טובות. גדל במשפחה שסיפקה עבורו מענים כלכליים ורגשיים. עוד התרשם כי מדובר באדם אימפולסיבי בתגובותיו עם קושי בויסות דחפיו. הוא מתקשה לשמור על יציבות תעסוקתית. להערכת שרות המבחן מתקשה להתחבר לחומרת מעשיו ולכישלונו ההתנהגותי.
נוכח הערכת שרות המבחן כי הנאשם מס' 3 מתקשה להתחבר לבעייתיות שבהתנהגותו ובהעדר ביטוי של נזקקות טיפולית, שרות המבחן לא בא בהמלצה בעניינו. שרות המבחן המליץ לשקול להציב עבורו גבולות ברורים, לצד מאסר מותנה מרתיע וקנס.

הטיעונים לעונש

10. ב"כ המאשימה טען כי הנסיבות בתיק זה חמורות במיוחד וכי רואים בארוע זה דוגמא לתופעה מסוכנת, שבה נהגים, בעיקר צעירים, הופכים את הכבישים למגרש משחקים ומבצעים תחרויות נהיגה המסכנות את עצמם ואת המשתמשים האחרים בדרך. חומרה מיוחדת ראה ב"כ המאשימה בעובדה שבעת תחרות תשומת ליבו של הנהג אינה ממוקדת בנעשה בדרך , וכל הקשב והריכוז שלו מופנים לשאיפה לנצח, תוך נסיעה במהירות גבוהה ומבלי להתחשב בתנאי הדרך.

ב"כ המאשימה טען כי תאונות הדרכים הפכו למכת מדינה , המחייבת את כל הרשויות למגרה, ובין היתר על בתי המשפט להטיל עונשים חמורים ומרתיעים ולהעלות את רף הענישה על מנת שיראו וייראו.

ב"כ המאשימה טען כי העקרון המנחה בהבניית שיקול הדעת השיפוטי הוא עקרון ההלימה, המחייב יחס הולם בין חומרת המעשה, נסיבותיו ואשמו של הנאשם, לבין העונש . את מתחם הענישה יש לקבוע תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע ובמידת הפגיעה בו, כאשר בנסיבות שבפנינו המדובר בערך של שלום הציבור ובטחונו ו בערך של חיי האדם ושלמות גופו.

ב"כ המאשימה הפנה לפסקי דין שעניינם "תאונות דרכים" וטען כי מתחם הענישה בעבירות הריגה וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה נע בין 8 עד 12 שנות מאסר (כאשר בצידה של כל עבירה שכזאת קובע החוק עונש מקסימלי של 20 שנות מאסר) . לגבי עבירת ההפקרה, המתחם נע בין 18 עד 36 חודשי מאסר.

באשר לעבירות ההדחה וההטרדה טען ב"כ המאשימה כי העונש הוא בן מספר חודשי מאסר.

ב"כ המאשימה הפנה לתסקירים שנערכו בעניינם של הנאשמים וטען כי עולה מהם כי כל הנאשמים לא קיבלו על עצמם אחריות למעשיהם , אין לגביהם המלצה טיפולית, אך שירות המבחן ממליץ להציב עבורם גבולות ברורים.

בהתחשב בעבירות החמורות בהן הורשעו הנאשמים, נסיבות ביצוען (לרבות העבירות הנילוות), תוצאותיהן הקשות, ואי לקיחת האחריות, ביקש ב"כ המאשימה להטיל על כל אחד מהנאשמים עונש מאסר במתחם שצויין, עונש מאסר מותנה מרתיע, שלילת רישיון הנהיגה לשנים ארוכות (בהתאם לפסיקה 20 שנה ויותר), פסילה על תנאי ופיצוי למשפחת המנוח.

11. ב"כ הנאשם מס' 1 הפנה לפסק דינו של כבוד השופט סולברג בע"פ 8641/12 וטען כי על בית המשפט לגזור עונשו של נאשם על פי 4 שלבים, וכי כך ראוי לנהוג גם בעניינו של הנאשם, דהיינו: לקבוע מתחם ענישה אחד לכל העבירות; לקחת בחשבון את העובדה שהמנוח נסע עם הנאשם מס' 1 ברכבו והיה "שותף" לתחרות וכי בעת התהפכות הרכב המנוח נותר בחיים ואלמלא התנהגותו של הנאשם מס' 2, היה נותר בחיים; כי יש מקום לחרוג מהמתחם אותו יקבע ביהמ"ש בשים לב לזמן שחלף מאז ביצוע העבי רות, שיקומו של הנאשם והעובדה שמאז התחתן ונולדו לו ילדים שכל פרנסתם עליו. לטענתו , הטלת עונש מאסר ממושך על הנאשם עלול להביא לתוצאות שליליות ולרגרסיה מבחינת שילובו של הנאשם בחיים הנורמטיביים; ככל שאין לחרוג מהמתחם שנקבע - יש לגזור את העונש במתחם שנקבע, תוך התחשבות בנסיבות האישיות של הנאשם ובאלמנט ההרתעה. ב"כ הנאשם ביקש לגזור על הנאשם מס' 1 עונש ברף הנמוך של המתחם.

ב"כ הנאשם מס' 1 ביקש שלא לזקוף לחובת הנאשם מס' 1 את כפירתו באשמה וניהול המשפט. כן טען כי כתב האישום הוגש רק כשנתיים לאחר ביצוע העבירות , וכי עד היום חלפו כשמונה שנים (כאשר במועד התאונה היה הנאשם בן 24 שנים בלבד). עוד טען כי הנאשם הביע רצון להשתקם.

