הדפסה

מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' שגיא אודיז ניהול בע"מ ואח'

בפני כב' השופט  דורי ספיבק 

המאשימה: 
מדינת ישראל – רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול
ע"י ב"כ עו"ד אייל נון
-
הנאשמים:
שגיא אודיז ניהול בע"מ.
משה אודיז
ע"י עו"ד רון טורקלטאוב

הכרעת דין

הנאשמים הואשמו, בשני כתבי אישום נפרדים שהדיון בהם אוחד, בהעסקת עובדים זרים שלא כדין ובאחריות נושא משרה לכך, בניגוד לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 ( להלן: החוק").
אציין כבר בפתח הדברים את החלטתי לזכות את הנאשמים מהאישומים המיוחסים להם בכתבי האישום. זאת, לאחר שהחלטתי לקבל את טענת הסניגור המלומד לפיה האישומים כולם התיישנו.

פ 940/08 – האישום הראשון – נובמבר 2002 – העסקת עובד זר
רקע לדיון
ביום 4.5.08 הגישה המאשימה לבית דין זה כתב אישום כנגד הנאשמת 1 בלבד ( להלן: הנאשמת), שבו נטען שביום 4.11.02, במהלך ביקורת של מפקחיה במזנון שפעל בבנין גילמן שבאוניברסיטת תל-אביב, נמצא עובד זר מאוזבקיסטאן ללא היתר עבודה, שעסק בשטיפת כלים במטבח. בכתב האישום יוחסה לנאשמת עבירה של העסקת עובד זר ללא היתר, וכן העסקת עובד זר ללא ביטוח רפואי, בניגוד להוראות החוק.
ביום 9.9.08 הגישה הנאשמת כתב אישום מתוקן, אליו הוסף הנאשם 2 ( להלן: הנאשם). בכתב האישום המתוקן נטען שהנאשם שימש כנושא משרה בנאשמת, הפר את חובתו לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת העברה שביצעה, ועל כן יש לייחס אף לו עבירה על הוראות החוק.
כבר בישיבת ההקראה שהתקיימה בפני סגנית הנשיא ( כתוארה אז) אורלי סלע ביום 2.2.09 הועלתה ע"י ב"כ הנאשמים טענת התיישנות. מסיבות שונות לא נדונה והוכרעה טענה זו במהלך ההתדיינות, והתיק הועבר להוכחות. למען הסר ספק, אציין בקשר לכך שעל פי הוראת סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ( להלן: החסד"פ) אין מניעה לדון בטענת התיישנות גם בשלב מתקדם של ההליך, כפי שאעשה כאן.
בטרם אפנה לדיון, אציין שהוכחות נשמעו בפני ביום 8.7.12, 10.2.13, 9.4.13 ו- 6.6.13. התמשכות הליך ההוכחות נבעה, בעיקרה, מקשיים גדולים רבים שבהם נתקלה המאשימה באיתור העדים מטעמה, בעקבותיהם הגישה פעם אחר פעם בקשות דחיה ובקשת לקביעת מועדים נוספים להשלמת הליכי ההוכחות. מכל מקום, סיכומי המאשימה הוגשו בכתב ביום 14.7.13, ואילו סיכומי הנאשמים נשמעו בפני בעל-פה ביום 15.7.13.

מועד התיישנות עבירה מינהלית : חמש שנים או שנה אחת?
