הדפסה

מ.י. פרקליטות מחוז דרום-פלילי נ' מישייב(עציר)

בעניין:
מדינת ישראל המאשימה

ע"י ב"כ פמ"ד - עו"ד רחל אלמקייס

נ ג ד

מנשיר מישייב הנאשם
ע"י ב"כ עו"ד מוטי יוסף

ה כ ר ע ת ד י ן

השופט א. ואגו:
עניינה של הכרעת הדין בעבירות מין המיוחסות לנאשם, יליד 1943, שבוצעו, כנטען, בתלמידתו בחוג היאבקות שהוא היה המאמן בו, כאשר מדובר במתלוננת קטינה, כבת 9 בעת הרלוונטית.

כתב האישום:
על-פי האמור בכתב האישום, שהוגש כנגד הנאשם, הוא היה המאמן של המתלוננת, הילדה ד.ט., ילידת 6.7.00, במסגרת חוג להיאבקות שהיא השתתפה בו. במועדים לא ידועים במהלך שנת 2009, במהלך פעילות החוג, ביצע הנאשם במתלוננת מעשים מגונים. הוא קרא למתלוננת לחדר נפרד, אחרי האימון, חיבק אותה, הוציא את איבר מינו, הרחיק את פניה, הרים את חולצתה, ליטף את ביטנה באומרו שזה מסאג', ולאחר מכן חיכך את איבר מינו בבטנה לשם גירוי וסיפוק מיניים. כמו כן – בזמן השיעור כאשר הנאשם הדגים לה תרגיל כלשהו, לקח את ידה של המתלוננת והצמידה לאיבר מינו, ולאחר מכן הצמיד את המתלוננת לאיבר מינו, אף זה לשם גירוי וסיפוק מיניים (יוער, כבר כעת, המאשימה ביקשה בסיכומיה שלא להרשיע הנאשם במעשה זה של הצמדת המתלוננת לאיבר מינו, לפי שאף המתלוננת לא טענה בעדותה טענה כזו).

בתאריך 30.11.09 או סמוך לכך, בתום האימון, ולאחר שכולם עזבו את המקום, קרא הנאשם למתלוננת לחדרו, הושיב אותה על ארון, תפס את ידיה בכוח והצמיד אותן לאיבר מינו, וכאשר היא הרחיקה את ידיה הוא תפס אות ן בכוח והצמיד ן לאיבר מינו, לשם גירוי וסיפוק מיניים.

בכתב האישום נאמר עוד, כי בכל המקרים המפורטים בו, ומעבר לגילה הצעיר של המתלוננת, שהנאשם היה מודע לו, היא התנגדה למעשיו, אמרה לו שאינה מרגישה בנוח, ניסתה להרחיקו וביקשה שיפסיק.

בגין המעשים הללו המיוחסים לו, הואשם הנאשם בעבירה של מעשים מגונים – מספר עבירות לפי סעיף 351 (ג)(2) בנסיבות המנויות בסעיף 348(ב) בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

תשובת הנאשם על כתב האישום:
הנאשם כפר במיוחס לו. הוא אישר שאימן את המתלוננת, אך רק מספר מצומצם של פעמים, כאשר את רוב האימונים העבירה מאמנת אחרת בשם מזל. הוא הכחיש את כל המעשים המיניים שפורטו לעיל. אין אמת בכך שחיבק את המתלוננת, או שהוציא את איבר מינו ובכל יתר המפורט בסעיף 2 של עובדות כתב האישום.

ראיות התביעה
כללי:
ראיית התביעה המרכזית היא, כמובן, עדותה של המתלוננת ד.ט, אשר נגבתה באמצעות חוקרת ילדים, בהינתן גילה של המתלוננת, והיא הוגשה באמצעות חוקרת הילדים גב' ג'ולייט קייט בהתאם להוראות החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) תשט"ו -1955, ולפי סעיף 9 לחוק זה. גב' קייט העידה ונחקרה בביהמ"ש. לצד ראייה מרכזית זו ערה המאשימה לכך שעליה לעמוד בדרישה לקיום עדות מסייעת לעדות המתלוננת, בהתאם להוראת סעיף 11 של החוק הנ"ל, ולפיה "לא יורשע אדם על סמך ראיה לפי סעיף 9, אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת".
בחינת ראיות התביעה ודיותן להוכחת אשמת הנאשם, תיעשה, איפוא, בשני המישורים הללו. ראשית- שקילת עדות הקטינה המתלוננת ומידת האמון שיש לתת בדבריה, ככל שהם מבססים האמור בכתב האישום. שנית- ככל שעדותה תימצא מהימנה וכבדת משקל, יהא צורך לבחון האם קיימת ראיית סיוע, אחת או יותר, שאופייה ומאפייניה תואמים ההלכה הפסוקה לנדון, שאם לא כן, אין להרשיע הנאשם אף אם עדות המתלוננת עושה רושם טוב ומהימן.

ניתן לומר, בתמצית, ועל מנת להקל על ניתוח העדויות, שיפורטו להלן, שפרט לכך שהמאשימה מבקשת ליתן אמון מלא ולהעניק משקל מירבי לעדות המתלוננת, כפי שניתנה בפני חוקרת הילדים, עותרת המאשימה לראות כראיית סיוע מספקת לצורך ההרשעה, את העדויות שהובאו, לשיטתה, מפי אם המתלוננת העדה י.ט, ואחותה של המתלוננת, הנערה א.ט, ולפיהן, בימים שקדמו לחשיפת האירועים על ידי המתלוננת, חל שינוי בהתנהגותה של הילדה ומצבה הנפשי לא היה כבימי שגרה. זאת – בנוסף לסערת הרגשות והבכי שפקדו אותה כאשר חשפה את סיפורה, לבסוף, בפני אחותה.

יוער, כי הן מתוך העדויות שנשמעו, ומתוך האמרות הכתובות, עולים עניינים צדדיים רבים. מסתבר, שהחקירה התרחבה מעבר לתלונת הילדה ד.ט, ולבדיקת חשד שבנות נוספות, מקרב המתאמנות, ובכללן אחותה, שהעידה בפנינו, נפגעו מהנאשם, באופן דומה (יוער, שגם המתלוננת ציינה בפני חוקרת הילדים שהיא מודעת לכך שאינה הילדה היחידה שהעלתה תלונות דומות). מאומה מהאמור לא התגבש לכלל אישום נוסף, ואף אין טענה, בסיכומי המאשימה, כי יש נפקות ראיתית כלשהי ל"מעשים דומים", שכביכול נעשו, או כי יש לייחס משקל לאמירות, רמזים, או קטעי שמועה שעלו במישור זה. לפיכך, יש לשים אל לב, שלאותם רמיזות, שמועות או דברי רכילות, ככל שבא זכרם בחומר הראיות- אין כל נפקות וכל משקל בהכרעת הדין, ובפרט לעת בחינת קיומו של סיוע חיצוני, כנדרש, לעדות המתלוננת.

עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים
חוקרת הילדים, גב' ג'ולייט קייט, אסרה על העדת הילדה בבית המשפט, לאחר שבחנה את הנושא בשיחת התרשמות עם המתלוננת (ת/2 מיום 25.8.10), וזאת - כפי סמכותה בחוק, ועל מנת למנוע נזק נפשי לקטינה כתוצאה מכך. לפיכך, הראייה המרכזית בתיק הינה העדות שהילדה נתנה בפני הגב' קייט ביום 1.12.09, כפי שתועדה חזותית וקולית בדיסקים ת/1 א ו- ב, ותומללה לאחר מכן (ת/1 ג ו-ד). טופס עדות הילד והתרשמות חוקרת הילדים ממהימנות הנחקרת הוגש וסומן ת/1.
אקדים ואומר, כי מצפייה מדוקדקת בעדות, ניתן להתרשם בדיוק באופן שתיארה הגב' קייט בטופס סיכום העדות. מדובר בילדה בעלת יכולת ורבלית גבוהה ושפה עשירה, אשר שיתפה פעולה באופן מלא עם החוקרת, ענתה לעניין, גילתה עירנות ומעורבות בנעשה בכל משך השיחה, וגרסתה ניתנה בשטף ומתוך נכונות ורצון להשיב במדוייק על השאלות.

המתלוננת תיארה את המעשים שלדבריה נעשו בה על ידי הנאשם [הציטוטים שלהלן הם כפי המשתקף מהתמליל ת/1 ג ו-ד. מדובר בחקירה רצופה אחת, שמסיבה טכנית של החלפת קלטת במכשיר הוידיאו פוצלה לשני דיסקים, ותומללה בנפרד].

המתלוננת ממקמת את תחילת המעשים ליום שאחרי חזרתה מטיול כלשהו לירושלים. היא הגיעה לאימון ואחר כך קרא לה המאמן – הנאשם, לחדר שלו (אעיר, כי הנאשם אישר שיש לו מעין משרד בתוך המקלט המשמש את מועדון האימונים) ונתן לה חולצה במתנה, שאותה שמה בתא שלה, וחזרה לאימון. אחרי האימון הוא שוב קרא לה לחדר, ושאל לשלומה, ואחר כך "הוא ליטף לי את הבטן, וזו לא היתה היד שלו. ואני ידעתי מה זה ואחר כך... הוא אמר שהוא יסיע אותי הביתה באוטו שלו, ושאני יכולה בינתיים לעלות על המכשירים. אחר כך עליתי על המכשירים... הוא אסף אותי הביתה באוטו... אמר שאני תלמידה שלו מצטיינת, ושהוא יתן לי שם מדליות, ושאני אהיה הכי טובה שמה, ושהוא יתן לי להיות שם בחינם... ושהוא יקנה לי נעליים חדשות ושאני אעשה את היום הולדת שלי שמה...הוא נתן לי שמה משהו לאכול...הסיע אותי הביתה. וביום אח"כ עשינו את האימון, אחר כך הוא קרא לי לחדר שלו, הוא ליטף לי את הבטן, קצת יותר מידי למטה, ואחר כך... לא זוכרת את זה... הוא שאל אותי סתם שאלות, מה קורה אם אחותי תבוא היום לאימון ואם אני אבוא מחר? הוא אמר אם אני אבוא ביום ראשון, אז הוא יביא לי מדליה. ואז הוא הקריב את היד שלי למכנס שלו ולאיבר אפשר להגיד... הרחקתי את היד והוא הקריב אותה בכח, ואז הרחקתי אותו עוד פעם והוא הרחיק, ואני הרחקתי אותה בחזרה והוא שאל אותי אם לא נוח לי עם זה, אמרתי לו לא. ואז הוא שאל למה אני, מה אני איש זר? אמרתי שאני לא מכירה אותך טוב, ואז הוא אמר... שהוא לא יעשה את זה ואח"כ הוא התחיל לעשות את זה עוד פעם. ואח"כ הוא התחיל לקרוא לי בשמות, כמו כלבה קטנה שלי וחתולונת ושמות כאלה. וביקשתי ממנו להפסיק לקרוא לי ככה... " (עמ' 5).

הילדה הסבירה שלא מדובר באירוע חד פעמי, אלא בדפוס שחזר מספר פעמים ["יותר מפעם אחת, יותר מעשר פעמים"], ושהמקרה האחרון היה יומיים קודם חקירתה. הוא הזמין אותה שוב לחדרו ו "הושיב אותי על ארון גבוה, לקח לי את הידיים, ו...עוד פעם הקריב אל איבר המין שלו, פעם אחת הוא גם הוציא אותו והניח לי אותו על הבטן. ואז אמרתי שיפסיק כבר, ושאני ממש לא אוהבת את זה, ואז אני ירדתי מהארון ואמר ששכחתי את הז'קט... הוא אמר שאני יכולה בינתיים לעלות על מכשירים והוא אמר ששכחתי שם את הז'קט והוא אמר לי לבוא לקחת אותו" (עמ' 7 ש. 14 עד 21). לבקשת החוקרת לחזור ולפרט במדוייק את האירועים, היא מרחיבה ש"הוא שם אותי על הארון ואז הוא קירב לאיבר המין, הוא לא הוציא אותו... אבל פעם אחת הוא עשה את זה. הוא אמר שהוא עשה את זה עם הידיים (מאוחר יותר מבהירה הילדה שהגם שהנאשם טען שהוא מלטף אותה עם ידו, היא משוכנעת שהיה מדובר באיבר מינו ולא ביד). לקח את הידיים שלי, עם המכנס, והצמיד לאיבר המין... אז אמרתי שאני לא אוהבת שהוא עושה לי ככה. הוא שאל אותי אם הוא איש זר, אמרתי לו שכן, אני לא מכירה אותך טוב. ואז ירדתי מהארון... הוא אמר לי ששכחתי את הז'קט שלי, לקחתי אותו, הלכתי למכשירים ועליתי על המכשירים... אז הוא אמר לי שכבר הגיע מישהו והוא יכול לשמור על המקום, ושהוא עכשיו יקח אותי הביתה... ואז הוא לקח אותי אל הבית באוטו." הילדה מתארת את הסיטואציה כאשר היא מנסה להרחיק ולסלק את ידי הנאשם מגופה, והוא שב ונוגע בה, לוקח את ידיה ומקרבן לאיבר מינו. הוא מצמיד את ידיה אל מכנסיו מעל איבר המין. עולה מתיאורה, שבהזדמנות הזו אומנם אפשר שהנאשם מישש את איבר מינו מבעד למכנסיים בזמן המעשה, אולם, לא הוציא אותו אל מחוץ למכנס. בהזדמנות אחרת פעל הנאשם בצורה שונה ו"הוא לקח אותו מהמכנס ולקח את הידיים שלי והצמיד לאיבר המין שלו... לא הרגשתי ככה טוב ואמרתי לו שהוא יפסיק". היה זה כאשר, שוב, קרא לה המאמן באמצע האימון לחדרו (היא מתארת חדר עם ארון קטן, מיטה וכיסא, שעליו מונחות שתי חליפות שהוא לובש, מתיאורה עולה שכוונתה כנראה לאימוניות ולא לחליפות רגילות).

