הדפסה

מ.י. ו.מח.לתכנון ובניה מרכז רמלה נ' גרין ואח'

בפני
כב' השופטת ניצה מימון שעשוע

המאשימה

מדינת ישראל – הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז
ע"י ב"כ עו"ד מרמור

נגד

הנאשמים
בתיק עמ"ק 5289/00

הנאשמים
בת"פ 2416/05

1. משה גרין
ע"י ב"כ עו"ד סלעית פרנטי-גרין, עו"ד עפרה לוי גרין
7. אליטל ציוד ספורט בע"מ
8. טל ארצי
ע"י ב"כ עו"ד ד"ר ניסן שריפי

1. משה גרין
ע"י ב"כ עו"ד סלעית פרנטי-גרין, עו"ד עפרה לוי גרין
2. שי ישראל
ע"י ב"כ עו"ד ד"ר ניסן שריפי

גזר – דין

כתבי האישום והכרעות הדין
עמ"ק 5289/00
ביום 25.12.00 הוגש כתב אישום נגד משה גרין (להלן: גרין), ו-13 אחרים בעבירה של שימוש במקרקעין בניגוד לתכנית. בכתב האישום נטען כי גרין הינו החוכר של נחלה במושב בצרה, בגוש 8975 חלק מחלקה 15 (להלן: המקרקעין). בביקורי מפקחים במקרקעין נמצאו ארבעה מבנים, בשטח כולל של כ-3,000 מ"ר, ששימשו בעבר כסככות לולים ומחסנים חקלאיים, ואשר הושכרו ע"י גרין לנאשמים 2-14 בתיק לצורך ניהול עסקים שונים – מסעדת אירועים, חנויות רהיטים, נעליים, הלבשה וציוד ספורט, תנורי הסקה וצעצועים.

הגם שלא היתה בסופו של יום מחלוקת על השימושים המסחריים שנעשו במקרקעין כמפורט בכתב האישום וכפי שהוכח בראיות, נוהלה מטעם גרין מערכה משפטית רבת היקף, בה העידו עשרות מומחים ובעלי תפקידים במוסדות תכנוניים, בשאלה העובדתית והמשפטית של יעוד המקרקעין ותוקפן של תכניות מתאר ותכניות תכנון שונות החלות על המקרקעין, מאז הקמת המדינה ועד לימינו.

ביום 1.9.2005 ניתנה הכרעת הדין המקורית בתיק.
בהכרעת הדין הורשעו הנאשמים גרין ו-1 2 שוכרי המבנים בשימוש במקרקעין בניגוד לתכנית, וזאת ביחס לתכנית המפורטת משמ/46, המייעדת את המקרקעין לשימוש חקלאי.
 
ביום 15.11.2005 ניתנה החלטה נוספת של בית משפט זה , לפיה נדחתה בקשתו של גרין להביא ראיות נוספות לאחר מתן הכרעת הדין, ביחס לתכניות מנדטוריות החלות לטענתו על המקרקעין ואשר "התגלו לו" , לטענתו, רק לאחר מתן הכרעת הדין .
 
גרין וכן נאשמים 7 ו-8 בתיק הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על הכרעת הדין המקורית.

עוד בטרם הדיון בערעור, הגיש גרין עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, כנגד משרד הפנים והוועדה המחוזית המשותפת לתכניות איחוד, לקבוע כי משמ/46 איננה תכנית תקפה (עת"מ 2732/05). טענותיו התמקדו בהליכי הפקדתה ואישורה של תוכנית משמ/46 בהצביעו על פגמים בהליכים אלה שלטענתו מביאים לכך שהתכנית לא הופקדה ולא פורסמה כדין, ועל כן איננה חוקית. העתירה התייחסה ספציפית להרשעתו של גרין בתיק זה בהתבסס על משמ/46. כב' השופטת מיכל רובינשטיין דחתה את העתירה וקבעה כי התכנית משמ/46 הינה תקפה ודחתה את טענות גרין לגביה (להלן: פסק הדין המנהלי). פסק הדין המנהלי פורס ם ביום 18.2.07.

חרף מתן פסק הדין המנהלי שהתייחס ל כל הטענות הספציפיות שהעלה גרין , בתקיפה ישירה בערכאה המוסמכת, ביחס לתוקפה של משמ/46, כפי שהועלו גם בערעור (ראו פסקאות 8-10 לפסק הדין בעתירה) , הסתירו גרין וב"כ את פסק הדין המנהלי מידיעת בית המשפט המחוזי בערעור. המאשימה בתיק זה לא היתה צד לעתירה המנהלית ולא ידעה אודותיה, ולפיכך הוסתר מבית המשפט המחוזי קיומו של פסק הדין המנהלי לגבי משמ/46 .

בהחלטת בית המשפט המחוזי בערעור (ע"פ 70454/06) , מאת כב' השופט אחיקם סטולר מיום 15.7.08, הוחזר הדיון לבית משפט קמא לבחינת שני עניינים אשר אפשר ויביאו לזיכויים של הנאשמים – האחד הוא תוקפה החוקי של תכנית משמ/46 , עליה התבססה ההרשעה (טענה שכאמור נדונה והוכרעה לגופה בפסק הדין המנהלי אך הדבר הוסתר מבית המשפט של הערעור ), ו השני – אותן תכניות מנדטוריות שחלו, לטענת גרין, על המקרקעין ואשר "נתגלו" ל ו לאחר הכרעת הדין.

לאחר שמיעת ראיות ועדויות מומחים נוספות בנקודות אלה, ניתנה הכרעת דין משלימה ביום 26.2.12. גרין והנאשמים 7-8 הורשעו בשנית בעבירות המיוחסות להם, וטענותיהם בנקודות נשוא ההשלמה נדחו.

ת"פ 2416/05
עוד בטרם מתן הכרעת הדין בתיק עמ"ק 5289/00, ביום 12.7.05, הוגש נגד גרין ושי ישראל כתב אישום נוסף ביחס לביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר. כתב האישום מתייחס להקמת מבנה מעץ בשטח של כ-500 מ"ר ומגרש חניה צמוד בשטח של כ-3,000 מ"ר, המשמש כמסעדה ואולם אירועים, החל מחודש מרץ 2005. מדובר במבנה נוסף למבנים נשוא תיק עמ"ק 5289/00.

ביום 5.1.06, בדיון שהתקיים לאחר מתן הכרעת הדין בתיק עמ"ק 5289/00, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה יודה גרין בכתב האישום, בכפוף לתיקון, כי התכנית שבניגוד לה בוצעה הבניה ונעשו השימושים החורגים הינה משמ/46 בלבד (סעיף 4.א. לכתב האישום), ותימחק הטענה כי המקרקעין הם "קרקע חקלאית מוכרזת לפי י"פ 4963 מ-19.2.01" (סעיף 4.ב. לכתב האישום). ראו: עמ' 1 לפרוטוקול מיום 5.1.06, שורות 13-19. כן הסכימו הצדדים כי סעיף החיקוק יתוקן ל-204(ב) לחוק התכנון והבניה (ביצוע עבודות או שימוש במקרקעין בסטיה מהיתר או תכנית ), ולא כפי שהיה במקור (סעיפים 145 ו-204). גרין הודה בכתב האישום המתוקן וניתנה הכרעת דין, בה הורשע בעבירה לפי סעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה. (ראו: עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 9-26).

הנאשם 2, שי ישראל (להלן: ישראל) מסר את גרסתו העובדתית ביחס לביצוע העבודות והשימוש במקרקעין, והצטרף לטענותיו המשפטיות של גרין. הצדדים הסכימו כי הכרעת הדין תינתן במאוחד בשני התיקים, מאחר שהסוגיות המשפטיות הן זהות.

במסגרת הכרעת הדין המשלימה בעמ"ק 5289/00 מיום 26.2.12 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של ישראל בת"פ 241 6/05, לפיה הורשע בעבירות של ביצוע עבודות ללא היתר ובסטייה מתכנית לפי סעיפים 145 ו- 204 לחוק התכנון והבניה ביחס למבנה אולם האירועים, וזוכה בהעדר ראיות מספיקות מהעבירה של ביצוע עבודות ביחס למגרש החניה, אשר לגביו הורשע בשימוש בסטיה מתכנית בלבד.
 
גזר הדין המקורי
ביום 25.1.06 ניתן גזר הדין של גרין בשני התיקים, ושל נאשמים 3-14 בתיק עמ"ק 5289/00 (להלן: גזר הדין המקורי).

לגבי גרין – בתיק עמ"ק 5289/00, הוצא צו הפסקת שימוש חורג דחוי לשנה, וכן חויב בקנס בסך 25,000 ₪, וחתימה על התחייבות בסך 50,000 שלא יעבור בתוך שנתיים עבירה לפי סעיף 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה.
בת"פ 2416/05 נית נו צו הריסה לגבי המבנים שנבנו ללא היתר, וצו הפסקת שימוש חורג, דחויים לשנה, וכן קנס בסך 25,000 ₪.
לגבי הנאשמים 3-14 – ניתן צו הפסקת השימוש החורג במקרקעין, דחוי לשנה, וכן קנס בסך 8,000 ₪ לכל אחד וחתימה על התחייבות בסך 20,000 ₪ שלא לעבור בתוך שנתיים עבירה לפי סעיף 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה.

גרין ונאשמים 7-8 הגישו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין המקורי , ובצידו בקשה לעיכוב ביצוע הצווים שניתנו בגזר הדין, וביום 4.1.07 ניתנה החלטה כמבוקש עד לפס"ד בערעור.

לאחר שמיעת הראיות הנוספות ומתן הכרעת דין משלימה בעניינם של גרין ונאשמים 7-8 בנקודות שפורטו לעיל, נפתחו מחדש הראיות הטיעונים לעונש בשני התיקים והוצגו חוות דעת שמאיות ביחס למבנה נשוא ת"פ 2416/05. לאחר מכן הגישו הצדדים את טיעוניהם לעונש בכתב.

בעניינו של ישראל טענו הצדדים לעונש לראשונה .