ב"כ הנאשם מס' 1 טען כי הנאשם הביע חרטה על מעשיו ומתנצל ונטל על עצמו אחריות לגבי חלקו בפרשה . לדבריו, האירוע עצמו כבר גרם לענישתו של הנאשם, שהמנוח היה חברו ונסע עימו ברכב.

ב"כ הנאשם מס' 1 ביקש לקבוע מתחם שנע בין 6 חודשי מאסר עד 15 חודשי מאסר ופסילה של עד 5 שנים וככל שבית המשפט ימצא שאין מקום לחרוג מהמתחם שנקבע – לגזור את העונש ברף הנמוך ביותר של המתחם.

12. ב"כ הנאשם מס' 2 טען כי הנאשם מס' 2 הורשע בביצוע בצוותא, למרות שלא נטל חלק בתחרות. לטענתו, המדובר בסיטואציה קשה ביותר, כאשר חבר מאבד את חברו וכאשר התאונה היתה נמנעת אילו באותה נקודת זמן היו הנאשמים, בהתאם לגילם, ערים לסיכון שבמעשיהם.

ב"כ הנאשם מס' 2 טען כי כל הנאשמים לא ציפו, לא חשבו ולא היו מודעים לתוצאה הקשה של התנהגותם וכי יש להעדיף בעניינם את השיקול השיקומי על פני אלמנט ההרתעה. ב"כ הנאשם טען כי הענישה אינדיבידואלית וכי יש לשקול נזק מול תועלת, כאשר הנאשם כבר למד את הלקח , ולא חזר לבצע עבירות. לטענתו, בעקבות התאונה הוגברה האכיפה , ובשילוב עם הרשויות המקומיות והמשטרה תופעת תחרויות הנהיגה באזור מגוריהם של הנאשמים מוגרה לחלוטין.

ב"כ הנאשם מס' 2 הפנה לנסיבותיו האישיות של הנאשם , לחלוף הזמן ולעובדה שמדובר היה במעידה חד פעמית וטען כי שליחת הנאשם מס' 2 לבית הכלא תפגע גם האינטרס האישי של הנאשם וגם באינטרס הציבורי.

ב"כ הנאשם מס' 2 טען כי שירות המבחן לא בא בהמלצה בעניינו של הנאשם מס' 2 מאחר וכפר האשמה , אך עדי האופי העידו על אופיו והתנהגותו של הנאשם, כאשר דודו שהינו מנהל מחלקת הרווחה ביישוב מוכן גם לטפל בו וללוותו בשלבי שיקומו, דבר שיאזן בין האינטרס שלו לזה של הציבור.

ב"כ הנאשם מס' 2 טען כי הענישה לה טען ב"כ המאשימה אינה מתאימה לנסיבות שבפנינו וכי בנסיבות אלה ראוי לגזור על הנאשם מס' 2 עונש מאסר שירוצה בעבודות שרות, בצירוף התחייבות לפן שיקומי מתמשך, פסילת רישיון נהיגה ופיצוי למשפחת המנוח.

ב"כ הנאשם מס' 2 ביקש לקחת בחשבון את היחסים הטובים בין משפחת הנאשם ומשפחת המנוח .

13. ב"כ הנאשם מס' 3 טען גם הוא כי במועד ביצוע העבירות היה הנאשם מס' 3 בן 24 שנים, צעיר בתחילת דרכו , ללא כל עבר פלילי או הסתבכות עם החוק, וכי מאז ועד היום חלפו 8 שנים במהלכן התחתן, בנה בית ונולדו לו שני ילדים. לטענתו, במהלך 8 שנים אלה היו חייו של הנאשם מס' 3 חיי אי ודאות, סבל וחיים לא שקטים, הן של הנאשם והן של בני משפחתו, מאחר ואביו ואביו של המנוח הם אחים וכל בני המשפחה ידעו רגעים קשים.

ב"כ הנאשם מס' 3 טען כי הנאשם נגרר לתחרות, שלא יזם וגם לא היה צד לתחרות הראשונה. כן טען כי הנאשם מס' 3 לא היה מעורב פיזית בתאונה ולא היה כל מגע בינו ובין המנוח ו/או הרכבים האחרים וכי גם לא הפריע כלל לנהיגה של מי מהאחרים והיה רחוק מזירת התאונה. לדבריו, כאשר הנאשם מס' 3 הבחין באבק חזר על עקבותיו להושיט עזרה ואף הזעיק אמבולנס.

ב"כ הנאשם מס' 3 טען כי מותו של המנוח לא נגרם עקב התחרות וכי לנאשם מס' 3 לא היתה כל שליטה לא על התהפכות רכבו של הנאשם מס' 1 ולא על התנהגותו של הנאשם מס' 2 וכי יש לקחת בחשבון כי אלמלא התנהגותו של הנאשם מס' 2 , לא היתה נגרמת התוצאה הקטלנית.

ב"כ הנאשם מס' 3 טען כי הנאשם כבר קיבל את עונשו כאשר איבד את בן דודו וחברו הקרוב.

ב"כ הנאשם מס' 3 הפנה לנסיבות האישיות של הנאשם, לחלוף הזמן מאז התאונה ולשיקומו וטען כי שליחתו לבית הכלא תהווה עונש קשה לכל בני המשפחה, לרבות למשפחת המנוח.