במהלך התיאור הדגימה המתלוננת על ביטנה את המקום שבו נגע הנאשם עם איבר מינו. היא מספרת ששאלה אותו מה הוא עושה, והוא אמר ש"זה עם הידיים, ואז הוא מיד הפסיק, ויותר לא עשה את זה". טרם המעשה, כאשר קרא לה הנאשם לחדר, הוא חיבק אותה ושאל אותה שאלות חולין, מה חדש אצלה, והאם אחותה תבוא לאימון. היא בטוחה שהמגע בביטנה לא היה עם ידי הנאשם, כפי שהוא אמר לה, אלא שמדובר באיבר מינו: " הוא הוציא אותו מהמכנס ואחר כך כאילו לא יודעת איך הוא הרחיק את הפנים שלי מזה, אבל... בטוח אני לא ראיתי את זה, אבל אני הרגשתי שזה לא היו הידיים שלו, ואני ידעתי מה זה היה. הוא הרחיק לי את הפנים.. אני חושבת שהוא עשה את זה עם הידיים. הוא עשה עם יד אחת ככה (מראה את תנועת ההרחקה של פניה עם היד) אני יודעת שהוא הרחיק לי את הפנים, אבל אני לא יודעת למה הוא הרחיק לי את הפנים... זה היה כזה, כזה חם, הרגשתי שם כמה שערות... ישר הרגשתי שזה לא היתה היד שלו ושזה היה כזה גוש אחד... זה לא היה יד אחת, זה כאילו היה דבר כזה (מראה על אמת ידה כממחישה את המרקם של שריר היד) והרגשתי שם קצת שערות ואז שאלתי אותו עם מה הוא עושה את זה, הוא אמר שזה עם הידיים... הוא הוציא את האיבר מין שלו וליטף לי עם זה את הבטן... הרגשתי שזה לא היה יד... הוא אמר לי שזה מסג'... הוא עמד... גם עמדתי, הוא היה פה, ואני הייתי לידו פה... אני הייתי עם פנים אליו והוא היה עם פנים אלי". החוקרת תוהה כיצד ידעה שהנאשם הוציא את איברו מהמכנס, והיא מסבירה ששמעה את הקול האופייני (וממחישה זאת) לפתיחת המכנסיים, אפשר שהיא מדגימה רוכסן או "סקוטש". היא אומרת שהקול הזה אופייני להוצאה או הכנסה של משהו מהמכנס. לשאלת החוקרת אם פרט להרגשת חום ותחושה של שערות, האם ראתה בפועל את איבר המין שלו, והיא אומרת "ראיתי קצת... ראיתי קצת שערות... ראיתי רק טיפ טיפה שיער וזהו... קצת שחורות". לשאלת החוקרת אם יכול להיות שזה היה משהו אחר ולא איבר המין, היא עונה נחרצות "זה היה איבר מין" (עמ' 15 ש. 17). היא מספרת, שהרים לה את החולצה קצת, ומדגימה, ובאותו זמן הרחיק את פניה. היא הבינה מדוע הוא עושה זאת ומסבירה בצורה בהירה ש"כי חשדתי בגלל זה, כי אני ידעתי שזה איבר מין ואני ידעתי שהוא עשה לי, שהוא הסיט לי בכוונה את הפנים, אז אני ידעתי שזה איבר מין... הוא הרים לי קצת את החולצה והוא עשה לי בבטן, ועשה לי את זה קצת נמוך".
המתלוננת אינה יודעת לתאר במדוייק מתי קרה הדבר, מלבד זה שהתאמנה בסה"כ כחודש וחצי וזה היה "לפני המון זמן". היא לא מסוגלת לנקוב בימים, ואומרת באופן מעורפל "אולי 30 ימים, 20, 30, 34".

עוד סיפרה המתלוננת, והראתה, שכאשר הנאשם מדגים עליה תרגיל באימונים, הוא אוחז בה בצורה כזו שהוא מצמיד את היד שלה לאיבר שלו, והיא אף חושבת שמישהו מהמתאמנים ראה את זה פעם. היא מתארת ש"הוא הראה לי תנוחה חדשה.. וזה היה היד שלי. היתה צריכה להיות ליד איבר מין, והוא ככה הקריב לי את זה נורא... צמוד נורא נורא... הקריב לי והפיל אותי כמו שצריך בתרגיל, ואז אמרתי שאני יכולה כבר לעשות את זה לבד". לשאלת החוקרת המבקשת להבהיר למה כוונתה בכך שהקריב את ידה בצורה צמודה, היא מדגישה "מאוד מאוד... זה היה צריך להיות בכלל לא צמוד, זה היה צריך להיות ליד, והוא הקריב לי את זה ממש ממש... הרגשתי לא נוח עם זה... הרגשתי את איבר המין מתחת לבגד." לשאלה איך הרגישה את איבר המין, היא אומרת "כמו חתיכת בשר רגילה".

מעוד פרטים שמסרה הילדה בחקירה עולה, שכאשר ביקש מי מהמתאמנים להיכנס לחדר – משרד כשהיתה עם הנאשם שם, הוא לא איפשר זאת וסילק את מי שרצה להיכנס. הוא ביקש ממנה לא לספר על כך שהוא עושה עמה תרגילים והוא מלמד אותה אחרי שכולם הולכים. כמו כן, היא מפרטת על הבטחות המאמן לתת לה מתנות שונות ומדליות, ועל האמירות שהיא תלמידה מצטיינת. כמו כן סיפרה שלא אהבה את "כינויי החיבה" שהרעיף עליה הנאשם, כגון "כלבה קטנה שלי" וביקשה שיחדול מכך. לדבריה, הפציר בה הנאשם שתבוא בכל יום להתאמן, ושתתמיד בכך וכי הוא רוצה שהיא תהיה המצטיינת ביותר והטובה מכל המתאמנים, והבטיח לה מדליות על כך. גם כאשר החלה להעדר מהאימונים, ולמצוא תירוצים שלא להגיע, בשל המעשים שחוותה ("בגלל שלא רציתי לבוא, ששיחקתי את עצמי חולה"), אמר לה המאמן שהיא חייבת לבוא משום שכבר פיספסה המון ימים.

באשר לחשיפת הדברים, היא אומרת ש"אחותי הוציאה את זה ממני... היא שאלה למה אני לא רוצה לאימון ? אמרתי לה שלא טוב לי שמה, והיא שאלה למה ולמה, לא עניתי לה, ולא עניתי לה ולא עניתי לה, ואז היא התחילה לצעוק, ואחר כך הוציאה את זה ממני... על שהוא מכריח אותי לגעת בזה, ושהוא לקח את הידיים שלי, ושם על זה, וסיפרתי לה כל מה שקרה, שסיפרתי לך עכשיו. ושהוא קרא לי בשמות האלה. והיא התחילה לבכות ורצתה לרצוח אותו". לדבריה, לבני משפחתה האחרים נודע הדבר דרך אחותה. לשאלה מדוע לא סיפרה על כך קודם, היא משיבה "הוא אמר לי לא לספר על זה. ואני התביישתי לספר דבר כזה להורים שלי". בסיום החקירה שואלת החוקרת כיצד תגיב אם הנאשם יכחיש הכל ויאמר שלא היו דברים מעולם. הילדה משיבה נחרצות, שבמקרה כזה מדובר יהיה בשקר מצד הנאשם. על כך שהנאשם יכול לטעון שהכל נעשה רק במסגרת הדגמת תרגילים ותנוחות באימון, היא אומרת "גם מתי שהרחקתי הוא הצמיד את זה, ואני יודעת שזה היה בכוונה". אם יאמר המאמן שהוא רק נגע בבטנה עם היד (ולא עם איבר המין), היא עונה "אני יודעת שהוא לא עשה לי את זה עם היד". החוקרת מנסה לבחון תיזה שיעלה הנאשם ולפיה הוא יאמר שהיא מעלילה עליו בשל כך שלבסוף לא נתן לה מדליה, ותשובתה היא "שזה לא נכון, שבכלל אני לא הייתי צריכה מדליות. אני לא הייתי צריכה מדליות, אני לא, לא ממש רציתי... אבל הוא אמר לי שהוא יתן לי והוא היה דווקא נחמד, חשבתי בסדר כזה, יתן לי מדליה ראשונה בבית".

מתוך העדות המפורטת שנמסרה, ובמהלכה, מטבע הדברים, בהתאמה לגילה הרך, ישנן "קפיצות" רבות בין אירועים שונים שהילדה חוותה ובין מועדים שבהם נעשו הדברים. ניתן לגזור, מהמכלול, שני אירועים או מקרים טיפוסיים, שחזרו על עצמם, מספר לא ידוע של פעמים, לצד אירוע ממוקד חד-פעמי, שכלל הוצאת איבר המין. קירוב ידיה אל איבר מינו של הנאשם, מעל המכנסיים נעשה יותר מפעם אחת. אירוע של הוצאת איבר המין וחיכוכו בביטנה הינו אירוע ממוקד אחד. הדגמת תרגילים תוך שהוא מנצל את ההזדמנות להצמדת ידו לאיבר מינה, מעל הבגד, נעשתה יותר מפעם אחת. אין דרך לקבוע בוודאות מספר הפעמים, או מועד האירועים (מלבד מסגרת הזמן הידועה של מספר שבועות מוגבל שבו התאמנה במועדון).

חוקרת הילדים פירטה את התרשמותה מהילדה ואת הערכת המהימנות שלה, תוך שימוש בכלים המקצועיים העומדים לרשותה. כידוע, כאשר נאסרת העדת הקטינה, כמו כאן, הרי, חוקרת הילדים היא ה"מתווך" שבאמצעותו מוגשת העדות, והיא הופכת כעין "ידו הארוכה" של בית המשפט בהעברת ההתרשמות הבלתי אמצעית של מי שהיה נוכח וחווה את האינטראקציה עם הנחקר. עם זאת, ברור, שהתיעוד החזותי והקולי הברור והרציף של כל משך החקירה, מקל גם עלינו, עד מאוד, לראות את הניואנסים הנלווים למתן העדות, והדבר מסייע לגבש, באופן עצמאי, את התרשמותנו שלנו מצורת מתן העדות ומאותות האמת הנגלים מתוכה, בדומה, אף אם לא באופן מלא, למה שנעשה בעת שעד מוסר עדותו בפנינו ממש ובאולם ביהמ"ש.

לצד זה, ברי, שלחוקרת הילדים יש מומחיות והכשרה בתחום הספציפי של ניתוח והבנת הדינמיקה של סיפור מעשה הניתן על ידי ילד קטן, וביכולתה לסייע לנו להבחין בין מקרה של אי אמירת אמת או שקר מכוון מצד הילד, ולבין תוצרים של מגבלות טבעיות ובלתי נמנעות של עצם היות אותו נחקר רך בשנים ומאופיין בהתנהלות הנגזרת ומותאמת לגילו הספציפי [ובכלל זה - נושאים של התמצאות בזמן ויכולת להבדיל בין מאוחר למוקדם ולתארך אירועים על ציר הזמן, גלישה ו"קפיצה" מאירוע אחד למשנהו מבלי להבחין במפורט ביניהם, כאשר אופיים דומה ועלול להביא ל"התמזגות" ולתיאור רציף של דברים שבעצם התרחשו בנקודות זמן שונות, תפיסה שונה משל בגיר לגבי קשר סיבתי בין התרחשויות ובין סיבה למסובב, ועוד]. כל זאת, כמובן, כאשר אנו לוקחים בחשבון את העובדה שהילדה לא נחקרה על ידי חוקרת הילדים, ובצדק, במתכונת של "חקירה נגדית", הגם שנשאלה מספר שאלות עם מאפיינים של כזו.

במקרה הנדון, התרשמה הגב' קייט כי הילדה חוותה את אשר דיווחה, וכי עדותה – אמת.

לדבריה (עמ' 4 בת/1) – "הפרטים המהותיים נמסרו על ידה במלל חופשי רב ובתגובה לתשאול פתוח וישיר. אופן דיבורה היה בלתי מובנה וספונטאני. הפרטים שסיפרה שובצו באופן קוהרנטי על פני רצף כרונולוגי של התפתחות האירועים. בדיווחה קיימים אירועים ספציפיים של מאורעות, פעולות (של החשוד ושל הילדה) ותגובות. כמו כן, בדיווחה קיימים תיאורי אינטראקציה, ציטוטים ותיאורים המתייחסים למצב הרגשי שלה.... הזכירה פרטים יחודיים כגון שמות בהם החשוד קרא לה... תיארה ופירטה בעדותה פרטים שוליים רבים – דבר אשר מחזק את ההערכה כי מתארת אירועים אשר חוותה. דברי הילדה עוגנו בקונטקסט של מקום האירועים ונסיבות התרחשותם. הילדה תיארה את תהליך חשיפת התכנים בפני אחותה. בדיווחה נכחו מאפיינים דינמיים המוכרים מעדויות ילדים שנפגעו מינית, כגון בושה, קושי לחשוף. כמו כן, ניתן היה לזהות... מאפיינים המוכרים מדינמיקות חשודים בפגיעות מיניות בילדים, כגון פיתוי, מתן מתנות, הבטחה לטובות הנאה, בקשה לשמירת הסוד, דפוס פעולה קבוע, ועוד... לא התרשמתי מקיומה של מוטיבציה להפללה והעצמה".

כאמור, התרשמותי מצפייה מדוקדקת בתיעוד החזותי והקולי של מהלך החקירה, ולמשמע הדברים הנאמרים והמומחשים על ידי הילדה, לא אחת, במהלך מסירת העדות, זהה לזו שחוקרת הילדים מסרה לעיל.

חוקרת הילדים, גב' ג'ולייט קייט:
לאחר שהוגשו באמצעות הגב' קייט תוצרי חקירתה את המתלוננת, וזאת כמפורט לעיל, נחקרה על ידי ב"כ הנאשם, עו"ד מ. יוסף, בחקירה נגדית.

אקדים ואטעים, בזיקה לטרוניות מסויימות העולות משאלות הסנגור, כלפי יסודיות חקירת המשטרה בפרשה, שהגם שאפשר שחלק מהטענות לגיטימיות, ואף מוצדקות, הכתובת שאליה יש להפנותן, אינה חוקרת הילדים, כי אם גופי החקירה המשטרתיים. הפונקציה של חוקר ילדים אינה זהה לזו של חוקר משטרה העוסק באיסוף ראיות בתיק מסויים, והיטיבה, כנדמה, להגדיר הדברים כב' האב"ד דכאן, במסגרת פס"ד שניתן בהרכב הערעורים הפליליים של בימ"ש זה, באומרה [ע"פ (ב"ש)7069/06, אבו סיביה נ' מדינת ישראל, בהרכב כב' הנשיא דאז י. פלפל, השופטת ר. יפה כ"ץ והשופטת ש. דברת, פורסם בנבו] :" הסנגור הוסיף וטען גם כנגד מקצועיותה של חוקרת הילדים, אשר לא חקרה, לטענתו, עדים שעדותם חיונית לאור דברי הילדות בפניה. אולם, נדמה כי הסנגור המלומד לא הבחין בדבריו אלה בין תפקידה של חוקרת הילדים, היינו – חקירת ילדים, לבין תפקידה של הרשות החוקרת, היא המשטרה, שתפקידה לחקור את העדים האחרים, לעמת בין גרסאותיהם, להגיע לזירת האירועים במידת הצורך וכד'. תפקידה של המשטרה גם כולל לבחון את חקירות הילדים שנחקרים על ידי חוקרת הילדים, ולהמשיך את החקירה בהתאם. אם עולה הצורך לחקירה של ילדים נוספים, כמובן שחוקרת הילדים מתבקשת לעשות כן, אך חוקרת הילדים תפקידה כשמה: לחקור ילדים ולהגיע לממצאים בדבר מהימנותם על סמך עדותם הפנימית בלבד, ומבלי לבחון את דבריהם יחסית לעדויות אחרות או ראיות אחרות. חוקרת הילדים לא תצא לזירת האירוע לבחון אם דברי הילד בפניה אפשריים; חוקרת הילדים גם לא תעמת את דברי הילד שחקרה עם דברי עדים אחרים, אפילו לא ילדים אחרים ולכל היותר תפנה את הרשות החוקרת לסיטואציה שעלתה מדברי הילד שחקרה ותמליץ על המשך החקירה בנקודה ספציפית שתחקור את הילד פעם נוספת ותשאל אותו לגבי דברי העדים האחרים, לכן אם במקרה שבפנינו לא נחקרו כל העדים הרלבנטיים, כטענת הסנגור, לא היה זה מתפקידה של חוקרת הילדים לעשות כן...".

עם זאת, כמובן, על החוקרת למצות את חקירת הילד הנחקר באופן מיטבי, ולשאול את כל השאלות הרלוונטיות ואף תוך מודעות לקשיים שההגנה יכולה להעלות, ותוך עימות עם גרסת הנאשם (ואף עם גרסאות מסתברות וצפויות שיועלו בעתיד, ככל שעדיין אמרתו של הנאשם אינה מצויה בפני החוקרת), דברים שאכן נעשו כיאות על ידי גב' קייט בענייננו.