בטרם גזירת הדין, אתייחס לארבע טענות שהועלו ע"י גרין , ישראל והנאשמים 7-8.

טענה אחת, של גרין בלבד, היא כי בהכרעת הדין בת"פ 2416/05 הוא הורשע בהתאם להסכמת הצדדים בשימוש במקרקעין בסטיה מהיתר או מתכנית, ולא בביצוע עבודות בסטיה מהיתר או מתכנית. אין כל ממש בטענה זו. בכתב האישום המקורי הואשם גרין הן בביצוע עבודות הבניה נשוא כתב האישום ללא היתר והן בשימוש במקרקעין בניגוד לתכנית, ולא נעשה כל תיקון בעובדות כתב האישום. התיקון היחיד שנעשה בהסכמת הצדדים היה בבסיס המשפטי ובהוראות החיקוק, הן בכך שתוקן כי הקרקע הוכרזה כחקלאית לפי משמ/46 בלבד, ולא כפי שנכתב מלכתחילה, והן בשינוי סעיפי האישום מסעיפים 145 ו-204 לחוק, שצוינו מלכתחילה, לסעיף 204(ב) לחוק בו הורשע הנאשם.

סעיף 204(ב) עניינו "המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בסטיה מהיתר או מתכנית ", ועל כן אין כל בסיס לטענה כי גרין הורשע רק בשימוש במקרקעין בסטיה מתכנית, להבדיל מביצוע עבודות בסטיה מהיתר או מתכנית. טענת גרין בנקודה זו מתבססת על משפט שנרשם מפי בא כוחו ב תחילת הדיון, שמתייחס לכך ש השימוש בו יורשע הנאשם יתייחס, על פי התיקון המוסכם, למשמ/46 בלבד . ציטוט זה אינו מתייחס לעבודות הבניה נשוא כתב האישום, וכאמור, פרט לתיקון בהוראות החיקוק ו למקור ההכרזה כקרקע חקלאית, לא נעשה כל תיקון בעובדות כתב האישום והנאשם הודה והורשע בו ככתבו . גם בגזר הדין המקורי צויין מפורשות כי גרין הורשע ב ביצוע עבודות ובשימוש במקרקעין.

טענה שניה שהועלתה ע"י גרין והנאשמים 7-8, הינה כי עם כתיבת הכרעת הדין המשלימה, סיים בית המשפט את מלאכתו ויש להחזיר את התיק לערכאת הערעור כדי שתמשיך ותדון בערעור מנקודה זו.
אין לקבל טענה זו. תיק הערעור נסתיים ונסגר עם החלטת בית המשפט המחוזי להחזיר את הכרעת הדין להשלמה בשתי נקודות. הגם שההחלטה בערעור לא נוסחה כביטול הכרעת הדין, אלא כהחזרתה להשלמה, לגבי תוקפה החוקי של תכנית משמ/46 ששימשה כבסיס משפטי להכרעת הדין ולגבי התכניות המנדטוריות ש"גילו" המערערים , הרי שהלכה למעשה, תוקף הכרעת הדין המקורית בוטל. התיק ים הוחזר ו לערכאה הדיונית לצורך שמיעת ראיות וטענות, שאילו התקבלו היה בהן להביא לזיכוי מוחלט של הנאשמים, ובכך תם הדיון בערעור . לאחר כתיבת הכרעת הדין המשלימה, שאימצה את ממצאי הכרעת הדין המקורית והוסיפה עליהם בנקודות שהוחזרו להשלמה, יש לגזור מחדש את דינם של הנאשמים שערערו, מאחר שעם ביטולה של הכרעת הדין המקורית, בטל מאליו גם גזר הדין המקורי ביחס אליהם.

ברי, כי בגזירת הדין בנקודת זמן זו, יש לתת את הדעת על כך שבתמרונים המשפטיים, שכללו הטעיית ערכאת הערעור והסתרת קביעות מפורשות שקבע בית המשפט המחוזי בעתירה המנהלית שהגיש גרין לגבי משמ/46, כמו גם "גילוי תכניות מנדטוריות" דווקא אחרי מתן הכרעת הדין ולא במהלך חמש השנים שקדמו לה, בהן פעלה סוללת עורכי דין ומומחים ששכר גרין ללא לאות לטובת ענייניו, ובקשות דחיה אין ספור, הצליח גרין לדחות את הקץ ולהמשיך את השימושים החורגים במקרקעין, המכניסים לכיסו ממון רב מדמי שכירות שהוא מקבל חודש בחודשו משוכרי המבנים, משך 13 שנים מאז הגשת כתב האישום בתיק עמ"ק 5289/00 ו-8 שנים מאז הגשת כתב האישום בת"פ 2416/05. מדובר בניצול לרעה של הליכי המשפט, בבחינת "ימות הפריץ או ימות הסוס", כאשר כל סרבול, הכבדה והטעיה מבוצעים ומנוצלים לתכלית אחת והיא דחיית הקץ והמשך גריפת הרווחים מהמקרקעין, שלהוותו של גרין, עדיין מוכרזים כחקלאיים חרף מאמציו הממושכים להביא לשינוי תכניות התכנון ולשנות את יעוד הקרקע.

ברע"פ 10571/08 מ"י נ' מלכיאל (פורסם בנבו) קבע בית המשפט העליון, בפסק דין מנחה, כי בעבירות נמשכות כדוגמת העבירות על חוק התכנון והבניה, יש לתת ביטוי בגזר הדין לתקופה בה ממשיכה העבירה להתבצע עד למועד גזר הדין, וכתב האישום אינו מנתק את רצף העבירה הנמשכת, כל עוד התמשכות זו הוכחה כדבעי וניתנה לנאשם אפשרות להוכיח כי חדל מן העבירה עובר למתן גזר הדין. וכך נכתב ע"י כב' הנשיאה דורית בייניש:

"העבירה הקבועה בסעיפים אלו, בדומה לעבירות נוספות המוגדרות בפרק י' לחוק התכנון והבניה, הינה עבירה נמשכת. (...) דוקטרינת העבירה הנמשכת מתייחסת לעבירה המחייבת קיום משך זמן כלשהו עד להשלמתה התחילית, ועם זאת היא הולכת ונמשכת עד להשלמתה הסופית, מבלי שהיא חדלה להיות עבירה אינטגראלית אחת (...) לצורך התגבשותה של עבירה נמשכת, נדרשת התמדה של עושה העבירה בביצועה במשך זמן מסוים. לאחר שהתגבשה העבירה בשלב הראשוני, נתמלאו יסודותיה של העבירה, ובסיסה ה"איכותי" הושלם; כל עוד היסוד ההתנהגותי של העבירה נמשך, יש לראותו כמתמזג בעבירה שבוצעה והופך להיות חלק אינטגרלי ממנה; התמדה נוספת בהתנהגות העבריינית אינה משפיעה עוד על עצם קיום העבירה אלא רק על היקפה. ככל שחולף הזמן והעבריין אינו ממלא את החובה המוטלת עליו, הולכת העבירה ותופחת מבחינה "כמותית", עד להתערבות גורם המנתק את רצף העבירה, או עד להפסקתה של ההתנהגות (...). ודוקו: בעוד שהשלב הראשון, "האיכותי", הינו הכרחי להתהוותה של עבירה מושלמת, השלב השני, "הכמותי", הוא אפשרי בלבד ואינו מוגבל בזמן.

ניתוח זה, הרואה בעבירה הנמשכת יחידה שלמה אחת, מונע פיצול מלאכותי של מערכת עובדתית אחת לעבירות נפרדות, תוצאה לא רצויה לכל הדעות (...). בד בבד, מעניק ניתוח זה משמעות כפולה לפרק הזמן בו נמשכת ההתנהגות: ברובד הראשון, מכונן פרק זמן זה באורח קונסטיטוטיבי את הגדרת העבירה כ"נמשכת"; ברובד השני, פרק הזמן בו נמשכת ההתנהגות מהווה אמת-מידה למשקלה האנטי-חברתי של העבירה.

אין פסול בכך שהתביעה תוכיח במשפט את התמשכות ביצוע העבירה, כל עוד המשך ההתנהגות העבריינית מוכח כדבעי במהלך המשפט ולנאשם ניתנת הזדמנות להתגונן ולהעלות טענותיו. אכן, כאשר כתב האישום אינו מגלה כוונה לתחום את האישומים לפרק זמן מסוים, וכאשר התביעה עומדת על כוונתה להוכיח את הימשכות העבירה גם במהלך המשפט, אין לראות בהגשת כתב האישום אירוע מנתק ואין ליתן להגשת כתב האישום, כשהיא לעצמה, למנוע את בירור הימשכותה של העבירה בבית המשפט. מסקנה זו מתחייבת מאופייה המיוחד של העבירה הנמשכת. על כך כתב פרופ' פלר:

"אין זה ראוי שאדם, אשר מתמיד בהתנהגותו האסורה, ימרה את החוק במצח נחושה גם שעה שהוא עומד בפני הרשות השופטת, מבלי שזו תוכל להגיב גם על הקטע של התנהגותו האסורה באותה שעה ממש, שבין הגשת כתב האישום לבין גזירת הדין" (פלר, בעמ' 200)". (ההדגשות שלי – נ.מ.ש.)

במקרה דנן, הוכחה כדבעי התמשכותה של העבירה עד למועד גזר הדין. די שאציין כי שתי חוות הדעת השמאיות שהוגשו ע"י הצדדים כראיות לעונש, בנובמבר 2012 ובמאי 2013, מציינות את קיומו של המתחם המסחרי הכולל שלושה מבנים חקלאיים המשמשים למסחר בשטח 3 דונם, בצמוד למתחם אולם האירועים "וילה סוקה" ששטחו הבנוי 500 מ"ר , והשמאי זיו אף מפרט (סעיף 5.2 לחוות הדעת) כי קיימים בו עסקי מכירת רהיטים, הלבשה, הנעלה, חנות אופניים וקיוסק. ניתנה לנאשמים הזדמנות לחק ור את השמאי זיו והם לא חלקו על הנתונים המפורטים בחוות דעתו בעניין זה. כמו כן, ניתנה לנאשמים האפשרות המלאה לטעון ולהציג ראיות בדבר הפסקת ביצוע העבירה עובר למתן גזר הדין היום, ושתיקתם המוחלטת של גרין וישראל בעניין זה – לנוכח הררי הראיות והטענות שהם מכבירים על בית המשפט בכל עניין אחר, ובשונה מנאשמים 7-8 שהציגו ראיות וטענות בנקודה זו, כפי שיפורט להלן – הרי היא כהודיה בהימשכות ביצוע העבירות של שימוש חורג, עד היום .

