הדפסה

מ.י. לשכת תביעות ירושלים (פלילי) נ' גריב(עציר)

לפני
כבוד שופטת רבקה פרידמן-פלדמן

בעניין:
מדינת ישראל

המאשימה

נגד

עמרם גריב (עציר)

הנאשם

הכרעת דין

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו, בשמונה אישומים, מספר עבירות על הסדר הציבורי, לפי סעיפים 275, 288, 192, 273, 216(1א), ו- 287(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק").

רקע כללי

2. הנאשם, אדם כבן 46 ואב ל-3 בנות, התגרש בשנת 2006. תקופת הגירושין שחווה הנאשם הייתה, ככל הנראה, סוערת, ובמהלכה התנהלו נגדו הליכים הנוגעים לאלימות במשפחה. מאחר שאין בידי מלוא הפרטים, לא אוכל להרחיב בעניין, אך מהראיות עולה כי במסגרת הליכים אלה הוצא נגד הנאשם, על ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, צו הרחקה מהיישוב בו מתגוררות גרושתו ובנותיו.
הנאשם חש עצמו נפגע מהחלטות בית המשפט לענייני משפחה, ובתקופה אליה מתייחס כתב האישום, תקופה של כ- 3 חודשים החל מיום 25.11.08 ועד ליום 18.2.09, "הביע" הנאשם תרעומת כנגד בית המשפט לענייני משפחה בדרכים שונות ומשונות.

3. בגין כך הוצאו נגד הנאשם מספר צווים, כדלהלן:

(א) ביום 26.11.08, לאחר שהנאשם נעצר בעקבות האירוע נשוא האישום הראשון, הובא הנאשם לבית משפט השלום לפני כב' השופט שמעון פיינברג. לאחר דיון הורה כב' השופט פיינברג על שחרורו של הנאשם בתנאים הבאים:
"1. אני אוסר על המשיב להציב מיטלטלין בתחום של 100 מ' סביב לבניין בית השנהב שברחוב בית הדפוס בירושלים (בו שוכן בית המשפט לענייני משפחה, ר.פ.פ.) וזאת במשך 180 יום.
2. אני אוסר עליו להגיע לבניין בית השנהב במשך 21 יום אלא אם כן יוזמן לדיון על פי הזמנה שתישלח אליו מראש ובכתב. במידה והמשיב מעוניין להגיש מסמכים לבית המשפט, הוא רשאי לעשות זאת על ידי צד ג'.
3. נאסרת עליו התפרעות במקום במשך 180 יום.
4. להבטחת תנאי השחרור, יחתום המשיב על ערבות עצמאית בסך 5,000 ₪.
5. אם יפר המשיב את תנאי השחרור, הוא ייעצר מיד".
(להלן: "הצו הראשון") (הוגש וסומן ת/9).

(ב) ביום 3.12.08, לאחר שהנאשם החליט שהוא מעתיק את מושבו לבית משפט השלום ונכנס לאולמות בית המשפט בעת דיונים (כפי שיפורט להלן), הובא הנאשם שוב לאולמו של כב' השופט פיינברג, אשר קבע כי: "מכוח סמכותי האמורה, אני מרחיק את המשיב מבניין בית המשפט השלום בירושלים כך שלא יוכל להתקרב מרחק של 100 מ' מבית המשפט. הוראה זאת לא תחול כאשר למשיב הזמנה להגיע לדיון לבית המשפט. במקרה שכזה, יהיה מותר לו להתייצב לדיון אך ורק לאולם של השופט שהזמין אותו, וזאת למשך הדיון בלבד. צו זה יעמוד בתוקפו כל עוד לא יבוטל או ישונה על ידי בית משפט מוסמך".
בסיום הליך זה ביקש הנאשם לאפשר לו לגשת לבית המשפט וליחידת הסיוע כי יש לו שם "איזה עניין לסדר" והוא לא רוצה להגיש את הבקשה דרך צד שלישי. בית המשפט נתן החלטתו כדלהלן: "אין בדבריו האחרונים של המשיב, לשנות את דעתי, הצו עומד בעינו... הדיון הסתיים".
(להלן: "הצו השני") (הוגש וסומן ת/1).

(ג) ביום 8.12.08, לאחר שנעצר בגין המעשים המיוחסים לו באישום הרביעי, הובא הנאשם לפני כב' השופטת מלכה אביב. לאחר דיון, בו טען הנאשם, בין היתר, כי הצו הראשון שניתן אינו אוסר עליו להתקרב לבית המשפט אלא רק להיכנס אליו, קבעה כב' השופטת אביב כי החלטת כבוד השופט פיינברג איננה מונעת מהנאשם להתקרב בעצמו למבנה בית המשפט מבלי להציב שם מטלטלין.
(להלן: "הצו השלישי") (הוגש וסומן ת/14).

4. הנאשם הביע התנגדות גם לצווים אלה, ולמעשיו, כפי שיפורטו להן, מתייחס כתב אישום זה.

האישום הראשון

5. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 25.11.08 בסמוך לשעה 08:40 ברח' בית הדפוס 12, הגיע הנאשם סמוך לבית המשפט לענייני משפחה (להלן: "בית המשפט") כשעימו ציוד רב הכולל שק שינה, מחשב נייד, מדפסת, דברי מזון וכן ציוד משרדי רב, וכשנתבקש על ידי מאבטחי המקום לעזוב, סירב. בהמשך הגיעו שוטרים למקום וכשביקשו ממנו לעזוב את המקום, שוב סירב. שוטרים עצרו את הנאשם והביאו אותו לתחנת משטרת מוריה ושם העליב הנאשם את השוטרים, ואף איים עליהם בפגיעה שלא כדין בגופם בכוונה להפחידם או להקניטם.
בהתאם לכך יוחסו לנאשם עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, העלבת עובד ציבור, ואיומים.

ראיות המאשימה לאישום הראשון:

6. ביחס לאישום זה העיד נציג הבעלים של בית השנהב, הבניין בו נמצא בית המשפט לענייני משפחה, וכן שני שוטרים שהיו מעורבים באירוע.

(א) דודו בן יאיר – נציג הבעלים של בית השנהב (להלן: "דודו").
הכיר את הנאשם מכך שהסתובב במקום כמעט בכל יום, גם בתוך בית המשפט. הנאשם גם הציב את הרכב שלו ברחבת בית השנהב וישן שם. הבין שיש לנאשם בעיות עם בית המשפט. זמן מה לפני האירוע הנאשם פנה אליו בעת שהיה ברחבת בית השנהב, וסיפר לו שהפנו אותו אליו כי יש לו בעיה עם בית המשפט. הנאשם ביקש אישור להיכנס ולצאת מבית המשפט, והוא ענה לנאשם שכל זמן שהוא לא מהווה הפרעה, אין לו בעיה עם זה. דודו הדגיש כי אמר לנאשם שאסור להניח במקום חפצים, לצעוק או להשתולל.
ביחס ליום האירוע העיד דודו שזכור לו כי המאבטחים של בית המשפט קראו לו בבוקר, בסביבות השעה 9:30, ואמרו שבמקום נמצא אדם בשם עמי גריב אשר הניח שולחן מתקפל ועליו מדפסת ודברים אחרים, ושהוא ישן שם בתוך שק שינה. המאבטחים סיפור שניסו להעיר את הנאשם כי הוא היה ממש ליד עמדת הבידוק לבית המשפט, אך הוא סירב להתפנות.
דודו העיד שהרחבה המדוברת היא שטח פרטי פתוח, כפי שכל מתחם בית השנהב הוא שטח פרטי, כאשר בעלי המתחם התחייבו לתת מעבר חופשי לקהל הרחב שעובר שם. ציין כי בית השנהב הוא בניין משרדים מכובד, לא חוסמים בו מעברים, לא שוכבים ולא מניחים חפצים ברחבה. לא מאפשרים זאת לאף אחד. הסביר כי בבית המשפט ישנן שתי עמדות בידוק: החיצונית אשר נמצאת בפתח המתחם ומסננת את הנכנסים הראשונים, והפנימית אשר נמצאת בתוך המתחם ובה יש מגנומטר.
הוא הלך בעצמו אל הנאשם וראה שם שולחן מתקפל עם מדפסת וכל מיני חפצים ואת הנאשם ישן בתוך שק שינה על המדרגה התחתונה מתוך ארבע או חמש מדרגות, בסמוך לעמדת הבידוק הקדמית. לדבריו הנאשם גרם לשיבוש בתפקוד העובדים של בית המשפט וכן הפריע לכל מי שהגיע למקום, על אף שלא הפריע לכך באופן פיזי. ביקש מהנאשם להתפנות אך הוא סירב. המאבטחים הזמינו משטרה, הוא מסר עדות ואז עלה למשרד שלו. בהמשך הבין שפינו את הנאשם בכוח. לאחר מכן נשאר במקום לכלוך רב.
דודו אישר שלא קיבל תלונה מאף אדם על שהותו של הנאשם, ומי שהתלוננו לפניו היו רק מאבטחי בית המשפט.

(ב) רס"מ קובי גבאי – סייר במרחב מוריה.

הוגשו מסמכים שמילא העד בנוגע לאירוע:
דו"ח פעולה מיום האירוע 25.11.08 (ת/3): הגיע לכניסה לבית המשפט לענייני משפחה וראה את החשוד שיש לו עבר פלילי על אלימות מילולית ופיזית. החשוד סירב לפנות את המיטלטלין שהיו שם: שולחן, כסא מנהלים, שק שינה, כיסא. ניסו לדבר אל ליבו של החשוד אך הוא לא שעה לבקשתם לעזוב את המקום ולפנות את המיטלטלין למרחק 15 מ' משם. ציין כי החשוד נמצא במקום מזה שבועיים ומסרב להתפנות והוא טוען שיש לו טענות כלפי בית המשפט. הוסבר לו שהוא מהווה מטרד. בהמשך הגיע צוות והחשוד נכבל ונאזק. דודו בן יאיר פנה אליו ומסר עדות מפורטת על כך שהחשוד מסרב לעזוב את המקום, במקום יש לכלוך, קיא צואה ושתן שהחשוד משאיר במקום מושבו בכניסה לבית המשפט, ולכן הוא מבקש להרחיקו. במהלך הליווי לתחנת המשטרה החשוד איים וקילל אותם, עישן בניידת למרות שהתבקש לא לעשות כן, ובתחנה שם רגליים על השולחן למרות שהתבקש להורידן. החשוד נכבל מאחור, השתולל, איים, ירק וצעק. סיפר שבית המשפט סילק אותו מהישובים ענתא, אדם ועוד, וכי לא נותר לו מקום ללון. התנהגותו של החשוד בתחנה הייתה גסה ובוטה. החשוד גם דחף את השולחן כלפיהם. יחד עימו הביא החשוד: מצלמה, לפטופ, מצלמת ווידיאו, מטענים, מפתחות לרכב. בסמוך לבית המשפט חונה רכבו של החשוד ובו מאוחסנים כל המיטלטלין שלו.

במזכר מאותו היום (ת/2) ציין גבאי כי החשוד נעצר בכניסה לבית המשפט לאחר שלא שעה להוראות העיכוב וגרם, יחד עם המיטלטלין שלו, להטרדה חמורה במקום. ציין כי היו במקום צואה שתן וקיא כתוצאה משהייתו של החשוד במקום. החשוד ישן במקום, איים על שופטים ועל עובדים ומאבטחים. החשוד גם הביא איתו למקום מחשב, כסא ומצלמות. גם בחדר העיכוב החשוד תקף איים וקילל. הוא הביע בפניהם טינה כלפי בית המשפט וטען שלא ירחיקו אותו מבית המשפט עד שימצאו לו פתרון בדמות מגורים ליד בנותיו. החשוד דחף שולחן בחדר העיכוב ולכן נכבל מאחור: "דחף את השולחן כלפיי וכן החל להתקרב אליי באופן ובצורה מאיימת... יש לציין את החשש שהביע בפני... דודו בן יאיר מנהל הבנין בכך שהוא מבקש הרחקה מן המקום עקב חששו ממקרה... על ידי החשוד עקב הרקע שלו".

הוגש מזכר נוסף מיום זה (ת/4) בו ציין גבאי שהחשוד התנהג באגרסיביות: "החשוד התבטא כי ילך עם המערכת עד הקצה ויבדוק את גבולות המערכת. החשוד הינו אדם חצוף, הלה קילל אותי "שם עליך זין" ומי אתה וכמובן התבטא באלימות מילולית".

בעדותו בבית המשפט חזר גבאי על עיקרי הדברים:
ביום האירוע קיבל קריאה על חשוד שמשתולל מחוץ לבית המשפט בגבעת שאול, חשוד אשר מוכר להם מאירועים קודמים באותו נושא. נאמר כי החשוד נמצא עם כל המיטלטלין שלו, שולחנות, כסאות וחפצים אישיים אחרים, ושיש תלונה של האחראי במקום שרוצה לסלק אותו כי הוא מפריע למאבטחים, מקניט אותם ומתחכך בהם. כאשר הגיע למקום, ראה את החשוד אך הוא לא תקשר איתם. ציין כי החשוד הוא הנאשם. דיברו איתו וביקשו ממנו לעזוב את המקום עם החפצים שלו, כי מדובר במקום ציבורי והוא מפריע. הרכב של הנאשם חנה בסמוך ומידי פעם הוא העביר חפצים מהרכב. לנאשם היו שם כורסא, שולחן, כסא, מחשב נייד ועוד חפצים קטנים. שוחח איתו וניסה להבין מה המניע שלו. הנאשם טען שנעשה לו עוול על ידי בית המשפט. סיפר משהו על שופט מסוים והתבטא בצורה שאינה מתאימה. לא הייתה תקשורת עם הנאשם ומתברר שהניסיון ליצור דו שיח רק יצר חיכוך כי הנאשם התחיל לאיים ולקלל ולכן נאלצו לעכב אותו. הנאשם התנגד בגידופים ובקללות, ביקש ממנו למסור את ידיו כדי לאזוק אותו אך הנאשם לא עשה כלום רק התנגד והשתולל, נשכב על הרצפה ואחז ידיים חזק כדי שלא יוכלו לאזוק אותו. בגלל האלימות הרבה של הנאשם הם נאלצו לקרוא לניידת נוספת שלקחה את הנאשם לתחנה בעוד הם נסעו בניידת אחרת. גם בתחנה הנאשם איים עליהם וקילל.

(ג) רס"ר זוהרה אלון עטיה: חוקרת. גבתה את הודעתו של הנאשם ביום זה.
ציינה כי הסבירה לנאשם במה הוא חשוד וכן את זכויותיו. הנאשם נכנס למשרדה נסער, הוא היה כבול. לא זוכרת שהיה נראה מאיים. הגיעה איתו להסכמה שהיא תוריד לו את האזיקים אם יתנהג יפה. במהלך החקירה הנאשם התנהג בצורה סבירה. הנאשם לא חתם על ההודעה, לא זוכרת מדוע.