על כך ראה ב-ע"פ 2652/11, פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 10.12.12 (פורסם באתר נבו), שם נאמר מפי כב' השופטת ד. ברק-ארז: "אכן, חקירתם של קטין או קטינה שהם קורבנות לעבירת מין על ידי חוקר ילדים צריכה להיות מלאה ומקיפה ככל האפשר, כדי לצמצם את הפגיעה בהגנתו של הנאשם ולסייע בחקר האמת. עמד על כך חברי השופט נ סולברג בע"פ 6394/11 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 20.9.2012) ....באומרו:
'המציאות המשפטית שתוארה לעיל, שמשמעותה היא לעיתים קושי לרדת לחקר האמת כשהילד לא מעיד בבית המשפט, מטילה אחריות כבדה על חוקר ילדים שמחליט שלא ניתן לחקור את הילד בבית המשפט וכי יש להסתפק בעדות שנגבתה על ידו. עליו לנהל את החקירה באופן מקצועי וממצה וליתן את דעתו על כך שעורכי הדין ובית המשפט לא יוכלו לחקור את הילד. חוקר הילדים הוא זרועו הארוכה של בית המשפט. הוא נדרש לחקור ולדרוש באופן שייתן מענה לא רק להצגת העובדות המפלילות, אלא גם לקשיים שההגנה יכולה להעלות. על חוקר הילדים לעמת את הקטין עם גרסת הנאשם. התמודדות זו היא בעלת חשיבות רבה בניסיון להגיע לחקר האמת. (שם בפסקה 28 לפסק דינו)' ".

לפיכך, איני רואה לנכון לסקור אותם קטעים בחקירת הגב' קייט, בידי הסנגור, שאינם רלוונטיים לטעמי, בהיותם משקפים טרוניות במישור מחדלי חקירה הנטענים בתיק, כאשר הם מופנים, כמבואר לעיל, שלא לכתובת הנכונה. עם זאת, לא אוכל להימנע מלציין כבר בשלב זה, שקיימות, אכן, פעולות חקירה שלו בוצעו, יכולות היו לסייע להצגת תמונה ראייתית מלאה יותר, ולהקל, אף אם לא בנקודות קריטיות, על "פיענוח" הפרשה ולהגעה לחקר האמת. כך הוא, להדגמה, לעניין העדר תיעוד וצילום של זירת האירועים הנטענת, אותו מקלט- מועדון, ובפרט צורתו ואיבזורו של חדר המשרד המשמש את המאמן, ובכלל זה אותו ארון או ארונית שלכאורה המתלוננת הושבה עליה. כך הוא גם בבירור העיתוי המדוייק של אותו "טיול לירושלים", שיום לאחריו התרחש אחד האירועים שעליהם הילדה מספרת, ושתיארוכו ניתן היה להיעשות ביגיעה סבירה, כאשר אין לצפות מהילדה עצמה שתוכל לנקוב לגביו בתאריך ספציפי. עוד הזכירה הילדה היתכנות לכך שילד או ילדים נוספים מבין המתאמנים ראו את צורת הדגמת התרגילים עליה באופן שבו ידי המאמן גלשו לאברים מוצנעים שלה. היא אף מאזכרת שמות של אלה שיכלו להיות עדים לכך. לא ברור אם נעשה מאמץ לאתר ולגבות עדות מילדים אלה. כמו כן ניתן היה לברר יותר לעומק את השינויים בהתנהגות המתלוננת ובתחום הלימודים, בתקופה הנדונה, באמצעות מורי בית הספר. כאמור – כל אלה אינם קשורים לניהול חקירת הילדה על ידי העדה דנן.
עם זאת, יוטעם, שאין מדובר במחדלי חקירה היורדים לשורש חקר האמת בפרשה, ואשר מגיעים כדי קיפוח הגנתו של הנאשם, באופן היכול, בפני עצמו, להביא לזיכוי הנאשם (ראה – ע"פ 7164/07, אלהוושלה נ' מ.י, מפי כב' השופטת, כתוארה אז, מ.נאור, מיום 11.2.08, פורסם בנבו). באשר לחלק מפעולות חקירה אלה, שראוי היה לבצען, לא היה כל קושי להשלים החסר, ככל שההגנה סבורה היתה שהדבר יהיה לעזר לה, באמצעות ראיות ועדים מטעמה היא, כמו, למשל, לעניין הצגה מדוייקת של מבנה המקלט- מועדון, ואיבזורו.

הגב' קייט, בתשובה לשאלות הסנגור, מסרה, שאומנם לנוכח תפיסת הזמן של ילדה בגילה של המתלוננת, קשה להגיע לממצא בדבר מספר הפעמים שבהם חוותה פגיעות שנעשו בגופה מצד הנאשם, אולם, אינה יכולה לשלול שמדובר במספר רב של פעמים, כפי שהילדה מציינת. עם זאת – החוקרת ביססה את הערכת המהימנות על שלושה אירועים ממוקדים שאודותם סיפרה הילדה במפורט, ושעליהם היא נשאלה בהרחבה.

הגב' קייט מטעימה (כפי שגם עולה מתמליל החקירה באופן ברור, הגם שלא הבאתי לעיל את פירוט הדברים), שאין אפשרות שמדובר במאמן אחר שהתנכל לילדה, פרט לנאשם. היא זיהתה אותו בשמו, ובשם משפחתו. היא אומנם איזכרה בחורה שאימנה אותה (כנראה הכוונה למזל), אך ברור שאין מיוחס מאומה לאותה מאמנת.

עוד אישרה הגב' קייט, שבתכנים שעלו מעדות הילדה אין ראייה לאירועים חריגים שהתרחשו בעת הסעת המתלוננת ברכבו של הנאשם, מלבד זה שהוא נהג, גם אז, לכנותה בכינויי חיבה שלא היו לרוחה. אגב, הסנגור שאל את גב' קייט, בהיותה דוברת רוסית, שעלתה מברית המועצות בשנת 1997, וזו שפת אמה, ביחס לפרשנות האפשרית של אותם כינויי חיבה. הגם שלתשובות שניתנו אין משקל מכריע, שהרי, בכל זאת, אין מדובר בעדות מומחה לבלשנות או כיוצא בכך, ראוי לציין, שהגב' קייט חד משמעית גורסת שאותם כינויים (קיסקה- חתולונת, וסאבצ'קה- כלבלבה קטנה), כלל אינם כינויי חיבה בקונוטציה חיובית, אלא יכולים להיחשב כינויים למאהבת ואף בקונוטציה מינית ואפילו משפילה. לא מדובר בשמות שמכנים בהם ילדות קטנות בנות תשע.

חוקרת הילדים נשאלה שאלות רבות המתייחסות לדברים ספציפיים שפירטה המתלוננת בהקשר האירועים שתיארה, והיא התבקשה לחדד דקויות שונות בפרטים שנמסרו (למשל- האם הנאשם הסיט את פניה כדי שלא תראה את איבר מינו החשוף או מסיבה אחרת), אולם, בכל אלה – אין נפקות מיוחדת לתפיסת החוקרת את הנתונים הללו ולהבנתה את תשובות הילדה, ובידינו, לאחר צפיה מדוקדקת בדיסקים ושמיעת הטקסט, שכולו גם מתומלל, להתרשם ולהבין את הדברים כהוויתם.

גב' קייט נשאלת על האפשרות שעדותה של הילדה "הוכתמה" על ידי אחותה, שהזינה אותה במידע מופרך, בין היתר אודות פגיעה אפשרית מצד הנאשם בבנות אחרות, כפי שגם השתמע שהמתלוננת סבורה שנעשה. החוקרת מסבירה שאין הדבר נראה כך, לנוכח העושר הרב של פרטים שהילדה מספרת, כשהיא מדגימה וממחישה כיצד זה התרחש, וכאשר מדובר בהשתלשלות ארוכה, הגיונית ועקבית הכוללת אינטראקציות מילוליות ופיזיות. הילדה מבחינה היטב בין דברים ששמעה מפי אחרים, לרבות אחותה, ולבין מה שחוותה. מה שקרה לה עצמה, וחושיה חוו, היא מתארת באריכות ובפירוט, כאשר מדובר בתוכן עשיר ומגוון שקשה "להחדירו" לראש של ילדה על ידי צד שלישי.

החוקרת מסכימה שמדובר בילדה שתפיסת הזמן שלה לא בשלה לגמרי, ועבורה חודש או 20 ימים נחשב זמן ממושך.

גב' קייט נחקרה עוד ביחס לשיקוליה עת אסרה על העדת הילדה. מדובר בתחום שבו הכרעת חוקרת הילדים היא מנדטורית וסופית, ואף לא ניתן לערער על כך (ר' ע"פ 954/13 פלוני נ. מ"י, מיום 19/6/13, כב' השופט סולברג, פורסם ב"נבו" ), וממילא פירוט שיקוליה וצדקת החלטתה לאסור ההעדה, אינם נתונים לבחינה או לשינוי אף בידי ביהמ"ש, בוודאי לא במסגרת הכרעת הדין (משום כך, אומנם, אין צורך להיכנס לפרטי חקירתה לנדון, אך, יודגש, שאין בכך לומר שנמצא פגם בשיקוליה או בהחלטתה הסופית של גב' קייט, ונהפוך הוא, כאשר מדובר בילדה כה רכה בשנים, אך סביר ומובן הוא שהעדתה הפרונטלית בביהמ"ש עלולה להזיק ולפגוע בחוסנה ובבריאותה הנפשית, כפי שהטעימה הגב' קייט בעת שנימקה החלטתה).

אמה של המתלוננת, גב' י.ט:
העדה מתגוררת עם בעלה ושתי בנותיה, כלומר - המתלוננת ואחותה א.ט, בעיר שבה אירעו ההתרחשויות נשוא האישום, והיא עובדת במפעל.

היא סיפרה, כי טרם ההגעה למשטרה לצורך הגשת התלונה (30.11.09), היא שמה לב שבתה, המתלוננת, מתנהגת בצורה לא רגילה "היא הפסיקה להכין שיעורים, הפסיקה לאכול ובאותם הבגדים שהלכה איתם לבית הספר, מלוכלכים, הלכה לישון" (פרוט' מ 20.1.11 עמ' 13). האם שאלה אותה מה קרה ושתספר לה, אך הילדה השיבה שהכל בסדר. כאשר לחצה עליה לספר, היא פירטה ש "ילד אחד הקיא ובגלל זה לא נעים לה ולא מתחשק לה ללכת לספורט". האם מסבירה שהבינה שמדובר בחוג ההיאבקות המתבצע באולם ספורט. ביום 30.11.09, כאשר שבה מהעבודה, ראתה את בנותיה בוכות, והסבירו לה שקרה משהו לא טוב, אך לא יכלו לדבר עליו. המתלוננת לא רצתה לדבר איתה, אך לדברי העדה "היא אמרה את זה לאחותה הגדולה והן אמרו שהוא מכניס את הידיים שלה, קודם שטף את הידיים שלה ואז הכניס את הידיים שלה למכנסים שלו. היא אמרה שזה המאמן בהיאבקות בשם מישייב" (שם ש. 19-21). לאחר שהבת הגדולה סיפרה לה מה שמעה מהמתלוננת, מיד פנתה היא למשטרה. עוד הוסיפה העדה ביחס לתקופה שקדמה לחשיפת הדברים, כי המתלוננת "לא עשתה בכלל שיעורים והמורה אמרה שהיא לא עשתה שיעורים, לא אכלה ולא רצתה להתקלח". העדה לא ראתה בעצמה ובמפורט מה קורה עם בתה המתלוננת בתקופה האמורה, משום, שלדבריה, עבדה במשמרת שניה במפעל (מהחקירה החוזרת למדנו שמדובר בשעות מ 16:00 עד 20:00), אך, במשך שבועיים טרם הגשת התלונה, הילדה אמרה שאינה רוצה ללכת להיאבקות. באותו זמן גם המורה למתמטיקה אמרה שהילדה אינה עושה שיעורים, הגם שבדרך כלל היא תלמידה טובה (ער אני לכך שמדובר בעדות שמיעה, וככל הידוע לא נגבתה עדות ממי מהמורים). האם גם שמה לב שבתה אינה אוכלת ואפילו לא הסתכלה על האוכל שהוגש לה. זאת ראתה כשבועיים או יותר טרם הגשת התלונה. בעבר המתלוננת היתה תלמידה טובה וחרוצה מאוד, אוכלת טוב ואוהבת לאכול, וגם אהבה להתקלח. על כן, בלט השינוי בהתנהלותה.

לאחר שהתובעת ריעננה את זיכרונה של העדה ביחס למה שסיפרה במשטרה, היא מאשרת שהמתלוננת אמרה לה "שהמאמן אמר לה לא לספר לאף אחד והוא אמר שהוא יתן לה מדלייה ושהוא רוצה לתת לה אח"כ מתנות בשביל שהיא לא תספר מה קרה" (עמ' 14 ש. 17- 19).

בחקירה הנגדית, בתשובה לשאלות עו"ד מ. יוסף, סיפרה האם, כי בני המשפחה נסעו למשטרה מיד לאחר ששמעה על ההתרחשות, כאמור, מפי הבת הבכורה, והתלוו אליה ולמתלוננת גם בעלה, האחות הגדולה, וכן חברה של האחות בשם מלכה ר. בדרך, כאשר היו באוטובוס, הנאשם התקשר לבת הגדולה (שאף היא מתאמנת בחוג ההיאבקות הנדון), וזאת מספר פעמים, אך היא לא ענתה לו. אינה יודעת מדוע לא סיפרה על כך במשטרה (יוער, שהנאשם אישר את ההתקשרויות הללו וברור שפרט זה נכון). היא ראתה בכך משהו חריג, והוא לא נהג להתקשר קודם אל מי מהבנות. עוד סיפרה שהמתלוננת והבת הגדולה היו מוחזרות מהחוג על ידי הנאשם ברכבו, אם ההורים לא יכלו לקחתן. היא נזכרת בפעמיים שבהם הוסעה המתלוננת בצורה זו, אך מציינת שהיו עוד ילדים מהחוג באותה הסעה.

באשר לפרט של שטיפת ידי המתלוננת, טרם הכנסתן למכנסי הנאשם, פרט שלא עלה בחקירות על ידי מי מהבנות, היא עומדת על כך ששתיהן סיפרו לה ביחד על הפרט הזה (לא ברור מתי שמעה זאת מהמתלוננת, שהרי, ניתן להבין ממנה שטרם הגשת התלונה ידעה על ההתרחשות רק מפי הבת הגדולה ששמעה זאת מהמתלוננת).

האם סיפרה עוד, כי הבת הגדולה שיתפה אותה בכך שהנאשם הציע לה לעשות לה מסג' והיא סירבה. אין היא יודעת על תלונות של הבת על כך שהנאשם כביכול נוגע לה באיברים אינטימיים בעת הדגמת תרגילים.

לפי ידיעת האם, המתלוננת התאמנה בחוג ההיאבקות במשך כחודשיים טרם הגשת התלונה (לדברי הסנגור מדובר אך בחודש וחצי לערך), ומתוכם, במשך השבועיים שקדמו לתלונה, אימן אותה הנאשם אישית. אחותה הגדולה, א.ט, התאמנה תקופה ארוכה יותר (הסנגור מציין שמדובר בערך ב 3.5 חודשים) וידוע לעדה מפי בתה, שביקשה את אישור הנאשם לערוך את יום ההולדת ה 15 שלה במועדון ה היאבקות, וכי הנאשם ביקש שלא יהיה שם אלכוהול. לא ידוע לה על המשך האירוע, ועל כך שבשל קיום אלכוהול במסיבת יום ההולדת, סולקו כולם משם, וכי בתה כעסה על כך. לעדה עצמה הבת סיפרה שהכל היה בסדר.