טענה שלישית, של נאשמים 7-8, היא כי אחרי מתן גזר הדין המקורי בעניינם, הפסיקו את הפעילות במקרקעין, והעתיקו מקום עסקם לחיפה, כך שבכל מקרה אין לגזור עליהם עונש נוסף לעונש שנגזר בגזר הדין המקורי. הנאשם 8 הגיש תצהיר לפיו מראשית שנת 2008 ועוד בטרם ההחלטה בערעור מכר את זכויותיו בחנות הספורט "אליטל" לחברת מגמארט ציוד ספורט בע"מ, אין לו עוד כל קשר עם חנות הספורט "אליטל" במקרקעין , והוא מפעיל עסק לנעליים בחיפה בשם "מחסני זול ספורט". כך גם הנאשמת 7, חברה בשליטתו, אינה קשורה עוד כיום לחנות הספורט במקרקעין אלא עוסקת בהשקעות בני"ע. כן מסר, כי למיטב ידיעתו חברת מגמארט מכרה את זכויותיה לחברת MGS אשר מפעילה את החנות במקרקעין משנת 2008. הוצגו פרוטוקולים בהן הצהיר בא כוחה של חברת MGS כי חברה זו נכנסה בנעליה של הנאשמת 7 בניהול חנות הספורט. בדיקה שעשתה המאשימה במקרקעין, באמצעות פקח מטעמה, הראתה שאמנם חנות הספורט נושאת עדיין את השם "אליטל" אך חשבוניות הקניה הן של חברת אמ ג'י אס ספורט טריידינג. בנוסף, הוצג ע"י המאשימה פלט רשם החברות מעודכן לגבי הנאשמת 7, ממנו עולה כי כתובת התאגיד בחיפה אצל "מחסני זול ספורט".

בנסיבות אלה שוכנעתי כי הנאשמים 7-8 אינם פעילים בנכס למן שנת 2008. בהתחשב בכך שגזר הדין המקורי ניתן בינואר 2006, ושבמסגרתו ניתן לנאשמים 7-8 צו הפסקת שימוש חורג בנכס דחוי לשנה, קרי: עד ינואר 2007, איני רואה מקום להוסיף על העונש המקורי שניתן לנאשמים 7-8.

לפיכך, ככל ששילמו את הקנסות בסך 8,000 ₪ כל אחד שנגזרו עליהם בגזר הדין המקורי, וחתמו על ההתחייבות, לא ישאו בסנקציות עונשיות נוספות. אם לא שילמו את הקנסות – יעשו כן עד יום 1.1.14. לא ישולם הקנס – ירצה הנאשם 8 חודש מאסר תמורתו.

טענה רביעית, מפיהם של גרין וישראל, היא כי המאשימה מנועה מלהציג ראיות לעונש (חוות דעת שמאית) ולדרוש קנס לפי סעיף 219 בגין עבירה נמשכת, וזאת לנוכח הודעת ב"כ המאשימה עובר לטיעונים לעונש, כי המאשימה לא תציג חוות דעת שמאית, והצהרתו בטיעונים לעונש שהתקיימו בעניינו של גרין והנאשמים 3-14 ביום 22.12.05, כי אינו מבקש לגזור קנס על עבירה נמשכת. גרין וישראל טוענים כי יש לראות באמירות אלה משום התחייבות או הבטחה שלטונית, וכי המאשימה מנועה מלהגיש חוות דעת שמאית מטעמה או לטעון לקנס בגין עבירה נמשכת.

כפי שציינתי קודם, משבוטלה הכרעת הדין בערעור והדיון הוחזר לשמיעת ראיות וטענות נוספות בערכאה הדיונית, בוטל עמה גם גזר הדין, ולאחר מתן הכרעת הדין המשלימה, נפתח שלב הראיות והטיעונים לעונש מחדש. בהתחשב בפער הזמנים הגדול בין מועד הטיעונים המקוריים לעונש (בעניינו של גרין בלבד, ולא של ישראל!) לבין מועד גזירת הדין היום, אין מקום לראות את המאשימה כקשורה להצהרה דיונית של בא כוחה בטיעונים לעונש מלפני שמונה שנים, כאשר במשך כל השנים הללו ממשיכים גרין וישראל לגרוף רווחים הנובעים מהבניה והשימוש במקרקעין בניגוד לתכנית וללא היתר. הסתמכות גרין על הצהרות אלה יכולה לכל היותר להתייחס לתקופה שעד גזר הדין המקורי, בינואר 2006, ולא לתקופה שלאחר מכן. אשר לישראל, הצהרות אלה כלל לא התייחסו אליו, שכן הראיות והטיעונים לעונש מתקיימים בעניינו כעת לראשונה, אך הוא רשאי להסתמך על עקרון אחידות הענישה ולטעון שאין למקום להפלותו לרעה ביחס לגרין מבחינת טיעון התביעה וראיותיה לעונש, ביחס לתקופה שקדמה לגזר הדין המקורי. לפיכך אני מקבלת את הטענה באופן חלקי וקובעת, כי המאשימה רשאית להציג חוות דעת שמאית לעניין שווי המבנה במסגרת עתירתה לקנס לפי סעיף 219(א)(1) לחוק התכנון והבניה, וכן לטעון לקנס על עבירה נמשכת ביחס לתקופה שלאחר גזר הדין המקורי, היינו משנת 2006 עד היום – תקופה של 7 שנים.

לסיכום פרק זה, יש לגזור היום את דינם של גרין וישראל בלבד, תוך מתן ביטוי לעבירות הנמשכות שביצעו ולמשקלן האנטי חברתי, איש איש כפי מעשיו, כאשר בעניינו של גרין, ככל ששולם על ידו הקנס בסך 50,000 ₪ שהוטל עליו בגזר הדין המקורי, יקוזז סכום זה מסכום הקנס שיוטל.

חוות הדעת השמאיות
הצדדים הגישו חוות דעת שמאיות מטעמם לגבי שווי מבנה המסעדה/גן האירועים הבנוי על המקרקעין, בשטח בנוי של 500 מ"ר , הכולל מבנה בבניה קלה בשטח של 300 מ"ר וחצר מקורה בחלקה בשטח של 200 מ"ר.

מטעם המאשימה הוגשה חוות דעתו של השמאי זיו אברהם ממשרד שמאות אפרים מרגלית, אשר ביקר במקרקעין והעריך את שווי המבנה בסך של כ- 3,000,000 ₪, זאת לאחר שנעשה תחשיב בשתי שיטות שונות – בשיטה הראשונה נעשה היוון של דמי השכירות המקובלים לנכסים כדוגמת המבנה נשוא השומה, בהתאמות המתבקשות, ובשיטה השניה נעשה חישוב לפי עלות הקרקע, תוך השוואה לקרקעות בהם קיים פוטנציאל לשימוש מסחרי שבחלקם כוללות מבנה ברמה מינימאלית, ובתוספת עלויות בניהו והתאמה ורווח יזמי מינימלי.

בהתאם לשיטה הראשונה, פרט השמאי אברהם את דמי השכירות החודשיים המקובלים בנכסים דומים, ומצא כי הם נעים בין עלות של 100 ₪ למ"ר באולמות אירועים בעיר, לבין 27-44 ₪ למ"ר במבנים באזורים כפריים אשר בפועל נעשה בהם שימוש מסחרי. השמאי אף פרט כי ביחס לנכס הנדון נמסר לו בשיחה טלפונית עם השוכר, ישראל, כי דמי השכירות החודשיים לקרקע עומדים על 15,000 ₪ (כשעבודות הבניה של המבנה, הפיתוח וההתאמה לתכלית העסקית בוצעו על חשבון השוכר), המשקפים מחיר של 30 ₪ למ"ר, וכי מחיר זה תואם לדמי השכירות בנכס דומה של מחסן במתחם אילנות קדימה, ונמוך מדמי השכירות למ"ר המשולמים במבנה חקלאי אחר באילנות קדימה, המגיע ל-60 ₪ למ"ר. השמאי הגיע למסקנה, שבהתחשב בסביבה הכפרית מחד גיסא, ובמיקום היוקרתי (הכניסה למושבים בני ציון ובצרה במרכז אזור השרון), מאידך גיסא, דמי השכירות המשולמים על הנכס (קרקע בלבד) בסך 15,000 ₪ לחודש משקפים את מחירי השוק, דהיינו כ-30 ₪ למ"ר. דמי השכירות השנתיים למבנה הינם איפוא 180,000 ₪ לשנה. ההיוון של ערך המבנה, הנגזר מדמי שכירות אלה, על פי שיטות החישוב המקובלות ובשימוש הקיים, הינו 3,150,000 ₪.

השיטה השניה לפיה חישב השמאי את ערך המבנה הינה שווי הקרקע בצירוף מרכיב הבניה והרווח היזמי. השמאי חישב את עלות הקרקע לפי היוון דמי השכירות המקובלים, חישב את עלות ההקמה של השטח הבנוי לפי 2,000 ₪/מ"ר ושל החצר המקורה לפי 750 ₪/מ"ר , והגיע לעלות בניה כוללת של 750,000 ₪, כולל פיתוח ואגרות. סה"כ השווי הינו 2,550,000 ₪, ובצירוף רווח יזמי מינימלי של 20% מתקבל שווי מבנה, בשימוש הקיים, בסך של 3,060,000 ₪.