ב"כ הנאשם מס' 3 טען לאכיפה בררנית . לטענתו, לא הוגש כתב אישום גם נגד בשיר , שאף הוא נסע בשיירת המכוניות וגם לא נגד כל הנוסעים בכלי הרכב.

לענין עבירת ההדחה טען ב"כ הנאשם מס' 3 כי מדובר בעבירה ברף הנמוך ביותר , כאשר דברי הנאשם לבשיר נאמרו במפגש אקראי בינהם וכאשר דבריו לא כללו כל איום או פיתוי.

ב"כ הנאשם הפנה לאסופת פסיקה ובמיוחד לת"פ 7837-04-09, שם נגזרו 3 שנות מאסר בנסיבות חמורות בהרבה, כאשר רכבו של הנאשם שם פגע ברכבו של המנוח בזמן תחרות, שנערכה בתוך כפר וסיכנה חיי אנשים – דבר שלא התקיים בעניינו של הנאשם מס' 3. ב"כ הנאשם מס' 3 ביקש שזו תהיה התקרה ממנה יירד בית המשפט בגוזרו את עונשו של הנאשם.

14. שלושת הנאשמים הביעו חרטה על מעשיהם וטענו כי היו צעירים ולא היו מודעים לחומרת מעשיהם. הנאשמים ביקשו מחילה על מעשיהם וביקשו כי בית המשפט יקל בעונשם.

דיון

15. סימן א'1 לחוק העונשין, שכותרתו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה" , קובע (סעיף 40ב) כי "העקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו (בסימן זה – העקרון המנחה").

עוד נקבע בסעיף 40ג' (א) כי "בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט".

16. בחרתי לפתוח את הדיון בפסק דינו של כבוד השופט נ. הנדל בע"פ 8279/11 טל מור נ. מדינת ישראל (פסק דין מיום 1.7.13), שיש ב ו כדי להדגיש את חומרת עבירת ההריגה, לצד שיקולי הענישה בגינה:

"חכמינו הדגישו כי כל אדם מהווה עולם ומלואו. מכאן, ניתן בנקל להבין חומרת עבירה, שאחד ממרכיביה הינו גרימת מותו של אדם. הריסת עולם ומלואו גורמת נזק שלא ניתן לכימות לחברה, ובוודאי למשפחת הקרבן. ועדיין, מתפקידו של בית המשפט במסגרת גזר הדין לכמת את החומרה בקביעת תקופת המאסר. לא רק זו, יש גם להבחין בין דרגות שונות של פליליות המעשה. בשיטתנו כעת, לא הרי העונש של גרימת מוות ברשלנות כעבירת הריגה, ולא כעבירת רצח.
גזירת העונש בעבירת ההריגה מציבה קשיים מיוחדים. תחום התפרשותה של עבירה זו רחב ביותר. היא נעה על מנעד שבין "גרימת מוות ברשלנות – פלוס", לבין "רצח – מינוס". החישוב אינו אריתמטי, אלא קונקרטי והוליסטי. אין עסקינן במלאכת מחשב, כי אם במלאכת מחשבת.
המפתח לקביעת אחריותו של נאשם בגין עבירת הריגה הוא – מודעות. בראייה זו, עבירת ההריגה במקרנו חמורה ביותר. מודעות המערער עומדת בצומת משולש – שתיית אלכוהול, שימוש בסם, ונהיגה לאחר שלא ישן הנהג שמונה עשרה שעות.... בנסיבות אלה, המערער איבד את כשירותו לנהוג. אף אפשר לטעון שאין הבדל בין נהג כזה לבין נהג רענן שאינו שיכור ושלא לקח סמים, הבוחר לנהוג ביודעו שהבלמים וההגה אינם תקינים. בשני המקרים נוצר מצב של תאונה הממתינה להתרחש.
כגודל המודעות, כך גודל האחריות וגודל ההצדקה להחמרה בעונש. לדעתי, עבירת ההריגה כשלעצמה, בנסיבות אלו, עשויה להצדיק עונש המתקרב אל רף העונש הדו ספרתי, אם לא למעלה מזאת. אמנם נכון, שהמערער לא שם למטרה לפגוע דווקא בקרבן. אך הגם שהקרבן לא סומן מראש, קיומו של אדם שייענה על הגדרה זו צפוי. והרי כבר אמרנו, כל אדם הוא עולם ומלואו. זהו עקרון קדושת החיים.
לכך יש להוסיף את החומרה הנובעת מעבירת ההפקרה ונסיבותיה...".

17. ובאופן פרטני, ככל שהדברים אמורים בתחרות מכוניות, כמו זו שבפנינו, נאמר על ידי כבוד השופטת ע. ארבל בע"פ 335/11 :