גרסת הנאשם לאישום הראשון:

7. בהודעה שמסר הנאשם במשטרה (ת/11) הוא טען כי נוכחותו במקום מתואמת עם מנהל בית השנהב. לדבריו הוא תיאם את השהות במקום עם דודו וכל מעשיו מצויים בתחום החוק. ציין כי דודו מעולם לא ביקש ממנו לעזוב את המקום ואם דודו טוען אחרת הוא "שקרן ועלוב נפש". שהותו בית המשפט הייתה: "כמחאה שקטה, מסודרת בלי אף שלט, בלי בדל סיגריה על הרצפה, מוזיקה בקולי קולות אבל רק בתוך האוזניים שלי. בלי להטריד אף אדם. בלי לפנות לאף אדם אלא אלה שפונים אליי ומתפתחת שיחה". מדובר בשטח ציבורי ולא הפריע לאף אחד. אישר כי היו איתו לוח שחמט, שולחן פיקניק מתקפל ושולחן נוסף. מעולם לא דיבר עם מאבטח, אך לפני יומיים אחד המאבטחים תקף אתו בגלל שהיה חמוש במצלמה, ואם יצטרך לעשות כן הוא יציג את החומר המצולם. אף שוטר לא ביקש ממנו להתלוות אליו לתחנת המשטרה. השוטר דרש ממנו לפנות את הדברים, הוא שאל איזה דברים שכן לאדם מותר להניח את תיקו על הרצפה, ובתגובה השוטר פתח את אזיקי ידיו וקשר אותן מאחורי גבו תוך שהוא לוחץ הכי חזק שניתן.
הנאשם הציג לפני החוקרת בלוק כתיבה בו כתב בכתב ידו משפטים פזורים כגון: "אין לי מחשב", וטען כי כתב כאן את כל מה שהתכוון לומר לשופט איתי כץ. נשאל האם איים על שופטים וענה: "אני בוחר לא להגיב לשאלה הזו".
בנוגע להתנהגותו בתחנת המשטרה, טען הנאשם כי התאמץ לגרום לשוטר לצאת מכליו ולדחוף אותו. הציג לחוקרת את פרקי ידיו עליהם ישנם סימנים אדומים שלטענתו נגרמו לו מהאזיקים. לא זקוק לטיפול רפואי אך השוטר התנהג בברוטאליות לציוד שלו. התלונן כי השוטר אף סגר את האזיקים הכי חזק שניתן ומנע ממנו גישה לשירותים. השוטרים גם התנהגו כלפיו באלימות מינית כשהפשיטו אותו לגמרי. מבקש לבדוק את הציוד שלו כדי להעריך את הנזקים שנגרמו לו.
הנאשם מסכם ואומר: "לא הייתי נחמד, אבל הייתי חוקי למהדרין" וכן: "אני מתכנן להמשיך לחיות את חיי בגבולות החוק וההוראות החוקיות החלים עלי".

8. גרסה נוספת של הנאשם נמסרה במועד התשובה לאישום.
אישר כי הגיע לבית המשפט עם כל הציוד שלו, אך לא הפריע ולא העליב שוטרים. התבקש על ידי המאבטחים לעזוב ואכן עזב אך נעצר בקרבת בית המשפט.

9. הנאשם מסר את גרסתו המפורטת גם בבית המשפט.
תחילה העיד הנאשם על עברו: בעבר אירע אירוע מסוים בינו לבין גרושתו בעקבותיו הוא הורשע בעבירה של גרימת נזק בזדון, ובשנת 2006 ריצה עונש מאסר בן שנה. לאחר שהשתחרר מהכלא החל לעבוד. לדבריו, בשלב מסוים בחייו החליט כי הוא עוצר את החיים, לא עובד, לא רוצה כסף, רק רוצה לחיות מרחק הליכה מבנותיו. הנאשם הרחיב אודות הגלגולים ומקומות המגורים שעבר בחיפושיו אחרי קרבת בנותיו. ביום 6.11.08, שלושה שבועות לפני יום האירוע דנן, האריך השופט איתי כץ את צו ההרחקה שלו מהיישוב ענתות. כאשר יצא מבית המשפט חשב מה לעשות והחליט שמאחר שהוא מורחק מביתו, ילך לישון בכניסה לבית המשפט לענייני משפחה. ביקש לשוחח עם האחראי על אנשי המשמר בבית המשפט, תומר. סיפר לתומר את סיפורו ואמר לו: "אני הולך לחצות את גבול הטעם הטוב, אני הולך להיות חריג, אבל אני לא עובר על החוק, ולא, לא אתווכח עם אף אחד מהמאבטחים שלך, לא ייתנו לי את אותה הוראה פעמיים, אבל אני אומר לך, שאני לא אוותר לכם, אני יעמוד על זכותי לעשות כל מה שאני חושב שאפשר, ואתם תמנעו ממני רק מה שחוקי". סיימו את השיחה בלחיצת יד והוא החליט לדבר גם עם ראש המנהלת, דודו בן יאיר. שוחח עם דודו וסיפר לו את סיפורו. דודו אמר לו שהוא מבין אותו כי גם הוא אבא, וזהו. הלך לרחבה שליד הכניסה מרח' שטנר, מול הדואר, ליד השער הקדמי שמוביל אל החצר שאורכה מעל 100 מ' וממנה נכנסים לבית המשפט. לא עשה כל נזק, לא לכלך ואסף אחריו הכול. אם אומרים שפיזר צואה במקום זו לשון הרע. בתחילה היו איתו רק שולחן פיקניק מתקפל וכיסא, ובהמשך קיבל עוד דברים. דיבר כל יום עם דודו והוא מעולם לא אמר לו שהחפצים שלו מפריעים. אם היה אומר לו זאת, היו מוצאים סידור לעניין.
לגבי יום האירוע מסר כי ישן במקום ולא הפריע לאיש, כאשר גבאי, ועוד אדם שהוא לא זוכר את שמו, העירו אותו. הם ביקשו ממנו לעזוב את המקום והוא ענה שהוא אזרח במדינה, נמצא במקום ציבורי, לא מפריע לאדם ומבקש שלא יפריעו לו. היה נסער וכועס. ציין כי באותו היום לא הגיעו אליו כל מאבטחים, ישר הגיעו השוטרים. מאבטחי בית המשפט כלל לא התעניינו במה שקורה מאחורי שער הברזל הקדמי. השוטרים העירו אותו והוא ביקש ללכת לשירותים אבל השוטרים הודיעו לו שהוא עצור, העלו אותו לרכב, משכו באזיקים וקיללו. חושב שלא עלה ברגל לניידת כי אמר לשוטרים שאם רוצים לעצור אותו שיסחבו אותו. מציין כי באותו יום היו איתו גם מחשב נייד, גרביים ונעליים, שעון וחולצה, מהדק ושדכן. לא היו לו לא שק שינה ולא מדפסת כי הם היו באוטו כמו גם מצרכי המזון. הכחיש שאיים על שוטרים, חד משמעית לא.

דיון - האישום הראשון:

10. האישום הראשון מתייחס למעשה לשני אירועים: זה שאירע בסמוך לבית המשפט, וזה שאירע בתחנת המשטרה.

11. ביחס לחלקו הראשון של האישום -
הנאשם הודה כי בעקבות כך שהורחק מבנותיו החליט להתמקם בסמוך לבית המשפט, והביא עימו ציוד. הנאשם אישר שהיו עימו מחשב נייד וציוד משרדי מסוים, כאשר שק השינה, המדפסת ודברי המזון היו ברכבו שחנה בסמוך (עמ' 426-427). הנאשם הכחיש שהתבקש על ידי מאבטחי בית המשפט לעזוב את המקום, אך הודה שכאשר הגיעו אליו שוטרים וביקשו ממנו לעזוב, הוא סירב, וכדבריו: "ואז אמרתי, שאם אתם רוצים בן אדם, תתנו לי תאריך ושעה ואני יבוא, אם אתם רוצים בהמה, אז תסחבו, תקשרו לה את הרגליים ואת הידיים ולפחות תסחבו" (עמ' 349). יצוין כי בהודעתו במשטרה הכחיש הנאשם שהתבקש על ידי מי מהשוטרים להתלוות אליהם לתחנה (ת/11) אך מאחר שבהמשך הודה הנאשם בכך כמפורט לעיל, די בהודאתו זו.
בגין מעשים אלו הואשם הנאשם בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק לפיו: "העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו בחוק או להכשילו בכך...".
בתי המשפט התייחסו רבות להגדרת המושגים "להפריע" ו"להכשיל", וניתנה להם פרשנות מרחיבה. ראה דבריו של י. קדמי ("הדין בפלילים – חוק העונשין", (חלק שלישי), 1659): "למושגים "להכשיל" ו"להפריע" ניתנה בפסיקה משמעות רחבה, כפי שניתן ללמוד מן המקרים הבאים: בריחה משוטר המבקש לעצור את הבורח מכוח סמכותו כדין; מסירת שם כוזב לשוטר; אזהרתם של משתתפים במשחק קובייה שלא כדין בדבר בואם של שוטרים; הנחת יד על פנקס הדו"חות למניעת רישום דו"ח; סירוב להילוות לשוטר לתחנת משטרה על פי צו מעצר; בריחה משוטר הדורש הצגת תעודת זהות; זריקת זיקוקין לעברו של ג'יפ שבו ישבו שוטרים".
עינינו הרואות, סירוב להילוות לשוטר נכנס במסגרת ההתנהגויות הנחשבות כ"הפרעה" או "הכשלה".
לא זו אף זו, תפקידה של המשטרה הוא לשמור על הסדר הציבורי ולמנוע פגיעה באזרחים. זו הייתה מטרתם של השוטרים בעת שביקשו מהנאשם להילוות אליהם למשטרה, וכל מעשיהם היו במסגרת תפקידם ושיקול הדעת המסור להם. הנאשם במעשיו, כאשר סירב להילוות אל השוטרים ולאחר מכן סירב להיכנס לניידת ואילץ את השוטרים לסחוב אותו, הפריע והכשיל את השוטרים מלבצע את תפקידם כראוי, ולפיכך אין ספק כי עבר על העבירה המיוחסת לו.
(ראה בהקשר זה גם: ע"פ 46367-03-12 אסתר פרידמן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]).
אשר על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירה לפי סעיף 275 לחוק.

12. וביחס לחלקו השני של האישום -
מעדותו של גבאי עולה כי במהלך אזיקתו של הנאשם וכאשר הגיע לתחנת המשטרה הנאשם איים עליו, ירק וצעק, קילל אותו כשאמר לו: "שם עליך זין", ואף: "דחף את השולחן כלפיי וכך החל להתקרב אליי באופן ובצורה מאיימת" (ת/2).
הנאשם מנגד הכחיש בבית המשפט שאיים או העליב את השוטרים (עמ' 428), אך בעדותו במשטרה ציין כי התאמץ מאד כדי שהשוטרים יכעסו עליו (ת/11). בבית המשפט הוסיף הנאשם כי הוא נוהג לקלל רק מי שמקלל אותו קודם וכי לגרסתו אין בכך כדי להעליב (עמ' 349), ומשנשאל האם איים על השוטרים ענה: "אוקי, אני, כמו שהסברתי, יצאתי למלחמה... אז כשאני יוצא למלחמה, אני הייתי לתחום את עצמי, בגבולות שאני לא חוצה. אני לא חוצה, לא עובר על קמצוץ של הוראה חוקית, ויש פה מספר קטעים שאני יכול לראות, איך אני קורא את ההוראה. מה אכפת לי מה התכוון השופט, את מי זה מעניין..." (שם).
עדותו של רס"מ גבאי הייתה מהימנה, רהוטה ועקבית, ואני נותנת בה אמון.
מנגד, עדותו של הנאשם הייתה מבולבלת, השתנתה מפעם לפעם ולעיתים לא הייתה ברורה. מעדותם של גבאי ושל עדים אחרים, כפי שיפורט בהמשך, עולה כי הנאשם מתנהג פעמים רבות בגסות ובברוטאליות, ויצוין כי גם בבית המשפט דיבר הנאשם פעמים רבות בלשון שאינה נקייה, בבוטות ובתקיפות ותוך הרמת הקול.
לאור כל אלה, אני מקבלת את גרסתו של גבאי בנוגע לדברים שאמר לו הנאשם.

מכאן השאלה האם יש בדברים אלו, הן בדברים שאמר הנאשם לגבאי והן בדחיפות השולחן לכיוונו, כדי להעליב או לאיים.

ב. ביחס להעלבת עובד ציבור:
עבירה זו נותחה באופן מעמיק ברע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]. בית המשפט העליון הרחיב אודות העבירה אשר נועדה למנוע מאדם מלבטא מסר שלילי שיש בו השפלה, ביזוי ופגיעה בכבודו של עובד ציבור בקשר למילוי תפקידו, פגיעה אשר עלולה לחבל ביכולתו של עובד הציבור למלא תפקידו כראוי ואף עלולה לפגוע בתדמיתו של השירות הציבורי בעיני הציבור, כאשר מנגד עומדת הזכות לחופש הביטוי הכוללת הבעת ביקורת כלפי גופים ציבוריים.
בהמשך קבע בית המשפט העליון מבחן כפול לבדיקת יסוד ההעלבה: מבחן התוכן - לפיו על האמירה להיות כזו שתגרום לעובד הציבור: ...ביזוי, השפלה, ופגיעה בכבוד האישי" (שם, בעמ' 16) וכן: "עליה לפגוע בליבה העמוקה של כבוד האדם במילוי תפקידו" (שם, עמ' 28). המבחן השני הוא מבחן ההסתברות - לפיו לא כל אמירה תהא בגדר "העלבה" אלא רק: "מקרים חריגים וקיצוניים בהם קיימת וודאות קרובה כי הפגיעה הצפויה ממנה עלולה לא רק לפגוע בעובד הציבור בפרט, אלא גם לפגוע פגיעה ממשית וקשה באופן מילוי תפקידו הציבורי, ובכך לפגוע במערכת השירות הציבורי ובאמון הציבור בה" (שם, שם).
בבקשה לדיון נוסף שהתקיימה בעניין אונגרפלד (דנ"פ 7383/08 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל, 11.7.11 [פורסם בנבו]), בה דן בית המשפט העליון בהרכב מורחב של תשעה שופטים (ובה נדחתה העתירה לדיון נוסף ובית המשפט השאיר את ההרשעה בעבירה זו), אמר בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה: "לא ניתן להגדיר מראש רשימה סגורה של מקרים בהם מתרחשת "העלבה" הטומנת בחובה פגיעה קשה בכבודו של העובד, המקרינה על יכולת תפקודו בהשלכה על השירות הציבורי בכללותו. עם זאת, קו-משותף למעשי "העלבה" כמובנם בסעיף העבירה הוא ביטוי שלילי הפוגע בליבת כבודו של האדם וכרוך בפגיעה מהותית וקשה בגרעין המוסרי-ערכי שממנו שואב עובד הציבור את מקור כוחו וסמכותו. על פי גישה זו, "העלבה" מתקיימת כאשר היא מכוונת כלפי ליבת כבודו האישי של העובד; אין די בביטוי של אלימות מילולית בוטה, אלא נדרשת פגיעה עמוקה בשמו הטוב של העובד שיש בה כדי לבזותו בעיני אחרים" .