אחותה של המתלוננת – א.ט:
בעת מתן העדות היא היתה בת 16.

היא סיפרה, בחקירתה הראשית, על כך שבחופש בשנת 2009, היא וחברתה פנו לנאשם כדי להתאמן במועדון- חדר כושר שבו התקיים החוג האמור. הנאשם הסכים לאמן את העדה ואת חברתה ללא תשלום, פרט לדמי ביטוח, וביקש שלא יספרו על הפטור הזה לאחרים. השתיים החלו להתאמן שם בכל יום משעה 17:30 עד סמוך ל- 20:15. היא סיפרה לנאשם על אחותה הקטנה והוא אמר שתביא גם אותה להתאמן ואכן המתלוננת היתה הולכת פעמיים או שלוש פעמים בשבוע לאימון, החל מ 14:30 או 15:00. היא מעריכה שאחותה התאמנה כחודש וחצי עד מועד הגשת התלונה. בשבוע שלפני כן, הבחינה העדה בהתנהגות מוזרה של המתלוננת, כאשר זו "היתה יושבת בחדר ולא מדברת והיתה לה התנהגות מוזרה בזמן האחרון, ואמרה שלא רוצה ללכת לאימונים, וכששאלו אותה למה, אמרה שילד הקיא שם וזה מגעיל אותה ולא רוצה ללכת לשם" (עמ' 20 מיום 20.1.11 ש. 22-23). העדה התרשמה שהמתלוננת מצאה כל פעם תירוץ אחר כדי לא ללכת למועדון, כגון שאינה מרגישה טוב ושכואב לה הראש, וזאת לאורך תקופה של כשבוע וחצי. ביום הגשת התלונה, כאשר העדה חזרה מבית הספר והתכוננה לצאת לאמון, ראתה שאחותה אינה מתארגנת. היא ביקשה להבין מדוע אין היא רוצה ללכת לאמון, ושאלה אם הרביצו לה או שמישהו הציק לה. בתחילה לא שיתפה המתלוננת פעולה, אך לאחר מכן, החלה להילחץ ולבכות וביקשה שלא תספר לאחרים וחשפה בפניה ש "כל פעם באמונים וגם באמצע האמונים וגם בסוף האמונים, היו שם שני מקלטים מחוברים ובסוף היה חדר עם מיטה וארון קטן ומקלחת, ולפעמים באמונים, באמצע האמונים, היה לוקח אותה לשם והיה מרים לה את החולצה ושם את האיבר מין שלו על הבטן שלה והיתה שואלת אותו מה הוא עושה, ואמר לה שלא תדאג וזה היד. אז היא היתה מתנגדת והיה אומר לה 'מה את לא רוצה לשחק?' ובסוף כל אמון הוא היה לוקח אותה לשם לחדר וגם היה עושה את זה. היה לוקח את הידיים שלה ושם על המכנס שלו והיה מלטף לה את הבטן ופעם אחת שם אותה גם על ארון קטן שהיה לו בחדר והרים אותה לשם. בסוף כל אמון היה מחזיר את הילדים הביתה וגם אותנו, והיא אמרה שאותה הוא היה מחזיר בכוונה, כל פעם אחרונה, והיה קורא לה בשמות ברוסית 'קיסקה' – חתולה, ו'סבצ'קה' – כלבלב. ואז היא אמרה לו שיפסיק לקרוא לה ככה ולא נעים לה ואמר לה שלא יקרא לה כך והוא היה אומר בסדר. בסוף האימונים כשהיתה נשארת שם אחרונה הוא היה אומר לה שצריך לחכות שמישהו יבוא למקלט ואז יקח אותה הביתה ואמר לה שיתרגל איתה תרגילים ואמרה שבכוונה הוא שם את היד שלה על איבר המין שלו והיא הרגישה לא בנוח עם התרגילים האלה. היא היתה אומרת שהמאמן היה אומר לה לא לספר לאף אחד על התרגילים שלהם. הוא היה אומר שהוא יקנה לה נעליים חדשות ושאל אותה מה המידה של הנעליים שלה, שהוא יתן לה מדליות, שהיא צריכה לבוא כל יום כדי להתאמן" (עמ' 20 ש. 30- עמ' 21 ש. 17).

האחות מספרת שלמשמע הדברים החלה לבכות, מאחר שההורים לא היו היא התקשרה לחברתה מיכל ולדוד שלה, אך ההורים בינתיים הגיעו וגם הדוד, ולאחר שסיפרה להם מה שמעה, נערכה התייעצות משפחתית והוחלט להגיש תלונה במשטרה. כשיצאו מהבית עבר הנאשם עם רכבו וראה אותם, ולאחר מכן התקשר אליה בפלאפון מספר פעמים אך היא לא ענתה. גם בתחנת המשטרה, ובנוכחות השוטר, שב הנאשם וניסה להתקשר.

בחקירתה הנגדית, אמרה העדה, שבתקופה של חודש וחצי כשאחותה התאמנה, אימן את הילדים הקטנים, ובכללם המתלוננת, קרוב משפחה של הנאשם, ולפעמים גם מאמנת בשם מזל, עד שהיא התגייסה. שעות האימונים של שתי האחיות לא היו בחפיפה, אך לעיתים היתה רואה את האימון של המתלוננת, שכן העדה הקדימה לבוא עם חברתה כדי להתאמן בחדר הכושר לפני אימון ההיאבקות. לשאלה כמה אימונים הפסידה המתלוננת בתקופה שסירבה להגיע למועדון, היא אומרת שמדובר בערך בשני אימונים, שכן, לעיתים היתה משכנעת את אחותה ללכת, למרות שלא רצתה.

בהמשך מספרת העדה על כך, שבדיעבד אף היא מבינה שנגיעות בגופה במהלך האימון עם הנאשם, שבזמנו לא ייחסה להן משמעות חריגה, היו אולי, גם לגביה, לא תקינות. הנאשם נגע בבטנה במהלך התרגילים, והוריד את ידו לכיוון איבר המין שלה, עד שהסתכלה עליו, ואז הזיז את ידו. היו תרגילים שבהם היא חשה שהנאשם מניח את ידו על ישבנה, בכוונה. גם כשהלכו במסדרון הוא היה נוגע בגבה ולאט לאט מוריד את ידו עד שהיתה זזה ממנו או מורידה את היד. היא פירטה דברים מסויימים ששמעה מחברתה מ., אך לפי שחברה זו לא היתה עדה במשפט, והדברים לא נאמרו מכלי ראשון, לא אביאם כעת.

עוד נחקרה האחות, על ידי עו"ד יוסף, אודות תכתובות מסויימות במחשב עם בחור בשם חנוך. ככל שהדבר יהיה רלוונטי, בזיקה לטענות הסנגור בדבר מהימנות העדה, אתייחס להלן לפרטי המסרים הללו.

העדה מאשרת שהיתה תקרית במסיבת יום ההולדת שלה במועדון הנדון, כאשר הנאשם כעס על כך שחרף הוראתו נמצא במקום אלכוהול, והוא סילק חלק מהנוכחים משם. היא טוענת שלא התעצבנה מ"פיצוץ המסיבה" אלא דווקא נהנתה ביום הולדתה, ואינה מתייחסת לאירוע כאל תקרית מביכה או רצינית. המשך החקירה מתמקד באירועים ובשיחות שניתן להגדירן כרכילות, ובניסיון לאתר נקודות חיכוך או כעס על הנאשם, שיכלו להביא את העדה להשתתף ברקימת עלילה עליו. משאלה אינם בלב טענות ההגנה, כמשתקף מהסיכומים, איני רואה צורך לפרטם כאן. ממילא, לא עלה, אף לא מעדות העדה, כי כעסה על הנאשם בהקשר שונה מזה שקשור לאחותה.

קטייה וסילצנקו ודניס פחומוב:
העדים שימשו כמתורגמנים אשר באמצעותם הוגשו, כפוף להעדת החוקרים, אמרות הנאשם.
אמרה מיום 2.12.09, בפני החוקרת שרביט וינר, סומנה כ-ת/3, הדיסק שתיעד אותה -ת/3 ב והתמלול- ת/3 א (התמליל שהוגש בתחילה הוחלף, במהלך המשפט, ובעקבות הסכמה בין התביעה להגנה, בתמליל "מורחב" ומדוייק יותר שכלל גם את תמלול דברי המתורגמנית כפי שהושמעו במהלך החקירה). אמרה מיום 30.11.09, בפני החוקרת מירב שושן, סומנה ת/4 א, התמליל והדיסק סומנו ת/4 ב.
לתוכן האמרות נתייחס בהמשך.

המתורגמנים נחקרו באשר לדיוק התרגום ולשיבושים אפשריים שנפלו בהבנת דברי הנאשם. מעיון בסיכומים נראה, כי אין עוד כיום מחלוקת באשר לכך שהחומר הכתוב שלפנינו משקף את אשר אמר הנאשם, ואין עוד צורך להיזקק לשאלות שהמתורגמנים נשאלו לגביהם בביהמ"ש. מכל מקום – אין חולק, שאמרות הנאשם במשטרה אינן כוללות הודאה כלשהי במעשים פסולים כלפי המתלוננת.

החוקרת מירב (שושן) לוי:
גבתה את האמרה ת/4 מהנאשם. אין בעדותה בביהמ"ש ובשאלות שנשאלה על ידי הסנגור, כדי להוסיף פרט משמעותי כלשהו הצריך להכרעת הדין.

החוקרת רוית וינר:
גבתה את האמרה ת/3, היא נחקרה בביהמ"ש על ידי הסנגור, ביחס לעדויות שגבתה מבנות אחרות שהנאשם אימן, או על ניסיון לזמן משתתפות אחרות בחוג ההיאבקות, למתן עדות, כאשר החקירה מטרתה לבסס הטיה של החוקרת לכיוון הפללת הנאשם, הגם, שלגרסת ההגנה, הבנות הללו חפצו אך לתמוך במאמן – הנאשם, ולא התלוננו על כל מגע פסול מצידו. לפי שכתב האישום אינו כולל כל אירוע, או מתלוננת, מלבד המיוחס לנאשם כלפי ד.ט, ולפי שאין המאשימה מבקשת לראות אף משום סיוע לעדותה של זו בכל אמירה או אמרה של מתאמנת אחרת (מלבד עדות אחותה, שהעידה ישירות בפנינו), איני רואה עוד רלוונטיות לאמור בחקירתה הנגדית של החוקרת דנן, ואין צורך לפרט את תשובותיה.
אין כל ראייה לכוונה נסתרת של החוקרת לחתור להפללה של הנאשם, תחת חתירה להגיע לחקר האמת, ולא היה מקום לרמיזות הסנגור בכיוון זה.

ראיות ההגנה
אמרות הנאשם ועדותו בביהמ"ש :
חקירתו ת/4 מ 30/11/09 :
הנאשם סיפר לחוקרת על עיסוקו כמאמן בשיעורי ההיאבקות במועדון, הפועל בתוך מקלט. כל קבוצת גיל מתאמנת בנפרד (המתלוננת משתייכת לקבוצה המוגדרת כ"קטנים", גילאי 8-12). הנאשם מאשר שלעיתים הוא מדגים על התלמידים את הדרך הנכונה לביצוע תרגיל מסויים. הוא פוטר בנות מתשלום, בניגוד לבנים, משום שחפץ הוא לפתח ענף ספורט ההיאבקות בקרב הבנות. הוא אכן ביקש שהפטורות מתשלום לא ידברו על כך, אולם לא איים שיסלק אותן מהחוג. מאשר היכרותו עם המתלוננת ואחותה, עימן יש לו יחסים תקינים, אך, כאשר נחוצה הערת משמעת, הוא לפעמים צועק. אין זה נכון שבמהלך תרגיל נגע בגבה או בישבנה של אחות המתלוננת, שלא לצורך התרגיל בלבד.
יוטעם, ככל שהדבר יהיה רלוונטי לבחינת התקיימות העובדה המחמירה בסעיף החיקוק הנוגעת לשאלת היותו "אחראי על קטין", שעולה במובהק ממכלול עדות הנאשם, שהוא - הוא הרוח החיה, היוזם, והמנהל של מועדון ההיאבקות, ועל פיו ישק דבר. ככל שמדריך או מדריכה זולתו אימנו מי מבאי המועדון, נעשה הדבר בהשגחתו, בפיקוחו, ולרוב גם בנוכחותו האישית.
הנאשם מכחיש המצאות לבד במשרד שבמועדון, עם מי מהמתאמנות, מעבר לכך שמישהי נכנסת, שואלת שאלה ויוצאת, או שמדליקה את המוזיקה וחוזרת להתאמן. אין זה נכון שהוא מעסה את בטנן של הבנות, אך אם כואב למי מהן, אפשר שיעסה את הצוואר או הרגל. הוא נשאל ספציפית על מגע ומעשים שהמתלוננת ייחסה לו, ומכחיש נמרצות את הדבר. כך גם לגבי ילדות, או נערות אחרות, שהחוקרת נוקבת בשמן (ויוטעם, שוב, אין תלונות נוספות ואחרות בכתב האישום מלבד זו שהוגשה ע"י המתלוננת ד.ט). הוא טוען ש"סתם מספרים עלי שמועות".

חקירתו ת/3 מ 2/12/09:
הוא שב ומכחיש שנגע בכוונה בישבן של בנות שהתאמנו. יתכן שאירע כך לא בכוונה במהלך נפילה, בעת ביצוע תרגיל. אין הוא עושה עיסוי בבטן לבנות, כלל, הגם שממליץ להן על כך, באופן כללי, כאמצעי להרזיה. כאשר מעומת עם פרטים מסוימים שמסרה ילדה בשם מ. הוא טוען שהיא ואחות המתלוננת מתנקמות בו, משום שצעק על הבנות החדשות. הוא מאשר שהבנות מעסות לעיתים את פלג גופו העליון, שכן סובל מכאבי צוואר. שב ומכחיש כל נגיעה בגופה של המתלוננת, באופן המתואר ע"י החוקרת, בהתאמה לפרטי התלונה. אשר לכנויה של המתלוננת כ "כלבה קטנה שלי" ו- "חתולונת", הוא מאשר ואומר "אני אוהב לקרוא לה ככה". אשר לטענה כי הצמיד ידו לאיבר מינה במהלך הדגמת תרגיל, הנאשם מכחיש, ומסביר שבשיעור היאבקות יתכן שהוריד את ראש ה עם ידו, כשהוא מחבק את הראש, אך לא נגע באיבר המין.
אין זה נכון שהבטיח למתלוננת מדליות, נעליים חדשות, או אוכל, והוא רק הסביר לה שמי שזוכה בתחרויות באחד המקומות הראשונים מקבלת מדליה. אין זה נכון שביקש ממנה שלא לספר לאחרים אודות משהו שעשה לה.

עדות הנאשם בבית המשפט:
ניתן לומר שהנאשם חזר בפנינו על גרסתו המכחישה, ואין בעדותו, לרבות בחקירה הנגדית, משום שינוי או התפתחות ביחס לדברים שמסר באמרות במשטרה.