לטענת הסניגור המלומד, המסתמך בטענותיו בעיקר על פסיקת בית דין זה בפרשת אלברט ( הע"ז 2171/09 מדינת ישראל נ' אלברט (21.3.13), שנכתב על ידי חברתי כב' השופטת אריאלה גילצר-כץ), בהינתן שהעבירה המיוחסת לנאשמת הינה עבירה מנהלית כמשמעותה בחוק העבירות המינהליות, תשמ"ו-1985, תקופת ההתיישנות שלה הינה בכל מקרה שנה אחת בלבד. זאת, שכן לטענתו העבירה המיוחסת לנאשמת הינה עבירת קנס מסוג ברירת משפט, וככזו, חלה עליה הוראת 225 א(א) לחסד"פ, לפיה, בין היתר, לא יוגש כתב אישום על עבירה אם עברה למעלה משנה מיום ביצועה. לעומתו, טוענת המאשימה שתקופת ההתיישנות הינה חמש שנים, לאור סיווגה כעוון. המאשימה שמה את הדגש בהקשר זה על הוראת סעיף 22 א(א) לחוק העבירות המינהליות, לפיה אין בעצם קביעתה של עבירה כעבירה מינהלית כדי לשנות את סיווג העבירה כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
כאן המקום לציין, כפי שהוסבר ופורט על ידי כב' השופטת גילצר-כץ בפרשת אלברט, שבית הדין הארצי טרם נדרש לשאלת סיווגה האפשרי של עבירה מינהלית כעבירת קנס, והשלכות סיווג שכזה על מועד התיישנותה. לעניין זה, ראו במיוחד את סעיפים 34 עד 38 להחלטה בעניין אלברט, בהם מסבירה חברתי מדוע אין להתייחס אל פסקי הדין שניתנו על ידי בית הדין הארצי בעניין היפרטוי ( עפ"א 1004/01 קשת היפרטוי שותפות מוגבלת נ' מדינת ישראל (1.12.02)), ובענין ה.ל.י ( עפ"א 23/05 ה.ל.י. חברה לניהול והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל (29.8.06)), כאל פסקי דין שבהם נקבעה הלכה בסוגיית מועד התיישנותה של עבירה מינהלית.
אוסיף ואציין שלא נעלמה מעיני העובדה שבפרשת אלקיעאן ( ע"פ 26/10 אלקיעאן נ' מדינת ישראל (22.2.11)), נערך הדיון המשפטי על ידי בית הדין הארצי שם מתוך נקודת מוצא לפיה תקופת ההתיישנות על עבירות לפי חוק עובדים זרים הינה חמש שנים. ברם, גם בפרשה זו לא הועלתה בכלל, ועל כן גם לא הוכרעה, הטענה לפיה תקופת ההתיישנות לפי החוק הינה שנה בלבד. גם בפרשת לירן ( עפא 49108-05-11 מדינת ישראל נ' ג.מ. לירן בניה ופתוח (29.12.11)) שבה דחה בית הדין הארצי טענת הגנה מן הצדק בשל שיהוי שהועלתה בקשר לכתבי אישום שהוגשו על פי החוק, לא הועלתה, ועל כן לא הוכרעה, הטענה שבפני.
במצב דברים זה, שקלתי האם נכון להמתין עד להכרעת בית הדין הארצי בערעור שהגישה המדינה על ביטול כתב האישום בפרשת אלברט ( עפ"א 7612-05-12, קבוע לדיון ליום 13.1.14), מתוך הנחה שבמסגרת ערעור זה תינתן על ידי בית הדין הארצי הלכה מנחה בסוגייה. ברם, בהינתן שכתב האישום המונח לפני הוגש עוד בשנת 2008, בשים לב גם לכך שעל פי הנחיות נשיא בית המשפט העליון ונשיאת בית הדין הארצי לעבודה מוטלת עלי החובה לזרז ככל הניתן את ההתדיינות בתיקים ישנים במיוחד כמו זה שלפני, וכן לאור העובדה שהכרעת דין זה מתייחסת לאירוע שאירע בשנת 2002 – לפני למעלה מעשור שנים – דומני שלא נכון יהיה להמתין עוד, ועלי להכריע.