בפסקי דין מאוחרים יותר בחנו בתי המשפט את שאלת ה"העלבה" בהתאם להלכת אונגרפלד:
בע"פ 333/10 קרן סרנקו נ' מדינת ישראל, 28.10.10 [פורסם בנבו] קבע בית המשפט העליון, מפי כב' השופט הנדל, כי דברי המערערת, אשר קיללה שוטרים שעצרו את רכבה במטרה לערוך בו חיפוש: "נאמרו בשעת זעם וכוונו על מנת לפגוע בכבודם ובמסגרת התנגדותה לעריכת החיפוש בכלי הרכב ומעצרה. בראייה זו, ניתן לבחון את השימוש שעשתה המערערת במילים: "שרמוטה" ו"זונות", הן מבחינת היסוד העובדתי והן מבחינת היסוד הנפשי... המסקנה היא כי אמרות המערערת מהוות העלבת עובד ציבור על פי דרישת הסעיף".
בע"פ (חי') 6693-10-10 רן פדידה נ' מדינת ישראל, 9.12.10 [פורסם בנבו] זיכה בית משפט השלום את הנאשם אשר קילל שוטרים כשאמר להם, בין היתר: "יא אפס, בן זונה" ועוד. בערעור דחה בית המשפט המחוזי את הטענה לפיה המערער היה רשאי להתגונן "באמצעות שבט לשונו", והרשיע את המערער.
גם בת"פ (אשד') 1453/07 מדינת ישראל תביעות לכיש נ' אלישר חסנוב 10.3.10 [פורסם בנבו] קבע בית המשפט במקרה בו אמר הנאשם לשוטרים: "אני לא רואה אותך ממטר, מי את בכלל...", "מי אתה, אתה זבל" ואף קילל אותם ברוסית (על אף שהשוטרים אינם דוברי רוסית) : "מצאתי כי בנסיבות אלה נתמלאו דרישות הפסיקה ובהודאות הנאשם בכך שניסה לשכנעה שלא לרשום הדו"ח ובכך ששתה 3 בקבוקי בירה, נהג וחצה קו הפרדה רצוף – יש אף לחזק עדויות התביעה. לכן הרשעתיו בעבירת ההעלבה".

ומן הכלל אל הפרט:
גבאי העיד כי כאשר עצרו את הנאשם הוא אמר לו: "שם עליך זין" ו"מי אתה". בתחנת המשטרה הנאשם ירק, צעק וקילל.
אין ספק כי ביטויים אלה, הנאמרים כלפי שוטרים המנסים למלא את תפקידם כחוק, נועדו לבזות את השוטרים ולפגוע בכבודם, הן בכבודם האישי והן בעבודתם כממלאים תפקיד ציבורי. פגיעה והשפלה זו עונים על שני המבחנים שנקבעו בפסיקה ולפיכך הם אסורים.

אשר על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של העלבת עובד ציבור המיוחסת לו באישום הראשון.

וביחס לעבירת האיומים:
הלכה ידועה היא כי איום הוא עניין אובייקטיבי שיש לבחון ולשקול בנסיבותיו של כל מקרה לגופו וכי המבחן בו יש לבחון את הדברים הוא במבחן השפעתם האפשרית של הדברים שנאמרו על האדם הרגיל ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו הם כוונו (ראה למשל ע"פ 103/88 משה ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373).
במקרה זה הנאשם דחף את השולחן בחדר העיכוב לעברו של גבאי והחל להתקרב אליו "באופן ובצורה מאיימת" (ת/2), כפי שהגדיר זאת גבאי. במצב דברים זה נראה כי כל אדם אשר היה יושב בחדר קטן עם אדם המוכר לו כאדם שהתנהגותו לא צפויה, כאשר אותו אדם דוחף כלפיו את השולחן ומתקרב לעברו – היה חש מאוים. ובעניין זה, בניגוד לעבירה של העלבת עובד ציבור, העובדה שהנאשם היה ידוע לגבאי כאדם מעורער (ראה לעניין זה עדות גבאי עמ' 53 וכן ת/3) דווקא מחדדת את הרגשתו המאוימת של גבאי מהנאשם.
על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של איומים כפי שהיא מיוחסת לו באישום הראשון.

13. לסיכום אישום זה:
אני מרשיעה את הנאשם בעבירה לפי סעיף 275 לחוק, בעבירה לפי סעיף 288 לחוק ובעבירה לפי סעיף 192 לחוק.

האישום השני

14. בהתאם לאמור בכתב האישום המתוקן, ביום 26.11.08 בסמוך לשעה 19:15 הגיע הנאשם לתחנת המשטרה, נכנס למשרדה של השוטרת ליאת מוכתר (להלן: "השוטרת") וביקש שתחזיר לידיו רכוש השייך לו ואשר נתפס במסגרת האירוע שבאישום הראשון. משהפנתה אותו השוטרת לקצין אחר בתחנה צעק עליה הנאשם, זרק עליה פרוטוקול דיון מבית משפט השלום בירושלים, וכשנפל הפרוטוקול בעט בו הנאשם לעברה. שוטר נוסף נכנס למשרדה של השוטרת, ולאחר שכנועים הסכים הנאשם לצאת מהמשרד, ואז התיישב על הרצפה והתחיל לצעוק, הוציא את תכולת כיסיו וזרק אותם לכל עבר.

בגין מעשים אלו יוחסה לנאשם עבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ועבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי.

15. בשלב הסיכומים הודיעה המאשימה שהיא חוזרת בה מהאישום של תקיפת שוטר. על כן נותרה בעינה רק העבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי.

ראיות המאשימה הנוגעות לאישום השני (בכל הנוגע לאישום בדבר התנהגות פרועה במקום ציבורי):

16. (א) ממ"ש ליאת מוכתר - השוטרת המופיעה בכתב האישום, במועד האירוע הייתה קצינת מש"מ במרחב מוריה ובאותו היום הייתה קצינה תורנית במרחב.
העידה כי בשעה 19:30 לערך, שעת האירוע, ישבה במשרד שלה במרכז שירות לאזרח (להלן: "מש"ל") שם קיבלה אזרחים שבאו להגיש תלונה. הנאשם התפרץ למשרדה כשהייתה באמצע משהו, הציג עצמו, נופף בפרוטוקול שהיה בידו ודרש שיביאו לו את הציוד שלו אחרי שנלקח ממנו באירוע מסוים שהיא לא הייתה מודעת אליו. לא הכירה את הנאשם קודם לכן. מאחר שתפקידה היה לטפל באנשים ולא היה באפשרותה לטפל בבקשתו של הנאשם, היא הפנתה אותו למחלקת חקירות כללי בה הוא טופל כדי שהם יטפלו בו כי זהו תפקידם. הנאשם התחיל להתלהם, דיבר בקול רם וזרק פרוטוקול שהיה לו ביד. הרגישה שהולך להתפתח אירוע אלים ולכן ביקשה מניסים כהן, שהיה ראש המחלק, שיגיע. ניסים ביקש מהנאשם בדרכי נועם שיצא כי הוא מפריע. ניסים שוחח עם הנאשם בלחש ורצה להוציא אותו מהמש"ל כי היו שם הרבה אזרחים שהתחילו להרגיש שלא בנוח. הנאשם לא היה נחמד אך יצא מיד עם ניסים והיא יצאה אחריהם כדי לוודא שהכול בסדר. הנאשם וניסים עמדו ברחבה שמעבר לדלת, הנאשם היה נרגש, דיבר בקול רם, נופף בידיים, צעק ודרש שיביאו לו את הציוד. הנאשם כלל לא הקשיב לניסים. סמוך לעמדה שלה יש עמדה נוספת של המש"ל, לא זוכרת מי ישב בעמדה הזו אך בכל מקרה הוא לא יצא לראות מה קורה ולא התערב.
הגיע עוד חוקר שניסה לקחת את הנאשם אך הנאשם פיזר את כל מה שהיה לו בכיסים על הרחבה: כסף, מטבעות, ניירות. הנאשם היה בהיסטריה ואי אפשר היה להשתלט עליו. לבסוף הנאשם נלקח ממש בידיים והוכנס לתא עיכוב והיא אספה את כל מה שהנאשם פיזר, הכניסה למעטפה והעבירה להמשך טיפול.
האירוע נמשך כמה דקות ארוכות והפריע להתנהלות הרגילה שלה. התחושה לא הייתה נעימה. בסופו של האירוע היא התנתקה וחזרה לעבודתה הרגילה. מבחינתה, ברגע שהנאשם הוכנס לתא העיכוב, האירוע נוטרל.

(ב) רפ"ק ניסים כהן – במועד האירוע היה קצין חקירות במרחב מוריה.
ביום האירוע הנאשם הגיע למרחב כדי לקחת את הציוד שלו לאחר שהוזמן. בתיק של הנאשם היה ציוד, זוכר מחשב נייד ושהיו עוד כמה פריטים חשמליים קטנים אך לא זוכר בדיוק מה. הנאשם התבקש לחתום על הציוד שקיבל אך התעקש שהוא רוצה לבדוק את הציוד לפני שהוא לוקח אותו ודרש לבדוק כל מכשיר ומכשיר בחשמל. אמר לנאשם לקחת את הציוד לשמאי, כי לא ניתן לבדוק אותו במרחב אך הנאשם סירב, ישב על הרצפה, צעק וקילל: "שוטרים בני זונות". בשלב מסוים ניסה להיכנס למשרד לקחת בכוח את הציוד שלו. הנאשם לא דחף ולא נגע בו רק ניסה להתפרץ למשרד כדי לקחת בכוח את הציוד שלו. אמר לנאשם שאם הוא לא יעזוב את המרחב הם יאלצו לפנות אותו בכוח, ואכן בהמשך הגיע שוטר נוסף, ליאור, שאזק את הנאשם אך הנאשם המשיך לצעוק ולקלל. בשלב זה ביקש מהנאשם שיוציא את כל מה שיש לו בכיסים, הנאשם הוציא הכול וזרק על הרצפה. זה היה בפרוזדור. ביקשו מהנאשם לאסוף את החפצים אך הוא סירב. ביקש מליאור השוטר לאסוף את החפצים ולהכניס למעטפה, ובתגובה הנאשם אמר שהוא יפר את צו ההרחקה שיש נגדו. במעמד הזה השוטרת ליאת מוכתר פנתה אליו ואמרה לו שגם אותה הנאשם קילל במש"ל והשתולל, צעק והשליך עליה את פרוטוקול בית המשפט, וכי היא פחדה. בסופו של דבר עצרו את הנאשם בשל כך שנכנס בכוח למשרד כדי לקחת את הציוד שלו.
הכיר את הנאשם קודם לכן. בעבר עצר את הנאשם, חושב ששלוש או ארבע פעמים. כל פעם בדק לעומק את עילת המעצר וכל מקרה לגופו.
באירוע זה הם נהגו עם הנאשם בכפפות של משי ומי שיצר את הפרובוקציה היה הנאשם בעצמו.

גרסת הנאשם לאישום השני:

17. בתשובתו של הנאשם לאישום אישר הנאשם כי הגיע לתחנת המשטרה במועד הנקוב בכתב האישום ונכנס למשרדה של השוטרת כדי לקבל בחזרה את הציוד שלו, אך הכחיש שצעק עליה. היה וויכוח קולני כי הוא תמיד מדבר בקול רם אך הוא לא עשה כל דבר שבגדר תקיפה או הפרעה וגם לא זרק את תכולת כיסיו.

18. בבית המשפט מסר הנאשם גרסה מפורטת יותר.
לדבריו, ביום האירוע נסע למש"ל ובכניסה אמר לשוטר שהיה בפתח שצריכים להחזיר לו ציוד, והשוטר אמר לו ללכת לחקירות ומסר לו את מספר הקומה. הגיע ללובי, ראה שני חלונות זכוכית ושתי עמדות שהיו תפוסות. ישב במבואה וחיכה. כשהתפנה המקום אצל השוטרת הוא נכנס, התיישב, ושם את הפרוטוקול על השולחן בצורה כזו שהשוטרת תוכל לראות מה כתוב בו. השוטרת לא ביקשה ממנו לצאת וגם לא הפנתה אותו לקצין אחר בתחנה אלא רק קראה לקצין אחר כשהוא ביקש שקע חשמלי לבדוק את הציוד.
בהמשך הובא על ידי קצין כלשהו למשרדו של ניסים, ישב עם ניסים ואמר לו שהוא רוצה שקע חשמלי כדי לבדוק את הציוד שלו וזאת לאחר שראה מה עושים עם הציוד שלו וחשש שהציוד נפגע. ניסים סירב ואמר לו ללכת לשמאי, אבל ידע שלא יוכל להוכיח בהמשך שהנזק לציוד לא אירע בדרך לשמאי לכן התעקש רק להדליק את הציוד כדי לראות שהוא בסדר. נכון שהתיישב על הרצפה במבואה של המש"ל כי הוא: "לא מוכן למחול על כבודי, לא מוכן שיתנהגו אליי כמו אל איזה ילד מפגר". אמר לניסים שהוא לוקח את הציוד ולא חותם על כלום עד שיתנו לו לבדוק את הציוד כי בעיניו הסירוב לבדיקה הוא משום גניבת דעת. ניסים אמר לו שיעצרו אותו וענה לניסים שאין סיבה לעצור אותו רק כי הוא מבקש 40 דקות ושקע חשמלי, ואז אמר לניסים "קח את הפיקדון" וזרק על הרצפה את כל תכולת כיסיו: היו לו מטבעות, ויזה וארנק. ברגע שניסים אמר לו שהוא עצור, הוא עבר ל"תרגולת תסחבו": התיישב וצרח.
בסופו של דבר הסיפור נגמר אצל השופט פיינברג שקבע שהציוד יוחזר לו באחריות משמר בתי המשפט לא המשטרה, ואכן במועד החזרת הציוד נכח מישהו ממשמר בתי המשפט ובדיקת הציוד צולמה.