בחקירתו הנגדית הוצג לשמאי חוזה השכירות המקורי בין גרין לישראל שבו דמי השכירות בשנת 2004 עמדו על 1,500$ לחודש (אשר הוצג בדיון והצדדים לו אישרו את האותנטיות שלו) והשמאי עמד על דעתו כי מאז שנת 2004 היתה עליית מדרגה "מטורפת" בדמי השכירות לקרקעות באזור, וכי המחיר של 15,000 ₪ לחודש נמסר לו ישירות מפי ישראל. עדותו זו לא נסתרה והיא מהימנה עלי. יצויין עוד, כי לפי ההסכם עצמו (סומן ט'1) דמי השכירות הנ"ל הם לשנה הראשונה בלבד, וניתנה אופציה של חמש שנים לשוכר בכפוף לעליה של 10% כל שנה בדמי השכירות, כך שלשנת השכירות הששית שכר הדירה החודשי עמד על כ-2,500$, שהם כ-10,000 ₪, ומכאן ואילך המחיר היה פתוח למו"מ חדש.

מטעם הנאשמים הוגשה חוות דעתה של השמאית מיכל שריפי אשר העריכה את שווי המבנה בשתי חלופות. בהתאם לחלופה הראשונה, נעשתה הערכה של המבנה, כולל מרכיב הקרקע, וההערכה הועמדה על 960,000 ₪. בהתאם לחלופה השניה, נעשתה הערכה הכוללת את שווי המבנה בלבד ללא הקרקע, וההערכה הועמדה על 500,000 ₪.

הערכת שווי המבנה נעשתה בשיטת העלויות, כאשר לצורך אומדן עלות הבניה, הובאו בחשבון נתוני הבניה בפועל ע"י המחזיקה, וכן נתוני עלות בניה דומה לפי מחירוני "דקל". לצורך אומדן שווי הקרקע הובאו בחשבון מחירי מגרשים חקלאיים בבעלות ממ"י באזור.

השמאית אמנם ציינה בחוות דעתה כי "השומה תתייחס לשווי שוק של הנכס בהתעלם מהעובדה כי בוצעה בו עבירה, כלומר ללא ההפחתות המתבקשות בגין העובדה כי הנכס הבנוי והשימוש בו נעשים שלא כדין" (עמ' 5, פרק ח' לחווה"ד). ברם, הלכה למעשה התייחסה השמאית לשווי הקרקע כנגזרת של מחירי מגרשים חקלאיים באזור, היינו לקרקעות בהן נעשה שימוש חקלאי ולא מסחרי (פרק ח' סעיף 4.5, פרק ט'.1). דרך הערכה זו מנוגדת לכללי השמאות ולפסיקה בה נקבע כי יש להתייחס לנכס , לצורך סעיף 219, כאילו לא נעברה בו עבירה.

בע"פ (מחוזי י-ם) 8962/04 עליאן הירבאווי נ' מ"י (פורסם בנבו) נפסק:
"המטרה החקיקתית שביסוד סעיף 219 לחוק, הנה פגיעה כלכלית בזיקה לטובת ההנאה שמבקשים הנאשמים להפיק מעבירות הבנייה. על-פי פרשנות תכליתית של הסעיף יש לשום את שווי הנכס בהנחה שהוקם כדין, שכן טובת ההנאה היא שימוש בנכס שניתן להקימו רק על-פי היתר כחוק. כל פרשנות אחרת, המבקשת להעריך "מחיר שוק" של נכס שהוקם ללא היתר והמיועד להריסה כל עוד בנייתו לא תוכשר, תרוקן את הסעיף מתוכנו ותסכל את תכליתו. על כן, הונחה לפני בית-משפט קמא חוות-דעת שמאית רלבנטית שהעריכה נכונה את שווי הנכס ובכלל זה את שווי עלויות הבנייה". (ההדגשה שלי – נ.מ.ש.)

אין מקום, על פי הפסיקה, להתייחס לרכיב של עלות הבניה בלבד, ללא הוספת הרווח היזמי, כפי שעשתה השמאית באחת מהחלופות. לעניין עלויות הבניה, אין פער משמעותי בין הערכת השמאי זיו, בסך 750,000 ₪, לבין הערכת השמאית שריפי, בסך 500,000 ₪, ואולם עלויות הבניה לבדן אין בהן כדי לקבוע את ערך המבנה כמבנה בנוי וגמור, במכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון ובהתחשב ביעוד המסחרי של המבנה, במיקומו המרכזי והמבוקש ובדמי השכירות החודשיים שנגבים עבורו.

מעיון בפסיקה, יש גישות שונות לגבי חישוב ערך המבנה לצורך סעיף 219, כאשר בחלק מהמקרים נקבע כי לצורך שווי הבנייה יש להביא בחשבון גם את מרכיב ערך המקרקעין. כך נקבע לדוגמא בת"א (פ"ת) 1325/80 הועדה המקומית נ' מיה ירדני פ"מ תשמ"ה(3)281 , וכן ראו עניין הירבאווי, שם, ועמ"ק (ב"ש) 5341/04 עיריית באר שבע נ' מ.ש. זגורי חברה לבניין ופיתוח , פורסם בנבו).

לעומת זאת, בע"פ (מחוזי י-ם) 8095/04 עזמי נ' מ"י (פורסם בנבו) נקבע לעניין סעיף 219, כי -
"הדרך הראשית לקבוע את שווי טובת ההנאה ("שווי מבנה") היא לשום את שווי הנכס במכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון, תוך נטרול משווי זה את מרכיב הקרקע. כמו כן ניתן להעריך את השווי לפי גובה דמי השכירות האקטואליים או הפוטנציאליים, גם כאן תוך נטרול מרכיב הקרקע".
לפיכך אני קובעת כי שווי המבנה, כולל רכיב הקרקע, הינו כ-3 מליון ₪, וכי ההכנסה ה חודשית שניתן להפיק ממנו הינה כ-15,000 ₪ וההכנסה השנתית – 180,000 ₪. בהטלת הקנס יש להתחשב ולנכות רעיונית את הערך של הקרקע כחקלאית, בין במכירה ובין בהשכרה חודשית, ערכים שמשקפים את טובת ההנאה שהיתה צפויה, אם בכלל, לנבוע לנאשם מהקרקע לפי יעודה החוקי.

טיעוני המאשימה לעונש
המאשימה עתרה לעונש שיכלול קנס, צו הריסה, צו הפסקת שימוש והתחייבות להימנע מעבירה.
לגבי גרין, עתרה המאשימה אף להטלת עונש מאסר בפועל.

בתיק 5289/00 המאשימה עתרה להטלת קנס לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, יחד עם סעיף 61 לחוק העונשין, בנוסף לקנס המקסימאלי הקבוע, שעומד על 75,300 ₪.
בתיק 2416/05 המאשימה עתרה להטלת קנס לפי סעיף 219 לחוק התכנון והבניה בגין הבניה שנבנתה ללא היתר, ולקנס יומי בגין השימוש ללא היתר לפי סעיף 204 לחוק יחד עם סעיף 61 לחוק העונשין, בנוסף לקנס המקסימאלי הנ"ל.

המאשימה ביקשה שבית המשפט יעשה שימוש בסעיף 219 (א) (1) לחוק התכנון והבניה הקובע כי
"הורשע אדם בעבירה לפי פרק זה, רשאי בית המשפט אם נתבקש לעשות כן להטיל עליו, בנוסף לקנס הקבוע בסעיף 204 או במקומו, קנסות כדלקמן:
(1) בעבירה בקשר לבניה הטעונה היתר לפי חוק זה - כפל שוויו של המבנה או של התוספת למבנה שהוקמו ללא היתר;"
המאשימה ביקשה כי בית המשפט יטיל על הנאשמים גרין וישראל קנס בגובה כפל שווי המבנה שנבנה במקרקעין.

ב"כ המאשימה ציינה כי כבר בכתב האישום בת"פ 2416/05 צוין על ידי המאשימה כי בכוונתה לעתור להטלת קנס בהתאם לסעיף זה.
נטען כי בהתאם לפסיקה, המטרה בהטלת הקנס בהתאם לסעיף זה הינה הרתעתית, ונועדה להפוך את העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית.
לענין זה הפנתה ב"כ המאשימה לעפ"א (מרכז) 45773-05-11 מ"י נ' אחוזת הברון וחזן , בו נסקרה הפסיקה בענין זה והודגש הצורך בענישה מרתיעה בעבירות אלו.
בית המשפט העליון ברע"פ 1417/12 אחוזת הברון נ' מ"י, אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

ב"כ המאשימה התייחסה לשאלת הפעלתו של סעיף 219 לחוק, והפנתה לפסיקה בה נקבע כי יש לעשות שימוש בסעיף זה במיוחד במקרים של בניה רחבת היקף בה נעשה שימוש מסחרי, וכן בהתייחס לנאשם אשר מנהל את הדיונים בבית הנשפט באופן שמאריך את הדיון שלא לצורך.
ראו: ע"פ (מחוזי חי') 24261-02-10 טלאלקחיזי נ' מ"י.
ב"כ המאשימה הפנתה אף לע"פ (חיפה) 955/98 קאסם אלבאש נ' מ"י, ולת"פ (ת"א) 1254/94 מ"י נ' אביבי דוד , בהם נקבע כי יש מקום לעשות שימוש בסעיף 219 בעבריינות בניה חמורה ובולטת, כאשר מדובר בבניה בהיקף נרחב, וכאשר המבנים עומדים על תילם פרק זמן ארוך ללא היתר.

ב"כ המאשימה טענה כי במקרה זה הורשעו הנאשמים בעבירות בניה בהיקף נרחב, כאשר נעשה על ידם שימוש במקרקעין כמסעדה וגן אירועים במשך 8 שנים ללא היתר, תוך גריפת רווחים נאים לכיסם במהלך שנים אלה, ועל כן קיימת הצדקה לעשיית שימוש בסעיף 219 לחוק, ובהטלת קנס של עד כפל שווי המבנה.