"הצורך להרתיע מפני השתתפות במרוצי מכוניות הינו שיקול משמעותי ביותר המוביל למסקנה האמורה. "בית המשפט מצווה להעביר את המסר החשוב כי חיי אדם אינם הפקר וכי נהגים מוכרחים ליטול אחריות על מעשיהם שעה שהם יושבים מאחורי הגה המכונית, שהיא ככלי נשק" (ע"פ 6833/06 אבו עמאש נ' מדינת ישראל, פסקה 11 ([פורסם בנבו], 11.1.10)). כאשר המאבק בתאונות הדרכים במדינת ישראל נמצא בעיצומו, אין החברה יכולה להרשות לעצמה להקל עם אלו שבאופן מודע ומכוון מסכנים חיים על הכביש. הסיכון הנלקח במסגרת מרוץ מכוניות הוא מהחמורים הקיימים, שכן לא נלווית לו כל מטרה חיובית שעניינה בשימוש הרגיל ברכב, אלא מדובר בסיכון מיותר וחסר אחריות הדורש מבית המשפט לנקוט באמצעים האפשריים להרתיע ממנו. הרתעה זו חיונית במיוחד שעה שמדובר בסכנת חיים ממשית להיפגע מהמרוץ. יש להדגיש, ואולי זה העיקר, כי הסיכון כתוצאה מהמרוץ אינו מופנה רק כלפי משתתפי המרוץ עצמו שנטלו על עצמם את הסיכון האמור, אלא גם כלפי משתמשי דרך תמימים, הולכי רגל או נוסעי רכב, שעלולים להיפגע כתוצאה מהמרוץ. כן יש לציין שהסכנה הנשקפת ממרוץ כזה היא ממשית וברורה, ולא פעם שומעים אנו על אנשים שקיפחו את חייהם או נפגעו קשות כתוצאה ממרוצי מכוניות אסורים. מרוץ מכוניות לא חוקי הינו פעילות ללא כל ערך חיובי בצידה, ואין נסיבות שיצדיקו את קיומו. לבסוף יש להזכיר כי נהגי המרוץ מבצעים פעילות אקטיבית ומרכזית במהלך המרוץ, וגם שיקול זה מצדיק להטיל עליהם את האחריות לקיפוח חיים שנגרם בגין התנהגותם זו".

ולענין העונש הוסיפה וקבעה כי:

"הרשעתו של המשיב בעבירת ההריגה חלף הרשעתו בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה מצריכה לטעמי החמרה מסוימת בענישה. אמנם, שתי העבירות נושאות עונש מירבי זהה, עשרים שנות מאסר, אך החומרה הנובעת מהרשעה בעבירת ההריגה רבה היא, ויש לתת לה משמעות המבטאת את יחסה של החברה לערך קדושת החיים. עם זאת, איני סבורה כי יש למצות את הדין עם המשיב. הן בשל העובדה שמדובר במקרה ראשון מסוגו שנידון בפני בית משפט זה, הן בשל הנוהג לפיו ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין, והן בשל נסיבותיו האישיות של המשיב- גילו הצעיר, העדר עבר פלילי, והשתתפותו בהליך שיקומי אשר שירות המבחן מגדירו כחיובי. כמו כן, העובדה שהמנוחים בחרו להשתתף באופן אוטונומי ומודע במרוץ המכוניות אמנם אינה מונעת לטעמי את הרשעת המשיב בעבירת ההריגה, אך היא בהחלט מהווה שיקול בגזירת העונש. מטעמים אלו הייתי מעמידה את עונשו של המשיב על 16 חודשי מאסר בפועל".

גם כבוד השופט רובינשטיין עמד על חומרת מעשי המשיב שם , שנטל חלק בתחרות:

"משחקי חיים" מסוכנים דוגמת זה שלפנינו, "רולטה רוסית", "פאקור" ועוד כיד הדמיון הלא טובה, מבטאים זילות בחיי אדם שיש הנוהגים בה - נוהגים תרתי משמע - ואת הקלות הבלתי נסבלת שבה מקופחים חיים לשווא. משחקים אלה מסכנים לא אחת גם אחרים, מלבד המשתתפים עצמם כמובן. הם נעדרי כל תכלית חיובית של משחק ספורטיבי בין בני תרבות, וכאמור, לא אחת מסתיימים בתוצאה הרת אסון; וכבר הביאה חברתי מדברי השופט ד' לוין בע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1 (ראו פסקה 27 לחוות דעתה), בה הוקעה תופעת הרולטה הרוסית, בהכרעה ערכית, "כפגע רע לפרט ולחברה".

ולענין העונש הוסיף כי:

"אילולא הקטינות היה מקום לעונש חמור משמציעה חברתי"

גם השופט נ. הנדל, שבדעת מיעוט סבר כי אין להרשיע את המשתתף בתחרות בהריגה , הדגיש את הצורך בענישה מחמירה בעבירות מסוג זה:

"דעתי היא שמבחינת המדיניות המשפטית, עבירת ההריגה אינה תואמת את נסיבות המקרה. עם זאת, סעיף 332 לחוק העונשין מהווה עבירה שנועדה לתת מענה להתנהגות דוגמת זו של המשיב, ואכן הורשע המשיב בעבירה זו על ידי בית משפט קמא. כותרתו של סעיף 332 היא "סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה". העונש המירבי לצידו של הסעיף הוא "מאסר לעשרים שנה". עונש זה אינו נופל מחומרת העונש בגין עבירת הריגה. סבורני כדעת חברַי שיש להחמיר עם אלה המשתתפים במירוצי מכוניות. למשל, במקרה הנדון דעתי היא כי גם בהרשעה לפי סעיף 332 לחוק העונשין ניתן היה להטיל עונש חמור מזה שהטיל בית המשפט קמא ואף את העונש שנגזר על ידי חברי לאחר שהחליטו להרשיע בעבירת הריגה – אם לא מעבר לכך במקרים עתידיים, היה ולצערנו יתרחשו. כך ניתן יהיה להילחם נגד התופעה בהיקף בו היא קיימת. כך ניתן לתת ביטוי מהנסיון במשפט האמריקאי לפיו יש להתאים את התוצאה בשאלת המדיניות לדין המצוי במדינתנו ולעבירות שעניינן באופן נקודתי יצירת סיכון בנהיגה. חברי השופט רובינשטיין לא שלל הטלת אשמה בהריגה על משתתפים אחרים זולת הנהגים במירוץ. כשלעצמי, פתרון ראוי יותר הוא הטלת עונש מחמיר בהתאמה תוך יצירת הבחנה בין המזניק לבין הנהג, לדוגמה.
לסיכומם של דברים, חומרתם של משחקים מסוכנים כגון מירוץ מכוניות איננה מוטלת בספק. משחק שכזה בו מסכנים המשתתפים את חייהם שלהם וחיי זולתם, ללא כל צורך או צידוק, אכן מהווה ביטוי מובהק לזילות חיי אדם. עבירה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, ועונשה בצידה, יש בכוחה כדי להרתיע ולשרש תופעות פסולות כגון אלו. לעומת זאת, הרשעתו בהריגת משתתף אחר שנכנס לסיכון ופעל בו באופן אוטונומי איננה הולמת את המעשה. לשיטתי, דרך המלך להשיג את ההרתעה הנדרשת איננה בהרחבה של האחריות הפלילית ובהגמשה של עקרונות האשמה האישית והאוטונומיה, אלא בהטלת עונש הולם תוך שקלול סעיף העבירה, מעשה העבירה ונסיבותיו יחד עם הנתונים האישיים של העושה".

בע"פ 8279/11 הנ"ל, עמד כבוד השופט דנציגר על כלל העקרונות והשיקולים המנחים בענישה בעבירות הריגה (ואף בעבירות הפקרה לצידן):