דיון:

19. כפי שניתן לראות, גם אישום זה מתייחס לשני אירועים: האירוע הראשון בו הגיע הנאשם לתחנת המשטרה כדי לאסוף את הציוד שלו ונכנס למש"ל, והחלק השני בו ישב הנאשם על הרצפה, צעק וזרק את תכולת כיסיו.
בנוגע לחלק הראשון - לאחר שהמאשימה חזרה בה מהעבירה של תקיפת שוטר, אין לחלק זה עוד רלבנטיות.
כך שענייננו אך ורק בחלק השני של האירוע.

20. מהעדויות עולה כי הנאשם התיישב בתחנת המשטרה מחוץ למשרד, זרק את תכולת כיסיו וצרח, ובלשונו: "מילאתי את המיכלים שאני יכול באוויר, וצרחתי. שימו לי מחסום פה אם אתם רוצים" (עמ' 354).

21. השאלה היא האם מעשים אלו עולים כדי "התנהגות פרועה במקום ציבורי".

הגדרתו של מקום כ"מקום ציבורי" היא בהתאם לסעיף 34כד' לחוק:
"דרך, בנין, מקום או אמצעי תעבורה שיש אותה שעה לציבור זכות או רשות של גישה אליהם, בלא תנאי או בתנאי של תשלום, וכל בנין או מקום המשמש אותה שעה להתקהלות ציבורית או דתית או לבית משפט היושב בפומבי".
בהתאם להלכה הפסוקה, הגדרת מקום כ"מקום ציבורי" תלויה בעיקר בעצם היותו של המקום "פתוח לכול" כך שהקהל הרחב רשאי לבוא בתחומיו, כאשר גם מקומות שלפי טיבם אינם מהווים "מקום ציבורי", עשויים להפוך לכאלה אם הם משמשים כמקום להתקהלות ציבורית או לאסיפות ציבוריות. בספרו של י. קדמי על הדין בפלילים (תשס"ו – 2006) מובאים סוגי מקומות שונים וניתנת התייחסות האם מדובר ב"מקום ציבורי" אם לאו. בין השאר מוזכרת לשכת סעד ונאמר כי מקום זה נחשב כ"מקום ציבורי" וזאת אף אם מדובר בשעה שאין בה קבלת קהל ושלא ניתנה רשות כניסה לאיש זולת הנאשם (עמ' 2235).
מכך, אין ספק כי במקרה דנן ביצע הנאשם את מעשיו ב"מקום ציבורי".
ובנוגע למעשיו של הנאשם:
התנהגות "פרועה" היא מסוג העבירות העמומות לגביהן נקבע כי על בתי המשפט לצקת בהן תוכן (ראה רע"פ 2788/00 שלמה נמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 385). וכבר נפסק כי התנהגות כזאת אינה כל התנהגות הלוקה בחוסר נימוסין או בגסות אלא כזו "המעוררת דחייה בשל מידה ניכרת של גסות ופגיעה בערך חשוב" (ע"פ 2813/02 אלמחאמיד חאלד מוחמד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(1) 21949). וכך פסק שם כבוד השופט פיזם: "הגבול בין התנהגות פסולה במקום ציבורי (עבירה לפי סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין), לבין התנהגות בוטה ואפילו קצת רעשנית וגסה במקום ציבורי, שאיננה עבירה פלילית, לעיתים דק. העיקרון בחוק הפלילי מחייב את בית המשפט להתייחס לספק או לגבול דק כזה לקולא, לדון הנאשם לכף זכות".
עיון בפסיקה מעלה כי הוכרו מקרים של הרשעה בעבירה זו, למשל, במקרה של השתוללות בחדרו של אחראי מחלקת הגביה במועצת העיר (ת"פ 2771/07 מדינת ישראל נ' שמעון חבושה [פורסם בנבו); ובמקרה של צעקות וזריקת ניירות משולחנה של רופאה בקופת חולים (ת"פ 1059/08 מדינת ישראל נ' גאנם מחאגנה [פורסם בנבו]).

ומן הכלל אל הפרט:
במקרה זה, על פי הראיות, הנאשם קילל, צעק, התיישב על הרצפה בתחנת המשטרה, ופיזר את חפציו לכל עבר – מדובר בהתנהגות חסרת רסן שהינה בבחינת התנהגות פרועה במקום ציבורי. לפיכך יש מקום להרשיע את הנאשם בעבירה זו.

סיכום – האישום השני:

22. אשר על כן אני מרשיעה את הנאשם באי שום השני בעבירה לפי סעיף 216(א)(1) לחוק.

האישום השלישי

23. כאמור בכתב האישום המתוקן, בהמשך לאירוע באישום השני, אסר בית משפט השלום בירושלים, ביום 26.11.08, על הנאשם להציב מיטלטלין בתחום של 100 מטר סביב לבניין בית השנהב שברחוב בית הדפוס בירושלים, וזאת למשך 180 יום, וכן אסר עליו להגיע לאותו בניין למשך 21 יום אלא על פי הזמנה מראש ובכתב.
ביום 5.12.08, בסמוך לשעה 13:55, הגיע הנאשם אל בית המשפט, החנה את רכבו במרחק של כ-15 מטר מהבניין וכשנתבקש להזיזו סירב. השוטרים מתן יהודאי ושלומי פנירי, אשר הגיעו למקום, ביקשו ממנו שוב לעשות זאת ובתגובה אמר הנאשם לשוטר מתן יהודאי: "אני אראה לכם מה זה תורידו את הידיים", ולשוטר שלומי פנירי אמר: "יש לך מזל שאתה עם מדים, תבוא פעם אחרת אכניס את אמא שלך לזיין שלי...יא בן זונה אוכל בתחת".
בגין מעשים אלו יוחסו לנאשם עבירה של הפרת הוראה חוקית, עבירה של איומים, ועבירה של העלבת עובד ציבור.

ראיות המאשימה בנוגע לאישום השלישי:

24. (א) רס"מ יפים פריצט – שוטר סיור.
ביום האירוע התבקש על ידי שוטרים שהיו במקום לסייע בעיכוב אדם שמתפרע, מקלל ומסרב לעיכוב. כשהגיע למקום ראה את הרכב של הנאשם, בצבע אדום, שחנה בגב הדואר ממש מול שער הכניסה לבית המשפט. זוכר שהרכב האדום היה נראה כמו מחסן ושהיה עליו משהו עשוי מעץ. במקום היו מספר ניידות שהוזמנו על ידי מאבטח של בית המשפט. הרכב של החשוד היה במרחק של פחות מ-100 מטר ולכן ראה שיש עילה למעצר. זוכר שקרא את הצו וציין זאת בדו"ח שמילא. שמע את הנאשם מקלל את משפחתו של השוטר מוטי כהן ואת השוטר שלומי פנירי תוך כדי הנפת ידיים. הנאשם גם צעק שהשוטרים הם זונות. ראה שוטרים שמנסים להרגיע אותו ולהכניס אותו לניידת. הגיע לסייע והוא זה ששם על הנאשם את האזיקים. בדרך לתחנה לא היו חריגים.
לא הכיר את הנאשם קודם לכן, זה היה האירוע היחיד בו נתקל בנאשם.
הנאשם לא קילל אותו באופן אישי אבל קילל אחרים בנוכחותו וכן קילל את כלל השוטרים שכוללים אותו.

(ב) שוטר שלמה פנירי – שוטר סיור:
לא נכח בכל האירוע אלא הגיע רק בסופו. כשהגיע, הנאשם עמד ליד הרכב האדום שלו שעמד בחניה ליד הדואר, מרחק 20-15 מטר מבית המשפט, ודפק על עצים שהיו על הרכב. היה צורך להזיז את הנאשם מהמקום כי הוא הפר החלטה של שופט, ראה באותו היום את הצו. ניסה לדבר עם הנאשם אך לא הצליח כי הנאשם רק קילל. הוא אמר לנאשם שאם הוא לא יזוז הם יצטרכו לעכב אותו והנאשם אמר לו: "יש לך מזל שאתה עם מדים. תבוא פעם אחרת אני מכניס את אמא שלך לזין שלך", "יה בן זונה" ועוד. הנאשם קילל את כל השוטרים שהיו במקום ולא הפסיק לקלל גם כשהגיעו למרחב כשאמר: "אני אזיין אתכם, את אמא שלכם וכו'". הוא לא היה היחיד שניסה להזיז את הנאשם מהמקום, לפניו היו עוד שוטרים. לבש מדי משטרה והנאשם קילל אותו באופן ספציפי.
לא זוכר מי עצר את הנאשם לבסוף אבל זה לא הוא. הנאשם היה מוכר בתחנה מאירועים קודמים.

(ג) רס"ר שי לוי – גבה את הודעתו של הנאשם מיום זה.
טיפל באירוע כחוקר תורן ומעבר לכך לא טיפל בתיק. חושב שלאחר שצפה במהלך החקירה בקלטת של הנאשם, הנאשם הכניס את הקלטת לכיס שלו ולא רצה למסור לו אותה. לא יודע אם הקלטת הועתקה בהמשך.

(ד) הוגש הצו מיום 26.11.08 שניתן על ידי בית משפט השלום - ת/9.

גרסת הנאשם לאישום השלישי:

25. גרסתו הראשונה של הנאשם בנוגע לאישום זה ניתנה בהודעה שמסר במשטרה ביום האירוע (ת/8): לדבריו הוא הוטרד על ידי השוטרים סמוך לזמן שהתכוון לאכול צהריים. מתלונן ספציפית על השוטרים יפים פריצט ומתן שהם אלימים. צילם הכול בווידאו ומבקש להגיש זאת כראיה. היום עצרו אותו בגבעת שאול, ניתן לראות בצילומים את המיקום המדויק. נשאל האם הוא מודע לצו שניתן על ידי השופט פיינברג ועונה כי הוא מודע למצבו באופן מוחלט, להבדיל מהשוטרים. לא איים על השוטרים, "אני מעולם לא קיללתי אף אדם", השוטרים הם אלה שמקללים אותו וכששוטר מגדף אותו הוא עונה לו. "דברי השוטרים שקר במהותם".
חושש ששוטרים יטפלו עליו אשמה של תקיפת שוטר ולכן כאשר מתקרב אליו במטרה לתקוף אותו, הוא כורע על הרצפה ומחכה שהשוטר יתרחק.
מאשר שיש לו פורד פיאסטה אדומה שנת 97'. המכונית חנתה מרחק מעל 150 מ' מבית המשפט, ועל הגגון של הרכב הוא בנה מיטת עץ כדי שיכול לישון שם.
בנוגע לצו ההרחקה: למיטב הבנתו כשהשופט הורה לו לא להציב מיטלטלין הוא התכוון לכך שאסור לו להציב שלטים, פנסי לילה וכו' והוא לא הניח מיטלטלין ולכן לא הפר את הצו, להיפך, הוא פעל כך שכל מה שיש לו יהיה על הרכב. כן אסר עליו השופט להגיע לבית השנהב למשך 21 יום. היום היה במרחק 150 מ' מבית המשפט.
מקרין לחוקר צילום ווידיאו שצילם. לדברי החוקר ניתן לראות את הנאשם עומד מעבר לכביש הכניסה לבית המשפט ליד רכב, כאשר שוטרים נמצאים לידו ומבקשים ממנו ללכת עמם. הנאשם מסרב וממשיך לטפל במתקן הנמצא על הרכב. אז יש קטע מוחשך, נשמעים דיבורים וההקלטה מסתיימת. לדברי הנאשם המצלמה והקלטת שלו נלקחו על ידי שוטרים שהוא לא יודע את שמם, והשוטרים מחקו את המשך הצילום בו רואים שוטר פוגע בו בברוטאליות ומקלל. כן מחקו את הצילום בו רואים שוטרים הופכים לו את דרגש העץ שעל הרכב ומכים אותו ואת המצלמה.

26. בתשובה שמסר הנאשם לאישום הוא ציין כי החנה את רכבו במרחק רב, היכן שמותר לו. לא סירב להזיז את הרכב, והשוטרים, כמו במקרים נוספים, כבלו אותו שלא לצורך והתעללו בו. אישר שדיבר עם השוטרים באופן תקיף והסביר כי היה נסער אך לא עשה דבר מעבר לכך ולא התנהג בפראות.

27. הנאשם העיד גם בבית המשפט והסביר את מעשיו.
לדבריו, לאחר שבית משפט השלום הוציא נגדו צו הרחקה מבית המשפט למשפחה, הוא היה צריך לאסוף את הרכב שלו שחנה מרחק של פחות מ-100 מטר מבית המשפט למשפחה ולכן ביקש מהמשטרה ליווי לאסוף את הרכב, אך סורב וכך עבר על הצו רק כי רצה לקחת את הרכב שלו. מבית המשפט למשפחה נסע לבית משפט השלום כי רצה לגרום לכל שופטי בית משפט השלום להכיר אותו. כך העביר זמנית את מקום מגוריו לחניית בית משפט השלום. שהה שם בין התאריכים 3.12.08-28.11.08 ובתקופה זו נכנס לאולמות בית משפט השלום, הקשיב לדיונים והסתכל. ביום 3.12.08 הוצא נגדו, על ידי בית משפט השלום מפי כב' השופט פיינברג, צו הרחקה מבית משפט השלום ולכן החליט לחזור לבית המשפט למשפחה. מאחר שהוא אדם שומר חוק וידע שאסור לו להציב מיטלטלין בבית המשפט למשפחה, החליט לבנות מיטה על גג הרכב שלו. את הרכב הציב מרחק של מעל 100 מ' מהכניסה לבית המשפט שכן מדלת היציאה של בית המשפט ישנה דרך של למעלה מ-100 מ' עד לשער החיצוני כך שהרכב שלו עמד במרחק מותר. גם לא הציב שם מיטלטלין. אם כוונת בית משפט השלום הייתה שהוא יורחק מרחק של 100 מ' מכל נקודת קיצון של בית השנהב, היה צורך לומר זאת מפורשות.
השוטרים שהגיעו למקום הפכו לו את העבודה שהכין על גג הרכב, צילם הכול אבל השוטרים מחקו לו חלק. לא אמר את הדברים המיוחסים לו בסעיף א3 באישום זה, מעולם לא חצה את גבולות האיום שכן הבטיח לעצמו עוד לפני שיצא למלחמה שהוא לא מרים יד על שוטר ולא משנה מה יהיה. יודע שאסור לו לאיים כי מיד יעצרו אותו. כל האישום הוא שקר, השוטרים הם אלה שנהגו כלפיו באלימות פיזית ומילולית. אף אחד לא ביקש ממנו להזיז את הרכב אלא השוטרים הגיעו, ביקשו ממנו שיעוף ואחד מהם הפך את הקונסטרוקציה שהוא התחיל לבנות על הגג.