בשנים האחרונות ניתנו לא מעט הכרעות שיפוטיות של ערכאות דיוניות בקשר לתקופת התיישנותן של עבירות מנהליות. יש שופטים הגורסים כך, ויש שופטים הגורסים להיפך, וכאמור עדיין אין הכרעה מחייבת ( לפירוט ואסמכתאות ראו אופיר סטרשנוב ודב גלעד כהן, "התיישנות עבירה מינהלית וקנס מינהלי" הסניגור 148 ( יולי 2009) עמ' 9; להחלטות של שופטי בית משפט השלום שבהם אומצה הגישה שעבירה מינהלית מתיישנת כבר לאחר שנה, ראו: ת"פ 37772-04-11 מדינת ישראל נ' תבליני טעם וריח (5.12.12, כב' השופט מרדכי כדורי); תפ ( פ"ת) 3269/06 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית (26.6.07, כב' השופטת נירה דסקין); להחלטות שבהן נקבע שתקופת ההתיישנות הינה חמש שנים, ראו: תפ ( ב"ש) 1064/08 מדינת ישראל נ' חברת מכבסות מאוחדות-אילת 1994 (20.7.08, כב' הנשיא ( כתוארו אז) מיכאל שפיצר); תפ ( חיפה) 282/08 מדינת ישראל נ' שטרן (12.3.09, כב' הנשיא רמי כהן; מקמ ( קריות) 22367-12-10‏ ‏מס הכנסה עכו נ' נסרה (9.10.11, כב' סגן הנשיא ד"ר מרדכי ארגמן); העז ( ת"א) 1675/08 מדינת ישראל נ' ניר משה אחזקות בע"מ (20.8.13, כב' השופט אורן שגב); תפ ( ת"א) 30600-03-13 מדינת ישראל נ' שבו (8.9.13, כב' השופטת מיכל ברק-נבו).
לאחר ששקלתי את הטענות כבדות המשקל לכאן ולכאן, אני מצטרף בהסכמה מלאה לניתוח המשפטי של חברתי כב' השופטת גילצר-כץ, שניתחה כך את הסוגיה שהועמדה בפניה בפרשת אלברט:
"הרציונל העומד בבסיס קביעת תקופת התיישנות של שנה לעבירות קנס מצוי בדברי ההסבר להצעת החסד"פ:
"עבירות קנס ועבירות של ברירת משפט הינן עבירות קלות יחסית. יש לאפשר לאזרח להציג את הגנתו סמוך ככל שניתן לאירוע המיוחס לו ולהשוות את תקופת ההתיישנות לזו הקבועה לגבי העבירות הקלות ביותר, מסוג חטא. לפיכך מוצע להוסיף בחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ... הוראה הקובעת, כי בעבירות אלה תהיה תקופת ההתיישנות שנה אחת בלבד מיום ביצוע העבירה, ולאחריה לא ניתן יהיה עוד להגיש כתב אישום או למסור הזמנה או הודעת תשלום קנס (הצעת חוק סדר הדין הפלילי ( תיקון מס' 11), התשמ"ט-1989, ה"ח 1937 מיום 26/6/1989).
על תכליות חוק העבירות המינהליות ניתן ללמוד הן מדברי ההסבר להצעת החוק... והן מפסיקת בתי המשפט. לדוגמא, יפים לענייננו דבריה של כב' השופטת ארבל בבג"צ 93/06 ד.נ. כל גדר בע"מ ואח' נ' שר התעשייה, המסחר והתעסוקה (2.8.2011) :
"חוק העבירות המנהליות נועד להבטיח הליך מהיר, יעיל וסמוך ככל הניתן למועד ביצוע העבירה, ביחס לעבירות שהן קלות יחסית, מבלי להכתים את מבצען בכתם של עבירה פלילית... כוונת המחוקק הייתה ליצור מסלול אכיפה אפקטיבי ויעיל, תוך שימוש באמצעי פוגעני פחות מההליך הפלילי...". 
אם כן, בשני המקרים מדובר על עבירות קלות יחסית, שהמחוקק ביקש להחיל עליהן הליך מהיר ויעיל, סמוך ככל הניתן למועד ביצוע העבירה.  