"..כפי שעמד על כך השופט עמית בעניין ימיני, רף הענישה הנוהג בקרב הערכאות הדיוניות בגין עבירות הריגה והפקרה במסגרת תאונת דרכים על רקע נהיגה בשכרות מגיע אף כדי 9.5 שנות מאסר. בעניין ימיני אמנם הפחית בית משפט זה את העונש בגין עבירת ההריגה וההפקרה מ-12 שנות מאסר ל-10 שנות מאסר, אך השופט עמית הדגיש כי פסק הדין משמש ציון דרך במסגרת מגמת החמרה ( שם, פסקה 88 לחוות דעתו), וכי ההפחתה במשכו של עונש המאסר בפועל נדרשה באותו עניין שכן ההחמרה צריכה להיעשות במתינות והדרגתיות ( שם, פסקה 85 לחוות דעתו). אלא שמאז עניין ימיני חלף פרק זמן לא קצר וכעולה מעמדתו של השופט א' רובינשטיין בע"פ 8748/08 ברכה נ' מדינת ישראל (10.10.2011) ( להלן: עניין ברכה), בשלה העת להחמיר את רף הענישה בגין הריגה והפקרה על רקע נהיגה בשכרות אף אל מעבר לרף המאסר בפועל עליו הצביע השופט עמית בעניין ימיני.
אין מחלוקת של ממש כי בגדרי גיבושה של מדיניות הענישה, בגין עבירות הריגה והפקרה במסגרת תאונת דרכים על רקע נהיגה תחת השפעת סמים או בשכרות, בית משפט זה הורה על החמרה בענישה שיש לנקוט בעבירות הריגה והפקרה על רקע שכרות ( ראו למשל: ע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל, פ''ד מט(4) 151, 165 (1995); ע"פ 2163/07 סעת נ' מדינת ישראל (17.10.2007); עוד ראו והשוו: ע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (19.2.2006)]. בעניין ברכה הדגיש השופט רובינשטיין כי:
"בדיוק מצב זה, של נסיבות שבהן ' כמעט' מוכתב האסון מראש, מחייב ענישה מחמירה ביותר, הן כאשר מדובר בתיקי נהיגה בשכרות וסמים ' גרידא', והן במיוחד בתיקים שבהם קרו תוצאות קשות, כמו בענייננו, והעבירה המרכזית היא הריגה. ואל נכחד, מקום שבו קול דמי המנוחים זועק מן האדמה, ומצטרף לשאלה שאין בידם לשאול ועלינו להציבה, מדוע העז המערער, הלום סמים ואלכוהול, לנהוג ברכב, גם אם אין טענה שנתכוון להרוג את הזולת – שאט הנפש המוסרי החובר לכל אלה מציב רף ענישה גבוה..." (
זאת ועוד, השופט רובינשטיין התייחס בעניין ברכה לפסק הדין שניתן על ידו ועל ידי השופט ח' מלצר, בדעת רוב וכנגד דעתו החולקת של השופט א' לוי, בע"פ 1717/06 אבו זינה נ' מדינת ישראל (12.11.2007) ( להלן: עניין אבו זינה). השופט רובינשטיין הדגיש כי העונש בעניין אבו זינה הופחת אמנם על ידי בית משפט זה מ-12 שנות מאסר בפועל ל-9.5 שנות מאסר בפועל, אך זאת בשל העובדה כי בית המשפט המחוזי חרג מהסדר טיעון ללא הצדקה. עולה איפוא, כי מקום בו אין מדובר בהסדר טיעון ישנה הצדקה לענישה מחמירה יותר.
במקרה דנן עונש המאסר בפועל שהושת על המערער ממושך מהרף עליו הצביע השופט עמית בעניין ימיני לעניין עבירות ההריגה וההפקרה – תשע וחצי שנות מאסר. יצוין כי אמנם בעניין ימיני הושתו על המערער 14 שנות מאסר לריצוי בפועל, אלא שעונש זה הושת לא רק בגין הריגת והפקרת המנוחה אלא גם בגין גרימת חבלה חמורה לחברתה ( ראו: פסקה ג' לחוות דעתו של השופט רובינשטיין בעניין ברכה). ודוק, אין לומר כי בנסיבות המקרה דנן מדובר בחריגה בלתי מידתית או בטעות שנפלה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, שכן עונש המאסר שאושר בעניין ימיני היה כאמור אך ציון דרך במסגרת מגמת החמרה הדרגתית עליה הורה בית משפט זה. עתה, משבית המשפט המחוזי יישם את מדיניות הענישה הראויה, שומה על בית המשפט לאשרה במסגרת המלחמה בתופעת הנהיגה וההפקרה על רקע שכרות. לא זאת אף זאת, נסיבות המקרה דנן מצדיקות ומחייבות החמרה בעונש. כעולה מחוות הדעת הטוקסילוגיות, ריכוז האלכוהול בדמו של המערער היה גבוה פי כמה וכמה מהמותר. הדבר נבע מצריכת אלכוהול בכמות גדולה מאוד במהלך ליל הבילויים של המערער בתל-אביב עובר לדריסת המנוח. אם לא די בכך, הרי שהמערער הוסיף חטא על פשע בכך שצרך סמים בפתחו של ליל הבילויים. לא זאת אף זאת, המערער נטל את ההגה לידיו לאחר 18 שעות ללא שינה. נהיגה בנסיבות אלה אינה שונה מהותית מהתנהגות שבבסיסה כוונת קטילה של ממש, גם אם בסופו של יום עסקינן בהמתה שנגרמה בגדרי תאונת דרכים. בנסיבות האמורות תכלית הגמול כמו גם תכלית הרתעת הרבים מחייבת אישורו של העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער.
לא נעלמה מעיני טענת באת כוח המערער, לפיה בית המשפט המחוזי מרכז, בו נשפט המערער, השית בעניין גמליאל ( הגם שבמותב שונה), עונש של שבע שנות מאסר בנסיבות קשות בהן היה מדובר בהריגה והפקרה על רקע נהיגה בשכרות. באת כוח המערער הפנתה לכך שבעניין גמליאל המאשימה לא ערערה לפני בית משפט זה כנגד קולת העונש דנן ובכך נטען כי הביעה את הסכמתה לכך שמדובר בעונש ראוי. אין בידי לקבל את הטענה כי אי הגשת ערעור מטעם המאשימה במקרה פלוני כמוה כהסכמה לכך שהעונש שהושת במקרה אלמוני מייצג את רף הענישה הראוי. מכל מקום, על רקע החמרת מדיניות הענישה בעבירות שבנדון עליה עמדתי לעיל, ברי כי אין בעונש של שבע שנות מאסר כדי לייצג את רף הענישה הראוי בעבירות שבנדון.
בבואי להכריע בערעור המכוון כנגד גזר הדין ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים מכאן ומכאן, הגעתי לכלל מסקנה כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי וכמתחייב בין שיקולי הענישה הרלבנטיים, תוך שהוא נותן משקל ראוי לשיקולים לקולא: גילו הצעיר של המערער; היעדר עבר פלילי; התקופה בה שהה במעצר; אלא שלצד הרקע הנורמטיבי ממנו מגיע המערער ופועלו החיובי, מעשיו קשים הם ותוצאותיהם קשות שבעתיים. המערער נטל חייו של איש משפחה, בעל, אב לילדים קטינים ובן יקר להוריו. זאת ועוד, לאחר שדרס המערער את המנוח הוא הפקירו להתבוסס בדמו תוך שלנגד עיניו עמדה מטרה אחת ויחידה – להימלט מהזירה ולטשטש את מעורבותו בדריסת המנוח. זוהי אינה התנהגות נורמטיבית. עקרון ההלימה שהוא מעקרונות היסוד של תורת הענישה מחייב גמול הולם. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם משקריו של המערער בהם נתפס במהלך ניהול משפטו. לא זאת אף זאת, המערער אינו זכאי להקלה בעונשו ממנה עשויים ליהנות מי שמודים באשמתם וחוסכים בזמן שיפוטי. המערער הגדיל לעשות ולאחר שהודה במסגרת המענה לכתב האישום במנגנון החבלה שנטען על ידי המאשימה – בכתב, באופן מפורט ובהיותו מיוצג – חזר בו מהודאתו תוך שניהל הגנת בדים בה ניסה להוכיח תרחיש דמיוני שלא היה ולא נברא. כעולה מגזר דינו של בית המשפט המחוזי אמנם המערער הביע חרטה וצער על התוצאה שנגרמה אך לא נטל אחריות מפורשת לנטילת חייו של המנוח חרף הרשעתו בדין ואף הטיל אשמה מסוימת על המנוח הגם שהיה ברור כי המנוח נקט בכל אמצעי הבטיחות הנדרשים מרוכב אופניים סביר.
לא זאת אף זאת; אין בכוחן של מילים לתאר את האסון והשבר שפקדו את משפחת המנוח, שילוו אותם עד יומם האחרון. אכן, בשבריר שניה חרב עולמו של המערער אך בו בזמן חרב עולמם של בני משפחת המנוח וגם הזמן לא יביא עמו מזור".