הוא סיפר שהוא בן 69 (העיד בישיבת 3.6.12), ועוסק באמון היאבקות כ-50 שנה, מהם 30 שנה ברוסיה ו-20 שנה בישראל לאחר עלייתו. בעבר הוא אימן את נבחרת ישראל. המועדון שבו אימן את המתלוננת מצוי במקלט ויש בו שני אולמות, אולם היאבקות ואולם המשמש כחדר כושר. הוא השתמש במקום מאז שנת 1998. קבוצות הגיל שהוא מאמן תוארו כבר באמרה במשטרה, והוא הטעים, שבדרך כלל הוא מתמקד באמון הבוגרים שמעל גיל 15. לדבריו, הוא שולט בעברית בסיסית בלבד ("שפה של שוק או כביש"), אך מאחר שרוב המתאמנים הם מברית המועצות, הוא מדבר איתם רוסית, וכך נהג גם עם המתלוננת. את הבוגרים מאמנים יחד איתו, מזל יעקובוב, שהיא נכדתו וספורט אית בנבחרת ישראל, ובנו מקס מישייב. עד 15.11 (הכוונה כנראה ל-2009) שאז התגייסה, אימנה מזל את הילדים והילדות של הקבוצה הצעירה יותר. הוא עצמו אימן קבוצה זו (עליה נמנית המתלוננת), רק פעמיים או שלוש. בקבוצה זו היו גם שתי נכדות שלו, המתלוננת, וכן אחותה של מ., חברתה של המתלוננת. היו שם גם ארבעה בנים. הנאשם תיאר את מהלך השיעור ואת נושא הדגמת התרגילים לילדים. לדבריו, בשל מצבו הגופני, בעיות בעמוד השדרה, בדיסקוס ובברכיים, שאף מצריכים ניתוח באגן הירכיים, וכן בעיות בכתפיים, הוא לא מרבה להדגים בעצמו את התרגילים. הוא מסתפק בהסבר בעל פה.

אשר למתלוננת – הוא אימן אותה רק פעמיים, כאשר ביתר הזמן מזל היתה המאמנת. הוא תיאר בפירוט את אירוע יום ההולדת של א., אחותה של המתלוננת, ואת העימות איתה סביב צריכת אלכוהול ועישון סיגריות במקום, בניגוד להוראותיו, ובנוסף, בשל החריגה משעת הגג שהקציב לקיום האירוע.

אשר לכינויי החיבה ברוסית, אשר כינה בהם את המתלוננת, ואשר חוקרת הילדים ייחסה להם קונוטציה בוגרת ואף בעלת גוון מיני, הוא טוען, שמדובר בכינויים המשמשים לאנשים קרובים, כמו לנכדים, והוא משתמש במילים אלה גם לנכדיו הוא.

לדבריו, בשל בעיות כתפיים, אין הוא יכול להרים משקל של מעל 3-4 ק"ג (בזיקה לטענה שהרים את המתלוננת כדי להושיב אותה על הארון).

בהמשך החקירה הראשית, מעמת אותו הסנגור עם הטענות שבכתב האישום, והוא מכחיש נמרצות ביצוע המעשים. הוא מאשר שנהג להסיע לעיתים את הילדים לביתם, בעיקר אלה שמתגוררים רחוק יחסית מהמועדון. אשר לעיסויים – קורה ששרירים נתפסים במהלך האימון, ואין מניעה שהוא אכן יעשה מסג' באזור הכתפיים או רגל או יד למי שמתלונן על בעיה בשריר. אין הוא נוגע כלל בישבן במקרה כזה. הוא מאשר שהמליץ לבנות שרצו להוריד שומן מהבטן שהם יקבלו עיסוי לשם כך. אין זה נכון שהוא לקח את המתלוננת לחדר נפרד, אחרי האימון, והוא גורס שהדבר בלתי אפשרי. המועדון פתוח תמיד והדלתות פתוחות ותמיד יש שם ילדים בשעות הפעילות.

הוא תולה את רקימת העלילה, לשיטתו, שבבסיס האישומים הנוכחיים, בשלוש תקריות שהיו לו עם א, אחותה של המתלוננת. האחת- בנושא יום ההולדת, השניה- סביב צילום תמונות של בנות הקבוצה, והשלישית- כאשר השקיט ריב בין שתי קבוצות של בנות, ו-א, המשיכה בשלה, עד שאיים לגרש אותה ואת חברתה אם ימשיכו להרעיש.

לשאלות הסנגור בנושא אותה שידה או ארון שעליהם לכאורה הושיב הנאשם את המתלוננת, מסביר הוא שבכניסה מחוץ למקלט אין שום שידה כזו, נראה שהמקום היחיד שבו יש ארון כלשהו, הוא באזור שירותי הנשים במקלט. הוא לא עומת במשטרה עם מקום הימצא הארון לפי גרסת המתלוננת (נראה שמדובר בארון המצוי בחדר המשמש כמשרד, עניין זה לא הוברר עד תום).

בחקירה הנגדית, בתשובה לשאלות התובעת עו"ד אלמקייס, אישר הנאשם שגם כאשר אינו מאמן קבוצה מסויימת, אלא מזל או בנו הם המאמנים, נוהג הוא לשבת בחדר קטן, בכניסה, המשמש לו כמשרד, ושם יש לו שולחן.
לא היה לו יחס מיוחד למתלוננת, מעבר למקובל עם כל הילדים.
שמות החיבה- כלבלבה וחתלתולה שימשו אותו גם לנכדיו, וגם לילדים אחרים במועדון. אומנם אמר שהכינוי משמש לאנשים קרובים, אך לגביו גם הילדים במועדון הם כמו נכדים או בני משפחה.
הגם שבדרך כלל הוא מסיע את הילדות הגרות רחוק, הוא לקח גם את המתלוננת לביתה משום שהיא גרה בדרך, ולא היתה בעיה לעשות זאת. התובעת מנסה להבין ממנו אם היה מקרה שבו הסיע את המתלוננת לבד או שסטה מדרכו לשם כך, אך קשה להבין מחילופי הדברים (עמ' 92 עד 94 לפרוט') האם היה מקרה כזה אם לאו. נראה שגרסתו היא שהיתה לפחות עוד ילדה אחת באותה הסעה.

אשר לפטור שהוענק לילדות מתשלום עבור האימונים - התמונה המתבררת היא שהנאשם הפעיל שיקול דעת מתי לגבות כסף (מדובר ב 150 ₪ לחודש ) ממתאמן, ונהג לפטור את הילדות מתשלום, כדי להגדיל מעורבותן בענף ולעודדן. הוא ביקש שלא ידברו על כך בפומבי משום שחשש מהצפה של המבקשים להירשם אם יוודע שהדבר אינו כרוך בתשלום.

הנאשם מאשר, שאותם עימותים שטוען שהיו לו עם א. לא מנעו ממנה ומאחותה המתלוננת להמשיך לבוא לאימונים. האימון האחרון, שהן החמיצו, הוא למעשה זה שהיה מיועד ליום שבו הוגשה התלונה.

בנושא הדגמת תרגילים - הגם מצבו הבריאותי, לעיתים הוא אכן מדגים בעצמו את התרגיל, אם אין צורך בהפעלת כח רב, ונכון שהוא הדגים גם תרגיל מסויים על המתלוננת, ואכן היה זה תרגיל שבו הוא מוריד את ראשה של המתאמנת תוך שהוא מחבק את הראש עם ידו. אין הוא מאשר שההדגמה מחייבת מגע עם בטנה של המתאמנת. מדובר במגע באזור היד, הרגל, והראש. הוא הדגים, אף בבית המשפט, תנועת סיבוב שמצריכה גם מגע עם גבו של המתאמן.
אין הוא שולל שכאשר מתאמנים, תופסים ברגליים, דוחפים ונופלים, אזי "היד מהרגל יכולה לגלוש בבטן..." (עמ' 102 ש. 21). הוא שולל מכל וכל אפשרות שתוך הדגמה או אימון יווצר מגע עם איבר מינו של המתאמן. כמו כן, אין זה נכון שהוא עשה עיסוי בביטנה של מי מהמתאמנות אי פעם. נכון שיתכן שמי מהבנות עשתה לו מסג', כשכאבה ידו, למשל, אך זאת לא מתוך דרישה מפורשת שלו, אלא מרצונה החופשי ומיוזמתה של אותה בת, ומתוך שכולן מחבבות אותו ורואות בו כמעין סבא.

הנאשם נשאל על ידי התובעת אודות התקריות שלשיטתו יכלו להניע את א. לשדל את אחותה להתלונן עליו, והוא אומר שאינו יכול לקשור ישירות אירוע מסויים להגשת התלונה, אך ניתן להבין מדבריו, שהוא גורס שבאופן כללי הצטברות האירועים שבעטיים חשה א. מקופחת על ידו, הביאה לרצונה לנקום בו (ראה עמ' 105 ש. 15-16).

לשאלה מדוע התקשר לא. ביום הגשת התלונה, מספר פעמים, למכשיר הסלולאר שלה, הוא אומר שרצה לשדלה לחזור לחוג ולהתאמן ולהשלים עם הבנות שאיתן רבה קודם לכן (כנראה מתקשר הדבר לסיפור אודות ריב בין שתי קבוצות בנות שהוא ניסה להשליט ביניהן סדר). לשאלה איך ידע שא. אינה מתכוונת להגיע לאימון באותו יום והאם ראה אותה נוסעת עם הוריה (כזכור א. סיפרה שהנאשם ראה את בני המשפחה, מתוך מכוניתו, עת נסעו למשטרה להגיש התלונה), הוא משיב, שלא ראה אותה בדרך וכשהוא נוהג הוא מסתכל רק קדימה.

מר יוחננוב בר חי- עד הגנה:
העד הוא בן 54, מאמן היאבקות ומתאבק מקצועי שהיה בעבר אלוף העולם ב היאבקות, והוא משמש כשופט בתחרויות בינלאומיות. הוא סיפר על כך שאימון היאבקות כרוך במגע גופני בין המתאמנים, וקורה שבמהלך התרגילים היד או הרגל נוגעים באקראי במקום שלא התכוונו לכך, אולם, אין לכך שום הקשר מיני, והעד עומד על כך שמאמני ה היאבקות מתייחסים למתאמנים הצעירים כאל בנים או נכדים שלהם. העד מכיר את הנאשם, ויש לו דעה טובה מאוד עליו.

ג'ינה חצ'ידזה- עדת הגנה:
בת 19, לעת העדתה, חיילת המוכרת כספורטאית מצטיינת בתחום ההיאבקות. הנאשם היה מאמן שלה, במסגרת נבחרת ישראל בהיאבקות לבנות. היא התאמנה איתו כ-4-5 שנים ברציפות, והוא אף התלווה אליה כאשר טסה, עם אחרות, לתחרויות באירופה. היא לא נדרשה לשלם כסף על האימונים. מעולם לא חוותה מגע לא נאות או בעל קונוטציה מינית מצד הנאשם.
היא סיפרה כי קורה הרבה שהמתאמן נפגע באימון, מקבל מכה או פציעה, כגון מנפילה לא נכונה, וזה טבעי שהמאמן בא ומטפל במי שנפגע. היא זוכרת שביקשה מהנאשם ביוזמתה לעשות לה מסג' כאשר הכתף שלה כאבה.
לגבי הדגמת תרגילים – אי אפשר להסתפק בהסבר מילולי, ובהיאבקות - המאמן חייב להראות בפועל כיצד מתבצע התרגיל ולהדגים על המתאמנים עצמם.

חנוך רחמין- עד הגנה :
העד, שהתאמן בהיאבקות במשך כ-9 שנים, והוא אלוף הארץ, הוזמן כדי להעיד על תכתובת ICQ שניהל עם א, אחותה של המתלוננת, בהיות שני אלה מכרים, שנהגו באותה תקופה להתכתב, והסנגור סבור שתוכן התכתובת יכול להשליך על מהימנותה של א.. בין היתר מבוקש להראות באמצעות תכתובת זו, שדברי א. כאילו הנאשם גם נגע בגופה בעבר בצורה לא נאותה, הוכחשו על ידה באותה תכתובת עם העד, שנעשתה בזמן אמת, בסמוך לאחר הגשת תלונת אחותה ד.

לטעמי, אין מקום להיכנס לפרטי העדות ולניתוח ופרשנות האמור באותם חילופי מסרים אלקטרוניים, בתוכנת ה ICQ, מתוך הצטברות הטעמים הבאים:

ככל שאמור במעשים שכביכול נעשו בגופה של א. על ידי הנאשם, ולפי שלא הוגש אישום נגדו על מעשים מעין אלה, והתביעה, כזכור, אף אינה מבקשת לבנות תיזה של "מעשים דומים", או כיוצא בכך, אין כל רלוונטיות למשפט הנוכחי לאותם מעשים לכאוריים, ואזכורם כמו גם דיון באלה, רק יכול ליצור "רעשי רקע" צורמים והמסיטים את הדעת מליבת הדברים וממה שטעון הכרעה כעת.

איני רואה כל משקל לשאלה האם בחרה האחות א. לאשר או להכחיש בפני ידיד שלה, באותה תכתובת, כל אירוע או מעשה, שהיה או לא היה, בהקשר מה שהתרחש באינטראקציה עם מאמן ההיאבקות שלה – הנאשם. נניח, לשם ההמחשה, שא. התבטאה בעדותה במשטרה או בפנינו, בבית המשפט, באופן שניתן לגבש הימנו ממצא על נגיעה בגופה באורח שחרג מהנהוג והמקובל בשעת אימון ה היאבקות (ואדגיש שאין בדעתנו לקבוע או לשלול ממצא אשר כזה מהטעמים שפורטו). אמרות של העדה בכגון דא, לו ניתנו בין בפני חוקר משטרה או בפני ביהמ"ש, יש להן, כמובן, משקל וחשיבות. בוודאי שסתירה בין אמירות כאלה, טעונה ליבון והסקת מסקנות מקיומה. מנגד- אין שום חובה על העדה לדייק בדבריה בפני ידיד גרידא, בוודאי לא כשמדובר על עניינים הנוגעים לצנעת הפרט שלה. סתירה בין אלה לבין אמרה במשטרה או בבית המשפט – אינה יכולה להביא להסקת מסקנה כלשהי בדבר מהימנותה. בחירתה לחשוף בפני הידיד דבר מה, שמא להכחישו, או אף לכזב בהקשר אליו, אינה נושאת משקל ראייתי החורג ממשקל נוצה.

ככל שמדובר בחלקים אחרים בתכתובת, שאפשר שמתייחסים לאינטראקציה בין הנאשם לבין בנות אחרות שהתאמנו אצלו, מדובר בעניינים שאינם נושא לבירור במשפט, ממילא הם בגדר עדות שמועה ורכילות, ושוב- אין לתוכנם או לדיוק בנאמר לגביהם כל רלוונטיות או משקל ראייתי בתיק שלפנינו.

יש לזכור, שהעדה הזו הובאה, על ידי התביעה, כדי שדבריה יוכלו לשמש בין ראיות הסיוע שהמאשימה צריכה להביא לחיזוק עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים. אין היא עדה "ישירה" ולא נטען שראתה וחוותה אילו מהמעשים המיוחסים לנאשם. ראיית הסיוע הנטענת (כאמור בסיכומי המאשימה), במישור היות העדה הזו מי שהמתלוננת לכאורה חשפה בפניה את סיפורה, וכן, במישור אישוש הטענה שחל שינוי בהתנהגותה של המתלוננת בשבוע שלפני חשיפת האירועים, ובדבר חוסר רצונה של זו להמשיך ללכת לאימוני ההיאבקות. התכתובת עם מר רחמין אינה מתייחסת כלל לעניינים אלה, וממילא אין בה כדי להשליך על מהימנות העדה.