לעניין חומרתן של עבירות על חוק התכנון והבניה, הפנתה ב"כ המאשימה לפסיקה, בה הודגשה החומרה היתרה שבעבירות אלה, המחייבת מדיניות ענישה תקיפה.
בפסיקה מודגשת הפגיעה בעקרון שלטון החוק, ובערכים תכנוניים בפרט, והעובדה שמדובר בתופעה נפוצה, עד כדי הגדרתה כ"מכת מדינה", מה שמחייב, כאמור, ענישה הולמת.
לענין זה אוזכרו פסקי הדין בר"ע 23/85 פור נ' מ"י, רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה קרית אונו, רע"פ 1520/01 שוויצר נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה.
ב"כ המאשימה טענה כי בפסיקה נקבע כי יש להטיל בעבירות אלה עונשים כבדים, הכוללים קנסות משמעותיים ועונשי מאסר, כפי שנקבע בע"פ 4603/90 אדירים נ' מ"י וע"פ 1121/97 לודויג שטיין נ' מ"י וע"פ 586/94 מרכז הספורט אזור נ' מ"י.
נטען כי בפסיקה מודגש העיקרון כי דווקא במקרים בהם הנאשם סבר כי הבניה בניגוד לחוק תסב לו רווח כלכלי משמעותי, יש מקום להטלת עונשי קנס כבדים בכדי לפגוע בכיסו של הנאשם ולמען לא יצא חוטא נשכר.
דוגמא להשתת עונשי קנס משמעותיים הובאה מרע"פ 2330/09 נוסטרדמוס מסעדות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה- חבל מודיעין, בו הורשעו הנאשמים בביצוע שימוש מסחרי בקרקע חקלאית וכן בעבירות בניה. על כל אחת מנאשמות 1-2 הוטל קנס בסך 250,000 ₪, ועל נאשמת נוספת הוטל קנס בסך 150,000 בשל נסיבות חריגות.

ב"כ המאשימה טענה כי לאור חומרת העבירות יש להשית על הנאשמים את העונשים ברף העליון של מתחם הענישה.

המאשימה עתרה להטלת קנסות בהתאם לסעיפים 204 ו-219 לחוק התכנון והבניה ביחד עם הוראות סעיף 61 לחוק העונשין, אשר מאפשרים הטלת קנס יומי בגין כל יום בו העבירה נמשכת עד מועד מתן גזר הדין, מעבר לקנס המקסימאלי.

לפיכך עתרה ב"כ המאשימה להשתת העונשים הבאים:

לגבי גרין:
נטען כי גרין הורשע בשימוש מסחרי במתחם נשוא שני כתבי האישום ששימש לחנויות ועסקים שונים, בהיקף כולל של שלושה וחצי דונם שטח בנוי. כן נטען לביצוע עבודות ושימוש ללא היתר ובסטייה מתכנית לגבי מבנה המסעדה/גן אירועים.
ב"כ המאשימה טענה כי חומרת העבירות הינה בהיקפן העצום ובכך שהרקע לביצוען הינו רווח כלכלי.
כן נטען כי ביצוע העבירות משתרע על פני תקופות ארוכות, חלקן החל משנת 2000 וחלקן משנת 2005, וזאת אף כאשר כנגד הנאשם תלויים ועומדים הליכים משפטיים.
המאשימה עתרה להשתת עונש מאסר בפועל על גרין.
נטען כי גרין פעל במקרקעין ביודעו כי מדובר בבניה ובשימוש ללא היתרים.
נטען כי אף לאחר הגשת כתב האישום בשנת 2000, המשיך גרין וביצע את העבירות שהיוו את הבסיס להגשת כתב האישום בתיק משנת 2005.
ב"כ המאשימה טענה כי הנאשם פעל למשיכת ההליכים בתיק, וזאת במטרה להמשיך ולגרוף לכיסו רווחים מהשימוש הבלתי חוקי במקרקעין, כפי שנקבע בהכרעת הדין.
עוד נטען כי הנאשם פנה במהלך שנים אלה לוועדה המקומית והמחוזית לתכנון ובניה לשינוי התכניות החלות על המקרקעין, דבר המצביע על כך שידע לאורך כל הדרך את ייעודם של המקרקעין, אך על אף ידיעה זו המשיך בשימוש שלא על פי התכניות.
לאור זאת נטען כי בענין זה מתקיימות הוראות 22 לחוק העונשין בנוגע לאחריות קפידה, ואין מניעה להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל.

ב"כ המאשימה צרפה לטיעוניה את ההודעות שקיבל הנאשם בדבר הזמנתו למסירת גרסה/עדות בנוגע לעבירות בהן הואשם.
המאשימה עתרה להטלת מאסר בפועל על הנאשם לתקופה של בין שנה לשנתיים.
כן עתרה המאשימה להשית על הנאשם במסגרת ת.פ. 2416/05 קנס בסך 75,300 ₪ בהתאם לסעיף 204 לחוק התכנון והבניה ומעבר לכך קנס יומי בשיעור של 1,400 ₪ ליום למשך 8 שנים, ובסה"כ 4,008,000 ₪.
כן נטען כי ניתן להשית על נאשם קנס לפי סעיף 219 ₪ בגובה כפל שווי המבנה – בסך של 6,000,000 ₪.
במסגרת תיק עמ"ק 5289/00 עתרה המאשימה להשית על הנאשם קנס בסך 75,300 ₪ בהתאם לסעיף 204 לחוק התכנון והבניה ומעבר לכך קנס יומי למשך 12 שנה, ובסה"כ 6,132,000 ₪.

בנוסף עתרה המאשימה למתן צו להריסת המבנה ולהפסקת השימושים והתחייבות להימנע מעבירה על חוק התכנון והבניה בגובה הקנס שייגזר, למשך 3 שנים.

לגבי ישראל:
נטען כי ישראל הורשע בביצוע עבודה ושימוש ללא היתר ובסטייה מתכנית, בכך שבנה מבנה עץ ששטחו הכולל כ- 500 מ"ר ואשר משמש כמסעדה וגן אירועים, וכן עשה שימוש חורג במגרש חניה בשטח של כ- 3,000 מ"ר.
נטען כי השימוש נעשה ללא היתר לפחות החל מ 3/2005, ונמשך עד היום.
נטען כי השימוש נעשה למטרות רווח כלכלי, וכי ישראל קיבל הודעה על ביצוע העבירות ביום 7.6.05 בהתאם להזמנה למסירת גרסה/עדות שצורפה לטיעוני המאשימה.
המאשימה עתרה להטלת קנס בסך 75,300 ₪ בהתאם לסעיף 204 לחוק התכנון והבניה ומעבר לכך קנס יומי בשיעור של 1,400 ₪ ליום למשך 8 שנים, ובסה"כ 4,008,000 ₪.
כן נטען כי ניתן להשית על הנאשם קנס לפי סעיף 219 בגובה כפל שווי המבנה – בסך של 6,000,000 ₪.
בנוסף עתרה המאשימה למתן צו להריסת המבנה ולהפסקת השימוש והתחייבות להימנע מעבירה על חוק התכנון והבניה בגובה הקנס שייגזר, למשך 3 שנים.

טיעוני הנאשמים
טיעוני גרין
לגבי נסיבותיו האישיות של גרין נטען כי הינו כבן 58, אב ל-5 ילדים וסב ל-3 נכדים, ללא עבר פלילי, המנהל אורח חיים נורמטיבי.
גרין סיים לימודי משפטים לפני מספר שנים וכן קבל רשיון עריכת דין.
נטען כי לגרין אם מבוגרת וחולת סכרת, המטופלת על ידו ומתגוררת עימו.
נטען כי ל גרין ילד מאומץ, שכיום לומד במכללה ושרת כקצין קרבי, וילד נוסף שמשרת כיום ביחידה מובחרת.
נטען כי גרין היה לוחם במלחמת יום כיפור, ועסק בפעילויות שונות למען המדינה.
כן נטען כי גרין מסייע למוסדות שונים, בהם בית ילדים בנתניה.

נטען כי לאורך השנים פעל גרין בכיוונים שונים בנסיון להסדיר את המצב התכנוני של המקרקעין. הוא הגיש בקשות לשימוש חורג, יזם תכנית להקמת מרכז מבקרים, הגיש עתירה מנהלית בעקבותיה נערכו דיונים בוועדה המחוזית לתכנון ובניה, וכן יזם הליכים תכנוניים נוספים.

התייחסותו של גרין לרכיבי הענישה שנתבקשו ע"י המאשימה :

עוד נטען כי צו הפסקת השימוש שניתן בגזר הדין מיום 25.1.06 ניתן דחוי לשנה, כך שמראש ביצועו נדחה ליום 25.1.07.
בנוסף, נטען כי ניתן עיכוב ביצוע של גזר הדין עד למתן פס"ד בערעור.
בענין זה טענו ב"כ הנאשם כי למעשה משהוחזר הדיון לבית משפט קמא, עיכוב הביצוע נמשך, והמאשימה אף הודתה בכך בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי.
ב"כ הנאשם טענו כי לאחר השלמת הכרעת הדין יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, ובכל התקופה האמורה אין מקום לחייב את הנאשם בקנס יומי.
לחילופין נטען כי כל התקופה שלאחר מתן גזר הדין מיום 25.1.06, הינה תקופה חדשה ועל המאשימה להוכיח את הימשכות השימוש בתקופה זו, לגביה מתבקש מתן גזר דין נוסף.
נטען כי המאשימה לא פעלה כן, ובמצב זה אין היא יכולה לטעון לעונש לגבי תקופה זו.
ב"כ הנאשם הפנו בענין זה לספרו של י. קדמי, סדר הדין בפלילים – הדין בראי הפסיקה, מהד' מעודכנת תשס"ט-2009, עמ' 1309, ולפסיקה המתייחסת לכך.
ב"כ הנאשם טענו כי הטלת קנס יומי הינה בהתאם לסעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה ולסעיף 61(ג)לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, והתקופה אליה מתייחס הקנס הינה מהמועד שנמסרה לנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על העבירה או מהרשעתו בעבירה.
ב"כ הנאשם טענו כי הנאשם מעולם לא קיבל הודעה מהועדה המקומית לגבי ביצוע העבירה, אלא מהועדה המחוזית.