18. הבאתי מחד פסיקה שעניינה הריגה בתאונת דרכים, כאשר הנוהג ברכב היה שתוי/מסומם, וזו שעניינה הריגה בתחרות מכוניות. איני מוצאת להבחין בין נסיבות תאונות אלה בבואי לקבוע את מתחם הענישה ההולם, מאחר וגם במקרה של תחרות מכוניות מדובר "בנסיבות שבהן 'כמעט' מוכתב האסון מראש" (כדברי כבוד השופט רובינשטיין) או במצב של "תאונה הממתינה להתרחש" (כדברי כבוד השופט הנדל).

19. איני מוצאת נסיבות לקולא בעובדה שהמנוח נפגע מרכבו של הנאשם מס' 2 וכי רכבו של הנאשם מס' 3 לא היה פגע במנוח ו/או כי המנוח היה בחיים קודם לפגיעה על ידי הנאשם מס' 2. מאידך, גם אם לא הייתי רואה בנאשם מס' 2 "שותף" לתחרות, "מידת אשמו" זהה לזו של שני הנאשמים האחרים, ואף עולה עליה, בשים לב ל כך שהורשע גם בעבירת ההפקרה על נסיבותיה, כפי שפורטו בהרחבה בהכרעת הדין. בנסיבות אלה, מתחם הענישה שאקבע – יהיה זהה לכל הנאשמים.

20. מאחר וכל אחד מהנאשמים הורשע במספר עבירות "המהוות ארוע אחד" , אקבע לכולן עונש כולל , בהתאם למתווה הנורמטיבי שנקבע בסעיף 40יג לחוק העונשין (אציין כי בקביעת המתחם אני לוקחת בחשבון גם את עבירות ההדחה והטרדת עד שבהן הורשע הנאשם מס' 3).

21. ב"כ הצדדים הפנו לפסיקה שיש בה כדי ללמד על מתחם הענישה הראוי לטענתם. מאחר ומרבית הפסיקה קודמת לפסקי הדין שהובאו לעיל – אני סבורה כי יש להעמיד את מתחם הענישה ההולם לעבירות בהן הורשעו הנאשמים, בנסיבות הקשורות בביצוען, בטווח שבין 6 עד 9 שנים.

אעיר כי נמצאו בפסיקה פסקי דין בודדים (אליהם הפנו ב"כ הנאשמים), בהם העונש שהוטל בעבירות הריגה בתאונות דרכים עמד על חודשי מאסר ספורים, שירוצו בעבודות שרות, אך דובר שם בנאשמים קטינים .

22. סעיף 40ג'(ב) קובע כי:

"בתוך מתחם העונש ההולם יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40יא, ואולם בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי הוראות סעיפים 40ד ו-40ה".

הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, כאמור בסעיף 40יא' הן כדלקמן:

23. שלושת הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום והורשעו לאחר ניהול הוכחות, ויש בכפירה זו כדי להצביע כי לא קיבלו אחריות מלאה למעשיהם, כפי שעולה מתסקירי שרות המבחן בעניינם של שלושת הנאשמים. עובדה זו אינה פועלת לחומרה אך הנאשמים אינם זכאים להקלה בעונש ממנה עשויים להנות מי שמודים באשמתם וחוסכים זמן שיפוטי (ראה פסק דינו של כבוד השופט דנציגר בע"פ 8279/11 הנ"ל).

אציין כי אין לי ספק כי צערם של כל הנאשמים כנה על מותו של המנוח.

24. בגדר השיקולים לקולא אני לוקחת בחשבון את נסיבותיהם האישיות של שלושת הנאשמים, כפי שפורטו בתסקירים, ובמיוחד העובדה כי מאז נישאו והם אבות לילדים קטנים.

25. באשר לחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות ועד היום נפסק על ידי כבוד השופט י.זילברטל בע"פ 8274/11 ‏ ‏ ליאוניד אדז'רסקי נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 21.1.13)

"אמת, במקרה דנא התהפכה חרב הדין מעל לראשם של המערערים משך תקופה ארוכה ביותר, וכבר נפסק כי במקרים בהם שלא באשמתו של נאשם הוכרע דינו בשיהוי ניכר ישמש הדבר כשיקול לקולה (ע"פ 3575/00 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 721, 837 (2000) והאסמכתאות דשם). ברם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, מלאכת גזירת הדין היא מלאכה עדינה ומורכבת במסגרתה נשקלים מכלול השיקולים השונים – אין בשיהוי כשלעצמו, חריף ככל שיהיה, בכדי להוות שיקול מכריע בענישה; אלא הוא שיקול נוסף אשר נלקח בחשבון יחד עם יתר השיקולים אותם שוקל ומאזן בית המשפט בגוזרו את הדין (רע"פ 2836/10 אברמשוילי נ' מדינת ישראל ( [פורסם בנבו], 11.8.2010; והאסמכתאות דשם)). במקרה דנא, כאמור, נלקחו הדברים בחשבון ובית המשפט ציין, כי הימשכות ההליכים שימשה כשיקול לקולה".

בענייננו- לא אוכל לקבוע כי כל הנאשמים נקיים מאשם לשיהוי הניכר והדברים קיבלו ביטוי גם בפרוטוקול הדיונים. יחד עם זאת, המדובר בשיהוי ניכר ביותר (ולא ראוי) , שכשלעצמו מצדיק סטיה ממתחם הענישה שקבעתי.

26. עברם הפלילי של כל הנאשמים היה נקי (למעט עבירות תעבורה) , והם קיימו אורח חיים נורמטיבי גם אחרי ביצוע העבירות נשוא תיק זה. עדי האופי מטעם הנאשם מס' 2 גם העידו על אופיו הטוב ונכונותו להשתקם וגם ב"כ הנאשמים האחרים טענו כי הם מעוניינים בשיקום .