ההגנה חפצה לאשש הטענה שהעדה א., היא זו שיזמה להעליל על הנאשם, כנקמה על חיכוכים שהיו לה איתו, ואפשר שהיא שידלה את אחותה המתלוננת להתלונן עליו. לפיכך- למהימנותה של א. ולמידת האמון שניתן לרכוש לה, יש חשיבות, מהיבט ההגנה, החפצה להצביע על כך שהעדה אינה נרתעת ממניפולציה ומאי אמירת אמת. גם לצורך מישור מצומצם זה של התייחסות, אין משקל לשאלה עד כמה דייקה א. בעובדות שנקבה בהן בתכתובת עם העד רחמין. קשה להלום שנתבקש להסיק מסקנה ולפיה מדובר בעדה בלתי מהימנה ושקרנית, אך משום שבתכתובת ה ICQ עם נער אחר, לא נקובה אותה גרסה שנמסרה על ידה במשטרה או בביהמ"ש.

משום אלה – אין נפקות ראייתית לעדות זו.

מרתה פרנברוך- עדת הגנה:
בת 23, היתה ועדיין ספורטאית בתחום ההיאבקות ומגיל 18 הנאשם היה המאמן שלה. גם היא לא שילמה כסף על האימון. היא שיבחה והאדירה את הנאשם ואת יחסו אליה, ושוללת מכל וכל נגיעה לא הולמת בגופה. היא גם לא שמעה, במשך חמש השנים של אימונים אצלו, כל טענה כזו מצד מי מחברותיה.

תמרה פרנברוך- עדת הגנה:
בת 19, חיילת לעת העדתה, אחותה של העדה מרתה. היא התאמנה אצל הנאשם מגיל 12, וממשיכה בכך. היא נתנה אמרה במשטרה וזו הוגשה, לבקשת התובעת, וסומנה ת/5 (מיום 1.12.09), אף היא מספרת על יחסו הטוב של הנאשם ועל כך שלא נגע בה מעולם בשום הקשר מיני. היא ראתה במועדון משום בית שני עבורה, בילתה זמן רב, לעיתים יומיומי באימונים, וגם טסה מגיל צעיר למחנות אימונים וטורנירים באירופה, בלווית הנאשם. היא סיפרה על כך שהנאשם נהג להסיע את המתאמנים, בנים ובנות כאחד, ברכבו, בסיום האימון, אך יצא גם שהיתה לבד איתו ברכב. הסנגור שאל אותה ארוכות על דברים שאמרה במשטרה ביחס לשיחה שקיימה בחדר ההלבשה במועדון עם אחותה של המתלוננת, ובמהלכה א. שאלה אותה אם הנאשם היה מטריד בנות שמתאמנות אצלו. גם החקירה הראשית בנדון, וגם החקירה הנגדית, עת השיבה לשאלות התובעת, עסקו בעדויות שמועה, מכלי שני או שלישי, וברכילות שאינה קבילה ואינה נושאת משקל ראייתי כלשהו. נראה, שההגנה מנסה לשכנע כי א. יזמה שיחה מעין זו עם העדה דנן, כמעין צעד מכין לקראת הגשת התלונה מטעם אחותה, זו נשוא התיק כעת. נדמה, כי אף לשיטת ההגנה מדובר בספקולציה גרידא.

הגם שב-ת/5 העדה מסרה לחוקרת המשטרה שהיא משלמת 150 ₪ לחודש, ישירות לנאשם, בתחילת כל חודש, הסתבר, כי בשנה וחצי האחרונות לא שילמה כלל, ולא אמרה זאת לחוקרת.

לשאלת התובעת היא משיבה בנחרצות שמעולם לא עשתה היא, וחברותיה, עיסוי למאמן- הנאשם, והוא אף לא עיסה אותן. זאת הגם שהתובעת אומרת לה שהנאשם עצמו אישר שלעיתים הדבר קרה. היא גורסת שיתכן, עם זאת, שהמאמן הדגים על הבנות כיצד עושים עיסוי עצמי לשחרור השרירים בגוף.

ויקטוריה קריפץ- עדת הגנה:
חיילת בת 19, שסיפרה שהיא מתאמנת אצל הנאשם כמעט כל יום מזה למעלה מ- 5 שנים. בתחילה שילמה, אך כאשר הנאשם ראה שיש לה בעיות כספיות, ויתר על המשך התשלום. היא סיפרה על הזמנתה הטלפונית לחקירה במשטרה, בעת הרלוונטית, ולדבריה, החוקרת גב' שרביט אמרה לה שרק אם היא וחברותיה יוכלו להוסיף עדות לרעת הנאשם, אזי היא חפצה בגביית האמרה, אך אם בפיהן דברים טובים לומר עליו – אין צורך לתת עדות. היא מכחישה את האמור בזכ"ד שערכה החוקרת (נ/1), ממנו עלה כאילו היא ובת נוספת סירבו לבוא וליתן אמרה בטענה שאינן מוכנות להיות קשורות לסיפור. העדה אומרת שמעולם לא נגע בה הנאשם באופן מיני, גם לא בעת הדגמת תרגילים. כאשר הסנגור קורא בפניה את תיאורה של א. אודות "גלישת ידו" של הנאשם לכיוון ישבנה, היא מגדירה זאת כשטויות. ברוב המקרים ההדגמה נעשתה על גבי בנים, והמאמן כלל לא נהג להדגים תרגילים על הבנות. בתשובה לשאלת התובעת בחקירה הנגדית, היא מאשרת שהיו גם מקרים שבהם התרגיל הודגם על הבנות.

נירה וילצ'ק- עדת הגנה:
בת 16.5, ומתאמנת מזה 5-6 שנים. בעת העדתה לא שילמה עבור האימונים, לדבריה משום שהיו לה השגים והיא נמנית על נבחרת ישראל. חלף עדות ראשית הוגשה אמרתה במשטרה מיום 1.12.09 (ת/6), והתובעת ויתרה על חקירה נגדית.

מהאמרה עולה שבעת גבייתה היא שילמה 150 ₪ בכל חודש לנאשם. היא סיפרה שלאחר החימום, הפותח כל אימון, המאמן – נאשם מראה את התרגיל על אחת הבנות ואז הן מתאמנות. הנאשם ביצע לעיתים עיסוי לבנות, והיא זוכרת מקרים שבהם בעקבות האמון כאב לה הכתף, והמאמן מרח משחה על כתפה. מעולם לא גלש למקום אחר בעת עיסוי הכתף. העדה וכן מתאמנת אחרת, עיסו, במספר הזדמנויות, את הנאשם. היה זה עיסוי בגב בלבד. היא זוכרת מקרה שבו הנאשם עשה עיסוי בבטן לאחת הבנות, שאינה זוכרת את שמה. מעולם לא ראתה נגיעה מצידו במקום אינטימי, וגם לא שמעה אותו מתדרך בנות לעשות עיסוי בביטנן כדי להוריד משקל. היא שוללת כל ידיעה או שראתה אירוע מהסוג המתואר על ידי המתלוננת או מעשים אחרים פסולים מצד הנאשם.

מזל יעקובוב- עדת הגנה:
בת 21, השתחררה מהצבא שנה טרם מתן העדות, הנאשם הוא סבה. היא מתאמנת מגיל 10, לפחות חמש פעמים בשבוע, השתתפה במחנות אימונים בארץ ובחו"ל, והתאבקה באליפות אירופה ובאליפות העולם. היא החלה לאמן מספטמבר 2009 קבוצה של בנות, בנות 6 עד 11, שהתאמנו שלוש פעמים בשבוע, והחל מאוקטובר גם המתלוננת ד. נמנתה עליה. היא מעריכה שהמתלוננת הגיעה ל- 15 אימונים במהלך החודש וחצי של השתתפות בחוג במועדון. אינה זוכרת משהו חריג אצל המתלוננת שלטעמה היתה "עצלנית, כמו כל ילד, לא היה בה משהו מיוחד" (עמ' 69 ש. 11). עם גיוסה של העדה ב 16.11.09, חדלה לאמן את הקבוצה, ואז החל הנאשם לעשות זאת למשך שבועיים, ולאחר מכן החליף אותו דודה בשם מקס.

לסיכום מכלול עדויות ההגנה, שבאו מפי מתאמנים אחרים במועדון, חשוב להדגיש, שאין נפקות הוכחתית כלשהי ל"עובדה השלילית" שלפיה הנאשם לא התנכל ולא פגע מינית במתאמנת אחרת מאלה שהעידו.

דיון והכרעה:
הכרעת הדין בתיק הנוכחי, מבחינת ראיות התביעה, נשענת על שני נדבכים: השאלה הרא שונה היא בדבר מידת האמון שיש לרחוש לעדות המתלוננת וקביעת מהימנותה ומשקלה של העדות. אם נקבע שעדותה מהימנה, אזי, כמצוות החוק, יהא צורך לבדוק האם קיימת ראיית סיוע לעדותה. בלית כך, לא תיתכן הרשעה, אף אם תימצא גרסת המתלוננת אמיתית ובעלת משקל ממשי. ממילא, עלינו לבחון אף את גרסת ההגנה ומהימנותה.

הערכת עדות המתלוננת:
לדעתי, הקטינה- המתלוננת מסרה בפני חוקרת הילדים עדות אמת מובהקת, דבריה מהימנים ונכונים וסבורני שהם משקפים את אשר חוותה ואת המעשים שביצע הנאשם.

מסקנה זו אינה אך בגדר אימוץ חוות דעתה והתרשמותה של חוקרת הילדים, אף שדבריה הינם בגדר ראיית עזר קבילה וכלי מסייע בידי ביהמ"ש. יש לזכור, שההכרעה הסופית בכך לעולם נתונה בידי ביהמ"ש עצמו (היכול, כמובן, להתרשם גם אחרת מכפי שנעשה ע"י חוקר הילדים, ואין הוא כבול לממצאיו). על כך, ראה: י' קדמי, "על הראיות" - חלק ראשון, עמ' 247 ואילך.

מעבר לנקודות שצויינו ע"י הגב' קייט, לאישוש התרשמותה מעדות הילדה, ואשר משקפות, לטעמי, התרשמות נכונה ומבוססת, אוכל להצביע על הדגשים והטעמים הבאים, אשר מחזקים את המסקנה הסופית:
המתלוננת שטחה את סיפורה בצורה עקבית ורהוטה. נכון, שבשל גילה הרך, אך מובן שלעיתים היא מתקשה באיתור מועד מדוייק להתרחשות מסויימת, והיא נוטה "לקפוץ" בדבריה מהמאוחר למוקדם וההפך. כמו כן, הקשר אסוציאטיבי של הנאמר יכול שיגרום לה "לדלג" לנושא מעט שונה מזה שהתמקדה בו קודם. אולם, היא עקבית לחלוטין ואף נחרצת, כאשר היא מתארת את ליבת הארועים ואת אופי המעשים שחוותה עת היתה במחיצת הנאשם. מצפיה בחקירה ניכר, שאין שום שלב שבו היא מהססת ומנסה לשחזר (בזיקה לתיזת העלילה שהעלתה ההגנה), את "התדריך" שקיבלה כביכול מאחותה, או מגורם אחר שהכניס דברים לפיה. שפתה עשירה ומובנת והיא משתפת פעולה בצורה מיטבית למתן מענה ברור ומדויק לשאלות שנשאלת.

קשה להלום שהתיאורים, התחושות וההמחשות שהמתלוננת נעזרת בהם, עת היא מתבקשת לתאר מגעו של הנאשם בגופה, בדויים וקלוטים מדימיונה. היא מנסה להעביר לחוקרת היושבת מולה את הדרך שבה נקלט בחושיה מגע איבר המין של הנאשם, הן מבעד למכנסיו, והן כשהוציא את האיבר וחיכך אותו בביטנה, והמתלוננת מתארת, תוך הצבעה על גופה היא, את מרקם האיבר ("כמו חתיכת בשר רגילה"), את השיער שראתה והרגישה באיזור הערווה שלו, ואת תחושת החום של גופו. היא אף מתארת וממחישה את הקול שהתלווה לפתיחת מכנסיו של הנאשם כאשר הוציא את איברו. כל אלה משדרים אותנטיות ואינם מתיישבים עם תרחיש שלפיו ילדה בת 9 תוכל לבדות מליבה תיאורים כאלה ולהעבירם לזולת באופן כה משכנע ובשטף.

עדותה של הילדה מאופיינת במינורזציה ובהעדר כל מגמה להעצמה ולדרמטיזציה. היא משתדלת, בעליל, לדייק, ומפרידה היטב, למשל, בין אירועים שבהם הנאשם קרב את ידה לאיבר מינו, אך מעל המכנס, ולבין האירוע שבו היא מספרת שאיברו הוצא מהמכנס ובא במגע עם בטנה. המתלוננת אינה מייחסת לנאשם, כפי שאולי צפוי היה, לו מדובר בעלילה זדונית, מעשים בדרגת חומרה גבוהה יותר, ומקפידה לתאר את המגע כהוויתו, ללא כל האדרה. נזכור, למשל, גם את העובדה שכאשר המתלוננת מספרת על הסעתה בידי הנאשם במכוניתו, אין בפיה כל תלונה על כך שהוא ניצל את ההזדמנות לגעת בה או להטרידה בכל דרך. מה היה פשוט יותר, לו עסקינן בעלילת כזב, מאשר לייחס לו ניסיון לפגוע בה גם בסיטואציה זו?

אנו רואים, תוך כדי השיחה עם חוקרת הילדים, התפתחות בהסקת מסקנה על ידי המתלוננת, ומתן משמעות למה שחוותה, כאשר יתכן שבזמן אמת כלל לא הבינה עד תום את פשר הדבר. היא מספרת לחוקרת על כך, שכאשר חיכך הנאשם את איברו בביטנה, הוא הרחיק את פניה והסיט אותם עם ידו לכיוון אחר. בשלב זה היא מציינת שאינה יודעת מדוע עשה זאת. כאשר החוקרת מבקשת ממנה לספר שוב על אותה "הרחקת פנים", היא משתפת את גב' קייט במסקנתה שהדבר נבע משום שהיא חשדה בנאשם, וידעה שהוא נוגע בה עם איבר המין ולא עם ידו, ועל כן הסיט בכוונה את פניה. תהליך חשיבתי מתפתח זה משדר אף הוא אותנטיות ומאפיין אמירת אמת.

כפי שציינה, בצדק, חוקרת הילדים, אין חריג או חידוש בדפוס של הבטחת או הצעת מתנות וטובות הנאה לקורבנות העבירה, בתחום עבירות המין, בין כדי לרכוש אהדתם ושיתוף הפעולה מצידם, ובין כדי להבטיח שתיקתם העתידית. במקרה שלנו, אנו שומעים מהילדה, שהנאשם הבטיח לה מדליות, מתנות כאלה ואחרות, וציין בפניה את בטחונו שהיא תהיה אלופה ב היאבקות, או כיוצא בכך, ושהיא תלמידה מצטיינת. אולם, מעניין לראות שהילדה אינה אומרת זאת בהקשר שאנו, כאמור, מייחסים לכך, אלא, משיחה לפי תומה וכחלק מסיפור המעשה. הילדה, בתמימותה, אינה עושה חיבור בין הרעפת החיבה וההבטחות של הנאשם ולבין רצונו לקנות את ליבה, את שתיקתה, או את "הסכמתה" למעשים. היא נוטה לראות בעניין המדליות דווקא משהו "נחמד", הגם שהיא קצת מתפלאת על האינטנסיביות של ההבטחות בעניין זה, כאשר מבחינתה היא לא היתה צריכה מדליות ולא ממש התלהבה מכך...