ב"כ הנאשם הפנו לע"פ (מחוזי חיפה) ו.מ. לתכנון ובניה גבעת אלונים נ' עואלי רביע (פורסם בנבו), בו ציין בית המשפט כי הטלת קנס בגובה כפל שווי המבנה ייעשה בבניה בעלת גודל משמעותי, או בבניית בנין מגורים שלם ללא היתר וכדומה.
לאור זאת, נטען כי אין מקום להטלת קנס בהתאם לסעיף 219 בעניינו של הנאשם.

לענין מרכיב המאסר בפועל, נטען כי יש לדחות דרישה זו.
ב"כ הנאשם טענו כי המאשימה לא ביקשה בעבר עונש של מאסר בפועל ובהתאם לסעיף 15 א' לחסד"פ על המאשימה להודיע כי בכוונתה לעתור לעונש מאסר בפועל בתחילת ההליך, או בהזדמנות הראשונה, באם נתגלו נסיבות חדשות.
בנוסף, נטען כי המאשימה לא הפנתה לפסיקה מתאימה, לפיה בנסיבות הענין יש מקום להטלת עונש מאסר בפועל.
ב"כ הנאשם טענו כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון הטלת מאסר בפועל תעשה במקרים חריגים ובעבירות כגון הפרת צו שיפוטי.
הובאו מספר דוגמאות למקרים בהם הוטלו עונשי מאסר בעבירות לפי חוק התכנון והבניה.
כך בע"פ 2809/05 טסה נ' מ"י (פורסם בנבו), הורשע הנאשם בבניה ללא היתר בשטחים נרחבים וכן בהפרת צו שיפוטי, ובמקרה זה נפסק כי העבירות מצדיקות הטלת עונש מאסר על הנאשם.
כך נפסק אף בע"פ 4203/03 בויראת נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (פורסם בנבו), ובפסיקה נוספת אליה הפנו ב"כ הנאשם.
נטען כי בתי המשפט ינקטו בעונש של מאסר בפועל כאשר מדובר בעבירות בניה נרחבות ובמצבים בהם הנאשם מורשע בהפרת צווים שיפוטיים או במצבים בהם ריבוי המקרים מצדיק זאת.
לאור זאת, נטען כי אין מקום להטלת עונש מאסר על הנאשם.

עוד נטען כי במסגרת התקופה הנטענת ע"י המאשימה לביצוע העבירות אין להתחשב בתקופה בה נדחה ביצוע גזר הדין, קרי עד 25.1.07 – שכן גזר הדין ניתן באופן שביצועו נדחה בשנה.

בנוסף נטען כי אין להתחשב בתקופה לגביה חל עיכוב ביצוע של גזר הדין.
נטען כי בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי הביצוע עוכב עד למתן פס"ד בערעור.
ב"כ הנאשם טענו כי תקופה זו לא הסתיימה עד היום, שכן יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לאחר הכרעת הדין המשלימה.

הנאשם טען כי בשנות ה- 80 שימשו המבנים נשוא כתבי האישום ללולים והנאשם קיבל היתרים למבנים אלה.
נטען כי הנאשם הפסיק לעסוק בפעילות משקית לאחר שנאמר לו שלא ניתן לעסוק בפעילות זו והחל לעסוק בנסורת בהיתר כחוק.
הנאשם צרף לטיעונים לעונש חוו"ד רו"ח לפיה הרוויח בשנת 1986 מפעילותו המשקית סך של 957,220 ₪ לשנה בהצמדה לסוף שנת 2012.
הנאשם טוען כי הפסקת הפעילות המשקית גרמה לו להפסדים כלכליים רבים, ויש להתחשב בכך בבוא בית המשפט לגזור את דינו.

ב"כ הנאשם טענו כי ככל שלא תתקבל טענתו כי לא ניתן לגזור שוב את עונשו, הרי שלטענת הנאשם מתחם הענישה ההולם הינו קנס מינימאלי, וזאת בהתחשב בכך שלנאשם אין הרשעות קודמות, וכן בהתחשב בפעילותו להסדרת השימוש במקרקעין לאורך השנים.

ב"כ הנאשם התייחסו למתחם הענישה כפי שנקבע בפסיקה.
בת.פ. 2574/07 מ.י.ו.מח. לתכנון ובניה מרכז רמלה נ' קפה תפוז (2001) בע"מ, הורשעו הנאשמים בעבירות של שימוש ללא היתר ובסטייה מתכנית ואי קיום צו בית משפט.
בית המשפט גזר קנס בגובה 44,000 ₪, מאסר על תנאי, התחייבות בסך 250,000 ₪ וצו סגירה, כאשר נקבע כי מתחם הענישה הראוי הינו קנס שבין עשרות אלפי שקלים למאות אלפי שקלים.
הנאשם טען כי אין מקום להחמיר בעונשו לאחר שכבר נגזר דינו והקנסות שולמו על ידו, ולחילופין נטען כי אין מקום להטלת קנסות בהתאם לפסיקה שצרפה המאשימה, ולכל היותר יש להטיל על הנאשם קנס מינימאלי, כאמור לעיל.
כן נטען כי אין מקום להטלת עונש של צו הפסקת שימוש, ובאם יינתן הרי שיש לדחות ביצועו ב- 12 חודשים לפחות.
ונטען כי במקרים דומים בהם ניתן צו להפסקת שימוש, דחה בית המשפט את ביצועו בתקופה של מספר חודשים.
כך בעמ"א 31164-02-10 מ"מ שהם נ' רמי לוי שווק השקמה בע"מ, בת.פ. 3961/05 מ.י.ו.מח לתכנון ובניה נ' קבוץ געש ואח', ענין קפה תפוז הנ"ל ועוד.

לגבי עתירת המאשימה לעונש חתימה על התחייבות, נטען כי הנאשם כבר חתם על התחייבות במסגרת גזר הדין הראשון ואין צורך בהטלת העונש פעם נוספת.

ב"כ הנאשם טענו כי הנאשם כבר נענש בצורה קשה לאור זאת שבהכרעת הדין המשלימה ייחס בית משפט זה לנאשם הטעייה של בית המשפט המחוזי, בכך שלא הובא בפני בית המשפט המחוזי פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית שהוגשה ע"י הנאשם.
בהכרעת הדין צוין כי, באמצעות הסתרת עובדות אלה מבית המשפט המחוזי הרוויח הנאשם ממון רב, כתוצאה מהשכרת המקרקעין לשימוש מסחרי במשך 3 שנים נוספות, בניגוד לתכנית.

הנאשם טען כי בעקבות הדברים שנכתבו בהכרעת הדין המשלימה הוא סבל וסובל מפגיעה בשמו הטוב ובמעמדו הציבורי וכן קיים חשש ממשי לפגיעה שמשלח ידו כעורך דין.
נטען כי הוחלט להעמיד את הנאשם לדין משמעתי ע"י לשכת עורכי הדין בגין הדברים שנכתבו עליו בהכרעת הדין.
כן נטען כי אנשים שונים, ביניהם יריבים של הנאשם בחרו לעשות שימוש בדברים שנכתבו אודותיו בהכרעת הדין.
הנאשם טען כי הפגיעה בשמו הטוב הינה בבחינת עונש קשה וכבד, ובהיות הדברים כתובים ונגישים לכל, נגרמת לנאשם עגמת נפש וחשש מהמשך פגיעה בשמו ובעיסוקו.
לאור זאת, טען הנאשם כי כבר נענש כתוצאה מנקיטת ההליכים כנגדו, ועל בית המשפט להתחשב בכך.

טיעוני ישראל
נטען כי לוועדה המחוזית אין סמכות לדרוש תשלומי קנס בהתאם סעיף 219 לחוק, והסמכות הינה לוועדה המקומית בלבד. ב"כ הנאשם ציין כי באם מתכוונת הועדה המחוזית להעביר הקנס לרשותה, הרי שיש ליתן לוועדה המקומית זכות שימוע.

ב"כ הנאשם טען עוד כי רף הענישה לגבי העסקים שנדונו בתיק עמ"ק 5289/00 כבר נקבע, ואין מקום להפלות בין הנאשמים השונים. נטען כי מדובר בהרשעתו הראשונה של הנאשם במתחם העסקים הנדון, ואין מקום להטיל עליו קנס בסדרי גודל שונים מהקנסות שהוטלו על הנאשמים האחרים.

ב"כ הנאשם טען כי לאור חוסר הבהירות הקיימת באשר לתב"ע החלה על המקרקעין יש מקום להקלה בהליכי האכיפה.
נטען כי אף פקחי המאשימה אינם יודעים איזו תכנית חלה על המקרקעין.
לענין זה התייחס ב"כ הנאשם לעדותו של המפקח ממן מטעם המאשימה. (עמ' 8 שורות 16-22, לפרוטוקול יום 9.4.2006 וכן עמ' 11-12).
ב"כ הנאשם טען כי במצב זה אין לדרוש מהנאשם להבין אלו תוכניות חלות על המקרקעין, בעוד ששלוחי המאשימה בעצמם אינם מצליחים להבין ולשלוט במצב התכנוני של המקרקעין.
צוין כי אף מהנדס הועדה המחוזית, מר עופר גרידינר הסכים כי ניתן לעשות במקרקעין שימוש לצרכי פנאי ונופש, ואולם בהקשר זה אמר כי מסעדה אינה עונה על תנאים אלה, בעוד שניתן להקים במקום בית קפה. כך נאמר בסיכום דיון בוועדה המחוזית מיום 22.1.108, שהעתקם צורף לטיעוני הנאשם וסומן מ'2.
ב"כ הנאשם התייחס עוד לכך שהמועצה האזורית חוף השרון גבתה כספים מגרין עבור חיבור המקרקעין למערכת הביוב. צורף האישור בגין גביית התשלום ובו מצוין כי התשלום הינו בגין חיבור "המתחם העסקי (חנויות)" למערכת הביוב של המועצה.

ב"כ הנאשם טען כי עולה מכך שאף רשות התכנון המקומית הכירה בשימושים העסקיים שנעשו במקרקעין והעניקה להם הכשר, ובמצב זה אין זה הצדקה לתלונות המאשימה כנגד הנאשמים בדבר השימושים הנעשים במקרקעין.