דיון

28. בנוגע להפרת הוראה חוקית:
הנאשם אישר שהחלטת בית המשפט המרחיקה אותו מרחק למעלה מ-100 מ' מבית המשפט למשפחה היתה ידועה לו, וכן אישר כי העמיד את רכבו בסמוך לדואר ממול לשער הכניסה לבית המשפט למשפחה שברח' שטנר, אך לגרסתו אין בכך משום הפרת הצו שכן המרחק מדלת הכניסה הראשית לבית המשפט מרוחקת למעלה מ-100 מ' מהמקום בו העמיד את רכבו.
אינני מקבלת טענה זו. אכן, לבית המשפט למשפחה ישנם שני שערים כפי שפורט לעיל: שער חיצוני הנמצא על המדרכה ברח' שטנר, ושער פנימי הנמצא ממש בכניסה לבניין בו ממוקם בית המשפט. בין השער הפנימי לשער החיצוני מפריד שביל. הבא בשערי בית המשפט חייב להיכנס תחילה בשער החיצוני, לעבור בשביל ואז ייכנס בשער הפנימי. כך, השער החיצוני הינו חלק בלתי נפרד מבית המשפט והטענה כאילו מדידת מרחק ה-100 מטרים תעשה מהשער הפנימי בלבד, אין לה כל בסיס. זאת ועוד, בהחלטת בית המשפט המטילה את ההגבלות האמורות נאמר כי: "אני אוסר על המשיב להציב מיטלטלין בתחום של 100 מ' סביב לבניין בית השנהב שברחוב בית הדפוס בירושלים.... אני אוסר עליו להגיע לבניין בית השנהב במשך 21 יום...". כך, בית המשפט ציווה על הרחקתו של הנאשם מ"בניין בית השנהב" ועל האיסור להציב מיטלטלין "סביב לבניין בית השנהב". לפיכך טענת הנאשם אף חוטאת לכוונתו האמיתית של בית המשפט.
לפיכך, בעצם העובדה שנאשם נמצא, יחד עם רכבו, ממול לשער החיצוני של בית המשפט, בתוך טווח 100 מ' מסביב לבניין בית השנהב, יש משום הפרת ההוראה של בית המשפט.
בנוסף, טוען הנאשם שכאשר בית המשפט אסר עליו להציב "מיטלטלין", הייתה הכוונה לפנסים, שלטים וכיו"ב. אך גם טענה זו אינה מקובלת עליי. לו אכן היה בדעת בית המשפט לתחום את גבולות הצו למיטלטלין מסוימים כדוגמת אלה שציין הנאשם, בוודאי היה מציין זאת מפורשות. משנקט בית המשפט במילה "מיטלטלין" יש להתייחס לכך כאל כל מיטלטלין שהם, כאשר אין ספק שכלי רכב נחשב כנכס מיטלטלין.

על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של הפרת הוראה חוקית המיוחסת לו באישום זה.

29. לעניין איומים:
במקרה זה מיוחסות לנאשם שתי אמרות: אמרה שאמר לשוטר מתן יהודאי כשאמר לו: "אני אראה לכם מה זה תורידו את הידיים", ואמרה שאמר לשוטר פנירי: "יש לך מזל שאתה עם מדים, תבוא פעם אחרת אכניס את אמא שלך לזיין שלי...יא בן זונה אוכל בתחת".
ביחס ליהודאי, הרי שזה לא העיד והאמרה המיוחסת לנאשם בנוגע אליו לא הוכחה.
וביחס לפנירי, פנירי העיד ועדותו הייתה אמינה והגיונית והיא מקובלת עליי. עדות זו נתמכת גם בעדותו של רס"מ יפים פריצט.
לאור תוכנם של הדברים, שיש בהם משום איום, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של איומים המיוחסת לו באישום זה.

30. וביחס להעלבת עובד ציבור:
אני נותנת אמון בעדויותיהם של השוטרים פריצט ופנירי אשר מסרו שהנאשם קילל את השוטרים באופן כללי ואת פנירי בפרט. עדויות אלו היו אמינו והגיוניות, ופריצט אף העיד שהנאשם לא קילל אותו באופן אישי אלא רק שמע שהוא מקלל אחרים.
הנאשם הכחיש שקילל את השוטרים, אך בהזדמנויות אחרות טען שאם השוטרים מקללים אותו הוא מקלל אותם בחזרה (למשל: "מעולם לא קיללתי אדם שלא קילל אותי, וכשקילל אותי קיללתי" - בעמ' 337, וכן עמ' 442, ובמקרה אחר הסביר את מעשיו כך: "בן אדם שאומר לי יא בן זונה, ואני אומר לו סבתא שלך בטוח זונה, כי רק זונה בת זונה יכולה להביא אחו שרמוטה כמוך לעולם, זה העלבת עובד ציבור? לדעתי לא" (עמ' 349) ).
אני מקבלת את עדויותיהם של פריצט ופנירי בנוגע לדברים שאמר הנאשם. אינני מקבלת את גירסת הנאשם לעניין זה.
אשר להיותם של הדברים בגדר "העלבת עובד ציבור" -
לאור הסקירה שהובאה לעיל, ולאחר שהעמדתי את הדברים בשני המבחנים כפי שנקבעו בפרשת אונגרפלד, נראה כי יש בדברים אלה, אשר נאמרו בשעה שהשוטרים מנסים למלא את תפקידם כחוק ולעצור את הנאשם, באמצע הרחוב בשעת צהריים, כאשר הרחוב בוודאי עמוס עוברים ושבים, כדי לפגוע בשוטרים ובאמון הציבורי בהם.
אשר על כן אני מרשיעה את הנאשם מהעבירה של העלבת עובד ציבור המיוחסת לו באישום זה.
סיכום

31. לאור האמור לעיל, ובכל הנוגע לאישום השלישי, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה לפי סעיף 287(א) , בעבירה לפי סעיף 192, ובעבירה לפי סעיף 288 לחוק.

האישום הרביעי

32. כאמור בכתב האישום המתוקן, ביום 8.12.08 בסמוך לשעה 7:22 הגיע הנאשם לבית המשפט, הניח שק שינה במרחק של כ-20 מטר מהכניסה לבית המשפט וישן במקום. כשנתבקש לעזוב סירב. בהמשך הגיעו למקום השוטרים רועי דייטשר ודימיטרי דנטורה וכשביקשו מהנאשם ענה להם: "אתה על הזין שלי... אני לא סופר את המשטרה".
בגין מעשים אלו יוחסו לנאשם עבירות של הפרת הוראה חוקית, ועבירה של העלבת עובד ציבור.

ראיות המאשימה בנוגע לאישום הרביעי:

33. (א) דוד כהן – מאבטח ממשמר בתי המשפט.
ביום האירוע הגיע לעבודתו כאחראי משמרת בבית המשפט וראה כתובת גרפיטי: "מרחק הליכה מבנותיי מילה של אבא". לא ראה את הנאשם. בזמן העברת משמרת הלילה סיפר לו אחד ממאבטחי הלילה שראה את הנאשם מרסס כתובת, ושהוצא נגדו צו הרחקה. יצא החוצה וראה את הנאשם ישן על מזרון בכניסה לבית המשפט מרח' שטנר, במרחק של 20 מטר לערך מהכניסה לבית המשפט. לא ראה משהו חריג מעבר לכך. לא פנה אל הנאשם כי זה לא מתפקידו אלא הזמין ניידת. ראה את הצו מיום 26.11.08 לפיו אסור לנאשם להיות במרחק של 100 מטר מבית המשפט. ראה מזרון סמוך לבית המשפט בתוך תחום 100 המטרים ולכן יש הפרה של הצו. אין זה מסמכותו לפרש את הצו ומבחינתו הנאשם לא גרם להפרעה לציבור אבל בגלל שיש צו שההפרה של התקיימה בתחום אחריותו, הוא נאלץ להזמין את השוטרים.
השוטרים הגיעו, גבו ממנו עדות והוא הלך ולא יודע מה בדיוק קרה. יודע שלבסוף השוטרים לקחו את הנאשם.
מציין כי דודו בן יאיר, הבעלים של הבניין, התלונן כמה פעמים על כך שהשהות של הנאשם במקום מהווה מטרד.
כמה ימים לפני כן הנאשם, שישן במקום, הגיע אליו בלילה וביקש מים חמים והוא נתן לו מים בתרמוס.

(ב) סמ"ר רועי דייטשר – שוטר סיור.
העיד כי הוא זוכר שהאירוע התרחש מחוץ לבית המשפט לענייני משפחה אליו היה הנאשם מגיע על אף צו הרחקה שהיה כנגדו. כל יומיים בערך הם קיבלו קריאות מעובדי בית המשפט על כך שהנאשם נמצא 20-15 מטר מהמקום, והם היו צריכים להגיע כדי להרחיק אותו או לעכב אותו. הנאשם היה עומד לפעמים בכיכר תנועה ליד התחנה שלהם ומצלם אותם בווידיאו. היו גם מקרים שהנאשם היה מעמיד את הרכב שלו באמצע הכיכר ליד תחנת המשטרה, מקלל שוטרים וגם קצת עוברי אורח.
גם באותו יום קיבלו אירוע ממאבטחי בית המשפט על כך שהנאשם נמצא מרחק של 20 מטר מבית המשפט. כשהגיע למקום, בסביבות השעה 07:00, ראה את הנאשם בתוך הרכב שלו, שהיה במרחק 25-20 מטר מבית המשפט בחניה מצד ימין, ועל הקיר הייתה כתובת גרפיטי שקשורה לילדים של הנאשם. האוטו של הנאשם היה כמו הבית שלו, הייתה עליו מיטה ובפנים היו הרבה דברים. לא זוכר אם הנאשם ישן על גדר האבן ההיקפית של בית המשפט. זוכר שהנאשם צילם אותם בווידיאו, קילל ולא התייחס אליהם. הוא עצמו לבש מדים והגיע בניידת. לא זכור לו במדויק אבל הוא מאמין שבאותו היום ראה את צו ההרחקה בגינו הם נקראו אל הנאשם. לא מאמין שהיה ניגש אל הנאשם אם לא היה רואה את הצו. הוא ניסה לדבר עם הנאשם וביקש ממנו שיעזוב את המקום אך הנאשם לא רצה. חושב שהם גם ניסו לעזור לנאשם, הביאו לו מים וקולה אבל הנאשם הלך נגדם.
הוא והשוטר דימיטרי הודיעו לנאשם שהוא מעוכב אך הנאשם סירב לבוא איתם ולכן הזמינו ניידת סיור. כשהניידת הגיעה הם ביצעו חיפוש על גופו של הנאשם ומצאו אולר שחור בכיס, החרימו אותו ולקחו את הנאשם לתחנה. חושב שאז גם עצרו את הנאשם.
הנאשם קילל הרבה: "אני לא סופר אתכם", "אתם על הזין שלי, אתם בכלל לא שוטרים".
זו הייתה הפעם הראשונה שנתקל בנאשם אך שמע לפני כן סיפורים עליו. מאשר שהמשטרה התעסקה הרבה עם הנאשם.

(ג) רס"ר דימיטרי טנצורה – סייר.
מילא דו"ח תפיסה וסימון אך לא זוכר את האירוע. לא זוכר אם הנאשם היכה אותו או קילל אותו אך אין בכך כדי להעיד על כך שהדברים לא קרו שכן כמעט בכל יום מכים ומקללים אותו.
הוגש הדו"ח – ת/5, ממנו עולה שבאותו מעמד נתפסה על גופו של הנאשם סכין לדרמן בצבע שחור.

(ד) רס"ר וויסאם אשקר – חוקר.
גבה את הודעתו של הנאשם הנוגעת לאישום זה. הסביר לנאשם את זכויותיו והזהיר אותו. במהלך החקירה הנאשם דיבר הרבה דברים לא לעניין, ובסיום הוא ביקש להוסיף דברים. אפשר לנאשם להוסיף דברים בכתב ידו. בסוף הדברים הנאשם חתם על העדות. זוכר שבתחילת החקירה הנאשם ביקש לשלוף חקירה קודמת, אך לא עשה זאת. לא זוכר אם במועד גביית ההודעה ידע מי הוא הנאשם.

גרסת הנאשם לאישום הרביעי:

34. הנאשם נחקר במשטרה בנוגע לאישום זה (ת/13):
בתחילת החקירה מציין הנאשם כי הוא מבקש להביא את החקירה שלו מיום 5.12.08 בו נעצר באותו המקום ובאותן הנסיבות ושני שוטרים תקפו אותו.
לטענה שצייר על קירות בית המשפט למשפחה הגיב הנאשם בטענה: "שיגישו כתב אישום" ומציין שלא השחית ולא צייר על קירות בית המשפט.
בנוגע לסכין הלדרמן אישר כי היא נמצאת בתוך הפאוץ' שלו ולדבריו יש לו זכות להחזיק בה.
ישן בלי שהפריע לאף אחד במרחק של למעלה מ-150 מטר מבית המשפט.
בסיום הדברים הוסיף הנאשם בכתב ידו: "...2. החוקר היה עייף מכדי לכתוב את תשובותיי. 3. החוקר קטע את דבריי לגבי תקיפת השוטרים ולעומת זאת מנסה להרחיב בנושא הלדרמן... אני לא השחתתי שום פני מקרקעין אך ראיתי שכתוב "מרחק הליכה מבנותיי מילה של אבא" באותיות של זהב על קיר שלמיטב ידיעתי שייך לדואר ישראל ואני בהתנדבות כאות לשקט והשלמה... שיוסרו ממני ההטרדות והאלימות האיומה והנוראה אקנה פח צבע וורוד ורולר וב10 דקות אתקן את הקיר הנ"ל".

35. בתשובה שמסר לאישום העיד הנאשם כי הניח שק שינה במרחק של 20 מטר מהכניסה לבית המשפט אך לא ישן שם. לא סירב לעזוב וכשהתבקש לעשות כן עזב. לא אמר לשוטרים את הדברים מיוחסים לו. התנהל ביניהם וויכוח והוא הרים את קולו אך לא העליב.

36. הנאשם העיד בבית המשפט.
ביום שישי הגיע לבית המשפט למשפחה כדי לעשות שם את השבת. באו שוטרים, עצרו אותו והוא שוחרר ושוב חזר לאותו המקום. לא זוכר אם היה לו הסכם עם הקצין שהוא חוזר למקום רק ביום ראשון, אבל לא הפר דבר: "מילה שלי זה מילה, אין הפרה של כלום". השער של בית המשפט נמצא במרחק של 100 מטר אחרי חלק ריק שגם אותו גבלו בשער כך שהוא אף פעם לא היה במרחק של פחות מ-100 מטר מהכניסה לבית המשפט. את שק השינה הציב ברחבת הכניסה המרוחקת מעל 100 מטר מהכניסה, בסמוך לחלון של השופט איתי כץ כך שאם הוא מדבר עם אלוהים השופט שומע אותו. ישן בשק שינה, כי את המזרון שרפו לו, או באוטו. אף מאבטח של בית המשפט לא היה במקום. ישן שם הרבה פעמים.
ביום האירוע השוטרים בחוצפתם העירו אותו בבוקר. לא אמר לשוטרים את המיוחס לו, רק אמר להם שהוא רוצה לישון ושלא יפריעו לו ולא יטרידו את מנוחתו. הכול מצולם.