יתרה מכך, נראה כי עבירות הקנס חמורות אף יותר מהעבירות המינהליות, ור' לעניין זה ניתוחו המעמיק של כב' הש' כדורי בת"פ 37772-04-11 מדינת ישראל נ' תבליני טעם וריח בעמ ואח' (15.12.2012): ראשית, תוצאת תשלום הקנס בעבירת קנס הנה הרשעה פלילית ( סעיפים 223( ב) ו-229(ח) לחסד"פ), בעוד שתוצאת תשלום הקנס המינהלי הנה מחיקת העבירה ( סעיף 23 לחוק העבירות המינהליות). שנית, העונש בגין קנס מינהלי בשל עבירה מסוג עוון מתיישן בתוך מחצית פרק הזמן בו מתיישן העונש בגין עבירת קנס אחרת מסוג עוון ( סעיף 22 א(ג)(2) לחוק העבירות המנהליות אל מול סעיף 10(2) לחסד"פ). שלישית, לעבירות המינהליות נקבעו סדרי דין נוקשים יותר מאלה שנקבעו ביחס לעבירות הקנס האחרות. לדוגמא: המועד הקצוב להגשת בקשה להישפט בגין עברה מנהלית עומד על 30 יום בלבד ( סעיף 8( ג) לחוק), שהם שליש מן המועד הקצוב להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שאינה מנהלית ( סעיף 229( א)(2) לחסד"פ).
אין בעיניי צידוק לקביעת תקופת התיישנות ביחס לעבירות קלות ( עבירות מינהליות), שהנה ארוכה יותר מתקופת ההתיישנות שחלה על עבירות חמורות יותר ( עבירות קנס).
ויודגש כי הטלת הקנס המינהלי, הנחשבת על פי חוק כהעמדה לדין, הנה " אירוע מנתק" העוצר את מרוץ ההתיישנות, ובכך מסמנת אך את תחילת דרך החתחתים של נאשם בהליך הפלילי. בפועל, פעמים רבות חולפים חודשים רבים ואף שנים עד להגשת כתב אישום, דיונים בתיק מתמשכים על פני זמן ארוך מהרצוי ( בין היתר בשל העומס המוטל על מערכת בתי המשפט), והכרעה וגזר דין עלולים להינתן בחלוף מספר לא מבוטל של שנים מיום ביצוע העבירה לכאורה.
התארכות הליכים זו מקשה על בית הדין לברר את העובדות לאשורן וגורמת לעינוי דין חמור של הנאשמים. על כך מתווספת פגיעה כלכלית בעסקיהם וכפועל יוצא מכך, פגיעה בפרנסתם של בתי אב רבים. כל זאת, יש לזכור, כאשר מצויים אנו בתחום העבירות המינהליות, שהטיפול בהן אמור היה להיות מהיר ויעיל, בין היתר לנוכח מיקומן הנמוך במדרג הפליליות. מעבר לקושי המעשי לדון ולהכריע את הדין במקרים מסוג זה, הדבר אינו עולה בקנה אחד עם תכלית חוק העבירות המינהליות.
ויודגש כי סעיף 22 א(ב) לחוק העבירות המינהליות קובע "לענין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה..." (ההדגשה שלי – א.ג.כ.). הוראות ההתיישנות הקבועות בחסד"פ הינן " חיקוק אחר" ולכן יכולות לשמש מקור לקביעת מועד התיישנות ביחס לעבירות מינהליות.
לאור כל האמור לעיל, נותרתי בדעתי כי ראוי שתקופת ההתיישנות החלה על עבירות מינהליות תהיה זהה לתקופת ההתיישנות החלה על עבירות קנס לפי פרק ז' לחסד"פ. לטעמי, הדמיון הרב בין שני סוגי העבירות, הן מבחינה פרוצדורלית והן מבחינה מהותית, מצדיק החלת אותה תקופת התיישנות על שניהם".