אין חולק שלמתלוננת עצמה לא היה שמץ מניע להעליל על הנאשם, וגם לשיטת ההגנה, ככל שמדובר בעלילה שקרית, הרי היא ניזומה על ידי אחותה. אולם, תיזה כזו היא חרב פיפיות, מבחינת ההגנה, בנסיבות הספציפיות של תיק זה. נניח, כשיטת הסנגור, שאותן התקלויות די מינוריות בין האחות לבין הנאשם (כגון פרשת מסיבת יום ההולדת), גרמו לה לרצות לסבך הנאשם ולהעליל עליו פגיעה מינית במאן דהוא. מה היה יותר פשוט מאשר לייחס לעצמה היא את תפקיד הקורבן תחת שידול אחותה הקטנה ליטול על עצמה את המשימה וללמד אותה את פרטי הסיפור הבדוי? בל נשכח שהאחות א. גם היא היתה תלמידה של הנאשם, ומבחינת ההיתכנות וההזדמנות לביצוע המעשים, אלה קיימים באותה מידה, ואף יותר, כלפיה. אם לא די בכך, נמצא לנו, שהאחות אכן מייחסת לנאשם מגע בלתי הולם בגופה שלה, כאשר ניתן להבין מדבריה, שבזמן אמת לא הבינה את הקונוטציה המינית שהתלוותה לכך, ורק בדיעבד קלטה שאף היא נפלה קורבן להתנהלות הנאשם. לו מדובר היה ברצון המתלוננת להפליל הנאשם ו"להפיל עליו תיק" טבעי היה לספר על אותם אירועים, ולגרום להפללת הנאשם במעשים מגונים כלפיה, ולא כלפי אחותה. אין חולק שהנאשם אינו צריך להוכיח את המניע שביסוד העלילה נגדו מצד מתלוננת. עם זאת, אין ספק, שאם ביכולתו להצביע על תרחיש סביר והגיוני שלפיו התלונה בדויה מסיבות כאלה ואחרות, יש בכך לאשש הגנתו. במקרה שלנו, העדר היגיון בסיסי בתרחיש, שלפיו המניע לעלילה הינו טינה מצד האחות א., בעוד היא בחרה להשליך את התפקיד על אחותה ולשדלה להיות המתלוננת, כאשר היא עצמה יכולה להיות "מתלוננת קלאסית" מכל היבט, מקשה על אימוץ גרסת העלילה ומחזק את הרושם שהילדה העידה אמת לאמיתה.

מכל האמור, מסקנתי היא שעדות המתלוננת מהימנה לחלוטין ויש להקנות לה משקל מירבי.

האם נמצא סיוע לעדות המתלוננת?
המאשימה מבקשת לראות את הסיוע לעדות הילדה בעדויות שניתנו על ידי אמה, ואחותה. עדויות אלה מתייחסות הן לשינוי בהתנהגות המתלוננת בימים שקדמו לחשיפת הפרשה, לרבות סירובה הבלתי מובן ללכת לאימוני ההיאבקות, והן למצבה הנפשי בזמן החשיפה, הבכי והמצוקה שנלוו לכך.

טרם שאפרט הנקודות הספציפיות העולות מעדויות שתי אלה, בזיקה לאמור, ראוי לאזכר, בקצרה, את ההלכה הפסוקה הרלוונטית לבחינת קיום ראייה מסייעת לעדות קטינה בעבירת מין, כזו שנמסרה באמצעות חוקרת ילדים, וללא העדת המתלוננת בבית המשפט, וללא חשיפתה לחקירה נגדית.

הלכה פסוקה היא, שעדות שלא עמדה במבחן החקירה הנגדית הינה עדות "חסרה" אשר סיוע מהותי אמור להשלימה. ראייה זו צריכה לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: עליה לנבוע ממקור עצמאי ונפרד מהראייה הטעונה סיוע, עליה לסבך או לפחות לנטות לסבך את הנאשם בביצוע העבירה, ועליה לנגוע לנקודה ממשית השנויה במחלוקת במשפט (ראה ע"פ 5676/10 שונים נ' מ.י, כב' השופט י. דנציגר, מיום 23.8.12, פורסם באתר נבו).

עם זאת, קיימת מעין "מקבילית כוחות" ולפיה המשקל הנדרש לראייה המסייעת עומד, ככלל, ביחס הפוך למשקלה של העדות טעונת הסיוע. ככל שעדות המתלוננת מפורטת, אותנטית ומעוררת אמון, כך ניתן להסתפק בראיית סיוע שמשקלה נמוך יחסית [ראה ע"פ 4009/90 מ.י נ' פלוני פד"י מ"ז (1), 292, 302, ע"פ 2652/11 הנ"ל, פסקה 22, וע"פ "שונים" שלעיל, פסקה 38].

עוד נפסק, שהתנהגותו של קורבן, בעקבות עבירת המין שבוצעה בו ומצבו הנפשי, יכולים לשמש כראייה אוביקטיבית לסיוע לגרסתו. מצבו הנפשי של הקורבן יכול לשמש סיוע לא פחות ממצב פיזי חבלתי המתגלה לאחר אירוע מיני טראומתי (ע"פ 1121/96 פלוני נ' מ.י, מפי כב' השופטת ד. בייניש, פד"י נ (3), 353, בעמ' 361- 362). מצב נפשי קשה, המתבטא בבכי מר, בסמוך לחשיפת הפרשה הנדונה בפני הורי הקורבן, אף הוא יכול להיות ראיית סיוע (עניין "שונים" פסקה 41). יוטעם, שמצב נפשי כראיית סיוע בא בחשבון בעיקר כאשר אותה "נקודה ממשית השנויה במחלוקת" אינה לגבי זהות מבצע העבירה, אלא ביחס לעצם ביצוע המעשה. ברי, שאם יש מחלוקת על זהות המבצע, בעוד שהמעשה אינו במחלוקת, אזי, ראיית הסיוע נדרשת לאישוש הזיהוי. במובן זה, במקרה שלפנינו, אין מניעה להכיר במצב הנפשי כראיית סיוע.

אין דרישה שראיית סיוע תתייחס לכל פרט ופרט השנוי במחלוקת בין הצדדים. עיקרה בכך שבית המשפט ישתכנע שאין מדובר בעלילה ובסיפור בדים כאשר הדברים שעונים אך ורק על עדות הקורבן, ותיתכן הרשעת חף מפשע על סמך זה. עם זאת, ההלכה הפסוקה ”מזהירה" מפני מצב דברים שבו הקפדה "טכנית" על מאפייני ראיית הסיוע והנדרש ממנה תביא לכך שהאמת לא תיחשף ולא ניתן יהיה להרשיע את מי שבית המשפט אכן השת כנע שביצע את המעשים המיוחסים לו. על כך נאמר כי:
"אם תידרש עדות סיוע המתייחסת לכל פרט מפרטי העבירה, יוכלו עברייני מין שתקפו מינית ילדים להודות במעשים מסויימים ולהפוך פעמים רבות ל"חסינים" מפני הרשעה בביצוע שאר המעשים שעשו בילדים, כיוון שלא ניתן יהיה להביא עדות סיוע המתייחסת ישירות לכל פרט במעשים אלו. יפים לענייננו דבריה של השופטת (כתוארה אז) ד. ביניש, ברע"פ 3904/06 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (1) 385,413 (1997):
'יש לזכור כי מעיקרה נועדה דרישת הסיוע לשכנע כי מדובר בעלילה ובסיפור- בדים ולהבטיח כי חלילה לא יורשע החף מפשע, אך יש להקפיד כי הדרישה לסיוע לא תסכל מטעמים טכניים את חשיפת האמת ואת האפשרות להרשיע את אלה המבצעים פשעים כלפי קורבנות רכים ומועדים כילדים' " (פס"ד "שונים" שלעיל, פסקה 40, ההדגשה אינה במקור).

החלת כללים פסיקתיים אלה על ענייננו, מעלה כי ניתוח ראיות הסיוע הפוטנציאליות צריך להישען על הנקודות הבאות:
הסיוע צריך להתייחס לעצם המעשה ולא לזהותו של הנאשם, אך הוא צריך לבוא ממקור חיצוני שאינו הילדה בעצמה.
מצבה הנפשי של המתלוננת, גם בעת חשיפת המעשים, הגם שלא בסמוך ממש לביצועם, יכול לשמש כסיוע.
בהינתן המהימנות והמשקל הגבוהים שיוחסו לעדות המתלוננת, ועל פי עיקרון "מקבילית הכוחות", די בקיום ראייה מסייעת שאינה כבדת משקל ומהותית בפני עצמה.

מתוך ראייה זו, נפנה לבחינת עדויות הסיוע הנטענות בתיק.
כפי שנראה, עדויות אלה עומדות במבחנים ובמאפיינים הנדרשים בפסיקה.

אשר לעדותה של האחות א., שהסנגור הקדיש משאבים רבים, גם בסיכומיו, לקיעקוע מהימנותה, יש לזכור, שאין עסקינן כלל במה שהיא מייחסת לנאשם מצידה, ואף לא באמיתות או דיוק מה שהיא טוענת ששמעה מפי אחרים אודות מעשיו של הנאשם, דברים בלתי קבילים ולא רלוונטיים למשפט. כל עיסוקנו, בהקשר הסיוע לעדות המתלוננת, הוא בתיאור התנהלותה של הילדה עובר לחשיפת הפרשה, ובעת שסיפרה את הדברים לראשונה. במישור זה – מה שהעידה האחות מתיישב היטב הן עם עדות האם (שאיש אינו חושד ששיתפה פעולה בהפללת הנאשם וברקימת עלילה עליו), והן עם דברי המתלוננת בפני חוקרת הילדים.

האחות סיפרה שבשבוע לפני החשיפה המתלוננת התנהגה באופן מוזר, ישבה בחדרה, וסירבה ללכת לאימונים. כאשר נשאלה לפשר הדבר, היא אמרה "שילד הקיא שם וזה מגעיל אותה ולא רוצה ללכת לשם... אבא שלי אמר למה, שבטח ניקו את זה ויכולה ללכת, אבל אמרה שהיא לא רוצה וכל פעם היתה ממציאה תירוץ אחר שהיא לא מרגישה טוב שכואב לה הראש..." (עמ' 20 ש. 24-26). מעניין לציין שסיפור הילד שהקיא בעת האימון מוזכר בעדות המתלוננת, במנותק מההקשר של סירוב ללכת לאימון, ובמסגרת פירוט אקראי של מהלך שיעור מסויים שבו הדגים הנאשם תרגילי ה יאבקות על הילדים (ת/1 ג עמ' 7 ש. 1-4). ברור, שמדובר בעדות אמת של האחות (היא לא יכלה לדעת האם עדותה תוצלב עם זו של האב שלכאורה שמע את התירוץ מפי המתלוננת ולא היתה מסתכנת בשקר בנקודה זו. אותו תיאור של "תירוץ ההקאה" עולה מעדות אם המתלוננת). ביחס לחשיפת הסיפור, כאשר כזכור האחות לחצה על המתלוננת לספר מדוע אינה מוכנה ללכת לחוג, מעידה א., שאחותה החלה להילחץ ולבכות וביקשה שלא תספר לאחרים על מה שהנאשם עשה בה. גם תיאור זה של לחץ ובכי מצד המתלוננת מתיישב היטב הן עם עדות האם (על כך להלן), והן עם תיאורה של המתלוננת כיצד אחותה הצליחה "להוציא ממנה" את האמת על הימנעותה מהשתתפות בחוג.

אשר לעדות האם - היא סיפרה על התנהגות לא רגילה של בתה המתלוננת, טרם חשיפת הפרשה, וכאשר לחצה עליה האם לספר מה קרה, הבת אמרה שאינה חפצה ללכת לספורט ו"לא נעים לה ולא מתחשק לה", משום ש"ילד אחד הקיא בחוג והיא לא רוצה ללכת יותר". עדות זו, ובהינתן שעניין ההקאה הוא במובהק תירוץ, אפילו קלוש, שאינו יכול להסביר חוסר רצון טוטאלי להוסיף ולהשתתף באימוני ההיאבקות, מצביעה על כך שבימים שלפני החשיפה סירבה המתלוננת לשוב למועדון ולאימונים עם הנאשם. לא היתה לה שום סיבה אמיתית ואוביקטיבית להימנעות זו, מלבד מצבה הנפשי ותחושותיה בעקבות מה שחוותה מידי הנאשם.
האם מוסיפה ומעידה על מצבה הנפשי של הבת בעת שזו סיפרה על המעשים לאחותה, ובסמוך לכך הגיעה האם הביתה: "ב 30.11.09 הייתי בעבודה, חזרתי וראיתי את הבנות שלי בוכות נורא (הדגש לא במקור), לא ידעתי מה לעשות... הילדות אמרו שקרה משהו לא טוב, משהו שאי אפשר להגיד אפילו" (עמ' 13 ש. 17-19).

יש בכך להעיד על מצוקת המתלוננת ועל הסערה הרגשית שנקלעה אליה כאשר, על אף שנרתעה מלגלות את האמת על מניעי סירובה להשתתף בחוג, יצאה האמת לאור, והאחות שמעה מפיה את הסיפור המלא (הסנגור, בסיכומיו, טוען שהעדה לא סיפרה במשטרה פרט המוזכר בביהמ"ש, ואינו עולה מיתר הראיות, ולפיו, לכאורה, נהג הנאשם לשטוף את ידי המתלוננת קודם שהכניס את ידיה למכנסיו. אין לראות בכך בדייה או חוסר מהימנות של האם. לא ניתן לקבוע ממצא האם פרט זה נכון אם לאו, וממילא ניתן להבין שהאם רק שמעה זאת מפי האחות שלכאורה הבינה כך מהמתלוננת).

בחלקים אחרים של עדותה הרחיבה האם וסיפרה על התנהלות חריגה ותמוהה מצד המתלוננת בשבועיים שלפני הגשת התלונה, כאשר, לצד הסירוב ללכת להיאבקות, חדלה לעשות שיעורים בביה"ס, הגם שבדרך כלל היא תלמידה טובה, איבדה את תאבונה, ואפילו סירבה להתקלח, בניגוד למנהגה (עמ' 14 ש. 5-12). שינויים אלה בהתנהגות הבת, שאין לנו סיבה כלשהי לפקפק בקיומם ובהתרחשותם בדיוק כפי שתיארה האם, אומנם, יכולים להיות מוסברים בסיבות אחרות ושונות, אולם, כאלה לא הוצגו ולא הוצעו על ידי ההגנה, ולא נטען למצוקה אפשרית של המתלוננת באותה תקופה מסיבה אחרת כלשהי. גם בשינויי דפוס ההתנהלות הרגיל של הילדה בתקופה הסמוכה לחשיפת הפרשה, ניתן לראות משום ראייה למצב נפשי בלתי שגרתי הנקשר לפגיעה המינית בה מצד הנאשם.

תיאורים אלה מפי שתי העדות החיצוניות, שליבתן מתיישבת היטב עם עדות המתלוננת, מהווים, לטעמי, סיוע חיצוני לדבריה של הילדה, וקשה עד מאוד לסבור שהיא טרחה והצליחה לביים התנהלות חריגה ומעוררת תהייה לאורך ימים כה ארוכים, טרם חשיפת הפרשה, אך כדי להקל על ביסוס סיפור בדוי ומעליל שנרקם והוצף לאחר מכן. בל נשכח, שמדובר בילדה בת 9, בעת הרלוונטית.