דיון:
37. בכל הנוגע להפרת הוראה חוקית, אין ספק כי הנאשם הפר שוב את הוראת בית המשפט ועבר את העבירה המיוחסת לו.
כפי שפורט לעיל, בצו בית המשפט נאסר על הנאשם להציב מטלטלין מרחק 100 מטר מכל הבניין בו נמצא בית המשפט, כך שהנחת שק שינה במקום מהווה הפרה של הצו.
אשר על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של הפרת הוראה חוקית המיוחסת לו באישום זה.

38. ובנוגע להעלבת עובד ציבור:
במקרה זה מיוחסת לנאשם אמירה ספציפית שאמר לשוטרים דייטשר וטנצורה.
הנאשם הכחיש את המיוחס לו, אך איני מקבלת את גרסתו שהייתה, כפי שפורט לעיל, לא ברורה ולא עקבית. מנגד, עדותו של דייטשר הייתה הגיונית ואמינה ואף התיישבה עם עדויות אחרות. דייטשר פירט את הדברים שאמר לו הנאשם ואף הוסיף כי הנאשם: "היה מגדף כאילו בקללות שבחיים כאילו – שבן אדם נורמאלי לחלוטין מן השורה לא היה אומר את זה לשוטרים" (עמ' 202).
לאחר שהעמדתי את הדברים בשני המבחנים המפורטים לעיל, מבחן התוכן ומבחן ההסתברות כפי שהם נקבעו בהלכת אונגרפלד (רע"פ 2660/05 דלעיל), נראה כי אכן יש בדברים משום העלבת עובד ציבור.
הנאשם פנה באופן אישי לדייטשר ואמר לו: "אתה על הזין שלי... אני לא סופר את המשטרה". מדובר בדברים חמורים וקשים שאל לו לאדם להוציאם מפיו, ובוודאי שאין להפנותם כלפי אדם המקיים את עבודתו בשליחות הציבור.
על כן אני מרשיעה את הנאשם מעבירה של העלבת עובד ציבור המיוחסת לו באישום זה.

סיכום:

39. לאור אלה אני מרשיעה את הנאשם בעבירה לפי סעיף 288 לחוק, ובעבירה לפי סעיף 287(א) לחוק.

האישום החמישי

40. כאמור בכתב האישום המתוקן, ביום 9.12.08 סמוך לשעה 00:04 הגיע הנאשם אל בית המשפט, עלה על הגדר החיצונית מול הכניסה של בית המשפט שר ורקד, וכשנתבקש לעזוב סרב. בהמשך הגיעו למקום שוטרים וכשביקשו ממנו לעזוב קילל אותם וסירב. הנאשם נעצר והובא לתחנת המשטרה ושם אמר לשוטר יוסי הדס: "מניאק בן זונה... אני אזיין את כולכם...". בהמשך הובא הנאשם בפני הקצין ירון ביטון אשר הודיע לו על מעצרו ובתגובה אמר לו הנאשם: "אחותך זונה, אני ועימאד נבוא ונזיין אותך...".
בגין מעשים אלה יוחסו לנאשם עבירה של הפרת הוראה חוקית, עבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי ועבירת איומים.

ראיות המאשימה הנוגעות לאישום זה:

41. (א) רס"ל הדס יוסף – שוטר סיור.
במועד האירוע, בסביבות חצות, נקרא לאירוע של הפרת צו בסמוך לבית המשפט. כשהגיע למקום ראה את הנאשם, שמוכר לו מאירועים קודמים, עומד על הגדר החיצונית מול הכניסה לבית המשפט ומשתולל: הנאשם עמד עם אוזניות של MP3 באוזניים, צעק בקולי קולות, רקד ועשה בלגן. הם ביקשו לפגוש את מאבטחי בית המשפט ואחד מהם יצא אליהם. המאבטח מסר שכנגד הנאשם הוצא צו הרחקה של 100 מטר. הסתכל בצו וראה את תוקפו. לא יודע לאמוד בדיוק את המרחק בו עמד הנאשם מהכניסה לבית המשפט, אך הוא עמד ממש בכניסה. בגלל הרעש שעשה הנאשם ובגלל השעה המאוחרת הוא הזמין ניידת שתיתן דו"ח רעש. אפילו שמדובר באזור תעשיה מעשיו של הנאשם עלולים היו לגרום להפרעת מנוחה.
הנאשם טען שיש לו צו מעודכן מאותו תאריך המתיר לו לשהות במקום, לא הייתה להם אפשרות לבדוק זאת ולכן שאלו אותו איפה הצו, והנאשם ענה: "בבית הערבה". ניסו לדלות מהנאשם יותר פרטים אך הוא לא שיתף פעולה. חושב שהנאשם אמר לו בתגובה: "לא נראה לי שאתה צריך לדעת מזה".
הנאשם התנגד כשרצו לקחת אותו לתחנה, וגם כשהגיעו לתחנה הנאשם קילל ועישן בתא למרות שאמרו לו שאסור. הוא עצמו אדם דתי ולא מוכן לומר את הקללות שאמר הנאשם, ואפילו לא מוכן להעלות אותן על הכתב. לא זוכר אם הנאשם קילל אותו אישית אבל הוא קילל את כל המשטרה.

(ב) פקד ירון ביטון – מפקח יחידת סיור במשטרה.
הוא קצין היחידה ופגש את הנאשם בתחנת המשטרה, לאחר שהאירוע בבית המשפט הסתיים.
הגיש מזכר שמילא בעניין (ת/10) בו נאמר שניגש לחדר המעוכבים ופגש בו בנאשם המוכר לו מאירועים קודמים. הנאשם ישב בחדר ושיחק במחשב. ביקש מהשוטר יוסי הדס לקחת את כל הרכוש של הנאשם. הנאשם קילל אותו ואת משפחתו והדליק סיגריה בחדר למרות שהוסבר לו שאסור. לקח מהנאשם את הסיגריות והנאשם השתולל: "התקרב אליי פנים מול פנים כאילו הוא בא לתקוף אותי. הדפתי אותו ממני והודעתי לו שהוא עצור החשוד המשיך להשתולל ולהתנגד תוך כדי שהוא שם רגליים על השולחן ובועט בכיסאות ואומר לנו להרביץ לו. לציין כי בוצע שימוש בכוח פעמיים פעם ראשונה כמו שצוין ובפעם השנייה שהחשוד קם בפראות מהכיסא והתקדם לעברי בוצע שימוש בכוח לצורך הגנה עצמית".
בבית המשפט חזר ביטון על הדברים. לדבריו הנאשם לא תוקף אך תמיד הוא מתנהג בצורה של איום, ניגש אליו פנים מול פנים מטווח אפס. הנאשם התגרה בהם והוא הרגיש ממנו תחושה של איום. בחדר המעוכבים הנאשם שיחק עם המחשב שלו, דבר שלא מקובל כי בחדר הזה המעוכבים נמצאים בלי הציוד האישי שלהם. הנאשם לא ישב שם בשקט אלא עשה פרובוקציות כמו לבעוט בשולחן ובכסא, להתלהם ולקלל.
לא זוכר שמישהו אצלם היה אגרסיבי עם הנאשם, לא זוכר שקיללו את הנאשם, לא זוכר אם עשו לנאשם חיפוש בערום. אם היו עושים עליו חיפוש, ערום או לבוש, היה צריך להיות רישום על כך.

(ג) רס"ר אבי סוטו.
גבה את הודעתו של הנאשם ביום זה. הנאשם סירב לחתום, לא זוכר למה. בעת החקירה התייחס לצו מיום 26.11.08 שהנאשם הפר לכאורה. באותו מועד לא היה בידיו פרוטוקול הדיון שהתקיים לפני השופטת מלכה אביב, חקר אותו על בסיס הדו"חות שנתנו לו השוטרים לפיהם היה אסור לו להיכנס לבית המשפט.

(ד) הוגש פרוטוקול הדיון מיום 8.12.08 לפני כב' השופטת מלכה אביב.

גרסת הנאשם לאישום זה:

42. הנאשם נחקר במשטרה ביום האירוע (ת/12): טוען שהשוטרים קיללו אותו והפעילו עליו כוח מעבר לסביר שלא לצורך. גם לא הודיעו לו את הסיבה בגינה נעצר וגם לקחו ממנו את הנגן ואת מצלמת הווידיאו שהיו עליו וניתקו לו את המחשב מהחשמל. מאשר שקילל את השוטר קובי.
טוען שהשוטרים לא התעדכנו בפרוטוקול החדש ולא ברור לו מדוע טוענים שהוא הפר את הצו. לא הציק למי מעובדי בית המשפט. נשאל האם הגיע הלילה לבית המשפט ועונה: "הגעתי לכל מקום שמותר לי להגיע".
באמצע החקירה מציין החוקר כי הפסיק את החקירה כדי לבדוק האם יש פרוטוקול חדש המבטל את הצו מיום 26.11. אכן נמצא פרוטוקול חדש אך הוא מתייחס להרחקה מתחנת המשטרה מרחב מוריה. לכן חודשה החקירה. בהמשך מציין החוקר: "אני מציג לפני החשוד את הפרוטוקול והוא לא מפסיק לצעוק ורוצה לדבר לבדו, לכן הפסקתי את החקירה, משום שבכול שאלה שלי, הוא לא עונה לי ומכתיב לי את מהלך החקירה".

43. בתשובה שמסר לאישום אישר הנאשם שהגיע למקום המיוחס לו באישום זה אך לא שר ולא רקד ולא עלה על הגדר. גם לא קילל. היה וויכוח שהתנהל בטון תקיף, אך לא מעבר לכך. לא איים ולא אמר את הדברים המיוחסים לו.

44. הנאשם העיד בבית המשפט.
לדבריו, יום קודם לכן הובא לפני השופטת מלכה אביב שקיבלה את דעתו והוא חזר לבית המשפט כמנצח. הגיע לקראת ערב, שם אוזניות באוזניים ונעמד "על השפיץ של הגדר ההיקפית" (עמ' 365), בקיר התמך הקטן שברח' שמגר שהוא בעצם ספסל. עשה זאת כי היה לו משעמם. הלך הלוך וחזור ועשה תנועות ברגליים "מבסוט וסבבה" (עמ' 439), לא הפריע לאף אחד. זה היה אחרי חצות ובאזור תעשיה ריק מאדם. לא צעק כי לא הייתה לו כל סיבה לצעוק, שר ורקד עם האוזניות באוזניים. מקווה שהכוונה של השופט פיינברג היא לא 100 מטר מכל נקודה חיצונית של הגדר החיצונית ביותר. בא אליו השוטר קובי ונתן לו דו"ח של איכות הסביבה על הקמת רעש. ביקש להישפט על כך ובסוף לא נעשה עם זה דבר.
לאחר מכן הלך לישון. בבוקר הגיע השוטר יוסי הדס, ניתן לראות זאת במצלמה כי הוא ישן עם המצלמה בכוננות, "למה זה הנשק שלי" (עמ' 367). אמר להדס לא להפריע לו. לא קילל אלא השוטרים הם אלה שקיללו אותו אחרי שכיבו לו את המצלמה.
כשהגיע לחדר מעוכבים ישב שם עם הציוד שלו ופתח את המחשב כי רצה להתחיל לכתוב בקשה לבית המשפט. נכנס השוטר ירון ביטון, הרים את היד שלו והוריד אותה על מסך המחשב שלו, סגר לו את המחשב וניתק אותו מהחשמל. שאל אותו מה קרה ולמי הוא מפריע. בהמשך ירון ביטון וקובי עשו לו חיפוש בעירום, דבר שלא הייתה לו כל סיבה חוץ מכך שרצו להשפיל אותו. ביקש לעשן והשוטרים התלהמו. ניגש לחלון וירון תפס אותו מהחגורה ומשך אותו בברוטאליות והשכיב אותו על הרצפה. לא התנגד לכך.

דיון:

45. לפני התייחסות לעבירות המיוחסות לנאשם באישום זה, יש להרחיב אודות דיון שנערך לנאשם לפני כב' השופטת מלכה אביב ביום הקודם לאירוע זה, יום 8.12.08:
כאמור, ביום 26.11.08, לאחר שהנאשם נעצר בגין העבירות שיוחסו לו באישום הראשון, הובא הנאשם לפני כב' השופט פיינברג, ולאחר שהתקיים דיון בעניינו שחרר השופט פיינברג את הנאשם בתנאים שונים, ובהם איסור להגיע לבית השנהב במשך 21 יום.
ביום 3.12.08, לאחר שהנאשם החליט שהוא מעתיק את מושבו לבית משפט השלום ונכנס לאולמות בית משפט השלום בעת דיונים (כפי שפורט לעיל), הוצא כנגד הנאשם צו הרחקה מבית משפט השלום כמפורט לעיל.
ביום 8.12.08 הובא הנאשם לפני כב' השופטת מלכה אביב, לאחר שנעצר בגין המעשים המיוחסים לו באישום הרביעי. לאחר דיון שהתנהל בעניין , בו טען הנאשם, בין היתר, כי הצו הראשון אינו אוסר עליו להתקרב לבית המשפט אלא רק להיכנס אליו. בהחלטתה קבעה השופטת אביב: "מקריאת החלטתו של כב' השופט פיינברג אני מקבלת את פרשנותו של המשיב כי כב' השופט פיינברג אסר עליו להציב מיטלטלין בתחום של 100 מ' מסביב לבניין בית השנהב וזאת למשך 180 יום. בנוסף אסר השופט פיינברג על המשיב להיכנס לבניין בית השנהב וזאת למשך 21 יום... החלטתו של כב' השופט פיינברג איננה מונעת מן החשוד להתקרב בעצמו למבנה בית המשפט מבלי להציב מיטלטלין שם. הרציונאל של החלטה זו הוא ברור. הצבת מטלטלין, כגון שלטים או כל חפצים אחרים מהווה הפרעה אולם עצם שהותו של המשיב שם מבלי שהוא גורם להתפרעות כלשהי איננה יכולה להיחשב כהפרעה וכדי למנוע מאזרח לשהות במקום כלשהו שהוא בבחינת מקום ציבורי יש צורך באמירה מפורשת ולא הסקת מסקנות... במקרה דנן אינני רואה אמירה מפורשת כזאת ואיני רואה גם סיבה לכך" (ת/14).
לפיכך יש צורך לבחון את מעשיו של הנאשם דרך כל הצווים שהוצאו כנגדו וכן דרך משקפיה של השופטת אביב אשר פירשה באופן מצומצם את הצו הראשון.