אוסיף ואציין בקשר לעמדתי זו, שבניגוד לעמדתם של חלק מהשופטים בהחלטות השיפוטיות שהבאתי לעיל, איני סבור שהעובדה שהמחוקק דן פעמיים בהצעות לתיקון חוק עבירות מנהליות באופן שייקבע בו התיישנות של שנה – הדיונים היו בשנים 2001 ו- 2007, לפירוט ראו ההחלטה בפרשת אלברט – ובסופו של יום הצעות החוק לא הפכו לחלק מספר החוקים, יש כדי להשפיע על האופן שבו עלי כשופט לפרש את הדין הקיים. יפים לעניין זה דבריו כב' השופט אלפרד ויתקון ב-ע"א 12/68 עירית ראשון לציון נ' ויזלר, פד"י כב(2) 256, 259 (5.7.68):
"...לשם פירוש מצב משפטי סתום אין זו דרך בטוחה כלל ועיקר להביא ראָיה מחיקוק מאוחר יותר. לעולם לא תדע – אלא אם כן הדבר נאמר מפורשות – אם החיקוק המאוחר בא כדי לחדש או לשנות משהו או דילמא כל מטרתו היתה להבהיר ולהסיר ספק".
ואם כך נאמר לגבי מקרה שבו נחקק חיקוק מאוחר, לדעתי קל וחומר במקרה כמו זה שלפנינו, שבו הצעות חוק בנושא לא הבשילו לכדי דבר חקיקה ( ראו גם, לאופן שבו על השופט להביא בחשבון הליכי חקיקה מאוחרים במהלך פירושו של דבר חקיקה קיים: בג"ץ 6194/97 נקש נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ''ד נג(5) 433 (25.10.99, סעיפים 28 ו-29 לפסק הדין, והאסמכתאות שם).
בטרם אחתום את הדיון אוסיף רק כמה משפטים משלי בקשר לשיקולי מדיניות התומכים בקיצור תקופת ההתיישנות על עבירות מינהליות, במיוחד בתחום משפט העבודה. לדעתי, מצב הדברים הקיים נכון להיום, לפיו מתמשכים הליכים פליליים לאכיפת חוקי העבודה על פני שנים רבות, לעיתים חמש שנים ואף עשר שנים, ואפילו למעלה מעשור כמו בתיק שלפני, הינו בלתי סביר, ואפילו בלתי סביר באופן קיצוני. יש בו פגיעה קשה לא רק בזכויות נאשמים, אלא גם – אולי אפילו בראש ובראשונה – פגיעה באינטרס הציבורי באכיפה יעילה של חוקי העבודה. במילים אחרות, לדעתי מצב הדברים הקיים כיום, לפיו חברות ונושאי משרה שבהן הנתפסים בקלקלתם יודעים שסביר להניח שתחלוף תקופה ארוכה ביותר, ייתכן שאף שנים רבות, בטרם ישלמו את מחיר ההפרה, צריך להשתנות וחייב להשתנות, בשם האינטרס הציבורי החיוני באכיפת חוקים אלה.
על כן, להערכתי, גם אם בטווח הזמן הקצר עשויה החלטה שיפוטית, המפרשת את תקופת ההתיישנות של עבירות על חוקים אלה כבת שנה בלבד, להיתפס כהחלטה המכרסמת במערכת האכיפה של חוקי העבודה, הרי שלהערכתי בוודאי שבטווח הארוך ואולי כבר בטווח הבינוני, ולאחר שכל החוליות שבשרשרת אכיפת החוקים האלה ( לרבות בית דין זה) יתאימו עצמם לצורך לפעול במהירות וביעילות הרבה יותר מבעבר, יצא נשכר גם האינטרס הציבורי הראשון במעלה בהרתעת מעסיקים מפני הפרת חוקי העבודה, ובהעמדתם לדין של המפרים בתוך פרק זמן סביר.