ב"כ הנאשם טוען עוד כי בכתב האישום שהוגש בת.פ. 2416/05 כלל לא נתבקשה ענישה בקנס לפי סעיף 219 לחוק, אלא נכתב כי המאשימה תעמוד על "חיוב באגרה וגביית רווחים שלפי סעיפים 218 ו- 219 לחוק", ולא נתבקשה הטלת "קנס".

ב"כ הנאשם טען כי גביית רווחים בהתאם לסעיף 219(ב) לחוק נעשית במסגרת הליך אזרחי שייעשה באופן של הגשת תובענה אזרחית, כאשר נטען כי במסגרת זו ניתן להגיש תצהירים, להעיד עדים ולהתייחס לטענות שונות, כגון טענות בדבר אפליה, בעוד שבמסגרת הטיעונים לעונש בתיק זה לא ניתן היה להתייחס למכלול הטענות בענין ולהעיד עדים, מעבר לשמאים שנחקרו.

עוד נטען כי הנאשם בענייננו כלל לא הורשע בתיק הקודם ולמעשה מדובר בהרשעתו הראשונה, ובית המשפט אף זיכה אותו מהאישום שהתייחס לסלילת מגרש החניה. במצב זה נטען כי לא ראוי שהמאשימה תבקש דווקא בעניינו לנקוט בענישה הרתעתית.

לעניין צו הריסה, ב"כ הנאשם טען כי יש לפעול במקרה זה לפי סעיף 206 לחוק הקובע כי במצב שבו הנאשם מצביע על טעם משכנע לא יינתן צו הריסה.
נטען כי במקרה זה, בו מדובר על מבנה ישן ששופץ, אין מקום להורות על הריסתו, אלא יש ליתן לנאשמים ארכה סבירה להכשרת המבנה.
נטען כי במסגרת גזר הדין הראשון שניתן ביום 25.1.06 ניתנו צו הריסה וצו הפסקת שימוש חורג דחויים לשנה.
לסיכום, עתר ב"כ הנאשם לגזור על הנאשם קנס סמלי, ולכל היותר קנס בדומה לקנס שהוטל על שאר הנאשמים בגזר הדן המקורי.
כן התבקש כי בית המשפט ימנע מהטלת צו הריסה בהתאם לסעיף 206 לחוק, או לחילופין יאפשר לנאשם ארכה של 12 חודשים להסדרת השימוש, כפי שניתן לנאשמים בגזר הדין המקורי .
כן נטען כי באם תתקבל עתירתו של הנאשם אין הוא מתנגד להטלת התחייבות בסכום משמעותי כאחד ממרכיבי הענישה הנוספים.

דיון
מדיניות הענישה בעבירות הבניה ללא היתר ובניגוד לתכנית והשימוש החורג, בהן הורשעו הנאשמים, הינה מחמירה, ובפרט כאשר עסקינן בבניה למטרה מסחרית ובהיקפים גדולים, והענישה תכלול, בנוסף על צוי הריסה והפסקת שימוש חורג, גם קנסות גבוהים, בהתחשב באופיין הכלכלי של העבירות.

מתחם הענישה העולה מן הפסיקה, בגין עבירות בניה ושימוש חורג למטרה מסחרית, ובהיקפים גדולים, למשך שנים ארוכות, הינו של קנסות בגובה מאות אלפי ₪ עד מליוני ₪.

ברע"פ 1417/12 אחוזת הברון ושמעון חזן נ' מ"י (פורסם בנבו) הורשעו הנאשמים בעבירות בניה ללא היתר ושימוש חורג וכן בהפרת צווים שיפוטיים לגבי הקמת מספר מבנים במקרקעין הנדונים, לרבות אולם בשטח 700 מ"ר וחניה בשטח 8,700 מ"ר. בית משפט השלום גזר על הנאשמת 1 קנס בגובה 2,000,000 ₪ ועל הנאשם 2 קנס בגובה 1,000,000 ₪.
בית המשפט המחוזי הפחית את הקנס של הנאשם 2 לסך של 750,000 ₪ ויתר רכיבי גזה"ד נותרו בעינם.
בית משפט העליון אישר את גזר הדין.

באותו ענין ציין בית המשפט כי -
"עבירות בתחום התכנון והבנייה הפכו מזה שנות דור למכת מדינה שבתי המשפט מצווים להילחם בה במסגרת החוק ולמען קיום שלטון החוק. בעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט א' רובינשטיין אשר ניתח כדלקמן:
"במישור הנורמטיבי, המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבנייה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בנייה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים. במשנה תוקף - למרבה הצער - מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725-724, בדבר '... התוצאות הקשות הנובעות מריבויין של העבירות נגד חוקי התכנון והבנייה..., לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי על-ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה'...

בענייננו, מדובר בהקמתו של גן אירועים על שטח חקלאי רחב ידיים אשר מופעל במשך שנים ללא היתרים וללא רישיון, תוך התעלמות מהוראות החוק ובתי המשפט, תוך רצון למקסם את הרווח הכלכלי. דומה שבמקרה זה לנגד מפעילי הגן עומדת כוונה לא נסתרת, והיא שבעתיד תוכשר הבנייה הבלתי חוקית תוך הפעלת לחץ על הרשות מחד גיסא, והארכת ההליכים המשפטיים מאידך גיסא. לדרכים נלוזות אלה בית המשפט לא ייתן את ידו, ומכאן הצורך בהחמרת העונשים הכספיים וזאת על מנת להפוך את העבירות לבלתי משתלמות מבחינה כלכלית."

בע"פ (י-ם) 8095/04 עזמי נ' מ"י התייחס בית המשפט המחוזי לתכליתו של סעיף 219 לחוק התכנון והבניה, וליחס בינו לבין סעיף 63 לחוק העונשין, הקובע את סמכות בית המשפט לגזור קנס בשיעור של פי ארבעה משווי טובת ההנאה שהושגה ע"י העבירה, וקבע:

"הוראות שני הסעיפים דומות ומטרתן זהה: "להוציא את בלעו של הנאשם מפיו". עמד על כך השופט ברק, כתוארו אז, באומרו בע"פ 528/78 מדינת ישראל נ' מריבע, פ"ד לג(2) 382, 387:
"מטרתה העיקרית של הוראת סעיף 63(א) לחוק העונשין היא בהרתעת הנאשם הפוטנציאלי. 'הקנס הקבוע בחוק עשוי לפעמים להיות ללא כל יחס סביר לסכומים שמועל, למשל, שלשל לכיסו, עד שאין בקנס כדי להרתיע בפני העבירה. הניסיון הוכיח שעונשי מאסר אין בהם כדי להרתיע מעבירות מסוג זה. עונש מרתיע יותר הוא האפשרות להוציא את בלעו של הנאשם מפיו ואף לגרום לו לחוסר כיס ניכר (דברי הסבר להצעת חוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה) (תיקון), תשכ"ב-1962)" (ראו גם ע"פ 2576/93 מדינת ישראל נ' רוזנבלום, פ"ד נא(1) 610, 618-619).

סעיף 63 לחוק העונשין הנו הוראה עונשית כללית, ואילו סעיף 219 לחוק הנו הוראה עונשית המיוחדת לעבירות בניה. מטרת הסעיף היא להילחם בנגע הבניה הבלתי חוקית ולהרתיע עבריינים בכוח מבנייה בלתי חוקית. המחוקק סבר שאם ידעו הללו כי הם עלולים לשלם קנס שגובהו עלול להגיע עד כדי כפל שווי המבנה או התוספת למבנה שיבנו ללא היתר, אז יש להניח כי יירתעו מעשות כן ".

ברע"פ 4380/12 מנשה אביב וחוות מנשה אביב בע"מ נ' מ"י (פורסם בנבו) הורשעו הנאשמים בעבירות בניה ללא היתר, שימוש חורג והפרת צווים שיפוטיים לגבי אולם אירועים במושב שואבה שהוקם על קרקע חקלאית. בית משפט המחוזי בערעור העמיד את הקנסות על סך של 220,000 ₪ לנאשם 1 ו- 100,000 ₪ לנאשמת 2. בית משפט העליון אישר את גזר הדין.

ברע"פ 10571/08 מ"י נ' מלכיאל (שאוזכר לעיל) הורשע הנאשם בעבירות בניה ללא היתר ושימוש חורג וכן בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים ביחס להקמת 19 מבנים על שטח של 20 דונם ששימשו כגן אירועים.
בית משפט השלום גזר על הנאשם קנס בסך של 400,000 ₪, בערעור הפחית בית המשפט את הקנס ובבית משפט העליון במסגרת רע"פ שהוגשה ביטל את גזר דינו של בית משפט המחוזי והשיב את גזר הדין של בית משפט השלום על כנו.

ברע"פ 2330/09 נוסטרדמוס מסעדות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הורשעו הנאשמים בעבירות ביצוע עבודות במקרקעין ושימוש ללא היתר לגבי עבודות הקמת גדר, בניית תוספת למבנה, שינוי פני הקרקע באמצעות ריצוף באבנים משתלבות וריצוף המבנה. בית המשפט גזר על הנאשמים קנס בסך 250,000 ₪. גזר הדין בעניינה של הנאשמת 1 אושר בבית המשפט המחוזי והעליון.

כב' השופט ס' ג'ובראן מציין בסיום פסק דינו כי-
"בתי המשפט מחויבים להיאבק בתופעה פסולה זו של בנייה בלתי חוקית ושימוש פסול במקרקעין שיעודה חקלאי לשימושים מסחריים. המוטיבציה לביצוע עבירות אלו הינה כלכלית, ומשכך הדרך הראויה להילחם בתופעה ולהרתיע באופן  אפקטיבי את העוברים עבירות אלו בפועל ובכוח, הינה על ידי השתה של קנסות כבדים אשר יש בהם כדי לאיין את הרווח הטמון להם מהתנהגותם האסורה ולהבטיח תשלום קנסות אלו על ידי קביעת עונש מאסר מרתיע חלף הקנס..."