46. בנוגע להפרת הוראה חוקית -
אין מחלוקת על כך שהנאשם הגיע לאזור בית המשפט ועלה על הגדר החיצונית מול הכניסה לבית המשפט. השאלה היא האם יש בכך כדי להפר את הצו שהוצא כנגדו על ידי השופט פיינברג (ת/9).
כאמור, כבוד השופטת מלכה אביב פירשה את הצו הראשון בצורה מצמצמת, כך שנאסר על הנאשם להיכנס לבית המשפט אך מותר לו להתקרב אל המקום. בין אם פירוש זה נכון ובין אם לאו, הנאשם רשאי היה להסתמך על החלטת כבוד השופטת אביב, שניתנה לאחר החלטותיו של כבוד השופט פיינברג, לפיה הותר לו להתקרב לבית המשפט מבלי להכנס אליו.

על כן, ומאחר שבהתאם להחלטה האחרונה שניתנה (על ידי השופטת אביב) הנאשם לא עבר על צו בית המשפט, אני מזכה את הנאשם מעבירה של הפרת הוראה חוקית, המיוחסת לו באישום זה.

47. בנוגע להתנהגות פרועה במקום ציבורי -
הנאשם אישר כי עמד על הגדר של בית המשפט כשלאוזניו אוזניות, רקד ושר. להגנתו טען כי עשה זאת לאחר חצות, בשעה שהמקום שהוא איזור תעשיה, ריק מאדם, ולכן לא היה במעשיו כדי להפריע למאן דהוא.
אין ספק כי הרחוב בו ביצע הנאשם את המיוחס לו, עולה כדי "מקום ציבורי". השאלה היא האם יש במעשים אלו משום "התנהגות פרועה" ולטעמי התשובה לכך שלילית -
כאמור לעיל, כדי שהתנהגות תיחשב כ"פרועה" עליה להפר את הסדר והשלום במקום הציבורי, ועליה לעורר דחייה במידה ניכרת, גסות ופגיעה באחר או בערך חשוב.
טיפוס על הגדר, ריקוד ושירה, כאשר מדובר בשעת לילה מאוחרת ובאזור תעשיה שאנשים לא מסתובבים בו בשעות כאלה, לא נראה כי הוא פוגע באחר או מפר את הסדר והשלום במקום. ואכן, לא נטען וממילא לא הוכח בפניי כי מעשים אלו של הנאשם פגעו במאן דהוא או הפריעו לניהולו התקין של אדם או של גוף מסוים.

לפיכך אני מזכה את הנאשם מעבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי המיוחסת לו באישום זה.

48. ואשר לעבירת האיומים -
בכתב האישום נטען כי כאשר הובא הנאשם לתחנת המשטרה אמר הנאשם לשוטר יוסי הדס: "מניאק בן זונה... אני אזיין את כולכם...", וכי בהמשך אמר לשוטר ירון ביטון: "אחותך זונה, אני ועימאד נבוא ונזיין אותך...".
בבית המשפט העידו שני השוטרים כאשר הדס מסר שהנאשם קילל קללות קשות אך לא זכור לו האם קילל אותו אישית ובכל מקרה הדברים לא העליבו אותו. הדס לא מסר דבר לגבי איומים, לכאורה, של הנאשם כלפיו.
ביטון לא העיד כלל על קללות, לא בבית המשפט ולא במזכר שכתב לאחר האירוע, אך העיד כי הנאשם: "התקרב אליי פנים אל פנים כאילו הוא בא לתקוף אותי" (ת/10 וכן בעמ' 86) והוסיף כי הרגיש תחושה של איום (עמ' 87).
הנאשם עצמו אישר בהודעה שמסר במשטרה כי קילל "באבי אביו ובאם אמו" (ת/12) את השוטר קובי, אך זכרו של שוטר זה לא בא בכתב האישום.

מן האמור לעיל עולה כי העובדות המפורטות בכתב האישום אינן מקימות עבירת איומים. כל שיש לנו הם דברים שלא נזכרו בכתב האישום, לפיהם הנאשם קירב את פניו אל פניו של ביטון עד כדי סנטימטרים בודדים, דבר שגרם לביטון להרגיש מאוים, אולם אינני רואה מקום להרשיע את הנאשם על בסיס עובדות שלא נטענו בכתב האישום.
לפיכך גם מעבירה זו יש לזכות את הנאשם.

סיכום:

49. אני מזכה את הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו באישום זה.

האישום השישי

50. כאמור בכתב האישום המתוקן, ביום 28.1.09 בסמוך לשעה 11:50 הגיע הנאשם אל בית המשפט והניח בסמוך ציוד הכולל שק שינה כרית ודברים נוספים. משנתבקש לעזוב את המקום סירב. בהמשך שוטרים הגיעו למקום ועיכבו אותו לתחנה, ושם נשכב הנאשם על הרצפה, השתולל וצעק.
בגין כך יוחסו לנאשם עבירה של הפרת הוראה חוקית ועבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי.

ראיות המאשימה הנוגעות לאישום השישי:

51. (א) רס"מ קובי גבאי – סייר במרחב מוריה.
קיבל אירוע על חשוד שמשתולל מחוץ לבית המשפט, חשוד המוכר לו מאירועים קודמים באותו נושא. נאמר כי החשוד, הוא הנאשם, נמצא במקום עם חפצים שונים ומפריע לסדר הציבורי. כשהגיע למקום הנאשם לא תיקשר איתם. הרכב שלו חנה בסמוך ומידי פעם הוא העביר חפצים מהרכב. החפצים שהיו לו: שולחן, כיסא, מחשב נייד ועוד חפצים קטנים יותר. לבסוף נאלצו לעצור אותו אך גם אז הנאשם המשיך במעשיו: בתחילה עישן הנאשם בניידת וקילל, איים וירק. כשהגיעו לתחנה, בזמן שהוא ישב מול הנאשם ורשם את האירוע, הנאשם הרים את רגליו על השולחן ואמר לו: "אני מחרבן עליך", הוא ביקש מהנאשם שיוריד את רגליו ואף הוריד לו אותם אך הנאשם העלה שוב את הרגליים. הנאשם גם קילל קללות בעלות אופי מיני כגון: "אני שם עליך זין". זכור לו שהנאשם ביקש ללכת לשירותים והם אמרו לו שיסייעו לו בכך. הוא עצמו לא קילל את הנאשם.

(ב) סמ"ש טמוזרטי אבי.
האירוע זכור לו במעורפל. זוכר שעצרו את הנאשם ושהיה איתו ציוד רב. ערך רשימה של הציוד. לא זוכר באיזה מרחק מבית המשפט היו החפצים. הוא עזר לקובי בביצוע המעצר ולצורך כך נאלצו להשתמש בכוח סביר. הנאשם שכב על הרצפה וסירב לעיכוב. אמרו לו שהוא עצור וביקשו שיביא את הידיים אך הוא סירב והשתולל על הרצפה עם הידיים והרגליים. לא הוא אזק את הנאשם אלא קובי והוא עזר לו.
הוגש דו"ח תפיסה וסימון של חפצי הנאשם שנתפסו – ת/6.

(ג) רס"ר רונן שטרנברג.
ביום האירוע התבקש ללכת לבית החולים שערי צדק כדי לשמור על עצור. לא זוכר למה הנאשם היה בבית החולים. כשהגיע למיון הנאשם כבר היה אזוק למיטה. הנאשם ביקש ממנו שישחרר אותו מהאזיקים, הסביר לנאשם שהוא לא יכול והנאשם קילל אותו. ביקש מהרופא לשחרר את הנאשם מהמיון ולבסוף הנאשם שוחרר. גם הרופא במיון רצה לשחרר את הנאשם כי הוא עשה לו בלגן, למשל עשה סלטה עם שני אזיקים על המיטה כמו קוף בגן חיות.
הוביל את הנאשם לניידת אך הנאשם התנגד ולכן נאלצו להעביר לנאשם את האזיקים לאחור. נעזר בשוטרים נוספים כדי לסחוב את הנאשם לניידת. בניידת הנאשם נשכב על הכיסא האחורי. כשהגיעו לבית המעצר הנאשם התחיל להתעלף: בכל פעם שעצרו הוא היה נופל. היה לו ציוד רב. בבית המעצר לא קיבלו את הנאשם, לא יודע למה, אז הם החזירו אותו לתחנה עם כל הציוד. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלו עם הנאשם. לא דרך לנאשם על האזיקים ולא בעט לו בגב.

(ד) רס"מ שלמה כספי – במועד האירוע היה חוקר בתחנת מוריה.
גבה את הודעתו של הנאשם מיום האירוע. זו הייתה הפעם הראשונה בה נתקל בנאשם. זוכר צעקות ובלגן והבין שהנאשם מוכר בתחנה. לא אפשר לנאשם להקליט את החקירה. הנאשם לא חתם על הודעתו.
כן מילא טופס החזרת תפוס (ת/16) המתייחס לציוד שהחוזר לנאשם. נאמר שהנאשם הוציא את המחשב הנייד וחיבר אותו לחשמל. המחשב נדלק בלי בעיות. מצלמת הווידיאו פועלת. הטלפון הנייד של הנאשם הוחזר לו. הנאשם פתח את הקלסר שהוחזר לו וטען שהחומר הפוך כי הדפים היו בחוץ. בהמשך הטופס כתב הנאשם בכתב ידו כי אין לו ספק לגבי החבטות שספגו המחשב הניידת ונגן ה- MP4, "מעבר לזה אין לי כל טענה". לא זוכר אם החזרת הציוד נעשתה בבית המשפט. חושב שאם כן הוא היה מציין זאת.

גרסת הנאשם לאישום השישי:

52. בחקירתו של הנאשם מיום האירוע ציין החוקר כי: "החשוד לא מפסיק לצעוק ולהתנהג בצורה בוטה" (ת/15). הנאשם ביקש להקליט את החקירה. החוקר שואל את הנאשם היכן היה היום בצהריים אך הנאשם מסרב לענות, צועק ולא עונה לעניין. לכן נפסקה החקירה.

53. בתשובה שמסר לאישום אישר הנאשם שהגיע לבית המשפט והניח שם ציוד, אך עזב לאחר שהתבקש. גם לא צעק אלא רק דיבר בטון תקיף.

54. בבית המשפט חזר הנאשם על כך שלא הפר את הצו אך הוסיף שייתכן שמה שהוא חושב שהוא הצו, זה לא מה שאחרים חושבים. לטענתו השופט פיינברג ניסה למנוע ממנו התפרעות או "הפגנה צועקת" (עמ' 412) כך שהכוונה במילה "מיטלטלין" היא ל "רעשנים וזמבורות" (שם) ולא למחזיק מפתחות, שעון יד, מחשב נייד או מדפסת להם הוא זקוק כדי להגיש בקשות לבית המשפט. כשישב בבית המשפט הרשה לעצמו להחזיק איתו כל מה שהכרחי לו וכך החזיק שם נעליים, מחשב, מדפסת, מצלמה כדי "לחשוף את השקרים" (עמ' 446) ושק שינה שהיה ברכב שלו ובלילה הוציא אותו כדי לישון, שולחן וכיסא שהיו קשורים על גג הרכב, וכן לחם ומים. ברכב היה לו כסא נוסף.
לגבי הטענות על כך שבתחנת המשטרה הוא נשכב על הרצפה השתולל וצעק, טען הנאשם כי הכול שקר וכזב. לדבריו האמת היא שהוא נשכב כבר בבית המשפט כי אמר לשוטרים שאם הם חושבים שאסור לו להיות כאן שילכו לבית המשפט ויבקשו עיון מחדש בהחלטת השופט פינברג, ואם הם רוצים לעצור אותו הוא לא בא לשום מקום. הוא לא יכול להרביץ לשוטרים אז נפל על הרצפה כדי שיסחבו אותו. מעולם לא קילל אדם שלא קילל אותו קודם. השוטרים גם משכו אותו באזיקים. הוסיף כי כאשר הגיעו לתחנת המשטרה הוא ביקש מהשוטר קובי ללכת לשירותים אך קובי סירב, לכן שם את רגליו על השולחן של קובי. קובי העיף לו אותן וקשר לו את הידיים מאחורי הגב. הרגיש כאב איום ונורא.

דיון:

55. ביחס לטענה בדבר הפרת הוראה חוקית:
הנאשם אישר שבתאריך הנקוב בכתב האישום הוא היה בבית המשפט עם הציוד שפורט לעיל.
אין ספק שציוד זה מהווה "מיטלטלין" אשר נאסר עליו להציבם בתחום בית המשפט כאמור בצו הראשון מיום 26.11.08.
יצוין כי תוקפו של האיסור שהוטל על הנאשם בצו זה מלהימצא בעצמו בתחומי בית המשפט פקע כבר, אך ההוראה בדבר איסור הצבת המיטלטלין עדיין היתה שרירה וקיימת.
על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של הפרת הוראה חוקית המיוחסת לו באישום זה.

56. ובאשר לעבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי:
מכתב האישום לא ברור האם העבירה המיוחסת לנאשם מתייחסת למעשיו בבית המשפט או בתחנת המשטרה. כך או כך אין ספק כי מדובר ב"מקום ציבורי".
ובנוגע למעשים עצמם: גם באישום זה ישנם הבדלים לא מעטים בין האמור בכתב האישום לבין עדויותיהם של השוטרים. רס"ר גבאי העיד שבניידת עישן הנאשם למרות שהתבקש להפסיק זאת ושבתחנת המשטרה הרים הנאשם את רגליו על השולחן ולא הורידם גם כשהתבקש לכך, שקילל ושאמר לו: "אני מחרבן עליך". דברים אלו אינם מוזכרים כלל בכתב האישום.
רס"ר שטרנברג העיד כי פגש את הנאשם בחדר המיון ומשם הובילו לתחנת המשטרה, דבר שזכרו לא בא אף לא ברמז בכתב האישום, וכי בכניסה לתחנת המשטרה נפל הנאשם פעם אחר פעם על הרצפה כמתעלף.
ואילו מעדותו של סמ"ש טמוזרטי עולה כי הנאשם נשכב על הרצפה והשתולל כאשר עוד היו בסמוך לבית המשפט, כאשר מכתב האישום עולה שמעשים אלו עשה הנאשם דווקא בתחנת המשטרה.
משכך ניתן לקבוע כי המאשימה לא הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש ממנה בנוגע לאמור באישום זה .

על כן אני מזכה את הנאשם מעבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי המיוחסת לו באישום זה.

סיכום:

57. לאור האמור לעיל אני מזכה את הנאשם מעבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי לפי סעיף 216(א) (4) לחוק, ומרשיעה אותו בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק.