מסקנות לעניין כתב האישום המונח בפני
משקבעתי שתקופת התיישנותן של העבירות המנויות בכתב האישום הינה שנה אחת בלבד, דומה שברור שעלי לקבל את טענת ההתיישנות שהעלתה הנאשמת. אציין בקשר לכך שהאירוע אליו מתייחס כתב האישום אירע ביום 4.11.02 ( ראו גם דו"ח המקרה מש/11). מהמסמכים שהוגשו לנו עולה שהנאשם ומנהל הנאשמת מר אודיז הוזמן לחקירת ביום 13.9.05 ( מש/23) וחקירתו התקיימה ביום 2.11.05 ( מש/11). לאחר חקירתו, לא מצאנו שהתקיימו פעולות חקירה נוספות כלשהן בתיק, ומכאן שהעבירה התיישנה לכל המאוחר ביום 2.11.06, הרבה קודם למועד שבו הוגש כתב האישום המונח בפני, ביום 4.5.08.
באשר לאישום כנגד הנאשם, הלה הואשם בעבירה של אחריות נושא משרה, שהיא עצמה לא נקבעה כעבירה מינהלית. האם חלה עליה לפיכך תקופת התיישנות של חמש שנים, על אף שקבענו שהאישום כנגד החברה התיישן? לדעתי לא, ואסביר.
הנאשם בתיק זה לא הואשם בעבירה עצמאית, אלא בעבירה נגזרת המתבססת על אחריות החברה המעסיקה. כך, על פי סעיף 8 לכתב האישום המתוקן, המאשימה טוענת שהוא " הפר את חובתו לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת העבירה שביצעה נאשמת 1 כמפורט לעיל". זאת, בניגוד לחובה המוטלת עליו בסעיף 6 לחוק עובדים זרים. מכאן ברור, להבנתי, שככל שהעבירה המיוחסת למעסיק עצמו מתיישנת, ועל כן אין מקום לבירור כתב האישום ביחס אליו, הרי שמתיישנת גם העבירה הנגזרת, המיוחסת לנושא המשרה במעסיק.
נוכח כל האמור, אני מקבל את טענת ההתיישנות הן ביחס לנאשם והן ביחס לנאשמת, ובהתאם אני מזכה את הנאשמים מהאישומים שיוחסו להם ב- פ 940/08 .

פ 43368-08-10 – האישום השני – אפריל 2006 – העסקת עובדים זרים
כתב האישום השני לגביו ניתנת הכרעת דין זה הוגש ביום 24.8.10. בכתב האישום נטען כי ארבע שנים קודם להגשתו, ביום 9.4.06, נערכה ביקורת של מפקחי משרד התמ"ת במסעדת " טוליפ" בנתניה, שבה נמצאו שלושה עובדים זרים ללא היתר עבודה. שניים מהם עסקו בעבודות בישול, ושלישי שעסק בפריקת סחורה. בכתב האישום יוחסה לנאשמת עבירות של העסקת עובדים זרים ללא היתר, וכן עבירות על הוראות נוספות להגנת זכויות עובדים הקבועות בחוק עובדים זרים. לגבי הנאשם – נטען שהיה מנהלה הפעיל של הנאשמת והוא הפר את חובתו כנושא משרה בה לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת העבירות שהיא ביצעה.
מעיון במוצגים שהוגשו לנו בתיק במהלך הישיבה שהתקיימה ביום 8.7.12 ( עמ' 4 ש' 13 לפרוטוקול), עולה שלאחר שהנאשם עצמו נחקר ביום 5.7.06 ( מש/5), תיק החקירה סוכם ביום 16.8.06 ( מש/3) ולא בוצעו פעולות חקירה כלשהן במועד שלאחר מועד זה.
מכאן, ובשים לב לקביעתנו שלעיל לפיה תקופת ההתיישנות בגין העבירות בהו עסקינן הינה שנה אחת בלבד , הרי שהאישומים התיישנו ביום 16.8.07, יותר משלוש שנים קודם למועד הגשת כתב האישום. נוכח כל האמור, אני מקבל את טענת ההתיישנות גם ביחס לכתב אישום זה, ובהתאם אני מזכה את הנאשמים מהאישומים שיוחסו להם בו.

ניתנה היום, י"ח תשרי תשע"ד , 22 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים, ותישלח אליהם.