נקודות נוספות, המעוררות תהייה, ויש בהן לחזק גרסת המתלוננת, ולהחליש מידת האמון שניתן לרחוש לגרסתו המכחישה של הנאשם, אף שאינן עולות כדי סיוע במובן הדווקני, הן שתי אלה:
שיחות הטלפון שיזם הנאשם לאחות א. באותו מועד שבו נסעו בני המשפחה להגיש את התלונה למשטרה. הוא מכחיש שנסע באותו זמן ברכבו בסמוך, וראה אותם (בניגוד לעדות המשפחה), אולם, מודה בקיום השיחות היזומות, דבר שלא היה רגיל. הוא מתקשה לתת הסבר אמין מדוע עשה כן, מלבד העובדה שכנראה נלחץ מכך שראה שתחת הגעה של האחות והמתלוננת לחוג, שעמד להתקיים אותה עת, הם נסעו יחד עם ההורים ליעד בלתי ידוע לו.

בנוסף – השימוש באותם "כינויי חיבה", ששמענו מפי הגב' קייט שמשמשים בתקשורת בין מבוגרים, ואף בקונוטציה מינית, ושאנו יודעים מהמתלוננת שלא היו לרוחה, מחזקים את המסקנה שיחסו של הנאשם אל הילדה המתלוננת חרג מיחס רגיל של אדם מבוגר המאמן חוג ספורט כלפי ילדה המתאמנת אצלו אך מזה שבועות אחדים, ונעדרת קשר משפחתי או קשר קרבה מיוחד אליו. עם זאת, וכפי שציינתי לעיל, אין מקום לקביעה עובדתית נחרצת בדבר המשמעות והקונוטציה המדוייקים של הביטויים שהושמעו, בהעדר ראייה ספציפית – בלשנית ומקצועית לנדון. ברם - אף אם לא אטע מסמרות ביחס לכך, אין ספק, שאף לפי פרשנות הנאשם, הטוען שמדובר בכינויי חיבה לאנשים קרובים, כמו נכדים, אין גרסתו מתיישבת עם הטענה שהיחס שלו למתלוננת היה שיגרתי וכמקובל כלפי כל המתאמנות, ושהיא לא היתה חריגה.

מכל האמור, ובשים לב לכך שבמקרה הנדון אין נדרשת ראיית סיוע ישירה וכבדת משקל במיוחד, בהיות עדות המתלוננת ראויה לאימון מלא ולמשקל מירבי, ניתן לקבוע שיש בחומר הראיות סיוע לעדותה, כנדרש בחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים).

הערכת עדות הנאשם וגרסתו:
ברור, שעדות הנאשם וגרסתו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם מה ששמענו מהמתלוננת. הוא מכחיש, מכל וכל, את המיוחס לו. העדפת עדות המתלוננת, ומתן משקל רב לדבריה, תוך שאנו מאמינים לעדותה ומקבלים את גרסתה, היא הנותנת שיש לדחות את גרסת הנאשם ולקבוע שאינה אמת. עדותו של הנאשם ואמרותיו במשטרה, יחד עם זאת, בנקודות מסויימות, מצביעות על כך שהוא נקלע לאי דיוקים ולסתירות, כאשר הוא מבקש להרחיק מעצמו, ואף בצורה מועצמת ומוגזמת, כל חשש שמא קיים קשר או מגע בלתי הולמים עם המתאמנות. חוסר עקביות ואי דיוק, ואף סתירה לעדויות המתאמנות שהוזמנו כעדות הגנה, קיים בשאלה של הענקת מסג' או קבלתו מהמתאמנות, וכן, בסוגיית הסעת מי מהמתאמנות למכון וממנו, ובנושא של גביית תשלום עבור האימונים, והשיקולים במתן פטור מכך לבנות. הוא סתר את עצמו כאשר ניסה להציג את המתלוננת כמתאמנת רגילה ונטולת התייחסות חריגה מצידו, הגם שבמקום אחר נאלץ להסכים לכך שכינויי החיבה שהרעיף עליה היו אופייניים בין אנשים קרובים וכאלה שבקשר משפחתי. רושם של ניסיון הרחקה ועירפול ראינו גם בהתייחסותו להתכנות מגע גופני עם המתלוננת בפרט, או עם המתאמנות בכלל, בחלל כלשהו במועדון שאינו חשוף וגלוי לעיניים זרות. הוא מנסה ליצור רושם של מועדון הכולל רק אולמות וחללים פתוחים ו"ציבוריים" (עמ' 69 ש. 25-26, עמ' 82 ש. 1-2) בעוד שבמקומות אחרים מסתבר מדבריו שיש לו במקום חדר – משרד משלו ולשימושו הוא.
עדות הנאשם ואמרותיו, אינן מרשימות איפוא, לטובה, ונוצר הרושם שהוא מנסה לערפל ולהסתיר את העובדות, ולשוות להן גוון אחר ותמים שלא כפי שעולה מהעדויות האחרות, והתרשמותי היתה שגרסתו אינה מהימנה ואינה משדרת כנות ואותנטיות.

סיכום ביניים:
נמצא, שהוכח במידה הנדרשת, כלומר – מעבר לספק סביר, שהנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום (מלבד הפרט בסעיף 2 (ב), בעניין הצמדת המתלוננת לאיבר מינו, פרט שהמאשימה הסכימה שאינו מופיע כלל בעדות הילדה).

עם זאת – על מנת לבחון, האם כפועל יוצא מהקביעה האמורה, יש להרשיע הנאשם בסעיפי העבירה, מתוך חוק העונשין, הנקובים באישום, יש להיזקק לשאלת התקיימות הנסיבה המחמירה שבסעיף 351 (א)(ג)(2), כפי שיפורט להלן.

הוראות החיקוק והתקיימות הנסיבה המחמירה:
הן במענה שניתן על כתב האישום, והן בסיכומי ההגנה, אין מחלוקת ואין טיעון אודות התקיימות יסודות העבירות הנטענות על ידי המאשימה. עם זאת, בסיכומי ב"כ המאשימה, עו"ד אלמקייס, היא מתייחסת לתחולתו של סעיף 351 (ג) על ענייננו, ואף שאין בסיכומי הסנגור השגה על המבוקש במישור זה, אתייחס בקצרה לסוגיה.

סעיף החיקוק ה"בסיסי" הרלוונטי הינו סעיף 348 (ב) של חוק העונשין, שכותרתו "מעשה מגונה" , ועניינו, במי שעושה מעשה מגונה באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345 (אינוס), כאשר החלופה הרלוונטית כאן, וכנקוב בכתב האישום, הינה, זו שבסעיף 345 (ב)(1) יחד עם סעיף 345 (א)(1) – שעניינם ביצוע המעשה ללא הסכמה חופשית, כשמדובר על קטינה שטרם מלאו לה 16 שנה.

העונש הקבוע לעבירת מעשה מגונה בנסיבות אלה, לפי סעיף 348 (ב) הנ"ל הינו מאסר של 10 שנים. עם זאת, סעיף 351, שכותרתו "עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע" קובע עונש חמור יותר כאשר מתקיימות הנסיבות המחמירות של היות עובר העבירה בן משפחתו של הקורבן או אחראי עליו. סעיף קטן 351 (ג)(2), המיוחס על ידי המאשימה לנאשם כאן, קובע, כי "העושה מעשה מגונה באדם שהוא קטין והוא בן משפחתו, או באדם שהוא חסר ישע, והוא אחראי עליו, דינו – .... בעבירה לפי סעיף 348 (ב) – מאסר 15 שנים. "

המאשימה גורסת, כי על פי ההגדרות שבסעיף 368 לחוק העונשין, הנאשם היה בגדר "אחראי על חסר ישע", שהיא המתלוננת שלפנינו, והילכך מתקיימת הנסיבה המחמירה.

לא תיתכן מחלוקת שהמתלוננת, ילדה בת 9, עונה הן על הגדרת קטין, והן על הגדרת "חסר ישע" שבסעיף הנ"ל, לפי שמדובר ב"מי שמחמת גילו... אינו יכול לדאוג לצורכי מחייתו, לבריאותו, או לשלומו".

המאשימה טוענת שבהיות הנאשם האחראי על מועדון ההיאבקות ובבחינת המאמן הישיר או המפקח והממונה על המאמנים האחרים, הוא עונה על הגדרת "אחראי על קטין או חסר ישע", שבסעיף הנ"ל. ההגדרה שבסעיף לאותו "אחראי" הינה "כל אחד מאלה...הורה או מי שעליו האחריות לצורכי מחייתו, לבריאותו, לחינוכו או לשלומו של קטין או של חסר ישע – מכח דין, החלטה שיפוטית, חוזה מפורש או מכללא, או מי שעליו האחריות כאמור לקטין או לחסר ישע מחמת מעשה כשר או אסור שלו".

נעלה מספק, שלהגדרה זו משתבץ כל אדם שיש לו אחריות ארוכת טווח וכוללת על הקטין, או חסר הישע, כגון שהוא אפוטרופוס הממונה עליו כדין. השאלה היא, האם ניתן להגדיר כך גם אדם שאחריותו על חסר הישע היא זמנית וממוקדת לסיטואציה מסויימת או לפרק זמן קצוב, כמו במשך אימוני הספורט העיתיים שבענייננו. עמדת המאשימה הינה, שאותו אדם, כדי שיענה על הגדרת החיקוק "אינו צריך להיות אחראי בלעדי, ואף לא עיקרי, לשלומו של המושגח על ידו באופן כולל. די בכך שבא בנעלי ההורה לפרק זמן מסויים, וכשביצע את העבירה מעל בתפקידו, באמון שניתן בו, וניצל את מעמדו כלפי המושגח. הרציונל להחמרה בענישה טמון במעמדו של המבצע כלפי הקטין/חסר הישע, המאפשר ניצול של מעמד והזדמנות לביצוע עבירות, תחת מילוי תפקידו הטבעי- לדאוג לשלומו של המושגח. מי שמעביר חוג לקטין, בא בנעלי ההורה".

נראית לי גישתה הפרשנית של ב"כ המאשימה ואני סבור, שאכן, התכלית החקיקתית של הסעיפים וההגדרות הרלוונטיים, מצדיקים אימוץ גישה זו. רוב רובה של הפסיקה הקיימת בעבירות אלה, עניינה בנאשמים שהיו הורים או בני משפחה של הקורבן, כהגדרתם בחוק. לא נדרשה פרשנות של החלופה המדברת על "אחראי". ואכן – אין המאשימה נסמכת בסיכומים על תקדימים ברוח המבוקש על ידה. עם זאת, תפיסה דומה ניתן למצוא בפס"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי בב"ש בעניין "אלנסאסרה נ' מ.י (שאומנם עניינו עבירות אלימות, ולא עבירות מין), שם נאמר, על ידי הרכב בראשות כב' ס.הנשיא, כתוארו אז, השופט י. פלפל, כי "על פי סעיף ההגדרות- 368 א 'אחראי על קטין', מוגדר גם כמי שעליו האחריות לצורכי חינוכו של הקטין או לשלומו, דהיינו לרבות מורים ומחנכים" (ע"פ 7343/02 מיום 26.3.03, פורסם באתר נבו). באנלוגיה לאמור שם – דין מדריך ספורט האחראי, זמנית, על שלומו של הקטין, כדין מורה או מחנך מכל היבט רלוונטי. עוד ראוי לציין, כי המדינה בחרה להגיש כתב אישום, לפי הסעיפים הללו ולפי גישה דומה לפרשנות ההגדרה, גם כנגד מי שהיה סגן מנהל בית ספר יסודי ונטען כי ביצע עבירות מין בקטינים שהיו תלמידים, עת שימש כמלווה בטיול שנתי של בית הספר (ע"פ 10711/07 מ.י נ' פלוני, פס"ד מיום 4.9.08, אשר בגדרו התאשר זיכויו של הנאשם בביהמ"ש המחוזי, כך שהסוגיה המשפטית- פרשנית דנן, לא התלבנה לגופה).

מהפן הלשוני הפשוט, ברי, שבעת אימוני הספורט, הגם שלשעות ספורות בלבד, נתונה האחריות לבריאותו, לחינוכו, ולשלומו של הקטין, בידי המורה או המדריך האמון על אותו שיעור. הדבר נעשה מכח "חוזה מפורש או מכללא", כהגדרת סעיף 368 א. אין כל קושי לשבץ עניינו של הנאשם דכאן, לקטגוריה זו, מהיבט הפשט. החוק אינו מגביל את החלת הגדרת האחראי לאלה האמונים על בריאותו או חינוכו של הקטין לאורך זמן ולתקופה ממושכת דווקא. מההיבט הרחב יותר, והרציונל לעיגון הנסיבה המחמירה הזו בחוק, יש גם כן הצדק מלא לשבץ עניינו של נאשם, כדוגמת זה שלפנינו, בהגדרה דנן. על הנאשם היתה מוטלת חובה מוגברת להשגיח על הילדה לבל יאונה לה כל רע, כאשר הוריה והיא עצמה שמים מבטחם ואמונם בכך שהוא מבוגר אחראי, תרתי משמע, ושהיא מופקדת "בידיים טובות". הנאשם מעל בתפקידו ובאמון שניתן בו, ובעוד הילדה מופקדת בידו ונתונה לסמכותו ולפיקוחו, עשה את ההיפך מהמצופה ממנו – ניצל את הסיטואציה, ואת האמון שניתן בו, לרעה, ופגע בקטינה תחת לדאוג לשלומה, לבריאותה, ולחינוכה, במובן שעליו היה מופקד באותן שעות קריטיות. בכך – שונה, לחומרה, המערך הנסיבתי הישים לגביו, ולגבי נאשם במעמד דומה, מזה של אדם זר וחיצוני לקטין ולמשפחתו, ואשר ביצע את עבירת המין באופן אקראי ובלא קיום יחסי פיקוח או שליטה מטעמו על הקורבן, ולו לפרק זמן קצר. משום כך – יש הצדק, גם במישור זה, להחיל על נאשם כמו זה שלפנינו, את הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 351 (ג) הנ"ל.

על כן – דעתי היא, שצדקה המאשימה, עת ייחסה לנאשם את סעיפי החיקוק שננקבו לעיל, לרבות הנסיבה המחמירה הנ"ל, ולפיכך יש להרשיעו על פי הוראות החיקוק, במלואם, כפי הנקוב בכתב האישום.

סיכום והכרעה:
לאור כל האמור, ומהנימוקים שהבאתי דעתי היא שיש להרשיע הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ולפי העובדות שפורטו שם, בסייג של השמטת הסיפא לתיאור העובדות שבסעיף 2 (ב) לכתב האישום (הצמדת המתלוננת לאיבר מינו של הנאשם).

אריאל ואגו, שופט

כב' האב"ד ר. יפה-כ"ץ- ס.נשיא:
אני מסכימה.

השופטת רויטל יפה-כ"ץ
ס.נשיא

כב' השופט י. צלקובניק:
אני מסכים.

יורם צלקובניק, שופט

לפיכך נקבע כאמור בהכרעת דינו של כב' השופט א. ואגו
ניתנה היום יג' בתשרי תשע"ד (17 בספטמבר 2013) במעמד הצדדים.

ס.הנשיא, רויטל יפה-כ"ץ
אב"ד

אריאל ואגו, שופט

יורם צלקובניק, שופט