האישום השביעי

58. כאמור בכתב האישום המתוקן, ביום 9.2.09 בסמוך לשעה 13:55 הגיע הנאשם אל בית המשפט, קשר את עצמו בשרשראות לאחד העמודים והניח לידו בגדים ואוכל. משנתבקש לעזוב את המקום סירב. שוטרים הגיעו למקום וביקשו מהנאשם לקחת את מיטלטליו ולהתלוות אליהם, הנאשם סירב ונשכב על הרצפה, ורק לאחר הפעלת כוח הצליחו השוטרים לגרור את הנאשם לרכב המשטרתי.
בגין מעשים אלה יוחסה לנאשם עבירה של הפרת הוראה חוקית ועבירה של הפרעה לשוטר.

ראיות המאשימה הנוגעות לאישום השביעי:

59. (א) רס"ר רונן שטרנברג.
קיבל דיווח על אדם שקשר עצמו בשרשראות לרחבת בית המשפט. הגיע עם שוטרת וראה את הנאשם במרכז הרחבה כשהוא יושב קשור לשרשרת, צועק ומשתולל. קשה לו להעריך את המרחק מבית המשפט בו היה הנאשם, אך הוא היה בחלק התחתון. הנאשם צעק משהו לגבי הבנות שלו. הכיר את הנאשם מהאירוע הקודם אז שאל אותו לשלומו מרחוק, לא התקרב אליו. הנאשם צעק לו בחזרה, לא זוכר מה. זוכר שהנאשם היה מאד אלים ולכן העדיף לחכות ולא לעצור ואתו מיד. עזב קצת את המקום כדי שהנאשם יירגע כי ראה שהנאשם "נדלק" כשמגיעים שוטרים. באותו זמן הנאשם לא עשה דבר חריג.
אחר הצהריים התקשר אליהם אחד המפקדים ואמר שהתקבלו תלונות רבות על רעש ובלגן שעושה הנאשם ולכן חייבים לפנות אותו משם. הנאשם צעק והפחיד אנשים. הגיע למקום עם שוטרים נוספים. בהתחלה ניסו לקיים דיאלוג עם הנאשם. הנאשם ישב על כסא נוח, כנראה היה עייף, ולא רצה להתפנות. הקצין שלו דיבר עם הנאשם והוא עצמו הוריד את הנאשם לרצפה. היה צורך לעשות זאת כי הנאשם התנגד למעצר. הקצין שלו הביא חותכי כבלים וחתך את השרשרת. לאחר שהורידו את הנאשם לרצפה הנאשם כבר לא התנגד אלא נתן את הידיים שיאזקו אותו. הביאו את הנאשם לתחנה עם כל הציוד שלו, היו לו הרבה דברים. הגיעו שתיים או שלוש ניידות.

(ב) שוטרת מעיין מוצפי – במועד האירוע הייתה שוטרת סיור.
זה היה האירוע היחיד עם הנאשם אליו נחשפה. לא זוכרת את האירוע, לא זוכרת אם במהלך המעצר השתתפו שוטרים רבים.
מילאה דו"ח תפיסה וסימון בו פירטה את החפצים שנתפסו עם הנאשם (ת/7).
לא זכור לה שהשוטרים טיפלו בנאשם ביד קשה.

(ג) רס"מ אלעזר כהן – שוטר סיור.
ביום האירוע התבקש להוביל עצור מתחנת המשטרה לבית המשפט המחוזי. העצור, הוא הנאשם, שכב במסדרון התחנה וסירב לקום על רגליו ולהתלוות אליהם לניידת, הוא הודיע להם בצורה ברורה שהוא לא מעוניין לקום. אמר שהוא רוצה שהשוטרים ירימו אותו בכוח ויגררו אותו לניידת. ואכן, בסיוע שני שוטרים הוא הרים את העצור, תוך שימוש בכוח הכולל אחיזה בידיו וברגליו של הנאשם, והוא הוכנס לניידת גדולה שיש בתוכה תא מעצר. הנאשם הפעיל עליהם את משקל גופו וסירב לשתף פעולה. לא זכור לו שאחד השוטרים הכה את הנאשם בזמן שהכניסו אותו לניידת. לא זוכר שמישהו קילל את הנאשם. למיטב זכרונו, כאשר הגיעו לבית המעצר הנאשם הסכים לרדת מהניידת ולהיכנס. העובדה שהנאשם שכב על הרצפה הקשתה עליהם לבצע חיפוש על גופו. כשהיו בבית המעצר הנאשם הוציא מבגדיו כלי עבודה בתוכו היה סכין, ומסר אותו לסוהר.
זה היה האירוע היחיד הנוגע לנאשם אליו הוא היה שותף.

גרסת הנאשם לאישום השביעי:

60. בתשובתו לאישום אישר הנאשם שהגיע לבית המשפט וקשר עצמו בשרשרת לעמוד, אך טען כי עזב ברגע שהתבקש ולא סירב להתלוות לשוטרים. לא נשכב על הרצפה אלא הופל על ידי השוטרים שגררו אותו בכוח תוך הידוק האזיקים.

61. בבית המשפט אישר הנאשם בשנית שקשר עצמו בשרשראות לאחד העמודים בבית המשפט, ועשה זאת לאחר שהבין ששהותו במקום מותרת כי לדבריו הצו הראשון אסר עליו רק להציב מיטלטלין במקום אך לא אסר עליו לשהות שם.
לאחר שקשר עצמו לעמוד הכריז שיאכל וישתה רק מהיד של הבנות שלו. מצא במקום דלי ושמיכה כדי שיוכל לעשות בהם את צרכיו אך מעבר לכך לא היה איתו כל ציוד. כשהשוטרים הגיעו וביקשו ממנו לעזוב את המקום הוא סירב שכן הוא אדם חופשי ולא הפריע לאף אחד. השוטרים רק הפריעו את מנוחתו. לאחר שהם כיבו לו את המצלמה הוא נשכב על הרצפה ואמר להם לסחוב אותו.

דיון:

62. באשר להפרת הוראה חוקית:
אני נותנת אמון בעדויותיהם של השוטרים בכל הנוגע לחפצים אשר היו עם הנאשם ברחבת בית המשפט ביום האירוע, וזאת כמפורט בדו"ח התפיסה והסימון (ת/7).
משכך, לאחר שהחזקת מיטלטלין בקרבת בית המשפט נאסרה על הנאשם בצו הראשון מיום 26.11.08, ומאחר שצו זה עדיין היה בתוקף ביום האירוע, לא נותר לי אלא להרשיע את הנאשם בעבירה של הפרת הוראה חוקית המיוחסת לו באישום זה.

63. ובכל הנוגע להפרעה לשוטר:
על פניו, וכפי שפורט בסעיף 9 לעיל, סירוב להתלוות לשוטר כאשר הוא מקיים את תפקידו כחוק, עולה בגדר הפרעה לשוטר.
אין ספק שהשוטרים במקרה זה מילאו תפקידם כחוק, שכן הנאשם הפר הוראה חוקית בעת ששהה במקום. רס"ר שטרנברג העיד שהנאשם סירב להתלוות אליהם והוא נאלץ להוריד את הנאשם לרצפה כדי לאזוק אותו. כמו כן נאלצו השוטרים לחתוך את השרשרת באמצעות חותך כבלים.
לפיכך יש מקום להרשיע את הנאשם בעבירה של הפרעה לשוטר המיוחסת לו באישום זה.

סיכום:

64. אשר על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של הפרעה לשוטר לפי סעיף 275 לחוק ובעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק.

האישום השמיני

65. כאמור בכתב האישום המתוקן, ביום 18.2.09 בשעה 14:15 הגיע הנאשם אל פתח בית משפט השלום בירושלים והחל לצעוק: "די לאלימות". בהמשך לכך אף הוריד הנאשם את חולצתו ומכנסיו והמשיך בצעקותיו. לאור כך יוחסה לנאשם עביר של הפרת הוראה חוקית.

ראיות המאשימה הנוגעות לאישום השמיני:

66. (א) דוד רבי – באותו מועד עבד כמאבטח בבית משפט השלום בירושלים.
ביום האירוע אבטח בדלת הכניסה לבית המשפט, כאשר בסביבות השעה 13:00 הנאשם הגיע. הכיר את הנאשם מאירועים קודמים. חושב שהנאשם היה שיכור. הנאשם השתולל קצת, צעק, קפץ לקיוסק וחזר עם שתייה, הלך לחנייה הוריד בגדים וחזר עם תחתונים, שם מצלמה והתחיל לשיר ולרקוד. כל זה היה מרחק 4-3 מטר מהכניסה לבית המשפט.
בדקו את הצו שניתן כנגד הנאשם וראו שהוא בתוקף. ביקשו מהנאשם להתרחק כי הוא מפריע, נוצרה התקהלות בכניסה לבית המשפט. הוא עצמו בדק, יחד עם מוטי קצין המתקן, האם יש לנאשם דיון באותו יום אך לא היה לו דיון. הסבירו לנאשם שאסור לו להיות באזור אך הנאשם היה "עסוק". הנאשם אמר שהוא הגיע לשם כדי שהשופטים יראו אותו ויקשיבו לו. אמר לנאשם שזה לא מתאים מה שהוא עושה ושלא כדאי לו להמשיך כי הם יזמינו משטרה. הנאשם עמד וגם שכב על המדרגות. לבסוף הזמינו משטרה.
ידע שהנאשם שיכור כי הכיר אותו ושוחח איתו כמה פעמים בעבר, והנאשם אף פעם לא היה במצב כבאותו יום. בנוסף, הנאשם הלך לקיוסק וחזר עם משקה אלכוהולי, לא זוכר איזה. יכול להיות שהוא טועה ושהנאשם קנה רק קפה.
חוץ מהאירוע הזה לא היה אף מקרה בו הוא היה צריך לומר לנאשם דבר פעמיים.
לא ראה את הנאשם מטריד אזרח כלשהוא והנאשם גם לא הפריע לאנשים להיכנס ולצאת מבית המשפט, אבל עצם הימצאותו במקום הפריעה למהלך התקין של בית המשפט.
לא היה שלב שהנאשם היה עירום לגמרי, אלא רק עם תחתון.

(ב) רס"ר עמי מוזס – סייר ביחידת האופנועים במשטרה.
ביום האירוע התקבלה קריאה ממאבטח של בית המשפט, שמסר שיש בידיו צו הרחקה נגד חשוד שהופיע בכניסה לבית משפט השלום כשהוא ערום. הגיע למקום כשהוא לבוש במדי אופנוען משטרה והמאבטח הציג לפניו את הצו. פנה לחשוד, הוא הנאשם, אך זה התעלם ממנו. באוזניו היו אוזניות. הוציא לנאשם את האוזניות מהאוזניים אך הוא המשיך להתעלם. כך היה מספר פעמים. הנאשם, שהיה עירום, צעק, קילל עוברים ושבים ומפיו נדף ריח חזק של אלכוהול. הציג לו את הצו, אמר לו שאסור לו להיות שם, כיסה אותו, הודיע לו שהוא עצור, אזק אותו ולקח אותו לניידת. הנאשם התנגד לאיזוק ולא רצה לזוז.
זוכר שהנאשם אמר משהו על הילדים שלו. לא זוכר את סגנון הדיבור שלו.
לא זוכר מה היה המרחק המדויק מבית משפט השלום בו עמד הנאשם, זה היה למטה מול הכניסה.

(ג) רס"ב ירון מזרחי – חוקר משטרה.
גבה את הודעתו של הנאשם ביום האירוע. הנאשם הגיע כשהוא לבוש בתחתונים בלבד, סירב להיחקר ומסר שהוא מוכן להיחקר רק על ידי ניסו שחם, סגן מפקד מחוז ירושלים. הוא שוחח עם הנאשם והסביר לו שהוא צריך למסור גרסה ושאחר כך ישקלו האם ניסו שחם ישוחח איתו. הקריא לנאשם את האשמה ואת זכויותיו, הנאשם דיבר בלהט על נושאים רבים למעט המקרה הספציפי בגינו נחקר. בסיום הנאשם חתם מרצונו הטוב והחופשי. אפשר לנאשם לכתוב על גבי טופס ההודעה בכתב ידו למרות שזה לא מקובל.

גרסת הנאשם לאישום השמיני:

67. בהודעה שמסר הנאשם במשטרה ביום האירוע (ת/17) כפר הנאשם בעובדות ובאשמה. החוקר ציין שהנאשם לא ענה לשאלות רק דיבר על עוולות שנעשו לו על ידי השוטרים. בסיום העדות הוסיף הנאשם בכתב יד: "יש לי הרבה מה להוסיף אני מבקש לצרף את ההקלטות לעדותי יש לי ציוד מתאים אצרוב תקליטור זה יקח 5 דקות".

68. בתשובה לאישום מסר הנאשם שאכן הגיע לפתח בית המשפט והרים את קולו אך זאת מאחר שהוא מדבר בקול רם. לא הפר צו בית משפט שכן הצו שניתן נגדו מתייחס לבית המשפט לענייני משפחה. מאשר שהיה בלי חולצה אך טוען שלבש מכנסיים. לא צעק ובהמשך התפנה מהמקום.

69. בבית המשפט אישר הנאשם שהגיע לבית המשפט ועמד מתחת לחלון בית המשפט עם תחתונים, אך לא עבר על החוק.

דיון:

70. העבירה היחידה המיוחסת לנאשם באישום זה היא הפרת הוראה חוקית.
כמפורט לעיל, ביום 3.12.08, ולאחר שהנאשם נהג להסתובב באולמות בית משפט השלום בירושלים ולהקשיב לדיונים, הוציא כבוד השופט פיינברג צו המורה על הרחקתו של הנאשם מבית משפט השלום בירושלים מרחק של 100 מטר. כן נקבע כי הצו יעמוד בתוקפו כל עוד לא יבוטל או ישונה על ידי בית משפט מוסמך.
לפיכך, הימצאותו של הנאשם בכניסה לבית משפט השלום, כמתואר באישום זה, מהווה הפרה של הצו ועל כן אני מרשיעה אותו בעבירה המיוחסת לו.

סיכום:

71. אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק.

סיכום כללי

72. לסיכום - לאור כל האמור והמפורט לעיל, אני קובעת כדלהלן:

אני מרשיעה את הנאשם ב- 2 עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק, ב- 3 עבירות של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק, ב- 2 עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק, בעבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי לפי סעיף 216(א)(1) לחוק וב- 5 עבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק.
מכל שאר העבירות שיוחסו לו הנאשם מזוכה.

ניתנה היום, י"ג תשרי תשע"ד , 17 ספטמבר 2013, במעמד הנאשם וב"כ עו"ד הורוביץ ובהעדר המאשימה.

רבקה פרידמן-פלדמן, שופטת