27. אני לוקחת בחשבון גם את העובדה שכל המעורבים , בין שלושת הנאשמים ובין הנוסעים בכלי הרכב, עליהם נמנה גם המנוח, היו בני משפחה וחברים קרובים, והם גרים בשכנות זה לזה – דבר שלבטח משפיע על חייהם עד היום. מאידך, איני מוצאת לנכון לקחת כשיקול לקולא "אשם תורם" של המנוח.

28. כל ב"כ הצדדים טענו כי בנסיבות, ולאור חלוף הזמן, תגרום שליחת הנאשמים למאסר נזק , הן אינדיבידואלי לכל אחד מהנאשמים, הן לסביבתם הקרובה, והן לחברה כולה. תשובה לטענה זו ניתנה על ידי כבוד השופט א. רובינשטיין ברע"פ 548/05 לוין נ. מדינת ישראל (פסק דין מיום 19.1.06):

"אכן, מרבית המורשעים בעבירות אלה – מן הסתם – הם אנשים מן היישוב, מה שקרוי נורמטיביים, אלא שנמצא לבתי המשפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את משפחות הקרבנות, ותחושת אין האונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קרבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים. האם יש בכך תועלת של ממש? האם ההרתעה פועלת? האם יש תרומה למאבק בתאונות הדרכים בגזרי דין שעניינם מאסר אנשים נורמטיביים בקרב חברה עבריינית שאינה מקומם? התשובה לכך אינה ברורה. אבל היש עצה אחרת להרתיע את מופקרי הכביש, אם צעירים שלגמו לגימה יתרה, אם אחרים? גם לכך אין תשובה מניחה את הדעת, וכל עוד לא עלה רעיון מועיל יותר, חובת בתי המשפט להמשיך במדיניות בחינת בית שמאי".

וכבוד השופטת א. פרוקצ'יה אף הוסיפה כי:

"אין לכחד, כי קיים קושי פנימי אמיתי לגזור את דינו של אדם, שהוא ביסודו ישר-דרך ובר-לבב, למאסר מאחורי סורג ובריח. עם זאת, נראה כי בית המשפט לא יצא ידי אחריותו ומחוייבותו לחברה אם יסטה מקו ההחמרה שבענישה, הנדרש בתאונות קטלניות, במקרה שנסיבותיו האמיתיות אינן חריגות. שחיקתה של מדיניות הענישה המחמירה סופה שתפגע פגיעה קשה במאמציה של החברה הישראלית להתמודד בדרך יעילה עם המוות בדרכים. היא תגרע מתפקידה המרכזי של מערכת בתי המשפט בקביעת אמות מידה להתנהגות הציבור בנהיגה בדרכים, ובחינוך להחדרת ערכים חשובים בתחום זה".

29. ובאשר לטענה כי הנאשמים "השתקמו" , בתיקון מס' 113 התייחס לכך המחוקק ב מפורש, וקבע בסעיף 4-ד(ב) כי:

"היו מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם בעלי חומרה יתרה, לא יחרוג בית המשפט ממתחם העונש ההולם, כאמור בסעי, קטן (א), אף אם הנאשם השתקם או אם יש סיכוי של ממש שישתקם, אלא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, לאחר שבית המשפט שוכנע שהן גוברות על הצורך לקבוע את העונש במתחם העונש ההולם בהתאם לעקרון המנחה, ופירט זאת בגזר הדין".

30. אכן , הענישה היא אינדיבידואלית, ויכול שימצאו נסיבות אישיות מיוחדות ביותר כדי שלא יוטל מאסר בפועל – אך לא מצאתי נסיבות שכאלה בעניינם מי מהנאשמים. עקרון ההלימה מחייב ענישה מחמירה על העבירות החמורות שביצעו הנאשמים , ו השיקולים לקולא, שפורטו לעיל, יש בהם כדי להצדיק את גזירת העונש ברף הנמוך של המתחם שקבעתי. רק בשל חלוף הזמן אני מוצאת לנכון לסטות ממנו, כאמור לעיל .

31. אשר על כן אני גוזרת על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים:

3 שנות מאסר. ככל שמי מהנאשמים היה עצור בתיק זה – ינוכו ימי מעצרו מתקופת המאסר.

מאסר על תנאי של 24 חודשים, והתנאי הוא כי לא יעבור בתקופה של 3 שנים ממועד שחרורו מן המאסר כל עבירה מסוג פשע ויורשע עליה.

אני מורה על פסילת כל אחד מהנאשמים מנהיגה למשך 20 שנה מיום שחרורו מן המאסר.

בשים לב למשך תקופות המאסר, ולעובדה שמשפחתו של המנוח פוצתה בהליך אזרחי, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, איני גוזרת על הנאשמים תשלום פיצוי למשפחת המנוח.

כל אחד מהנאשמים יתייצב לתחילת ריצוי עונש המאסר בתאריך 01.12.13 ב שעה 0830 בבית המעצר "קישון" , או על פי החלטת שב"ס , כשברשותו תעודת זהות או דרכון.
על כל אחד מהנאשמים לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס ( טלפונים 08-XXXX377, 08-XXXX336).

והודעה זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, י"ט חשון תשע"ד, 23 אוקטובר 2013הצדדים.

ב. בר-זיו, שופטת