בע"פ (נצ') 21194-07-10 מנחם פישל ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הורשעו הנאשמים בעבירות בניה ושימוש בשטח של 14 דונם לצרכי מתחם תיירותי ומסחרי שכלל חוות סוסים, מסעדה, מבנה עזר, משטח רכיבה וסככת סוסים ושני קרוואנים, וכן הפעילו גן אירועים במקום.
בית משפט השלום הטיל על הנאשמים קנס בגובה 45,000 ₪ וכן כפל שווי המבנה בסך כולל של 330,000 ₪ שישולם ביחד ולחוד.
בית המשפט המחוזי אישר את גזר הדין, למעט הפחתה בחיוב בשווי כפל המבנה לסך של 180,000 ₪, זאת לאחר שהוברר כי הנאשמים ביצעו הריסה של המבנים המסחריים אחרי מתן גזר הדין בבית משפט השלום.

ברע"פ 6665/05 ראיף מריסאת נ' מ"י הורשע הנאשם בעבירות בניה שהתייחסו לבניית בית מגורים בשטח של 250 מ"ר בשטח חקלאי. הנאשם הורשע עוד בעבירות של אי קיום צו שיפוטי ובבניית קומה נוספת למבנה בשטח של 300 מ"ר. על הנאשם הוטח עונש של תשלום כפל אגרת בנייה בסך של כ - 36,500 ₪ וכן הוטל עליו קנס בסך 100,000 ₪ שהועלה במסגרת הערעור לסך של 200,000 ₪. גזר הדין אושר בבית המשפט העליון.

יחד עם זאת, לעניין עתירת המאשימה להטלת עונש מאסר על גרין, אציין כי לא מצאתי תקדים בפסיקה לגזירת עונש מאסר בפועל או על תנאי על עבירות תכנון ובניה שאינן כוללות עבירות של הפרת צו שיפוטי, גם כאשר נסיבות העבירות הינן מחמירות מבחינת ההיקף, הרווח הכספי המופק, התמשכות העבירות על פני הזמן והשימוש לרעה בהליכי בית המשפט.

יוער ביחס לטענתם החוזרת של הנאשמים, כי בחלק מהתקופה עמדו צוי עיכוב ביצוע של ביהמ"ש השלום והמחוזי ביחס לצווי הפסקת השימוש החורג, כי בקיומם של צוים אלה אין כדי להכשיר את השימוש החורג שנעשה במקרקעין במהלך תקופה זו, אלא לעכב את ביצוע העונש בלבד. לפיכך, לעניין הימשכות ביצוע העבירות על פני השנים הרבות מאז תחילת ההליכים ועד היום, אין כל נפקות לקיומם של צוי עיכוב הביצוע.

בהתחשב במתחם הענישה דנן, ובנסיבות הרלוונטיות לכל אחד מהנאשמים, כפי שפורטו לעיל ולהלן, אגזור את דינם של גרין וישראל.

גרין
גרין הורשע, כאמור, בשני התיקים בעבירות של שימוש במקרקעין ללא היתר ובניגוד לתכנית, ובבניה ללא היתר ובניגוד לתכנית.

בעמ"ק 5289/00 המדובר בארבעה מבנים בשטח בנוי של כ-3 דונם, שנבנו בהיתר כלולים, מחסן, סככה חקלאית וכו', המושכרים ע"י גרין לעסקים מסחריים שונים. מתחם העסקים דנן פועל בכניסה לישוב בצרה בשרון, מזה מעל 13 שנים. ההכנסות הנאמדות מדמי השכירות במהלך תקופה ארוכה זו מוערכים במליוני שקלים, בהתאם לחוות דעת השמאי זיו המתייחסת למבנים מסוג זה ולפיה דמי השכירות הממוצעים הינם 30 ₪ למ"ר (30 ₪ למ"ר כפול 3,000 מ"ר, כפול מספר החודשים בשנה, מגיע למעל מליון ₪ לשנה, לפי דמי השכירות הנהוגים כיום). יחד עם זאת, לאור האמור לעיל, לא אתחשב לעניין הטלת הקנס בתקופה שעד מתן גזר הדין המקורי, לגביה ייגזר עונש זהה לזה שנגזר בגזר הדין המקורי, כחלק מהענישה הכספית הכוללת.

בת"פ 2416/05 המדובר בשטח של 3 דונם שעליו מבנה בשטח של 300 מ"ר וגן אירועים בשטח 200 מ"ר, ומגרש חניה. גן האירועים נבנה בשנת 2004 ופועל מזה מעל 9 שנים, כאשר הוכח כי דמי השכירות החודשיים המשולמים לגרין בגינו הינם כיום 15,000 ₪ לחודש. מחוזה השכירות ט'1 בצירוף עדות השמאי זיו לגבי דמי השכירות החודשיים בהווה, עולה כי ההכנסות של גרין מדמי השכירות במשך 9 השנים שחלפו מתחילת השכירות בינואר 2004 ועד היום מגיעות לכמליון ₪. בנוסף, גרין הוא החוכר של המקרקעין ועל כן המבנה נשאר בבעלותו, ולא בבעלות ישראל שבנה אותו, ולכך אתן ביטוי בגובה הקנס לפי סעיף 219.

עסקינן איפוא בהפקת רווחים של מליוני שקלים, אם לא עשרות מליונים, במהלך התקופה של כעשור ומחצה בה גרין עושה במקרקעין שימוש מסחרי שלא כדין, תוך שהוא פועל בכל האמצעים הממוניים שברשותו, באמצעות אותם כספים המופקים מהמקרקעין שלא כדין, למטרת הארכת, הכבדת וסרבול הליכי המשפט המתנהלים נגדו ואף לשיבושם ע"י הסתרת עובדות והטעיית בית המשפט המחוזי, כפי שפורט לעיל.

אני ערה לכך שהנאשם עשה במשך השנים מאמצים לגיטימיים לפעול בדרכים משפטיות ופוליטיות לשינוי יעוד המקרקעין, ולהכשרת השימושים החורגים שהוא עושה בהם, אך במקביל לכך, לא זנח ולו לרגע את הפעילות הבלתי חוקית, המעשירה את כיסו בממון רב.

בשים לב להיקף השימושים החורגים, התמשכותם על פני כעשור ומחצה תוך שימוש באמצעים כשרים ובלתי כשרים להארכת ההליכים המשפטיים כדי לזכות בזמן נוסף להמשך פעילותו, במסגרת צוי עיכוב ביצוע, ולהיקף טובות ההנאה שהפיק מהשכרת המקרקעין, שאינו עומד בכל יחס לערך של המקרקעין כקרקע חקלאית למטרת עיבוד, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:

בגין העבירה של שימוש במקרקעין בניגוד להיתר ולתכנית בשני התיקים, קנס בסך 500,000 ₪.

בגין העבירה של בניה ללא היתר בת"פ 2416/05, קנס בסך 300,000 ₪ לפי סעיף 219 לחוק התכנון והבניה.

הקנסות ישולמו עד ליום 1.3.14.
מסכום הקנסות ינוכה הסך של 50,000 ₪, ככל ששולם ע"י גרין בעקבות גזר הדין המקורי.

לא ישלם את הקנסות – ירצה 6 חודשי מאסר תמורתם.

צו הפסקת השימוש החורג במקרקעין בשני התיקים, דחוי ליום 1.8.14.

צו הריסה למבנה נשוא ת"פ 2416/05, דחוי ליום 1.10.14.
התחייבות ע"ס 1,000,000 ₪, שלא לעבור עבירה על סעיף 204 לחוק התכנון והבניה תוך 3 שנים מיום 1.8.14. לא יחתום על ההתחייבות, ייאסר ל-10 ימים.

ישראל

ישראל הורשע, כאמור, לאחר ניהול הוכחות , בעבירה של בניה ללא היתר ובניגוד לתכנית, ושימוש במקרקעין בניגוד לתכנית. עסקינן בשטח של 3 דונם שעליו מבנה בשטח של 300 מ"ר וגן אירועים בשטח 200 מ"ר, ומגרש חניה. המבנה בכללותו משמש כאולם אירועים ומסעדה בעלי צביון יוקרתי, בהם נערכות חתונות, בר מצוות ואירועים פרטיים ועסקיים רבי משתתפים אחרים. ישראל עושה שימוש במקרקעין ובמבנה , כשוכר, משנת 200 5 ועד היום – היינו כ-9 שנים.

אין לישראל הרשעות קודמות, וניהול המשפט על ידו לא התאפיין בניצול לרעה של ההליכים המשפטיים.

טובת ההנאה שהפיק ישראל מהפעלת גן האירועים בניגוד לחוק נאמדת במליוני שקלים, בהתחשב בגודל הנכס, רמתו, מיקומו ומשך הזמן בו פועל גן האירועים. יצויין לעניין זה, כי אין כל מקום להשוואת גן האירועים שמפעיל ישראל מזה כ-9 שנים, עם העסקים נשוא גזר הדין המקורי, ששטחו של כל אחד מהם בנפרד הינו קטן פי כמה, וכך גם ההכנסות המופקות מהם.

אני גוזרת על ישראל את העונשים הבאים:
צו הפסקת שימוש חורג במבנה ובמקרקעין, דחוי עד ליום 1.8.14. זאת כדי לאפשר התארגנות ואי ביטול אירועים שכבר הוזמנו.

בגין השימוש במקרקעין בניגוד להיתר ולתכנית, אני גוזרת על ישראל קנס בסך 150,000 ₪.

בגין הבניה ללא היתר ובניגוד לתכנית, ובשים לב לכך שישראל אינו בעל הנכס והמבנה לא ישאר בבעלותו לאחר תום תקופת השכירות, אני גוזרת על ישראל קנס לפי סעיף 219 לחוק התכנון והבניה, בסך 100,000 ₪.

הקנסות ישולמו עד יום 1.3.14.

לא ישלם את הקנסות, ירצה שלושה חודשי מאסר תמורתם.

כן יחתום ישראל על התחייבות ע"ס 500,000 ₪, שלא לעבור עבירה של שימוש במקרקעין שלא כדין, תוך שלוש שנים שתחילתן ביום 1.8.14. לא יחתום על ההתחייבות, ייאסר ל-10 ימים.

הודעה זכות הערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, כ' טבת תשע"ד, 23 דצמבר 2013, במעמד הצדדים.